הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
ספר
שני: הדים אדומים (Echoes of Redness)
פרק XVI: התחנה האחרונה של
מיס בוגאנד
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
פתיחה: שרלוט
חוזרת, עייפה ומותשת, אל הפונדק בו הותירה את הפמלייה שלה במרכז דאריל'ס פונד,
ומגלה את סינתיה ישנה במיטתה, כולה שיא התמימות המלאכית. כפי ששרלוט חששה, מלקחי
הסלסול של מלוויל מונחים על השולחן באורח תמים לכאורה, כאשר בפועל הם מצופים בשכבה
של ג'לי שקוף ומגעיל שיהיה קשה לגלותו בעת שימוש, עד שיהיה מאוחר מדי...
(שרלוט מסוגלת כמעט לראות לנגד עיניה את סינתיה מתממת, אם התעלול היה יוצא אל
הפועל, ומחזירה למלוויל הזועם 'זו לא אשמתי שהמוח שלך דולף דרך האוזניים').
שרלוט נוטלת את המלקחיים ומתחילה לקרצף אותם, עד שהעייפות מכריעה אותה והיא נרדמת
על השולחן כשהמלקחיים לפותים בידה. בשנתה, פוקדים אותה ספק חלומות וספק חזיונות
שמראים לה את מיס אודן, שלמה לכאורה בגופה אולם אי-כה נושאת עדיין עקבות של הפגיעה
שספגה, עוברת בהיכל תת-קרקעי מפואר וקודר, שצופה דרך חרכים על מפלים ועל יער
ערפילי;והיא מוקפת בריות חיוורות ועויינות, שנראות לשרלוט דומות מדי לקאהרויאנים
שנואי נפשה.
מיס אודן מובאת לפני כסאם של האדון והגבירה שמושלים על אותן בריות חיוורות, שמכנות
את עצמם (כך עולה מהשיחה) "קלאן פעמון הערפילים"; הללו, בעיקר המלך,
שחצנים, עויינים וציניים, מסתייגים וסולדים מבני-אדם ומכל קשר איתם; הגם שמחילופי
הדברים שרלוט מבינה שאותו קלאן נסתר אינו משרת את כוחות הרוע של אר-טורגול, ולמעשה
נמצא עימם בעימות עתיק. חרף זאת, נראה כי רובם, כולל המלך עצמו, חולקים עם
קאהרויאנים אחרים חלק גדול מאותה תפיסת עולם צינית ונטולת רחמים. הוא מלגלג על מיס
אודן שהיא באה אליו כשהיא מוכה ומובסת, לאחר שאויביה נטלו את הפיון שהיא עצמה
טיפחה (שרלוט) וניצלו אותו נגדה – פרס על חולשתה המטופשת, שגורמת לה להתקשר רגשית
לפיונים שלה. כעת, בעצם בואה, טוען האדון בכעס, היא מסכנת את הקלאן שלו. לעיתים
כוחות הזדון יכולים לעקוב אחרי קורבנותיהם דרך פגיעות שגרמו להם, ואם אר-טורגול
ימצא את קלאן פעמון הערפילים, גורלם יהיה גרוע פי אלף ממוות.
מיס אודן משיבה
לו מנה אחת אפיים, גם אם בלשון רכה יותר.
היא מעירה לו, שאם אכן אר-טורגול לא שכח את הקלאן שלהם, חרף למעלה מאלף שנים
שחלפו, הרי אם יעלה בידו להכריע את בני האדם ולמשול בארץ כפי שהוא רוצה, כמה זמן
יוכלו הערפילים של יריביו להגן עליהם? ובאשר לפיונים, היא מודה שהיא ושכמותה, יעשו
כמו שיעשו, אינם יכולים להתחרות בכוחות הזדון לא במספר האנשים שלהם, ולא בכמות
ההבטחות שיוכלו להבטיח להם. יתרונם הוא רק בכך, שהקשר שלהם עם עושי-דברם הוא אחר,
וכזה שמגלה עוצמה מסוג שאר-טורגול ודומיו לא יכולים להבין; כן, דווקא מאותה חולשה
כביכול, שבשלה שרלוט יקרה לה כמו הבת שמעולם לא היתה לה.
המלך של פעמון הערפילים פוטר אותה בארשת חמוצה, בעוד המלכה (שרלוט קולטת את השם
הגבירה אידיין) שותקת, ונראית שקועה בהרהורים משל עצמה. מיס אודן עוזבת את היכל
הכתר וצועדת במורד אחד המסדרונות האפלוליים, כאשר אחד מאנשי פעמון הערפילים- מעין
אביר צעיר ורך נימוסין, ניגש אליה; הוא מצהיר כי יש כאלו מבני עמו שדבריה שכנעו
אותם, הוא למשל; והוא מוכן לעזור לה.
ובכך החזיון מתפוגג, ושרלוט מתעוררת בהדרגה כשדמעות בעיניה.
שרלוט מוצאת את
עצמה כאשר יד עדינה כיסתה אותה בשמיכה, בתוספת פתק "את שוטה חסרת תקנה,
אנטואנט" (בלא ספק מלוויל, שתיבל את ההתנהגות הג'נטלמנית, כדרכו, בקורט
ציניות נבזית).
הביקור
אצל קולונל רדליף:
הערת השה"מ: ארועי ההרפתקאה הזו מתרחשים כשבועיים לפני ההרפתקאה של
ראיין פארנוייל; כך שכאן נל ואחותה הצעירה נמצאים ערב מעברן להתגורר בביתו של
דודנן מדרגה שניה מרובע המשי, מר אדינגהול.
זמן קצר לאחר שהיא מתעוררת, והפמליה שלה מתארגנת ברוב רעש סביבה, שרלוט מקבלת מכתב
קצר ומאיים מג'יין ווסט, שמזהירה אותה "האויב בתנועה. אני חוזרת, האויב
בתנועה. תוציאי כל מי שיקר לך מהעיר, עכשיו". אחרי התלבטות, שרלוט מחליטה
לשלוח במהירות את מר פריסווין, סינתיה ויתר הפמליה עם משמר לאחוזת אפליארד, כאשר
היא ומלוויל, יתייצבו כמתוכנן לארוחת צהריים אצל קולונל רדליף, שהזמין אותה
במיוחד. וכך, תחת עיניהם הפקוחות של אנשי המשמר שהציב פון טרזינג, שרלוט אכן יוצאת
לביקור נימוסין אצל מפקד הצבא המלכותי בדאריל'ס פונד, קולונל וילפריד רדליף.
למעשה, הביקור שלה נופל זמן קצר לפני שמשפחתו חייבת לפנות את האחוזה הנאה על הגבעה
שצופה אל העיר, ולעקור למגורים צבאיים פשוטים בהרבה, מה שראייתו רואה כהשפלה
נוראית, מאחר והאחוזה היתה שייכת בעבר לאביה.
לשרלוט, לעומת זאת, יש כמה דאגות אחרות: בין השאר, שרק במאוחר נזכרה בעובדה, כי
קולונל רדליף היה אחד המעסיקים שלה, בעודה נערה צעירה ועניה. באותה אחוזה, היא
עצמה עבדה כעוזרת לאומנת שנאלצה לשרת ולטפל בצמד הבנות הבלתי נסבלות שלו – נל
וויקטוריה. שרלוט חוששת מאד מהבאות, ומה יקרה כאשר הקולונל יבין, אם טרם הבין,
שהדיים הנכבדה שהזמין לביתו היא עוזרת-האומנת לשעבר...
תחילת הביקור רק מעצימה את החששות שלה; מלבד העובדה כי כמעט כל פינה בחצר מוכרת לה
כל-כך, הרי כשהיא רק נכנסת, מתחוללת מהומה בקומה העליונה. מיס רדליף אינה מוכנה
לרדת, בוכה על השפלה נוראה ועל מר גורלה... (בפועל, מיס רדליף כלל אינה מתכוונת
לשרלוט, אלא לגזירה של פינוי הבית, אבל לשרלוט אין דרך לדעת את זה).
ובעוד המשרתים הנבוכים, שאף אחד מהם לא אומר מילה על כך כי הוא מזהה אותה, מנסים
להתעלם מהרעש הכל-כך לא הולם ולכרכר סביב האורחת וסביב מאלוויל, מתחילה סצנה חדשה,
ממש ליד פתח הבית; במקום בו כרכרה גדולה ועמוסת מטלטלין חונה, מוכנה למסע שיקח את
בנותיו של הקולונל להידרקרון, למחרת היום. ויקטוריה הקטנה רותחת מזעם על כך שארזו
כבר את השמלה הצהובה החביבה עליה, מחוללת
מהומה כי 'היא צריכה אותה, ועכשיו'. גם העקיצה של נל, ש"זה בסדר, את נראית
מזעזעת בשתיהן כמעט באותה מידה", לא ממש משפרת את מצב רוחה...
להבדיל מהאחרים, נל וויקטוריה מזהות את שרלוט מיד, למרות התלבושת הכל-כך שונה,
החרב והסמלים. נל פוערת את פיה בתדהמה, ולא מסוגלת לפלוט מילה לרגע ארוך.
ויקטוריה, לעומת זאת, לא מתבלבלת ופוצחת ב"שרלוט, תגידי לה!", ממש כמו
'בימים ההם'. שרלוט נבוכה מאד, מנסה להרגיע את המצב ולא יודעת בדיוק מה לומר, מלבד
חצי הטפת מוסר רפה מאד, וחצי נסיון להרגיע את המצב.
נל, כאשר היא מתעשתת, מתחילה לשאול שאלות כשהיא מתה מסקרנות, כיצד עוזרת האומנת
הבת-בלי שם הפכה להיות הדיים המפורסמת של סנט-קלאודור; אבל ככל שהשיחה ממשיכה, כך
היא נעשית כועסת ומקנאת יותר, וכל הנסיונות של שרלוט להפיס את כעסה עולים בתוהו;
נראה כאילו היא רוצה לומר משהו, אבל לא אומרת אותו; ובשלב מסויים היא נעשית מגעילה
וקרה מאד.
למזלה של שרלוט, הדבר נקטע כאשר הקולונל עצמו מופיע, שופע חיוכים, ומזמין את שרלוט
לחדר האוכל; לרווחתה, קולונל רדליף כלל לא מזהה אותה, ונל – כעוסה ככל שיהיה – נוהגת
לפי כללי הטקס ולא ממהרת לנדב את המידע. תחת זאת, היא מרגיזה את אביה, שרותח על
הדרך בה ההתנהגות שלה מביישת אותה לפני האורחת המכובדת, ואז מצהירה שהיא אינה
רעבה... הצהרה שהיא מתחרטת עליה ברגע שויקטוריה קופצת על המצב ואומרת "אבא,
אם נל לא אוכלת, אני יכולה לקבל את הקינוח שלה?"
נל הזועמת מודיעה שמצב זה היא תשאר בכל-זאת ("לא יחלקו את רכושי בעודי
בחיים"), שהיא לוחשת לעבר ויקטוריה איחולי חנק. כדי להרגיז את שרלוט, נל
מתחילה לפלרטט עם מלוויל ומציעה להראות לו את הגן... וגם את ספרי המאגיה שהיא
אוספת. מלוויל כמובן נעתר; אבל שרלוט, לתסכולה של נל, לא רואה אותה כתחרות ממשית
ולא נעלבת.
תחת זאת, היא מניחה לקולונל רדליף לייגע אותה במשך שעה ארוכה במונולוגים שלו,
בעיקר על חשיבות הצלי בארוחת הצהריים ההידרוסטית המסורתית, ועל הסכנות שבהשפעות של
מטבחים זרים שהחלו לזלוג אל תוך האי המהולל (שרלוט, שכבר שמעה מפון טראזינג מה
מוצאו של קולונל רדליף, במקורו ורנר פון רונצקי, מתאפקת לכבוש גיחוך).
שיחה מעט יותר רצינית, הקולונל תופס איתה בחדר העבודה לאחר מכן, בנוכחות פון
טראזינג שהמתין שם. הקולונל נוזף בשניהם על הפשיטה שארגנו על המפעל ההוא בלא לעדכן
אותו; ועל כך שבעל המפעל, שהוא אדם חזק מאד ומקורב לתאגיד המקומי, התלונן על הסגת
גבול. אמנם, גם בעל המפעל אינו מצדד בזוועה שהשוכר שלו, דוקטור דו, ניהל בפנים;
ובכל זאת הוא עומד על זכויות הקניין שלו, כולל שלא יפלשו לשטחו בלי לעדכן אותו
ובלא צו של בית משפט. רדליף מתלונן שכבר ככה המצב בין הצבא לתאגיד גרינפילדס עדין
מאד. אלא שנראה שמתחת לזאת, בלא להודות לכך, הוא כן נותן גיבוי לפקוד שלו ולשרלוט,
ולא ממש מתכוון לעשות בעניין משהו מעבר לנזיפה.
שרלוט נחלצת בסוף
מהשיחה עם הקולונל ומחפשת את מלוויל, בדיוק כדי לתפוס סצנה משעשעת מאד, שבה ויק
הקטנה הורסת ברשעות ערמומית את נסיונה של נל לפרלטט עם מלוויל בחדר העבודה שלה. נל
מראה לו ספר מעניין ושמה אותו, כאילו במקרה, סמוך מאד לחזה שלה.
ויקטוריה מתערבת ומעירה בקול הצרוד והציני שלה: "נל, אפשר את הגרביים שלי?
אני חושבת שהם שוב נפלו לך לתוך המחוך... ואגב, ידעתי ששוב תקחי את שלי, אז שמתי
גרביים משומשות. אני מקווה שלא אכפת לך"
נל נבעתת, מצמידה יד לחזה וכמעט מפילה את הספר, באורח שגורם למאלוויל להתאפק שלא
להתגלגל מצחוק; ולנל לרצות להבלע ברצפה; לשווא, שרלוט שוב מנסה לפייס אותה,להחמיא
לה על כשרונותיה בעיצוב ובבדים, ולעודד אותה בכך שבוודאי תלמד הרבה ברובע המשי.
ויקטוריה מעירה, שבזמן ששרלוט היתה אצל אבא שלה, הגיעה לכאן אישה זקנה ורצתה לדבר
עם שרלוט, באומרה שהעניין דחוף וקשור לאדונית שלה, שהיא חולה מאד; ונל גירשה אותה
החוצה.
שרלוט חושדת
שיתכן שמדובר במשהו חשוב, וממהרת לראות את הזקנה שממתינה בחוץ; וזו מציגה את עצמה
כאחת המשרתות של זקנה כפרית בשם מיס מייבל בוגאנד, מהכפר אפלסטיף (Applesteep), שהוא הכפר הסמוך לאחוזת אפליארד. מיס בוגאנד האומללה חולה מאד
ונוטה למות, ומאחר ושמעה ששרלוט, הפלדינית המפורסמת, הגיעה לאיזור, היא רוצה שהיא
ולא אחרת תוודה אותה על חטאיה.
(עקרונית, הדת של קלאודור מעדיפה לתת את המלאכה הזו לכוהנים, אבל ניתן להשתמש
בפלדין כאשר אין שום ברירה אחרת; אבל מסתבר שמיס בוגאנד לא בוטחת בכומר הכפרי,
שבעיניה הוא שיכור ובטלן חסר תועלת.
המסע אל
אפלסטיפ:
שרלוט ומלוויל
יוצאים ברכיבה לאורך דרך המלך המזרחית, לעבר אפלסטיף ואחוזת אפליארד שנמצאת מעבר
לכפר; ועד מהרה הם נחלצים מענן הערפיח של דאריל'ס פונד, והסביבה חוזרת בהדרגה
להיות כפרית יותר, כאשר בדרום יער סקאנקווד עומד כמו חומה אפלה, שברקים מבזיקים
מעליה. מלוויל ציני כרגיל, וחושד מאד במיס בוגאנד ובבקשה שלה.
("משהו מוזר
קורה כאן, ולא, לא מדובר רק בזה שאת נחמדה אלי באורח חשוד").
הכפר אפלסטיפ יושב מעל הצטלבות דרכים; כפר ישן של בתי אבן בלים וזולגי מים, שעליו
חולשת קתדרלת אבן ישנה ונטושה כמעט לגמרי. לפי הפרטים ששרלוט קיבלה, מיס בוגאנד
שכרה חדרים בקומה העליונה של הפונדק המקומי. הרחובות די ריקים, וכך גם האולם של
הפונדק 'הצעיף הכחול', שעל חזיתו חורק שלט גדול מעץ "סבתא סיביל, המחמצים
הטובים ביותר מאז 2390".
"זה, כי הם עוד לא ראו את הפרצוף שלך אחרי בילוי עם מיס ווסט" מעיר
מאלוויל בלעג.
בפנים, מלבד פונדקאי זעוף, הכומר המקומי נוחר על השולחן, שיכור כלוט; וכמה נשים
אדוקות מנסות לשווא לעניין אותו בחזרה שהן עושות לשירת מקהלה שאמורה להציג מחזה
חינוכי, משהו כגון:
"מלאכים בשמי הערב,
לה-לה-לה-לה, לה-לה-לה-לה,
ליתום, יקנו הם גרב,
לה-לה-לה-לה, לה-לה-לה-לה"
פה ושם, הן
מתווכחות, ומאוחר יותר ינסו לבקש משרלוט לשפוט האם עדיף "הוד וטוב, קדושה
וחסד", או שמא "חסד טוב מאיר לבב הוא", בטרם הן שבות ופוצחות
בקקפוניה נוראית וחסודה להפליא, שמופרעת כאשר הקשישה בחבורה מתחילה לצעוק, ששכחה
את השורה שלה; והכומר מצטרף בנחירת הסכמה קולנית.
הפונדקאי זועף
וכועס, נמאס לו מהן ונמאס לו ממיס בוגאנד הזקנה ש"כן, היא נוטה למות כבר שנה
וחצי, במיוחד בכל פעם שאני עולה להזכיר לה את התשלום".
משיחה עם
הפונדקאי, נראה לשרלוט שג'יין ווסט עצמה עברה במהירות בפונדק, הצליחה להחליף כמה
מילים לא נעימות עם האורחות האדוקות (שהזדעזעו מלשונה הגסה ומכך שהזמינה ויסקי
חזק) ויצאה מכאן כמו רוח סערה.
מיס
בוגאנד
שרלוט עולה אל
הקומה השלישית, שם שוכבת מיס מייבל בוגאנד,מוקפת בשתי משרתות; לאחר היסוס קצר, היא
מבקשת ממלוויל לעלות איתה, ולהסוות את עצמו; ולו מחשש וכדי לקדם מארב אפשרי, מהסוג
שמלוויל עצמו חושש ממנו.
ממה שהצליחה שרלוט ללקט מהגברות האדוקות, עולה שלמיס בוגאנד היה מוניטין מפוקפק
למדי; לפני עשרות שנים, היא היתה משרתת של גבירה בשם ליידי קונסטנס ווינד, שסיימה
בסוף אומלל. ואילו מיס בוגאנד הצליחה יחסית והתעשרה; ומאז ועד היום יש רינונים
עליה.
הפונדקאי לועג
לגברות, ואומר שלמחמצים של סבתא שלו יש זכרון יותר טוב מלהן; וכאשר שרלוט עולה
לקומה השלישית, הוא מנסה לשווא להעיר את הכומר, ומלגלג שעוד מעט ארבע, וקרולינה
תכעס עליו אם הוא לא יבוא הביתה בזמן (משהו תמוה, נוכח העובדה כי זמן קצר קודם
ריננו על הכומר, שהוא לא נשוי ואין לו איש בעולם, מלבד החתולה הבלתי נסבלת שלו).
מלוויל עולה אחרי
שרלוט, כאשר השירה מתחדשת למטה; מלוויל ממורמר ורוטן, הוא כבר היה רוצה להגיע
לאפליארד ולשתות יין על השולחן של פריסווין, במקום לבזבז כאן את הזמן ("עם
הביצוע המקומי הנפלא הזה לארנבוקו"[1]).
מיס בוגאנד היא
זקנה מאד ואכן חולה, אבל נראית כמי שיודעת לנצל את זה, והיא עוברת בין סחיטה רגשית
וחשבונות שלא נשכחו במשך עשרות שנים, לבין צרחות יסורים מעושות של "אני מתה,
אני הולכת למות-"
לשרלוט, היא מזכירה זומבי כחוש שמישהו הלביש בחלוק ובכובע פעמון ארוג. מיס בוגאנד
כועסת על כולם; על הפונדקאי החמדן, על המשרתות שלה שרק רוצות את כספה; על הנשים
האדוקות למטה, ששרות בכוונה כדי להרגיז אותה (פעם אחת, לפחות, היא רוכנת לעבר
הדלת, פוערת את שיניה הרקובות וצורחת 'אם אני אלך לגהינום, אני אקח איתי את כולכן,
אהההה!!! שדים, שדים ושטן! קחו את טס וליזי ומרתה!"; ואת הצרחות היא מלווה
בחבטות תואמות של המקל שלה על הקיר).
באוזני שרלוט, היא מספרת שלא היתה מוכנה שהכומר המקומי השיכור יוודה אותה ויתן לה
את החסד, וגם זרקה מכאן שתי כוהנות מהמסדר של האם ברקנל, שאיתן היא מסוכסכת כבר
שנים. היא מקללת לא מעט את האם המנוחה ג'ואנה ברנקל, שפסלה המחייך מהכיכר הסמוכה
נשקף אליה מהחלון. בתוך הלהג שלה, ישנם גם פרטים מעניינים על מריבה ישנה בין האם
המנוחה לבין הבישוף, מורהו של הכומר השיכור שגם הוא מת כבר חמש-עשרה שנים לפחות.
מיס בוגאנד דורשת
משרלוט לטהר אותה מהחטאים, אבל מציבה בפניה בעיה תיאולוגית, משום שהיא לא ממש מצטערת
או חשה אשמה; ותחת זאת היא מתווכחת על צדקתה אגב שהיא זורקת קטעי סיפורים, כאילו
שרלוט כבר מכירה את הפרטים. מהסיפור שרלוט מבינה שהיא בגדה בליידי קונסטנס ששירתה
אותה, וכנראה העידה נגדה בבית המשפט, ואת זה היא עשתה בעידודה של האם הצדקת ג'ואנה
ברקנל; אבל מה היא היתה יכולה לעשות? קונסטנס לא שילמה לה משכורת כבר כמה חודשים,
והאם ברקנל הבטיחה שמה שהיא עושה זה לטובת נשמתה של הליידי שלה... ועכשיו, כל
הצבועים מהכפר אומרים שהיא, מייבל בוגאנד, הרגה את הליידי שלה (בפועל, שרלוט יודע
שנכסיה של קונסטנס הוחרמו, כנראה בהאשמה שעסקה בכשפים אפלים שירשה מאביה, שהיה אחד
מחברי מועצת המכשפים; וקונסטנס עצמה מתה שנה לאחר מכן, כנראה משילוב בין דכאון,
דלות ומחלת חורף).
בוגאנד מזכירה בלעג את כל הנשים האדוקות, ששכחו איך גם הן סירבו למכור לליידי
קונסטנס מצרכים, כאשר ירדה מנכסיה וכבר לא היה לה כסף; אבל כולן עכשיו הפכו צדיקות
ומאשימות רק אותה. זה משתלב בחצי הזיות רדיפה שלה, כאילו הכפריות מציצות מאחורי
הדלת.
בשלב מסויים, מיס בוגאנד מבחינה במאלוויל ושואלת את שרלוט, מי הצעיר הזה ואם היא
לא חיה יחד איתו בחטא; כי זה עלול להפוך את הוידוי שלה לפחות אפקטיבי שמה למעלה.
משהו אפל מתגנב
לחדר; שרלוט חשה אותו, מעט מאוחר מדי, כאשר מיס בוגאנד מתחילה להתפתל בפראות במיטה
ולצרוח "הם באים, הם באים לקחת אותי, אני מתה, אני מתהההה-"
ובבת אחת, שרלוט חשה כמו פיצוץ חרישי, מרעיד ומזעזע שאופף את כל האוויר סביבה. בבת
אחת, היא נשאבת לתוך הצללים, שעולים ומקיפים אותה; קולות איומים עולים מהם, כאשר
מתוך האפלה והקור המקפיא, מופיעות דמויות של שלדים בעלי שיער אפור וארוך, עוטים
שיריונות עתיקים; והם תוקפים אותה ולוחמים בה סביב דלת החדר וסוף המדרגות שעולות
אליו. הקולות האיומים אופפים אותה, לוחשים לה שהיא היתה צריכה להיות אחת מהן...
כאשר התוקפים
הראשונים מובסים, בין היתר משום שמלוויל מגיח אל תוך הצללים ומפגיז אותם בחזיזי
ברקים מהשרביט שלו, מופיע מי שנראה כמנהיג התוקפים; עוטה גלימה ארוכה וסמלים
שנראים כחיקוי לעגני של סמלי סנט-קלאודור; רק שבמקום הדרקונית הכחולה שהאבירים
נושאים על המגן, על מגינו חרוט צלם של דרקון מוות שלדי. הוא משתמש בגרזן מזעזע
שקצהו נוגה באור נורא;
שרלוט משיבה מלחמה, הודפת אותו ומכה אותו בלחשי האור שלה,אגב שהם מחליפים מהלומות
נשק מתיזות גיצים על המדרגות; ובסופו של דבר, היא ומלוויל גוברים על התוקפים,
והצללים סביבם מרצדים ונחלשים, עד ששרלוט שבה ומוצאת את עצמה בחדרה של מיס בוגאנד.
מיס בוגאנד מתה; אין סימני אלימות, מלבד האימה הנוראה שהזדגגה על הפנים שלה;
ומההבעה כמו גם משרידי האפלה שמרחפים באוויר שרלוט יודעת; מיס בוגאנד מתה בלא
מחילה ובלא חסד, ונשמתה נגררה אל המקום ממנו פחדה כל-כך.
גרוע מזה; נראה
שאותו פיצוץ אפל חרישי, גם אם ברמה הפיזית אין לו השפעות כלשהן, השפיע על כל
האנשים בפונדק, והם שרויים כולם בדכאון עמוק, כשהם כולם חושבים באורח מעט יותר אפל ויותר אנוכי,
וכל אחד מהם שרוי באימה ובוכה רק על עצמו. המשרתות בוכות על המשכורת שלא שולמה
להן; הפונדקאי על כך שאף אחד לא ישכיר את הסוויטה שבה 'התפגרה הזקנה הארורה הזו,
הייתי צריך לזרוק אותה לרחוב עוד לפני חודשים'; הנשים האדוקות מדוכאות עד עפר,
יודעות שהן מכוערות, עלובות וחסרות כשרון ואין בכלל טעם במחזה שרצו להציג.
מלוויל שב ומפציר
בשרלוט להמלט; והיא מסרבת.
ואז, דווקא בשיא האופל והאימה,מתעורר 'הוד-קדושתו' השיכור ומרים את פניו הסמוקות
מהשולחן; באורח מוזר, בין אם בשל כוחות הכהונה שלו ובין אם בשל שנת השיכורים
העמוקה בה היה שקוע, הכומר הוא האדם היחיד בפונדק, מלבד שרלוט ומלוויל, שלא הושפע
מהפיצוץ האפל.
הפגישה
עם קארולינה:
הכומר מתגלה כאדם
חביב ולא טיפש בכלל, מעבר לזה שיש לו האנג-אובר נוראי, הוא מבולבל והוא אחוז בעתה
ממה שתעשה קארולינה, מפני שהוא שוב איחר ולא יגיע בזמן להגיש לה את החלב של ארבע.
הוא מאמין
לסיפורה של שרלוט, שמציגה בפניו את רוב הפרטים (מלבד ההתקפה של האלמתים מן
הצללים), ומנהל ביעילות יחסית את הסידורים הדרושים – הודעה לראש הכפר על מקרה
המוות, כמה טקסים אחרונים וארגון העברה של הגופה לבית הלוויות. כאשר שרלוט מסייעת
לו, היא שמה לב לעוד משהו מטריד:
אחד האחרונות של
מיס בוגאנד נפתח ומישהו חיפש בו; לא ברור מה הוא נטל, אבל הכסף והתכשיטים הזולים
של המתה נשארו במקומם ונראה שכלל לא עניינו אותו.
לאחר הסידורים,
הכומר מזמין את שרלוט ואת מלוויל לארוחת ערב אצלו, שם יוכלו לדון במה שקרה ביתר
נוחות; משום שהכומר נראה כאילו הוא מאמין שהוא יודע משהו חשוב, אבל לא ממש זוכר
מה.
הבית של הכומר
נמצא קרוב לכנסיה הגדולה והמרשימה; בית כפרי עם גן מוזנח וכמה תרנגולות מתרוצצות,
שנראה די בברדק... אולם עיקר ההפתעה הינה כאשר מתגלה כי קארולינה היא חתולה גדולה
ושמנה למדי, פרוותית מאד, בצבע אפור (מלבד בטן ורגליים לבנות בקצה); שהכומר מתייחס
ומדבר אליה כאילו היתה בת אנוש, וסופג בהכנעה את השריטה ההגונה שהיא מעניקה לו
בגין האיחור לחלב של ארבע.
אלא שההפתעה האמיתית היא כאשר שרלוט מתחילה לקלוט, דרך חוש הצללים שלה, שבתוך
היללות של החתולה יש מילים, והכומר מסוגל להבין אותן... בעיקר כאשר הוא שיכור או
חצי שיכור. קארולינה היא טיפוס שתלטני ואקצנטרי, די מתוסכלת בגלל העובדה שהיא
תקועה עם כומר שיכור ומפוזר וצריכה להשגיח עליו, "ומה אמא היתה אומרת אם היתה
רואה עם איזה גבר אני חיה".
לרוע מזלו של
מלוויל, קארולינה קלטה יפה את העלבון המלגלג שלו כלפי "גוש הפרווה המפורעש
הזה", והוא סופג בנקודה מסויימת נקמה מתוקה וכואבת, ביחד עם הערה "אוך,
הגורים של היום זה לא מה שהיה פעם". שארלוט אחוזת פליאה, ומסתקרנת עוד יותר
נוכח הערה שמופנית אליה "אמא היתה תמיד אומרת, שכאשר הרוח האפורה (greywind) עולה, גם הצרות לא רחוקות".
שרלוט חושדת יותר ויותר, שיש קשר בין החתולה המוזרה הזו, לבין אחותו האפלולית של
סבא שלה, הקוסמת האפלה (Warlock) אן
גריווינד. בצד הפרקטי יותר, משילוב בין מה שהכומר מתאמץ להזכר בו לכמה דברים
שקארולינה ראתה, כאשר הסתובבה בכפר ורדפה אחרי עכברים, שרלוט מתחילה לצרף אחד
לאחד, ומבינה בין השאר שיום אחד לפני מותה, מיס בוגאנד שלחה משרתת לגנזך של הכפר,
כדי למשוך משם חבילת מסמכים. כמו כן, שרלוט מבינה ששתי כוהנות מבית המחסה של
ברנקל'ס דום הסתובבו בכפר, ביקשו לוודות את מיס בוגאנד ונזרקו, ויתכן שהן לא עזבו
את המקום.
שרלוט מחליטה לחקור את העניין, למרות רטינותיו של מלוויל (ובכל זאת, חרף הרטינות,
הוא מסרב לעזוב אותה ומתעקש ללוות אותה, הגם שהיא מציעה לו לא להסתכן ולהמשיך מכאן
לאחוזת אפליארד). בהתחלה, החתולה קארולינה מסרבת לעזור לה, תוך שהיא רוטנת על היחס
שהיא זוכה לו, בתור 'חתול בוגר ומיושב בדעתו'.
("הרפתקאה? הו מיאו, לא תודה, לא היום! חפשי במעלה המדרגות או בצד השני של
הספה!)
אבל בסופו של דבר, לא בלי ריטונים, קארולינה נעתרת לה, וכל החבורה יוצאת, תחת חסות
החשיכה לעבר הארכיון של הכפר, שנמצא מאחורי ביתו של ראש הכפר עצמו. החבורה מתגנבת
אל הגן, כאשר לפי האורות, נראה שלראש הכפר יש אורחים (עד מהרה יסתבר, שמדובר בשתי
הכוהנות). בגן, החבורה נתקלת בילד מפונק ומרגיז מאד, שיושב ממש ליד הדלתות בתוכן
הדמויות צריכות לחטט, לועס דבר מתיקה וקורא בספר ילדים חינוכי בשם 'עלילות מוקי,
כלבלב רב-חסד' – שם שדי בו כדי לסחוט נהמת בוז מקרולינה ("הזבל שנותנים
לילדים לקרוא היום. פגשתי כמה וכמה כלבים בחיי, ואף אחד מהם לא היה היכרות נעימה
במיוחד")., שלא מפסיק לקשקש על כמה שהוא ילד מחונך, כמה מדליות הוא כבר קיבל
על התנהגות טובה ועל כל הפסוקים מכתבי הקודש שהוא יודע לצטט בעל-פה, ועוד.
קארולינה מתעבת את הילד ("תוגת אימו, היצור המחונך והמגעיל להפליא, והבלתי
שרוט – עדיין"), וחושבת ששתי דקות עם הציפורניים שלה 'יעשו לו טוב' – במיוחד,
אחרי שהילד רוקק לעברה ומצטט איזה פסוק או אמירה אחרת, שחתולים הן חיות שקשורות
ברוע. אבל שרלוט משתמשת במתק שפתיים ובנסיון העבר שלה כאומנת, בכדי לקנות את ליבו
של הילד ולגרום לו לפתוח את חרצובות לשונו.
מהקשקושים
המתחסדים של הילד, עולה ששתי הכוהנות רחרחו בגן, ובעודן בוחנות אותו על פסוקים
ששינן ומתחנפות אליו, גרמו לו לתת להן מפתח לגנזך, וגם לספר להן על המשרתת של מיס
בוגאנד הזקנה שהיתה כאן קודם. בסופו של דבר, קארולינה מתגנבת אל מאחורי הילד, לאחר
שהפסיק לספר מידע מועיל ורק התחיל לקשקש, ומפחידה אותו באורח כזה שהוא רץ בוכה אל
הבית, כשהוא מילל על חתול רע; ואין ספק שהוא לא יסתובב עוד בחצר הערב.
שרלוט וחבורתה מתחילים לחפש את הדלתות, אבל מהר מאד מופתעים מהחבורה החמושה
שמתקרבת במהירות מפתיעה. ראש הכפר והשומרים שלו, ואיתו הכוהנות; ונראה שהם כבר
יודעים ששרלוט שם, מאשימים אותה בהסגת גבול ודורשים שתסגיר את עצמה. הבעיה היא,
ששרלוט מבינה יפה שהדברים יגמרו רע, אם תאלץ לפגוע בראש הכפר ובשומרים שלו; ובעזרת
קארולינה ומאלוויל, החבורה נסוגה דרך הצללים, מה שמוביל להתקלות עם יצורים גועלים,
נוזליים למחצה וארוכי מחושים שמתחילים להזדחל מתוך עולם הצללים; בעולם המוחשי, ראש
הכפר והשומרים שלו מבולבלים מאד, אבל הכוהנות חשות היכן שארלוט; ואת העובדה שהיא
ומאלוויל מנסים לסגור עליהן; הכוהנות נסוגות לתוך הכרכרה שלהן, לא לפני שדרך
הצללים הן לועגות לשרלוט, שהיא איחרה; החברה הטובה שלה בידיהן, וגורלה יהיה רע
ומר; היא איחרה, ונכשלה.
שרלוט מבינה שהן
מתכוונות לג'יין, ונאחזת בפלצות; היא משכנעת, לא בקלות, את קארולינה להצטרף אליהן
("אוי באמת, מיאו, זה כבר מוגזם. בכל רחבי האי הזה, חתולים מהוגנים ומיושבים
בדעתם עולים בשעה זו על סלסילתם"); והכומר נגרר אחריהם גם הוא... למען האמת,
הוא מעולם לא היה טיפש ומזה שנים חשד שמשהו לא כשורה בברקנל'ס דום; ולא בכדי,
המורה הזקן שלו, הבישוף המנוח, הסתכסך קשות עם האם ברקנל עצמה ולא רצה לראות את
פניה עד יום מותו. שרלוט וחבורתה לא מאבדים זמן, ודולקים אחרי הכוהנות אל מחוץ
לכפר, לעבר הדרך הערפילית שמוליכה דרומה, אל יער סקאנקווד ואל המוסד לחוסים
ברקנל'ס דום שנמצא עמוק בתוכו.
הביקור
בברקנל'ס דום:
השעה היא כבר שעת בוקר, כאשר שרלוט וחבורתה עומדים בשערי המוסד שבלב היער. ברקנל'ס
דום מורכב למעשה משני חלקים, שבין שניהם עובר ואדי עמוק ותלול, שמעליו גשר אבן עצום
ומעוטר. החלק הקרוב והקטן יותר, הוא לשעבר הוילה של ליידי קונסטנס, מוקפת בגנים,
ושם מאוכסנות כנראה החוסות היותר נכבדות או היותר קלות, כאשר הן יכולות לטייל
בגנים ולקבל מבקרים. מעבר לגשר, נמצא הארמון הישן של המכשף לורד וינגריד, על
מגדליו הקודרים, האפורים-כחולים, נבלעים ומתגלים לסירוגין מתוך הערפל.
בתחילה, השומרים
מונעים משרלוט להכנס; נדרש לא מעט משא ומתן, כולל מלוויל שמפעיל את קסמיו
המפוקפקים על כוהנת צעירה ומתחיל לפרלטט איתה, כדי שמישהו ילך לקרוא למנהלת המקום.
לאחר כרבע שעה,
המנהלת- כוהנת גדולת גוף וחייכנית (אולי יותר מדי) בשם מיס האבנטרי מגיעה ומדברת
עם שרלוט. תחילה, היא לא רוצה למסור לה מאומה על ג'יין ווסט, ובוודאי שלא להפר את
החסיון ולמסור לה את מי היא ביקרה, הגם שמדבריה עולה כי מיס ווסט אכן מבקרת כאן
מפעם לפעם, אם כי מיס האבנטרי אומרת שהיא היתה והלכה, וכרגע היא לא כאן. מיס
האבנטרי לא יודעת כלום על שתי כוהנות שהלכו העירה, ושרלוט לא ממש מתעמתת איתה
בנושא.
שרלוט מנסה
לשכנע, ואי-כה, לא ברור האם בגלל שרלוט או בגלל משהו אחר, מיס האבנטרי נכנעת, כמעט
באל-כורחה, ואומרת לשרלוט לבוא אחריה; אבל לבדה. מלוויל והכומר נשארים בשער, כאשר
מלוויל, בלי בושה, מקסים חבורה פטפטנית של כוהנות צעירות, מעדכן אותם ברכילות
האחרונה מהידרקרון בלשונו הארסית והשנונה, ועוד.
הכוהנת הראשית לא
מכניסה את שרלוט למבנה עצמו, אלא מורידה אותה במדרגות צדדיות אל הגן, שם כמה
מהחולות נוהגות לטייל, תוך שהיא מפטפטת ומצטדקת, וניכר בה שהיא היתה רוצה שהביקור
של שרלוט יגמר מהר ככל האפשר; שרלוט מאזינה לה, שומעת גם העורבים שמעופפים וצורחים
מעל המגדלים, וחוש הצללים שלה מדגדג קלות, מורה לה להזהר.
שרלוט מבינה
מדברי האם האבנטרי, שמיס ווסט מגיעה לביקור כאן מדי חודש או חודשיים, לבקר חברה
שלה שחוסה כאן, העלמה המסכנה לורליי מילהולם, שהיתה פעם ליידי חשובה לפני שהמחלה
אחזה בה (בנקודה זו, האם מצטדקת ולא רוצה למסור עוד פרטים על המחלה). הכוהנת משבחת
את קודמתה, האם ברקנל המנוחה, ומספרת כי דווקא ניסתה לדאוג לנשמתה החוטאת של ליידי
קונסטנס, אבל זו ירשה כמות רבה מדי של דם רע מצד אביה המכשף.
שרלוט הולכת אחרי
האם האבנטרי לאורך שבילי הגן, לצד דלתות המטבח והכניסה האחורית לוילה; ומפעם לפעם
היא חשה את הצללים רוחשים, ופעם אחת מדמה
אפילו לשמוע זעקה ארוכה, מהדהדת ודועכת, אי שם ממעמקי עולם הצללים. פעם אחרת, היא
מסוגלת להשבע שלרגע ראתה את צילה של ליידי קונסטנס, עומדת בשער האחורי ומתחננת
בפני הכוהנות שיתנו לה להכנס ולקחת חלק מחפציה, ומגורשת משם בגסות.
מיס האבנטרי,
כשהיא רואה את שרלוט מהססת ורועדת לרגע, שואלת אם היא לא חשה בטוב, ובמתק שפתיים
מציעה שאולי תבוטל הפגישה בגלל זה; שרלוט מסרבת ואומרת שהיא חשה בטוב.
לורליי נמצאת
באחת מהסככות בפאתי הגן, מובלת במעין כסא גלגלים על-ידי האומנת האישית שלה, אישה
כחושה ומצולקת שכמעט אינה מדברת (והמילים שלה נשמעות יותר כמו נהמות). לורליי
רפויה לגמרי, והחיוך שלה כהה ועייף. היא מדברת אל מיס האבנטרי ואל שרלוט כמו ילדה
קטנה:
"אוה, מיס האבנטרי, אז זו החברה של החברה הטובה שלי ג'ייני?"
והחיוך שלה מזכיר
לשרלוט שלד כחוש מצופה בעור מתפורר.
לורליי מלהגת על
המתנות היפות ש"חברה טובה שלה ג'ייני" מביאה לה, ומציעה לשרלוט לטייל מעט
איתה ועם מיס קוג' (המטפלת) בגן. החיוך של מיס האבנטרי יותר מדי לבבי, וכמעט חשוד,
כשהיא שוב ושוב מנסה לקצר את הביקור בתואנות שונות, אבל לורליי מתעקשת.
ממה ששרלוט
מצליחה להבין, לורליי חיה בארמון, "והיה שם יפה, והרבה מאד אוכל, אבל הרבה
אני לא זוכרת עכשיו, כשאני עייפה כל-כך". מה שהיא כן זוכרת, זה להשמיץ את
יוסטישיה; אישה רעה, שאף פעם לא התייחסה אל "חברה טובה שלה ג'ייני" כמו
שהגיע לה – למרות שהן היו כל-כך דומות, בעיקר כשהיו קטנות, אז היה ממש קשה להבדיל
בין הדוכסית יוסטישיה לג'יין ווסט, כשהן היו מתחלפות בבגדים.
מהלהג של לורליי
עולה, שהיא מאשימה את יוסטישיה בנסיבות שהביאו לאשפוז שלה,למרות ש"היא לא
זוכרת כמעט כלום מזה".
פעם נוספת,
המנהלת מנסה לסיים את הביקור, אבל לורליי מתעקשת שקודם היא תראה לאורחת הפלדינית
את המתנה היפה שהיא קיבלה.
שרלוט מתחילה
לתפוס שמשהו מאד לא בסדר, כאשר הכוהנת הראשית נראית ממש מבועתת ומנסה לסגת, אבל
לורליי אומרת "גם את צריכה לראות את המתנה היפה", מרימה משהו, והקול שלה
מהדהד, כעת הרבה פחות אווילי והרבה יותר מאיים:
"גיייני ואני חברות מאד-מאד טובות, החברות הכי טובות בעולם. אבל אסור היה לה
לאכזב אותי ככה, לעזוב אותי ככה, בשביל האישה הרעה. ככה לא עושה חברה הכי-טובה.
היא צריכה לשלם, האישה הרעה. צריכה מאד... וגם את, פלדנית עלובה, גם את!"
וכאשר המילים האלו מתגלגלות, כל העולם מתהפך מסביבה של שרלוט; רעם נוראי מתגלגל,
ביחד עם הבזק מסמא וכאב נורא; הכוח של החפץ בידה של לורליי הוא נורא, הרבה מעבר
לכל כוח התנגדות שיש לשרלוט; זרועות נוראות, קרומיות, עוטפות אותה; האוויר נשאב
מריאותיה.
האומנת
הכחושה,שכעת נראית כמו מפלצת רעבתנית, לופתת את שרלוט ומנסה לנגוס בה, בעודה
מפרפרת ונאבקת. האם האבנטרי מנסה להמלט, צורחת "לא, לא אני!" כאשר משהו
פוגע בה בגב, והיא נופלת, מפרפרת ומשמיעה קולות מטורפים, ולורליי לועגת לה
"אבל רצית את הכוח הזה, האם האבנטרי, לא? ממש כמו שהאם ברקנל רצתה את החפץ
הזה. חיפשתן אותו מתחת לארמון, אז עכשיו הכוחות שלו שלכן, כולן שלכן-"
העולם הופך לגרסה
נוראה ומתועבת של עצמו; הקירות הם מתכת שחורה, חרוטה בסמלים מזעזעים, בוערים באור
ירוק ארסי; הגן הוא מקשה של קנוקנות שחורות ומעוותות, הולך ומאפיל ככל ששרלוט
נשאבת אל תוך הצללים. שרלוט נאבקת בתועבה הרעבתנית שמנסה לטרוף אותה בעודה חיה,
מצליחה בסופו של דבר להשליך אותה מעליה ולצרוב אותה באור, אבל יצורים נוראים אחרים
סוגרים אחריה, כאשר צחוקה המעוות של לורליי מהדהד ומגיע מכל עבר.
המפלצות המגרגרות
עוטות סינורים, ולבושות במה שנראה כחיקוי לעגני ומזעזע של לבוש הכוהנות; הם מקיפות
את שרלוט מעברים, ולמרות שהיא משיבה מלחמה, הן סוגרות עליה במעגל מכשפות שיורה בה
מילות עוצמה אפלות שמשתקות אותה, ומעלות אותה לאוויר, מיוסרת ואפופה בהילה
סגולה-שחורה.
הערת השה"ם: מה ששרלוט מבינה בהדרגה, הוא שלורליי משכה אותה לתוך המוסד,
כפי שהוא נראה מתוך עולם הצללים. היצורים כאן הם סיוטים, מחשבות אפלות וצדדים
חשוכים בנפשות של הכוהנות, השומרים והחוסים, שלורליי הפכה לצבא של צללים רעבתניים
שסר למרותה – כנראה בעזרת החפץ רב העוצמה שהצליחה לשים עליו יד. בעולם האמיתי,
הכוהנות נראות כאילו אחז בהן טירוף, הן משתוללות, מתהפכות על הגב, צורחות
ומפרפרות, בלא פגיעה חיצונית כלשהי.
בעוד מעגל
המכשפות סוגר עליה, ושרלוט נאבקת לשווא במפלצות המגרגרות שמרכיבות אותו, לורליי
לועגת לה. שרלוט חשבה את עצמה גדולה מאד, כאשר הביסה את דוקטור דו, נכון? את מה
שהוא לא למד עדיין, לורליי כבר שכחה. היא רצתה ששרלוט תבוא, היא נהנית מהיסורים
שלה.
הקסם שאופף את שרלוט מזכיר את הדרך בה ניסה אנדי ללכוד אותה בזמנו, במרתף השכוח
ההוא בפאתי עמק החזירים; רק שהוא חזק בהרבה ממה שאנדי והבריונים שלו היו יכולים
להעלות על דעתם. הצללים הגרגרניים של הכוהנות ממשיכות להחזיק בה ולייסר אותה, כאשר
לורליי מתפארת בדרך בה לכדה את ג'יין, וכמה זה היה קל:
"מי תחשוד בי, בכסא הגלגלים? את אוהבת מרק, חברה טובה שלי? אני כל-כך אוהבת
מרק-"
הרוע שקורן
מלורליי הוא נורא, מוחלט בדרך ששרלוט עוד לא חשה; היא ניסתה ללמד את ג'יין את
האמת, אבל ג'יין נשארה טפשה מטופשת, שחזרה אל האדונית שלה כאשר היא שוב שרקה לה.
ואיפה המורה הדגולה של שרלוט? אולי לורליי תשלח לה את מה שישאר ממנה, בתור מתנה.
עד מהרה, לורליי
מסבירה מדוע שרלוט עוד לא נהרגה; היא רוצה להשתמש ביסורי המוות שלה, בכדי ללמד
מישהי לקח. להבות סגולות מתערבלות, ומתוכה שרלוט רואה חזיון- לזוועתה, הדמות
שקשורה במרתף אפל, וניכר בה כי עברה עינויים, היא לא ג'יין ווסט, אלא הדוכסית
יוסטישיה. לורליי לועגת לה, ואומרת שהיא רוצה להראות לה משהו.
למעשה, היא
מאיימת שככל שיוסטישיה תמשיך שלא לשתף פעולה, כך היא תהרוג את שרלוט לאט יותר
וביסורים רבים יותר.
בתחילה, יוסטישיה
מתנגדת ומתגרה בלורליי:
"לצערי, הלהג שלך אינו מרשים אותי, לורליי. חייה של מיס גריווינד חסרי
חשיבות; הרגי אותה, והרגי אותי... ועדיין, אינני עושה... עסקים... עם האדון שלך;
ופחות מזה עם הכלבה שלו".
לורליי לועגת בתשובה. לא, את יוסטישיה עצמה היא לא תהרוג,לדם המלכותי שלה יש ערך
רב מדי, בעודה חיה, כך שמצפות לה עוד שנים של אירוח אצלה. "חשבת שהתרגיל
המלוכלך שלך יעבוד עלי לתמיד? היא היתה שלי, שלי!"
"והיא מתה כשהיא חופשיה ממך, לתמיד" יוסטישיה יורקת דם, שנוטף על עורה
החיוור "הפסדת גם בחזית הזו, לורליי. כמה שניצלת אותה והשחתת אותה, היא מתה
חופשיה מהזוהמה שלך. לעג הגורל, כל חיה היא קנאה במעמד שנולדת לתוכו ולא הגיע לך,
ובסופו של דבר היא התעלתה אלף מונים מעל מה שתהיי אי-פעם, משעשע,לא?
לורליי לא נשמעת
משועשעת, אלא צורחת בזעם, ומטיחה שאין מעליה, האדון נתן לה מתנות כאלו, שאפילו
יוסטישיה היתה יכולה לחלום עליהן. עכשיו היא תראה את כלי השרת הקטן שלה נקרע
לגזרים, את הנשמה הענוגה שלה מתעוותת-"
היא משלחת בשרלוט
גל כזה של כאב, שגורם לה להפליט זעקה מזעזעת. אם כי היא מנסה לצעוק משהו כמו בקשה
שיוסטישיה לא תקשיב ולא תכנע.
יוסטישה פולטת
"לא, חכי לרגע-"
"נשברת מהר כל-כך, לא-חברה טובה שלי? אני מקשיבה".
"שכחת משהו-"
"ומה זה?"
"חתול"
ובאותו רגע, קארולינה מזנקת מתוך הצללים, הפעם בגודל מוגדל, כמו של פנתר;
הציפורניים שלה משספות וקורעות לגזרים שתיים מהתפלצות הגרגרניות שמפעילות את מעגל
המכשפות, ומאפשרות לשרלוט להאבק ולהשתחרר בהדרגה; שרלוט וקארולינה משיבות מלחמה
למפלצות, שלא מסוגלות להחזיק עוד את הלחש המורכב במספרן המופחת, והודפות אותן
לאחור.
"ואני עוד חשבתי, שהטעם של העכברים באפלסטייף רע עד כדי שערוריה"
קארולינה רושפת ורוקקת לעבר המפלצות הצווחות "במקומכן, הייתי מפנה זנב ונעלמת
מכאן, לפני שאבדוק מה אתן שוות בתור עץ לחידוד ציפורניים-"
החזיון של
יוסטישיה המעונה מתערפל ודועך; לורליי צורחת בזעם מטורף.
המפלצות נראות מפוחדות בהתחלה, אבל הצרחה של לורליי מדרבנת אותן, כמעט באל-כורחן,
לשוב ולהתקיף, ויצורים מגעילים נוספים זוחלים מן הגן ומצטרפים אליהן; ברקים מכים
סביב המגדלים השחורים, ומאי-שם, אולי מאיזור בית-השער, מבזיקים לחשים – כנראה, גם
מלוויל והכומר שקועים שם בקרב קשה.
במעורפל, במעורפל
מאד, שרלוט יכולה לראות משהו גם ממה שקורה בעולם האמיתי; את הכוהנות שמתגלגלות
בגן, בועטות, מפרפרות,צווחות וצוחקות בהתקפי טירוף; את האם האבנטרי מוטלת אפרקדן
סמוך לדלת האחורית של הוילה, ריר צמיג זב מהפה שלה, מעורב בדם.
הקרב על
ברקנל'ס דום
הערת השה"ם: מה שמתואר כאן הוא חלק ממבוך גדול מאד, שניתן היה ללכת בו
במספר דרכים ולפתור אותו באופנים שונים, מוצלחים יותר או פחות, ולכל אחת מהן השפעה
אחרת על הסיום. מה שיתואר כאן הוא כמעט אך ורק הדרך שבחרה שרלוט בשעת-מעשה, בלא
תיאורים (מלבד חריג אחד בסוף) של איזורים וחלקים בהם היא לא ביקרה או עקפה.
הגרגרניות תוקפות, גל אחר גל, מניפות קופיצים וגרזינים; לקרב מצטרפים צמחים
שחורים, מטפטפים ומעוותים, ובסופו של דבר גם גרגרנית צווחת בעל כוחות שמזכירים צל
של כוחות דרואידיים, מלווה בצמחים קטנים ומעוותים שמקיפים אותה ומרפאים אותה. אלא
ששרלוט וקארולינה הודפות את ההתקפות, עד שהגרגרניות הנותרות מאבדות את שארית הרצון
להלחם, ונסות לעבר אחת הדלתות של הוילה, שהיא הדלת האחורית של המטבח, ומנסות לנעול
אותה אחריהם; לורליי צורחת, וקארולינה רוטנת שהיא תצטרך להתלקק שבועות לפני שהריח
שלהן יצא מהפרווה שלה.
שרלוט ממהרת תחילה במעלה המדרגות אל בית השער, כשהיא נאבקת במלכודות; גרגרניות
תופסות עמדה למעלה, ויוצרות בכוחן המכושף ספרה אדומה מסתחררת שיורה ברקים; שרלוט
תופסת עמדה ומושכת את תשומת הלב שלהן, ומנסה לשבור להן את הריכוז די זמן בכדי
לאפשר לקארולינה לחמוק בין הצללים, להגיח מאחוריהן ולהכות בהן בשיסופי ציפורניים
ששוברים את הלחש, והופכות את הגרגרניות הנותרות לטרף קל למדי עבורה ועבור שרלוט.
כאשר שרלוט מנסה לרוץ לבית השער, מתוכו עולים עדיין קולות קרב נחלשים, לורליי מנסה
להטעות אותה בעזרת אשליה של מלוויל זוחל פצוע בין השיחים וקורא לעזרה; שרלוט לא
נופלת בפח, ולא נפגעת כאשר האשליה מתפוצצת בלהבות כחולות-כהות ארסיות גבוהות. אלא,
שמן הלהבות בוקעת דמות אימים עצומה; מעין ענק כחוש שנראה כאילו הוא עשוי מצל כחול
כהה מטפטף, זרועותיו עצומות והילה של קסם אפל מקיפה אותו.
"עוזבת כל-כך מהר? השרת שלי רוצה לתת נשיקת פרידה!" צורח הקול המעוות של
לורליי; היצור משמיעה גניחה מצמררת, והקרב מתחיל. יצור הצללים תוקף בעזרת הזרועות
העצומות שלו, מסוגל לרפא את עצמו בחלק מהנזק שהוא גורם, ומסוגל לקסום עננים דביקים
שנצמדים לדמויות, יוצרים אפקט של בלבול חלש ומוצצים כוח חיים; אולם היכולת המפחידה
ביותר שלו, היא ליצור רפליקה קטנה ומהירה של עצמו מדי כמה סיבובים; הרפליקה, אם
היא לא מושמדת מיד, מטיחה את עצמה באחת הדמויות ומתפוצצת עליו לנזק עצום, בתוספת
נזק היקפי שיכול לפגוע בכל הדמויות האחרות.
מנגד, מהר מאד לאחר שהקרב נפתח, מאלוויל האמיתי והכומר מופיעים ומצטרפים לשרלוט
ולקרולינה; מאלוויל משתמש בכשפים שלו ומצליח להשתלט במהירות על הרפליקה המתפוצצת
שמזמן היצור המטפטף, והכומר מסייע לנגוד את הילת הצללים של האויב בעזרת לחשי המרפא
שלו. הכומר נדהם מהמראה של קארולינה שתפחה לממדי פנתר, ולא בטוח לגמרי שהוא לא
שיכור שוב וחולם.
כך או כך, יצור
הצללים המטפטף מוכרע במהירות בידי הכוח המשולב של ארבעת הדמויות, בעיקר לאחר
שהרפליקה שזימן חוסלה מיד בלא לגרום נזק ממשי. מסתבר לשרלוט, שכאשר התפוצץ הקסם
הנורא של לורליי, מלוויל והכומר החלו לטפל בכוהנות הצעירות שנפלו והחלו לפרפר
ולצרוח; ובכך שהכומר היה שם, ומנע מהן לגלוש לגמרי בנפשן אל הצל, שרלוט לא נאלצה
להתמודד עם כוח נוסף של גרגרניות מעוותות שהיה פושט עליה במורד המדרגות.
כעת, למרות שהדרך
להמלט פנויה, שרלוט אינה מוכנה לשמוע על מאומה, מלבד (והיא נרגשת מאד, ולעיתים קשה
להבין אותה, מרוב שהיא מתנשפת, בהולה וכמעט היסטרית) על לנסות להציל את הדוכסית
יוסטישיה מהטלפיים של לורליי וכוחות האופל המסויטים שלה.
החבורה יורדת,
לאחר ויכוח קצר, בחזרה אל הגן ושוקלת את צעדיה; בסופו של דבר, ולאחר בחינת האיזור,
שרלוט מוותרת על פריצת הדלתות של הוילה (וכך היא נמנעת מלהתקרב למגורי החוסות,
שהסיוטים שלהן כבר נעורו, בצו רצונה של לורליי והחפץ שבידה, ומכינים לדמויות קבלת
פנים קטלנית).
תחת זאת, שרלוט מקיפה את הגן ומתגנבת אל הגדר הצדדית שלו, שצופה מהצד על גשר האבן
שמחבר את שני חלקי בית המחסה, ועל הואדי העמוק שיורד מתחתיו. על הגשר, כבר תפסו
עמדות עשרות סיוטים מסוגים שונים – החל משדונים שנראים כמו להבות חיות בגוון
אינדיגו, וכלה בצללים של בהמות ענק מגרגרות בעלות זרועות עצומות.
שרלוט מוותרת מיד
על כל רעיון להתעמת עם הכוח הזה, ומחליטה להסתכן בדרך אחרת; היא מבקשת ממלוויל
להסיח את דעתם של היצורים על הגשר ממרחק בטוח, ואז לסגת במהירות מהמקום ביחד עם
הכומר; זאת, כאשר ההסחה תאפשר לה ולקארולינה להתגנב, וליתר דיוק – להרחיף את
שרלוט, בעזרת קסם שמלוויל יטיל עליהה, באיטיות כלפי מטה, לעבר תחתית הואדי;
קארולינה מתגנבת למטה בכוחות עצמה, חבויה בין הצללים.
ההסחה פועלת יפה;
עשרות השדונים צווחים ומטילים חזיזים כחולים שמפוצצים חצי מהגדר ופוגעים בקירות,
ורק במאוחר, כמה מהיצורים הגדולים חושדים ומטילים סלעים בעקבות המיקום המשוער של
שרלוט, וגם זאת כלאחר יד.
שרלוט וקארולינה
מוצאות את עצמן בין הסלעים של הואדי, לצד עמודי אבן ענקיים קבועים בתוך הסלע,
שמהווים חלק מיסודות הטירה. קארולינה מרחרחת אחרי מעבר, ושניות קצרות לאחר מכן,
החבורה מותקפות בידי חיילים מזוויעים עם פנים נוראות בשיריונות שחורים, שבנויים
למעשה מהמחשבות וההזיות האלימות ביותר של שומרי בית המחסה; היצורים מעוותי הפנים
צורחים על רצח ואונס מזעזע, ותוקפים בכלי נשק כשהם לוחמים באורח דומה ללוחמים
אנושיים; המפקד שלהם, יצור מעוות במיוחד שמחצית פניו מקור קרני, מנסה לזנק על
שרלוט מאחור ומגבוה, ולהפיל אותה ארצה בכוח המשקל והכוח העדיף שלו; אבל שרלוט
מצליחה בגלגול, נרתעת בזמן, וכאשר יריבה נופל על הקרקע לפניה, היא מרסקת אותו
ביסודיות במהלומות החרב שלה. עד מהרה, נהדפים ונקטלים גם הפקודים המעוותים שלו,
וקארולינה ממשיכה לרחרח, עד שהיא מוצאת מעבר סודי.
המעבר פנימה, קבוע בתוך אחד מעמודי התומכות הענקיים, וממולכד במלכודת קסומה ששרלוט
מצליחה להתמודד איתה באורח חלקי מאד; חלק מהמלכודת עדיין פועל, ושואב את הדמויות
פנימה במהירות, אגב נזק אפל שחלקו לא ניתן לריפוי מיידי בעזרת קסמי או שיקויי
מרפא.
שרלוט וקארולינה יורדות דרך אולם אפל ומדרגות מפחידות כלפי מטה, דרך מספר מלכודות
ברוטליות בדמות להבים עצומים שבוקעים מהקירות; ונדמה לשרלוט שהיא שומעת קולות קרב
רחוקים; וצרחות מטורפות. באולם שמתחת למדרגות הממולכדות, בוקע מולן צל עצום מימדים
שנראה כמו צילו של טרול או ענק משוריין (ולמרבה צערו, גם מטומטם בערך כמו המקביל
שלו במציאות). היצור מנסה למעוך ברגליו, להלום בפטיש צל לא מוחשי ולמעוך בידיו,
וקופה על שרלוט קרב ארוך וקשה, לפני שסוף-סוף היא מצליחה למגר אותו (למזלה, בתור
צל מסויט, היצור פגיע מאד ללחשי האור שלה, בניגוד למה שהיה קורה לו היתה ניצבת מול
ענק משוריין אמיתי).
שרלוט מפלסת את
דרכה הלאה, דרך גרם נוסף של מדרגות שיורדות למרתפי הארמון; מהמעמקים, עולות צרחות
מטורפות, שקשוקי מתכת וקולות מוזרים נוספים שההד מעצים אותם ומעוות אותם. מעבר
לשערי ברזל מורמים, שרלוט מגיעה לחדר משמר מרוצף אבן, זרוע בשרידים של חיילים
מעוותים בשיריונות שחורים.
הקירות עצמם רועדים מפעם לפעם, ושרלוט מבחינה בסדקים כחולים שנפערים פה ושם במעטה
הצללים של המחזה המסוייט סביבה; חצציות נושרות מלמעלה; ושוב הכול נאנק ורועד קלות;
לעיתים נראה לה, כאילו אפילו הגופות של החיילים המתים מבליחות ומהבהבות חלושות;
ואז, מתוך הצללים
צצה בלא התראה ג'יין ווסט; שערה פרוע, היא נושמת בכבדות, ולמרות שאין עליה פצעים
נראים לעין, שרלוט חשה שהיא נפגעה; אפילו פגיעה קשה; אבל החיוך הציני והמתגרה שלה
נשאר כמו שהיה, כאשר היא מקדמת את שרלוט ב"איחרת למסיבה, ילדת פנימיה?"
שרלוט משיבה במבט רב-משמעות: "כנראה ששכחו לשלוח לי הזמנה".
מה ששרלוט מצליחה לסחוט מג'יין, זה בעיקר לעג ל"ידידה טובה שלי לורליי",
טפשה מטופשת שנפלה לבור שהיא בעצמה כרתה, מעט בגלל הגבורה המטופשת של שרלוט, והרבה
בגלל תאוות הרצח והאכזריות הבהמית שלה עצמה; היא היתה חייבת, חייבת להביא את שרלוט
לכאן ולחשוף לפניה את הכוחות שלה, כדי להעביר לה (ג'יין מתנסחת ב"אני",
הגם ששרלוט ראתה בחזיון דווקא את יוסטישיה) מסר... וגרוע מזה, עבור לורליי;
"היא לא יכלה להתאפק מלשחק את עצמה מלכת אופל, מפקדת דגולה של צבא מהגהינום"
ג'יין צוחקת שוב, ושרלוט שבה וחוששת שמשהו מאד לא בסדר איתה; הארשת עליהן חולנית,
באורח שלא היה מבייש מת שקם מהקבר; וגם ההילה שהיא מפיצה סביבה סדוקה, מה שמרמז
לחושים של שרלוט על פגיעה פנימית. שרלוט מנסה להערים על ג'יין ולהטיל עליה לחש
מרפא, כדי לראות מה ההשפעה; בפועל, אין ללחש שום השפעה (מלבד הרמת גבה מצד ג'יין),
משום שכאמור ג'יין לא פצועה חיצונית.
אלא שג'יין מושכת
בכתפיה ואומרת שהיא בסדר גמור, ואינה צריכה שירפאו אותה כרגע; היא גם מלגלגת על
הטענה של שרלוט שיוסטישיה כלואה בפנים, ואומרת שיוסטישיה בסדר גמור, רחוקה מכאן
מאה מייל במעון הצייד שלה, ביחד עם אחותה; ג'יין מלגלגת על שרלוט על עצם זה
שהאמינה לחזיונות שלורליי רצתה להראות לה. זו ג'יין, כרגיל, שנשלחה לבצע את העבודה
המלוכלכת.
(או כלשונה של ג'יין "לנקות קצת אחרי בית המלוכה המהולל"; כלומר, האנשים
בארמון, במקום לארגן לליידי מילהולם תאונה מצערת, כלאו אותה דווקא כאן, בבית מחסה
שהיה ארמון של מכשף; מכשף שהתמחה בקסמי רוח אפלים וכנראה השאיר כמה מזכרות למטה,
אולי בתקוות שווא שהבת שלו, ליידי קונסטנס, תגדל להיות קוסמת בפני עצמה.. אבל
קונסטנס בחרה להיות ליידי קטנה ומהוגנת, ולכן מתה מתשישות ומחסור, בלי לצאת לתרבות
רעה, חלילה וחס. האם ברקנל חמדה את האוצר גם כן, אבל כנראה שהיה שוטה מכדי להבין
היכן הוא טמון או איך משתמשים בו; כך שמה שנותר כאן, נשאר כפרי בשל לקטיף עבור
לורליי. לורליי שכחה רק דבר אחד – כל מנה דשנה נגמרת בסוף, במיוחד אם זוללים אותה
בלי לחשוב; ג'יין אומרת שהיא כאן, כדי לוודא שלידידתה הותיקה לא תהיה שום הזדמנות
נוספת).
ג'יין מודה שגם
היא שגתה, כשלא העריכה נכונה את הכוח של "ידידה טובה שלה", ובמשך תקופה
ארוכה מדי היא האמינה שלורליי רוסנה, ולא מהווה סיכון אמיתי. אבל "בשביל זה
יש לנו ילדות פנימיה הירואיות מסתובבות בשטח, לא?"
וכמו בתשובה,
עולה מלמטה יללה נוראה; באה מכל הכיוונים, וכולה טירוף; שרלוט מזהה את המילים
"שלי, שלי, זה היה שלי! את גנבת את זה, כלבה, משרתת רעה, רעה!!!"
קולות נפץ, סידוק ושבירה עולים מלמטה; ההדים ממשיכים להביא את צרחותיה המטורפות של
לורליי; ורק לאחר רגע ארוך, שרלוט שמה לב שקארולינה נעלמה בלא להותיר זכר. אי-כה,
כאשר היא מנסה להביט עמוק אל תוך הצללים, נדמה לה שהיא שומעת את החתולה מיללת
בשמחה בצורה שהיא לא שמעה אותה מעולם קודם לכן, כאילו הפכה לכלב שקופץ על מישהו
אהוב.
"רעה!
מזוהמת! זה היה שלי! תהרגו אותן, תרסקו אותן!" הצרחות של לורליי הולכות
וגוברות "תמעכו אותן לאט. אני רוצה ללעוס את הלב הקרוע, המדמם שלהן-"
נהמות, צווחות וחבטות רגליים עונות; ובתוך דקה קצרה, האויב מתקדם מכל העברים;
וכאשר ההתקפה גועשת סביב, הקירות רועדים, הסדקים הולכים ונעשים בוהקים יותר,
האוויר עצמו גונח ונוהם.
ההתקפה יורדת
מכמה כיוונים;
כוח האויב הראשון שועט לעבר היכל המשמר במעלה גרם מדרגות שעולה מן המרתפים, מורכב
ברובו מחיילים מעוותים בשיריונות שחורים, כולל עוד אחד מהקצינים שחלק הפנים התחתון
שלהם נראה כמקור קרני.
מעט אחריו, נפרצת
דלת צדדית, ודרכה בוקע מפלץ סגול עם מעטה קשקשים וקרניים גבוהות, מנופף באלה
ענקית, ואחריו שדוני-להבה כחולים. מהמדרגות למטה רצים יצירי-סיוט צווחים, שנלקחו
מההזיות והמזכרונות של הגרועים בחוסים של ברקנל'ס דום; משרתות מעוותות עם שיני
ערפד; תינוקות ענק חנוקים, שפניהם מתים וכחולים, ועוד כהנה וכהנה.
ג'יין ושרלוט תופסות עמדה ומשיבות מלחמה, כשהן נאבקות בגל הראשון של האויבים,
ולאחר בגל השני שמסתער עליהן מהצד; סערת האור של שרלוט (הכח החזק ביותר של
הדמות, שהיא מסוגלת להפעיל פעמיים ביום בלבד) פוגעת קשות בכמה מהתוקפים, אבל
האחרים דורכים עליהם ומתקדים, ממטירים על הדמויות ברד מהלומות ולהבות כחולות
ארסיות.
אלא, שהרעד הולך
וגובר, הולך ומתעצם עם כל יצור שנהרג; ג'יין לוחמת בפראות ובמיומנות, ומצליחה
לבלום ולהכות קשות בחיילים המעוותים, כשהיא בולמת בשתי החרבות שלה את ברד ההתקפות
הכבדות והמגושמות למדי שלהם; שרלוט חוסמת את המפלצת הענקית ונאבקת בה; וכל פעם
שאחד היצורים נהרג, נדמה שהוא כאילו דועך, נשאב אל תוך הקיר או הרצפה הרועדת-
ואז, כאשר היריב החמישי נהרג, נשמע קול נפץ עצום; הדמויות נאלצות לבצע גלגול הצלה
כדי לא ליפול ולספוג נזק כבד מהקסם המתפוקק של לורליי; שרלוט חשה שהיא נאבקת בכוח
שכאילו יונק אותה פנימה בעוצמה אדירה- ומסביבה, כל חיילי הסיוטים של לורליי
מהבהבים ודועכים לזיקים מצחינים; הקירות עצמם דועכים ומשתנים, הופכים מברזל מעוטר ברונות
שטניות לקירות אבן ישנים ולחים, נגועים בכתמי איזוב בני עשרות שנים.
"שלי..."
לורליי מיבבת מלמטה "אתה הבטחת לי את זה, אדון, אתה הבטחת-"
ג'יין, שלא ממש הופתעה מההתרחשות, צוחקת בבוז:
"עד כאן מלכת האופל מטעם עצמה וצבא הזדון שלה. ועכשיו למטה, ילדת פנימיה. הגיע
הזמן לעשות את מה שהיה צריך לעשות כבר לפני חמש שנים".
שרלוט וג'יין
יורדות מפלס נוסף למטה, בגרם מדרגות אבן לח ומתעקל, שבתוכו תאים מסורגים שבכמה מהם
עצמות עתיקות של מיני חיות ויצורים מוזרים; מסכים על מסכים של איזוב נופלים על
הקירות. הצללים עדייו רוחשים בחולשה סביב, ונדמה לשרלוט שהיא חשה במוזיקה אפלולית,
עדינה ומסוכנת מתנגנת אי-שם, הרחק מעבר למימד הקיום הרגיל.
לורליי שבה וצורחת, מאיימת על הדמויות להסתלק, לפני שתשרוף אותן ותקלף את הבשר
שלהן מעל העצמות; ובהשקעה של הכוחות שעוד נותרו לה, היא יוצרת מחסום של קירות אש
מזעזעים, שחוסמים את המשך המדרגות, וביניהם מכים ברקים אדומים.
מעבר למחסום, לורליי צורחת, מנסה להסית את את שרלוט כנגד ג'יין:
"לכי, טפשה! את לא רואה שהיא משקרת לך? מההתחלה היא שיקרה לך, האישה הרעה הזו
שהיא לא החברה הטובה שלי ג'ייני. משתמשת בך כמו בובה על חוט, בשביל המזימות הקטנות
והמלוכלכות שלה-"
"אישה שחצנית ורעה, מחללת את זכר החברה הטובה שלי, כמו שתמיד עשתה. אני, רק
אני הייתי החברה האמיתית שלה, כשאת שלחת אותה לכל הרוחות. זוכרת? אני, רק
אני-"
ג'יין מושכת בכתפיה, ופוטרת זאת בכך שהיא לא צריכה להתייחס להבלים שלורליי פולטת.
שרלוט לא נטולת ספקות, אולם מחליטה שכרגע ג'יין צודקת, ואין מנוס מלחסל את לורליי
לאלתר, ובכל מחיר, לפני שתוכל לארגן עוד זוועות מהסוג שראתה כרגע.
בנסיון לעקוף את
המחסום הקטלני של לורליי, שרלוט וג'יין מחטטות בחלקים הגבוהים יותר של המסדרון, כולל
בתאי הכלא הישנים של לורד וינגריד; ובסופו של דבר, הרעיון משתלם כאשר הן מוצאות,
בירכתי אחד התאים, דלת נעולה עם מלכודת שנראית כמו יד קסומה עם אצבעות מגששות.
שרלוט וג'יין
מנסות להערים על המלכודת באמצעות פיתוי של היד ללפות גוש סלע, ואז הסתערות מהירה
על הדלת; לא בקלות, הן מצליחות, ומוצאות את עצמן במסדרון יורד אחר, שככל הנראה
נמצא מחוץ לטווח הראיה או החישה של לורליי;
המסדרון מסתיים
כשהוא נופל אל תוך אולם ענקי שקצהו האחד נראה כמו גזע צר שיורד למטה, ואילו בקצה
השני הוא מתפצל לחמש מנהרות בגדלים שונים. אבני מפולת ואיזובים נופלים מכמה
כיוונים, יוצרים בתוך האולם עצמו מספר איזורים ומעברים; ואילו במרכז שלו, ניצב פסל
שנראה כמו לעג מכוון לצורה פופולרית של פיסול של האל קלאודור, בתנוחת הטפה עם
מגילה בידו. במקום האל, פוסל איש קרפד נלעג שאוחז מגילה בידו האחת, ומניף את ידו השניה
בתנועת אצבע משולשת.
גרוע מזה, החלק הצר והרחוק של ההיכל, מלא באורות אדומים של מדורות; ועד מהרה,
ג'יין ושרלוט מבחינות ביצורים משוטטים ומסיירים; נראה, ששרידים של ניסויים שעשה
וינגריד השתחררו מהתאים שלהם לפני דורות, והחלו להתרבות- זרע של דמויי-אדם מעוותים
עם שלוש עיניים, לשונות כחולות משתלשלות וגוף קרומי.
למעשה, האולם עצמו בנוי, למי שיתבונן בו טוב, בצורת יד, כאשר חמש המנהרות הן בסיסי
האצבעות שלה, והרמז לגבי המעבר הנכון, הוא הפסל, שמחווה אצבע משולשת, ולמעשה רומז
כך על מנהרת ה"אמה", שנמצאת באמצע. שרלוט לא לגמרי מבינה את העניין
(וסמוקה מזעם על הלעג הגס כלפי קלאודור), אבל מנחשת נכון שכדאי לבדוק את המנהרה
המרכזית.
שרלוט וג'יין
מנסות להתגנב ולתעתע ביצורים המשוטטים, במטרה לחמוק לדרכן בשקט בלא לאבד זמן על
קרבות מיותרים שעשויים להזעיק לכאן את כל השבט. בסופו של דבר, הן חומקות דרך מחסה
האיזובים אל תוך המנהרה הנכונה, (מה שחסך
כמה וכמה מלכודות והתקלויות, כולל עם לטאות ענקיות, וגם אפשרות לשים יד על אוצר
קטן).
מנהרת
ה"אמה" היא מערה עם קירות לבנים טחובים עם כמה תאי כלא ישנים, באחד או
שניים מהם סד שכיבה חלוד; בקצה המנהרה, עומדת קדירה ענקית, שבתוכה נוזל ישן שהקסם
שבו גורם לו עדיין לבעבע, ומסביב מסכי טחב וחזזית מאד עבותים.הדמויות בודקות נכון
ומגלות את הבור הגדול ברצפה, שאפשר להשתלשל לתוכו באמצעות מטפסים (כאן הפרק של
"האצבע המשולשת" יורד ומופנה כלפי מטה),
אלא שהשרכים מפעילים מלכודת, שהופכת את הקדירה ומטילה על הדמויות את הנוזל המגעיל
שמסב נזק, ואלמלא הצלחה מרשימה בגלגולי הצלה, גם היה מביא את הדמויות למטה 'בדרך
המאד מאד קצרה'; למזלן, השנים הארוכות שעברו גרמו לקסם הקטלני על הנוזל להחלש מאד.
בקרקעית הבור,
מנהרה קצרה נוספת מוציאה את הדמויות אל התפצלות של שלושה מסדרונות, שאחד מהם שעולה
למעלה, הוא המסדרון בה בוערים עדיין קירות האש של לורליי; והריכוז שהיא מפעילה
כאשר היא מתחזקת אותן, גוזל הרבה מיכולתה לצפות לכיוונים אחרים.
לדמויות נשארו שתי אופציות במסד התחתון ביותר: אחת אפלה מאד, שנדמה לשרלוט
שהמוזיקה האפלה בוקעת ממנה, ומהשניה עולה אור אדום ובוקעות הצרחות המזעזעות של
לורליי; הדמויות מחליטות לתקוף את לורליי מיד, בלא לתת לה זמן להתארגן או להמלט
(וכך שרלוט מחמיצה למעשה הזדמנות לנסות למצוא ולהתקיף את הכוהן הקאהרויאני רב
העוצמה שפיקח על הנעשה וסייע ללורליי, ויתכן שמדובר באותו ברנש שסייע קודם לכן גם
למאסטר אדו לפצוע את מיס אודן; אולם ממילא, יש לדמויות זמן אך ורק להתקפה אחת,
כאשר האויב השני יצליח להמלט לבטח; והן בוחרות את לורליי).
הקרב
הסופי
מאוחר מדי, לורליי
מבינה שהונו אותה ועברו את ההגנה הבלתי חדירה האחרונה שהציבה; ואגב צרחות הטירוף
שלה, ונסיונות פתטיים שלה להטות את הדמויות לעבר בן-בריתה הכוהן ("זה הוא, זה
הוא מי שאתן מחפשות, לכו! אני אהרוג אותכן!") היא מתחילה להכין בחפזון לחש
העתקה שירחיק אותה מהסכנה.
כאשר הדמויות
תוקפות, לורליי קוראת לאחרוני המשרתים שלה; בניגוד לתאי הכלא הישנים של לורד
וינגריד, שמה שנכלא בהן היה בעיקר חיות ויצורים מוזרים, התאים של לורליי מלאים
בשרידי אנשים, טריים בהרבה; וכעת, השרידים זוחלים החוצה; גוויות של אסירים מורעבים
ומעונים, מהן זוחלות על הרצפה או על הקירות כמו עכבישים מאוסים, ומהן, גדולות
ותפוחות יותר, לוחמות בעזרת השלשלאות הכבדות שלהן עצמן.
אלא, ששרלוט משחררת בהזדמנות זו את סופת האור האחרונה שלה, במקום לשמור אותה עבור
לורליי או היצורים הכבדים יותר; סופת האור פועלת יפה, ומסבה נזק איום שמרסק מיד את
רוב האסירים האלמתים החלשים יותר, ומבעיר אותם בלהבות לבנות חזקות.
היצורים החזקים יותר נפצעים, אבל כעת, ולפני שלורליי מצליחה להתארגן ולחשוב על קסם
נגד, הם הופכים טרף קל למדי עבור החרבות של ג'יין (טכנית: הקרב כולו על שלושת
שלביו יסתיים אחרי 12 סיבובים, כאשר לחש ההתעתקות יושלם; הבעיה של לורליי היתה,
ששימוש מתוזמן יפה בסופת אור, שלכאורה ראוי היה לשמור דווקא לשלב המאוחר, ריסק את
המשרתים שתקפו בשלב הראשון, ואפשרו לדמויות להגיע אל השלבים המאוחרים יותר בסיבוב
שני, ולא בסיבוב שישי-שביעי).
ביאושה, ובראותה שההתקפה עליה מהירה בהרבה מהתקדמות לחש ההעתקה שלה לורליי משחררת
את המשרתת האחרונה שלה, האומנת המעוותת, שמתגלה כסוג של אלמת מזעזע ואוכל אדם,
מפיץ טומאה ומחלות בסכינים המורעלות ובנשיכה נוטפת הארס השחור שלה. לורליי, לעומת
זאת, מגנה על עצמה בעזרת מגן של להבות, מהן ניתזים מפעם לפעם ברקים; כאשר הדמויות
גוברות בסופו של דבר על היצור האלמת הנוהם, הדוקר והנושך, הברקים של לורליי נעשים
מהירים יותר ויותר, מסבים נזק נורא; שרלוט מכלה את לחשי הריפוי שלה בזה אחר זה,
כאשר ג'יין תוקפת בפראות את המגן הבוער-
בפועל, אותו שלב אחרון של הקרב היה שקול מאד, והוכרע במצב שבו גם שרלוט וגם ג'יין
היו פצועות מאד, בסכנה יותר ממוחשית לההרג אם לורליי תצליח לשחרר עוד הבזק מוצלח
אחד של ברק מעוות.
וכך, בסופו של
הקרב הנורא מול הלהבות היוקדות והברקים האדומים, מוכרע המגן של לורליי ונשבר;
ולרגע אחד, שנראה ארוך כמו נצח, היא עומדת מול הדמויות חסרת אונים, ונראית סוף-סוף
לא יותר ממה שהיא באמת: אישה שהזדקנה טרם זמנה, כחושה ומעוותת מפחד ושנאה. לרגע,
היא בוהה בהן במבט הלום, כמעט מעורר רחמים-
"רחמים, הוד דוכ-"
"הזמן לרחמים עבר, חברה טובה שלי"
ובזאת, ג'יין נועצת את שתי החרבות שלה אל תוך החזה של לורליי, בזו אחר זו.
לורליי נופלת לאחור, מתבוססת בדמה; והקללה האחרונה שהיא משגרת לעבר יריבתה טובעת
בפרפורי הגסיסה שלה ("לא יותר... טובה... ממני-").
שרלוט, כואבת ומותשת, עומדת לרגע ארוך ליד ג'יין ווסט, מעל הגופה המתעוותת עדיין
של לורליי, ואז, בהחלטה פתאומית, היא פונה אל האישה שתיעבה כל-כך:
"את יודעת ג'יין? אני חושבת שאת צריכה חברים חדשים-" היא אומרת, ומושיטה
לה את ידה.
ג'יין מגחכת "אנחנו נראה, ילדת פנימה" היא אומרת, כאשר היא נוטלת לפיד,
משליכה אותו ומתבוננת בגופה של לורליי מתחילה לעלות באש, והיא מעירה שתם ונשלם,
למעט הרוח הרעה של לורליי שתזחל כעת באין-כוח אל האדון שאימצה לעצמה; ולא בטוח
בכלל שישמח לראות אותה.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק
הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.