הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

 

ספר שני: הדים אדומים (Echoes of Redness)


פרק
IV: In the maw of friendship ("במלתעות הידידות")



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

 

 

 

תקציר: שרלוט מתחילה את מסעה ל-West Downs, כאשר תחילה היא שמה פניה אל אחוזת אפליארד, לשם מתעתד מר פריסווין לחזור ולהשתקע. בפרק הנוכחי, שרלוט עוזבת את עיר הבירה לאחר מפגש לא נעים אחרון עם סר מיזלי-קונינגטון הזקן, שהסתיים באורח לא צפוי לגמרי. היא מגיעה לעיר המטונפת להדהים דאריל'ס פונד, ומסתבכת שם בעימות שמנהלים אנשי הצבא המלכותי מול יצורי עיפוש מתועבים; ובין לבין, מתגלים פרטים נוספים על דמותה האפלולית של מיס ג'יין ווסט; ועולים כמה וכמה חשדות אפלים, שהם הרבה מעבר להתקפות של רפשנים ויצורים דומים.

 

אינטרו: הפרק נפתח בעזיבה של שרלוט את רובע קלאודור ופונדק נבל הטללים, שבמידה רבה היה ביתה האמיתי בחודשים האחרונים, על כל הזכרונות ממיס אודן שעדיין טריים וכואבים לה.

השעה היא שעה מוקדמת של שחר, ופס ורוד ודק נישא מעבר למגדלים של טירת קלאודור הקודרת; העצים הפגועים בגן שהיה של מיס אודן מרשרשים... והכרכרה חונה בשער הגן, כאשר משרתיו של מר פריסווין נושאים תיבות ומטלטלין, שיסייעו לאדונם להעביר בנוחות את המסע חזרה אל ביתו שבאחוזת אפליארד.

שרלוט ניצבת בצד, צופה בגן שבו התהלכה פעמים רבות כל-כך עם מיס אודן, שקועה במחשבות נוגות...

לפחות, עד שקולות של מריבה קולנית מקפיצות אותה מהרהוריה.

מאלוויל גילה במאוחר שמלקחי הסלסול שלו נעלמו, רותח מזעם ומאשים את שנואת נפשו סינתיה.
"בדרך-כלל, כאשר דברים נעלמים, הידיים הקטנות והמטונפות שלך קשורות לזה".

סינתיה מתממת, אם כי לא בדרך שמשכנעת את שרלוט.
"הו כן? אין לי מושג על מה אתה מדבר, מר פאנדרהורן (כשהיא מתאפקת שלא לצחקק). אוה, החפץ ההוא? הייתי בטוחה שהוא מזכרת שנטלת מ'השושנה והזמיר'-"

מאלוויל מסנן שאלמלא שרלוט היתה מתעקשת להגן על שרץ קטן כמוה, השרביט שלו כבר היה... וסינתיה, למרבה רוגזו, מתחילה לחקות קול של אומנת מהוגנת שגוערת בו על לשונו הלא ראויה, ועל כך כי הוא 'מאיים על עלמה צעירה בפריטים נוספים מאותו 'מקום מפוקפק''.

הריב מתלהט, סינתיה שבה ומכנה את מאלוויל אפס מטורזן, וכך הלאה; פרופסור ריד, שבוקע מהצללים, מגחך בשקט למראה המריבה, ונוטל את שרלוט לחילופי דברים שקטים, כשהוא מנסה לעודד את רוחה הנכאה. כדרכם של אנשים זקנים, נדמה לו שהיה זה רק אתמול, כאשר בתו הביאה הביתה עלמה מפוחדת ונחבאת אל הכלים, חסרת כל מלבד כתב יד ש... זקוק לליטוש מסויים; והנה היום אותה עלמה יוצאת מכאן בתור נושאת דגל בכירה של מסדר סנט-קלאודור, ומחצית העיר מרכלת על עלילותיה, גם אם לא תמיד על העלילות הנכונות (בנקודה זו, שרלוט מסמיקה מעט).

הפרופסור מודה, שאכן מחשבה רעה בפיקוד של המסדר גרמה לשילוחה של שארלוט ל-West downs, אולם "עניינים כאלו, טיבם שהם מתגלגלים במורד בכוחות עצמם, ולא תמיד לכיוון שצפו אלו שהגו אותם. לעיתים מחשבה רעה שכזו מכשילה את בעליה, יותר מאשר את קורבנה". הוא מזכיר לשרלוט, שהיא זו שתצטרך ליצוק תוכן לתוך התפקיד והדרגה שקיבלה. כמו כן, הוא נותן לה עצה נוספת- סמוך לבירת ה-West Downs (העיר ווסטמור), ישנו פונדקאי אחד בשם סדריק. הם היו מכרים לפני שנים רבות, וסדריק הוא בעל כוחות טבע משל עצמו- גם אם לקח את כשפי הטבע לכיוון אחר לגמרי מזה של פרופסור ריד. הפרופסור מודה, שסדריק הוא אדם זעוף וקצר-רוח, וכי הם הסתכסכו קשות לפני שנים רבות; אולם עדיין, הוא מאמין שליבו של סדריק נמצא בכיוון הנכון, ובאורח כללי – הוא ברנש ששרלוט תוכל לסמוך על עזרתו וליתן בו אמון; מה גם שידידתו הקרובה היא מרפאה מוכשרת ותלמידת עבר של מיס אודן בכבודה ובעצמה.

 

אלא שהשיחה מופרעת בידי אורחים לא קרואים:
קצין הגיוס ויריבה הראשי של שרלוט במסדר, סר מיזלי-קונינגטון, מופיע כשהוא פוסע בנחת במעלה החורשה של מיס אודן, ואחריו עוד קבוצה קטנה של אבירים קשישים וזעופים; סר מיזלי נראה מדושן עונג, וניכר בו שהוא בא לחגוג את נצחונו ואת מה שהוא מפרש כסילוקה של שרלוט מרובע קלאודור.

מיזלי מברך אותה בנימוס שצופן לגלוג מאחוריו, שב ורומז ל'עניינים לא מוסריים' בין שרלוט למלוויל; הוא שב ומפרט, בקולו האיטי והמרגיז, את תפיסת עולמו הלא מלומדת על טיבן של נשים ומקומן בעולם, 'לפי המנהגים הישנים והיפים של אבותינו'.

שרלוט נוהגת בנימוס קר, ולשווא מנסה לרמוז לו שחברתו לא רצויה ושהיא עסוקה. סר מיזלי אינו מתכוון להניח לרגע הנצחון שלו להסתיים מהר כל-כך; ואז הוא פולט, ששליח מקריית המלוכה בא לחפש אותה, אולם הגיע בטעות לטירת קלאודור במקום ל'נבל הטללים', ומיזלי ניצל זאת כדי ליטול ממנו את המעטפה; הגם שזו סגורה, יש לשרלוט יותר מתחושה, כי יריבה הקשיש ומדושן העונג, פתח אותה וקרא את תוכנה.

המכתב עצמו הוא מכתב קצר מהדוכסית יוסטישיה לאדנרידג', שמבשר כי היא מתלווה אל ואחותה ובעלה של אחותה בדרכם אל מעון הצייד שלהם מחוץ לעיר; אולם היא שולחת את המשרתת שלה, ג'יין ווסט, אל איזור דאריל'ס פונד כדי לטפל שם בכמה עניינים קטנים; והיא "מתירה לעצמה לנחש" כי מיס ווסט תפגוש את שרלוט באותו 'מקום מצער' (כזכור, דאריל'ס פונד היא התחנה הראשונה בדרך הראשית מהידרקרון צפונה, כך שהכרכרה של שרלוט אכן תעבור שם, בדרכה לאחוזת אפליארד). יוסטישיה מוסיפה כי 'אהיה מרוצה מאד אם תועילי בטובך, במידת הצורך, להיות למיס ווסט לעזר'.

סר מיזלי, הגם שהוא מכחיש בארשת צדקנית כי פתח את המכתב ("מה זאת עלה על דעתך?!"), לא מתאפק מ'לנחש' את התוכן, ומאחר והוא 'חרד לשאריות המוסר הטוב' של שרלוט, הוא מייעץ לה 'כאדם מבוגר ומיושב בדעתו', להתרחק הן מן הדוכסית והן מן המשרתת שלה; הן התגלמות של אי-מוסריות ושל 'הרוח החדשה והרעה הנוהגת בסלחנות בנשים שהדרדרו לתרבות רעה מאד',

ובלא בושה הוא מוסיף כי 'יצא לו לשוחח בעניין עם ידיד ותיק הקשור בבית המלוכה' (קרי, בחצי פה הוא מודה שהוא זה שהסית את הנסיך אדוארד כנגד שרלוט).

כאשר שרלוט נפנית מעליו במיאוס, מוסווה בקושי מאחורי נימוס קר כקרח, ומודיעה כי עליה ללכת ולעזור לסר פריסווין, סר מיזלי מטיח, והפעם בארשת מרושעת שהוא לא מצליח להסתיר, שאין לשרלוט סיכוי להצליח במשהו ב-West Downs; שאר-בשרו, הכוהן מיזלי-ברינגטון, הוא אדם חשוב מאד שם (וממילא, משפחת מיזלי היא אחת משלוש המשפחות שהביאו את בשורת האבירות למחוז, לפני שלוש-מאות שנים), והוא כבר טרח לכתוב ולעדכן אותו לגבי שרלוט.

בנקודה זו, מלוויל מופיע, ומיזלי מזעיף את פניו; שרלוט לעומת זאת נאלצת להתאפק שלא לצחוק, משום שמלוויל, מאחורי גבו של סר מיזלי, עושה חיקוי חסר קול אבל משכנע למדי של 'אבא יביא לי ארנבצ'יק לבן', כולל מחיאות הכפיים הסניליות. לאחר רגע, גם סינתיה מתקרבת אליהם, נראית תמימה וחמודה מאד עם המזוודה הקטנה שלה; מיזלי שואל אותה לשמה, נזכר להתנהג לפתע אל "החמודה הקטנה" כמו סבא זקן ומטיב.

לתמיהתה של שרלוט, סינתיה נוהגת כמלאכית קטנה, עונה לפי כל כללי הטקס ואפילו קדה לו קידה קטנה, ולא נרתעת מהכינוי השנוא עליה 'חמודה', ומהיד הצפודה שמלטפת את ראשה; ובעוד מיזלי שב לקדוח בראשה של שרלוט, על העובדה שזה שיש לה בת חסות היא סיבה טובה עוד יותר לעשות את הדבר הנכון, לפרוש מהמסדר ולהפוך לרעיה ואם, סינתיה נכנסת, כולה נופת צופים, לכרכרה ומתיישבת במושב האחורי.

לאחר שקצין הגיוס מדושן העונג פוטר את החבורה סוף-סוף מנוכחותו, וחבריו הקשישים משתרכים אחריו, פרופסור ריד מוציא את המקטרת שלו מפיו ומפליט 'אדם מזעזע, חי נפשי'; פריסווין כושל סוף-סוף פנימה, ונראה כי הכל מוכן.

ואז, בעודם נכנסים ומתמקמים, שרלוט שמה לב לכך שסינתיה משחקת בידיה במשהו קטן ונוצץ שאינו מוכר לה; בירור מגלה שזו סיכה עגולה ומוזרה, עשויה ממתכת שנראית כמו כסף, אבל אי-כה שונה ממנה. סינתיה מתרצת בתחילה שמצאה את זה על הקרקע, אולם בסופו של דבר היא מודה, שכאשר מיזלי קשקש וליטף את ראשה, היא כייסה את זה מתוך המעיל שלו. הסיכה מציגה תבליט מלאכת מחשבת של עורב פורש כנפיים היושב על פעמון; פרופסור ריד, שנקרא לבחון את הכתב המוזר, אומר שהאותיות הידרוסטיות בסגנון עתיק, אבל השפה עצמה שונה. הוא מצליח בכל-זאת לתרגם חלק מהכתוב:
"פעמון, פעמון מצלצל מתוך הערפילים; מצלצל, לזכר אירת'-סילדארל של ימים עברו".

ואי-כה, כאשר היא בוחנת את החפץ בין אצבעותיה, שרלוט מדמה שהיא חשה ארומת צללים עדינה ומוזרה, מסוג שהיא לא הכירה קודם לכן, עולה חלושה, אבל נוכחת, מתוך החפץ המוזר שסינתיה קנתה במשיכה.

וכך, בעוד פרופסור ריד מנופף להם לשלום, המרכבה מתחילה לנוע, הסוסים צוברים מהירות, יוצאים מהחורשה הקטנה לעבר הגשר הגדול של רובע קלאודור, ופונדק 'נבל הטללים' דועך ונעלם מאחוריה.

 

ההגעה אל דאריל'ס פונד:

לאחר יום של הטלטלות בדרכים, וכאשר השמש כבר נמצאת נמוך באופק המערבי, הכרכרה של שרלוט נדחקת לתוך הרחוב הראשי העצום של דאריל'ס פונד, חושפת את נוסעיה למחזה המון צפוף של כרכרות, רוכבים והולכי רגל דחוקים, האגם המצחין והמזוהם מצד אחד, ושורות הבניינים האפורים והזהים לגמרי בצד האחר; כאשר מעל הכל, נישאות שלוש הארובות העצומות של תאגיד גרינפילדס, ממלאות את השמיים בעשן וערפיח כבדים.

המראות והקולות אופפים את שרלוט מכל עבר; החל מצעקות המוכרים, יבבות הקבצנים וצניפות הסוסים, ההמון שממהר אנא ואנא בפאתי הדרך, בין המחסנים והפונדקים הרבים, עגלות המשא הרבות, העמוסות לעייפה, והזוהמה, האפרוריות והעליבות ששולטים בכל.

סינתיה מסוקרנת "אומרים שיש כאן רפשנים, מפלצות קרומיות ולחות עם ארבע ידיים ושיניים ענקיות"

"לא שאנחנו זקוקים לתוספת של מפלצות קטנות"

"מישהו דיבר אליך, מר מלקחי סלסול?"

פה ושם, צל יורד על ליבה של שרלוט, והיא חושדת או חשה שעוקבים אחריהם; הרכב שלהם פונה 'אל המקום הרגיל' שבו נוהג מר פריסווין לשהות בדרכו מאחוזתו להידרקרון ובחזרה, והמרכבה סוטה לרחוב צדדי צר ומכוער, עם המוני חבלי כביסה מטפטפים מעליו; בדרך, הוא מסביר לשרלוט על החוקים החדשים שמקשים על חסרי כל נוספים להגיע להידרקרון, מה שתקע אלפים מהם כאן; הרכב מזהיר שיש לשמור על הגב; רובם אנשים מסכנים שנפלו שלא באשמתם, אבל יש ביניהם גם כמה חלאות מלוכלכות ומסוכנות מאד.

בסופו של דבר, המרכבה נעצרת לפני שער אבן, מעליו תלוי שלט עם שלושה תרנגולים ירוקים.

התחושה הרעה של שרלוט מתממשת, כאשר שתי דמויות גסות בוקעות מאחור, ומתקרבות לנוסעי המרכבה שרק ירדו; ואחת מהן מתווה מעין סימן לעבר הפונדק. אזי, הם מתקרבים, מגלים שני בריונים מכוערים וחמושים; אחד עם רעמה בלונדינית שמנונית וחזה רחב כמו חבית; השני כהה יותר, עם תלתלים שחורים וזיפים. הם נטפלים לסינתיה, ושואלים "ילדה יפה, איך קוראים לך?"
סינתיה, עוד בטרם שרלוט מצליחה להתערב, משיבה מבט מתריס ומשיבה "קיסי מ'אסס בשבילכם" (ובדיבור מהיר,
kiss my ass)

הבריונים מתחילים ב"אם היית יותר גדולה, היית יודעת עם מי לא מסתבכים-"

אבל בנקודה זו, שרלוט מתייצבת לפני סינתיה עם חרב שלופה, ומזהירה את הבריונים להתרחק, אם חייהם יקרים להם.

הבריונים יורקים ומקללים, אבל נראים בטוחים ששרלוט לא תהיה הראשונה 'להתחיל אלימות ברחוב ציבורי'. הם מאיימים עליה, ש'חבר שלהם' בשם טוביאס, הוא אלד שמכיר את שרלוט, מה היתה באמת 'אומנת קטנה וצייצנית'..."

שרלוט מסמיקה מזעם, ומאלוויל ממהר להתייצב לצידה, משחק עם השרביט שלו, ותוהה בקול למה להפוך את הבריונים.
"חזיר? לא, זה יותר מדי קל, דומה למקור. צפרדע? אולי מקק? כך הוא ירגיש כל-כך בבית בין החברים שלו בביוב".

הבריונים בתשובה מכנים את מלוויל "תרנגולצ'יק אוכל בתחת" ומזהירים ש"יש להם חברים מאד חשובים באיזור".

ובעוד העימות המילולי וחילופי האיומים נמשכים, דלת הפונדק נפתחת ברוב מהומה, ובוקע משם ברנש מהודר ותאטרלי מאד (אולי מדי), עם כובע נוצה מהודר וחרב כסופה שלופה בידו. במשלב גבוה מאד, הוא צועק לבריונים "הו אתם, אנשי זדון! פרחחים חסרי בושה!" וכיוצא באלו, וכיצד הם מעזים 'להתאנות' כך לעלמה יפה!".

הבריונים נאחזים באימה; "זה הוא שוב", ו-"המשוגע הזה!" ומול פיו הפעור בתדהמה של מלוויל, הם מפנים עורף ונמלטים במורד ברחוב.

הברנש המהודר מנשק באבירות רבה את ידה של שרלוט, מציג את עצמו כסר ארנסט קריספירן, הרפתקן נודד, פייטן ומשורר של בלדות, שדמו רותח למראה התנכלות גסה לגבירות, בעיקר הנאות והאציליות שבהן" הוא מזמין אותה לכוסית משקה, ומנסה לסחרר אותה בתיאור עלילות גבורה ציוריות, כולל רכיבה על פיל ענק במעמקי הביצות המיוערות של מאסקארו, לחימה במצודות הקפואות והנידחות ביותר בהרי הצפון, ועוד...

סינתיה נראית מסוקרנת מן הסיפורים; מאלוויל נוחר בבוז, ואילו פריסווין מזמין משקה ומעיר בשקט "ובכל זאת, אדוני, אתה נראה מעט מוכר לי".
שרלוט חשה מסוחררת מעט, אולי יותר מן המידה-

אבל אז, אולי מוקדם יותר, הברנש המהודר חושף את קלפיו, ובדרך פתלתלה מבקש ממנה כסף; הרי שניהם לוחמים למען הצדק, והוא נקלע לבעיה מסויימת, כאשר חלקו בהרפתקה נועזת של גילוי אוצר מכושף צריך להגיע לעיר עוד כמה ימים, והוא זקוק למשהו בין לבין-

וכאן, מופיע הפונדקאי שיצא מן המטבח, ונוהם:
"אל תתני לו פרוטה, מיס, אם את יודעת מה טוב בשבילך"
"איך אתה מעז?!"
"פייטן בן תחת, עוסק כאן ברמאות מתחת לקורת הגג שלי, שלא לדבר על המאה שלושים וחמישה שילינג שאתה עדיין חייב לי"
"התכוונתי לשלם עד לאגורה האחרונה!"

"כן בוודאי, ממש כמו שרכבת על מסטודון והרגת ענקי קרח, רפשן היה זולל אותך לארוחת צהריים, אם לא היה חוטף קלקול קיבה קודם"
ובכך, הפונדקאי צועק לשרתי הבית לקחת את מטענו של הפייטן מחדרו ולהשליך אותם לאורווה, כי "מי שלא משלם חובות, ישן באורווה עם הסוסים. מחר בבוקר אתה נעלם מכאן עם החפצים שלך, ואם לא תשלם לי את מלוא החוב עד השבוע הבא, בי נשבעתי כי אבקש צו מאסר"

וכך, מוחה ונאבק, הפייטן ביש המזל מושלך מחדר ההסבה.

מר פריסווין נזכר, שכעת הוא נזכר היכן נתקל בו; הוא היה אחד מחבורת ההוללים הצעירים שהיו מסתובבים פעם עם הבן של רדליף הזקן, לפני שהלה לקח את עצמו בידיים ושינה את דרכיו (הבן של רדליף, לא הפייטן-הולל הזה). אבל משום-מה, פריסווין לא זכר ששמו של ההולל ההוא היה ארנסט דווקא...

הפונדקאי מתנצל על כך שהתיר ל'חלאה' להטריד את אורחיו, ומאלוויל, שגם כך נתון במצב רוח רע, מלגלג על שרלוט שתחילה נראתה כמאמינה לנוכל (או לפחות כך מאלוויל טוען), בחיקוי שקט, אבל מדוייק מאד מתוך כתב היד המתקתק של שרלוט עצמה:
"הו, מרת ווילצ'סטר! נדמה לי ששוב אני מאוהבת עד כלות. אללי!"

בדיעבד, הפונדקאי נזכר (הוא שכח תחילה בגלל כל המהומה) להזהיר את שרלוט, שאישה אחת, מעט מפוקפקת לדעתו, התעקשה לחכות לה בטרקלין שהוזמן עבורה; היא אמרה ששמה מיס ווסט.

 

ארוחת הערב שהפכה לאסון:

הטרקלין שהוקצה לשרלוט, פריסווין ובני פמלייתם הוא קטן וצנוע יחסית, אבל נקי מבפנים, ובעל מראה ביתי נוח (ובכל זאת, נראה כי העליבות מבחוץ נאבקת כל העת לחדור פנימה); המשרתים מתחילים לערוך את שולחן ארוחת הערב, בעוד התיקים נפרקים. פריסווין תופס מקום בכורסא, ואילו שרלוט מגלה את ג'יין שתפסה שביתה בכורסא בקרן זווית, פומית העישון הארוכה שלה בפיה, ושערה הכהה נופל על פניה החיוורות מדי; נדמה לשרלוט שזו הפעם הראשונה שהיא רואה אותה, שלא במסגרת שיטוט בעלטה, הפתעה או דחק-זמן שאויבים חמושים בצידו.

כאשר שרלוט נכנסת לחדר הצדדי, ג'יין מנהלת שיחה עם מאלוויל, שמנסה לשווא להסוות את הדרך המאד-מאד מתעניינת בה הוא בולע את דמותה; אולם הוא נתקל בעיקר בזלזול משועשע, מסווה אך במעט מאחורי נימוסים צוננים. ג'יין מעירה לשרלוט בציניות כי "אין ספק שידידה הצעיר היה נוהג כג'נטלמן ומציע להראות לי את הגן, לו היה כאן אחד. אם כי, למרבה הצער, הגנים בהם היא מטיילת בדרך-כלל הם גנים של בתי עלמין ושאר מקומות מלבבים כאלו".

מאלוויל, כעוס ומושפל, מסתלק כרוח סערה; הרי ממילא, לאחרונה שרלוט, הדיים המהוללת, רמת-מעמד ומיוחסת מדי עבורו, כאשר שועי-ארץ משחרים לפתחה, והיא ממילא אינה מתייחסת אליו, מלבד הטפות מוסר מרגיזות; אם כך, הרי שהוא יניח אותן לנפשן. שרלוט מביטה אחריו, נבוכה ומופתעת; עד כה, היא התקשתה לשער עד כמה הדרך בה התהפכו יחסי המעמדות ביניהם מציקה לו, ועד כמה הוא חש את עצמו זנוח ומושפל בצילה. ג'יין מלטפת את הקמע לצווארה, שנראה כמו גרסה פשוטה של הקמע המוזר של יוסטישיה עצמה (ששרלוט חושדת שהוא למעשה הקמע שראתה בחזיונות על הוורלוקית אן גריווינד, אחותו של סבה של שרלוט עצמה).

ג'יין ווסט מודה, שיש לה כמה עניינים אפלוליים לטפל בהם, אבל היא לא החליטה בכמה מהם לערב את שרלוט, הגם שהיא מודה ש"במסיבת התה האחרונה בה השתתפנו הוכחת שאת יעילה למדי, יחסית לילדות פנימיה כמובן. אבל אין לי ספק שיש לך די והותר צרות משלך, או למצער, בקרוב יהיו לך".

שרלוט תמהה, האם להראות לג'יין את הקמע של סינתיה, ובסופו של דבר מחליטה שלא לעשות זאת.

ואז, שתיהן נקראות אל השולחן, כי ארוחת הערב מוכנה.

הארוחה הופכת עד מהרה לאסון; מאלוויל כעוס ומושפל, משקשק במזלג בצלחת שלו, ומנסה לשווא לא להביט בפניה הלבנים של ג'יין ווסט; היא עצמה בקושי אוכלת, ומסתפקת בשתיית גביע יין אדום, אגב הערה צינית ש"מאחר והיא יצאה לתרבות רעה, ארוחות משפחתיות שלוות כבר אינן מעוררות בה תאבון מרובה"

פריסווין מנסה לעורר שיחה ומדבר על אחוזת אפליארד, וכמה היא יפה בסתיו; וכך הוא נסחף למשאלת הלב שלו, לראות את שרלוט נישאת שם, מתחת לאותם עצים בצילם הוא טייל בעבר עם... (הוא עוצר את עצמו, לפני שהוא מזכיר את אמה של שרלוט). אלא שכן, ג'יין משלחת בו מבט מזרה אימים, ומחרידה אותו בשאלות לעגניות ומצמררות בנושא שרלוט, והילדים שאולי יהיו להם.
'מר פריסווין, האם אתה יודע כיצד הקאהרויאנים הורגים ילדים?"

ובקור מוחלט ובלא רגש, היא מתארת את הריטואל המזעזע של שאיבת נשמות ילדים לתוך קריסטל, ואיך הזעקות שלהם הופכות למנגינה מכושפת; ומכאן, היא מגיעה למוסר ההשכל שלה, כשהיא מתעלמת מהתחנונים שתחדל. מאחר והיא אישה שהדרדרה לתרבות רעה, היא כבר הספיקה לשמוע הכל נאמר עליה, מהאשמות בפשעים שונים, ועד גבירות צדקניות ומקומטות שריכלו שהיא נמשכת בסתר לנשים אחרות. הן טעו, כמובן; היא אינה נמשכת לאיש, ולעולם לא תחטא בחולשה מטופשת כזו. אין דרך בדוקה כזו ליצור לאויב פתח בו יוכלו להכות אותך מתחת למגן; ומאחר והנשמה של שרלוט נגעה בעולם הצללים, אולי ילדי-האפלה יסברו שהיא יכולה להוריש זאת גם לילדיה...

כאן, שרלוט משסעת אותה בכעס, ומאלצת אותה להשתתק ולשוב ולפרוש לקרן זווית; לא לפני שג'יין מקנחת בצחוק המטורף למחצה שלה, כשהיא מטה את ראשה החיוור לאחור, והיין שלה נוטף מעת משפתותיה, כמו זרזיפים של דם. השיחה ליד השולחן גוועת; אפילו סינתיה חיוורת ומזועזעת, ופריסווין רועד. עד מהרה, הקרואים מתפזרים במהירות לחדריהם, והטרקלין טובע בשקט ובעלטה.

שרלוט זועמת, הולכת להתמעת עם ג'יין; אין לג'יין זכות להתנהג כך אל המשפחה של שרלוט, משום סיבה שהיא; באותו רגע, שרלוט חשה שהיא ממש מתעבת את האישה הזו, עם פניה החיוורים ומה ששרלוט מחשיבה כצביעות והעמדת פנים מרושעת מצידה. ג'יין משיבה לה מנה אחת אפיים; שהיא זו ששורצת בצללים ולוחמת בדברים חסרי-שם, כדי לאפשר לילדות טפשות לקרוא רומניים טפשיים ולקשקש על וורדים, עד שיתבגרו לגברות צדקניות שמצקצקות בשפתותיהן ובזות לה. ואילו שרלוט צריכה להאשים את הגורל שלה, לא את ג'יין ווסט; הסיכוי של שרלוט לחיות חיים רגילים ולהיות רעיה מאושרת ואם מת באותו בית מחסה, ביחד עם חייה הישנים;

"אי אפשר להמלט מטלפיו של המוות בלא לשלם תמורה, ואת יודעת את זה. באמת, את לא טפשה עד כדי כך"

ואזי, מול זעמה ופניה הסמוקות מחימה של שרלוט, ג'יין שבה ותוחבת את פומית העישון לפיה, לאות שאין היא רוצה לדבר עוד.

 

מאורעות הלילה:

שרלוט, ששנתה נודדת גם כך, מתעוררת מעט לאחר חצות, מרעשים עמומים שעולים מלמטה. כאשר היא חומקת בחזרה אל הטרקלין, ג'יין אינה שם, אבל הקולות עולים מהקומה התחתונה של הפונדק, והם כולם קולות של גברים; ומאחר וחדר ההסבה הגדול ריק, הרי נראה שהקולות מגיעים מחלקו האחורי של המטבח.
כאשר שרלוט מתגנבת לאותו כיוון, היא מבחינה במאוחר בג'יין ווסט, חבויה בצללים ומקשיבה, כשהיא נראית משועשעת למדי; ואילו בפאתי המטבח נמצאים ארבעה גברים: שני הבריונים מאחר-הצהריים, אחד מהם מחזיק את ארנסט הפייטן גבוה מעל הרצפה, בעוד האחרון מייבב ומצטדק, ונער המטבח המפגר למחצה, ישוב על כסא ומצחקק בהנאה בקולו המטומטם.

עד מהרה, שרלוט מבינה כי "העסקה" עליהם הם מדברים, קשורה בקשר הדוק למה שקרה איתה עצמה אחר הצהריים.
הבריון הבלונדיני נוהם ש"עסקה היא עסקה, ולנו מגיע עשרים וחמש שילינג על החלק שלנו. הוא וחברו 'לא זוכרים' שהיה תנאי בעסקה, שהם מקבלים תשלום רק אם הפייטן מצליח". לעומת זאת, אם הפייטן לא ישלם, הם יביאו אותו אל אחד בשם "ג'ורג' הקטן" ש"אוהב לזיין בתחת, בעיקר בארדים פטפטנים שהם גם ככה חצי זכר וחצי נקבה", ואותו ג'ורג' בוודאי ישלם להם יותר מעשרים וחמש על "שק הזבל המיבב הזה".

הפייטן מתחנן ומבטיח שישלם ברגע שיהיה לו, גם כך המזל פנה לו עורף, ידידיו ירדו מנכסיהם, והוא היה בטוח שדיים גריווינד תהיה נדיבה יותר בכספה.

הבריונים צוחקים בגסות "מי בכלל יהיה נדיב עם שק זבל הומואי כמוך, הא?" ותוהים האם הוא יזכר איפה הכסף, אם הם יחזיקו אותו הפוך.

ג'יין לוחשת לשרלוט שאין סיבה להתערב; להיפך, המחזה משעשע למדי. למה לרחם על הברנש ההוא? הוא נוכל מדופלם, שוקע בחובות "מכאן ועד באטרברוק", וכמה חבל שהחבר שלו להוללות, שהוא היה רגיל לחיות על חשבונו, תפס את עצמו בידיים והחליט להפוך לבן-אדם, ואז גם הסתכסך עם האבא המאופס שלו, שנישל אותו מהירושה. "כן, כן, החיים לא הוגנים, אני יודעת".

שרלוט, גם כדי להרגיז את ג'יין, מתערבת בכל-זאת ומאיימת על הבריונים שיניחו לפייטן. הלה מיבב לעזרה; הבריונים מצטדקים בזה ש'פייטנצ'יק השקרן, הוא זה שניסה לעשות סיבוב גדול על הארנק שלך, לא אנחנו. אנחנו, במובן מסויים, דווקא מגינים על הכבוד שלך, מיס".

ואז, בעוד אותו 'ויכוח' בעיצומו, הצופה של הבריונים מופיע מן הדלת האחורית וצועק להם בבהילות ש"כרוב חמוץ הזקן בדרך לכאן, עם אנשים חמושים". הבריונים שומטים את הפייטן ונסוגים בבהלה, לא לפני שהם מכניסים בו בעיטה נוספת.
"אנחנו עוד נמצא אותך, זבל שקרן, אל תדאג".

לאחר דקה קצרה, מתקרבים ונכנסים ארבעה או חמישה אנשים, עטויים ברדסים כהים, ובראשם לוחם מרשים וכסוף שיער, עם חזות בולטת למדי של קצין קיידרהרצי מהדור הישן; הוא מזהה מיד את ג'יין ווסט ומנשק את ידה.
"אוה, מיין גוט! מיס ווסט, איזו הפתעה נעימה לפגוש בך!"
"הייתי מוחמאת, לות'אר, אבל תמיד היית שקרן גרוע. באת לכאן משום שציפית לפגוש אותי".

מיס ווסט מציגה את "ידידתה המפורסמת", דיים שרלוט גריווינד. לות'אר פון טראזינג מנשק את ידה של שרלוט ומציג את עצמו; בעבר משרת צנוע בצבא הוד-מעלתו הקייזר, וכיום סגן מפקד המשמר של דאריל'ס פונד בחסות הוד-מלכותו ההידרוסטי. למען האמת, נדמה לו שמפקדו, מר וילפריד רדליף (את השם הזה הוא הוגה במבטא הידרוסטי מופרז, בטון אירוני למדי) הזכיר ששרלוט תגיע, ושהוא היה רוצה לפגוש אותה לארוחת צהריים. אולם לטראזינג ואנשיו יש צרות דוחקות יותר, ולא מדובר רק ברפשנים. הוא מתנצל בפני שרלוט, ואומר שלא יטריד אותה- ולמעשה, כך הוא מסמן לה שהוא רוצה לדבר עם ג'יין בפרטיות. זאת, לא לפני שהוא 'מזחיל' את הפייטן המיבב החוצה, ואומר לו שלמזלו הרב, הוא ואנשיו לא עוסקים בנוכלים וחייבי כספים.

 

שרלוט, מעט פגועה ונעלבת על כך שלא בוטחים בה, עולה למעלה, בחזרה אל עבר הטרקלין שלה... רק כדי להתקל בסינתיה, ערה לגמרי, מצותת לשיחה שמתנהלת למטה באורח מתוחכם, על-ידי מכשיר מוזר שהיא מצמידה לאחד הצינורות, שמורכב בין היתר מ... מקלחי הסלסול הגנובות של מאלוויל.

שרלוט מתפתה לעשות כמו סינתיה ולהצטרף להאזנה.

כך היא שומעת, שלמטה פון טראזינג מספר לג'יין ווסט את דאגותיו; רפשנים הם בדרך-כלל יצורים חסרי מוח, אבל לאחרונה הם התחילו לנהוג באורח לא שגרתי ומסוכן בהרבה. בין היתר, עולה גם השם של המוסד בברקנל'ס דום, ופון טראזינג אומר ששם הדברים שקטים יותר, אולם הוא מעולם לא נטה חיבה לכוהנות של המוסד, לא רק משום שהוא תוהה לגבי כמה מעסקי התרומות והצדקה שלהן; אם כי לזכותן יאמר שהן מרחיקות את היצורים מנחלתן באורח יעיל... כך או כך, יש לו דאגות דוחקות יותר.

בנקודה זו, פון טראזינג שב ושואל, האם אפשר לבטוח בשרלוט. המוניטין של המסדר שלה גרוע למדי... (אם כי, באירוניה מרה הוא מוסיף, שנוכח מה שקר בשורות ה'שטאלהלם', הוא לא בטוח שיש לו זכות להתאונן).

ג'יין משיבה, שיחסית לילדת פנימיה צדקנית ומרגיזה, שרלוט לא רעה בכלל; ומה ש"יש לי כאן בתפריט" גרוע בהרבה מחבורת אנרכיסטים; הוא עצמו, עם כל הכבוד, תוהה עד כמה נשים, שהן עדינות יותר מטיבן, יכולות לעמוד מול זוועות כמו שהוא ואנשיו נתקלים בהם. אפילו ג'יין ווסט, כמה שהיא שונה ונוקשה...

ג'יין משסעת אותו בלעג מר; האישה שהוא מדבר עליה (קרי, היא) ראתה את החברה הטובה ביותר שלה נקרעת לגזרים מולך עיניה, לא רק בגוף, אלא גם בנפש, באמצעות קסם אפל שאפילו אויביו המושבעים מאחוות המוות יתקשו להעלות במוחם המעוות. היא גססה והוציאה נפשה בידיים שלה, ו"לזה אני קוראת משהו מכוער, מיסטר". האם טראזינג בטוח שאחרי זה, כמה רפשנים ודומיהם יכולים להרשים אותה?

סינתיה מרותקת לשיחה, ומתחילה להעלות השערות על כך שאולי טראזינג גילה עקבות של רפשן ענק ומעוות במיוחד שהתעוות ברעל שנשפך לאגם, שמוצץ את המעיים של הקורבנות שלו בעודם בחיים. שרלוט מזועזעת, ומקפידה ללוות את סינתיה המאוכזבת לחדרה (למרות שזו מתנגדת ומוחה, היא לא פחדנית, והיא זו שגילתה איך לצותת לשיחה!), מעירה את מאלוויל המנומנם וחסר החשק, שמבטיח אגב פיהוק להשגיח על הילדה; ואז היא חשה למטה.

 

הקרב על משלט האבן: שרלוט יורדת אל פון טראזינג וג'יין (האחרונה לא נראית מופתעת מדי), ולאחר דין ודברים קצרים נוספים, פון טראזינג מסכים לנוכחותה, ומורה לאנשיו להערך ולצעוד לעבר אחד המשלטים שלהם מחוץ לעיר; יש שם משהו שהוא יראה להם... אבל עליהן להבין, שמדובר במראות מחרידים.

החבורה צועדת דרך הרחובות המצחינים והטחובים, עד שהם מפנים מקומם לשדות בור מזוהמים ומנומרים בשלוליות עמוקות, פירים וקבוצות עצים חולים ונגועים בחזזיות; המשלט, שפון טראזינג מכנה 'אתלסהול" מזדקר מולן כמו שן פגומה מראש תל, ששניים ממדרונותיו תלולים מאד, והוא צופה על אגם רפש קטן ומבעבע. ואילו מצד אחר, העצים הנגועים של יער סקאנקווד קרובים למשלט, מזדחלים לעברו כמו צללים אפלים.

אלא, שכאשר הדמויות מתקרבות, המשלט נמצא תחת התקפה של שני תריסרי רפשנים לפחות; זאת ועוד, מישהו מבין העצים מטיל בו לחשי עיפוש מתוחכמים למדי, שפוגעים בקירות ומכסים אותן בעסיס לוהט ורעיל, שמעלה עננים על עננים של צחנה. טראזינג עורך את אנשיו להתקפה, ומבקש משרלוט וג'יין לבצע איגוף אל בין העצים, כדי לנסות וללכוד את מטיל הלחשים. הוא ידע שהרפשנים נוהגים מוזר; להתקיף משלט בדרך כזו, זה משהו שהוא יותר מחריג עבור מפלצות רעבתניות וחסרות מוח ששורצות בבוץ הרעיל.

ג'יין ושרלוט מסתערות בין העצים, חומקות ממלכודת פרימיטיבית, אבל אכזרית למדי של ענפים מתוחים שיכולים היו להפעיל יריקות של גאז מזיק ומצחין עד סכנת עלפון; הן נתקלות בחבורות של רפשנים ואוכלי נבלות קרומיים, ומפלסות את הדרך בלחימה; בסופו של דבר, הן מחמיצות את קוסם העיפוש, הגם שהוא מנסה להטיל עליהן לחש מרחוק, ומצליחות לראות אך ורק צללית קטנה וכובע גבוה ומהוה למראה. תחת זאת, סוגרים עליהן רפשנים ענקיים ומעוותים לגמרי (דומים לאלו עליהם 'פינטזה' סינתיה קודם), בעלי מחושים מעוותים מהחזה הנפוח והדולף שלהם, שלוש עיניים מעוותות ויכולת לירוק רעל.

לאחר קרב אלים, אולם קצר, הרפשנים נהדפים מהמשלט, ושרלוט וג'יין נכנסות פנימה; ושם, בצללים המרופשים של לאחר ההתקפה, טראזינג מראה להם את מחזה הזוועה עליו דיבר קודם לכן: משפחה שלמה של אומללים, שרוטשה עד לבלי הכר, כולל הילדים הקטנים, במה שנראה כמו טפרים עצומים, גדולים בהרבה מכדי להיות של רפשן, או אפילו של אחד הרפשנים המעוותים ששרלוט לחמה בהם קודם. טראזינג מודה שהוא נבוך, כי כל מאמצי אנשיו לסגור על היצור הזה עלו בתוהו, והוא הצליח תמיד לחזור ליערות או למנהרה המעופשת מחוץ לעיר ממנה התגנב; אולי יש לו יכולת מפותחת מאד של התחפרות מהירה...

וכאן, נשמע קול מוכר של "אוי נו, באמת" ו"אם כל הכבוד, אתם כזו חבורה של מטומטמים".

שרלוט מזהה מיד את הכל, ובתערובת בין בהלה, כעס והפתעה היא פולטת בקול החמור ביותר שהיא מצליחה לגייס "סינתיה אסבורן, מה את עושה כאן?!" וזאת עוד לפני שהיא מסתובבת בפועל ורואה כיצד סינתיה צצה מהצללים; מסתבר, שהילדה הערימה על מלוויל, התגנבה החוצה ועקבה אחרי החבורה של טראזינג לכל אורך הדרך. ומול סגן מפקד המשמר הנדהם, סינתיה מציעה את התזה שלה; בלא רתיעה, היא רוכנת על הגופות, ובודקת את הפצעים, כשהיא מחטטת בהם... עם מלקחי הסלסול הגנובים של מאלוויל, כמובן; ועד מהרה היא מצאה את מבוקשה. רסיסים קטנים וזוהרים חלושות, של משהו דמוי-נחושת.

("תגידו, בכלל טרחתם לבדוק את הפצעים ההם?")

מה שסינתיה מעירה לטראזינג הנבוך, הוא שהיה עליו לחשוב בכיוון ההפוך. שום רפשן מן הטבע לא מתהלך עם טפרים מצופים נחושת, כלומר, במקום לחפש עקבות מפאתי העיר החוצה, היה על טראזינג ואנשיו לנסות ולחקור פנימה, לתוך העיר עצמה. טראזינג חושב במהירות, ומעלה בדעתו מקום אפשרי אחד: מפעל גדול שמיצר כלי נחושת, מוקף סדנאות שחלקן נטושות למחצה ומושכרות לאנשים כאלו ואחרים.

סינתיה, שמתעלמת למדי מהנזיפה המבוהלת של שרלוט, משלבת ידיה על חזה בארשת נצחון.
"הנה, ממש כך. ועכשיו, מפני שאני ילדה קטנה ומזועזעת, אז אם מחפשים אותי אני אהיה בחדר למעלה, שקועה בבכי".

 

שרלוט, עודה מבוהלת וזועמת, מבקשת מטראזינג שידאג שמישהו מאנשיו ילווה את סינתיה בחזרה אל הפונדק, מהר ככל האפשר. טראזינג מאשר את הבקשה, כאשר הוא ואנשיו מכינים תוכנית מהירה לפשיטה על הסדנאות בפאתי המפעל; ג'יין ווסט ושרלוט מתבקשות גם הן לקחת חלק במבצע; כאשר פון טראזינג ואנשיו יבואו מן השער הראשי ויסיחו את דעתם של השומרים של הסדנא, אם זו אכן הושכרה ויש שומרים אלימים במקום, שרלוט וג'יין יתגנבו דרך רחוב עלוב וצר שחולף מתחת לצד הסדנא, וינסו למצוא דרך צדדית ונסתרת יותר להתגנב פנימה ולראות מה מתרחש שם.
ג'יין מסכימה, אגב הערה צינית ש"ילדת הפנימיה שפה להוטה להוכיח את עצמה, ואני לא הרגתי משהו כבר המון זמן- בערך יומיים".

 

ההתקפה על רחוב פא: שרלוט וג'יין ווסט חומקות אל תוך מה שנראה כרחוב צדדי מטונף ואפל שמתפתל מתחת לחומות האבן הגבוהות של הסדנה החשודה, בעוד פון טראזינג ואנשיו צועדים במישרין לעבר השער הראשי ומקימים רעש מכוון.

מה שנגלה לעיניהן הוא העליבות בהתגלמותה; נתיב בוצי ומנומר בערימות זבל שכלבים ומזיקים קרומיים נוברים בהן, ומסביבו סבך של בקתות, ביתנים ומחסות מאולתרים. בהמשך הרחוב, הדמויות מבחינות גם בבניין אבן תלת-קומתי חרב למחצה, שבקירותיו חורים גדולים והקומה העליונה שלו הרוסה כמעט לגמרי, ואילו מעל לכניסה מתנדנד שלט (כאשר הדמויות יתקרבו עוד יותר, הן יראו עליו ציור של סיר גס, וכתובת מכוערת עם שגיאות 'מרק פא (Pah), שובע וריוויון לקבצן ולאביון'.
בתוך דקה קצרה, שרלוט וג'יין מוצאות את עצמן מוקפות בידי קהל של צללי אדם; גברים, נשים וילדים כחושים, עוטי סחבות שבוקעים מתוך המחסות והבקתות המצחינות; רבים מהם נראים נגועים בחוליים איומים, בעיקר נגעים מצחינים להדהים על העור, בגוונים של אפור או חום-סגלגל.

צללי האדם מקיפים את הדמויות, מהם רוקקים ומקללים ומהם מתחננים לעזרה, מזון או כמה פרוטות. שרלוט מזועזעת, ואילו ג'יין מגיבה בקור ואומרת שהיה עדיף להרוג את כולם, כולל הילדים, כדי לקצר את היסורים שלהם. היא אומרת, באותו קול קר ונטול חמלה, שיש לה ניחוש מה הם אכלו, ואם היא צודקת, מצבם חשוך מרפא- לכל היותר, היה אפשר להציל כמה מהם בעזרת טיפול בן שבועות של כוהן, כמובן במערכת חדרים נקיה ושפע מזון טרי ותרופות יקרות. בהעדר כל אלו, עדיף היה להרוג אותם כדי למנוע מהם גסיסה של חודשים ארוכים כאשר הנגעים מכריעים אותם לאט-לאט; כך או כך, הרעש שהם מקימים מבהיר לכל יצור במרחק חצי מייל שהיא ושרלוט כאן.
שרלוט מלא זעזוע ותיעוב לג'יין, ובאורח הפגנתי מעניקה לאומללים מעט כסף, מה שכמובן גורם להם להצטופף מסביבה עוד יותר- עד שג'יין מרתיעה אותם עם החרבות שלה בתוספת צחוק מבעית, מטורף למחצה, גורמת להם לסגת בפחד, וממלמלת דבר מה בלתי מחמיא על 'ילדות פנימיה צדקניות'.

בין לבין, בעודה מביטה בג'יין בהתמרמרות ובגועל, שרלוט מבחינה בזווית עינה בצל שחמק משם והלאה, אל תוך קרן זווית שנוצרה במקום בו התעקלות של החומה הגבוהה ממעל גובלת בצינור מתכת גדול שבוקע מתוך הלבנים, ומזרים קילוחים של רפש נוזלי אל תוך התעלה שבצידו החשוך של הרחוב.

 

אלא, שבטרם היא מספיקה לעקוב אחרי אותה דמות, סוגרים עליה ועל ג'יין צללי-אדם גדולים ואלימים יותר, ובניגוד לאחרים, חסונים וחמושים יפה; הגברים הפרועים נראים כמשהו שאיבד אנושיות במידה כזו, עד שהדרדר למעין כלאיים בין אדם לרפשן; העור שלהם עטה גוון אפרפר-סגלגל לא אנושי, ופה ושם צומחים מתוכו גידולים קרניים לחים; הלשונות שלהם ארוכות ומשתלשלות מפיהם, והעיניים שלהם, שאולי היו חומות במקור, לבשו גוון חום-צהבהב חולני.

אחד מהם מגרגר משהו על "אישה, אישה אמיתית. מזמן לא הייתי עם אישה".

ג'יין ממשיכה בצחוק המעוות שלה, ומשיבה ש"מי אמר שאני אישה אמיתית? אולי אני רוח רפאים מעונה, שעומדת לנעוץ את הפלדה הזו הישר בגוש הזבל שפועם אצלך בחזה?"
ובלא להמתין, היא מזנקת לקרב, הצחוק המזעזע שלה אופף אותה כמו ענן; צללי האדם, מלבד הבריונים המעוותים, צורחים ומתפזרים לכל עבר; ושרלוט נגררת לקרב אחרי ג'יין. לשני חצאי הרפשנים אין הרבה סיכוי כנגד הדמויות, שמצויידות ומאומנות טוב בהרבה; מעט יותר קושי, נגרם בשל הופעה של חצי-רפשן שלישי, שצץ מאחורי עגלה הרוסה, מנופף באלה מסומרת ביד אחת וגרזן ביד האחרת; אותו ברנש נראה כאחוז בשכרון קרב, שהולך ומתגבר, הופך אותו למסוכן יותר ויותר ככל שהוא עצמו נפצע יותר.

 

לאחר שהחצי-מפלצת הצורחת והמשתוללת ממוגרת סוף-סוף, שרלוט מתפנה לנסות ולעקוב אחרי הצל שחמק לקרן-זווית; בדרכן, הדמויות עוקפות בזהירות מדרגות שעולות לעבר שער מסורג של הסדנה, שמעברו האחר עולים הדים של מהומה מרוחקת וקולות קרב- כנראה שמשם, טראזינג ואנשיו כבר החלו את הפריצה שלהם.

לאחר רגעים ספורים, הדמויות מגיעות לפיסת אדמה מוגבהת במקצת מתחת לפינה של החומות, שדחוקה בינן לבין השלולית המצחינה שדולפת מן הצינור; שם, במקום שקשה לראותו מהרחוב, הן מבחינות בבקתה עלובה, שמנסה באורח די פתטי להתייפות על-ידי גדילים וחרוזים גסים, ולפניה שתיים או שלוש קדרות גסות שעוד מעלות עשן. חלק מצללי האדם עוקבים אחרי הדמויות ממרחק, בעוד האחרים מתקוטטים על המגפיים ושאר מיני חפצים ופרטי לבוש מגואלים בדם מחצאי-הרפשנים המתים. שם, אישה בשמלת קרעים כהה ושיער פרוע, מצטנפת לפקעת ונושפת בשנאה לעבר שרלוט.

"לכי, לכי מכאן!" הקול נשמע לשרלוט מוכר מאד "ילדה מטונפת, כפויית טובה, באת להנות ממה ש..." כאן, היא פורצת בהתייפחות שורקנית.

לוקח לשרלוט רגע לזהות בדמות הכחושה, האפורה והמטורפת למחצה את מיס היפ הזכורה לרע (אותה בעלת 'סוכנות' שפיתתה אותה להגיע להידרקרון באמתלה של עבודה כאומנת, ובפועל התכוונה למסור אותה לעסקי זנות; כאשר שרלוט ברחה ממנה, היא התמוטטה באפיסת כוחות והגיעה לאותו מצב של סף מוות (או מעבר לכך) שממנו התעוררה בראשית הקמפיין שלה).

ג'יין נותרת מאחור, בצללים, משגיחה בחצי עיין על צללי האדם מאחור, ונדמה לשרלוט שהיא רועדת בצחוק חרישי.

מיס היפ עוברת בחדות בין קללות ל"את חייבת לי, כולם חייבים לי. היית צריכה להיות מתה, ארורים האלים, ארור הכתר. חייבים לי...

שרלוט מנסה לדובב אותה, ומצליחה לסחוט קטעים מבולבלים שהופכים לאט-לאט לסיפור על מה שארע לאחר הפגישה האחרונה שלהן (כאשר יוריק הבריח את מיס היפ, שכבר אז טענה ששרלוט כפויית טובה שחבה לה כסף, מהפונדק ברובע זאוטלר). כמסתבר, הבריונים של "הג'נטלמן השעיר" ג'וני לאנג ("שיני סוס") לא היו מרוצים במיוחד ממיס היפ, ובסופו של דבר שרפו לה את הסוכנות ("איבדת את הסחורה שלנו, ככה הם אמרו").

ג'יין מתערבת בבוז, ושואלת כמה זמן שרלוט תבזבז על הסחבה הזו; כאשר מיס היפ רואה את ג'יין, היא מפליטה צרחת אימה (שרלוט לא נותנת דעתה במועד על כך, כי לאחר מכן היה רחש ותכונה בחלונות בית 'מרק פא' שנישאים מעליהם, לא הרחק משם)... אם כי לאחר רגע, מיס היפ משנה מעט את טעמה, כאשר ג'יין אומרת שמעולם לא נתקלה בה  ("מעולם לא ראיתי אותה, אחרת הייתי חוסכת לה כאב-לא ואי-נוחות שבמסע לפינת החמד הזו. מזג האוויר כאן נורא למדי, הלא כן, מיס?"), ומיס היפ גונחת:
"לא, זו לא היא. האישה ההיא היתה דומה לה רק קצת, ולא היו לה חרבות".

מהמלמולים המייפחים של מיס היפ, שרלוט למדה כי לאחר ששרפו לה את העסק, היא הלכה להתלונן למשמר העיר, שם נתנו לה לחכות שעות ולא זיכו אותה בשום יחס, למרות שעשתה מהומה שלמה, שהיא אישה הגונה ומכובדת שחלאות אדם שרפו את העסק שלה. לאחר שעות, הופיעה האישה ההיא, ביחד עם מי שנראה קצין גבוה; היא שלחה במיס היפ מבט קר ולא אמרו כלום; ושעה קצרה אחר-כך הופיעו כמה שומרים שאמרו שמיס היפ לא שפויה, ולקחו אותה מיד לכרכרה שהובילה אותה ל...

כאן, מיס היפ נשברת לגמרי, ומתחילה ליבב ולדפוק באגרופים על הרפש, כשהיא צורחת שהיא לא חוזרת למקום ההוא, בשום אופן היא לא חוזרת-

כאשר שרלוט נשברת וחשה, באל-כורחה, רחמים על האישה הזו שהפכה לצל עלוב, חרף כל מה שעוללה לה, ג'יין מתערבת, ושופכת על שרלוט, ועוד יותר מכך על מיס היפ, קיתונות צוננים של לעג.

"תני לי להבין. גילית שתקעו אותך במקום שלא ממש תכננת עליו, ברחת משם בשארית כוחותייך, ומצאת את עצמך תקועה בפנינת הנוף הזו בלא פני שחוק על הישבן. המממ... מאיפה הסיפור הזה מוכר לי? את חושבת שתהרהרי בו הרבה, בשבועות שנותרו לך לחיות? אולי חודשים, אם יהיה לך מזל באמת רע? היכן את חושבת שסיימו הנערות שאת העברת דרך העסק 'המכובד' שלך, חלאה? מוות משברים בעצמות ובגולגולת אחרי שלא הצליחו לרצות סרסור שיכור? מחלות מין שגומרות אותך לאט-לאט? דלקת ריאות ותשישות, אחרי שהתבלו והושלכו לרחוב אחרי השירות? בואי, גריווינד. גמרנו עם הטיפוס הזה. What goes around comes around, טינופת. תהני מחיי החברה החדשים והשוקקים שלך-"

 

לדברים של ג'יין יש השפעה עצומה על שרלוט, למצער באורח רגעי; והם מנקים אותה מכל רחמים כלפי מיס היפ; בצינת קרח, היא משליכה לה מטבע ומוסיפה ברכת פרידה אירונית. מיס היפ זוחלת אחריהן, צורחת ומאשימה ("את חייבת לי, את חייבת לי-"); אלא שאז, נשמע צחוק בהמי ופרוע מהחלונות למעלה ("שקט שם! לא יפה להרעיש, חתולי זבל קטנים!"), ובעקבותיו חץ; מיס היפ צורחת ומתמוטטת, כאשר שני חיצים ננעצים עמוק בפלג הגוף העליון שלה; ואז היא קורסת, מפרכסת בשלולית דם.

שרלוט משליכה judgement of light לתוך החלון ההוא, מאוחר מדי; והבריון נפצע קלות באמצע הצחוק הבהמי שלו ונסוג בגידוף מהחלון.

"לא יותר טובה ממני-" אלו הן מילותיה האחרונות של מיס היפ "להתראות שוב- בקרוב..."

 

ובעוד שרלוט ספק נפחדת וספק נאבקת ברגשותיה הסותרים, הדמויות מגלות שדרכן אל הרחוב נחסמה בידי חבורה גדולה של חצאי-רפשנים חמושים, שמאחוריהם עומד מי שנקרא בפיהם "אבא פא" (Pah); ברנש שנראה כמו גרוטסקה של ג'נטלמן מזוהם, בבגדים מוכתמים וצילינדר מעופש; זחל מחמד שמנוני אחד מתפתל בין רגליו, וזחל נוסף מתרכבל סביב צווארו כמו צעיף מגעיל (ומטפטף) להדהים. לצידו של אבא פא, נוהמת ומגרגרת הטבחית המפלצתית שלו, שמכונה על-ידו "גורגה"; מפלצת ירקרקה ספק-נשית ורעבתנית, שעוטה סינר מוכתם מעל חזה שמנוני שקנוקנות מגעילות בוקעות מצדדיו, ומפלים של ריר זולגים מלועה הצהבהב.

אבא פא לא ממהר בתחילה; חש בטוח מאחורי חומת הבריונים שלו, הוא מלגלג על הדמויות ("מזמן לא הזדמן לי לקבל אורחות רמות מעלה כל-כך"), כולל קידת חצר מלגלגת, שסוחטת גל של צחוקים בהמיים מאנשיו; חלק מאלו בוהה בדמויות בתאוות בשרים במובן של מין; והאחר בתאוות בשרים במובנה המילולי יותר.

אבא פא אומר שהדמויות ישלמו על זה שנכנסו "לשטח שלו" והרגו "בחורים משלו"; הוא מכיר מישהו שישלם יפה על הציוד שלהן, ואולי גם על הבשר שלהן. הבריונים שורקים ומריעים בהתלהבות. ג'יין משיבה בלעג צונן, ושולפת את חרבותיה לכל האורך, כך שהן נוצצות באור העכור.
"אני חושבת שכבר ראית את הלהב הזה פעם, חצי-רפשן. רוצה לנחש באיזו צורה תקבל אותו?"

בדברה, היא משליכה את ראשה לאחור, חושפת את פניה החיוורים כסיד ומפליטה את אותו צחוק מטורף וקר כקרח.

החיוך של "אבא פא" נמחק, והוא פולט צרחת זעם שורקנית "טינופת, טינופת ילדי לילה! תהרגו אותן, תשברו להן את כל הצורה המזדיינת שלהן, תהפכו אותן לכתמים לחים! תקרעו, תקרעו אותן לגזרים, אמרתי!"
וכך מתחיל הקרב הגדול מול חצאי הרפשנים; ג'יין, שנראית מטורפת לגמרי ומלאה בתאוות קרב, מוסיפה לצחוק ומטיסה את עצמה, עם שתי החרבות מנופפות, הישר אל תוך שורה של גברים מעוותים, שכל אחד מהם גבוה ורחב ממנה בהרבה; שרלוט באה בעקבותיה, מטילה לחשי אור שחורכים כמה מהיצורים, משליכה את לחש פטיש האור שלה ומשחררת את הכוחות שהוא צובר אגב קרב בהתקפות של
Blade wall, שמצטרפות לסחרורי החרב המהירים של ג'יין; היריבים מגיבים בברד של מהלומות גרזן ואלה; אולם רובם – חזקים וחסונים ככל שיהיו- איטיים מאד יחסית, וחסרים מאד הגנה ראויה כנגד כשפי האור של שרלוט.

יוצא, כי למרות שהדמויות נפצעות מספר פעמים, השורה הראשונה של היריבים קורסת במהירות, וגם השורה השניה שחשה לתפוס את מקומה, מתוגברת באוכלי נבלות קופצניים מגעילים וחצי-רפשן ענקי שפניו נוטפי מוגלה והוא מנופף במוט ענק וכבד, לא מצליחה לאזן את המערכה. לשרלוט נראה כי ג'יין פשוט פורחת עם כל הרג והרג, מתענגת על כל דקירה או שיסוף שמצרף עוד אחד מחצאי-הרפשנים של פא אל ערמת הגוויות;

לאחר דקות קצרות של קרב, וכמה פציעות שכוסו במהירות בידי לחשי המרפא של שרלוט, חצאי הרפשנים נאחזים אימה ונמלטים לכל עבר; אבא פא והטבחית המעוותת שלו נסים על נפשם, רצים אל תוך המבנה החצי-הרוס ונעלמים בתוכו.

 

שרלוט מוכה בספקות; המילים של פא על "ילדי לילה" מטרידות אותה מאד (וג'יין לא מספקת תשובה, מעבר לכך שהיא לא עוסקת במלמולים של חצי רפשן מטונף, אולם ככל שהוא מפחד יותר, כך טוב יותר). בסופו של דבר, שרלוט מחליטה לא לרדוף אחרי 'אבא פא' וגורגה אל תוך המבנה החרב, אלא תחת זאת היא מובילה הלאה, לעבר קצה הסמטה, למקום המשוער שבו תתכן כניסה צדדית חבויה אל תוך הסדנא עצמה.

 

הפריצה אל תוך הסדנא:

רחוב פא מסתיים בגדר נפולה למחצה המחפה על בריכה עמוקה, בוצית ורעילה (ככל הנראה) שנוצרה במקום בו הקירות הגבוהים של הסדנא למעלה יוצרים עוד פינה חדה, ששלושה צינורות ענקיים מזרימים לתוכה שפכים מבעבעים בקילוחים שכרגע הם דקיקים למדי. הקירות עצמם לחים, מצחינים להדהים ומכוסים כתמים עצומים ולחים של איזוב וטחב שעיר; ומדי פעם מתפוצצות בועות מבחילות בתוך הבריכה עצמה, ומעלות אד לוחש וארסי.

בחינה מדוקדקת יותר של המקום מגלה מגרעת (ledge) צרה, חלקלקה ובוגדנית צמודה לקיר הצפוני, שעוברת ממש מתחת לצינורות ומסתיימת בשקע אפלולי בעומק הפינה שבין הקירות עצמם. שרלוט, גם כהתרסה כנגד ההתגרויות של ג'יין, מתעקשת לקחת על עצמה את הסיכון ולפלס דרך לאורך המגרעת, כאשר ג'יין נשארת מאחור ומחפה עליה.

שרלוט מצליחה לשמור על שיווי משקל טוב יחסית, למרות שיריון הקשקשים שלה; אולם כאשר היא עוברת מתחת לצינורות, חלק מהכתמים על הקיר מתחילים לזוז ולדלוף לעברה במורד הלבנים הלחות; הדברים הללו מתגלים כג'לים או מוטאנטים קטנים ולא מזוהים הנראים כגוף של רכיכה קרומית וגמישה עם 'כנפי' עור נוטפות שמזכירות מנטה-ריי קטנטנה וקנוקנות אחיזה ארסיות. היצורים נושרים או זולגים לעברה, מנסים לנעוץ בה קנוקנקות ארסיות ולהכביד עליה די הצורך כדי לערער את שיווי המשקל שלה, בעודם משמיעים צווחות שמנוניות, קטנות ודקות.

שרלוט, שמתקשה להלום בחרב באורח יעיל על המגרעת החלקלקה, נאחזת בפחד ובצר לה, שולפת את קרן המלחמה שהתקינה לה מיס אודן ותוקעת בה; הקירות הגבוהים מחזירים את ההד ומעצימים אותו, ולרגע נראה שהמעשה השתלם. המוטאנטים הקטנים והצווחנים נאחזים בפחד, מרפים משרלוט וממהרים לזחול במעלה הקירות.

אלא, שבעוד שרלוט מנסה להתאזן ולהמשיך לעבר סוף המגרעת, המים מתחתיה מבעבעים בחוזקה, ומתוכם יוצא גוש קנוקנתי, כולו אוסף של גידולי בשר ירקרק-כתום, מגירים מוקוס סמיך, כאשר חלק מהגידולים מגיעים לגודל של תפוח אדמה (עם זיפים לחים וגמישים); ג'יין צורחת לשרלוט למהר קדימה, ומשליכה את עצמה במורד המגרעת כדי למשוך את תשומת הלב של הקנוקנת הבשרנית, ואילו המים מבעבעים, כאשר קנוקנת נוספת בוקעת משם, מתנודדת בשריקה קדימה ואחורה, ואחריה עוד אחת.

ובעוד ג'יין לוחמת ברוב הקנוקנות, וכמה אחרות מנסות להזדחל אחרי שרלוט לתוך החלל האפל בקצה המגרעת, שרלוט מוצאת את עצמה מול קיר טחוב ומוזר, שמסתבר כדלת מתכת כבדה וחלודה מאד, שבאמצעה תקוע Valve ישן שנראה כמו הגה (מתכתי) של אוניה. שרלוט נאבקת עם ההתקן ומכריעה אותו בסופו של דבר, מאלצת אותו לזוז- לא לפני שהיא משחררת מלכודת גאז שגורמת לה צריבות ושיעול; אולם הפגיעה בסופו של דבר, בעיקר בשל תגובה מהירה של שרלוט ומעט מזל – נותרת קלה מאד.

כאשר ההתקן משתחרר ומתחיל להסתובב, נשמע שקשוק עצום באפלה, כאילו גלגלים גדולים בהרבה השתחררו והחלו לשקשק. הקנוקנות רוחשות ונסוגות, כאשר מפלס המים בבריכה יורד במהירות; בתוך ענני הצחנה והבוץ שניתז לכל עבר, שרלוט מצליחה לראות מוטאציה מחרידה, שנראית כמו גרסה עצומה של הדברים הקטנים שתקפו אותה קודם, צווחת בקול לח ועבה, קנוקנותיה הרבות מפרכסות ועינה העצומה, הצהובה, רושפת; ואז היצור מתהפך, אגב שהוא מתיז זוהמה ובוץ לגובה עצום, שורק וממהר להתחפר בתוך הבוץ העמוק שבקרקעית הבריכה.
הבשורות הטובות יותר הן, שירידת מפלס המים חשפה צינור נוסף, נמוך יותר בקיר, שהיה קודם מכוסה כמעט לגמרי; הוא רחב מספיק למעבר אדם, וסבכת הסורגים שהגנה עליו רקובה לגמרי וניתנת לפריצה בקלות; ורק קילוח דליל של נוזל בוקע ממנו כרגע. שרלוט וג'יין מצליחות לשלשל את עצמן בלא קושי רב לפתחת הצינור, לנפץ את הסורגים הרקובים ולחמוק פנימה; כאשר מלמעלה, נשמעים עדיין קולות חלושים ורחוקים של צלצולי מתכות וצעקות.

 

הדמויות מוצאות את עצמן בתוך צינור חלקלק, לעיתים בוגדני, בשל התועבה הנוזלית שזולגת בקרקעיתו, הזווית התלולה יחסית בה הוא יורד, והאצות הלחות שמצפות אותו מבפנים כמו קרום; באפלה, הגלגלים הגדולים ממשיכים לרעום, אולם הולכים ונחלשים בהדרגה. שרלוט וג'יין נאבקות לשמור על יציבות כשהן מעפילות במעלה הצינור, ונעצרות כאשר הן שומעות צעדים- אנושיים למדי לפי ההד- מתקרבים מהצד השני.
הדמות שמציצה מן האפלה היא פילושטי ירקרקה, עטויה בחלוק בהיר מוכתם ובבגדים אנושיים מאד; היא מופתעת לרגע, שולחת בדמויות מבט נזעם ומפוחד מעיניה הצהבהבות, ומתחילה לצעוק, ואולי גם מתכוננת להטיל לחש. שרלוט משגרת לעברה לחש, שפוצע אותה קלות, בעודה צורחת בהפתעה ובכעס בשפתה; והאנושואידית הירקרקה נמלטת מיד לתוך העלטה, כאשר שרלוט וג'יין מתקשות לרדוף אחריה בשל העובדה שעוד לא נחלצו מהצינור הבוגדני.

 

לאחר עוד דקה של מאבק בחזזיות ובדפנות התלולות, שרלוט וג'יין נחלצות אל תוך חדר תת-קרקעי גדול והרוס, שנראה שבעבר שימש כסוג של כלא, לפי התאים המסורגים ההרוסים למחצה, שבכמה מהם מוטלים שרידי שלדים. פתח אחד, צר יותר ומחופה בקמרון מעשה-ידי אדם, מוליך מזרחה (ובדיקה פשוטה תעלה חשד, שהפילושטי נעלמה לשם); לעומת זאת, הפתח הנגדי הוא גדול וקרוע בפראות, כאילו נעשה בידי הטבע או בידי משהו לא אנושי; הרצפה עצמה שורצת זחלים, מהם בגודל של כלבים קטנים; אלו רוחשים, שורקים ויורקים, אולם לא נראים כמעוניינים בקרב כעת, אלא נסוגים לעבר הפתח המערבי ושלוליות הג'ל שמשתרעות בתוכו ומצדדיו.

בדיקה נוספת מעלה, ששרידי השלדים מצופים כל-כולם בג'ל דומה, כחלחל-אפרפר.

שרלוט חושדת בתחילה, שהג'ל יכול להוליך אל המפלצת הגדולה שהדמויות מחפשות, ופונה לעבר הפתח המערבי; אלא שהזחלים נעשים רבים יותר ויותר ככל שהיא מתקרבת למערה החשוכה שנראית ככזו שנכרתה לא מזמן; מפלים דביקים של ג'ל מטפטפים מהתקרה, ולאחר רגע, צללית ענקית מסתמנת מולם, נראית באורח חשוד כמו תולעת עצומה שרק חלקה העליון (קרי, פלג הראש והגוף שמורם מהרצפה) גבוה ממנה יותר מפי-שתיים, שלא לדבר על מעגל כפתורי ההצמדה העצומים והארסיים.

שרלוט וג'יין נסוגות במהירות כדי לנתק מגע; ולמזלן, התולעת העצומה לא מהירה מדי, ולא מרחיקה לרדוף אחריהן (ואולי, היא פשוט יחסית שבעה כרגע); כעת, הן פונות מאולם הכלא העתיק והחרב אל עבר הפתח המזרחי, הקטן והמהוקצע יותר.

בחדר זה, יש חביות אספקה שנרקבו לגמרי, והפכו לבליל שחור ומצחין להדהים, ומיני חביות וארגזים שנראו כאילו נזרקו מלמעלה; אי-שם, גבוה מעליהם, עולים הדי-קרב רחוק; וגם גרגור עמוק ולח, מוזר ומבשר רעות; ומישהו צווח בקול מטורף. שרלוט מבחינה מיד בסולם מתרומם שמוביל למעלה, שהקצה התחתון שלו חלקלק, ונמצא מעט פחות  משני מטרים מעל הקרקע. ג'יין לעומת זאת, נראית פתאום מודאגת מאד, כאשר היא נוברת בארגזים המושלכים, ולא נותנת דעתה יתר על המידה לשרלוט.

שרלוט עושה את הטעות של לפצל קשב, ולנסות לבלוש יתר על המידה אחרי ג'יין בעודה מתחת לסולם ומנסה להאחז; צחוקים פרועים ונמוכים של חצאי רפשנים מהדהדים מלמעלה, ומיד לאחריהם נשפך עליה סיר של גועל נפש רותח, שפוגע בה פגיעה לא נעימה שמגלגלת אותה בחזרה אל תוך החדר, ומצריכה לחש ריפוי מיידי, ומותירה את שרלוט במצב מותש ומוחלש יותר מקודם.

כעוסה ועדיין סקרנית לגבי מה שהטריד את ג'יין, שרלוט מנסה להעיף מבט, לאחר שיצאה מטווח הפגיעה של חצאי הרפשנים, ונדמה לה שהיא רואה סמל מטושטש על כמה משברי התיבות, בדמות אשכול דובדבנים ומעליו כנפי מלאך; כך או כך, למעלה מתלהט קרב, קולותיו הולכים ומתחזקים, והדמויות ממהרות לנסות להסתער בשנית במעלה הסולם, לפני שחצאי הרפשנים יכינו 'סיר הפתעות' נוסף לשפוך אותו עליהן. חצאי הרפשנים יורים חיצים, שלא מצליחים להסב נזק כבד מדי, ואזי נסוגים לאחור, כאשר ג'יין מסתערת עליהם;

הדמויות מוצאות את עצמן בתוך אחד מחלקי הסדנה, מול תאי כלא בתוכם כלואים צללי-אדם נאנחים במצב של אפיסת כוחות, כאשר צינורות ומגרעות מעליהם מטפטפות עליהן נוזל ירוק; למעלה, במפלס גבוה יותר שצופה על הכלא, דלת מתכת משוריינת רועדת וחורקת, ככל הנראה בשל העובדה כי פון טראזינג ואנשיו כבר טיהרו את החדרים שמצידה השני, והולמים בדלת בעזרת איל ניגוח מאולתר.
"פרצו אותה, בחורים, פרצו אותה!"
"איי, צווי, דריי!"

ועוד קול נפץ מתגלגל מרעים; והדלת רועדת שוב; מהעבר השני, קול מטורף צורח פקודות, קורא לחצאי הרפשנים להלחם, תוך קטעי דברים של "להגן על החזון" ו"היא כמעט מוכנה, כמעט מוכנה! הפלא שלי, הנס האהוב שלי, תלחמו, תלחמו!"

חצאי הרפשנים שנסוגו מהמפלס התחתון יותר ממשיכים לירות חיצים, ואליהם מצטרפת פילושטי שיורה כדור של רפש דביק; ג'יין מושכת את שרלוט לצללים, לעבר אחד הקירות הצדדים, והדמויות פורצות סבכת סורגים נוספת, ודוחקות את עצמן לתוך צינור גדול שמחבר בין שני חלקיה המרכזיים של הסדנה; ובעוד הדלת העליונה נכנעת ונפרצת, וטראזינג הזקן מוליך את "הבחורים שלו" להסתערות פנימה, שרלוט וג'יין זוחלות במהירות בצינור המרופש, ובוקעות בתוך המעבדה המפחידה שבצידו האחר.

 

ההתקלות הסופית:

המעבדה שלתוכה הדמויות פורצות מזוהמת להפליא, ונראית כמו חזיון בלהות מופרע, עם קדרות ומבחנות ענק שמעלות אד סמיך, צינורות מעשנים על הקירות, ותאי סורגים עצומים בחלק המרוחק שלה; מיטות כבלים מתכתיות ששרידי יצורים מתים מרקיבים עליהן, ועוד;

כאן, הדמויות נתקלות ב"מוח" מאחורי חצאי-הרפשנים, ברנש עם שיער אפור פרוע, חלוק מזוהם ועיניים קטנות ומתרוצצות (כאן שרלוט נזכרת, במאוחר, במשהו מדבריו של 'אבא פא', שהזכיר את 'דוקטור דו' (ובשמו המלא, דוקטור ברטימיוס דו). הקוסם-אלכימאי המטורף צווח ומגיר ריר, מדרבן את המשמר האישי שלו (חצאי רפשנים משוריינים וחמושים בכבדות) להלחם, בעודו מגן על עצמו במגן מכושף, ומצטרף לקרב במגוון לחשי עיפוש ארסיים. אגב הטלת הכשפים הוא ממשיך לצרוח דברים כמו "לא אתן לכן, הגאונות, ההמצאה, עידן חדש של קיום עומד לזרוח- אתן לא מבינות, לא מבינות-"

הקרב ניטש בעוצמה; ג'יין מושכת אליה את השומרים בעזרת השיסופים המהירים שלה, שפוגעים במספר מטרות בו-זמנית; שרלוט מטילה לחש של אש כוכבים על קוסם העיפוש, שפוגע בו פגיעה קלה ומשבש לרגע את הטלת הלחשים שלו; לאחר זמן קצר, כאשר חומת שומרי הראש סופגת אבדות ראשונות, שרלוט מצליחה לפרוץ קדימה, כדי לנסות ולהכריע את דוקטור דו בקרב פנים אל פנים.

לאחר רגע נוסף, ונסיון לא מוצלח לשתק את שרלוט בלחש ענן מצחין, המגן המכושף של דוקטור דו מתנפץ תחת מהלומות החרב והכשפים של שרלוט, והא מתגלגל לאחור, צורח וממלמל בטירוף, ובשארית כוחותיו, צולל לעבר האפלה המגרגרת בפאתי האולם, ומושך ידית חלודה שגורמת לסורגים העצומים להתרומם.

היצור הענקי שמדדה משם, זו אחת המוטאציות הנתעבות ביותר שניתן להעלות על הדעת; אין ספק, שאי-פעם בעבר, זו היתה אישה. כעת, מדובר ביצור ירוק ותפוח בגובה של מעל שלושה מטרים, הגם שהיא הולכת כפופה כמו קוף אדם, מה שהופך אותה נמוכה יותר; הזרועות הקדמיות מאורכות באורח לא טבעי, ומסתיימים בטפרים עצומים מצופים בחומר דמוי-נחושת (מה שנותן פתרון אפשרי לשאלה, מה הרג את אותם אומללים בפאתי העיר); מהגב בוקעת חגורה של קוצי גב בשרניים; בראש המעוות למראה, שעדיין ניכרים בו שרידים לתווי פנים שהיו פעם אנושיים, נוצצות שלוש עיניים- שתיים כמעט רגילות למראה, ואילו השלישית איומה, בשרנית ומוגלתית, כאילו נקרעה במצח בכוח באמצעות איזמלים גסים; השיער תפח לאוסף של של סלילים קרומיים לחים, חומים-כתומים; ולשון עצומה, שמזכירה גרסה מעוותת עוד יותר של זו של חצאי הרפשנים, משתלשלת מלועה.
דוקטור דו צורח באקסטזה מטורפת:
"כן, כן... קבלו את קושיצ'קה, מאלוטקה שלי- האישה של העידן החדש, פועלת ואם, משוחררת מסטנדרטים בורגניים מאובנים של יופי, כן, היא נפלא, היא-" הדוקטור ביש המזל לא מצליח לסיים את המשפט, משום ש'יצירת הפאר' שלו לופתת אותו, מועכת אותו בטפריה העצומים, ואז חובטת את מה שנותר ממנו שוב ושוב בקיר וברצפה, כשהיא מגרגרת בקולה העבה והלח.
"מא-לוטקה! מא-לוטקה!"

ואז, היא נפנית לעבר הדמויות, נוהמת, מזילת ריר (וטלפיה עדיין נוטפים חתיכות של דוקטור), כאשר חצאי הרפשנים הנותרים מאבדים כל רצון להלחם, צווחים ומתפזרים לכל עבר. הבטן שלה רוחשת ומבעבעת, כאשר היא מנחיתה את הידיים העצומות שלה, בכוח שגורם לאדמה עצמה לרעוד (או כך לפחות שרלוט מדמיינת).

וכך מתחיל הקרב הסופי;

בשלב הראשון, היצור מתקיף תוך הסתמכות על הכוח העצום שלו, חובט בעוצמה ומשסף באמצעות הטפרים שלו, וגם בעזרת קנוקנות ריריות ודביקות שבוקעות מכתפיה, שמסוגלות לאחוז בדמות ולהשליך אותה; אם לא די בכך, היא ממלאת את הדמויות בנשיפת ג'ל רותח ממעמקי בטנה המגרגרת; הנשיפה גורמת נזק כבד, וגם מסוגלת לכסות דמויות לא זריזות מספיק בשכבת ג'ל דקה שמאטה אותן וגורמת עוד נזק קל, מצטבר.

לאחר ש"קושיצ'קה" סופגת נזק כבד (220 נק"פ), היא צורחת, מתחילה לאבד את שיווי המשקל, וחלקים מציפוי הבטן והצדדים של נושרים; כעת, היא לוחמת בזעם של טירוף וכאב, בעודה מתפוררת במהירות; ככל ששלב זה נמשך, כך היא מאבדת יותר ויותר מדירוג השיריון וההגנות שלה, ולעומת זאת מכה חזק יותר, ומתיזה סילוני רעל לוהט כאשר היא נפגעת בנשק של פנים אל פנים. גרוע יותר, מתוך הבטן המבעבעת שלה, שמתחילה כעת לנזול החוצה, בוקעים זחלים גדולים ורעבתניים (הרי דוקטור דו הבטיח שהיא גם 'אם'), עם מקורים קרניים מבחילים; שניים בכל סיבוב נוסף של קרב.

 

בפועל, בשל שילוב יפה של מכות מיוחדות של הדמויות, כולל צבירה של כוחות האור של שרלוט, ודקירה עמוקה של ג'יין שחדרה עמוק לתוך הבשר המבאיש והמתפורר, השלב השני (150 נק"פ), נגמר מהר מאד, לפני שהעוצמה של היצור הגוסס והזחלים שבוקעים מתוכו הצטברו לרמה מסוכנת מדי ומעל לכוחן של הדמויות.

וכך, 'יצירת המופת' של ברטימיוס דו, או "קושיצ'קה", מתמוטטת, מקיאה ומתיזה רעל לכל עבר, מבעבעת ומתפוררת על רצפת המעבדה, מצטרפת לשרידים המעוכים של הדוקטור עצמו; הקרב על סדנת האימים הוכרע, אולם ג'יין נראית קודרת ומודאגת יותר מאי-פעם, שקטה מאד, ובקושי נותנת את דעתה על שרלוט, קל וחומר לא מנסה לקנטר את 'ילדת הפנימיה'... מה שגורם לשרלוט עצמה להרים גבה, ולחשש מציק להתגנב אל תוך ליבה.

 

 

 

 



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

 

 




כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.