בוואזי: עיירת האפרסק שבגבול קרייסנאו
רקע כללי | העיר העתיקה | טירת הרוזנת
| העיר התחתית
| איזורים מחוץ
לעיר
רקע כללי
בוואזי, עיר המכילה כ-10,000
נפש, הינה אחד הישובים הגדולים בנחלות הדוכס מורינין, ואחד המשגשגים והעשירים
שבהם; העיר יושבת על מדרונותיו הצפוניים של עמק לאנטאן, אשר נמשך צפונה
ומערבה לעבר הגבול הקרייסני, כ-70 קילומטרים צפונית-מערבית לעיר עצמה; העיר, וטירת
הרוזן הנישאת מעליה, חולשת על דרך המלך הצפונית הבאה מפְרָאנְשְטָאוּ בירת
קרייסנאו ומסתיימת בסופו של דבר באיל-דה-לה-רוא[1]. העיר עצמה בנויה במקום בו נשפך יובל הררי מהיר וקוצף בשם ז'ורז'ן
מהגבעות, נופל מטה בשני מפלים הגובלים בעיר העתיקה ממזרח, ויורד אל תוך העמק כשהוא
יוצר בריכות קוצפות, סמוך למקום בו הוא נשפך אל תוך נהר לוסקו. מיקומה זה של
בוואזי גרם לאדוניה לסבול לא מעט בעת מלחמות הגבול שניטשו בין ז'ראל לקרייסנאו;
באחרונה בהן, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, הטיל המלך הקרייסני בּוֹפוּרֵק מצור
קצר על העיירה; הקרב הגדול בין הקרייסנים לבין מלך האבירים, בו נקטל בופורק,
התחולל כ-10 קילומטרים מהעיר, סמוך לאפיקו של נהר לוּסְקוֹ (במקום בו שוכן
הכפר האפור כיום, ראה בהמשך).
מאידך גיסא, השלום בין קרייסנאו לז'ראל, אשר עמד בתוקפו בעשרות השנים האחרונות,
העשיר את מושלי בוואזי לא במעט; יכולתם לחלוש על דרך המסחר הגדולה אפשרה להם לגבות
מכסים משיירות הסוחרים, אשר היו עוצרות תמיד לחנות בעיירה הפסטורלית[2], דבר אשר סיפק פרנסה לא מעטה לסוחריה ופונדקאיה. מלבד המסחר, חיה
בוואזי על מטעי פרי פורחים, הגדלים על אדמתו הפוריה של העמק; חקלאי בוואזי מגדלים
מגוון של תפוחי-עץ, דובדבנים,
אוכמניות ובעיקר אפרסקים הרריים, פרי עסיסי בגון כתום-זהבהב, המניב שני יבולים
בשנה באקלים הקר ומוגש בכל עת בפונדקים. הפירות מזינים אף תעשיית ריבות וליקרים לא
מעטה, שחלקה נמכרת לסוחרים ברווח מפולפל.
העיר העתיקה
העיר העתיקה יושבת במרומי הגבעה,
ומוקפת חומה גבוהה המזדקרת מעל ראשי המצוקים התלולים, המזדקרים לגובה של כ-450
מטרים מעל פני הים, ומקנים לה הגנה טבעית נוספת. מרבית הבתים גדולים ומרווחים
יחסית, בני שתיים ושלוש קומות, ועשויים לבני אבן אפורה; הרחובות צרים ופתלתולים
ברובם, כמו במרבית הערים הישנות, אולם עושרה של העיירה עיטר אותם בפנסים כחולים של
אור תמידי, ופסלי אבן צנועים של מלאכים וקדושים. הפאר מגיע לשיאו בכיכר קתרין
הקדושה המצויה במזרח העיר העתיקה, אשר במרכזה עומדת מזרקה נאה במרכזה עומד פסל
ענק של הקדושה, עשוי גרניט; הקדושה מעוצבת בתנוחת כריעה, טובלת על ברכיה במיים,
כאשר היא אוחזת ביד מורמת את ספר השביל הזוהר. ליד הכיכר נישאת הכנסיה המרכזית של
העיר, כנסיית הראש הלבן; זהו מבנה גדול בעל גג מצופה שיש, שאינו נופל בהרבה בהדרו
מקתדרלה. אף כי לכאורה נתונה הכנסיה לשלטונו של איש הדת הבכיר של המחוז, השליח
הקדוש אנגרן דה-קנייר, הרי שלמעשה היא עצמאית לחלוטין, ומרבית כמריה (כולל מורה
הדרך הבכיר, האב שארל בלואר), שייכים לזרם המיסטי-איליטיסטי[3]. מתחת לכנסיה, לפי המסורת, נקבר ראשה של קתרין הקדושה בקאפלה
תת-קרקעית שאש תמיד טהורה דולקת בה[4]. הכמרים נוהגים להציב משמרת בפתח הקפלה ולשאת תפילה מיוחדת לחסדה
של קתרין שלוש פעמים ביום. בכנסיה מוחזקת אחת הספריות העשירות ביותר במחוז הצפון,
וסביבה פורח גן נאה של עצי אפרסק ושזיף.
סמוך לכנסיה, מצוי בית המשמר של העיר העתיקה, ולידו פונדק מהודר ושחצני למדי של
סוחרים עשירים, המכונה "האירוס והשושנה[5]", שם סועד ראש העיר של בוואזי, סוחר הריבות העשיר והקמצן
פייר בארדיה את ליבו כל צהריים וערב; הפונדק הינו בלתי-נעים לאורחים, אלא אם כן הם
נראים מיוחסים ומלאים בכסף, ואנשים חמושים עומדים על פתחו, נכונים ללפות כל אורח
לא קרוא ולגרור אותו למעצר (לא פעם אחר שספג מהם מכות רצח). הפונדק כולו נשלט בידי
"בארוני האפסרק" - חבורה של שמונת הבורגנים העשירים של העיר (כפי שהם
מכונים בדרך הלצה, בשל נסיונם להדמות לאצילים). הפונדקאי עצמו, מיסייה ז'ילבאר
רוג'ני, הינו חלק בלתי נפרד מהחבורה. ניתן לראות את החבורה, כמעט תמיד בהרכב מלא,
מסבה ליד שולחנה בצהרי יום המנוחה, אחרי תפילה חפוזה בכנסיה, כשחבריה משחקים
קלפים, לוגמים ליקר משובח ומשיחים על מאורעות היום, או מתאמים עמדות אל מול
הרוזנת.
חלקה המערבי של העיר העתיקה, במקום בו כתף הגבעה נמוכה מעט יותר, מהווה מקום עשיר
פחות והטרוגני יותר מהחלק המזרחי; כאן התיישבו לפני כעשור כ-500 מהגרים
הילאסיאנים, רובם (אך לא כולם) הילאסיאנים מאמיני הזוהר שבאו מערים במחוז ויפסאריה[6]. במקום זה, הבתים קטנים וצפופים יותר, והרחובות הומים וצפופים
יותר; חלק מההילאסיאנים מוצאים את פרנסתם כבעלי מלאכה, בעיקר יינאים ואורגי בדים,
המתמחים בהפיכת הפרוות הקרייסניות לבגדים מעודנים היאים לשימושם של בני אצולה
ובורגנים ז'ראלים. מאז התבססו ההילאסיאנים, החלו סוחרי פרוות רבים לעצור לחניות
ארוכות יותר בבואזי, דבר אשר תרם מאד לרווחיהם של בני המקום. חרף זאת, קיימת במקום
שנאה לא מעטה לזרים, אשר חלקם עובדי אלילים; חלק גדול מאותה שנאה באה מצידם של
הרועים והאריסים, המהווים את המעמד הנמוך של המקום. אלו מוסתים לא פעם בידי נזירים
קנאים, בדרך-כלל כנגד עובדי האלילים, ולעיתים כנגד ההילאסיאנים בכלל. שמועות
מטרידות טוענות כי גם קלאן ה-RRK הידוע לשמצה מאיזור לה-רולי החל
"מתעניין" בבוואזי, וכי הגבירה אשטון מטילת האימה[7] שלחה מרגלים ללמוד את המקום, ושוקלת את צעדיה הבאים.
אחת הדמויות הידועות והשנואות
ביותר בקהילה ההילאסיאנית הינו הקטורוס וילסיס, אשר שינה את שמו להקטור
וילאסו; הלה, ברנש שמנוני וגדול מידות, אשר בהילאסיאס היה סוכן גלאדיאטורים
ועובד-אלילים מושבע, המיר את דתו בטקס מפואר שערכוהו נזירי מסדר 'כוהני המשנה'
ממנזר 'מגדל היראה' הסמוך לעיר. אלא, שהשמועות אומרות כי נותר עובד אלילים מהסוג
הגרוע ביותר, המתהולל בסתר ביתו עם פילגשים ועושה מעשי פריצות. אלא, שהדבר אשר
השניא אותו במיוחד על אוכלוסיית העיר היו עסקי ההלוואה בריבית קצוצה, בהם פתח מיד
לאחר הגעתו. עסקי הריבית דנן גרמו לכמה וכמה אנשים לאבד את רכושם. הקטור, היושב
בבית חומה על המצוק שבקצה המערבי של העיר העתיקה, אינו מרחם על איש, ומלווה את
עסקי הגזל והעושק באמונה דתית מתחסדת; ידוע מנהגו לפזם פסוק עילג מהשביל הזהור
ולנשק מחרוזת גדולה שבתוכה צפונה רליקה בדמות שערה משערותיה של קתרין הקדושה[8], מיד בתום כל עסקת גזל או הפקעת רכוש אכזרית עליה הוא חותם.
פעמיים, ניסו אלמונים להתנקש בחייו, ומספר פעמים הותקף בידי אומללים בעת שקיבלם
לראיון החרמת הרכוש המפורסם בטרקלין ביתו, גוזר את דינם לאביונות בעודו לועס בכל
פה מצלחת פירות משובחים המונחת לידו. אלא, ששומרי ראשו של הקטור היו כולם שייכים
ליחידות עילית בצבא ההילאסיאני, ועלה בידם להכשיל נסיונות אלו בנקל. מלבדם, מעסיק
הקטור גם כמה וכמה אנשי אגרוף העובדים בעיר התחתית ומטילים אימה על יריביו. מעבר
לזאת, הוא מקיים קשרים ענפים עם הרוזנת (אשר לה הוא מעניק הלוואות בתנאים נוחים),
עם השליח הקדוש דה-קנייר ועם כוהני המשנה מטילי האימה, וכל אלו די בהם כדי להגן
עליו מרע.
טירת הרוזנת
אן דה-בוואזי
טירת הרוזנת, המכונה טירת וֵארְיֵאר
לָה-פֵאץ' (חופת האפרסק), הינה מבנה מרובע מרשים, מוקף בשני מעגלי חומות, ממנו
נישאים שני מגדלים עגולים המקנים תצפית מצויינת על העמק. הטירה מצוייה על מצוק
תלול מצידו המערבי של יובל הז'ורז'ן. במקום זה, חפר הז'ורז'ן אפיק עמוק, החוצץ
כתהום בין הטירה לבין העיר העתיקה; הדרך היחידה להגיע אל הטירה הינה גשר אבן גדול
היוצא מכיכר קתרין ומגשר על פני התהום, עד שהוא מסתיים בבארביקאן הגדול של החומה
החיצונית. שם, מצויים בנייני הממשל והמשמר של הרוזנת, ולשם מגיעים הבורגנים וגובי
המס כדי להתדיין מול גזברה של הרוזנת, הלורד הזקן אנטון דה-מוסארד, אדם ארוגנטי
וקר, הבז לבורגנים ולסוחרים בכל ליבו. הלורד בן ה-68 היה מרבית חייו אביר במסדר
הכוכב, אולם הודח משם בשל פרשיה בה הסתבך (לטענתו עלילה), הפך לקצין משמר בגבול
קרייסנאו, ולאחר שנפצע קשות בהתקלות מול גיגלרים קרייסנים, נאלץ לנטוש את חיי החרב
לתמיד; דבר זה מילא אותו מרירות רבה על כך שהוא נאלץ לעסוק במקצוע בזוי לדעתו,
מרירות אותה הוא מוציא על הבורגנים הבאים עמו במגע; לא פעם, מגיעים הדברים לכדי
מריבות, דבר שגורם ללורד דה-מוסארד להתלונן לרוזנת ולדרוש להשליך בורגני זה או אחר
לצינוק, דבר ממנו נמנעת הרוזנת משיקולים מובנים, ומסתפקת בנזיפות ואזהרות. דבר זה
הופך את הלורד הזקן למר-נפש אף יותר.
מעבר לאיזור הכניסה, עולה הדרך
מעלה, בשביל בזלת מעוטר בפסלי מלאכים אוחזי חרבות, ומתרומם מעל גני אפרסק מלבלבים,
הנחשבים לפוריים ביותר בכל העמק. הטירה עצמה יושבת על חלקו הגבוה ביותר של המחוז,
וחומותיה האדירות מגיעות לגובה של מעל עשרה מטרים; מגדלי שמירה מאיימים ניצבים
מעליהן, חמושים במכונות-מצור מתוחכמות, שחלקן מסוגלות לירות קרסים אדירים ומושחזים
המסוגלים לבקוע בנקל שיריון של דרקון לבן, להתפס בו ולגרור אותו אל מותו בחבטה
אדירה על יתדות פלדה משוננות הבוקעות מהחומה העילית. בדרך זו, אבדו כמה וכמה
מדרקוניו של המלך בופורק בעת המצור שהטיל על העיירה.
לצד החומה, ניצבת כנסיית המצביא
ז'ורז', הקרויה על שם המייסד האגדי של שושלת דה-בוואזי, ומתחתיה הקריפט המשפחתי של
בני השושלת.
חלקה הפנימי של הטירה, בניגוד לחומה הגותית, הינו בעל חזות מטופחת ומלבבת הרבה
יותר, טובל בעצי פרי ופרחים, וחלקה מעוצב בסגנון הילאסיאני קמעה. המגדלים עצמם
מעוטרים במטפסים מוזרים בני מאות שנים, המצמיחים אף הם, בדרך פלא, פרות דמויי
אפרסק; אלו עוטפים את הטירה כהינומה מוזרה ובהירה, ומכאן שמה - חופת האפרסק. פנים
הטירה עשוי בחלקו משייש, ונחשב לאחת הטירות המהודרות ביותר בצפון - ללא ספק עולה
על טירת מורינין המשוננת והברבארית למראה, או על טירת מוליי המוזנחת.
בטירה, חיה הרוזנת אן דה-בוואזי,
קוסמת יהירה, אכזרית ובלתי-נעימה, בעלת חוש מסחרי ופוליטי מפותח מאד (ראה פירוט
נוסף בתאור הדמות). הרוזנת לא נישאה מעולם, מלבד פעם אחת בנעוריה, אשר הסתיימה
במות חתנה בתאונה מצערת לאחר חודשים ספורים, כאשר אי-כה נפל האומלל ומעד אל מותו
מאחד המגדלים. הרוזנת אן היא בת 46, אולם קסמיה מקנים לה מראה צעיר יותר; היא אשה
מטופחת וגנדרנית, בעלת דעה טובה מאד על עצמה, וכשרון בלתי-נדלה לרדות בכל הכפופים
לה בעזרת תובענות בלתי-פוסקת ומזג הפכפך הנע בין עלבונות קרים כקרח לפרצי זעם
הרסניים. יחד עמה, חיים בטירה אחיינה רישאר דה-בוואזי, ושתיים מאחיותיה, אנג'לין
(42) וקמיל (34), לפי השמועה, מתווספים לאלו שלושה או ארבעה ממזרים של בוואזי או
אחת מאחיותיה, המשרתים במשרות אלו ואחרות בטירה.
רישאר דה-בוואזי, אביר פזיז ושטוף בתאוות קרבות, הינו בנו היחיד של אחיה הבכור של
הרוזנת, אשר נספה בקרב סירנאד-דארגות'[9]; הוא לוחם מצויין, אולם מצביא גרוע, שאינו מסוגל לחשוב על דבר,
מלבד תהילת ההסתערות וזכויותיו כאביר - דבר עליו סונטת בו דודתו בכל הזדמנות,
מלגלגת עליו כי הוא עשוי לגמור כאביו, ואינה נמנעת מלהשפילו לפני פמלייתה. אף כי
רישאר נחשב כיורשה של דודתו, הרי שהרוזנת הבהירה לא פעם, כי אצטרובלים יצמחו על
עצי האפרסק קודם שתפנה לו את מקומה, וכאשר התקצף על כך, יעצה לו בלעג להתנדב
לשירות בחיל פראיו של הדוכס דה-מורינין, שם אולי ישיג כשרונו המהולל נחלה גדולה
וטובה מטירת משפחתה 'הקטנה והעלובה'. דבר זה הפך את רישאר לאדם מריר וכעוס; הוא
מרבה לשתות, ולהגות בנקמה בדודתו, אולם הוא ירא מפני קסמיה (מה גם שאומרים, כי חרף
מזגו, אין הוא מסוגל באמת ובתמים לפגוע בבן-משפחה). כדי להרגיז את דודתו, הוא מחזר
מדי פעם אחרי בנות הפמלייה שלה ומביא אותן אל מיטתו, ומספרים כי לפחות ילד בלתי
רצוי אחד נולד ממנהגיו אלו.
אנג'לין, גבירה מצועצעת
וגנדרנית, הידועה במנהגה לפטפט בקול גבוה ובמהירות העושה אותה קשה להבנה, היתה עד
לפני ארבע שנים רעייתו של הרוזן המלומד דה-סווא, אחד מחשובי הואסאלים של הדוכס
דה-מורינין; אלא שהמלומד השקט קץ בבזבזנותה, פטפוטיה (ולדבריו גם בורותה וטפשותה),
ובסופו של דבר שם קץ לנישואין וגרש אותה בבושת פנים בטירתו. אן דה-בוואזי לא סלחה
ולא שכחה לרוזן דה-סווא על השפלת אחותה, והכל יודעים כי היא מתכננת את נקמתה, אשר
תיפול על סווא ואדונה במוקדם או במאוחר. אנג'לין עצמה נותרה לכאורה גבירה פטפטנית
וקלת-דעת, כבעבר, אולם השפלתה ויגונה ניכרים בעיניה, ומדי פעם היא שוקעת בהתקפי
דכאון ורחמים עצמיים, אשר גרמו לה להתחיל להזדקן בטרם עת.
קמיל, האחות הצעירה, מזכירה במעט
את שתי אחיותיה, אולם היא יפה משתיהן, וגאה מאד בתלתליה הזהובים-בהירים ובפניה
המתוקות; היא פקחית למדי (אף כי הרוזנת אן קובלת תמיד שהיא "סתומה
כפקק", וחיוכה המטופש נמאס עליה מזמן), ומזכירה בכך את הרוזנת, אולם היא
עצלנית מאד, ומעולם לא התמידה בדבר-מה; הרוזנת אן טוענת, כי אף בעורקיה של קמיל
זורמת יכולת קסומה, אולם קמיל התעצלה מאז ומעולם ומאסה בלימודים המפרכים הדרושים
כדי לפתחה. תחת זאת, קמיל נהנית מחיי הפאר, מסרבת להנשא ומרגיזה תדיר את אחותה
הבכורה ברומאנים המזדמנים שלה, היא אוהבת מאד לתנות אהבים עם גברים חסונים
ושריריים, ולא פעם נתפסה אף עם שכירי-חרב קרייסנים במיטתה. אחד הדברים בהם היא
שולטת היטב הוא עשבונאות, והיא יודעת היטב לרקוח לעצמה שיקויים כדי להמנע מתוצאות
התנהגותה. כמו כן, היא מפיקה רווח לא מועט מכך שהיא מוכרת את המרקחת שלה לגבירות
אחרות בעד שירותים בהם היא חפצה, או בעד מחירים מפולפלים. העובדה כי איש בעיירה
מלבדה אינו מכיר את המתכון מסייעת לה בכך. אי לכך, היא מכחישה בלהט כל קשר לממזרי
הטירה, וסיבתה עמה.
שדרת השוליות והעיר התחתית
שדרת השוליות; שם זה מציין את העיר התיכונה,
היורדת משערי העיר העתיקה אל רגלי הגבעה, שם מצוי שערה המרכזי של העיר; איזור זה
של העיר מתרכז בעיקרו סביב 'שדרת הרוזן אנרי', המכונה בפי העם 'שדרת השוליות', בשל
עשרות בתי המלאכה והדוכנים השוכנים לאורכה, אשר נועדו לשרת את הנוסעים והסוחרים
הסרים אל תוך העיר כדי למצוא מיטה רכה ולטפל בצרכים הכרחיים לפני או לאחר מסע
לקרייסנאו; ברחוב הראשי הגדול ניתן למצוא נפחים, מפרזלי-סוסים, פרוונים, בורסקאים,
מוכרי כלים, כדרים ורוכלים, וכמובן, כשמונה פונדקים ובתי הארחה עבור הנוסעים; זהו
מקום המוני ורועש מאד, המכלכל חלק גדול מעסקי העיירה, ולכל הבורגנים הגדולים
והקטנים רכוש ועסקים בתוכו. הידוע בפונדקים הינו פונדק "הדוכס השיכור",
המציע לאורחיו שיכר תפוחים קרייסני לוהט, מגוון ליקרים ודברי מאפה ממולאים בבשר
מעושן, ועוד כהנה וכהנה. מספרים על בעל הפונדק, גי רוסה, גברתן נמוך ועגול
(וקרייסני למחצה), שהוא מנהל בין יתר עיסוקיו גם בית בושת ומספר עסקים לא חוקיים,
אולם מעמדו בעיר איתן, ורבים מאנשי משמר העיר סועדים על שולחנו. קריאות הכמרים
להחרים אותו נותרות בדרך-כלל, ללא מענה.
העיר התחתית; העיר התחתית, מבוך צפוף של בתי
עץ גדולים וקטנים הבנויים בחוסר סדר, פרושה אל תוך העמק וגובלת באפיקו הרחב של
הלוסקו, עליו נפרשו גשרי עץ הנשענים על עמודים כבדים; הגשר הכחול חוצה את הלוסקו,
ואילו גשר ארטַרוּל עובר על פני הז'ורז'ן; מתוך השער הגדול של שדרת השוליות, יוצאת
דרך רחבה המפרידה בין איזור השוק התחתי לבין 'רובע החגבים', מקום המוני ודחוק
המשמש למגורי האריסים והרועים של בוואזי; הבתים קנים ומסריחים, רובם בעלי גג קש
הנגוע בפרעושים ופשפשים; בין הבתים גדלים שיחים מצחינים ולחים, המלאים בחגבים
מגודלים, אותם צדים ילדי הרובע לא פעם כדי להשלים את התפריט הדל שהם מקבלים בביתם.
רבים מהרועים הקטנים נוהגים לאחסן את בהמותיהם בתוך הבתים, דבר המגביר עוד יותר את
הזוהמה. כוחה של הכנסיה הממוסדת קטן למדי, בעיקר בשל הריחוק והיהירות שנוהגים
מרבית הכמרים בהמוני העם, ומאידך גיסא, לנזירים הקבצנים יש כח רב למדי בקרב הרועים
והאריסים; חיילי הרוזנת ואפילו כוהני המשנה יודעים היטב, כי לגעת באחד מהם לרעה
פירושו של דבר להסתכן בעמידה מול אספסוף פרוע וזועם. המבנה הגדול היחיד ב'רובע
החגבים' הינה כנסיית עץ גדולה, בה משמשים כמה נזירים קבצנים בחברותא עם כומר מזוקן
ופרוע מבט בשם האב לינגור, אדם שהיה שייך פעם לכוהני המשנה וסולק משורותיהם, ככל
הנראה בשל ניאוף שלווה אף בהתחצפות אל אחד מראשי המסדר; האב לינגור זוכר היטב יום
זה, בעיקר משום שפצעי ההצלפות הרבות שספג לא התרפאו כליל עד עצם היום הזה, ומילאו
אותו השפלה ושנאה בוערת. לא פעם, הוא מטיף בכנסייתו הקטנה כנגד יוהרתם של הכמרים
וכוהני המשנה במיוחד, ו"עושה מטעמים" בקולו הרועם על הברית הבלתי קדושה
בין כוהני המשנה והשליח הקדוש לבין המלווה השנוא בריבית. השליח הקדוש איים כמה
פעמים להעניש את הכומר הסורר, אולם מספרים כי הרוזנת הטילה על כך וטו, מחשש
למהומות.
כעת, מלבד הריבית והכבשים הממושכנות, העוני ושאר פגעי החיים, מרגיז את הרועים פגע
חדש; המנזר הארלקיני[10], היושב על אי בתוך האגם הגובל ברובע החגבים ובאיזורי המרעה, קיבל
בנפיקיה[11] מן השליח הקדוש דה-קנייר, אשר הודיעה כי האגם הוא רכושו
"בחסד הזוהר יתברך"; אי לכך, החלו האנשים החמושים המשרתים את הנזירים
לגבות מהרועים מס שבועי על מנהגם להשקות שם את הצאן. האב לינגור זעם ורעם בכנסיית
הרובע, ופה ושם החלו קטטות בין שומרי המנזר לבין הרועים. הרוזנת דה-בוואזי התערבה
בסופו של דבר, מכריחה את הנזירים להפחית את המס, אולם בצד זאת שלחה אל הרועים
איגרת שחצנית ומאיימת, שלא הטיבה להרגיע את זעמם. כעת, הכל מחכים להתפרצות הבאה,
אשר תדליק את האש מחדש, הפעם בעוצמה רבה יותר.
המנזר הארלקיני עצמו, מבנה אבן
טחוב למדי היושב על אי מדרום לרובע; מדובר בבניין עגול בן שלוש קומות, בעל ורנדות
עוטות קיסוס היורדות אל מי האגם, וסמל דהוי של כוכב זוהר מתוכו נפרשת מגילה המפוסל
על גגו - סמל המסדר הארלקיני. המקום נודע בעבר כמנזר שקט בו ישבו הארלקינים כשהם
מסוגרים מן העולם, ועסקו בעיסוק המקודש בעיניהם, העתקה ואיור של כתבי יד עתיקים;
אלא, שלפני 18 שנים, קיבל את ראשות המסדר ראול דה-קנייר, אחיינו של השליח הקדוש;
הלה, גפתן מהודר וחמוץ מבט, רואה במנזר עסק לכל דבר, ומתעניין בעיקר בדבר אחד -
הגדלת הונו האישי; על דבר זה הוא מכסה בצדקנות מתלהמת. די כי יספוג הערת ביקורת
עדינה, כדי שכל-כולו יתנפח כתרנגול השש אלי-קרב, יהלום באגרופו הגדול בשולחן
כשלחייו סמוקות, ויצעק כי "איש לא יטיל ספק או יבזוז מעות מאוצרות הכנסיה
הקדושה!"
האדם השנוא על אב המנזר במיוחד
הינו האב לינגור, אותו הוא משמיץ לא פעם בדרשות, מכנה אותו "מופקר ומנודה,
נואף עלוב שישרף בגהינום" הנאום ממשיך בתאור ציורי למדי של כיצד ישחילו השדים
יתדות מלובנים אל תוך אחוריו של יריבו. גם הכמרים של כנסיית 'הראש הלבן' אינם
חביבים עליו, בעיקר בשל יחסם הקר אל בן-דודו האהוב, בו הוא מפציר לעשות מעשה ולסלק
את מורה הדרך הראשי, ככל הנראה במחשבה כי הוא יהיה זה שירש את מקומו. אלא, שעד כה
לא נסתייע הדבר, באשר מהפך כזה איננו מן הפשוטים (ויש אומרים כי הרוזנת נהנית
מהפילוג בכנסיה, משום שהיא אינה רוצה כנסיה מאוחדת וחזקה שתתחרה בה). שמועות
בפונדקי העיר טוענות כי אב המנזר חושק בקמיל, אחותה הצעירה של הרוזנת, ומחזר אחריה
בסתר, אולם דבר זה לא הוכח עד עתה, ומוכחש בזעם על-ידי ראול.
מעבר לגשר הכחול, שוכן הרובע
הקרייסני; איזור מוזר של בקתות מכוסות פרווה, המצחין תמיד מתערובת מוזרה של צחנת
בורסקאים, זעה וקיתונות עשן, העולות כל העת מבורות ההסקה הגדולים של הרובע; מקום זה
הינו המקום המסוכן והאלים ביותר בעיר, וזרים שאינם קרייסנים המסתובבים בו לבדם
מסתכנים בנפשם. שלוש המסבאות של הרובע הינן צפופות, עשנות ואלימות מאד, ולא פעם
מהוות זירה לקטטת חרבות, סכינים ואלות. הרובע הקרייסני מתקיים על עסקי בורסקאות,
רקיחת משקאות זולים, דייג ומפחות; הוא מלא כלי נשק, באשר שכירי חרב קרייסנים רבים
(וכן פושעים נמלטים) מצאו בו את משכנם. השמועות מרננות כי לרוזנת ישנו עניין רב
בקרייסנים החמושים, שרבים מהם משרתים אותה בגלוי או בסתר, והיא מעוניינת בגדודים
קרייסנים רבים ככל האפשר שיסורו למרותה. אי לכך, היא נוקטת מידה רבה של סובלנות
ומורה לאנשיה שלא להתערב במאורעות הרובע, ולהסתפק בטיפול בשכירים קרייסנים שיכורים
או פיכחים המתפרעים באיזור השוק - דבר שאף הוא נגמר לא פעם בעונשים קלים (אף אם
נהרגו בני אדם בארוע, דבר המרגיז את המקומיים מאד).
האיש החזק ברובע הינו גֵארְשְטְרוּ מֵאגְלֵאוּ, גברתן קרייסני בעל זקן צהוב
המגיע כמעט עד ברכיו; מאגלאו, היושב בבית חווה גדול הניצב על גבעה מעל הרובע
הקרייסני, הינו עובד אלילים מושבע וגאה, וכבר ערף את ראשו של נזיר שהרגיזו בדברי
תוכחה על כך. הוא היה גיגלר אכזרי בארץ מולדתו, ומתגאה בכך. כעת, הוא מנצל את
קשריו ומתווך עבור כל המחפש שירותים של שכירים קרייסנים, בעיקר הרוזנת. גארשטרו חי
בחוותו עם שמונה נשים, שתיים מהן ז'ראליות, בהן הוא נוהג ביד קשה מאד; רבים
מהבריונים הצעירים יותר בחווה הינם למעשה צאצאיו. אנשיו חמושים היטב, ונוהגים להוקיע
את גולגלות יריביהם המתים על חומת החווה, מנהג שמטיל אימה על הז'ראלים. אנשיו
מכנים אותו "האגראסט", כאילו היה אציל קרייסני, ושולטים ברובע הקרייסני
ביד רמה; חרף מאמצי המשמר, הם חודרים מדי פעם גם לשוק, וגובים דמי חסות מהסוחרים,
באיום של הצתה ומוות. חרף העובדה שאין הוא מאמין בדת הז'ראלית, יש למגלאו יחס
מסויים לשרידי קדושים, באשר הוא מאמין בכח המאגי הנובע מהם; הסיפור האחרון על
אודותיו, הוא כי רכש בכספו את שרידי גופתו של נזיר צדיק שמת באחד הכפרים הסמוכים;
לפי מנהגו הפרמיטיבי, תלה את השרידים מעל מרפסת החווה, כדי שיביאו מזל (וכאשר מזלו
בוגד בו, לפי השמועה, הוא רוקק עליהם בזעם ו'מעניש' אותם בדרכים אחרות). אנשי
הכנסיה נאחזו בפלצות נוכח המנהג, והשליח הקדוש דה-קנייר דרש להעניש את עובד
האלילים בכל חומרת הדין; הרוזנת, הנעזרת בשירותיו של מאלגאו ובקשריו הענפים מעבר
לגבול הקרייסני, הגיבה בפרץ צרחות היסטרי, כמעט ומגרשת את השליח הקדוש מעל פניה,
כאשר היא צורחת כי ממילא מדובר בשרידים חסרי ערך של נווד שיכור שקפא בשלג ולא של
קדוש - אם לא של איזו כבשה מיותמת, ובגלל עצמות מטונפות היא לא תחסל את כל
תוכניותיה. דה-קנייר, נזוף ומושפל, הסתלק מהטירה והודיע לכוהני המשנה כי אין מה
לעשות לעת עתה. כוהני המשנה הרותחים מזעם הגיבו בארגון מתקפה לילית על חוותו של
מאגלאו, אולם הקרייסנים צפו צעד זה והיו מוכנים למתקפה. שמונה מכוהני המשנה נהרגו,
וגולגלותיהם קישטו למשך זמן-מה את החומות, עד שנאלץ מנהיג המסדר, לתוספת בזיון
וקצף, לפדות אותן בעד כופר נאה.
מקומות חשובים בסביבת העיר
שדה הקרב הישן והכפר האפור: הדרך הראשית, היוצאת משערה
הגדול של העיר, נמשכת צפונה ומערבה וחוצה את מטעי העיירה בדרכה אל הגבול הקרייסני;
בדרכה, היא עוברת על פני בית הקברות הישן של בוואזי, מקום פסטורלי ועגמומי השוכן
בין המטעים לנהר, ליד שורה של עצי ערבה כפופים ועתיקים, ומעבר לו על פני שדה הקרב
הישן בו הביס מלך האבירים את בופורק הקרייסני; זהו מקום עגומומי ואפור, שפה ושם
נשתמרו בו שרידים של המערכה הגדולה. עצים בודדים ועקומים גדלים בתוך הדשא הקישח,
ופה ושם ניתן למצוא שרידי שיריון מעוקם וחלוד או גולגולת ישנה מציצים מתוך האדמה.
המקומיים טוענים, כי רוחותיהם של הקרייסנים ההרוגים דאז, שנקברו בקבר אחים גדול
בפיר בשולי השדה, עודן מרדפות את המקום בלילה. במרכז השדה, עומדת מצבה גדולה,
שהוקמה לזכר נצחונו של מלך האבירים; אולם הכתובות נטשטשו והשחירו, ונטיפי קרח
מאיימים גדלו עליהן, כאילו אכן מרדפת אותן רוחו הנקמנית של בופורק הקטול. האיכרים
מספרים, כי כאשר הצעיד דה-סנסר את צבאו הגאה בדרך אל המלחמה בקרייסנאו, ופקד אותו
לא הרחק מאותו מקום, בקעה יבבה לגלגנית מהמצבה, כמסמנת את אשר יעלה בסופם של אנשי
אחוות הזוהר הקדושה. גם עצמותיו הקפואות של דרקון לבן שנקטל בסמוך והושאר במקומו,
כחמישים מטרים מן המצבה, אינן משפרות את התחושה השוררת באותו מקום.
בפאתי איזור זה, קם לפני שש שנים בערך כפר מוזר של אנשים עוטי רעלות אפורות
מרופטות וכובעים משולשים; איש אינו יודע מהיכן הגיעה אותה חבורה, וממה בדיוק הם
מתפרנסים, מלבד דייג וליקוט פירות; אולם השמועות בבוואזי סיפרו כי הם מסתובבים
בלילות סביב המצבות. מאידך, הם תקעו את נס הזוהר, בדמות כוכב אפור, במרכז כפרם
העלוב, וכאשר נשאלו על אמונתם צחקו בקול סדוק ואמרו כי "הם מאמינים זכים
וקדושים של הזוהר יתברך שמו, שליט שמי הערב האפור". השמועות בעיירה עלו
ופרחו; הכמרים טענו, כי מדובר במינים חצופים ומסוכנים, ואילו אנשים לחשו כי אולי
אלו נשמות מעונות של חיילים מאנשי דה-סנסר, שחזרו למקום בו פקד אותם אדונם, וקללה
מסתורית כבלה אותם לקיום מעוות ומרופט. כוהני המשנה וחיילי הרוזנת פשטו עליהם פעם
אחת; אולם הללו הבחינו בכח התוקף מבעוד מועד, נטשו את כפרם והסתתרו על הגבעות,
נעלמים מעיין. התוקפים שרפו את הכפר וחזרו לבוואזי; אלא שמספרים כי רבים מהחיילים
והנזירים סבלו בחודשים שלאחר מכן מיבלות מוגלתיות שמיררו את חייהם, ואילו עוטי
הסחבות האפורים שבו לאחר מספר ימים למקומם, כאילו לא ארע דבר. מאז, מעדיפים אנשי
הכנסיה שלא להתעסק עמם, והסתפקו בשילוח איגרת אל ראש מסדר כוהני המשנה, האב
דה-שאטראנז' (המצוי במנזר הראשי ליד עיר הבירה), ובו תארו את הארוע. מספרים כי הלה
רתח מזעם ונשבע לשלוח אנשים רבי-עוצמה וצבא גדול שיצודו את המינים ויסירו את קללתם
השטנית, אולם לאחר מכן העסיקו עניינים דחופים אחרים את דעתו, ואותו צבא נזירים
מעניש לא נשלח מעולם.
מצודת המוכסים טריפור: מעבר לפאתי העמק, מגיעה הדרך
לבסוף אל מצודת טְרִיפוּר הבודדה שבקצה העמק, קילומטרים בודדים מהגבול; מצודה זו,
המאויישת בידי פלוגה מחיילי הרוזנת, הינה מוצב הגבול הז'ראלי, ומשמשת היום בעיקר
כתחנת מכס, וכן נקודת תצפית ועיקוב המשלחת מתוכה אי-אלו סיירים כדי לאתר חדירות של
גיגלרים ומפלצות מעברו השני של הגבול. תפקיד הסרן המקומי הינו תפקיד מבוקש, משום
שקצין זה יכול תמיד "להתדיין" עם הסוחרים וליתן להם הנחות והקלות בעבור
טובות הנאה לעצמו. כרגע, מנהל את המצודה סרן ז'אן לוראק, קצין משופשף ומחוספס חרף
גילו הצעיר (בן 25 לערך), אשר השמועה מרננת כי הוא ממזרה של הרוזנת או של אחת
מאחיותיה. סרן לוראק, שחווה את מותם של כמה וכמה מחבריו בידי גיגלרים קרייסנים,
הוא אדם שחוק למדי, הידוע גם בבוז הנוקב שלו לכנסיה; סיבה אשר אף בשלה יתכן כי
הרוזנת העדיפה להציבו היכן שהוצב.
מנזר "מגדל היראה": על ראש הגבעה הצופה על העמק בצפון, כ-8
קילומטרים מדרום-מזרח לבוואזי, שוכן מנזר "מגדל היראה"; מבנה קודר
ומאיים עשוי בזלת שחורה ומעליו צריח משונן מבשר רעות, עליו מתנופף ניסו הזהוב-שחור
של האב-שטראנז'. במנזר נמצאים כ-50 מכוהני המשנה, אשר חרף כוחם הניכר, הינם עניים
יותר וחזקים פחות מבני מסדרם אדירי הכח במרכז ז'ראל. הם חולקים את המנזר הגדול עם
מסדר נזירי פאביוס הקדוש[12]. ברנשים אלימים ונבערים אלו כפופים לכוהני המשנה, ומסייעים להם
בטיפול באויבי הכנסיה, ציד והענשה של מינים. המנזר הגדול, על מרתפיו החשוכים שם
נמקים מינים ואסירים אחרים, ועל המוקד המבעית העומד מול שעריו, הינו אחד המקומות
העויינים והמפחידים יותר באיזור, ואף אחד מתושבי העיירה אינו רוצה לראות את אשר
קורה מתחתיו. מרבית התושבים יראים וסולדים מכוהני המשנה, אולם נאלצים לנהוג בהם בכבוד
- מלבד הקרייסנים של מאגלאו, שבזים להם בגלוי, ולא פעם מנופפים לעברם בראש מלוק של
תרנגולת, לזכר חבריהם שראשיהם הוקעו על חומת בית החווה.
לאחרונה, החל סכסוך חדש שנבע מכוהני המשנה להסעיר את אנשי הכנסיה באיזור; סוחרי
רליקות הנמנים על כוהני המשנה הציעו למכירה אברי גוף של קתרין הקדושה, כולל אוזן
ואף. דבר זה הביא עליהם את קצפם של כמרי כנסיית "הראש הלבן", הטוענים כי
ראשה של קתרין הקדושה נקבר (בשלמותו), מתחת לכנסיה שלהם, וכי מלבדו, לא נותרו מן
הקדושה שרידים כלשהם. כוהני המשנה עמדו על שלהם, והדבר הביא לנאומים נזעמים כנגד
מסדרם בכנסיית 'הראש הלבן', שנענו בכתבי פלסתר ונאומים נגדיים. אנגרן דה-קנייר,
אשר יחסיו עם כמרי "הראש הלבן" לא היו שפירים מעולם, מנסה לתחוב את ראשו
לסכסוך, כדי להחליש את יריביו, אולם אלו השיבו לו מלחמה; בין הצדדים פרצו חילופי
האשמות ואף קטטות, אשר החלו ככל הנראה בשל התלהבותם היתרה של נזירי פאביוס הקדוש;
אחד מראשי הבריונים נמצא מת, ימים אחדים לאחר מכן, וחבריו טענו כי הורעל בידי כמרי
"הראש הלבן", שאחד מהם הפך לחתול שחור וילל ליד חלון חדרו בלילה לפני
שמת. כמרי "הראש הלבן" מכחישים האשמות אלו בשאט-נפש, וטוענים כי המנוח,
פושע ידוע, ניסה את כוחו ברקיחת סמי-פטריה או חומר דומה, ומת כתוצאה ממעשה ידיו
הגולמני, שנועד להפיק 'הזיות קדושות' - כדרך כוהני השד גוגולוס (אשר למרבה הצער,
לטענת הכמרים דנן, כמה מנזירי פאביוס סוגדים להם בסתר). שני הצדדים הגישו תלונות
הדדיות שנשלחו אל הנגיד בעיר הבירה[13], והלה הבטיח כי ישלח איש כנסיה חוקר כדי למצוא את האשמים האמיתיים
ולמצות עמם את הדין. החוקר אמור להגיע, לפי השמועות, באמצע האביב העומד בפתח -
והמתח בין הצדדים הולך וגואה לקראת בואו.
בחזרה אל דף
המפתח של מחוזות ז'ראל
בחזרה
אל דף האינדקס של ממלכת ז'ראל
בחזרה אל
דף האינדקס של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.