באברו
|
סוג: אנושואיד מעוות מקור השם: לא ידוע; כנראה הלחמה בין השם
"Be" (בֶּה) שבו היצורים קוראים לעצמם, לקיצור של המילה
הראמג'ירית Je'bru (שמקוצרת בסלנג ל-Bru), שפירושה מלח ענקי או בריון מגודל, כפי שהתקבעה גם בסלנג של
ערי הנפל מדרום ליער וארת'ארון, לפני שהוטבעו והפכו לחורבות שורצות באלמתים. הקדמה רוחות
של ילדים מעונים שחזרו לחיים בגוף מעוות ונגוע בחזזיות? מהתלה מרושעת של קוסם
שכוח שקמה על יוצרה? או אולי פשוט גזע אנושואידי לא ידוע שחי בסימביוזה עם
חזזיות, והתנאים שנוצרו לאחר ההתנפצות הגדולה (גם התמעטות בני האדם ובעיקר
הופעתם של היערות הססגוניים והרעילים למחצה שמכונים "overgrowths") נתנו לו תנאים מעולים להתפשטות? מעט
מאד ידוע על היצורים המוזרים והתוקפניים, שנראים כמו גרסה מוזרה (או מעוותת) של
תינוק אנושי ענקי הולך על-שתיים, בגובה שנופל רק במעט מזה של עוג, ושבשנים
האחרונות נראה שחדרו יותר ויותר אל מזרח וארת'ארון; אולם רבים טוענים שהופעתם
קשורה בקשר הדוק להתעבות הג'ונגל הסגלגל והרעיל למחצה של ג'אסירמר, ולשינויים
העמוקים, לא כולם נראים לעין, שחוללה ההתנפצות הגדולה. הופעה חיצונית הבאברו
הוא דמוי-אנוש הולך על שתיים, שנישא לגובה ממוצע של 2 עד 2.2 מטרים, הגם שחלק
מהפרטים מגיעים עד לגובה של 2.5 מטרים; הגוף ובעיקר הראש הם עגלגלים מאד, עם
אצבעות רגליים וידיים שמנמנות, כרס קטנה ומעט מאד או בלא שיער גוף, מלבד רצועות
תלתלים גסות או ציצת שיער אופיינית שמופיעה לעיתים במרומי הראש. אין הבחנה נראית
לעין בין זכרים לנקבות, ויש דעות רבות שלמעשה אין לבאברו זכרים ונקבות במובן
המקובל של המושג, וכי האנושואידים הללו הם חסרי מגדר לגמרי; ואולי אפילו תלויים
בצורת קיום אחרת, אנושואידית הרבה פחות, לצרכי רביה או השרצה של פרטים חדשים. גוון
העור נע מאפרפר-ירקרק בהיר עד כחלחל-בהיר, לעיתים קרובות עם כתמים כהים יותר על
הכתפיים והרגליים, לעיתים גם על הזרועות והגב; והוא תמיד לח וחמצמץ למגע; הפה
מפותח ורחב, בעל שיניים טוחנות מרובעות וחזקות שמותאמות כנראה ללעיסה של צמחים
קשים; העיניים קטנות, בדרך-כלל בגוונים של ירוק, חום או חום-ירקרק (אם כי נצפו
גם גוונים אחרים, כולל כחול עז - כאשר שמועה לא מאומתת קושרת בין הגוון הזה לבין
יכולת הטלת לחשים). השיער
דליל ולח, בעל תחושה צמחית למגע, כאילו מדובר בחזזיות חיות יותר מאשר בשיער
במובן הרגיל; הגוון שלו נע בין ירוק וירוק-צהבהב לסגול ואפילו סגול-אדום. רבים
מהבאברו מתהלכים כשהם עירומים, או עירומים כמעט לגמרי, ומסתמכים על העור החלקלק
שלהם, שנוטה להתאחות במהירות, לצרכי הגנה חלקית בעת קרב; אחרים מסתפקים ברצועות
צמחים, ולעיתים רחוקות פרווה של יצור ביש-מזל, בתור איזורי חלציים, עם או בלי
רצועות מוצלבות על הגב והבטן, שמסייעות להם לשאת כלי נשק (בדרך-כלל אלות כבדות)
או קליעים (בדרך-כלל אבנים). לעיתים הם עוטים מחרוזות, בדרך-כלל מורכבות
מגלעינים של עץ הפרי הרעיל החביב עליהם (ראה בהמשך). עם
זאת, כמה מהיצורים, כנראה בעלי מעמד גבוה יותר משל האחרים (למשל: העדויות על
מעין מנהיג שנושא בתואר המוזר: 'תאנגיצה'), נראו כשהם עוטים פרוות עשויות טוב
בהרבה ואפילו מהודרות על הכתפיים, לצד מחרוזות משובצות באבני חן - הגם שלא ברור,
האם יש בחברה של היצורים האלו אומנים שיכולים ללטש אותן, ואם לא - מהיכן הגיעו
ושובצו. שפה הבאברו
מתקשרים זה עם זה בשפה פשוטה, שנשמעת לעיתים כמו אוסף של הברות, לא פעם חוזרות
ומכפילות את עצמן תוך שימוש באונומטופיה ("בובו" "יאמיאם"),
באורח שישמע לרוב הגזעים האחרים כמו פטפוט לא קוהרנטי. עם זאת, ישנן טענות
שבנוסף לתקשורת המילולית שנראית על-פניה פשוטה מאד ומספיקה לכל היותר לתקשורת
בסיסית, היצורים מסוגלים להבין תדרי קול או אותות שהם בלתי מורגשים עבור גזעים
אחרים; ואם אכן כוח הרצון שלהם נשלט, כולו או חלקו, בידי צורת קיום לא
אנושואידית נבונה ומפותחת בהרבה, הרי שהיא מתקשרת ומכווינה אותם בדרך הזו. הנחה
זו קשורה, בין היתר, לפגיעות הקריטית של הבאברו להתקפות פסיוניות, בעיקר כאלו
שמשבשות או מעוותות בדיוק את אותם תדרים (בין אם מאגיים או לא); ואת הדרך שבה
הפעלת כוחות כאלו יכול לגרום ליצורים לאבד את העשתונות. זאת
ועוד; ההשפעה הקריטית של גלי קול וקסם שמשפיע או בנוי על קול על הבאברו, קשור
אולי גם לשמועה על הפייטנים המוזרים של הגזע הזה, והדרך בה הם מסוגלים להפעיל
מנגינה שנראית לגזעים אחרים פשוטה וחוזרת על עצמה באורח מרגיז – אולם מכניסה את
הבאברו עצמם לאקסטזה. מעטים
אם בכלל, יכולים להבין ובוודאי לדבר בשפתם של הבאברו, אבל כמה מיליים או ביטויים
שפוענחו כוללות: אָגָאבּוֹבּוֹ:
קריאת התקפה, מעין "תכניסו להם!" תָאנְגיצָה:
מנהיג גדול, המנהיג (בוס) הכי גדול – גם פיזית וגם במובן של עוצמה תָאנְגוֹמְגוֹם:
מרכבת קרב רתומה, בעיקר כזו שמשמשת מנהיג או מטיל לחשים. בֶּאמְבֶּאם:
למחוץ, להרוג. נוֹמְנוֹם:
אוכל, טעים. שוֹשוּ-נֶאם:
עץ
הבאברו'באז', או "שסק רסק"; שוֹשוּ-נֶאמנוֹם:
הפירות של עץ הבאברו'באב, או הרסק שלהם. פוּמְגָה:
חיה מאולפת, בהמת רכיבה וָאוָא:
כינוי גנאי לואר'תארי, או אולי לבני-אדם בכלל. הָייְתָ'א:
פייטן שָאנְבּוּבּוּ:
שאמאן הָלוּלוּ:
ריקוד פולחני, או אולי כינוי לרוח האם שהביאה את הבאברו לעולם. משכן וחברה מעט
מאד ידוע על התרבות והחברה של הבאברו, מעבר לפרטים שהתגלו בהתקלויות עם חברות
משוטטות שלהם, או עם מאחזים, אולי ארעיים, שבנו פה ושם באדמות של מזרח וארת'ארון;
קיימים דיווחים, רובם מכלי שני ושלישי, של הרפתקנים שטוענים שהרחיקו לתוך הסבך
הרעיל של ג'אסירמר וצפו בישובים גדולים יותר של היצורים, כמו גם נתקלו בפרטים
מרשימים ומסוכנים יותר מהרגיל - אולם מדובר לא פעם בסיפורים שלא הוכחו עדיין,
ולא ברור עד כמה הם מדויקים. הבאבארו
מסתובבים וחיים בדרך-כלל בחבורות, כאשר בדרך-כלל, הבריון הגדול והצווחני ביותר
בחבורה הוא הבוס ("תאן"), וזכאי לקחת ראשון שלל ולאכול את החלקים
הטעימים ביותר במזון; סביר להניח (אבל לא וודאי ב-100%) שהמנהיג ישלוט במבחר
גדול יותר מההתקפות המיוחדות הידועות לשמצה של היצורים (ראה בהמשך). נראה,
שהמקומות שהחבורות או השבטים של היצורים מחשיבים לבין, קשורים מאד במקומות בהם
צומח עץ הבאברו'באז', על הנבגים הארסיים שלו (הבאברו חסינים כמובן לרעל המחליש
שלהם), ופירות הענק המעיכים שלו; כפרים של באברו, או לפחות ישובים קבועים יותר
מאשר משכן של חבורה פושטת שנחה לכמה ימים במקום אחד, יוקמו בדרך-כלל סביב עץ
כזה, אם אפשר; כאשר היצורים עצמם מקימים בקתות עלובות ומרושלות מאוסף של ענפים
וחלקים מהפירות הענקיים עצמם; זאת, כאשר בתורם, לאחר שהם ניזונים מקליפת העץ
מלאת הנבגים ומהפירות, הבאברו מפיצים את הגלעינים במהלך הפשיטות שלהם, וחוזר
חלילה, מה שיכול לרמז שפשיטות מרובות שלהם עשויות – ובפועל כבר החלו – לגרום
לשינויים בצמחיה באזורים מסוימים במזרח וארת'ארון. סביב
הבקתות, אפשר למצוא תערובת של שרידי מזון, ערמות צואה (היצורים לא נראים כמבינים
או נדרשים להיגיינה כלשהי), מזכרות וחפצים אישיים או אישיים למחצה – למשל,
תגליפי העץ שהם מחבבים מאד, שמהווים לעיתים עילה לקטטות רועשות בין בני השבט;
חלק מהשמועות טוענות שליד כפרים גדולים במיוחד, כנראה במעמקי ג'אסירמר, נראו ממש
שדות פרימטיביים של ירקות מוזרים ורעילים, שהבאברו מטפחים ומדשנים בצואה של עצמם
– כאשר לפי גרסה בודדת ומפחידה במיוחד, בשדות האלו גדלים לא רק דלועים ומלפפוני
ענק מבאישים, אלא נמצאו גם גרסאות זעירות של הסאר'קורו– אלמוג הברקים הענקי,
שידוע כבעל כוחות קסם אפלים ויכולת שליטה באלמתים ונגועי-אצה; אם כי לא ברור האם
אותן גרסאות זעירות שהבאברו עודרים ואולי מפיצים, ניחנות במלוא הכוחות של
שארי-בשרם האדירים מהחוף המורעל בדרום הרחוק. מטילי לחשים שמועות
טוענות, כי בעוד רוב הבאברו חיים בחברה שבטית או להקתית, ויכולת ההבנה והתקשור
שלהם מוגבלת ביותר, קיימים גם מטילי לחשים אימתניים שלא שייכים לקלאן אחד, אלא
נודדים – בגפם או בליווי חבורה קטנה של שומרי ראש מובחרים ומצויידים באורח טוב
בהרבה מהאלות ולבוש החזזית של באברו רגילים. הגם
שאין זה וודאי עדיין שאין מדובר בבדיה או בהגזמה שבאה מדמיון מפותח מדי של
סיירים והרפתקנים בודדים שהרחיקו לתוך הצמחיה הססגונית והרעילה של ג'אסירמר, הרי
שהסיפורים הללו מדברים על שני סוגים של מטילי לחשים: פייטנים (היית'א): מטילי לחשים
שכמו פייטנים של בני-אדם ודמויי אדם, מסוגלים להפיק השפעות מאגיות באמצעות
מוזיקה, שמופקת בתורה מחליל פשוט (כנראה) – אולם הטבע המיוחד של הבאברו גורם לכך
כי ההשפעה של המוזיקה עליהם היא חזקה בהרבה מאשר על יצורים אחרים. לפי השמועות,
הפייטנים שלהם מסוגלים להשמיע אוסף צלילים שישמע לבני אדם כאוסף צלילים חזרתי,
מרגיז ומגעיל, שגורם לבאברו עצמם להכנס להתלהבות אקסטטית, שתאפשר להם להלחם
בעוצמה פראית ומסוכנת בהרבה מהרגיל. על יריבים לעומת זאת, המוסיקה החזרתית
והמרגיזה של ההית'א תפעל כמו השפעת זמזום,
שמקשה ומשבשת הטלת לחשים. שאמאנים (שאנבובו): מטילי לחשים
מוזרים, שתחום ההתמחות העיקרי שלהם הוא סוג מעוות של קסמי טבע, שמתמקד בעיקר
(אבל לא רק) ברעלים צמחיים (למשל: ענני אבקנים רעילים, זימון קנונקות צמחיות
ענקיות עם קוצי רעל, ועוד); למטילי הלחשים האגדיים האלו, הגם שאין עדיין מקור
מוסמך לגביהם, יש תפקיד מפתח בהפצת רצונה של ה'הלולו', או רוח הטבע הרעילה
שקשורה ביצורים; בגידול של פירות ענק מעיכים ועוד; נראה שהשאמאנים שולטים גם
בקסם בריאה או זימון מסוג כזה או אחר (או תערובת ביניהם), משום שהם כנראה אילו
שמסוגלים להנפיש פירות ענק רקובים וחזזיות כדי שישמשו כחיות המחמד והמשא של
הבאברו; והם אלו שיצרו עבור 'התאנגיצה' האגדי את מרכבות הקרב המאיימות שלו. בהמות פומגה ספק
יצורים וספק קונסטרוקטים שנוצרו מתערובת בין פירות ענק לחזזיות ורקב צמחי,
וסוגים וגדלים שוניים שלהם מהווים חיות מחמד, מלחמה ומשאות. הפומגה נראה כמו פרי
אליפטי בגוונים שנעים מכתום-צהוב ועד חום וחום-אדמדם, מנומר בכתמי רקבון או
אצות; בעל מלתעות שנראות כמו קוצים צמחיים, ארבע רגליים מטופרות שמזכירות ענפים
לחים ונוקשים שמתפצלים, ומגדלים חזזיות שעירות ופטריות לכל האורך, זנב דומה
ומצליף, ובלא עיניים נראות לעין. הפומגה נלחמים – עד המוות – בשירות האדונים
שלהם, באמצעות הטפרים המזוהמות והנשיכה הרעילה שלהם, שלא פעם מנגעת את הקורבן
בשלל מחלות שעשויות להמשך למשך ימים ושבועות ארוכים, אם לא יוסרו בידי בעל כשרון
מתאים. התרבות ותוחלת חיים לא
ברור איך בדיוק היצורים נולדים ובאים לעולם (בעיקר נוכח הסברה, שהבאברו עצמם
חסרי מגדר), ומה תוחלת החיים שלהם; והאם פרטים קטנים יותר שנראים מפעם לפעם הם
צעירים יותר. לפי חלק מהסיפורים, הבאברו מושרצים בידי צורת קיום מזוויעה ורעילה,
עצומה ובלתי אנושית בעליל (או אולי רוח טבע אדירה שהתעוותה עד היסוד בהתנפצות
הגדולה וצאצאיה מושחתי הצורה); או שמא השאמאנים מסוגלים להפרות מפעם לפעם פירות
ענקיים ולהפוך אותם לגלמים רירניים שמהם יבקעו לאחר מספר שבועות באברו חדשים. לא
ברור גם, האם ואיך היצורים מזדקנים – והאם העובדה כי לא נצפו באברו זקנים מלמדת
על כך כי בתום מספר שנות חיים (אחת השמועות נוקבת במספרים 12-15), הם פשוט
נאחזים בכאב בטן, נשכבים ומתגלגלים על הארץ, ומתפוקקים במהירות לשלולית של בשר
מרקיב וחומר צמחי רוחש; או שמא העדר 'זקנים' נובע פשוט מכך שמדובר בגזע חדש, שבא
לעולם בעקבות השפעות מאוחרות של ההתנפצות הגדולה; ואולי ישם להם 'דודנים' גדולים
ומסוכנים עוד יותר בארצות המעוותות לגמרי של דארנאת'ון, אי שם בדרום הרחוק. כך
או אחרת, רוב המלומדים משערים כי תוחלת החיים של מטילי הלחשים, ממש כמו התבונה
שלהם, גבוהה בהרבה מאשר של השאר. כמו
כן, לא ידוע עדיין האם התאנגיצה חי חיים ארוכים מאד, או שפשוט מוחלף מדי כמה
שנים, או אולי מוקם לתחיה בידי מטילי הלחשים – ממש כפי שלא ברור עדיין, האם
מדובר פשוט בבריון העצום והאלים ביותר בחבורה, או במטיל לחשים קטלני בעצמו. מנגד,
תוחלת החיים של בהמות ה'פומגה' היא אכן מוגבלת ביותר, ולא תמשך יותר ממספר
חודשים או לכל היותר שנה, בהתאם לעוצמה של הקסם שהעניק דבר-מה דומה לחיים
לתערובת של פרי ענק רקוב, רקב צמחי ואצות; וכאשר הקסם נחלש, היצור פשוט כורע על
מקומו ומתפורר במהירות למרכיבים מהם יצרו אותו, ככל הנראה במצב גרוע כזה שלא מאפשר
לעשות בהם, או לפחות ברובם, שימוש נוסף לצורך הקמת בהמה חדשה. יחסים עם גזעים אחרים הבאברו
אינם אוכלים אדם, וכנראה טועמים בקושי בשר, כשהם מעדיפים במפורש פירות וקנים,
ובעיקר את הפירות של עץ ה"שסק רסק" החביב עליהם (אם כי בהעדרו, הם
יכולים לחסל מטע של פירות או אפילו דבש מכוורת במהירות מפחידה). למרות
זאת, הבאברועויינים מאד לכל צורת חיים שאינה הם, בהמות השרת שלהם או קשורה
איכשהו לעץ ה"שסק-רסק" האהוב עליהם. הם אינם נראים כמעוניינים לשאת
ולתת, וספק אם הם מסוגלים או רוצים להבין את העובדה כי ל"ואוא"
(הכינוי בו זכו הוארת'ארי– ואולי מתייחס באופן כללי לבני אדם ודומיהם) יש קיום
עצמאי ורצון לחיות, בלא להפוך לכלי משחק אלים, שבסופו הם נמחצים למוות או נקברים
בחיים בתור דשן. הדרך הכמעט יחידה לתמרן אותם, היא באמצעות כוחות של פייטן שמכיר
את היצורים ויודע אילו תדרים וצלילים מניעים אותם, באורח שישבש לזמן-מה את צורת
ההתנהגות הרגילה שלהם. המשמעות
הוא, שבהעדר פייטן מסוג כזה, באברו יתקפו בני-אדם ודמויי אדם אחרים, ואפילו חיות
משק או חיות בר לא מוכרות, באורח מיידי או כמעט מיידי, לא פעם שהם צורחים
בהתלהבות כאילו הם משחקים, אגב שהם מנסים למעוך את הקורבן באגרופים ובאלות
הכבדות שלהם, ולפעמים משחקים 'מסירות' בקורבן שעודו חי או בחלקים שלו. לעיתים
נדירות – אולי קשורות לנוכחות של מטיל לחשים עם תבונה גבוהה יותר, אם כי הדבר לא
ברור – הם יקחו שבויים לכמה ימים או אפילו שבועות, תוך שהם סוגרים אותם בכלובי
נצרים ומטלטלים אותם; אלא שהשבויים האלו לא יחזיקו בחיים לזמן רב, בין אם הם
מיועדים למוות מזעזע של קבירה בחיים או משחק פראי של אחד המנהיגים, ובין אם נוכח
העובדה הפשוטה שלבאברו אין מושג כיצד להאכיל שבויים, והם יקבלו – אם כבר – נתחים
(לעוסים למחצה או לא) של פירות ה"שסק רסק", שהם רעילים כמעט לכל
היצורים שאינם הבאברו או חיות המחמד שלהם. לפי
השמועות, התכונה היחידה של שבוי שיכולה לשכנע את היצורים להשאיר אותו בחיים
לזמן-מה, הוא יכולת גילוף בעץ ויצירת צעצועים ומזכרות מהסוג שהם מחבבים; ועדיין,
הדבר לא ימנע מהם להאכיל אותו בפירות רעילים או לקרוע אותו לגזרים כאשר הם יכנסו
לאקסטזה, אפילו בשל קטטה ביניהם. החשש
של כמה מהמלומדים, בעיקר כאלו שפועלים בחסות הלגיון השלישי בוארת'ארון, היא שאם
אכן הבאב'רו הם כלי השרת של רוחות טבע רבות עוצמה שהתעוותו בהתנפצות, לא ירחק
היום והם ישמשו כהמון חיילים מגודל שיתקוף את ואר'תארון ממזרח, בעוד נגועי האצה
האלמתים תוקפים מדרום; עם זאת, מפקדת הלגיון לא נראית כמתרשמת מהשמועות, ומעדיפה
לראות בתפלצים הצווחניים ומזילי הריר מטרד מקומי של המחוזות הרחק במזרח, או
להאשים את יריבותיה המשובעות – הפלג הקנאי של מורדות הורד האפור, כי היצורים
קשורים אליהן, או שמטילות הלחשים שלהן מנסות למצוא דרך לכרות עם היצורים ברית
כנגד האימפריה האנ'מירית, או מה שנותר ממנה. קרב רוב
הבאברו משתמשים באלות כבדות בעת קרב, כשהם מתנודדים לעבר המטרה אגב שהם צווחים
בהתלהבות, כשהם מנסים לדוש אותה תוך שימוש ביתרון שלהם בגודל ובכוח פיזי;
לעיתים, אפשר למצוא בקרבם גם מיידי אבנים, לעיתים מרוחות בריר או רעל צמחים
פשוט, בתור קליעים שמחפים על חבריהם בעת התקלות – אם כי בדרך-כלל, יכולת הארגון
או הטקטיקה של היצורים היא בסיסית ומטה. הגנות: עמידות לאש, ברקים ודימום;
חסינים לרוב סוגי הרעלים; יכולת התחדשות מהירה וגידול מחדש של איברים פגועים. חסרונות: פגיעות מסיבית ללחשים
פסיוניים, בעיקר כאלו שחוסמים או מעוותים תקשורת על-חושית וגלי קול. יכולות מיוחדות טאנטרום: היכולת המיוחדת המוכרת ביותר,
שכנראה קיימת אצל כל אחד מהיצורים, הוא היכולת להכנסלטאנטרום כאשר הוא יורד
לפחות משליש מנקודות הפגיעה המירביות, באורח שמאפשר לו להכות מהר וחזק יותר (2+
לפגיעה ויוזמה, 33%+ לנזק, 2- לגלגולי הדיפה של היריבים). אם הטאנטרום לא מוסר
באמצעי קסום כלשהו, הוא גם ימנע מהיצור כל מחשבה על בריחה מהקרב; מנגד, באברו
יכולים לברוח מהקרב לפני שנפגעו קשה, במקרים בהם הם מבחינים שרוב בני הברית שלהם
חוסל. יריקה רעילה: חלק מהבאברו
מסוגלים, פעם בכמה סיבובים, ליריקה של ריר צמיג ומצחין, שמערבב כנראה רוק, אצות,
ושרידים של פרי ה'שסק רסק' שנמצא בקיבה שלהם. היריה מסוגלת לפגוע ביריב אחד,
לעיתים רחוקות שניים, במרחק של עד 10-15 מטרים, להסב נזק חומצה כבד, כמו גם רעל
שימשיך להוריד נקודות פגיעה כל סיבוב, ולעיתים גם מחלה או פגיעות מצטברת להתקפות
דומות מאותו סוג. צווחה מחרידה: היצורים
המגודלים יותר, מסוגלים לעיתים להתקפה שמבוססת על גלי קול, שפועלת באורח דומה
ללחש "מחיאת רעם", אולם בטווח גדול יותר. הצווחה של הבאברו מסבה נזק
הלם, מסוגלת להפריע ריכוז ולהכשיל לחשים, להשתיק מטילי לחשים לזמן קצר, ולהכניס
יריבים להלם חלקי. מחלת רקבון: השפעה שמגיעה
בדרך-כלל לא מהבאברו עצמם, אלא מהנשיכה של בהמות הפומגה, אם יש כאלו איתן. המחלה
שנושאים הפומגה מסוגלת להדבק ליריב שננשך ולהשאר לימים ארוכים ולעיתים אפילו
שבועות, אלא אם כן כוהן או מטיל לחשים אחר הסיר אותה. ההשפעה הנפוצה היא של אחת
או יותר מההשפעות המזיקות הבאות: -
חולשה וחום
(עונשין 1- או 2- לכל הגלגולים של הדמות, כל עוד המחלה נמשכת) -
אובדן זמני של
2-5 נק"פ ולעיתים יותר מסך הנק"פ המקסימלי של הדמות, שלא ניתן להשיב
או לרפא באמצעים רגילים. -
לחשי מרפא
שמוטלים על הדמות מקבלים עונשין קטן (2-4) למספר נקודות הפגיעה שהם מרפאים. ערך למערכה במערכה
של יער וארת'ארון, הבאברו הפכו בשנים האחרונות מסיפורים איזוטריים של הרפתקנים
שהרחיקו נדוד לתוך הצמחיה הסבוכה של ג'אסירמר, לסכנה שהלכה והפכה נפוצה יותר,
ככל שהתרבו החבורות הפושטות שלהם, ולאחר מכן התגלו גם 'כפרים' של ממש, בדרך-כלל
מסביב לעצי "שסק-רסק" צעירים, שהחלו לשנות את הצמחיה מסביבם. כיום,
אפשר להתקל בכנופיות של באברו בכל המרחב שממזרח לבקע של גנאקא וטירת קוזמארוק,
אם כי מספרים גדולים מהם ימצאו בדרך-כלל רק סמוך בהרבה לגבול המזרחי, בואכה הדרך
העתיקה שיורדת לצמחיה הסבוכה של ג'אסירמר. בישוב
הגדול הסמוך ביותר לגבול ג'אסירמר - העיירה הגדולה מית'רינור שמאכלסת ברובה
פליטים משער חורף וסביבותיה, ונשלטת בידי מטיפים מוארים של הדת המית'ווארית,
הדעות נחלקו גם בקרב אנשי הדת: היו שראו ביצורים עונש משמיים על ההפקרות, וגם
דרך להלך אימים, בעיקר על נשים מקומיות שהעוני והיאוש 'העבירו אותן על מידותיהן
הטובות' כי אם יסור מעליהן חסד האור, עלולים להיוולד להן ילדים מושחתי צורה;
מטיפים אחרים לעומת זאת, קיוו שהבאברו - אולי בגלל צורתם דמויית התינוק - הם
נשמות תועות שמחכות לגאולה (ואולי גם אפשר להפוך את אותן 'שיות טועות' לחיילים
בשירות האור והמטיפים שלהם); אולם לאחר שרוב מי שינסה להתקרב ולהכיר ליצורים את
חסדו המופלא של האור סיים בתור שרידים מבאישים בכלובי העץ שלהם, הרי שמעטים כיום
מוכנים לחזור ולנסות 'להפוך כלי לחסדה האין סופי של גבירת האור' בהקשר הזה. קציני
הלגיון השלישי, מצידם, חוששים מהיום שהיצורים יתרבו די הצורך כדי להקים סכנה
חדשה ממזרח, אולם לעת-עתה עסוקים מדי במשימות וסכנות קרובות יותר לריל'פארנול -
מה שלא מפריע לחלקם לטעון שיריבותיו המושבעות של הלגיון, המורדות שסרות לפיקודה
של סרן אנ'ליריס (שלפי מה שידוע, מבוצרת הרחק מעברו האחר של ג'אסירמר) מנסות
לשאת ולתת או לכפוף את התועבות החדשות לפיקודה; ואילו שמועות אחרות טוענות כי
דווקא שרידים של נאמני 'השלג האדום' הם אלו שאכן מנסים לחקור אפשרויות כאלו. בפועל,
הבאברו הפכו לסכנה מוחשית מאד כלפי כל מי שמנסה לחצות כיום את הדרך העתיקה של
ג'אסירמר והמפלים הירוקים; ונראה שמצב דברים זה דווקא מעכב ופוגע בתוכניות של
המורדות של סרן אנ'לריס קור'ואריון יותר מאשר מסייע להן. ערך כלכלי: לגוף או
השרידים שהבאברו מותירים אחריהם אין כל ערך מיוחד; גם החרוזים האהובים עליהם
נחשבים בדרך-כלל חסרי ערך עבור בני-אדם או דמויי אדם אחרים. חפצי ערך שימצאו
בכפר או של באברו, בדרך-כלל נלקחו מקורבנות קודמים. מטילי
לחשים של באברו עשויים לשאת עליהם חפצים קסומים יחודיים (למשל: החליל של
ההיית'א, שיש עליו חריטות מוזרות), אבל בדרך-כלל קשה מאד למי שאינו באברו להשתמש
בהם או להפיק מהם תועלת. לעומת
זאת, חלקים מסויימים מהעץ הרעיל האהוב על הבאברו, המכונה "שסק-רסק",
עשויים להיות בעלי ערך רב לעשבונאים ואלכימאים מדרגת מיומנות גבוהה. |
חזרה אל האינדקס של יער
וארת'ארון
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.