האגדה על הכוהנות האלאריניות

מבוא

הגבעות הירוקות-כהות שמשתרעות מצפון-מזרח לנמל ראלסורם, בדרך שעולה ממנו לעבר הרכס של הר השחר האדום, מסתירות אגדות עתיקות לא מעטות מתחת לתילים מוריקים וחורבות שכוחות, חבויות פה ושם בתוך הערפל או בין אגמים קטנים ומוזרים.

כמה מאותן אגדות מספרות על כוהנות שכוחות, שחיו על הגבעות בימים שבו נסיכויות קטנות של בני-אדם, צאצאיהם של יורדי-ים בהירי שיער (כנראה שארי-בשר של אבות-אבותיהם של הוארת'ארי) שנמלטו אל בין הגבעות, וחיו בין האימה הראמג'ירית שבים לבין השערים המסוגרים של אורגי הערפל בפנים היבשת. למרות ההתנשאות של אורגי הערפל, שבדרך-כלל הגבילו מאד את בני האדם דאז מלהעמיק ובוודאי להתיישב בתוך הממלכה המוארת שלהם, נראה שאותם בני אדם קדומים ספגו לא מעט תרבות וגם דם של אורגי ערפל, עד שיש מלומדים שמתייחסים אליהם כאל סוג קדום ונשכח של מית'ווארי.

הכוהנות האלאריניות, שחיו בעידן של נסיכויות אנושיות זעירות על הגבעות, שקרויות כיום באותו שם ("נסיכויות אלאריניות" או "העידן האלאריני"), היו ככל הנראה חלק מקומפלקס דתי רחב יותר, שסגד למספר אלים שייצגו את הכוח או "המהות" של עונות השנה השונות – הגם שהקיץ זוהה תמיד כאפל ומסוכן יותר, כנראה זכר לתיעוב ולפחד מהראמג'ירים, הקופים המאולפים שלהם ולוכדי העבדים שלהם).

לפי האגדות, הכוהנות השכוחות שירתו את האלה שייצגה את רוח החורף, אולי ישות שקשורה או מהווה גלגול מעודן יותר של האל הקדום והאכזר של החורף הארוך מרכס קאראנסיל, או בת-תמותה קדומה שזכתה או אילצה אותו לתת לה את חסדה ולהמנות על בני-האלמוות. הן נחשבו בעיני המקומיים ל'קשתיות קדושות'; שומרות הצעיפים המקודשים של הערפל שהגן על הנסיכויות הקדומות, האגמים והמקדשים הסודיים שלהם; ואורגות מקודשות של שריונות או בגדים שנטוו מהערפל עצמו – אומנות קדומה שקשורה כנראה לדברים שהעניקו לאורגי הערפל עצמם את השם שהם נושאים עד היום.

סופן של הכוהנות האלאריניות, לפי האגדה, היה רע ומר. בין אם בגלל שינוי בכוחות הקסם; ערעור והשחתה של הישויות האלוהיות שקשורות בגלגל המיסטי של עונות השנה, או בגלל גאווה ושחצנות של הכוהנות עצמן, מסופר שערפילי המגן שלהן הוזנחו ונחלשו, ובבוא היום, הגיע דרקון מזעזע, קשקשיו אפורים וקצותיהם מלובנים באדום, והאש המאכלת שלו שרפה את הנסיכויות העתיקות, ולא הותירה מהן אלא חורבות מתפוררות ששוקעות באיטיות בירוק העמוק של הגבעות; שרידי אוצרות במעמקי הנהרות, וניצולים שירדו למדרגת שבטים ירודים שלחמו זה בזה, ובסופו של דבר קראו לעזרה את האנ'מירים מהיבשת במזרח ונטמעו בהם לגמרי.

טכניקה וכוחות של כוהנות אלאריניות

ממה שידוע על הכוהנות העתיקות של גבירת החורף, הנשק העיקרי שלהן היה קשת ארוכה, עדיף כזו שבורכה בכוחות של כפור; והן נהגו להשתמש בלהבים רק כאשר לא היתה להן ברירה אחרת.

הן לא עטו עליהן שריון מסוג כלשהו, מלבד מעטה או שריון מכושף שנארג מהערפל עצמו, שהעוצמה שלו והתפקוד שלו השתנו מכוהנת לכוהנת, אולי גם לפי ההתמקצעות של כל אחת מהן; כמה מהכוהנות האלו יכלו לצבור סביבן את העוצמה של החורף, שהלכה והתחזקה ככל שהן קלעו למטרה באורח מדויק יותר, ואז לשחרר דרכה קסמי כפור מרשימים – אולי בתור סוג של 'כוח קדוש' שייצג את האלה שלהן; אחרות השתמשו בערפל וידעו 'לארוג' אותו לצרכיהן; או החזיקו עורבים מסוגים שונים בתור בני לוויה ומקור ליכולות נוספות, כאשר החזקות והמכובדות ביותר ביניהן החזיקו בעורב לבן כמו השלג.

כמה שמועות שנויות במחלוקת טוענות על האחרונות מבין הכוהנות האלו, ששרדו בשן ועין את הדרקון והחורבן שהביא איתו, שהספיקו להפוך ליריבות מרות של הכוהנות האנ'מיריות האדומות הראשונות שהגיעו לנמל ראלסורם ואל ארץ הגבעות שמעבר לו – אבל הכוהנות הללו, אם התקיימו, היו נצרים אחרונים לכוח דועך; והכוהנות האדומות היו בשיא כוחן, וייצגו את כוחה העולה והבלתי מנוצח של האימפריה האנ'מירית, כך שאותו מאבק היה קצר, והוכרע במהירות רבה – תחילה בנמל ראלסורם עצמו, ובסופו של דבר גם בארץ הגבעות הערפילית שמעבר לו, בואכה הר השחר האדום.

חזרה לאינדקס ערכים מארצות שונות

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.