אינדקס
הארצות של
קלדאריה
רובע
הפחמים (בקעת
סאולנהוד)
תאור
כללי: האיזור
הגדול והעלוב
המכונה כיום
רובע הפחמים,
ובשמו העתיק Soulenhood,
הינו ישוב
הרחוק כ-15
קילומטרים משערה
הצפון-מזרחי
של "הטבעת
האפורה" (שער
רובע האקלי),
וניתן להגיע
אליו באחת
משתי דרכים - בדרך
קיידרהרצית
עתיקה
ומשובשת
המפלסת את דרכה
בין הגבעות,
חוצה גשר בזלת
מפוסל ומפחיד
מתקופת "ליל
האימים"
המכונה
מאונד-אמריש,
ונכנסת לרובע
מצפון-מזרח,
שם היא הופכת
לרחובו הראשי,
רחוב העגלה
העמוסה. הדרך
האחרת הינה שיט
דוברה איטי
מחופו המערבי
של אגם
היידראו, מקום
בו נמצאים
מחסניו של איל
ההון ברייאנס
(חוכר המכרות,
ראה בהמשך),
החולף על-פני
נוף עגום של
שטח ביצתי
מוצף ואיים
עמוסי עצים
חולניים המצמיחים
פרי באוש
המזכיר בוטן
שחור.
הרובע
דהיום הינו
מקום עלוב
ונדכא, "חור"
מדוכדך ודהוי
בין גבעות
כהות וקרחות,
לבין שטח ביצתי
רחב-ידיים,
עכור ונדכא,
המדיף צחנה
ומעלה אובך לח
ובלתי נסבל
בקיץ (מלווה
בענני זבובים ויתושים
שלא פעם
גורמים
להתפרצויות
קדחת ומחלות
אחרות).
אוכלוסיית
הרובע מכילה
כ-8,500 איש, ורובם
המכריע של
הגברים
עובדים
ככורים במכרה
העצום השוכן
מתחת לגבעות
שמשתרעות ממערב
לרובע, היתר
מוצאים פרנסה
כבעלי מלאכה
קטנים
המתפרנסים
מהמכרה
בעקיפין, או
מספקים שירותךים
פשוטים
לאוכלוסיית
הכורים או
לכוח המקומי
של משמר
המכרות. כשליש
מבתי הרובע
הינם בתי אבן,
רובם
חד-קומתיים,
וכמה מהם
גדולים יותר
ומרמזים
בחזותם על
ימים טובים
יותר שידע המקום
בימים עברו.
יתרת המגורים
הינו אוסף מבולגן
של בתי עץ
דהויים
ובקתות
עלובות. כמעט
כל הבתים,
כולל
המרווחים
ביניהם, נראים
מוזנחים, מתקלפים
ומעלי קיסוס,
באופן התואם
את תחושת
ההזנחה
והיאוש העומד
באוויר הרובע.
הרחובות בין
הבתים הינם
רחבים יחסית
לרבעי עוני, אבל
אינם אלא
דרכים
משובשות
ומוזנחות של
חפץ ואפר
מזוהם, לוהטים
ומעלי אבק
כבד, לח
ומחניק בקיץ,
והופכים
למדמנה
מזוהמת וקשה
למעבר בעת גשמי
החורף.החצרות,
במידה שישנן,
נגועות בזמורות
מטפסות,
קיסוסים
וקוצים, ולא
פעם בשריגים
של גפני הוגאש
מסוג מצחין
וירוד במיוחד,
הגדל בקרבת
מדמנות.
כיכר
האבק: במרכז
הרובע, משתרעת
כיכר האבק:
רחבה עגולה, גדולה
ומוזנחת,
שבעבר הרחוק
היתה מצופה
באבני מרצפת
נאות, שרובן
התפוררו כליל
והפכו בית-גידול
לעשבי פרא;
מזרקת אבן
מפוארת
העומדת במרכז
הכיכר נשברה
למחצה נוכח
פגעי הזמן,
המנגנון
שהפעיל אותה
התקלקל לפני
יותר ממאתיים
שנים, וכיום
היא יבשה
וטחובה, אלא
אם כן היא
מלאה במי
גשמים חומים
ומזוהמים,
שנקווים
לשלוליות
גדולות מכל עבריה.
פה ושם, על
דפנות המזרקה
הסדוקות,
השתמרו
אותיות
מוזרות
ודהויות בכתב
רוני מוזר,
שיתכן ובעבר
יצרו סימן או
כתובת
מסתורית. במרכז
המזרקה, מתנשא
המונומונט
המפורסם של הרובע:
פסל בזלת ענקי
של אביר, שיש
המשערים שהיה
אחד הרוזנים
העתיקים
שמשלו באיזור
בתקופת עידן
הפאר או מעט
לאחר מכן.
הפסל שעון על
חרב מפחידה,
גדולה ורחבה
כמעט כמו
גרזן, ובוהה בעיניים
כהות ועגומות
בעזובה
ובגפני
ההוגאש הסותמות
את המזרקה
הסדוקה
מתחתיו.
אחד
הדברים
המוזרים
בפסל
העתיק הינו כי
פיסה מגבו
חסרה, ואין
מדובר בפיסה
שנשרה בשל
ההזנחה ופגעי
הזמן, משום
שצורת החלק
החסר הוא כשל
מלבן מדוייק
ועשוי היטב,
שאורכו כ20-
סנטימטרים.
היסטוריה
של הרובע: בעבר
הרחוק, היה
המקום כפר
עצמאי בשם Soulenhood,
שנקרא על-שם
טירת אבן קטנה
שהשקיפה עליו
מראש אחת
הגבעות,
ונשלטה בידי
בית רוזני
(ולפי גרסה
אחרת: בארוני)
בית סולנהוד,
שסמלו שתי
רוחות רפאים
לבנות סביב ברדס
זוהר בזהוב
חיוור ומוקף
בתחתיתו
בזמורות
ירוקות. אין
רישומים רבים
מאותה תקופה,
מלבד אגדות
שעברו מדור
לדור ברובע,
אולם משערים שבית
סולנהוד היה
בית אצולה
מקומי צנוע
יחסית, ככל
הנראה
התפצלות
רחוקה מאחד
הבתים הגדולים
יותר של
"הכחולים"
בעידן הפאר.
נראה שסופו של
הבית הגיע
כאשר נכבשה
הטירה בתקופת
מלחמת "נסיכת
הלהבות";
מאתיים שנה
לאחר מכן
הוחרבה הטירה
סופית בידי
הקיידרהרצים,
וכיום שרדו ממנה
רק גלי הריסות
עגומים על ראש
הגבעה.
מכל
המקום, האגדות
בקרב הכורים
מדברות בשבחו של
"גן עדן עלי
אדמות" בבקעת
סולנהוד;
מוגזמים ככל
שיהיו, ניתן
ללמוד
מהתיאורים כי
באותה תקופה
לא היה השטח
הגדול ממזרח
לרובע מוצף,
אלא עמק פורה
ששימש למגוון
גידולים
חקלאיים, ואיפשר
לשכבה של
איכרים
אמידים לחיות
ברווחה יחסית.
ככל הנראה,
המכרה כמעט
ולא היה פעיל
באותה תקופה,
ולכל היותר
נחצבו מתכות
מהמפלס העליון
שלו (שכיום
התרוקן
לחלוטין),
וככל הנראה רק
מיעוט מן
התושבים
התפרנסו
מכריה. ככל
הנראה,
התושבים
במקום זה
איחרו לקבל את
האמונה ההידרוסטית,
וסגדו
לאלילים
מקומיים עד
תקופה מאוחרת
יחסית, דבר
שברור
מהציורים
והדיווחים שנותרו
אודות מקדש
אלילי פתוח
שישב על מדרון
מתחת לכפר,
וגם בתקופת
עידן הפאר,
כאשר השתלטה
הדת
ההידרוסטית
באופן סופי,
שולבו
אלמנטים פולחניים
אליליים
עתיקים בתותך
הפולחן הלאומי
הרגיל (כיום,
שרידי המקדש
מצויים עמוק
מתחת לפני
הביצה).
השינוי
הגדול קרה עם
הכיבוש
הקיידרהרצי;
כמסתבר, המגים
הקיידרהרצים
ידעו דבר-מה
רב-חשיבות על
השוכן מתחת
לגבעות, משום שהם
הפעילו על
האיזור קסמים
רבי עוצמה.
לפי המסורת,
הקסם הראשי
יצר רעידת
אדמה עצומה
שבקעה את ההר
מעל הרובע
לשניים,
והכנתה לו את
שמו Earthwound (ואכן, עד
היום ניתן
לראות ביקוע
מוזר מאד בין חלקו
הצפוני לחלקו
הדרומי, וסידרה
שלמה של
התבקעויות
קטנות יותר,
שאחת מהן הינה
הכניסה
הראשית למכרה
דהיום).
אלפי
עבדים שהובאו
למקום השלימו
את מלאכת המגים,
ויצרו סדרה של
תעלות, שיצרו
בבקעה שורה של
בריכות אידוי
שהוזנו מפלגי
ההרים
ומתעלמות
שנחפרו אל אגם
היידראו,
ושורת סכרים
מתוחכמת
שאיפשרה ליבש
ולהציף
לחליפין את
הבריכות
והתעלות השונות.
מאלו שרד כיום
רק "הסכר
הירוק": מונומונט
אבן סדוק
ונגוע בקיסוס
בצבע
ירוק-עמוק, שהמנגנון
שלו יצא
משימוש לפני
שנים רבות, וכיום
הוא אינו אלא
אנדרטה עגומה
(אחת מיני רבות)
לתקופת 'ליל
האימים
הארוך').
תוספת
נוספת ולא
חביבה
ש"תרמו"
הקיידרהרצים
לאיזור, הינו
מגדל אדיר
למגים, אליו
הושטו רבים
מהמטענים שנחצבו
מהמכרות,
בתוספת
מאות רבות של
אסירים,
שצווחותיהם
הדהדו באוויר
הלילות. ישנן
עשרות אגדות
שהשתמרו,
אודות מעשים
וניסויים
איומים שעשו
הקיידרהרצים
בתוך המגדל
הזה,
וכל תושבי
האיזור
מסכימים, כי
הרוע ספוג
עמוק בתוך כל
אבן מאבניו של
המבנה. ככל
הנראה, הסכים
איתם גם
השלטון
ההידרוסטי
שירש את
הקיידרהרצים במאה
ה-21, משום שלאחר
כחמישים שנים
בו היה המגדל
נטוש, הפך בית
כלא לאנשים
הנתעבים
ביותר שנאסרו
בעיר הבירה.
בתקופת
השלטון
הקיידרהרצי,
הושמד חלק
גדול
מהאוכלוסיה
המקורית של האיזור,
ואת מקומה
ירשו אחרים,
שביחד עם
שרידי
האוכלוסיה
המקורית הפכו
לאבות-אבותיה
של "הקהילה
הותיקה" של
המקום דהיום.
עם סילוקו הסופי
של הכיבוש
במאה ה-21, נותרה
אוכלוסיה
שונה לחלוטין
מזו שנמצאה
כאן עם תחילת
"ליל האימים
הארוך".
מאתיים שנים
של מגע עם חיל
המצב הקיידרהרצי
הזרימו דם רב
משלו אל תוך
בני המקום,
בתוספת לכמות
גדולה של
עבדים (בעיקר
הרקאלים, אך
גם הידרוסטים
ממחוזות
אחרים,
אמת'ורים ואפילו
קיידרהרצים),
שחלקה נותרה
להתגורר
במקום עם
השחרור.
לא כל
בשורותיו של
השחרור היו
טובות, מאידך
גיסא; העלמם
של המגים
הקיידרהרצים
וקריסתם
האיטית של
הקסמים
שהפעילו על
האיזור גרמו
לסדרה של
רעידות אדמה,
שהוציאו את
מערכת התעלות
והסכרים
משימוש, וגרמו
בתוך עשרות
שנים בודדות
להצפתה
הסופית של
הבקעה, שלבשה
את דמותה
העגומה דהיום;
הקסמים
האפלים
שהשתחררו
עיוותו חלק
ניכר מהצמחיה,
בעיקר זו הצומחת
על האיים
במדמנה:
הידועים
ביותר הם עצי
"בוטן השטן",
המכסים חלק
גדול מהאיים
הללו וגדלים
אף במיים
הרדודים: עצי
מנגרוב
מגעילים ומעוותים,
בעלי גזע נוטף
נוזל מגעיל,
וכמעט בלא
עלים. העצים
מצמיחים המוני
אשכולות פרי
מגעיל וקטן
המזכיר בוטן
שעיר קליפה.
הפירות
(ובמידה
פחותה
יותר, גם
העסיס) הם
רעילים ביותר,
ויכולים
לגרום מוות
ביסורים לכל
האוכל מהם.
למזלם של בני
הרובע, הם
מעלים צחנה נוראה
כזו, עד שרק
שוטים מעטים
מתפתים לכך.
הצחנה אינה
מתפוגגת או
נחלשת בהרבה
גם כאשר הפרי
נטחן לאבקה
ומעורבב
במזונות
אחרים, כך
שנסיון
להרעיל
בעזרתו הוא
קשה מאד, אם לא
בלתי אפשרי.
מעבר
לרעל, מספרות
אגדות הכורים
על בעלי חיים מעוותים
המטפסים על
הגזעים בלילה,
ואפילו על מקרים
בהם תקפו
העצים עצמם
בני אדם
בודדים ששוטטו
באיים לאחר
חשיכה, הפכו
סירות בשורשיהם,
או כרכרו
קנוקנות לחות
סביב קורבנותיהם
ואילצו אותם
לינוק מהם, מה
שגרם לשדים להשתלט
על נשמתם.
ברובע ואף
מחוצה לו
אוהבים לספר,
כי האסירים
במגדל
הקיידרהרצי
(כיום מגדל הורד
הכמוש),
מקבלים מעט
תערובת
בוטנים בתוך
המזון, בכדי
ליטול מהם את
צלם האנוש
ולוודא שלא
יאריכו ימים.
עד היום,
אוהבים
המקומיים להשתמש
בביטויים
"בוטן שחור
פועם בחזהו"
או "עיסת
בוטנים שחורה
זורמת
בעורקיו"
בכדי לתאר אדם
מעוות ומרושע
בלא תקנה.
כך או
כך, וחרף
הצרות
והפגעים
שיצרו המגדל
ורעידות
האדמה, הרי
שעד שלהי המאה
הקודמת, היו
החיים ברובע נסבלים.
בהסדרי
החקיקה שנעשו
בהיידרקרון
וסביבותיה
בחציה השני של
המאה ה-21, זכו
המקומיים לזכויות
לא מעטות
במכרה, לצד
"חוכר
המכרות" המלכותי,
מה שאפשר
לרבים מהם
פרנסה בכבוד
יחסי, דבר
שהתבטא
בבנייתם של
בתי אבן נאים
במרכז הרובע,
לצד כנסיה
גדולה ומבני
ציבור אחרים (שרובם
לא שרדו, או
הפכו אחר-כך
לבתים
פרטיים). בתקופת
החצר המרקדת,
פעל ברובע
אפילו בית
מרחץ חם,
שמימיו נבעו
מפלג חם שפעפע
בעמקי המכרות.
באותם
שנים, התגבשה
קהילת הכורים
לדמותה היחודית
כפי שהיא
זכורה היום,
על-ידי השילוב
המיוחד בין
תרבות כורים
לבין תערובת
של מנהגים
הידרוסטיים,
הרקאליים
וקיידרהרצים;
"ניב הפחמים",
הז'ארגון
המיוחד בו
מדברים ותיקי
הרובע דהיום,
כולל לא מעט
השפעות
ומילים קיידרהרציות
ודרום-הרקאליות.
ה-Mine Elder, או "זקן
הכורים", נבחר
בידי אספת
הכורים, והוכר
כראש הרובע
בידי שלטונות
הכתר.
מצבו
של הרובע החל
מדרדר החל
ממחצית המאה
ה-24, עם המהומות
והאסונות
שסימנו את סוף
עידן "החצר
המרקדת", המהומות
והמלחמות
הפנימיות לא
פסחו על הרובע
והמכרה.
הרדיקלים
ו"צבא
התבונה" של
פרופסור הנקן,
שבזו לכורים
כקהילה
שמרנית וחסרת
גישה לתבונה
ולקידמה, ניסו
להשתלט בכח על
המכרה, וזכו
למלחמת גרילה
אכזרית מצד
המקומיים. לאחר
מכן, גרמו
השינויים
בשווקים
ההידרוסטים
עקב המלחמות
מבית ומחוץ
בתחילה, ועקב
הכיבושים ופריחת
סחר הים
לאחר-מכן,
לירידה תלולה
במחיריהם של
חלק מהמחצבים,
שהיוו כעת
מושא לתחרות פרועה
מצד מכרות
מעבר לים
שנעשו נגישים
מאד לספנות
ההידרוסטית,
וניצלו כח אדם
שהועסק באמצעים
זולים וברמת
חיים נמוכה
בהרבה משל הכורים
בהיידרקרון.
למשבר
תרמו גם
הדלדלותם
ההולכת
וגוברת של המפלסים
העליונים של
המכרה, דבר
שהפך את הכריה
במקום לעסק
יקר, מסורבל
ומסוכן יותר,
או למצער הצריך
שיטות וציוד
משוכלל שכורים
מקומיים לא
יכלו לרכוש.
לכך הצטרפו רעידת
אדמה קטלנית
נוספת שארעה
במקום בשנת 2397,
ואף כי הורגשה
גם בחלקים
מסויימים של
היידרקרון,
הרי שבאיזור
ה-Earthwound היתה
קטלנית ביותר,
בשל היותה
מלווה הן
בהתמוטטויות
ושינויים
מאסיביים
במכרה עצמו,
והן בנחשולים
שנוצרו במי
המדמנה וגרמו
להרס נוסף[1]. מאידך
גיסא,
הנצחונות
הגדולים של
הצבא המלכותי
מעבר לים,
והאמונה כי
אוצרות זהב
וכסף מתגלגלים
שם באורח
חופשי, גרם
לרבים מצעירי
הרובע לנסות
ולחפש את מזלם
מחוץ
להידרוסט,
וערערה קשות
את המבנה
החברתי
המקומי.
צלילתו
הסופית של
הרובע באה
דווקא לאחר
הנצחונות
הגדולים
הסופיים, כאשר
החל השלטון
המלכותי עורך
עבודות שיקום רחבות
היקף בעיר
הבירה; איש
העסקים
הממולח הארולד
ברייאנס, שזכה
החל בשנת 2423
בתפקיד חוכר
המכרות, הבטיח
לכתר כי יצליח
לשקם את המכרה
ולהופכו
למוקד רווחי
מאד - וכך אמנם
עשה, בעיקר על
גבם של תושבי
הרובע.
ברייאנס, שהיה
שונה מאד
מהחוכרים
לפניו, שיקם
על חשבונו
ושכלל מאד את
תשתיתו
ההרוסה של
המכרה, תוך
שהוא מכניס
לשימוש
מכונות חדשות,
רבות מהן
מופעלות במגנון
מכאנו-מאגי או
באמצעות בערת
אקלריינט[2], כאשר
במקום לשתף
פעולה עם
הכורים בני
הרובע, כאשר
עשו קודמיו,
בחר להתחרות
בהם, כשהוא מציב
תנאי ברזל כי
כל מי
שמעוניין
לנצל את המיכון
החדיש, חייב
למכור לו את
כל זכויותיו
בשטח ולהפוך
לשכיר של "United Brians Mining Treasury Co” (ובקיצור Ubmitco).
בתוך שנים
בודדות, מצאו
עצמם הכורים
משועבדים
כליל לאדון
החדש, שהחל
בכריה עמוקה
בחלק מאגפיו
של המכרה, תוך
שהוא מביא
למקום כח
שכירי חרב
ומערבב אותו
עם המשמר
המקומי, אותו
קנה לחלוטין.
בשנת 2432,
עם האופוריה
של סיום
מלחמת ארבע
השנים, הנפיק
בריאנס את
"אימפריית
יובמיטקו"
שלו בבורסה
בהיידרקרון,
כשהוא מגייס
שותפים מקרב
הבנקאים
והתעשיינים
של היידרקרון
ונעשה חזק
מאי-פעם[3]; עם זאת,
בריאנס מקפיד
על כך כי
שותפיו
הפיננסיים
יוותרו הרחק
מהרובע
והמכרה, שם
מוקנית השליטה
הבלעדית לו
ולאנשיו.
בריאנס הטיב
לנצל לטובתו
את השינויים
האגרריים
והדמוגרפיים
שהכו בחלקים
רבים של
היידרקרון בדור
האחרון,
ו"קלט" ברובע
כמות גדולה של
מהגרים
חסרי-כל שבאו
מרבעים
חקלאיים
שהדרדרו. התוצאה
היתה,
שאוכולוסיית
הרובע הכפילה
את עצמה תוך
פחות מ-20 שנים
(וחרף
האסונות,
העוני
והתמותה המוגברת).
הדבר אפשר
לבריאנס
להוריד כמעט
בחצי את שכרם
של הכורים,
בעוד שארית
המבנה
הקהילתי הישן
מתנפצת,
והרובע סובל
ממהומות פנימיות,
קטטות וגל של
מעשי פשיעה,
שגרמו לירידת
קרנו של מוסד
"זקן הכורים",
ולריקונו
ההדרגתי מרוב
סמכויותיו
המסורתיות.
כך, ירד
רובע הפחמים
סופית לדרגת
רובע עוני מוזנח
ונדכא, בעוד
בריאנס ממריא
אל תוך המעגל
היוקרתי ביותר
של אילי ההון
המשפיעים
באימפריה,
וצובר קשרים
רבים בחצר
המלך, במנהל
ובחוגים
נוספים. המרירות
ברובע גואה,
אולם הפילוג,
היאוש והעבודה
הקשה, מונעים
כל סכנה
רצינית
לשלטונם
המוחלט של
בריאנס
ויובמיטקו.
הרובע
דהיום: רובע
הפחמים דהיום
מפולג למעשה
בין הכורים הותיקים,
אלו שזוכרים
עדיין את
הימים שלפני
בריאנס,
ורואים את
עצמם כחלק
מקהילת המכרה
האמיתית, לבין
ה-Newcommers, קרי, המון
המהגרים חסרי
הפרוטה
שהגיעו לכאן מרבעים
חקלאיים
שהדרדרו. שתי
הקבוצות
מתעבות זו את
זו: הותיקים
רואים בחדשים
אספסוף שחטף
מהם משרות
ואפשר לבריאנס
"לשבור את
השוק"
ולהוריד את
המשכורות, ואילו
החדשים
מקנאים
בעובדה כי
תנאי חייהם של
הותיקים עודם
משופרים מאלו
שלהם - גם
במשכורות (בריאנס
דואג היטב
להבדל כזה),
והן בעובדה כי
ברשות רוב
הכורים
הותיקים,
מדולדלי
אמצעים ככל
שיהיו, נמצאים
בתי אבן
למגורים, בעוד
החדשים גרים
בבקתות עץ
דולפות
ועלובות.
הכינויים "Coal Cocks” (Coco), ו-"Wage Wastes” (Wawa),
בה מכנים
הצדדים זה את
זה, גרמו ללא
מעט קטטות אגרופים
וסכינים,
ששימשו בתורם
תירוץ לאנשיו
של בריאנס
להעמיק את
שליטתם ברובע.
עלובים ככל
שיהיו שני
הצדדים, הם
מקפידים בדרך-כלל
להתבדל זה
מזה, ולארגן
השפלות האחד
לשני ככל שידם
מגעת. כך
לדוגמא, אילצו
הכורים הותיקים
את ידידם,
הפונדקאי של
"האיזמל
הצמא", לסרב
להכניס את
החדשים אל
אולם הפונדק,
מלבד אסם אבן
גדול בצד
החצר
אשר הוסב
לאולם ישיבה
מלוכלך (דבר
שגרם לקטטות
לא מעטות,
וגרם להצבת
אנשי משמר
באופן קבוע
בפונדק בכל
ערב). גם
הלשנות של בני
שתי הקבוצות
אלו על אלו
הינם מעשה של
יום-יום.
שתי
הקבוצות,
בעיקר
הותיקים,
מתעבים את
אנשיו של
בריאנס, ופה
ושם פרצו מעשי
אלימות; כאשר
פרץ ברבעי
הטבעת האפורה
מרד הפועלים
הגדול (2035), החלו
ניצנים ממנו
לגלוש גם
לרובע הפחמים,
אלא שבריאנס
תגבר את
אנשיו, ובטרם
הצליחו
המהומות
להגיע לסף קריטי,
הגיעו לרובע
השמועות על
דיכויו העקוב
מדם של המרד
במרכזו
שברובע האקלי,
מה שגרם
לכורים להרתע
מחשש כי גורלם
יהיה דומה.
כיום, התקוממות
כללית נראית
כחלום הזוי,
וכאשר פורצים
מעשי אלימות,
הרי שבדרך-כלל
מדובר בתגובה
או פעולה כנגד
שומר או אדם
ספציפי, ולא
מרד כללי כנגד
שלטונה של
יובמיטקו.
לעניין זה,
תורמת דרך
הניהול
הערמומית של
בריאס: הוא
עצמו אינו מרבה
להראות את
פניו ברובע,
ואת הכרזתן
ואכיפתן של
הגזירות (אין
ספק כי מעולם
לא היו תנאי
עבודה כה
גרועים, בשכר
כה נמוך,
כבעשר השנים
האחרונות),
הוא מותיר
לאנשיו.
מאידך, הוא דואג
להותיר לעצמו,
אישית, את
ההכרזה על
הקלות ומענקים,
בכל פעם שהוא
מחליט לזרוק
לכורים עצם.
כמו כן, הוא
מקפיד לאפשר
לכורים יכולת
להתלונן על
אנשיו, ואף כי
בדרך-כלל
התלונות
מסתיימות
בלא-כלום, הרי
שמפעם לפעם
הוא ממצה עם
משגיח זה או
אחר את הדין -
בעיקר כאשר
אלו מתפתים
לעבור על כלל
הברזל שקבע -
"רדו בהם כאוות
נפשכם, כל עוד
העבודה
מתנהלת כסדרה,
בלי נזקים
ובלי מהומות".
לבריאנס אין
כל בעיה להפוך
משגיחים
לשעירי
לעזאזל, אם
וכאשר מעשיהם
מאיימים לסבך
אותו, או לסכן
את האינטרסים
והרווחים שלו.
דבר
נוסף שמשותף
לשתי הקבוצות,
כל אחת מסיבותיה
שלה, היא
העובדה כי הן
מבלות את כל
חייהן, כמעט,
ברובע,
והיידרקון
הגדולה נראית
לרבים מהן כמשהו
רחוק שמעבר
לגבולות
העולם. ישנם
כורים רבים,
שמזדמנים
להיידרקרון
לא יותר
מפעם-פעמיים
בשנה, ואף זאת
בקושי. הכורים
הותיקים למדו
במשך דורות
לחיות כקהילה
מסוגרת יחסית
החיה בתוך
עצמה, ואילו
החדשים
שוטמים את
העיר הגדולה
שירקה אותם
מתוכה, ורואים
בה מקום של
פחד, נישול
ומוות. הדעה
הרווחת ברובע,
כי למי שהולך
לעיר בלא כסף
(ולאיזה כורה
היום יש כסף?)
לא מצפים אלא
חיים של נווד
עלוב וחסר
בית. בריאנס,
מסיבותיו שלו,
בהחלט מעודד
את הגישות
הללו.
אנשיו
של בריאנס:
יחידת המשמר
של הרובע, "The Stone Ghosts”,
עודה נושאת
באורח מוזר
זכר לסמל של
בני סולנהוד:
רוח רפאים
שמסביבה
כרוכה זמורת
גפן, מוטבעת
בתג נחושת על
מצנפת שומרים
אדומה מכותנה.
למרות שבאורח
רשמי, היחידה
היא חלק ממשמר
העיר ועוטה את
המדים
הצהובים שלו,
הרי שכיום היא
נשלטת
לחלוטין בידי
בריאנס, שמשלם
את החלק הארי
של שכרה,
ומתחשבן עם
עיריית
היידרקרון בשורת
הקלות
ופטורים
ממכסים
שהחברה שלו
מקבלת. באופן
בסיסי, היחידה
מחולקת
למשגיחי עבודה,
שהינם הדרגה
הנמוכה ביותר,
שומרים (חמושים
באורח טוב
יותר ומקבלים
משכורת טובה
יותר),
כשמעליהם
מפקחים
וקצינים.
בסיסו של
המשמר הינו
(בדומה למצב
ברובע האקלי)
קומפלקס אבן
גדול ומוגן
היטב בחלקו
הדרומי של
הרובע. באיזור
הסמוך, מדרום
לנהר המכרה,
כמעט ולא מתגוררות
משפחות כורים;
אותו איזור
קטן ומתוחזק היטב
(יחסית) שמור
למעטים מאנשי
המשמר שהביאו
לכאן את
משפחתם,
למשתפי פעולה
בעבר שתוגמלו,
ולקומץ אנשי
המנהל
האזרחיים
העובדים עם
אנשיו של
ברייאנס. הגשר
המוליך לחלק
זה ברובע שמור
היטב, והמשמר
דורש מכל כורה
המבקש לעבור (לא
בעדינות
יתרה), את
הסיבות
המדוייקות
לביקורו
ועיסוקיו
במקום.
מרבית
אנשיו של
בריאנס הם
טיפוסים
קשוחים ומרי-נפש,
שרבים מהם באו
לשירותו
כחטיבה אחת
מכמה
רג'ימנטים
ואחוות-שכירי
חרב מפוקפקות
שפורקו עם תום
מלחמת ארבע השנים.
רבים מהם הינם
טיפוסים
יצריים
ואלימים מאד,
חסרי משפחה
מלבד חבריהם
לרג'ימנט,
ומלאים שנאה
לכורים,
לילידים
בקולוניות,
ולכל
מי שמתערב
יתר על המידה
בענייניהם.
לרבים מהם יש
אמונות
ומנהגים
מוזרים,
שגורמים
לכורים לפחד
מהם פחד מוות,
ולהפיץ
שמועות על
עבודת אלילים,
סגידה לראשי
חיות מוקעות
על מוט,
וכתובות קעקע
דיאבוליות.
רבים מאד
מהמשגיחים,
כולל מפקח
העבודה הראשי
דולמן (ראה
ערך),
מקועקעים על כתפם
הימנית בסמל
אדום ומבעית
של עכברוש פוער
לוע, וחלק
מהכורים
טוענים
בעקשנות כי הם
אוכלים בשר
אדם.
ליוטננט
פרדי דולמן: ראש המשגיחים
ומפקח המכרות
העליון, אף כי
אינו ראש משמר
הרובע, נחשב
לאדם החזק
באיזור.
דולמן, או
"דולי", כפי
שמכנים אותו
חבריו, הינו
אדם שמן ומוזנח
הליכות, בעל
זקן אפור
פרוע, עיניים
חומות-בהירות
קטנות
וחזיריות
משהו, ההולך
תמיד עם כובע
בוקרים דהוי
ועם שוט
רכיבה, ומסוגל
לנבל את הפה
בגסות, כך
אומרים, כמו
שלושה מלחים
שתויים. דולמן
היה סרן בצבא
הוד-מלכותו
במשך 18 שנים,
והשמועות
מספרות כי
נודע לשמצה בעסקים
מפוקפקים
וביחס אכזרי
ביותר לילידים
בארכיפלגו
הדרומי. במקום
שירותו
האחרון, רצועת
האמתיסט, היה
מקורב למדי
לגנראל הרוצח
דייסון, שמעשי
האכזריות שלו
תרמו מאד
לפרוץ המרידה
האחרונה של
עובדי השמש.
לאחר מלחמת ארבע
השנים, הועמד
למשפט בידי
המשנה למלך
החדש שמונה
באמריסיה, ואף
כי זוכה מרוב
סעיפים האישום
(שכללו שותפות
בטבח, ביזת
מקדשים, ברית
עם סוחרי
עבדים ועוד),
הורד בדרגה
ושוחרר מצבא
הוד-מלכותו,
תוך שהוא
מוכרז
כ"אישיות בלתי
רצויה"
ברצועת
האמתיסט;
ארבעה חודשים
לאחר מכן,
נאסר שוב,
הפעם באשמת
רצח ברובע
הנמל של היידרקרון,
הורשע בהריגה
בעת תגרת
שיכורים והוכנס
לחמש שנים
לכלא, מתוכן
ריצה שלוש
בלבד.
לאחר
שחרורו מהכלא,
התגלגל אי-כה
אל יובמיטקו,
והפך בתוך שנה
לראש המפקחים
של רובע הפחמים,
תפקיד אותו
ניצל כדי
לשפוך את
מרירותו על כל
"בני הזונה
הרכרוכיים
שגמרו לי את
הקריירה" על
הכורים
המפוחדים. הוא
נהנה מאד
לרדות בהם,
ומשמש בנפש
חפצה כ"איש
הרע" של הרובע.
דמותו של
"דולי", ידועה
מאד, בעודו
מסתובב במכרה,
מצליף בשוטו
ליד הכורים
ולעיתים "בטעות"
גם בהם, כשהוא
מזרז, צועק
ומקלל "אני
רגיל לטפל
בילידי-איים
עצלנים,
שחורים וחסרי
צלם אנוש"
נוהג הביריון
לצעוק בעוד
צולף על הרצפה
בשוטו ורוקע
במגפיו "וכאן
בחושך, חברה,
אתם נראים
שחורים בדיוק
כמוהם, אז
קדימה, ערמות
של חרא! תעבדו
עד צאת
נשמתכם! אני
לא מריח כאן מספיק
מזעת הבהמות
המסריחה שלכם!
"
כלפי מיסטר
בריאנס,
כמובן, דולמן
כנוע ומתחנף ככלבלב,
ושואף תמיד
לעלות
היעילות,
החסכון והתפוקה
במכרות, בדיוק
כמו שאדונו
אוהב – מה שבא על
חשבון הכורים,
כמובן. מרכלים
בעיר כי אבן גדולה
שצנחה לעברו
מפיר המעלית
של המכרה לפני
שנה וחצי
וכמעט הביאה
למותו לא נפלה
במקרה, וכי
נסיון
ההתנקשות הבא
בחייו מצד
כורים זועמים
הוא רק עניין
של זמן - אולם
דולמן בשלו,
ויש האומרים
כי הוא מעדיף
למות מאשר
לוותר על
עינוגיו
הסאדיסטיים.
המכרה:
הכניסה
אל המכרה הינה
בסופו של שביל
עגלות גדול
הנכנס מהרובע
אל תוך בקע ה-Earthwound,
ומתפצל בסופו
לשתיים:
הכניסה
הגדולה הינה
שער אבן גדול
מקורה בגסות
בקורות עץ
ענקיות, מעליו
תלוי, כלעג
לרש, שלט עץ
מתנדד עם סמל
יובמיטקו,
המכריז
בציניות
"כורי הסלע
ואוחזי המכוש,
החרוצים והטובים
בבני הידרוסט
המה".
הכניסה
השניה, קטנה
ומוגנת יותר,
נמצאת בסיומו
של שביל צדדי
מוגבה, ומשמשת
בעיקר את אנשי
המשמר, משום
שהיא מוליכה
לקסרקטיני
המכרה ולנקבות
האחסון
העליונות,
המצויות מחוץ
לתחום עבור
מרבית הכורים
(ומתחברות אל
הקומפלקס המרכזי
בשלושה
מסדרונות
מוגנים היטב
מתחת לפני
הקרקע).
שמועות ברובע
מספרות כי
קיימות גם
דרכי כניסה
אחרות, מוצנעות
יותר, כגון זו
דרכה נכנס
ג'ימי גיימס
האומלל (ראה
ערך) אל המכרה
בחשאי - אולי
מתוך מעבר חבוי
היטב המוליך
ממרתפיו של
בית המרחץ
הנטוש.
הכניסה
מוליכה אל
מנהרה גדולה
ורחבה, בתוכה
כרויים פתחים
המוליכים
למחסנים עיליים
ועמדות משמר
גדולות היטב,
המסתיימת
בפיר ענקי
ורחב, עליו
תלויה מעלית
עץ גדולה,
הבנויה מלוח
ענקי המחובר
בכבלים אל
גלגלות ענק
חורקות,
המסוגל לשאת
עליו יותר
מעשרים איש,
ביחד עם עגלות
עמוסות סלעים
וציוד כבד
אחר. התאונות
במעלית
המכרות הן
מעטות למדי,
אם כי קטלניות
מאד.
המכרה
עבר תהפוכות
רבות,
והדלדלות חלק
מעורקי
המתכות, ביחד
עם רעידות
האדמה, הפכו
רבים מאגפיו
לנטושים
ומסוכנים מאד,
כולל חלקים
מסויימים
שהוצפו במימי
המדמנה. כיום
פעילים בעיקר
שני
אגפי-כריה,
שניהם עמוקים
למדי, אם כי
הכל יודעים כי
למכרה ישנם גם
אגפים ומפלסים
עמוקים יותר,
מהם כאלו שהיו
בשימוש סודי בתקופה
הקיידרהרצית,
או כאלו שבני
האדם (מלבד אולי
קומץ
הרפתקנים)
מעולם לא זכה
לראותם.
המוצר
הראשי שמפיק
המכרה הוא
גבישי
אקלריינט,
המשמשים
לצרכי
המכונות
השונות
במפעלי רובע
הארובות;
לצידם, מופקות
כמויות קטנות
יותר של
שמני-מעמקים,
ברזל, נחושת
ובדיל. בעוד
בימים עברו,
היו המטענים
מועמסים על
עגלות
שהטלטלו בדרך
הישנה לעבר
שער האקלי,
הרי שכיום
רובה המוחלט
של התוצרת
מועמס על
דוברות רחבות
החוצות את
המדמנה,
חולפות על פני
"הסכר הירוק",
עד לנקודת
החיבור עם אגם
היידראו, שם
שוכנים
מחסניו של
ברייאנס, ושם
מועמסת
התוצרת על ספינות
גדולות יותר,
המעבירות
אותה לרובע
הארובות או
ליעדים
רחוקים יותר.
בריאנס
ואנשיו
מאבטחים ככל
יכולתם את
עורקי הכריה
מפני יצורים
לא רצויים
שבאים מהעולם
התחתי, וריבוי
השומרים מאלץ
בדרך-כלל את
אותם יצורים
לשמור על מרחק
של כבוד
מהכורים, כך
שהתקלויות
במפלצות אינן
חזיון נפרץ,
ובוודאי שלא
עניין של יום-ביומו.
עם זאת, מדי
כמה שבועות
נרשמות
תקריות, בעיקר
עם חרקים
ענקיים
ושרצים דומים,
ולפחות פעם-פעמיים
בשנה עשויה
להתרחש תקרית
מסוכנת עוד
יותר, שעשויה
להסתיים
באבדות בנפש -
בעיקר בקרב
שומרי המכרה.
אף כי
מעטים
מהכורים
נתקלו
במפלצות
המעמקים פנים
אל פנים,
ובוודאי שלא
היה בידם סיפק
לבחון אותן
מקרוב, הרי
הכל יודעים כי
הן קיימות, ושורצות
באין מפריע
באגפים
העמוקים
והנטושים של
המכרה, בעיקר
באגף
הדרום-מזרחי
שרובו מוצף.
השרצים
המוכרים ביותר
הינם כּוּשָנֶי-מכרה,
חגבי ענק כהים
וארסיים,
שמפרישים ריר שמסוגל
להתלקח כאשר
הוא בא במגע
עם בשר אדם (דבר
ההופך אותו
למלכודת
מצויינת, כאשר
הוא מרוח על
הרצפה או נוטף
מהתקרה),
מלבדם, נתקלו
השומרים מפעם
לפעם גם בנחילי
חיפושיות
קטנות
וארסיות
המסוגלות לחורר
שיריון מתכת,
נמלי ענק,
עטלפים
ונדלים ענקיים,
ולעיתים
נדירות, גם
באחד מעכבישי
הטראיוקס
המפורסמים
(ראה מייד).
הרפתקנים
ששוטטו עמוק
בקרבי המכרה
ובמעברי
העולם התחתי
שמתחת לו, נתקלו
גם הם באותם
יצורים,
בתוספת שרצים
מאוסים
גדולים
ומסוכנים עוד
יותר, החל
מחיפושיות
גאשו שחורות
ויורקות
חומצה,
אנושואידים מוטנטים
ואלמתים.
עכבישי
ה-Trayox הינם ככל
הנראה הצרה
המפורסמת
ביותר של שורשי
המכרה, והם
מזינים שפע של
שמועות, חרף
העובדה כי
הכורים
ושומרי המכרה
נתקלים בהם
לעיתים רחוקות
בלבד. לפי
המעט שידוע
אודותיהם,
המדובר בגזע
תבוני למדי של
עכבישים
גדולים
ושעירים, בעלי
שלוש עיניים
צהובות. לפי
סיפוריהם של
הרפתקנים שנתקלו
בהם, ולפי
אמונותיהם של
הכורים, חלק
מהיצורים
הקשישים
והחזקים יותר
מסוגלים
לשלוט בחרקי
ענק אחרים,
ואולי אף בכמה
לחשי קסמים. כך
או כך, כל מי
שנתקל
בטראיוקס
ויצא בחיים יודע
לספר כי הם
יריבים
ערמומיים
שמתכננים היטב
את צעדיהם,
ומעדיפים
לתקוף ממארב,
תוך שימוש
בחרקים אחרים
כ"בשר
תותחים"
(ואולי גם
במלכודות
שנבנות מארס
הכושנים
המתלקח),
ושמירה תמידית
של נתיב מילוט
מהיר בכדי
לצאת בקפיצה מהירה
מהתקלות
שהחלה מתנהלת
שלא לטובתם.
אגדות
המכרה: אגדות
עקשניות בקרב
הכורים
מספרות כי
המגים הקיידרהרצים
הכירו
דרך-מסחר
תת-קרקעית,
אותה ניצלו
לסחר עם גזעים
מרושעים מתחת
לפני האדמה,
וכי הדרך עודה
קיימת, ושעריה
פתוחים עמוק מתחת
למכרה. גרסאות
אחרות של
האגדות
מספרות על עיר
תת-קרקעית
מרושעת ומלאה
במלכודות,
הנשלטת בידי
אחד המגים
הקיידרהרצים
שהפך לאל-מת
רב עוצמה,
ומכינה צבא של
מוטאנטים וחרקים
ענקיים
להתקפה על
הידרוסט. רבים
מהכורים
טוענים, כי
רעידות האדמה
הינם הדיהם של
קסמים
המבוצעים
בעיר ההיא.
אגדות
אחרות מספרות
על חדרי אוצר
קיידרהרצים
מוגנים
בקללות ורוחות-רפאים,
סודות
שהטמינו מגים
מן העבר, ועוד. הדברים
הללו מושכים
לא פעם
הרפתקנים אל
תוך המכרה,
אלא שברייאנס
אינו רואה
בעין יפה
ריבוי הרפתקנים
ברובע, ומצר
את צעדיהם
בדרכים שונות
- החל מדרישת
"רשיון מכרה"
לכל מי שמעוניין
לרדת לעמקי
"רכושו", המשך
במס גבוה של 50%
מכל אוצר, אם
ימצא כזה,
וכלה
בהתנכלויות
תדירות מצד
אנשיו,
שחוששים כי
דמויות כאלו
שירבו מדי "לשרוץ"
ברובע עשויות
לעבור מציד
אוצרות להמרדת
הכורים.
מסורת
נוספת ברובע
הינה, כי לפני
דורות רבים, היה
קיים קשר בין
הכורים לבין
שבט של
ספיראנקיי
שחורות
מהעולם התחתי;
חלק
מהסיפורים
הינם
הסיפורים
הרגילים על אודות
אותו גזע ידוע
לשמצה של
נשות-עכביש -
על פולחן
ג'ארוק, הקרבת
תינוקות
וכיוצא באלו,
וחלק אחר של
הסיפורים
שומר להן
תפקיד וקשרים
מורכבים יותר
עם הכורים. כך
או כך, אין
ברובע אדם חי
אחד, אף לא
הקשישים
ביותר, המסוגל
להעיד כי אכן
נתקל באותן
נשות-עכביש
פנים אל פנים,, בצורה
כלשהי, כך
שהדבר נחשב
לאגדה, או לכל
היותר לאחת
המעשיות
אודות ימים
עברו.
אנשים,
מקומות
וסיפורים
חשובים ברובע
הפחמים:
1.
כנסיית
הרובע והאב
שריין
("סריחא")
מרבית החנויות
ומבני הציבור
העלובים של
הרובע נמצאים
מסביב או
באיזור "כיכר
האבק", או על
הדרך העולה
ממנה אל
המכרה. כנסיית
הרובע, מבנה
קטן מאבן
טחובה, חורק,
סדוק ורעוע,
עומדת ממש על
הכיכר, לא
רחוק מהמזרקה
היבשה – זהו מקום
עלוב, שלא
שופץ מזה יותר
ממאתיים שנים,
ואולמו הגדול
אינו מכיל אלא
מזבח סדוק
ומטונף של הכנסיה
ההידרוסטית,
שאינו מוקדש
אישית לאף אחד
מאליה, ושורות
של ספסלים
טחובים ומטים
לנפול, עם ריח
חריף של טחב
וסרחון העומד
באוויר. הכורים
ממעטים לפקוד
את המקום שלא
בימי חג, וגם
האדוקים שבהם
מסתפקים
בתפילה חפוזה
השכם בבוקר,
לפני לכתם
למכרה,
ומשתדלים
לעזוב את המקום
המדכא
במהירות
האפשרית.
הכומר של
הרובע, האב
אוליבר שריין,
המכונה לרוב
בלגלוג "האב
סריחא", מתאים
מאד למקום.
מספרים עליו,
כי הוא גדל
ברובע, בן
למשפחת כורים
שהיתה אמידה
יחסית, ורובה
נספה באסון
רעידת האדמה
שפקד את הרובע
בסוף המאה
הקודמת, בעודו
ילד. שריין
למד להיות
כומר ובילה
עשר שנים
בקולוניות,
בנסיון להמיר
ילידים
להאמין באלים
קודור
והידנלור, עד
שנפגע מחץ
מורעל וממגפה
שהותירו אותו
שבר-כלי בגוף
ובנפש (אף כי
אלו המסוגלים
לנהל איתו
שיחה התרשמו
כי הוא אישית
מאמין שהפך לאדם
טוב יותר,
שהתקרב
לסודות
על-טבעיים
לאחר שהשיל
מעליו את כבלי
החומר).
כיום, הוא אדם
כפוף, עילג
ומוזר, הנשען
תמיד על מטה
מטונף ודהוי,
ודיבורו כבד,
מגמגם וקשה
להבנה. הופעתו
ביזארית, והוא
לובש בלויים
סחבות מטולאים
והולך יחף
בכנסיה,
כשפניו
מטונפים ומפוייחים
כמעט תמיד,
ומעביר את
התפילות
בלשון עילגת
ומגמגמת,
כשלפתע, באמצע
תפילה זו או
אחרת, הוא
מתחיל לצעוק
צעקות לא
ברורות, לקפוץ
ולנופף בידיו לעבר
השמיים. מרבית
הכורים ושאר
בני הרובע מתייחסים
אליו כאל
מטורף לכל
דבר, וממעטים
ככל האפשר
לשהות בקרבתו.
2.
ראש
הרובע ו"זקן הכורים",
דרק ת'ורנטון:
בצידה השני של
הכיכר עומד
בית אבן קטן
וישן, בעל שתי
קומות, שהינו
אחד הבתים
הטובים יותר
ברובע, ומשמש
למגורי ראש
הרובע, דרק
ת'ורנטון - כורה
זקן, עייף
וחלש אופי,
המכור מזה
שנים לטיפה המרה,
ולאחר שזקן
מכדי לעבוד,
הוא רובץ רוב
שעות היום על הספה
המטונפת
בטרקלין ביתו,
פניו
מכורכמות ולא
מגולחות,
ובקבוק ריק
למחצה של ג'ין
זרוק תמיד
לידו. מדי פעם,
נוהג ראש
הרובע להבטיח
לכורים להאבק
בתנאים
הגרועים
שנותן מיסטר
בריאנס או
ביחס המשפיל
של משגיחיו -
עניין אותו
פותר אדון
המכרות בדרך
כלל במתנה
קטנה זו או אחרת
לראש הרובע
(בדרך כלל
חבילת בקבוקי
משקה), מה
שמחזיר את ראש
הרובע הפתטי
למקום רבצו על
הספה המרופטת,
כשהוא פוטר את
הכורים
ב"ניסיתי, אחים,
באמת ניסיתי,
אבל הוא התעקש… לא
נראה לי
שאנחנו
יכולים לעשות
משהו בנידון".
הכורים
התייאשו
ברובם המוחלט
זה מכבר מראש הרובע
שלהם, אולם
כוחו של מיסטר
בריאנס,
המעוניין מאד
בהמשך כהונתו
של הלה, מונע
מהם מלהחליפו.
ידוע לכל, כי
בשנים
האחרונות החל
ת'ורנטון לסבול
מהזיות
אלכוהול
סיוטיות, ולא
פעם נשמע צווח
בהיסטריה
באמצע הלילה,
כי חרקים
ועכברים מטפסים
על כל גופו, או
ש"הם חוזרים
לקחת לו את
הנשמה המתוקה
שלו".
מספרים על
ת'ורנטון, כי
אחת הסיבות
להדרדרותו,
מלבד
השתלטותו של
בריאנס, הינה
עסקים שניהל בעבר
(בראשית ימי
שלטונו של
ברייאנס) בעיר
וקרסו, תוך
שהם מכלים את
שארית ההון
שירש מאבותיו האמידים
יחסית,
ומשקיעים
אותו בחובות
כבדים, אשר
נפדו במחיר
יקר, שרבים
ברובע טוענים
כי טרם שולם
עד הסוף.
סיפורים
אחרים טוענים
כי היה מעורב
בהוללות באחד
מרבעי
השעשועים,
ומכר את נשמתו
למכשף
קאנדברישי
במשחק קוביה.
ל"עדות" הם
מצביעים על כך
כי בביתו
משמשת משרתת
קאנדברישית:
עלמה נאה בשם
קונמארין (Kunmahrin),
שהמקומיים
אוהבים לרכל
(וצעיריהם, גם
לפנטז) עליה
מחד, ולפחד
ממנה פחד מוות
מאידך, בעיקר
משום שחוששים
כי היא מכשפה
הקשורה לעסקה
המפוקפקת של
ת'ורנתון. עד
עתה, מכל מקום,
לא נראתה
קונמארין מבצעת
שום דבר
על-טבעי יותר
מאשר טיפול
שקט בענייני
הבית
המוזנחים של
ת'ורנטון,
ונסיעות
מזדמנות לעיר,
בעיקר בכדי
להעביר מסרים
ממנו לבריאנס
וכיוצא באלו.
כך או כך,
אומרים כי ברייאנס
הוציא הוראה
שקטה לאנשיו,
שלא להעז ולנסות
להטריד או
לפגוע בה, ועד
עתה, הדבר
נשמר.
3.
פונדק
"האיזמל
הצמא" ואסונם
של בני
אנדרסון
הפונדק
המרכזי של
הרובע,
"האיזמל הצמא",
הינו מבנה עץ
ישן בן שלוש
קומות, הממוקם
לא הרחק מפתח
המכרה.
המקום ריק
למדי בשעות היום,
ומתעורר
לפעילות בשעות הערב,
אז נאספים בו
מאות כורים
שסיימו יום
עבודה מפרך, מתגודדים
בחבורות
באולם הגדול
או במרפסת המרווחת
המשקיפה על
הרובע, לוגמים
בירה זולה מכוסות
עץ גדולות,
ומשיחים על
ענייני היום -
תחת השגחתם של
כמה שומרים,
הפוקחים עין
בכדי לוודא
שאין מתנהלים
שם נסיונות
המרדה.
עיקר המתח,
כפי שתואר
קודם לכן,
הינו העובדה כי
ה-“Wawa”, קרי,
התושבים
החדשים, אינם
מורשים להכנס,
ונדרשים
להסתפק
ברביצה בחצר
או באסם גדול
שהוסב לאולם
עלוב, מה שגרם
למספר קטטות
קטלניות, ונתן
לאנשיו של
ברייאנס
תירוץ להגביר
את הפיקוח
שלהם על
המתרחש.
בעלי הפונדק,
זוג מבוגר בשם
סטן וגולדי
אנדרסון, היו
בעבר
מה"עילית" של
התושבים
הותיקים, בנים
למשפחות שחיו
ברובע עוד טרם
הכיבוש הקיידרהרצי,
וחברים
קרובים של דרק
ת'ורנטון.
בעבר, ריכזו
חלק גדול מחיי
החברה של
הרובע, אולם
סדרה של
אסונות שירדה
עליהם הפכה
אותם
לטיפוסים
שתקנים,
אפורים
ועגומים,
שאינם מרבים
עוד בשיחה עם
לקוחות, מלבד
חוג קטן של
ידידים
ותיקים.
בין האסונות
שנפלו על הזוג
אנדרסון נמנו
תאונה במכרה,
אשר מחצה את
רגלו של סטן,
והותירה אותו
צולע קשות ולוקה
בכאבים; אולם
האסון הגדול
ביותר ירד
עליהם לפני
שלוש שנים,
כאשר שני
בניהם
הבכורים אנדרו
וסימור, שני
צעירים
פופולריים
שעסקו במסחר
זעיר ברובע
ונודעו
כטיפוסים
ממולחים מאד,
נספו בתאונת
שייט: הדוברה
עליה שטו
איחרה לחזור
מהסכר הירוק,
והתהפכה סמוך
לאחד מ"איי הבוטנים".
מחמשת יושבי
הסירה, ניצל
רק אחד השייטים,
שהועמד מאוחר
יותר למשפט על
כך שהיה בגילופין,
והביא
להתהפכות
הרת-האסון.
השייט,
אומלל, מבועת
ומטורף למחצה,
נשבע בכל
האלים שנחש-ים
ענקי (ואולי
אחד הצבים
הירוקים
המבעיתים
ממגדל הרפש)
תקף את
הרפסודה,
הטביע אותה וזלל
את יושביה,
אולם טענתו
נדחתה בבית
המשפט. מהשמועות
שהתפשטו
ברובע
לאחר-מכן,
עולה כי כל חמשת
יושבי הדוברה
שתו לשוכרה,
וככל הנראה שבו
מ"סגירת
עסקה" זו או
אחרת בסכר
הירוק. הדבר התחבר
לשמועות
שנסבו מניה
וביה על עיסוקיהם
של אנדרו
וסימור,
שהצליחו
להכניס לכיסי משפחתם
סכומים נאים
למדי, במושגים
של כורים, ולקשר
החברות האמיץ
שנקשר בזמנו
בינם לבין ג'ימי
גיינס (שנפטר
כמחצית השנה
לפניהם, ראה
ערך).
כך או כך, הזוג
אנדרסון
מעולם לא
התאושש מהאסון,
ונעשה עלוב,
מקומט ומסוגר
יותר מאי-פעם
בעבר; חדרם של
שני הבנים
המנוחים מעל
הפונדק נותר
כשהיה, מלבד
שכבה הולכת
ומתעבה של אבק
ספוג בדמעות
ושרידי פרחים.
4.
בית
המרחץ הנטוש
מבנה האבן של
בית המרחץ
נותר כשהיה,
עמוק בחלקו
המערבי של
הרובע; אלא,
שרעידת האדמה
האחרונה
הוציאה אותו
לחלוטין מכלל
שימוש, מאחר
ומפולות
הסלעים או
השפעה אחרת של
תזוזת הקרקע
יבשה את אפיק
המעיין
הגופריתי החם
שהזין אותו
בעבר, או הטתה
אותו לנתיב
אחר, עמוק מתחת
לפני הקרקע,
וגם התעלות
שנחפרו מתחת
לבית המרחץ
קרסו ברובן
המכריע
ונחסמו
בטונות של אבנים
ועפר. הבית
עצמו, שנבנה
בזמנו סביב
שורה של עמודי
ענק יציבים,
נותר לעמוד,
למרות שאחד
מאגפיו סדוק
לחלוטין ומט
לנפול, ובקעים
והרס רב נגרמו
בכל חלקיו.
השימוש
האחרון שנעשה
באגפו הצפוני
של המבנה חרוט
היטב בזכרונם
של בני הרובע;
ברנש בשם גלן
קונלי התיישב
שם ושיפץ את
האגף הצפוני
באישורו של
ברייאנס (2432),
כשהוא מציג
עצמו כרופא
ואלכימאי
המומחה ברקיחת
שיקויי מרפא
וגם מרקחות
מופלאות יותר
העשויות
להעניק יתר כח
בעבודה, ועוד
כיוצא באלו.
בתוך חודש,
התגלה כי
מדובר בנוכל,
אשר מכר סמים
מורעלים
שהביאו למותם
של מעל 50 איש,
בהם ילדים
רבים שהוריהם
שילמו את
פרוטותיהם האחרונות
בכדי לרפאם
ממגפת שפעת
קשה שהשתוללה
באותו חורף.
מספר כפול של
כורים נפגע
באופן קשה,
מהם בצורה
בלתי הפיכה.
אלא, שצו
המעצר שהוצא
כנגד דוקטור
קונלי איחר את
המועד, באשר
הנוכל הספיק
להמלט מהרובע
בחסות החשיכה,
ועקבותיו
נעלמו; ביחד
עימו, נעלמו שני
משגיחים מאנשיו
של ברייאנס,
שככל הנראה
הזהירו אותו מבעוד
מועד וסייעו
למנוסתו.
המרירות בקרב
הכורים גאתה,
ונשמעו
האשמות לא
מעטות כי
ברייאנס ובעיקר
אנשיו ידעו
יפה שמדובר
בנוכל, ולא
עשו מאומה.
בשנה שלאחר
מכן, נתבע
ברייאנס לדין
בידי כוהן
קורוונט נודד,
שהגיש תביעה
בשם כמה
מהנפגעים.
אלא, שהעניין
התמזמז,
ושניים מהתובעים
מצאו בינתיים
את מותם
בתאונות כריה.
סוף דבר, נסגר
התיק בפשרה,
אשר הפטירה את
ברייאנס בקנס
צנוע אותו היה
עליו להשקיע
ברווחת הרובע;
מקטרגיו של
דרק ת'ורנתון,
אליו הועבר
הסכום, טענו
כי הוא מעל
ברובו, ורק
חלקו הקטן
הגיע בסופו של
דבר לידי כמה
מהכורים
שנפגעו בידי
"דוקטור
קונלי".
כיום, בית
המרחץ נחשב
"מחוץ לתחום"
עבור כל הכורים
מן הקהילה
הישנה,
שטוענים כי
המקום רדוף ברוחותיהם
של הילדים
שרצח דוקטור
קונלי. היחידים
המשתמשים
במקום הינם
שיכורים
ורבצנים מקרב
ה-Wawa, שמשתמשים
במקום כמקום
מפגש ושתיה
לשוכרה. בשנה
האחרונה,
התרבו
הרובצים
במקום, לאחר
ש"אגודת צדקה
חקלאית"
קיבלה את
אישורו של
ברייאנס לחלק
אוכל ומשקה
לנזקקים
באותו מקום.
עד מהרה
הסתבר, כי "האגודה"
הללו אינה אלא
חבורה של
סוחרי הוגאש מפוקפקים,
ביניהם
אורקים מרובע
סנאגה, שהחלו
פועלים במקום
באין-מפריע,
ותוצרתם העלתה
עד מהרה את
מפלס האלימות
ברובע. הכורים
התלוננו על
המפגע החדש,
דרך דרק
ת'ורנתון,
אולם ברייאנס
שהבטיח כי
"יתן דעתו" על
העניין טרם
עשה דבר
בנידון, ויש
אומרים כי אין
לו כל כוונה,
מסיבות משל
עצמו, להפריע
לאותה "אגודת
צדקה" מלמכור
שם את ההוגאש
הזול והמזוהם
ביותר. כמה
מהכורים
טוענים כי חלק
מהמשגיחים של
"דולי" עושים
יד אחת עם
סוחרי ההוגאש,
ומאיימים "לשבור
את כל העצמות"
לכל מי שיפריע
לפעילותם.
שמועה אחרת
המסתובבת
ברובע, טוענת
כי לא כל הנקבות
הישנות מתחת
לבית המרחץ
קרסו ברעידת
האדמה, וכי
קיימת דרך
לחדור אל
המכרה מאותו
איזור, מבית
המרחץ או אולי
מקרבתו. כמה
מרכלני הרובע
טוענים כי
הנער גיינס
השתמש בדרך הזו
בכדי להתגנב
לאחד המפלסים
העמוקים של
המכרה, ולמצוא
שם את האוצר
שהביא למותו
המזוויע (ראה
מיד).
5.
סיפורו
של ג'ימי
גיינס
ג'ימי גיינס,
בן 17 במותו,
נודע ברובע
כנער כורים
פיקח, זריז
וחזק, שהצליח
להתחבב כמעט
על כל אחד,
אפילו על רבים
ממשגיחי
העבודה; הוא
שימש לא פעם
כמתווך
בעסקאות אלו
ואחרות ברובע,
והיה חבר קרוב
של האחים
אנדרו וסימור
אנדרסון.
בדיעבד התברר,
כי ג'ימי הכיר
ככל הנראה
מספר דרכים
סודיות,
שאיפשרו לו
לצאת ולבוא
מאגפים עמוקים
של המכרה, מה
שגרר בסופו של
דבר את סופו המצמרר,
בקיץ 2436.
בראשית חודש
סילדואיין של
שלהי אותו
קיץ, נראה
ג'ימי עליז
במיוחד,
ולמקורביו
סיפר בסודי-סודות,
כי פיענח
כתובת עתיקה
ומצא מאחוריה
יהלום ירוק
מגולף (אולי
בצורת חיה זו
או אחרת).
ג'יימי טען כי
הוא שווה למעלה
מעשרת אלפים
כתר, והוא
יאפשר לו לצאת
מהרובע
ולחיות
כג'נטלמן למשך
שארית חייו,
מיד לאחר
ש"יחסל כמה
עסקים".
אלא, ששבוע
בלבד לאחר
מכן, נפל ג'ימי
למשכב, ומת ביסורי
תופת בתוך
עשרה ימים
נוספים;
מספרים כי
המחלה הנוראה
יבשה אותו
כליל, גורמת
לו להעלות אד
חולני ולוהט
מנחיריו,
ולהתחנן שוב
ושוב למים.
מיד לאחריו,
נפלו קורבן
למחלה כל בני
משפחתו וגם כמה
משכניהם,
ומשגיח חמדן
שהתעקש לבוא
ולחקור את
הנער הגוסס
"אם לא ביצע
פשע כנגד
האדון ברייאנס",
עד אשר תושבי
הבתים
הסמוכים נסו
כל עוד נפשם
בם מבתיהם.
איש לא העז
להכנס עוד לבית
גיינס, לאחר
שמשמר הרובע
המבוהל השליך
את הגופות אל
המרתף, וחסם
אותו בשכבה
גדולה של אבנים
מהמכרה. בית
גיינס הפך
לבית רפאים
עגום, שתושבי
הרובע אינם
מעזים להתקרב
אליו בלילה, וכמה
מהם נשבעים כי
שמעו קולות
רפאים וצרחות
מצמררות
עולות מתוכו
בשעות
החשוכות - יבבותיהם
של בני משפחת
גיינס
המתחננים
עדיין למים.
היהלום הירוק,
אם היה קיים
אי-פעם, נעלם - וגם
אלו המשערים
כי הוא טמון
עדיין מתחת
לאבנים, על
שרידי גופתו
של ג'יימי, לא
העזו מעולם לנסות
ולחפשו. בין
אם מפחד
המחלה, ובין
אם מחשש כי
הכורים יקרעו
לגזרים כל מי
שינסה להסיר
את האבנים.
6.
בית
היתומים
את
התמונה
העגומה ברובע
משלים מבנה
בית היתומים;
מבנה דו-קומתי
ענק העומד
במרכז
קומפלקס עלוב
של ביתנים
ומגורים
המזכירים
לרבים מלונות;
כאן גדלים,
החל מגיל שבע,
כל יתומי
הרובע שלא
נמצאה משפחת
כורים שתסכים
לאמץ אותם[4], כאשר
האסונות
הרבים שפקדו
את הרובע גרמו
לכך כי יתומים
כאלו אינם
חסרים. שליש
מדיירי בית היתומים
(מכיל כ-700 ילדים,
בממוצע),
מובאים לכאן מרבעי
עוני אחרים,
בעיקר מרובע
האקלי.
התנאים במקום
הינם קשים
ביותר; אמנם,
הילדים אינם
רעבים ללחם,
וזוכים
ללימוד בסיסי
של קרוא וכתוב
וחשבון, אולם
האוכל מועט,
היחס קשה
ביותר והחל מגיל
תשע, "זוכים"
הילדים
"להחזיר את
הכסף שהושקע
בהם" בעבודה
קשה, כאשר
מטרתו
המרכזית של המוסד
הוא ללמד את
הילדים מגיל
צעיר להיות
שוליות כורים
ולרכוש ידע
במקצועות
הקשורים לתעשיית
הכרייה. באופן
רשמי, זוכה
המוסד לתקציב
צנוע מאוצר
המלך, וכן
מ"קרן החסדים
של הבארון
דה-הורנל",
המנוהלת בידי
משפחת
דה-הורנל העשירה
והמפוקפקת;
הדבר משונן
לילדים מהרגע
הראשון - קרי,
כי הם חיים על
חשבון המלך
והבארון דה-הורנל,
ועליהם להיות
שפלי-רוח
ואסירי תודה
על החסד
הגדול. בפועל,
טוענים כי
המוסד רווחי
הרבה יותר
מאשר נראה
ממבט ראשון,
בעיקר משום
שהילדים
מוחכרים
לעבודות
שונות ברובע,
ואפילו שבריר
מהשכר הזעום
שמשלם התאגיד
של בריאנס על
עבודת הילדים
אינו מגיע
לכיסם (וככל הנראה,
חלקו מסייע
במימון בית
היתומים, וחלקו
מגיע לכיסיהם
של הגורמים
השונים
המנהלים אותו).
המנהל של בית
היתומים
דהיום, מר
טימותי אֶרְנְס,
היה בעברו
הרחוק מורה
לדקדוק
הידרוסטי, ועבד
בשתי פנימיות
היוקרה
הידועות
לנוער: ווילפריד
קולג' ואחוזת
היובורן[5], אולם מותן
של שתי בנותיו
מקדחת גרם לו
להדרדר אישית ומקצועית,
ובסופו של דבר
להסתבך
בשערוריית הימורים
ותקיפת
תלמידה
מאחוזת
היובורן[6], שגרמו לו
להדחה משפילה
ממשרותיו.
הבארון דה-הורנל,
שהכיר את
המורה ביש
המזל לדקדוק
דרך בנו הצעיר
פיליפ (שהיה
אחד
מתלמידיו),
הציע לו עבודה
כמנהל בית
היתומים (2436).
מר ארנס הוא
גבר גדול,
סמוק פנים
ושמנמן, בעל
פאות לחיים
גדולות
ואפורות, שהיו
מפוארות בעבר
והיום הם דלילות
למדי ודי
עלובות, באופן
ההולם את
הקרחת המרגיזה
שהחלה צצה
במרכז ראשו.
הוא מתלבש
בהידור מחוייט,
שמקנה לו
בעיני רבים
מראה חולני,
ויש מי שכינה
אותו "הפגר
המאופר".
אומרים, כי
דעתו התערערה
עליו למחצה,
וכעת הוא
מתנהג לעיתים
באופן מוזר -
החל מהתקפי
זעם נוראים
שעלו לעיתים
בעצמות
שבורות לכמה
מנערי בית
היתומים,
והמשך בהתקפי
צחוק או
מלמולים לא
מובנים,
כשעיניו
האפורות-כהות
מתגלגלות
בחוריהן.
כך או כך, למר
אנרס יש דעות
מגובשות מאד
בנושאי חינוך,
בעיקר של בני
המעמד התחתון
(שכמובן "אינם
ראויים" לאיש
חינוך מסור
כמותו), לדעתו, הם
כולם שרצים
עצלנים
וכפויי טובה,
בעלי נשמה של
כלב, הזקוקים
לחינוך של
כלב. מר אנרס
קורא ליתומים
תמיד
"כלבלבים
שלי", ולא פעם
מישם עליהם,
פשוטו כמשמעו,
שיטות
אכזריות הלקוחות
מאילוף כלבים,
החל מהצלפות
ועד לאופן בו
הוא מעודד את
היתומים,
באופן חולני,
להלחם זה בזה
("כלב שלא נלחם
על הבשר שלו,
אז צריך להטביע
אותו"). אחד
העונשים
האהובים עליו,
הוא לקשור
ילדים
ברצועות
בצווארם בתוך
צריפי-מלונה ליד
השבילים
הראשיים של
בית היתומים,
למשך כל הלילה
("זה מה שקורה
לכלב רע").
האלימות
והמרירות
חילחלו היטב
אל תוך נפשם של
רבים מהילדים,
כך שגם חברת
היתומים עצמה
היא מקום
נוקשה, מנצל,
ואכזרי מאד
כלפי החלשים.
יתומם שלא
מצליח להתחבר
עם חבורת
ילדים שמסייעת
לו בהגנה
ובהשגת טובות
הנאה פעוטות,
הינו ילד
אומלל, ולא
פעם הוא מועבר
במוקדם או
במאוחר לאגף
המרפאה, משם
לא תמיד
יוצאים בחיים;
שפעת החורף
וקדחת הקיץ
עושות שמות,
בעיקר באותם
ילדים חלשים,
מורעבים
ומוכים,
והטיפול
הרפואי בילדים
חולים הינו
בדרך-כלל
מחפיר.
המצב הנורא
בבית היתומים
מהווה כר
למספר סיפורים
ומעשים
שהשתיקה יאה
להם; מספרים,
כי סוטי מין
מסתובבים
בלילות ליד
בית היתומים,
ולפעמים היתומים
עצמם מוכרים
להם אי-מי
מחבריהם
החלשים, לאחר
שנכפת והומם.
סיפורים
אחרים מספרים
כי מרכבה לקחה
מדי פעם כמה
ילדים ליעדים
לא ידועים,
ואיש לא יודע
להיכן (מה
שמזין את
הסיפור על
משלוחים
למגדל הורד
הכמוש, אותם
מפיצים סגל
המורים
והמשגיחים
בהנאה שטנית).
מה שוודאי
הוא, כי דולמן
ואנשיו שמו
עין מזמן על
המקום, ולקחו
תחת חסותם כמה
מהילדים
החזקים
והאלימים
ביותר, בכדי
להכשיר אותם
להיות "הדור
המזויין הבא
של משגיחים".
המדובר
בשלושים ילדים
בערך, שזכו
ל"חינוך
משלים" בדמות
שיעורי איגרוף,
שימוש
בסכינים,
חיפוש אלים על
כורים וכיוצא
באלו, וכמו כן
"זכו" לשרת את
דולמן והבריונים
שלו, דבר עליו
הילדים הללו
מתחרים,
לעיתים
באלימות רבה.
כך או כך, הסדר
בין דולמן
לבין ארנס
הקנה לאותם
נערים זכויות
יתר לא מעטות,
החל מהעובדה
כי הם פטורים
מעבודות הכפיה
המשפילות,
ותחת זאת
עובדים עם
המשגיחים (ולא
פעם, הם
משגיחים על
עבודת הנערים
האחרים ומתעללים
בהם). כמו כן, הם
פטורים מרבות
מן ההשפלות, ומקבלים
את מזונם בשפע
(כולל
אלכוהול, שהם
'זוכים' מדי
פעם לשתות
בחברת
המשגיחים).
למעשה, רבים
מהמורים עצמם
מפחדים
מהטיפוסים הללו,
שאפשר לזהותם
בעיקר לפי תג
העץ הגס שקיבלו,
עליו חקוק
בגסות סמל
משמר הרובע,
וכן בזכות
מעילי חורף
חומים-שחורים
שזכו לקבל,
העולים באיכותם
בהרבה על
הסחבות
שמקבלים יתרת
היתומים.
מגדל
הורד הקמל
המגדל
הקיידרהרצי הישן
המשקיף על
"איי
הבוטנים",
הינו אחד המקומות
המפחידים
והקודרים
ביותר שניתן
להעלות על
הדעת; כורים
השוהים לאורך
חוף המדמנה
ובמזרח הרובע
יכולים
לראותו היטב
בימים בהירים;
פיסת סלע
שחורה
המתרוממת
לגובה, בסיסה
המעובה מוקף
עמודים
מוזרים ועצים
מתים הבוקעים
מתוך המים,
ומעליו
מתנופף תמיד
דגלו המפורסם,
המציג ורד
שחור וקמל,
מאחורי
סורגים
אדומים על רקע
אפור. הדבר
מסמל, לדעת
רבים, את אחד
מחוקי הברזל
של המגדל: מי
שאתרע מזלו
להגיע אליו,
יוצא כמעט
כליל מתחומי
הידרוסט
וחוקיה, ונתון
כל-כולו
לחוקיו
המעוותים של
המקום הנורא
ההוא, שעצם
שמו גורם
לצמרמורת גם
בקרב
העבריינים
הקשוחים
ביותר בעיר.
המגדל
יושב למעשה על
לשון יבשה
סלעית צרה,
היורדת מאחת
הגבעות בצידה
המזרחי של
המדמנה; אין לו
שערים אל
המתלול הכמעט
האנכי
מאחוריו, והיציאה
היחידה ממנו
הינה בסירה,
דרך מימי
המדמנה עצמה.
מזה 300 שנים
לערך, כמעט
ולא השתנה
יעודו של
המגדל - בית כלא
לפושעים
המתועבים
ביותר, שנמצאו
בלתי ראויים
אפילו עבור
הכלא הגדול,
ומשום-מה לא
הוצאו להורג
(ומקובל לומר,
שהוצאה להורג
היתה עונש קל
בהרבה); רובה
המוחלט של
ה"אוכלוסיה"
במגדל, הינה
סוטי-מין
מהסוגים
הגרועים ביותר,
רוצחים לוקים
בנפשם, ושאר
אנשים שעליהם
אומרים כי
"צווארם
המזוהם אינו
ראוי לגעת
אפילו בחבל
התליה".
לשופטי
השלום השונים
ולשופטים
הנודדים אין סמכות
לשלוח אנשים
למגדל הורד
הקמל; רק צו
עליו חתומים
הן שלושה
שופטים מבית
המשפט העליון והן
המלך או המשנה
למלך מסוגל
לעשות זאת. עם
זאת, נודעו
בהיסטוריה לא
מעט מקרים,
בהם חרגו
פקידי ממשל
מהחוקים,
והשתמשו במה
שמכונה
"הצווים
השחורים"
בדרך שונה
לחלוטין.
פרופסור הנקן,
מפקד צבא
התבונה, הגה
בזמנו תוכנית
סודית לשלוח
את אצילי
הידרוסט
להרקב בכלא
"כפי שגרמו
לעם להרקב",
אולם זו לא יושמה
בפועל בטרם
הובס.
מספרים
על המגדל, כי
הוא עומד על
תילו בזכות כשפים
אפלים שהטילו
הקיידרהרצים,
שגרמו לעיוותים
ההופכים אותו
שונה מכל מקום
אחר; מספרים כי
החלל בתוך
המגדל גדול
באורח מפתיע
יחסית למה
שניתן לשער
ממבט מבחוץ,
וכי המגדל
והאיזורים
מתחת לו הם
מבוך בוגדני
של מסדרונות
כליאה, חצרות
פנימיות, חדרי
עינויים
ומחסנים
הצופנים
סודות אפלים,
וכי האוויר
עצמו רווי
רשע, הנכנס
ומזהם את הריאות
עם כל נשימה
ונשימה.
לפי
המסורת, שלושה
ימים לאחר
שהוצא "הצו
השחור", מובל
הנידון כשהוא
אזוק בידיו
וברגליו אל מרכבה
מיוחדת של
משמר העיר,
שבדיה שחורים
ואופניה
כסופים, ועל
צדדיה וקדמתה
ארוג סמלו
המבעית של
הורד הכמוש.
המרכבה יוצאת
בנסיעה איטית
מהעיר דרך
רובע האקלי
ושער הפחמים,
מתנהלת בדרך
הישנה המובילה
אל רובע
הכורים, אולם
סוטה מן הדרך
במחצית המרחק
לערך, ליד
מגדל משמר
ישן, ופונה אל
דרך צרה
המתפתלת בין
הגבעות הכהות,
במקום המכונה
"צומת תחנוני
השווא" - משום
שבנקודה זו,
מתחילים רבים
מהאסירים
לזעוק לשווא
לרחמים, או להחתנן
אל השומרים כי
יהרגו אותם.
הנסיעה מסתיימת
עד מהרה ב"נמל
הרפש", רציף
עלוב מתחת לגבעות,
ליד בית משמר
קטן וכנסייה
עלובה, שכל
תפקידו הוא
להעביר את
הנידונים
לסירה שתוליך
אותם אל
הזוועה. המקום
זכה לשמו, בשל
הכתובת
העתיקה
החקוקה על
שערו החלוד
"אל הרפש תבואו,
כי רפש הינכם".
לפי
המסורת,
נוכחים
בהעברה פקיד
ממשל, החותם על
המסמך
הרלוונטי
שכמו "מוחק"
את הנידון מרשימת
נתיני
הוד-מלכותו,
וכומר עגום,
שמבצע טקס
המזכיר מאד
טקס לעילוי
נשמתו של
נפטר. מאותו
רגע, בו
נוגעות רגליו
של הנידון
בקרקעית
הסירה, הוא
נחשב כמי שיצא
סופית מתחומי
סמכותם של
משמר העיר וכל
שאר גופי המנהל
והמשפט של
הידרוסט, ורק
צו חנינה חתום
בידי המלך
עצמו יכול
להפוך את המצב[7].
תוחלת
החיים של
האסירים בכלא
קצרה ביותר,
אף כי אין שום
רישום בנידון,
ומקובל לחשוב
על כל מי שנשלח
לשם כמת מרגע
שנכנס לסירה.
השמועות מספרות
על מעשים
דיאבוליים
נוראים
שמבצעים האסירים
זה בזה, מקרי
קניבליזם,
עינויים
ריטואליים
וכל זוועה
אחרת שמוח
אנושי למחצה
מסוגל להמציא.
מספרים כי
דווקא
האסירים
הגרועים ביותר
מהלכים כמעט
חופשיים
במגדל,
"מסייעים" לשומרים
ועושים
כרצונם ביתרת
הכלואים.
אנשי
המגדל: הברנש
הראשון אותו
פוגשים
האסירים הינו
דיימן ראו (Rau),
רב-השייטים של
המגדל: אדם
זקן בעל פנים
מעוותות
שנראה כאילו
נמעכו באיל-פלדה,
ונוגעו
באבעבועות
מוקשות ונגעי
עור ישנים
אחרים,
שגורמים לו
להראות
כמפלצת של
ממש. כבר
בעודם
מפליגים,
והמגדל הולך
וגדל מול פניהם,
מרבה דיימן
לשרוק ולגחך
מבעד לשיניו
הרקובות,
ולספר ל"בשר
הטרי" את
נפלאות המגדל.
בקרב הכורים
נפוצה שמועה,
כאילו נראה
דיימן משייט
מפעם לפעם
סמוך מדי
לחופי הרובע,
בלא אסירים
להובילם, אולי
בעיסוקים
אפלים משל
עצמו. היה מי
שהרהיב עוז
ללחוש, כאילו
האחים אנדרסון
נפגשו עימו,
חודש או
חודשיים לפני
מותם.
בין
היתר, נהוג
מפעם לפעם
לאיים על
היתומים הצעירים
מבית היתומים,
כי ילד שימצא
עצלן ו"זולל
מן המזונות
השייכים
להוד-מלכותו
בלא להביא
תועלת ארורה",
יוצא מבית
היתומים
בלילה ויועלה
הישר על הסירה
של דיימן.
העובדה כי מעשה
כזה טרם נעשה
אי-פעם לא
מפחיד כהו-זה
מהפחד שמעורר
האיום, בעיקר
בקרב הצעירים
בחבורת היתומים.
משמר
המגדל אינו
כפוף למשמר
העיר, ולמעשה
אינו אנושי
ממש (או כך
לפחות אומרים
עליו). כל
השומרים בכלא
משתייכים
לקלאן
פאנתאגרום (Panthagrum)
החי שם מזה
מאות שנים.
המדובר
ביצורי-אנוש
מעוותים
המזכירים גמד
הרים בצורת
גופם, מלבד העובדה
כי הם מחוסרי
זקן, מלבד
שערות לבנות
דלילות
ומכוערות על
סנטר כמוש,
עיניהם
חומות-צהובות,
פניהם
חיוורים כסיד
וידיהם
ארוכות
ומזוהמות;
רבים מהם, כפי
שמספר, הם
גיבנים, או
בעלי שש
אצבעות בכפות
הידיים והרגליים,
ומסוגלים
ללכת על ארבע
במהירות של
קופים, בשל
זרועותיהם
הארוכות
והחסונות. לא
ברור לחלוטין
מהיכן לוקח
השבט הזה: לפי
אחת השמועות,
מדובר במשפחת
גמדים גדולה
שסולקה מאחת
מערי הגמדים
בעולם התחתי
בשל פשעים
נוראים, והקסם
האפל אחריו
היתה להוטה
גרם לה לאבד צלם
אנוש (או ליתר
דיוק, לאבד
צלם גמד). לפי
שמועה אחרת,
נוצרו הללו
בניסויים
נוראים
שחוללו המגים
הקיידרהרצים
באסירים, קרי -
המדובר
במוטאנטים
מהזן הגרוע
ביותר,
היונקים
מהקסם האפל של
המגדל.
מכל
פרטיהם
המכוערים של
קלאן
פאנתגראם,
המפורסם
ביותר הוא
העובדה
שלשונם ארוכה
וכחולה, באופן
המזכיר
לעיתים לשון
של שרץ;
מספרים עליהם
כי הם אוכלי
אדם, הזוללים
את
קורבנותיהם
בעודם בחיים;
כי הם עולים
בלילות
חשוכים אל איי
הבוטנים,
ומזדווגים שם
עם שרצים
דמוניים
שבוקעים מתוך
העצים החולים
ביותר; כי יש
ברשותם
ארטיפקט עתיק
ואפל בדמות
כדור של בדולח
שחור, הקשור
קשר בל-ינתק
לקסם האפל של
המגדל, ואם
יוצא ממקומו
יקרוס המקום
כולו וישליך
את יושביו אל
תוך הגהינום.
שמועה אחרת
מספרת, כי
השומרים הללו
הינם אלמתים
למחצה, בתוכם
שוכנות
הנשמות
המרושעות
ביותר שמתו
במגדל
ובמדמנה, וכך
הלאה.
הדבר
היחיד שברור
הוא, כי
המשפחה
המגונה הזו מנהלת
את הכלא
לשביעות
רצונו של
הכתר: קרי, מעולם
לא דרשו
תקציבים או
הזכירו לאיש
מפקידי הממשל
יתר על המידה
את קיומם,
ובדרך-כלל
מילאו
בדייקנות את
ההוראות[8], ואי לכך
נראה שתפקידם
מובטח להם גם
בעתיד.
המגדל
עצמו, מוגן
היטב מבריחה
הן בשל
מיקומו, הן
בשל מיומנותם
של השומרים
בהטלת חניתות
למרחק, באופן
המסוגל לפגוע
באסיר בורח
בשחיה ממרחק
עשרות מטרים
רבות. לפי
השמועה, ליד
המגדל גדלים
צבים ירוקים
טורפים
במימדי ענק,
הנמים את שנתם
במצולות
המדמנה עד שהם
חשים תנועות
במיים
המבשרות על
אסיר שוחה (או
כזה שהושלך
למיים בידי
הסוהרים), מה
שגורם להם להחליק
החוצה
ממאורותיהם
התת-קרקעיות,
להשיג את הבורח
בתוך שניות
ולקרוע אותו
לגזרים בשיני
הקרסים
המבעיתות
שלהם. ביטוי
המקובל באיזור
הינו "לך וחפש
בתוך חרא של
צב" - קרי, נעלם
בלא להשאיר
עקבות, או "לך
תדע". כך או כך,
מעטים האנשים
שראו את
היצורים הללו,
בעיקר מפני
ש(לבד מהסיפור
אודות בני
אנדרסון), לא
נרשמו בדור האחרון
מקרי התקפה
שלהם על
דוברות המחצבים,
ומשערים
ברובע כי כל
עוד השמש
זורחת בשמיים,
שרצי המעמקים
שקועים
בתנומה ואינם
מתרחקים
מהמים
המזוהמים
שבבסיס מגדל
הרפש.
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2005.
© כל הזכויות
שמורות. שימוש
מסחרי ו/או
למטרת רווח כשלהי
אסורים
בתכלית, בלא
היתר מפורש
מהיוצר, בכתב
ומראש. צילום
והעתקה מכל
סוג שהוא
מותרים אך ורק
למטרת שימוש
פרטי שלא
בתשלום.