2.3: סיכון לדב"שים לא לוחמים ולבהמות מטען

חיות מאולפות ודב"שים בכל דרגה שתוקפים את האויבים לצד דמויות השחקן יכולים להיות מותקפים חזרה, להפגע ואפילו להיהרג בהתאם לחוקי הקרב הרגילים. לעומת זאת, עולה השאלה כיצד מטפלים בסיכון שמאיים על מלווים לא קרביים של החבורה, שלא מתערבים בקרבות עצמם. כך למשל, נער צעיר שמשמש כחניך של אחת הדמויות, או בהמת מטען בלא יכולות קרביות.

אמנם, שליט המבוך של מלסטרה אמור לנהוג באורח הוגן, שישקף את הסיכון, אבל לא ינסה למצוא תירוצים לפגוע בקבוצה שלא לצורך. מהסיבה הזו, אפשר להניח מראש כי:

· רוב היריבים ינסו להתמקד קודם כל בדמויות השחקן ובדב"שים שנלחמים ומזיקים להם, ולא יצאו מגדרם כדי להרוג פרד מטען שאינו מהווה סיכון, אלא אם כן יש להם סיבה פנים-משחקית מצוינת לכך – אלא אם כן החבורה עצמה כבר נקלטה או הוצאה מכלל פעולה.

· מלווים חלשים תבוניים – כולל בעלי תבונת חיה, יעשו באופן אוטומטי כל מה שהם יכולים בכדי לא להכנס לטווח נזק, כולל להסתתר במקום סמוך מתאים, אם יש. הם לא יעמדו בלא תנועה מול התקפות האויב ויחכו לדמויות השחקן שינחו אותם לתפוס מחסה!

· יריבים לא מעטים, בעיקר בני-אדם ודמויי אדם, ינסו לא פעם לתפוס את בהמות המטען או אפילו דב"שים חלשים בחיים כדי להשתמש בהם או למכור אותם.

למרות כל זאת, קיימים לא מעט סיכונים שעל-פניו צריך להתחשב בהם, בעיקר בסביבת קרב דלה במחסה: מנשיפות דרקון ולחשים איזורים שמכסים שטח גדול; נזק נוכחות נמשך סביב יצורים אפלים חזקים (כמו אל-מתים רבי-עוצמה); מלכודות שממוטטות שטח וגורמות נזק כבד לכל משלא מתחמק מהן או נמלט במהירות, ועוד.

גרוע מכך: לא פעם נזק שדמויות שחקן יכולות לשרוד, ואפילו בקלות, הוא נזק קטלני שיכול להרוג מיד בני אדם או דמויי אדם חלשים יותר, וגם בהמות שלא פעם החבורה השקיעה כסף רב כדי לרכוש.

בפני שליט המבוך עומדות שלוש אפשרויות כדי לנהל ולהתמודד עם הבעיה; ורצוי להתייעץ או לפחות לעדכן את השחקנים מראש, בכדי למנוע הפתעות מרות שיכולות לגרום כעס ותסכול לא מעטים.

הגישה המקלה: מי שאינו נלחם אינו נפצע

גישה זו יוצרת הפרדה מוחלטת או כמעט מוחלטת, לא פעם באופם שנראה מלאכותי, בין הלוחמים למלווים הלא לוחמים:

מי שאינו נלחם, לא נפגע אף פעם, אלא בנסיבות מיוחדות או כאשר קיימת סיבה סיפורית טובה לחרוג מכך. מניחים תמיד, גם על חשבון ריאליזם ואימרסיה, שהדמויות הלא לוחמות מצליחות להוציא את עצמן תמיד מ'קו האש', גם כאשר הסביבה נטולת מחסה אמיתי, והקרב כולל התקפות אימתניות שמכסות שטח גדול,

הגישה המחמירה: כל מי שסמוך לקרב יכול להפגע

גישה הפוכה, שמעדיפה את האימרסיה על-פני נוחות. היא מניחה כי כל התקפה איזורית שמכסה שטח מספיק תפגע בכל מי שנמצא שם, אלא אם כן הוא מצליח למצוא מחסה שחוסם באופן הגיוני את הנזק או לפחות את רובו.

לשם כך, יש לבדוק האם באופן הגיוני יש בשטח מחסות (ואם כן, להניח מיד שהדמויות החלשות ינסו לנצל אותם), ואת מידת ההגנה שהם מספקים מול התקפות שונות.

כך למשל: פרד או שוליה צעירה שמסתתרים בתוך חריץ עמוק בקיר של מבוך, לא יפגעו מנשיפת דרקון או לחש שחולפים בקו רחב או גל על פני המסדרון עצמו; יפגעו באורח חלקי מהתקפות דמויות ענן שמגיעות למסדרון שמחוץ למחסה שלהן, ויפגעו באורח מלא (וכנראה קטלני) מהשפעות שממוטטות את התקרה או הרצפה, או שמכסות את כל האיזור בגז רעיל שלא דועך תוך מספר שניות.

אפשר ורצוי, במידת הצורך, לתת לדב"ש החלש גלגול הצלה שייצג נסיון שלו להמלט – אם הדבר הגיוני או אפשרי באותן נסיבות.

גישה זו היא אימרסיבית בהרבה, אבל גם הופך שימוש במלווים או בהמות מטען למסוכן מאד. הסיכון יכול להיות ישיר – מוות של חניך אהוב או בהמה שעלתה לחבורה כסף רב, אבל גם עקיף – בהמה מבועתת שנמלטת מלחש איזורי, באורח שיכול להזעיק לאיזור יריבים נוספים, או להצריך את החבורה לחפש אותה (ואת המטען!) במעמקי מבוך מסוכן.

גישות ביניים: שליט המבוך יכול לאמץ גם גישות שנמצאות בין הקצה המקל למחמיר. למשל, להגביל את הסיכון רק לסוגים מסויימים של התקפות נדירות יותר, לתת סיכויים לכך שהמלווה שהוכרע רק איבד את ההכרה ושניתן להציל אותו; או אפילו לאפשר לדמויות מסוימות – במצבים מתאימים – לחפות על מלווה חלש בגופן ולספוג נזק נוסף במקומו.

הגישה הנמנעת: אין כניסה למלווים חלשים

גישה שלישית בוחרת בהמנעות מראש מהסכנה, על-ידי כלל מוסכם לפיו החבורה פשוט אינה יכולה לקחת מלווים חלשים איתה להרפתקאות שכרוכות בכניסה לאיזור מסוכן ודל במחסה – כמו מבוך נגוע במפלצות קטלניות. כאשר בוחרים גישה זו, שליט המבוך מודיע לשחקנים מראש, באורח רשמי או לא רשמי (אפשר להניח ש"הדמויות מבינות את זה בעצמן") את מי אפשר לקחת עם הדמויות במסע הקרוב, ומי ככל הנראה יהרג אם יצטרף.

גישה זו מתאימה מאד למקרים בהם הסכנה אורבת לא רק מיצורים עוינים ומלכודות, אלא מתוואי שטח קשה ומסוכן מאד – למשל ביצה קטלנית; מבוכים שדורשים טיפוס על קירות חלקים בגובה רב, ועוד.

מנגד, הגישה אינה פותרת באורח הגיוני מצבים בהם דמויות השחקן מאמינות (ויש להן סיבות מוצדקות לכך!) כי הן יוצאות למסע פשוט ולא מסוכן מאד, כמו מעבר בין שני ישובים סמוכים – ומאורע מפתיע באמצע המסע משנה לגמרי את התמונה ומשליך את החבורה לתוואי שטח קטלני, מבוך לא צפוי, או התקפה של יצורים קטלניים במיוחד שאיש לא צפה מראש.

גישות ביניים: שליט המבוך יכול לנקוט בגישה נמנעת באורח חלקי. למשל, לאפשר לסוסים של הדמויות להשאר מחוץ למבוך, כאשר הוא מניח שהם פקחים מספיק להתחמק מסכנות ולחבור אל הדמויות כאשר הן יצאו מהמבוך. באותה דרך, שליט המבוך יכול לאפשר לשחקנים להבין שהמצב משתנה לרעה, ולצוות על שוליה נבון ואמיץ לקחת את בהמות המטען במהירות לעבר מקום מקלט סמוך, לשם הדמויות יחזרו לאחר שההתקפה הלא צפויה המתקרבת, או החלק הבלתי צפוי והמסוכן במסע יסתיימו.

חזרה אל האינדקס

של ספר החוקים

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.