מישורי הבוץ ורמת גליול (צפון-מזרח ז'ראל)
למפת צפון ז'ראל לחץ כאן
יתווספו בעתיד:
תאורי ישובים, ויצורים נפוצים במישורי הבוץ
תאור כללי
האיזור
רחב הידיים המכונה מישורי הבוץ, הינו משטח עצום, נמוך ושטוח העולה בגודלו על
רוזנות בוואזי, ומשתרע מעברן המערבי של ערבות מורינין; ממזרח, תוחמת אותו ביצת
מולביי הגדולה, שמעבר לה מעפילה הקרקע במתינות מעלה, אל מישורי הדשא של דוכס הפרא;
ואילו בצפון מערב, מצלים עליה פסגותיהן האפלות של הרי נוסלה, המגיעות לגובה ממוצע
של כ-2,500 מטרים[1],
ומתחת להן רמת גליול החרבה, הנראית ממרחק כמדף סלע עצום בגוני השחור-אפור, המתכסה
בחורף בלובן מושלג. בדרום-מערב, תוחם את מישורי הבוץ אפיקו העצום של נהר פליזיול,
הזורם כאן בקטע האחרון לפני השפכו אל הים.
המאפיין
העיקרי של מישורי הבוץ, אשר הקנה להם את צורתם ואופיים הנוכחי, הוא היום אגן נמוך
מאד ושטוח, הכלוא בין הביצה לגוף הסלע העצום של ההרים; ביצת מולביי, שמדרום ומזרח
תוחמות אותה גבעות וקרקע גבוהה, מחלחלת אל תוך המרחב השטוח שממערב לה במאות אגנים
תת-קרקעיים, הקולטים אליהם מיים הנשפכים מרמת גליול והרי נוסלה, ועושים את דרכם
מתחת לפני השטח, לעבר אגן הניקוז העצום של הפליזיול. התוצאה הינה מישור בוצי עצום,
בעל קרקע חומה ומצחינה, לחה ושוקעת, שאינה כשירה למרבית הגידולים החקלאיים,
ומצמיחה עליה בעיקר אצות וטחבי ביצה, ופה ושם מנמר אותה סלע בודד או סדרת סלעים
הנראים כבליטות אפרוריות-ירקרקות הנראות ממרחק גדול. הקרקע בוגדנית ומלאה שלוליות גדולות;
מעיינות חמים הבוקעים מרמת גליול גורמים לה להעלות אדים במשך מרבית עונות השנה,
דבר הגורם לשמיים מעל להיות מעוננים ועכורים כמעט תמיד. בקיץ, הופך המקום לסיוט
אחד גדול של יתושים וקדחת, אשר מדי פעם מתפרצים מגבולם ומשלחים ענני מגפה אל
האיזורים הסמוכים.
האוכלוסייה האנושית
האוכלוסיה
במישורי הבוץ היתה מאז ומעולם מעטה ונחשלת; בתקופות עתיקות, חסרו מישורי הבוץ כליל
ישובי קבע; בני האדם היחידים שישבו בהם היו שבטי נוודים פרימיטיביים, אשר זכו
לכינוי "לועסי שרצים", בשל העובדה כי ניזונו במידה רבה על ציד זחלי
האֶדִילֵאן הגדולים והאפרוריים, המצויים באיזור במספר גדול. ישובים של ממש החלו
להתפתח באיזור רק החל מראשית האלף השני, ובתקופה הראשונה היו בעיקר מקום אשר שימש
להגלייה של פושעים ומינים. הישוב באיזור גדל רק כאשר גילו הז'ראלים את רמת גליול
ואת מכרות הבדיל העשירים המצויים בה; כמעט כל ישובי הקבע של האיזור יושבים על
"דרך הבדיל"[2] -
הדרך שהובילה מלה-גליול והמכרות לעבר מרכז ז'ראל, והוכו מכה קשה עם חורבן לה-גליול
וסגירת המכרות במאה הנוכחית. בישובים על שפת הביצה, מתפרנסים התושבים גם על גידול
עשבי תבלין מסויימים הגדלים במימיה הרדודים של מולביי, ובעיקר על רעיית עדרים של
חזירי יבלות מכוערים, המשמשים לבשר וחלב.
בני האדם המקומיים מחולקים, כאמור, בין שבטיהם הנודדים של "לועסי
השרצים", המשוטטים בעמקיהם של מישורי הבוץ (ובדרך-כלל מטפסים על שיפולי ההרים
בתקופת הקיץ), לבין תושבי הקבע בישובים לאורך דרך הבדיל ושפת הביצה, אשר רובם חי
בבירת המחוז, מוּלָארְדִי, שלבד מלה-גליול החרבה, הינה הדבר היחיד באיזור היכול
להקרא "עיר"; כיום, היא מכילה מעט יותר מ-20,000 נפש. העיירה מולבאני
שמדרום לה מכילה כ-3,000 נפש, ואילו דוסטור הצפונית, שנפגעה במיוחד מחורבן הרמה
וסגירת המכרות, מכילה פחות מכך. וינוז'ט, עד לפני דור כפר נידח לצד מצודת ספר,
גדלה במהירות בדור האחרון, לאחר שנעשתה לקו החזית העיקרי בין ז'ראל לנוסלה, ואתר
המכרות היחיד הניתן עדיין לשימוש, וכיום היא מכילה כ-7,500 נפש.
בניגוד
לתושבי ערבות מורינין, כל תושבי מישורי הבוץ הינם ז'ראלים "אמיתיים"
במוצאם, אף כי לעיתים קשה להבחין בכך. התושבים הראשונים, אבות-אבותיהם של
"לועסי השרצים", היו כנראה שרידיהם של פליטים שנסו לכאן, כנראה עוד
בתקופה שז'ראל היתה משועבדת לענקים מבארוגו, וככל הנראה הצטרפו אליהם אנשים נוספים
במאה ה-9, בתקופת שלטונו של לואי החיוור.
לועסי הבוץ הינם, כאמור, שבטים נודדים, החיים בעיקר על ציד תולעי הענק, ובמעט גם
על גידול חזירי יבלות; הם חיים בקבוצות של משפחה מורחבת, החיות במאהלים המקומים
מעצמות לטא הבוץ הענק, ביניהן נמתחים בדים מעור חזירים. לבושם של לועסי השרצים
הינו מינימלי וביזארי: השאמאנים שלהם שולטים בתפירת עורות תולע המצופים בשכבת שער
ובוץ המחוזקים בקסם פשוט, ולעיתים קשה להבחין בינם לבין שכבות הלכלוך והסחי המכסים
את הנוודים מניה וביה; בחורף, הם מוסיפים לכך שכמיה עבה מפרוות בבוני סלעים שהם צדים
על הרי נוסלה[3].
אצל מנהיגים, הפרווה מעוטרת בחלק מראש הבבון ושיניו, שנתלות מעל הבעלים כמעין
מצחיה מבעיתה. שערם של הנוודים פרוע ומטונף, לעיתים קשור בצמה ארוכה וגסה. נשקם
העיקרי הוא קשתות וחניתות מעצמות לטא מושחזות, אולם הם מוסיפים עליו כל כלי טוב
יותר עליו הם מצליחים להניח את ידם; לעיתים, הם מורחים את חודי חניתותיהם וחיציהם
באיזוב רעיל, הגורם לטשטוש ותרדמה. החיה המבוייתת הכמעט יחידה שברשות הנוודים היא
עכבר ההוֹרבּ הענק, מכרסם תבוני למחצה ונוח לאילוף בעל פרווה חומה-אפורה זיפנית,
אוזניים שמוטות וארבעה ניבים בולטים המזכירים מסטודון; ההורב משמשים הן כשומרים
סביב המחנות, המעירים את אדונם מבעוד מועד כאשר יצור ביצות גדול ומסוכן (או פושטים
משבט אחר) מתקרב, והן כמעין כלבי צייד המרחרחים אחרי תולעי האדילאן, מחרידים אותם
מרבצן ועוזרים במרדף אחריהן ובכיתורן. עכברי הורב מאומנים יודעים להתחפר בבוץ,
לנשוך את התולעים מלמטה ולאלץ אותן לעלות אל פני השטח, מקום בו מחכים להן הציידים
עם חניתותיהם הארוכות.
מרבית
תושבי מולארדי העניים והמזוהמים נמצאים רק דרגה אחת מעל לועסי השרצים; הם חיים,
כאמור, על רעיית חזירי יבלות ועל איסוף חומרי תבלין וירק ביצה, אותו הם עושים
בסירות קאנו קטנות. כמו הנוודים, ואף יותר מהן, הם נוהגים למרוח את פניהם ושאר
חלקי הגוף הגלויים משחה המופקת מצמח מיוחד, המיועדת לסלק את היתושים, אולם ניחנה
בריח לא נעים - בנוסף לכך שהם נראים כאילו מרחו את פניהם בצבעי מלחמה ירוקים-עכורים,
דבר התורם מאד לתדמיתם הירודה ברחבי ז'ראל.
מאחר והבדים הרגילים אינם מופקים במישורי הבוץ, הרי ביגוד ז'ראלי רגיל הוא יקר,
ומצוי בהישג ידם של אנשים אמידים בלבד; שאר תושבי הקבע, אשר אינם מעוניינים להראות
כמו לועסי השרצים, עוטים על עצמם בגד טיפוסי הנראה כמעיל גס העשוי מעור הגב הכהה
של חזיר יבלות, ומצידו הפנימי בטנה מרופדת, העשויה מחלקים רכים יותר של היצור;
המעיל נסגר בשרוכים העשויים מאצות ביצה בשרניות. לבוש זה מכונה בלעג "בטנת
חזרזיר" או פשוט "מעילי בוץ", והינם סימן בדוק לזהות את יוצאי
מולארדי וסביבתה; אחת הבעיות בבגד זה היא שהבטנה השעירה צוברת במהירות זעה ועיפוש,
ומדיפה ריח רע אופייני, שהביא לאמונה כי נפשם של בני מולארדי מזדהה עמוקות עם
חזיריהם. כמו השבטים הנודדים, עושים גם העירונים שימוש בעכברי הורב, ולעיתים גם
ביצור ביצות אחר: לטא זוּמְזִין מכונף, בן-דוד גדול, ירקרק ומכוער של לטא-העטלף
(המשמש ברוב חלקי ז'ראל להעברת הודעות); לטא הזומזין, הנראה לעיתים כהכלאה מגונה
בין ציפור ביצות ליתוש בעל עיני-טלסקופ צהובות וגדולות; היצור מסייע לעירונים
בדייג-ביצה, ומסוגל לחוש באדוות מיים מסוכנת המעידה על קרבתם של רפשנים ותניני
ביצות, ולהזהיר את אדונם בצרחות צורמניות, תוך שהוא מרפרף בגובה בטוח מעל המפגע,
ולעיתים מנסה את כוחו בעיטה מלמעלה, בכדי לעקוץ את התוקף ולהחדיר לתוכו ארס חלש
וצורב. גוזלי זומזין הם סחורה מבוקשת הנמכרת במחיר מפולפל, ונחשבת כרכישה החשובה
ביותר של דייג הביצות, מלבד אולי סירתו. מנגד, להקות של זומזין החיים בבר עשויות
לסכן דייגים, כאשר היצורים מתקבצים במספר גדול די הצורך בכדי שעקיצותיהם תהיינה
קטלניות; בקיץ, במיוחד, העקיצה יכולה לשאת עמה גם קדחת או מחלות מסוכנות אחרות.
מולארדי עצמה הינה אחת הערים המגעילות ביותר בכל ז'ראל, ומתחרה בכך בעיר ביצות
אחרת, רודובוואה האומללה שמדרום ללה-וינה; חלקיה החיצוניים אינם טובים בהרבה
ממאהליהם של "לועסי השרצים", ומכילים בערבוביה רועי חזירים עניים,
פועלים, לועסי שרצים שבאו העירה לסחור, ושאר מוכי גורל; באלו מתערבבים גם גובלינים
וגמדי בוץ זריזים וטורדניים. רבעים אחרים, השוכנים במקום בו יושבת העיר על גבעות
בעלות אדמה קשה יותר, נראים כחיקויים עלובים למחפורות הוביט: בתי-מערה דולפים
ומסריחים, הבנויים מאולם גס, ולעיתים מספר חדרים צדדיים, המשמשים בערבוביה לשינה
ואחסון חפצים ובהמות. מבני עץ ואבן קיימים רק במרומי הגבעה ובאי סנט-אֶרוֹל הסמוך,
שם מצויים חלקיה העשירים יותר של מולארדי: טירת הרוזן המאיימת, יושבת במרומי הגבעה
ומעוטרת בכוכב אודם המבזיק בתוך האדים המלוכלכים באור בגוני האדמדם-אש; מסביבה
בנויים הרחובות באורח מתקבל על הדעת ומרוצפים באבן. בתוך מתחם זה יושבות שלוש
כנסיות ושני מנזרים גדולים, אות לאדיקותם של בני מולארדי ונתיניהם - וזהו, ככל
הנראה, גם האיזור היחיד בעיר הזוכה לנקיון מדי פעם. התושבים האמידים שוכנים מסביב
לכנסיות בבתי אבן שלבניהם הובאו לכאן מלה-גליול או באי ארול, בבתי עץ מרווחים
שמסביבם מודלקות משואות חריפות בכדי לסלק את היתושים ושאר מפגעי הביצה.
המאכל
המסורתי של מישורי הבוץ הינו גלילת דוּסיל, הקיימת בצורות שונות אצל לועסי השרצים
ותושבי הקבע כאחד: הגלילה עשויה ממעי של חזיר יבלות (או תולע אדילאן), ממולאת בבשר
טחון (של חזיר או תולע, ואצל אנשים עשירים - ברווז ביצה), מעורבב בתבלינים
חריפים-מתוקים הנעשים מסוגי אצות הגדלות בביצה ובמקווי מיים עכורים אחרים בלב
המישורים; את הגלילה מגישים כשהיא טבולה ברוטב טיפוסי, הנעשה מערבוב עסיס של פירות
ביצה מסויימים (בד"כ פירות קנה) עם חמאה מסוג זה או אחר[4].
מאכל אחר, נדיר ויוקרתי יותר, הינו לשון ה-Rumolythu, לטא ביצות חסר רגליים, הנראה כנחש ענק בעל סנפירי
צד כחלחלים; לועסי הביצה מצליחים, לעיתים נדירות ובמחיר יקר, לצוד את אחד הפרטים
המסוכנים האלו, המסוגל לחסל אדם בוגר בלא כל קושי בזינוק מתוך הבוץ. הלשון הגדולה
מוגשת מוחמצת, ברוטב סמיך של ירק ביצות דמוי עגבניה; ללשון הרומולית'ו יש תפקיד
טקסי, הדומה במקצת לביצי הקרופלוק מערבות מורינין, והיא נחשבת מאכל חובה
ב"הכתרתו" של ראש שבט חדש של "לועסי שרצים"; בשבטים מסויימים,
נהוג כי הטוענים לתואר ראש השבט יצאו למשימה של ציד רומולית'ו בכדי להוכיח את
כוחם, ויגישו את הציד בסעודת ההכתרה שלהם. למאכליהם מצרפים כל תושבי מישורי הבוץ
את השוּבּוּל: משקה אלכוהולי פושר ותוסס בגוון ירוק עמוק, שמופק מאצות ביצה
מסויימות, ומושרה ביחד עם עצמות של עכבר הולב. אחד מכינויי הגנאי שהודבקו באיזור
גלוריאנה ולה-וינה לאנשי מישורי הבוץ הינו בהתאם: שובולוּ, זאת לאור בוזם של אנשי
מרכז ז'ראל הן למשקה, והן לשותיו, שרבים מהם נסו ממישורי הבוץ לאחר ההפיכה בנוסלה
וחורבן לה-גליול (ראה בהמשך).
מרבית
אנשי מולארדי, כמו גם אוכלוסיית מישורי הבוץ באופן כללי, הינם אכן אנשים אדוקים
מאד בדת הזוהר; במישורי הבוץ, שולטים הזרמים הקנאים והחשוכים ביותר של הכנסיה באין
מיצרים; האוכלוסיה הפשוטה, מטבע הדברים, אינה בקיאה בתאולוגיה כנסייתית או מבדילה
בין הזרמים השונים; קוד האמונה המקובל בקרבה מכונה "חוכמת האבות", ורובו
עובר בעל-פה מאב לבן; מדובר בקוד פרימיטיבי מאד, המשלב מסורות ודעות שרווחו בז'ראל
בראשית האלף השני (תקופת התאוקרטים הגדולים) עם מנהגים חצי-שבטיים המתאימים לחיים
במישורי הבוץ. אחד הדברים האופיניים לאמונה זו, בניגוד לזרמים קנאיים אחרים, כי
לאבות המשפחה יש חלק חשוב בפולחן, והם משמשים כ"עוזרים ויועצים" לנזיר
ולכומר, המכיר בכוח הכמעט בלתי מוגבל שיש להם על המשפחה המורחבת.
באופן
כללי, ניתן לזהות את "חוכמת האבות", כמזוהה עם זרמים עתיקים ולא
מתוחכמים של חסידי פרשנות ברנאר הקדוש, בתוספת אלמנטים הלקוחים הן מספר התוספות של
גברוֹש, "הקנאי במלאכים", והן מזרמים עממיים-מיסטיים; במישורי הבוץ
קיימים נזירים נודדים המאמינים בתורת גברוש, אולם נוהגים כהכלאה מוזרה בין חסידי
גברוש לנזירים קבצנים או הרמיטים מתבודדים[5].
חסידים 'קלאסיים' יותר של ברנאר וגברוש ניתן למצוא בעיקר ברבעים המבוססים יותר של
מולארדי, אשר הינם מקומות קודרים וקנאים באופן יוצא-דופן, ונחשבים מסוכנים מאד
לזרים ולמינים; אחוות הזוהר הקדושה של דה-סנסאר, אף בשיא כוחה, לא הצליחה למצוא כל
אחיזה במישורי הבוץ; שליח הקדושה של מולארדי היה, לאורך זמן ארוך, החריף והמסוכן
במתנגדיו של דה-סנסאר בפרט, ושל הרפורמיסטים בכלל. במולארדי ניתן לראות גברים לא
מעטים המקעקעים על פרק ידם אות של להבה ארגמנית מוקפת בפיתוחים שחורים - סימן
המעיד על תמיכתם בגרועים בקנאי הכנסיה, האינקוויזיטורים המוגלים ממסדר מגיני
סנט-זורדי, ועל שאיפתם "לפתוח את שערי האש", ולחון את הקנאים העתיקים
מגזר-הגלות והבידוד שהוצא עליהם[6].
באופן לא מפתיע כלל ועיקר, מעמדן של הנשים במישורי הבוץ הוא הנמוך ביותר בכל
ז'ראל, להוציא מחוז ראכנהורף הפרימיטיבי והמבודד; שושלת דה-מולארד מתגאה בכך, כי
מעולם לא עמדה בראשה אישה, וזאת שלא בכדי.
אולם, חרף הקנאות הדתית ולצידה, האיזור רווי גם בפעילות כתות אפלות, המוקעות
כמינות ועבודת-אופל מהסוגים הגרועים ביותר; בין אלו, ניתן למנות בעיקר את מאמיני
האל עיפוש, המחולקים לכתות שונות, אשר חלקן משלבות באופן מוזר את עבודת הזוהר
בגרסתו הקנאית עם סגידה לעיפוש; לפי השמועה, גם אנשי כנסיה מדרגים נמוכים חברים לא
פעם בכתות האלו. כתות אחרות של עיפוש סוגדות ל"שיקוצים משופדים",
גולגלות מכושפות של בהמה מרקיבה, המוקעות על מוט; קיימים מספר שבטים של
"לועסי שרצים", שסוגדים לתועבות אלו כמעט בגלוי, ואולי אף מעלות להן
קורבן אדם.
בעוד שלמאמיני העיפוש אין בדרך-כלל יכולת להתאחד ולשאוף למטרות פוליטיות, הרי
שפולחן אפל אחר ניחן בתכונה זו, ואי לכך נחשב מסוכן עוד יותר: במאות השנים
האחרונות, נפוץ במישורי הבוץ פולחן פרוע של גוגולוס אדון המלתעות - שד התאווה
והפריצות. ברישומי הכנסיה נודעו מספר מקרים של נזירים שהיו מסתגפים לשם הזוהר
ונושאים תפילות ביום, וסוגדים לגוגלוס באורגיות פרוצות של זלילה, סביאה ומין
בלילות; הכנופיות של מאמיני גוגולוס, המאמינים בקדושה שבהגשמה מיידית ומלאה של
התאוות, נחשבו למטרד מסוכן הן במישורי הבוץ ועוד יותר בכך בלה-גליול העשירה.
ההתפרצות הגדולה התחוללה עם עליית "ארבעת האחים העקובים מדם" לשלטון
בנוסלה הסמוכה, ואימוץ פולחן גוגולוס כדת הרשמית באותו מחוז הררי; בתקופת הפלישה
הגדולה של האחים נוסלה אל ז'ראל, השתלטו מאמיני גוגולוס על מולארדי לתקופת מה,
והפכו אותה לבית מטבחיים מוכה תוהו-ובוהו; מאות מהם נהרגו או עלו על המוקד כאשר
השתלטו כוחות כנסיתיים מחדש על העיר, בראשות הרוזן הנוכחי - אולם משערים כי מתחת
לפני השטח, קיימים עוד רבים מהם המחכים להזדמנות נוספת.
ההיסטוריה של האיזור
ההיסטוריה
הקדומה של מישורי הבוץ, אם היתה כזו, אינה ידועה; בתקופת הזוהר ומלחמת נושאי האור
ובני התוהו, היה האיזור ככל הנראה ריק מישובים אנושיים; מעדויות בודדות, השתמרו רק
רשמים על ישובים של דמויי-אדם תת-קרקעיים, בעיקר בָּאוֹבַּרִים[7]
וגמדי בוץ, שהותירו אחריהם טוטם בודד או מספר כלי נחושת וצור בודדים. אבות-אבותיהם
של לועסי השרצים החלו מגיעים למישורי הבוץ באלף הראשון לסה"ה, בשני גלים
עיקריים: אחד מוקדם, ככל הנראה במאות השלישית והרביעית לסה"ה, ואחד מאוחר
יותר, במאה התשיעית. לאחר נפילת לואי החיוור, הופיעו לראשונה ישובי קבע קטנים
ודלים על שפת הביצה; בחלקו הראשון של עידן בית קרידו הממשל התאוקרטי, שימשו בעיקר
להגליית פושעים ומינים, שנזגר עליהם "להצפין ולצלוח את הפליזיול", כפי
שנקרא הדבר בפסקי דין כנסיתיים מאותה תקופה.
מצבם של
מישורי הבוץ השתנה בחדות לאחר שנת 1071 לסה"ה; באותה תקופה, סייר באיזור
הנציב ההרפתקן המפורסם, ארן דה-וילאסו, ועימו משלחת של אבירים, מלומדים ומפאים.
בשנת 1071, מיפה הנציב את רמת גליול, וגילה את מכרות הבדיל העצומים השוכנים בה.
בתוך חמש-עשרה שנים, השתנה מצבו של האיזור פלאים; הכנסיה השקיעה הון עתק במשיכת
מתיישבים (שחלקם הובטחו דרגות שונות של מחילת חטאים), בהכשרת המכרות ובסלילת דרך
הבדיל המרכזית (ואח"כ, גם הדרך הצפונית, שנועדה לשימוש בעיקר בקיץ, כאשר ביצת
מולבי עלתה על גדותיה); דה וילאסו התמנה כקרדינל של המחוז החדש, אשר זכה לשם
גליולין, והקים את משכנו המפואר בלה-גליול שנוסדה על הרמה, בגובה בטוח מעל האד ועיפוש
של מישורי הבוץ. מאחר ודה-וילאסו מעולם לא הקפיד במיוחד על מצוות הפרישות של אנשי
הכנסיה הבכירים, ואף הוריש לאחד מממזריו את תואר הנציב, עבר השלטון באיזורבמשך
שלושה דורות במשפחת וילאסו, עד שזו איבדה אותו ונענשה קשות בתקופת
ה"הטהרות" הנוקשה של סוף התקופה התאוקרטית (בשיאה הוכרז גם הקרדינל
מלוויל 'המפואר' מלונארייה כמין, ע"ע לונארייה). במקומו, הציבה הכנסיה קרדינל
חדש, ארווין דה-מולארד, שככל הנראה הצליח לשרוד מעל 150 שנים בעזרת קסמיו (או
כוחות הקדושה שלו, תלוי בגרסה בה מובא הסיפור).
לפי אגדות
מקומיות, מתואר שלטונו של "האבא הקדוש" כגן עדן עלי אדמות; הכנסיה שלטה
שלטון צודק וחסוד, ורדפה את החוטאים והמינים כיאה וכנאה להם. הזוהר ברך את מי
הביצה בשפע תבלינים ודגה, ואת המסחר בעושר והצלחה, והקדחת נעלמה; ניסים קרו בכל
יום, וכך הלאה. חלקים רבים מ"חוכמת האבות" מיוחסים במקורם לדרשות ואגרות
רועים של ארווין דה-מולארד, בצדק או שלא בצדק. נקודת הסתכלות שונה במקצת, שנשתמרה
בכתבים שנמצאו לאחר מכן בלה-גליול, גרסה ההיפך הגמור: "האבא הקדוש" הוצג
שם כקנאי צמוק וצמא דם, שאלימותו וקנאותו המטורפת גברו ככל שהזדקן, וחזותו היתה
מלאה בהרות ומזוויעה לעין. הכתבים רומזים, כי השיג את אריכות ימיו בקסמים
מפוקפקים, ואולי אף בעזרת דמם של המינים והכופרים הרבים שהוציא להורג. ככל הנראה,
רדף ארווין בקשיחות רבה את האוכלוסיה המשכילה והחילונית יחסית של לה-גליול, ששגשגה
בתקופת שלטונם של בני וילאסו; רבים מהמינים והחוטאים שלא הוצאו מיד להורג, נשלחו
לעבודות כפיה במכרות, ובעיקר על צלעות הרי רוסלאן, שם חפרו אנשיו של מולארד מבצרים
אדירים בתוך ההר. ככל הנראה, הוזהר דה-מולארד בחזיון (נקודה נוספת שיש לגביה
גרסאות רבות) כי השלטון התאוקרטי עומד להתמוטט, וביקש להכין את "מעוז הסתרים
של נושאי האור" בכדי לקדם את הרעה. כך, באו לעולם המבצרים בהם ננעלו, מאוחר
יותר, קנאי מסדר סנט-זורדי. בתקופה זו, הושמדה כנראה, כמעט כליל, קהילה הילאסיאנית
שחייתה בלה-גליול, ונוסדה על-ידי אומנים וארכיטקטים שהביא לשם ארל דה-וילאסו עם יסוד
העיר.
סופו של "האבא הקדוש" היה רע ומר; בראשית המאה ה-13, נפל האיזור כולו
בידי בני מורינין, שהובילו את המרד כנגד הכנסיה; אנשיו של רישאר דה-מורינין רצחו
את נזירי גברוש ואנשי הקוריה בכל מקום בו מצאו אותם, ו"האבא הקדוש" רוטש
בגרזינים, ושרידיו נגררו בבוץ כשהם קשורים לחזיר בלהות ענק. רישאר דה-מורינין עצמו
עשה הון פוליטי גדול, כאשר שחרר את המכרות, וחילץ משם את אלפי האסירים המעונים
שנכלאו שם בידי התאוקרטים.
מכאן, החלה תקופת "שני הראשים", שנמשכה כ-450 שנים; מולארדי הדתית
והעניה, המקוננת על מפלת השלטון התאוקרטי וחולמת על ימי הזוהר של "האבא
הקדוש", שהוכרז כקדוש הראשי של האיזור[8],
ומולה לה-גליול האמידה, השואפת למעמד הבכורה ומקנה בכורה לזרמים מקלים יותר של
הכנסיה, אם בכלל. באותה תקופה, החל גם שימוש בדרכי ההרים של נוסלה, והוקמו ישובים
על הרכסים, ביניהם גם נמל נורוואה, ממנו הועבר הבדיל בספינות לאורז'רי וליעדים
רחוקים יותר.
"תור
הזהב" של לה-גליול החל במחצית המאה ה-17 לסה"ה, בעת הפלישה הבארוגית
השניה שהחריבה חלקים גדולים מז'ראל. הרוזן רובאר דה-סורשט, אדונה הפאודלי של העיר
לה-וינה, נסוג אל תוך מישורי הבוץ עם צבאו ועם חלק גדול מאנשי לה-וינה, כאשר
התקרבו גדודי בארוגו, והצליח להשתמש בתוואי השטח בכדי להפתיע ולהנחיל מפלה מוחצת
לכח גדול על עוגים וענקי סלעים שרדף אחריו (קרב מולבאני). דה-סורשט התמקם
בלה-גליול, שהיתה נתונה בהיסטריה ואנארכיה עם בואו, והכריז על עצמו כ"עוצר של
כתר ז'ראל". במהלך הכיבוש הבארוגי, שלט דה-סורשט במדינה עצמאית קטנה בשם
העתיק גליולין, שהשתרעה על שטחם המאוחד של נוסלה ומישורי הבוץ. בין היתר, הרחיב את
נמל נורוואה, דרכו קיבל נשק וסיוע מעלפי הים של אנולווינגי, ושמר על קשר עם צבאות
ז'ראל ובית לה-מונפורסה שהחזיקו עדיין באורז'רי וחבלי המערב. צבאות דה-סורשט,
שהכשילו בנקל מספר נסיונות של הענקים לחדור אל מישורי הבוץ[9],
סייעו לדוכס ויליאם דה לה-מונפורסה בהתקפת הנגד אשר סילקה בסופו של דבר את הפולשים
מז'ראל; אלא, שרובאר דה-סורשט סירב להכיר בנישואיו של הדוכס ויליאם עם אלמנת המלך,
וטען כי אין לבית לה-מונפורסה ולצאצאיו (בהם סירב להכיר כשייכים לבית דה-אולגונד)
זכות על כתר ז'ראל. התוצאה היתה, כי "העוצר" נשאר שליטה של גליולין; שני
הצדדים, שהיו מותשים כליל מקרבות לאחר סילוק הענקים, לא לחמו זה בזה בפועל,
ועצמאותה של גליולין הוכרה בפועל, ונמשכה מעל מאתיים שנים.
בנו של
רובאר, העוצר דירק דה-סורשט, הקים מסדר אבירים משלו, ועמד בקשרים קרובים עם אצילים
עלפים; הוא העמיק חדור לתוך ההרים, והרג ענק מכרות עצום מזרע מגיני האוראז', ששמר
על מרבצי יהלומים; כך התגלו ונפתחו מכרות נוספים המפיקים יהלומים, בדיל וברזל
בחלקם הדרומי של הרי נוסלה (מכרות וינוז'ט), והם פעילים עד עצם היום הזה. עוצרי
דה-סורשט הקימו מדינה חילונית, שנסמכה על הזרם המיסטי-אליסטיסטי של הכנסיה ועל
"כנסיית האבירים". תחת חסותם, הפכה לה-גליול לעיר גדולה, שהכילה בשיאה
כמעט 100,000 איש, והתפרנסה בשפע מן המכרות המשגשגים ותעשיית הברזל והנשק; באותם
ימים, חודש גם השימוש במעיינות החמים בתור מעיינות מרפא, והוקמו מחדש ביתר פאר
המרחצאות שנבנו בתקופת וילאסו.
כל אותה העת, רחשה תסיסה מתחת לפני השטח במישורי הבוץ; מולארדי, שנותרה עיר דרך
ענייה ומוכת קדחת, מעולם לא השלימה עם מעמד הבכורה של לה-גליול; בית דה-מולארד
עצמו לא כלה מעולם, והוסיף להתקיים בתור בית של בארונים זוטרים ואנשי כנסיה קנאים,
שרחשו תעוב לשלטון העוצרים מבית סורשט, והטיפו כנגד "שלטון העשירים הפרוצים
המתפנקים ונואפים במרחצאותיהם הארורים"; בתקופה זו, פעלו בני מולארד בעיקר
למען איחוד מחדש של גליולין עם ז'ראל, באשר חשבו כי תחת איחוד כזה, יגבר גם כוחה
של הכנסיה; מתחת לפני השטח, רחשו גם קנאים גרועים יותר, מהם יצאו מאוחר יותר
ראשוני "המגינים הקדושים" ממסדר סנט-זורדי. לפחות בשלושה מקרים, התנקשו
כתות-חשאיות אלו של קנאים דתיים בעוצרים או בבני משפחתם, כאשר הרצח המפורסם ביותר,
בשנת 1748, היה של העוצר רולאן דה-סורשט והמאהבת שלו בתוך המרחצאות, מעשה אכזרי
אשר הונצח בציורים רבים מאוחר יותר (משני צידי המתרס).
במאה ה-19, החל כוחם של העוצרים לשקוע; המכרות הדלדלו, ואף כי הוסיפו להפיק בדיל,
הרי שמאגר האבנים היקרות כלה, ועימו חלק נכבד מעושרם. יריביהם בגליולין ומחוצה לה
התחזקו, ועל רקע זה, גברו הקריאות לחזרת הממלכה העצמאית הקטנה אל ז'ראל. נוכח
התערערות היחסים בין בית לה-מונפורסה לכתר[10],
נשמעה גם הסיבה ההיסטורית לעצמאותה של גליולין כמשכנעת פחות ופחות. על רקע זה,
הצליח הסינוד הכנסייתי אף להעביר החלטה בשנת 1834, שהכריזה "סופית
ורשמית", את הכרזתו של ארווין דה-מולארדי לקדוש. הקץ הרשמי לעצמאותה של
גליולין בא בשנת 1896, במסגרת "שלום לה-וינה", אשר השיב את השלום לז'ראל
לאחר מפלת בית לה-מונפורסה[11].
אמנת השלום הסדירה תחומים רבים הנוגעים ליחסי המלך-כנסיה-פיאודלים, והקימה את רוב
התשתית עליה מתבסס השלטון הז'ראלי עד היום. במסגרת זו, נישא אחרון העוצרים, רינו
דה-סורשט, לאחת מאחיותיו של המלך, ג'יליאן דה אולגונד, וכתמורה לכך, נשבע שבועת
אמונים פיאודלית לכתר, והוכתר כרוזן החולש על מישורי הבוץ והרי נוסלה.
בני סורשט החזיקו בתארם החדש מעט יותר מ-100 שנים נוספות; בראשית המאה ה-21,
בתקופת שלטון הדמים של הנגיד דה-סיבייל, התקוממו מישורי הבוץ כנגד שליטי לה-גליול,
בסיועם של קנאי סנט-זורדי; לה-גליול נכבשה וחלקים רבים ממנה נחרבו וחוללו ביד גסה,
בעוד הרוזן דה-סורשט ושארית אנשיו בורחים אל ההרים. לאחר מכן, הכתירו אנשי
סנט-זורדי את ארגאן דה-מולארד כקרדינל של מה שכינו "מחוז מולארדין", אשר
תוכנן להשתרע על פני גליולין הישנה כולה; אלא ששרידי תומכיהם של בית דה-סורשט
הוסיפו להחזיק במבצרים בהרי-נוסלה, והותירו את בית דה-מולארד המחודש לשלוט במישורי
הבוץ בלבד. הכוס עברה במהרה גם על המנצחים, כאשר קרס שלטונו האכזרי של דה-סיבייל;
בני מורינין, שלא שכחו את תביעתם הישנה לכל צפון ז'ראל, פלשו למישורי הבוץ בראשות
אחד ממצביאיהם, הוּרד דה-מורינין; פעם נוספת, עלתה מולארדי באש, ותקוות אדוניה
להיות אדונים פיאודליים עצמאיים התבדתה.
לאחר מפלת סיבייל, שבו מלכי אולגונד והשיבו את הסדר על כנו; קלוד זהוב הגלימה, אשר
נזקק לתמיכת הכוחות השונים ממישורי הבוץ במלחמותיו כנגד סוחרי העבדים, כרת ביניהם
אמנת שלום חדשה; בית דה-מולארד השיב לידיו את תואר הרוזן, אף כי נאלץ להשבע שבועה
פיאודלית לדוכסי מורינין. בית דה-סורשט הוכרו כרוזני נוסלה, והעיר לה-גליול שבה
וניתנה להם.
המלחמות
תמו, אולם החיכוכים נותרו עומדים בעינם; באמצע שלטונה של המלכה הקוסמת ארלינד,
התפלג בית סורשט לשניים; אחד הפלגים נטמע בתוך שושלת הקוסמים דה-ארבירון, אשר הפכו
לשליטי נוסלה, והפלג השני, אשר שמר על השם דה-סורשט, נותרו כמרקיזים של לה-גליול.
קיצם של שני הענפים היה, בסופו של דבר, רע ומר; ארבעת האחים העקובים מדם השתלטו על
נוסלה בדם ואש בראשית המאה, תוך שהם מנצלים את חולשת השלטון המרכזי לאחר מותו של
"מלך האבירים"; בית ארבירון הושמד לחלוטין, ונוסלה הפכה לממלכת זדון
הסוגדת לדאמון גוגולוס אדון המלתעות. בשנת 2419, נפלה לה-גליול ונחרבה לחלוטין,
ורמת הבדיל הפכה לשממה זרועת עצמות אדם מפוייחות, שאין בה דבר, מלבד מספר מצודות
עבדים של האחים העקובים מדם. מרבית בני סורשט נפלו בחרב, ומן הבית העתיק והמפואר
לא נותרו אלא שרידים מועטים, שהתפזרו על פני ז'ראל ואיבדו כל כח ועוצמה. כמה מהם
השתתפו במסעו הכושל דה-סנסר לקרייסנאו, וככל הנראה קיפחו שם את חייהם (2431).
לאחר שבועת
האמונים הכפויה של רוזני דה-מולארד לדוכסי מורינין, וניתוקם מלה-גליול, הדרדרו
מישורי הבוץ במהירות לדרגת איזור ספר נבער וחסר חשיבות, שורץ קנאים חשוכים ומפלל
לשובם של ימי הזוהר הכנסיתיים - ובמידת מה גם לשובם של אנשי סנט-זורדי, שהוגלו
למנזריהם שבתוך ההרים וכמעט נשכחו מלב. בית דה-מולארד זכה לכינויים מלגלגים בפי
אצילים אחרים, ונחשב בדרך-כלל לבית מדרגה שניה בלבד, שבוי למחצה בידיהם של נזירים
קנאים ושאר גורמים שלא זכו לחיבה רבה במרכז ז'ראל.
חורבן לה-גליול הנחית מכה אנושה גם על מולארדי, ובעיקר על הישובים הקטנים יותר
ששכנו על דרך הבדיל; המסחר חדל כליל, ובמקומו הוכו הדרכים בכנופיות של מאמיני
גוגלוס, אורקים ומפלצות; הישוב דוסטור שבצפון מישורי הבוץ איבד למעלה ממחצית
תושביו, ונפל לתהום של רעב ודלות. לעומת זאת, עלייתה של וינוז'ט הציבה אתגר לא
פשוט בפני השלטון האדוק של מולארד, באשר עיר המבצר משכה אליה אנשי צבא, סוחרים
והרפתקנים ממרכז ז'ראל, שהדבר האחרון שעלה על דעתם היה להכפף לשלטון הנוקשה והנבער
של הרוזנים האדוקים. בתקופת הפלישה הגדולה, נפלה מולארדי לידי מאמיני גוגולוס,
שהפכו אותה לתוהו-ובוהו, ופתחו את השערים בפני צבא "האחים העקובים מדם".
מאחר והרוזן לבית מולארד ובניו נספו כולם או הוצאו להורג באכזריות, פנה הנגיד
דה-לירוז' אל אחיו הבכור של הרוזן המנוח, ז'ארן-לוק דה-מולארד;
ז'ארן-לוק,
שהחל את דרכו כאביר חילוני יחסית (בקנה מידה של שושלתו), ויתר בגיל צעיר מאד,
מרצונו, על זכותו לירושת הרוזנות, והתמסר לשירות במסדר אבירי הכוכב; במסגרת תפקידו
זה, שירת במזרח ז'ראל והכיר היטב את בני שבלייה ואת הואסאלים שלהם; הוא היה זה
שתיווך בין משפחתו לבין הבארון מלוויל דה-טילירנל, וארגן את נישואיו לאחותו
הצעירה, אדל דה-מולארד. לאחר עליית האחים העקובים מדם לשלטון וזעזועים נוספים,
חלקם אישיים, חזר בתשובה והפך קנאי ואדוק מאד, כשהוא דוגל בפומבי באמונות לא
פופולריות בקרב מסדר האבירים המלכותי, דבר שהפך אותו ל"עוף מוזר" בקרבם;
בין היתר, הזניח מאד את חזותו החיצונית, וגידל זקן פרוע וארוך, שהאבירים היו מתלוצצים
עליו ומרכלים כי הוא יאה לנווד הררי; בין היתר, זכה ז'ארן-לוק לכינויים "אביר
הבוץ" ו"סר שובולו", ושקל לפרוש מן המסדר ולבלות את שארית ימיו
במנזר ליד אגם סירלור.
המצב
השתנה לחלוטין כאשר נספו אחיו הרוזן ואחייניו בידי צבאות נוסלה; הכנסיה, שנאחזה
פלצות, שכנעה את המלך כי ראוי להשליט על מישורי הבוץ אדם אדוק ונוקשה, שיבער ביד
קשה את חסידי גוגולוס ועיפוש; ז'ארן-לוק, שהנהיג את הכח אשר שב וכבש את מולארדי,
מילא את התקוות שתלו בו, ושרף מאות בני אדם על המוקד כאשר נכון השלטון בידיו.
לעומת זאת, ובניגוד לציפיותיהם של נזירי גברוש, ריסן גם את הענף הקיצוני יותר בקרב
אנשי הכנסיה, כאשר הודיע על התנגדותו המוחלטת לשחרור אנשי זורדי, ומנע נסיונות
להשיב למחוז את מבחני האש והמיים; היחסים בין הרוזן החדש לנזירי גברוש התערערו עוד
יותר, כאשר העלה הרוזן על המוקד שניים מחבריו, אותם שפט והרשיע (תוך ניצול סמכות
שקיבל מהנגיד לבער את הכפירה) במינות ראכטהורקית.
תחת שלטון
ז'ארן-לוק, שמר בית מולארד על המוניטין המפוקפק של בית אדוק, תמהוני ונבער; הרוזן
גרם להרמת גבות בקרב האצולה, כאשר סירב בתוקף לשידוך מבטיח ומכובד שהוצע לו, ותחת
זאת נשא לאשה נערה מפשוטי העם, שנודעה בקרב ההמונים כבעלת חזיונות קדושים. השמועות
על נישואי "הרוזן שובולו" ל"קבצנית המטורפת", שבו והפכו אותו
לבדיחה בקרב אצילי ז'ראל, אולם זה האחרון התעלם מכך בבוז.
ז'ארן-לוק הינו לוחם חזק ומוכשר חרף גילו המתקדם, אולם מנגד, הוא ידוע לשמצה כטיפוס
מוזנח מאד וחולמני; מספרים, כי הוא מאמין בכל ליבו כי אבות-אבותיו האדוקים נגלים
אליו ונותנים לו הוראות, הן במישרין והן דרך חזיונותיה של אשתו, והוא חולם לארגן
מלחמת קודש כנגד "הכופר הגדול" מגלוריאנה, דבר הנמצא הרחק מעבר לכוחו;
ז'ארן-לוק מסוכסך מאד עם אדונו הפיאודלי, "דוכס הפרא" גי דה-מורינין,
ועם סוחרי לה-וינה, ומסדר כוהני המשנה משאטו דה-קרילי הינם למעשה בעלי בריתו
היחידים. ז'ארן-לוק רואה עצמו, במוצהר, כ"מבצר האמונה" הנתון בין
"ארבע מלכויות כפירה": נוסלה, גלוריאנה ההילאסיאנית, לה-וינה החילונית,
והרוזן האפיקורס מסווא; לאחרונה, הוא מתעניין מאד בחזונות קץ הימים, ובטוח כי מפלת
האימפריה ההילאסיאנית מרמזת כי המלחמה הגדולה והאחרונה בין המאמינים לכופרים קרבה
והולכת, ואחריה יום הדין וקץ הזמנים. עד שתבוא מלחמה זו, הוא נאלץ לעסוק בענייני
היום-יום, דבר שהוא עושה בהצלחה חלקית, ובעזרת מועצה שלמה של כמרים ונזירים, כוהני
משנה ואנשי זרם ברנארד, המקיפים אותו.
הוא מודאג מאד בשל שמועות עקשניות, כי בין מורינין לכתר מתנהל משא ומתן
חשאי על העברת בירת הרוזנות לוינוז'ט, ומינוי בית רוזנים חדש במקומו - אולי
"הרוזנת האמיצה" דה-מונפור, שאיבדה את נחלותיה בדרום ז'ראל. כרגע, מנסה
ז'ארן-לוק להשתמש בכל כוחותיו וקשריו עם הכנסיה בכדי לחשוף ולהכשיל תוכנית זו.
בחזרה אל דף
האינדקס של מחוזות ז'ראל
בחזרה אל דף האינדקס של
ממלכת ז'ראל
בחזרה
אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.