הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

ספר ראשון: סיפור על להבה וחושך

פרק XIII: מלכודת אש

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

תקציר: חפץ מפוייח שהותיר התוקף בפונדק "השושנה והזמיר" מוליך את שרלוט למרדף שמתגלה מסוכן הרבה יותר מכפי ששיערה; ואחריו, מתחולל קרב מכריע ועקוב מדם; ובמהלכו שרלוט מגלה את העומק והתחכום של תוכניותיו של 'מאסטר אדו', וכמה היא עצמה קרובה לשמש בתפקיד אליו לא פיללה כלל.


פתיחה: אורחים בלתי צפויים
מאלוויל, פצוע וחולה, מרותק למיטה לאחר מקלחת רעל הנמלים שספג, וזוכה לטיפול מורכב מידיה האמונות של מיס אודן, שגורם לו להתאושש בהדרגה, לא לפני שהוא מנסה לנצל את מצבו להפעיל על שרלוט מעט סחיטה רגשית או ללגלג עליה (בין היתר בבקשה המחוצפת, שמאחר והוא חולה והיא רוצה לשעשעו, עליה לקרוא לו פרקים מתוך רומן הבוסר שלה; שרלוט מצידה מגיבה בשעשוע מסוג שונה במקצת: חזרה בקול ענוג על שיר הקינה לויליאם הצח, מה שמוחק את החיוך מפרצופו של מאלוויל).
כך או אחרת, באחד הערבים מגיעים אל פונדק 'נבל הטללים' שני אורחים לא צפויים: מנהל פונדק "השושנה והזמיר" ובארד הבית שלו, רוג'ר מילטון המעודן והנאה, שכבר סייע לדמויות במהלך הקרב בינם לבין המתנקש המבעית בפונדק. מעבר להתעניינות מנומסת בשלומו של מאלוויל (שמעמיד פנים כחולה מאד וישן שינה עמוקה), והערה מבודחת על הלבבות הרבים של האורחים ששבה בהופעתו הבלתי נשכחת באותו ערב גורלי, הרי שלמעשה באו בעניין רציני בהרבה: כאשר נערך נקיון באותו מועדון מיוחד במינו לאחר הקרב, נמצאה על הרצפה סיכה חרוכה למחצה, שמנהל הפונדק חושד כי היא שייכת לאותו מתנקש אפל, ונפלה ממנו במהלך הקרב.
לרוג'ר מילטון, לשער קצין צבא שהוצב ברובע רמילטון והכיר היטב את הצי המלכותי (הגם שהוא עצמו שירת בשנים האחרונות בצבא היבשה), יש מידע נוסף, רב ערך אפילו יותר. מהכירותו את הצי, הוא סבור שהסמל על הסיכה דומה מאד לסמל שהכיר פעם: סמל המשפחה של קצין צי בכיר בשם הבארון פרנסיס אסבורן. מילטון מספר לשרלוט, בקיצור, מעט מתולדותיו של הבארון אסבורן, שהיה בעבר מפקד דגול בצי, כמו גם ג'נטלמן ואדם הגון, שהתייחס באורח מלא כבוד גם לילידים במושבות – בדגש על שחורי-העור בקראונגפוגו, שכמה מהם הפכו ממש לידידיו. אלא שאסבורן פרש או הופרש לפני מספר שנים בטריקת דלת, ומאז הוא מסתגר באחוזתו הקטנה בפאתי הרובע; מילטון, באבירות רבה, מציע להוביל את שרלוט לשם בעצמו וגם לסייע לה בחרבו ובכשפים של הקתרוס שלו, אם יתעורר צורך.
ואכן, מילטון משיט את שרלוט בסירה קטנה לאורך גבולו המערבי של רובע רמילטון, כאשר הוא בוחר עבורה בדרך עם נופים נאים מאד, כולל תצפית יפיפיה על השקיעה שמאדימה את צריחיה הנישאים, הכהים, של מצודת רמילטון, כשהוא מוסיף על הדברים תיאור פואטי משלו, בעודם עוברים בין איונים קטנים וגשרים ציוריים. אגב כך, בהדרגה, שרלוט מתוודעת לחלק מהעצב, התסכול והבושה שאוכלים את מילטון מבפנים. הוא מתגעגע מאד לרובע, לשירות ולמדים, אבל כמסתבר הודח משם בקלון (הוא לא יכול להביא את עצמו לספר באורח מפורש את העובדה שהודח בשל הנטיה המינית שלו – עניין שבפועל היה רק תירוץ של מישהו למעלה להפטר ממנו, כחלק ממאבק מלוכלך להפליא ברמות הגבוהות של הפיקוד, ע"ע תיאור רובע רמילטון).
אבל כך או כך, אין ספק שהוא אכן מתייסר ונאכל מבפנים בשל הדרך בה נהגו בו, אובדן המעמד והכבוד וכל שאר מה שאיבד; הוא מעודן מדי מחד וגאה מדי מאידך בכדי לדבר באורח מפורש; אבל בתוכו הוא מתייסר. בין לבין, הוא מספר לשרלוט שיסורים לאחר הפרישה היו גם חלקו של הבארון אסבורן, שהסתכסך עם חבריו לשעבר ומסתגר בכעס באחוזתו, עם רעייתו הצעיר וצוות המשרתים שלו, שרובם שחורים שהביא מקראובנפוגו; את הסיבות לקרע מילטון לא ממש יודע; אבל הוא שב ואומר שהכיר את הבארון אסבורן כג'נטלמן אמיתי, איש עז רוח והגון; וכנראה גם לו נעשה עוול – גם אם מסוג ומסיבות אחרות.
בעודם שטים ומדברים, שרלוט ומילטון מותקפים ממארב של קשתים שתפסו עמדה על אחד הגשרים; אולם שרלוט קופצת למים הרדודים ומצליחה, על-נקלה, לעלות על הגשר, לפגוע בכמה מהיורים ולהניס במהירות את האחרים; התוקפים לא נראים מיומנים די הצורך בכדי להוות סכנה ממשית. מילטון תוהה, האם מדובר בשודדים חצופים במיוחד, שאורבים בדרך זו לסירות קטנות ששטות סביב רובע רמילטון.

אחוזת אסבורן: רוג'ר מילטון מסיע את שרלוט עד לרציף סירות קטן בצפון-מזרח רובע רמילטון, בעוד השמש שוקעת וצובעת את המים המאפילים בגוון ארגמני, ופנסי הגביש של רחוב האחוזות נדלקים באיטיות מעל לצללים המתארכים. מכאן, שרלוט מגיעה במהירות אל שער האחוזה הקטנה שהעניק הצי המלכותי בזמנו לבארון פרנסיס אסבורן, בעוד מילטון עצמו מבטיח שיחכה לה בסירה.
כאשר שרלוט מקישה על הדלת היא מגלה שאכן חלק גדול מהמשרתים הם שחורים בקראובנפוגו; רב המשרתים הזקן, ברנש בשם מובוזי, מנסה לסייע לשרלוט במספר לחישות רבות משמעות. הוא אמנם מסביר לה שהמשרתים הותיקים בבית הם לא בני גורתאמבו, אלא אנשים שנאמנים לאדון, שהיה אדם אצילי והגון. אבל בכל-זאת מדבריו משתמע שיש סכנה, ושהוא עצמו מפוחד מאד.
כמו כן, הרמז שלו, כאשר הוא מדבר על האדון בלשון עבר, הופך לאמירה מפורשת כאשר שרלוט מובלת לטרקלין ופוגשת את שתי הגברות: האלמנה הטריה הארייט, אישה נאה מאד ולא מבוגרת במיוחד, שמסתברת כאשתו השניה של הבארון; ובתו הבכורה מאשתו הראשונה, אופליה, שהיא עלמה כבת שש-עשרה.
היחס אל שארלוט, מלכתחילה, הוא עוין מאד. נמסר לה שעצם בואה ובקשתה לדבר עם האדון היא עלבון צורב, משום שהאדון מת לפני כשבועיים לאחר מחלה קשה, שבמהלכה איש מ"חבריו ההגונים" מהצי לא טרח לבוא לבקר אותו; ועצם נוכחותה של שרלוט מחללת את אבלן של בנות הבית.
מהשיחה העויינת, שמתלהטת, עולה שליידי הארייט הצעירה והיפה מחזיקה בעמדות של הסיעה הרדיקלית (מה שלא מפריע לה, משום-מה, לחיות באחוזה מהודרת בתור גבירת הבית); היא לועגת לכתר, לאימפריה ולצי, שמנצלים אנשים ולאחר מכן משליכים אותם, ועל כך כי אהובה התפקח לפני מותו והבין את האמת הגדולה. בין לבין, לפי הסמלים והעיטורים, שרלוט רואה כי באורח וודאי, הסמל שבידה הוא אכן זהה לסמלה של משפחת אסבורן.
כך או אחרת, כאשר הגבירה מורה למשרתים להראות לשרלוט את הדרך החוצה, רב המשרתים לוחש לה שיש בבית מישהי שהיתה שמחה לפגוש אותה, ויכולה להביא לה תועלת, ומורה לה להקיף את הקיר הצפוני של האחוזה, במקום בו הוא שופע במטפסים, ולמצוא אכסדרה פנימית שמשקיפה על הגן. הוא מדבר כשהוא מציץ מפעם לפעם בפחד מעבר לכתפו; ואכן, בשלב מסויים מופיע שם משרת כושי אחר, צעיר עם שיער סלילים שכולו חיוכים.
שרלוט קולטת את מבט האימה על פניו של מובוזי הזקן; אבל רק בדיעבד היא תבין עד כמה פחד, ועד כמה הפחד שלו היה מוצדק בהחלט.

סינתיה אסבורן: שרלוט עושה כדברי מובוזי, וכאשר האפלה מעמיקה היא מתגנבת לאורך הקיר הצפוני ומוצאת את האכסדרה, מקישה על הדלת ומתקבלת בקול מעט ילדותי ומאד רוגז, שמעיר משהו כמו "אופליה, לכי מכאן, אני עסוקה".
החדר, באורח מפתיע מאד, נראה כמו מעבדה קטנה; עם מספר ספרים מוזרים, קדרה קטנה וכלים לערבוב שיקויים, ועוד כהנה וכהנה. מה שמפתיע הוא, שבעלת המעבדה היא בת לא הרבה יותר משתים-עשרה, ולכאורה לא מרשימה מדי למראה: ילדה לא גבוהה במיוחד, עם שיער חום כהה, פנים מעט עגולות עם משקפיים, ומצנפת מוזרה על הראש (שהיא מעירה בקשיחות ילדותית קמעה, כי האחרון שאמר לה שזה כובע מטופש, הצטער על זה מאד).
שרלוט מצליחה לרכוש, פחות או יותר, את אמונה של סינתיה הצעירה, שמתחת למסווה הקשוח שלה, היא ילדה פגועה מאד, אבלה על מות אביה ומתעבת את אמה החורגת; סינתיה חכמה ובעלת אבחנה דקה, וודאי די הצורך בכדי להבין שרעייתו החדשה של אביה השפיעה עליו לרעה, ועד כמה שהחברים שלו מהצי היו מגעילים, היא תרמה מאד לקרע ביניהם; מדברים נוספים שסינתיה אומרת, שרלוט יותר מחושדת ש"מאסטר אדו" ביקר באחוזה מספר פעמים ושוחח ארוכות עם אביה, בעודו חולה וממורמר.
מעבר לזה, ולתלונות הרבות מספור על אמה החורגת השנואה ועל אחותה הגדולה היפה וחסרת המוח, סינתיה מספרת לשרלוט בהתלהבות על עיסוקי השיקויים שלה, על הספרים מתקופת מועצת המכשפים שהצליחה להשיג בשוק הברקים (הספר שהיא קוראת ממנו ועובדת על פיו הוא אכן כבד ועתיק למראה, ושרלוט לא ממש מבינה את ההוראות המורכבות). סינתיה היתה רוצה מאד להיות קוסמת גדולה בעצמה; כרגע אין לה כוחות קסם ממשיים מלבד יכולת רקיחת השיקויים ששכללה לכדי אומנות (כולל חלקיה המזיקים מאד, למשל טפטוף כמה טיפות לעוגה של אחותה, שגרמו לה להפליט ריחות כאלו במסיבה, שלאחריה לא הסכימה להראות בחברה במשך כמה חודשים). אבל היא חולמת על התקופה שלפני קשר המכשפים, שבה הקסם ובעיקר לימוד הקסם היו נפוצים מאד, קוראת ואוספת בצמא שמועות וסיפורים על כך כי באותה תקופה, התקיים ממש בית-ספר לכשפים אי-שם ברובע הברקים הישן או בסמוך לו, שם לימדו ילדים מתאימים להיות מטילי לחשים. כרגע, היא נאלצת להסתפק בשיקויים ובשרביט צעצוע.
בנוסף, סינתיה מזהה מיד ומתלהבת ממחרוזת האברשים של שרלוט, אותה היא מכירה מיד מהסיפור על הלורד הממזר ואהובתו. סינתיה מספרת לשרלוט, שלפי המסורות העתיקות של המשפחה, מוצאם של בני אסבורן עצמם הוא מאחד מצאציו של לורד היתקליף הידוע לשמצה (כאמור, לפני כ-700 שנים).
סינתיה מתעניינת מאד בסיפוריה של שרלוט על כך כי נתקלה בקוסמים, כמו למשל הגבירה פליסיה. לרוגזה של שרלוט, היא מגלה שאפילו סינתיה כבר הספיקה לשמוע את הרכילות על הנשיקה בין שרלוט למאלוויל בגן ("אחותי המטומטמת דיברה על זה כל הזמן. כאילו שזה מעניין בכלל").
בסופו של דבר, סינתיה מוכנה לעזור לשרלוט ולהוביל אותה אל הקריפט בו נקבר אבא שלה; הדלת אמנם נעולה, אבל כפי שסינתיה מעירה ומצביעה על 'סיכת ראש' מיוחדת שיש לה "מי אמר שמנעול מטופש כזה הוא בעיה?"

אלא שאז, נשמעת נקישה רמה על הדלת; האומנת, שמוגדרת בידי סינתיה כ"יצור של הארייט", היא אישה שקולה המתקתק עומד בהיפוך גמור לגופה העצום, שלא היה מבייש מתאבק. היא דורשת להכנס, כשבתחילה היא מנסה לפתות את סינתיה בתיאור מיני מעדנים שהוכנו לארוחת ערב (מה שגורם לסינתיה רק לחשוד יותר 'בדרך-כלל היא לא כזו נחמדה'); ואז עוברת לגישה ישירה יותר; ובסופו של דבר היא דוחפת את עצמה פנימה
"אז יש לנו אורחים, קטנטונת? אמא הרשתה לך?"
"היא לא אמא שלי!"
את שרלוט היא סוקרת בשנאה ומבהירה לה שהיא מסיגת גבול, ושהליידי הארייט כבר הבהירה לה שהיא לא רצויה כאן. אלא שבעוד האומנת הענקית חוסמת את הפתח, שרלוט שומעת קול רחוק, אבל עדיין מזעזע: זעקת כאב ארוכה. שרלוט מנסה להתפרץ פנימה, אבל האומנת חוסמת אותה; ולא רק ששרלוט לא מצליחה בתחילה לדחוף אותה, אלא שהאומנת העצומה משגרת כזה אגרוף לפניה של שרלוט, שמפיל אותה לאחור וגורם לאפה לדמם. סינתיה פותרת את הבעיה במהירות, בעזרת השלכת נוזל שגורם לאומנת להחליק, כמעט ב"שפגאט" מפואר, וגם מתקרש עליה במהירות, כמו קורים דביקים במיוחד של עכביש ענק.
שרלוט, נדהמת מהתעלול, מתאוששת ומזנקת אל תוך הגן, וסינתיה אחריה.

הצללים של אחוזת אסבורן:
הגן אפל וקר מאד, קר מדי; הצללים מתארכים ומתעבים במהירות נוראה, ביחד עם קורי ערפל, מקיפים את שרלוט מהר מדי; כמו הזיה מסוייטת, שרלוט חשה קול ארסי נושב אליה מתוך הרוח, לועג לה; שואב ממנה את כוח הרצון. סינתיה באה פעם נוספת לעזרתה, ושופכת עליה שיקוי חריף, ירוק וסמיך עם ריח חזק מאד של מנטה, ששובר את קסם הצל שנרקם סביב שרלוט.
סינתיה, במחווה מעט ילדותית, צורחת לאפלה משהו כמו "תצטרך לעבוד קשה יותר, אדון צל נפוח, כדי להביס את תרכובת הנגד של סינתיה אסבורן!"
שרלוט מתאוששת ממש בזמן, משום שהאומנת יורדת עליה מאחור, אחוזה כולה בטירוף וסכין מורעלת לפותה בשתי ידיה; שרלוט ניצלת, בקושי, לא מצליחה להדוף את הדקירה בחרבה, אבל הסכין מחליק ברגע האחרון על השיריון שלה, בלא לחדור ולהסב נזק; שרלוט מחזירה מתקפה, ולאומנת – שלמרות כוחה הפיזי, אינה משוריינת או מאומנת מאד, אין סיכוי; למזלה, שרלוט מכה בה בכוח עם הצד הכהה של החרב, וכך ממוטטת אותה לרצפה. האומנת, עדיין בחבלי טירוף, מחרחרת משהו כמו "החיים שלי... בשביל מאסטר אדו!" ומתמוטטת.
הצללים רוחשים סביב, סוגרים עליהן שוב; סינתיה מפליטה צרחה והפנס הקטן שלה נופל ארצה וכבה, כאשר הצללים מתממשים ולובשים דמויות הזויות, ערפיליות, של יצורים גבוהים ורזים, סגולים-שחורים, בעלי עיניה כפתור שחורות, מתות ובוהות וקנוקנות ערפיליות מתפצלות בתור זרועות. הקול הלעגני במוחה של שרלוט לוחש, שעוד דקות ספורות, כאשר הילדה תתעורר, שרלוט לא תהיה בעבורה אלא חלום מוזר; ואילו לשרלוט עצמה מחכים יסורי נצח.
היצורים באים מכל הכיוונים, מופיעים מבין החללים שבין הגזעים השחורים, הנדים והנוהמים ברוח הקפואה; הילוכם מתנודד, ידיהם שלוחות; שרלוט מגיבה בקסמי אור, שפוגעים בהם פגיעה קשה; כל פעם שאחד מהם סופג את מכת המוות, הוא מתפוגג באנחה לאד שחור, מתערסל וחסר צורה.
בהמשך, מצטרפים לקרב יצורי צל נוספים, מהירים וארוכי זרועות, צווחים בקולות דקים שנשמעים כמו צווחה של רוח או ענפים רקובים, ומחזיקים לפידים מכושפים של אש סגולה-סחורה.
אלא ששרלוט עומדת בפרץ, משיבה מלחמה, הורגת כמה מהם והודפת את האחרים מעליה; עד שנשמעים קולות אחרים, והצללים גונחים ונעלמים כלעומת שבאו. סינתיה מתעוררת ("אופליה, זו את? במחשבה שניה, את לא אופליה. הפנים שלך לא מטומטמות מספיק"), מעורפלת לרגע, ואכן לא זוכרת כמעט דבר; היא נזכרת במהירות בשיחה עם שרלוט, עד לריצה לגן ולהתקלות השניה עם האומנת; אבל לא מעבר לזה.
בינתיים, נראה שהקור הלא טבעי מתפוגג; וקול קורא את שמה של שרלוט. רוג'ר מילטון, מתנשף ופרוע שיער, מופיע בריצה ואומר שראה מרכבה מהודרת נכנסת לבית; הוא לא בטוח, אבל הוא חושש מאד שזו מרכבתו של אדונגו בכבודו ובעצמו; מה שאומר שהם בסכנה איומה. הוא מפציר בשרלוט להרחיק את הילדה, מה שמעורר את זעמה של סינתיה.
"חמודונת, זה עלול להיות מסוכן מאד. כל החושים שלי-"
"האחרון שקרא לי חמודונת, הדגים אוכלים אותו עכשיו".
בין לבין עולה שוב הזעקה, הפעם חלשה יותר; כמו נאקת כאב איומה, של אדם מחרחר ומקיא דם. סינתיה מנחשת נכון, שלפי הקולות והצללים שמסתמנים (כמו שני אנשים שגוררים אדם שלישי), האנשים ההם בדרך לקריפט של אבא שלה.

הקריפט של בני אסבורן הוא חדש יחסית; ולפי סינתיה, הקריפט האמיתי והמפחיד באמת נמצא בכלל במקום אחר, לפני שהאחוזה הזו ניתנה להם, בימי נעוריו של אביה. קבורים כאן רק סבה ויליאם, דודה אנדרו וכעת גם אביה. אבל עד מהרה מתגלה להם, שהקריפט החדש טומן מחזה מזעזע בפני עצמו.
כבר על המדרגות, בין פסלי האבן הקודרים (אם כי מעוצבים באורח בסיסי מאד), שנישאים מעליהם ונשענים על חרבות האבן נגועות האיזוב שלהם, מילטון מזהה שובל של כתמי דם. פעם נוספת, הוא וכעת גם שרלוט מפצירים בסינתיה לעזוב; היא נכנעת, אבל עד מהרה מסתבר שהיא פשוט מסתתרת בצללים מאחוריהם ועוקבת אחריהם.
("אולי אתה יכול להפסיק להפריע? מישהי כאן מנסה לצותת!")
האימה יורדת בבת אחת, כאשר הם מתקרבים לכניסה לחדר הטהרה של הקריפט, ממנו עולים קולות שמבהירים שמתבצעים שם עינויים. נראה שאחד המענים הוא אותו משרת כושי צעיר עם שיער סלילים; והאחר, לפי מבטאו ודרך הדיבור, הוא לבן – כנראה אחד הרדיקלים שסוגדים ל"מאסטר אדו".
סינתיה, שאביה לימד אותה מעט משפת השחורים של קראובנפוגו, מתחילה לתרגם עבור הדמויות את המילים שנאמרות, אבל אז היא מבינה בעצמה שהם מענים את מובוזי, רב-המשרתים הזקן שהיה הנפש הקרובה אליה ביותר באחוזה, מלבד אביה; היא צורחת בזעם, וכמעט מפעילה מלכודת מרושעת שאנשיו של אדו מתחו על הרצפה, ושגם שרלוט כשלה מלהבחין בה; למזלם, רוג'ר מילטון רואה ברגע האחרון את החוט הממעיד, ועוצר את סינתיה-
וברגע הבא, שני אנשים יוצאים מחדר הטהרה ומתקיפים אותם; המשרת הצעיר, שמתברר כלוחם מאומן מאד, לוחם בשתי חרבות; חברו הלבן, בריון מטונף בשם נוויל רוץ', חמוש בקופיץ מאיים; שרלוט נאבקת בלוחם השחור, כאשר מילטון מנטרל את נוויל רוץ' כמעט לחלוטין בעזרת לחש בלבול שהוא פורט על הקתרוס המוכסף שלו; לאחר מכן, הוא שולף את חרבו ומנסה לבוא לעזרת שרלוט – וכמעט מקפח את חייו כאשר אדם נוסף מנאמניו של אדו, גנב בשם גותאמבה, צץ מאחוריו מתוך הצללים ודוקר אותו מאחור בשני פגיונות; מילטון שורד את הפגיעה, ובעוד שרלוט נאבקת עם הלוחם, מטיל מנגינה מכושפת נוספת שתוקפת את כוח הרצון של הגנב וגורמת לו להשקיע חלק ניכר מכוחו בדקירת יריב לא קיים בתוך הצללים.
בסופו של הקרב הקצר, מוכרעים ארצה הן המשרת הצעיר עם שתי החרבות והן הבריון רוץ'; גותאמבה מציל את חייו בעזרת סוג של פצצת עשן שגורמת ליריביו להשתעל בכבדות, ומאפשרת לו למלט נפשו בהעלמות מהירה אל תוך הצללים.

רוג'ר מילטון שב ומזהיר את שרלוט, שאם אדו נמצא באיזור, הוא בוודאי כבר יודע על נוכחותה, והם נמצאים בסכנה איומה; אם שרלוט מתעקשת לעשות מה שבאה לעשות בקריפט, הוא מתחנן בפניה למהר ולהמלט בלא לאבד רגע.
למובוזי, למרבה הצער, כבר אין שום דרך לעזור; ושרלוט מבינה תוך רגע שאפילו אם מיס אודן היתה נוכחת כאן, הסיכוי להצילו הוא אפסי. הוא עונה באורח מזעזע, כפות על לוח הטהרה בשלולית דם, והפצעים שלו מזעזעים. הוא מצליח ללחוש את השם של סינתיה ולמלמל כמה מילים, על כך ש'זו לא אשמת האדון'; ושהיא למעשה היורשת האמיתית- ואז הוא מת. סינתיה מתפרקת לגמרי, פורצת בבכי תמרורים על זה שלקחו לה את כל מי שאהבה – קודם את אבא, ועכשיו גם מובוזי; ושהיא תרדוף את אדו עד קצה העולם, אם יהיה צורך; שרלוט צריכה ממש להאבק בה, כדי שלא תפיל את עצמה על הגופה השוכבת בשלולית דם ותאחז בה.

חדר הקבורה של הבארון אסבורן: חדר הקבורה של אביה של סינתיה דומם ושקט, מלבד הדי הנשימות שלהם, ושרידי הבכי של סינתיה שעוד מושכת באפה באומללות. על הארון חרוט, כפי שהבארון ציווה בשבוע האחרון לחייו:
"כאן טמון הבארון פרנסיס השני לבית אסבורן; קברניט וג'נטלמן שמת בעיניים פקוחות".
למרות היסוס מסויים, שרלוט מבקשת ממילטון לסייע לה למשוך את מכסה האבן ולפתוח את הארון; מילטון מתנגד פעם נוספת לכך שהילדה תראה את זה (הפעם סינתיה חלושה ושבורה מכדי להתנגד או אפילו להעלב)- אבל מה שמתגלה, באורח לא בלתי צפוי לגמרי, שהארון ריק; אין בו גופה או שרידי גופה, ולמעשה כלום מלבד שרידים שרופים של אבקה מוזרה וכהה עם סיגי מתכת.
שרלוט חושבת שזה מעט מזכיר את האבקות המכושפות שנתקלה בהם ברובע היסמין; ומצד שני קשה לדעת לפי שרידי אבקה שמעידה על כך כי הכוח שלה, אם היה, כבר נוצל וכילה אותה עד תום. במצב כזה, אבקות שונות לריטואלים שונים נראות דומות מאד.
אלא שאז, בלי התראה, מכה בשרלוט ובמילטון קסם אפל מאחור; שרלוט חשה כיצד הם מורמים באוויר, מפרפרים ובועטים בכאב נורא, לא פיזי, אבל איום לא פחות אם לא יותר מכאב של פגיעת סכינים מורעלות או להבה מקוללת.
הבארון אסבורן בכבודו ובעצמו ניצב בפתח, מביט בהם במבט נורא בפניו האפורים, המתים, ואש מזעזעת בוערת בעיניו. קסם הצל שלו גורם לשרלוט ולמילטון ליסורי תופת, והוא נהנה מכל רגע. סינתיה צורחת את שמו, והוא מגיב בכך שאכן, היא המוכשרת בבנותיו והיורשת שלו, ובקרוב הוא ידאג שהם יתאחדו שוב, הפעם לנצח.
לשווא, שרלוט מנסה לצעוק ולדבר אל ליבו; הבארון אסבורן שקוע בקבעון מטורף שמאפיין לעיתים אלמתים, הוא מעבר לכל שכנוע וכל הגיון, וכל כולו שנאה לכל מה שנלחם בעדו בעבר- הידרוסט ואליה, הכתר, הצי המלכותי; ומדבריו ברור שידו של אדו בעניין, וכנראה גם בצורה בה מת וקם מקברו בדמות האיימים הנוכחית שלו – אבל בהחלט מרצונו החופשי, אולי אפילו לפי בקשתו.

ואז, בשיא סצנת האימים, נכנס "מאסטר אדו" בכבודו ובעצמו לחדר הקבורה, לבוש בהידור הרגיל של ג'נטלמן הידרוסטי מהמעלה הראשונה, כולו משועשע ושופע נימוסים; כולל קידה מהוקצעת ונטילת ידה הרועדת של שרלוט (שעודה מוחזקת באוויר ומתייסרת), כשהוא מנשק אותה לפי כל כללי הטקס.
עם זאת, לרגע נראה כי דווקא כלפי סינתיה, אדו מגלה קומץ של אמפתיה כנה; היא אכן דם מדמך, הוא אומר לבארון; אבל לא שייכת לך. היא שייכת לעצמה. הוא משועשע ומעריך בכנות את רוח הלחימה שלה, שמזכירה לו את עצמו בילדותו; ובלשונו החלקלקה, הוא משכנע את הבארון אסבורן לסגת בו מתוכניתו להמית אותה כדי להקים אותה בצורה אלמתה דומה לשלו. אדו טוען, בכריזמה מופלאה, שלהרוג אותה במצב כזה לא תקים לבארון ילדה ויורשת, אלא אויבת – שהרי ידידו הטוב אינו רוצה זומבי או ג'ול חסרי בינה, אלא את מוחה וכישוריה של בתו. הוא מציע לבארון להניח לה כעת, לתת לה לגדול ולהבין את האמת בעצמה – כך שבבוא היום, תצטרף אליו מרצונה.
(והצרחה של סינתיה "לעולם, לעולם לא!" לא מרשימה אותו במיוחד).
לאחר מכן, אדו בוחן בנחת את שרלוט, ולרגע, כשהוא מתמקד בה, המחשבות שלהם נפגשות; ושרלוט מתרשת שאדו מהורהר, דעתו עסוקה בדברים שונים ורבים בבת-אחת, כך שהוא מעט מפוזר ואפילו מודאג; ואכן, לרגע, בעודו שקוע בהרהוריו, אדו מבצע טעות, לא נזהר, ובעוד התודעות שלהם נוגעות, מתאפשר לשרלוט לחוות חלק מן המחשבות והזכרונות שלו.
שרלוט מוצאת את עצמה חוזה במפחה מזעזעת, כולה להבות וסמלים אפלים, ששדים מזעזעים עובדים בה, מקישים בפטישים איומים על סדנים עשויים עצם, כשהם מחשלים משהו, הופכים אותו שוב ושוב בתוך זרם של מתכת מותכת. גרוע מזה; על השדים מפקחים דמויות אנושיות עטויות שחורים, בעלי פנים חיוורות ולבנות לחלוטין; אלו נראים כמו קוסמים שמפעילים זרם שלם של מילות וכוחות כישוף, בעודם מתרכזים במלאכה ומזרימים לתוכה את כוחותיהם. לרגע, שרלוט רואה במעורפל על מה הם עובדים: חץ מאורך, גדול, בעל ראש משונן עשוי מתכת שחורה, עליה נחרטים שוב ושוב, באומנות ובסבלנות אין קץ, רונות אפלות ורבות עוצמה; מארג שלם שלהן.
שרלוט שומעת את קולו של אדו, כאילו היא נמצאת בגופו; הקול בטוח וחלקלק הרבה פחות מהרגיל, ומעט נרגש, בעודו מדבר עם אחד מאותם ברנשים בעלי פנים לבנות וחיוורות כמוות, וגבות עדינות ומשוכות כלפי מעלה. אותו ברנש אומר לאדו, בקול מתנגן וקר, שהכבוד יהיה שלו; עליו לדאוג שההזדמנות הנכונה תגיע; יתכן מאד שתהיה לו רק הזדמנות אחת.
קולו של אדו רועד מהתרגשות כבושה כשהוא אומר שהוא יודע, והוא חושב שהוא גם יודע מי תעזור לו להביא את ההזדמנות; בלי ידיעתה כמובן.

הקרב מול לועס העצמות: החזיון נפסק בבת-אחת, כאשר אדו מתנער; וגם הכאב המייסר נפסק. שרלוט ומילטון נופלים, מותשים לגמרי, על ברכיהם. אדו מביט אל מעבר לכתפו ואומר לבארון אסבורן, בקול שליו שאורג בתוכו (ושרלוט חשה זאת) גם מילת פקודה – שיתכן שבקרוב יהיו כאן אורחים, שאין בידם די זמן כדי "לקדם את פניהם כראוי למעמדם"; אסבורן משתולל מזעם ואומר כי הוא רוצה להרוג ביסורים את הפולשים, בעיקר את הפלדינית – עצם הנוכחות שלה, עצם האור הכוזב שקורן ממנה מכאיב לו.
אדו משיב, שהנערה המטופשת והזמר המפוקפק שחבר אליה אינם ראויים לכבוד לההרג בידי אדם אציל כבארון פרנסיס; תחת זאת, "לועס העצמות" כבר ידאג לא להשאיר מהם הרבה; ושב ומורה לבארון האלמת להתלוות אליו; זקוקים להם במקום אחר. שניהם נעלמים אל תוך האפלה, ובעוד שרלוט נאבקת לחזור לעצמה, נשמעת צווחה גבוהה, לחה וצורמת, כעין "יאאאאאווו!", נוזל מגעיל מטפטף לתוך חדר הקבורה, ומתוכו עולה יצור שלא מהעולם הזה:
גוף רזה, אפור ורקוב למראה, אנושי באורח בסיסי למעט הראש הגדול באורח חסר פרופורציות יחסית לגוף, שחלקו העליון מכוסה במסכת טיקי מכושפת, וחלקו התחתון הוא לוע עצום בצורה חסרת כל פרופורציה, נוטף נוזל צמיג; ידיו הארוכות הם טפרים נוראיים, דביקים, ספק של אנושואיד ספק מצבטיים מושחרות קצה; וגרועה עוד יותר היא בטנו התפוחה, ששורקת ומבעבעת כאילו יש לה חיים משל עצמה, או כאילו היצור בלע קדרה שלמה שעדיין בוערת ומבעבכת בתוכו. כאשר היצור הולם בידיו על בטנו, היא מבעבעת בפראות רבה עוד יותר.
לועס העצמות מוקף בהילת צחנה כזו, שגורמת לדמויות חולשה וסחרחורת; הוא מתקיף בעזרת טפריו העצומים, כשהוא מנסה ללפות דמויות ולמשוך אותם אל הפה המזעזע שלו. אם לא די בכך, הוא מסוגל מפעם לפעם להשמיע "יאאאאאוווו!" מזעזע וללחוץ את הבטן שלו, כשהוא מקיא זרם של מיצים חומציים אפורים;
(למרבה מזלן של הדמויות, בפועל ההתקפה המיוחדת שלו החטיאה בגלגול הגרוע ביותר עבורו שהיה אפשרי, כך שהנוזל, במקום לעוף על הדמויות, נטף ונשפך על רגליו, מה שאפשר לסינתיה להשליך עליו בקבוקון שגרם לכל השלולית להתלקח ולצרוב אותו, לכמות מכובדת של נקודות נזק שאמנם היתה רחוקה מלהכריע אותו, אבל הקלה על הדמויות את המלאכה).
כאשר לועס העצמות נפצע קשה מספיק (66% מהנק"פ שלו), בטנו מתחילה להתבקע, וחלקים ממנה נוזלים לרצפה, ומתחילים לזחול בכוחות עצמם, לצקצק ולהתקיף את הדמויות; שרלוט קולטת נכון, שעדיף להמשיך ולרכז התקפות על לועס העצמות, מה גם שה"המלטה" המגונה הזו החלישה את השיריון שלו והפכה אותו פגיע יותר להתקפות פיזיות. בפועל, כך שרלוט חסכה מעצמה תרגיל מתוחכם שנובע מהקשר המאגי בין היצורים – למעשה, כל נזק שהיה נגרם ליצורים הקטנים, היה נשאב ומועבר ללועס העצמות בתור ריפוי; אבל כאמור, הדמויות הוסיפו לרכז התקפות על הלועס עצמו; עד להכרעתו הסופית.
בסופו של דבר, היצור סופג את המכה האחרונה, משמיע "יאאאאוווו" מחרחר אחרון, מתמוטט, מפרכס ומתמוסס לשלולית חסרת צורה של גועל, בתוספת מסכת הטיקי השבורה שעדיין מעלה אד בין השאריות.

שרלוט מחבקת את סינתיה, שעדיין רועדת ליד הקיר; מתוך שילוב בין אמפתיה, הערכה והבנה שסינתיה איבדה את כל מה שהיה לה במקום הזה, היא לא חושבת פעמיים ומציעה לה להתלוות אליה, אולי בתור נושאת הכלים שלה (הבטחה שאין שום יכולת לקיים, בכל האמור בנושא כלים רשמי של מסדר סנט-קלאודור).
מילטון מעיר לשרלוט שהצעד שלה בעייתי, משום שהוא מנוגד לחוק; אמה החורגת של סינתיה נחשבת לאפוטרופסית החוקית עליה, ולכאורה לא ניתן לקחת ילדה באורח כזה בלא רשותה. סינתיה, מצידה, לא חושבת בהגיון רב מדי מכוח המצב, מבחינתה הארייט אחראית להדרדרות של אבא, היא הכניסה את מאסטר אדו הביתה, והיא לא רוצה לראות אותה שוב לעולם.
כך שבסופו של דבר, בחסות החשיכה, כל השלושה חומקים מהקריפט אל הסירה, ומשם לרובע קלאודור; שרלוט להוטה לראות את מיס אודן; ובכוונתה לספר לה מה שראתה ולמדה – כולל החזיון המזעזע בתוך מחשבותיו של אדו.

המאורעות בפונדק נבל הטללים, והיציאה אל הקרב הסופי:
כאשר שרלוט ומלוויה מגיעים אל "נבל הטללים", סינתיה – עייפה עד מוות, מפוחדת ומרוסקת, קורסת מיד למיטה שמורה מיס אודן להציע לה; מיס אודן לוקחת מיד את שרלוט אל המטבח, שם ישוב להפתעתה לא אחר מאשר יוריק הזקן, שנראה כאילו הוא מתאושש מפצעים שנפצע; ראשו נתון בתחבושת, וגם אחת מידיו חבושה למחצה.
מסתבר, שיוריק ביצע חקירה משלו, ובעוד מיס אודן ופרופסור ריד חוקרים את הספר העתיק של הראל'זהארק, ומיני מקומות מסתור מאיימים ומרוחקים כמו שרידי מפעל 'קסם השני', או עיר החביות האגדית, יוריק הפעיל הגיון פשוט וחיבר אחד לאחד: קנאים משתוללים שסוגדים לאלילת אש מטורפת, עשויים למצוא מקלט אצל קנאים אחרים שסוגדים לאלים פראיים ומטורפים לא פחות, שחולקים עימם את התיעוב להידרוסט, לחברה ולדת הרשמית שלה; ומי מועמדים מושלמים יותר להסתתר מתחת לאף, מאש אותם מטורללים של כת החיפושית?
בפועל, יוריק חקר בעצמו וגילה פחות או יותר היכן המיקום אל המקדש התת-קרקעי של הכת, שם מסתתרים כנראה האחים קור-סורת'אם; ומיס אודן חשה מרומה וזועמת על הדרך בה יריביהם תעתעו בהם והסתתרו מתחת לאפם כל הזמן; מה גם שלפי חישוביה, הריטואל הארוך והאפל כבר בעיצומו; היא לא יודעת מה בדיוק המטרה הסופית, אבל לדבריה 'עדיף לא לדעת לעולם' – כלומר, לשבש את הריטואל בכוח. למעשה, פרופסור ריד כבר גייס את כל האנשים הראויים שיכול היה למצוא בהתראה קצרה כל-כך והם בדרכם לשם; מיס אודן לוקחת את שרלוט במרכבה מוזרה משלה, בדרך קיצור מוזרה בין הערפילים, אל מתחת לצריח השומרים הקיידרהרצים של רובע זאוטלר, שמשקיף על רובע הפעמון; שם מתכוננים האחרים לצאת להסתערות האחרונה.
להפתעתה של שרלוט, רוג'ר מילטון מתעקש להצטרף אליה ולתרום את חלקו בתור קצין (לשער) וג'נטלמן, כשהוא מסביר שכוחות המרפא שלו יכולים להיות נחוצים מאד בקרב עם עדר קנאים משתוללים. שרלוט מהססת, אבל מילטון נחוש בדעתו; בדיעבד, שרלוט תבין שחלק מאותה החלטה הונע מיאוש עמוק, מרצון לצאת בכל מחיר מהחיים שנכפו עליו לאחר שסולק בחרפה משירות הוד-מלכותו; ובלא להתחשב בסכנה.
באותו זמן, שרלוט חרדה במיוחד נוכח הודעתה של מיס אודן, שמאלוויל, שלא מזמן התאושש, הצטרף לחבורה; שרלוט מעבירה בראשה תסריטים קודרים על מה שעלול לקרות לו; ותוהה בקול אומלל האם הוא התאושש די הצורך; אבל הברירה כבר אינה בידיה.
החבורה אכן מתכנסת מתחת לצריח; פרופסור ריד עם כובעו הגבוה, ששעון על הקיר ומעשן בשלווה את המקטרת הארוכה שלו; המפקח בראונינג וידידו מר פריסווין המכריס והאדמוני (כזכור, הוא למעשה דודה של שרלוט, בהיותו אחיו הצעיר של אביה חסר המצפון); מאלוויל, מכונס בעצמו, מסתיר את פחדיו מאחורי שחצנות צוננת וצינית; ואל אלו מצטרפים שרטון והבארד האצילי והמעודן, רוג'ר מילטון.

עורב צורח נוחת על פרק זרועו של הפרופסור, שמבשר שהדרך פנויה והגיעה השעה.
וכך, בסצנה שתחרט בזכרונה של שרלוט, החבורה יוצאת לדרכה; הפרופסור מוביל, עם מקטרתו, כובעו הגבוה והמטה שלו; המפקח בראונינג וידידו הותיק פריסווין, משוחחים ומפריחים הלצות של חיילים ותיקים שיוצאים לעוד קרב אחד, כולל בדיחות שחורות על השאלה, האם ומה יקרה אם אחד מהם לא יחזור
(המפקח מתלוצץ, שלפחות כך תחסך ממנו החתונה המבישה של אחייניתו ומר צ'רלס בינגלס עצום המימדים; פריסווין משיב ברצינות, כאשר הוא סבור בטעות ששרלוט לא שומעת, שהוא דווקא היה רוצה לשרוד ולראות את אחייניתו מתחתנת, עם גבר וג'נטלמן ראוי שינהג בה כפי שמגיע לה, להבדיל ממיני טיפוסים לא רצויים שאי אפשר לסמוך עליהם – הוא מוסיף, בעודו מלכסן מבט לכיוונו המשוער של מאלוויל; שרלוט עצמה חשה נרגשת מאד על הדרך בה הוא רואה בה אחיינית ודואג לה).
מאלוויל עצמו ציני מאד, וכך מסתיר את הפחדים שלו ("אלים, גרייווינד! אנחנו הולכים להלחם בצבא של פאנאטים מטורפים, קוסמים אפלים והשד יודע מה עוד, בליווי של בית אבות!").
כאשר מילטון משיב לו, בשיא הרצינות, שלא יזלזל בגברים נאמנים ומנוסים רק בגלל גילם, מאלוויל מחזיר לו בחיוך מורעל, כי "מי אני שאחלוק על ידיעותיך, אדוני הטוב, בענייני גברים ונסיון גם יחד").

שרלוט שקועה במחשבותיה וחששותיה; ומפעם לפעם מתערבת כדי לרסן את מאלוויל, במיוחד בעקיצות האכזריות בהם הוא משיב למילטון. דמעות זולגות בשקט על לחייה, כשהיא חושבת על כך שהיא צועדת לקרב עם האנשים שיקרים לה; וליבה הולם בפחד שמא זו הפעם האחרונה שהיא רואה את מאלוויל. רק בדיעבד היא נזכרת, שבגלל לחץ הזמן וההפתעה, שחכה לעדכן את מיס אודן בחזיון שראתה כאשר הציצה למחשבותיו של אדונגו.
החבורה עוברת בנתיב אפל בין בתים גבוהים ונטושים למראה, אל תוך פתח של מערה נסתרת שהנטיפים מקנים לה חזות של לוע פעור שאדים נודפים ממנו והלאה, אל תוך האפלה; מעל פלג תת-קרקעי ובין נקיקים מתפתלים, כאשר ככל שהם מתקדמים, כך קולות רעם רחוקים הולכים ומתחזקים; הלמות של תופים ריטואליים, שכאשר המרחק מצטמצם מצטרפים אליהם חלילים מוזרים וצווחניים, ושירה אקסטטית של בני אדם. בסופו של דבר, הם מוצאים את עצמם עומדים מול שער עצום מקורות עץ מחוזקות בנוזלים נוגדי בערה ומחופים בלוחות מתכת גסה; השער מוגן היטב, ונראה חזק מאד.
פרופסור ריד אומר לכולם להתכונן, ואומר שהוא יפטר מהשער והמגינים שלו, ויאפשר לאחרים להסתער קדימה אל תוך המקדש ("היתר, רבותי, תלוי בכם"). שרלוט צופה כיצד הוא מתרכז ומזרים כוח אל תוך המערה, קורא לכל הצמחים, מאיזובי מערות ועד שיחים תת-קרקעיים; וכל הצומח מרשרש, חורק, מרכז עוצמה אדירה שהולכת ונבנית-
ברגע האחרון, היא מגיעה להחלטה, מתקרבת אל מאלוויל ומספיקה לומר רק "מאלוויל, אני-"
אלא שאת ה"אוהבת אותך" היא לא מספיקה לומר, בשל הרעם העצום שמתגלגל סביב; שורשים עצומים של עצים בוקעים מהקרקע, מועכים את השומרים ונכרכים סביב השער ולופתים את כנפיו בעוצמה אדירה, מערערים, מושכים, סודקים-
המלכודת הארסיות שהציבו אנשי כת החיפושית מתפרצות בבת-אחת, מזרימות אש רעילה ונחילי חיפושיות ארסיות, שנופלות כמעט מיד ומפרפרות על הרצפה ביסורי מותן, כאשר פרחים סגולים מתיזים עליהן ספרי של אבקנים. הדלתות העצומות צורחות, ולאחר רגע נכנעות, השער נכנע ונמעך פנימה, ובעקבותיו נחיל של פרחים מהלכים, שורשים ושאר צמחים שמתיזים אבקה ומעסיקים את אנשי הכת שנזעקים מהצד השני;

הקרב במקדש החיפושית:
הדמויות חולפות בקלות על פני הקבוצות הראשונות של השומרים, שנאבקים בהתקפת הצמחים והשורשים למיניהם, ומוצאות את עצמן בפנימה של מערה ענקית, מוארת היטב, בצורת פירמידה חרוטית; הדמויות נמצאות למטה, בשוליים, כאשר גרמים עצומים של מדרגות מוליכות אל במות מוגבהות, עליהן בוערים לפידים רבים, ומעליהן עוד מדרגות שעולות למרכז המוגבה, שם נמצא כנראה המזבח הראשי או רחבת המזבח הראשי, שמוסתרת בעננים עבים של קיטור לוחש; ורק מפעם לפעם מלחכות להבות את הגג, וזעקה עמומה עולה.
עמודים רבים נישאים מעל המדרגות, כותרים מלוהטים למראה או פשוט מחזירים את האור האדום ואת הדי התופים; הם מפוסלים באורח בסיסי מאד, בצורות של מיני חרקים ומפלצות; שני עמודים, לעומת זאת, נישאים לגובה עצום, עד לתקרה, אחד מעוצב בדמות איש-חיפושית שמן (האל חרפוש), והאחר בדמות ספק ילדה ספק חרק עם זנב כסוף (ציפורן). נשות הכת מחוללות באקסטזה בין העמודים, שורטות את עצמן עד זוב דם, כשהן צועקות השבעות לחרפוש וציפורן, בעידוד הכוהן הגדול; התופים הולמים; סילוני רעל שורקים וטסים לגובה, כאשר האזעקה מהדהדת; הכוהן הגדול מחלק פקודות, כשהוא צועק בשם חרפוש וציפורן, מעודד את חבורת הקנאים המטורפים להלחם עד המוות, להביא לו את הלבבות של הפולשים כשהם עדיין חמים ומפרפרים.
הדמויות מסתערות במעלה המדרגות, כאשר הקשתים של הכת ממטירים עליהם מטח אחר מטח של חיצים, וחבורה אחר חבורה של פאנאטים צורחים מסתערת עליהם; באור האדמדם, ובקסם האפל שממלא את האוויר, שרלוט רואה כיצד הקנאים מתמלאים בכוחות על-אנושיים, קומתם כאילו גבוהה יותר, והצללים שהם מטילים הם צללים של ספק אדם וספק חרק.
כך מתחיל הקרב הגדול; הקנאים תוקפים, חבורה אחר חבורה; כאשר הקשתים ממטירים חיצים מלמעלה, והכוהן מטיל קסמי להבות רעילים שעפים בקשת איטית ואז צונחים לעבר הדמויות. קנאים לוחמים עד מוות בחרבות פולחן קצרות; בריונים משוריינים עד אימה עם מסכות ברזל חרקיות, מניפים מקבות כבדות; כידונאים מיללים שמטילים את עצמם למערכה; ובסופו של דבר, גם שני לוחמים אימתניים בשיריון לוחות מהודר ובמסכות כבדות, אוחזים חרבות דו-ידניות מכושפות, ושולטים במגוון תמרונים ומכות קטלניות.
אלא שהחבורה מאומנת לא פחות ומצויידת במגוון כוחות; כשפי האור ומכות החרב הבוערת בלבן של שרלוט; שתי החרבות המהירות של פריסווין; קסמי הרוח של המפקח, שמסוגל להכות ביריביו בהתקפות פסיוניות או להפוך את כוח המשיכה ולהטיל קנאי מילל לגובה, רק כדי שיפול לאחר מכן בחבטה למטה, ולעיתים יתגלגל במדרגות או יתעלף בשל עוצמת המכה; ולחשי המרפא שפורט מילטון על הקתרוס שלו, להתגבר על פגיעות החיצים וכלי הנשק של הקנאים.
צעד אחר צעד, הדמויות מפלסות דרך למעלה, וקנאי כת החיפושית לא מצליחים להתגבר עליהם; לאימתה, שרלוט רואה שאחד היריבים שהתמוטטו ונהרגו, אינו אלא אותו ברנש שבזמנו הוביל אותה אל הקבר של פליסיטי והגן עליה; ונראה שבינתיים, הטירוף של כת החיפושית השתלט גם עליו לחלוטין; והדבר שובר את ליבה. גרוע יותר; שרלוט חשה כל הזמן שאדו נמצא בסביבה, כאילו צופה בהם ורואה הכל; אם כי לעת-עתה, הוא אינו מתערב.

הקרב מול הכוהן הגדול: ואז, בסופו של דבר, החבורה מצליחה לפלס את דרכה אל הבמה הגדולה בין העמודים; הנשים המחוללות נרתעות סביבה; הקשתים נסוגים; ושארית אנשי הכת מקיפה אותם במעגל – מתפללים, מקללים, יורקים, אבל נראה שכח רצונם החל להשבר ואימה החלה אוחזת בהם.
המפקח בראונינג, בקור רוח טיפוסי, עושה צעד לעבר הכוהן הגדול, ומודיע לו שהוא אוסר אותו בשם המלך, בגין שורה ארוכה של פשעים נתעבים; כולל שליטה באחרים ושילוחם למות למען המזימות המזוהמות שלו.
הכוהן צורח בזעם, מניף את המטה הארוך שלו ומכסה את עצמו בהילה סגולה ומזמזמת; והקרב מתחיל.
הכוהן מתקיף בעזרת הלהבות הרעילות שלו; משלח קונוסים של חיפושיות ארסיות מזמזמות, שממשיכות לזחול על הקורבנות לאחר הפגיעה הראשונית, לעקוץ ולנשוך; ומפעם לפעם, הוא מסוגל לשתק את אחד מיריביו, באורח דומה לקסם של הבארון אסבורן, על-ידי קרן-צל שמרימה אותו לאוויר כשהוא מתפתל ומתייסר, וסופג נזק עד שהוא מגייס את כח הרצון שלו די הצורך כדי להשתחרר.
בשלב מסויים, מאלוויל נפגע, אבל מצליל להשתחרר, לא לפני ששרלוט פולטת זעקת אימה וזעם; ואילו לקראת סוף הקרב, הכוהן מצליח לשתק באורח דומה את מילטון, לאורך זמן רב יותר ולגרום נזק גרוע בהרבה, שגם שולל מהחבורה את המרפא העיקרי שלהם.
כאשר המגן המכושף של הכוהן הגדול סופג נזק מספיק ומתרסק, הוא מרים את עצמו לאוויר ומסחרר סביבו עשן ארסי ולהבות שמאלצות את הדמויות לסגת לאחור; אז, הוא עושה תעלול נתעב אחרון, מפעיל את כוחו על נשות הכת וצורח לעברן "אלי, בנותיה של ציפורן! מי כאן גדולה? מי כאן קדושה?!"
שלוש מהנשים פונות לעברו בריצה; שרלוט זוכרת היטב את הרגע הזה, את החיוכים המהופנטים שלהן, את הזרועות שלהן שנפרשות אליו, הולכות אל המוות הנורא שלהן כמו אל חיבוק של אהוב. מאלוויל, שבינתיים שב לעשתונותיו, מגיב בברק שרשרת על הנשים המתקרבות, שהורג אחת מהן ופוגע קשה בשתיים אחרות, מה שמאפשר למפקח ולמר פריסווין לנטרל את שתיהן בקלות, באורח שהלכה למעשה גורם להן לאבד הכרה ובכך מציל את חייהן – מהחרבות של החבורה מחד, וממוות נורא של התפוררות ושאיבת הנשמה שלהן לשם ריפוי וחידוש מגן הכשפים של הכוהן הגדול מאידך.
המפקח בראונינג מתנפל על הכוהן הגדול, תוך שהוא מעיר משהו כגון "הפעם אדוני, חוששני שתאלץ ללחום את הקרבות שלך בעצמך".

הקרב מתחדש, והפעם הוא קצר בהרבה, משום שהכוהן הגדול, שרוב כוחותיו בוזבזו והמגן שלו נותץ, מותקף מכל הכיוונים ונופל במהירות. אלא שנשיפת חיפושיות אחרונה שלו עושה נזק נורא, ומר פריסווין מתמוטט, שורץ חיפושיות ארסיות ופצוע פצעים איומים. אי-כה, שרלוט מצליחה לייצב את המצב שלו ולגרש ממנו את הרמשים, באורח שמציל אותו ממוות; אולם הוא שרוי בעלפון עמוק.
הכוהן עצמו מתמוטט, מסתחרר באש הרעילה של עצמו, וחוזר להיות אדם זקן וכחוש, ידו המעוותת עדיין לופתת את שברי המטה שלו, וכל גופו רוחש חיפושיות. שארית אנשי כת החיפושית, הלומים ומבועתים, נמלטים לכל עבר, חוזרים להיות המון מבוהל של פשוטי עם נפחדים ושבורים; וכפי שהמפקח מעיר: "נראה, שזו הפעם האחרונה שאנחנו שומעים מהכת הארורה הזו, למשך הרבה זמן".

סצנת הסיום: אלא, שמצבן של הדמויות רחוק מלהיות שפיר; פריסווין גמור, חי בקושי; מילטון מזועזע ומותש קשות, כאשר כוחות המרפא שלו נחלשו מאד; וגם האחרים פצועים וחבולים. החבורה חוצה את מסך הקיטור הלוחש, ומגיעה סוף-סוף אל רחבת המזבח הראשי.
הלהבות לוחשות מכל עבר; שלושת האחים קור-סורת'אם, מעוותים לגמרי ונוטפים אש, סבים מסביב למזבח, עליו מוטלים שרידיה של הגבירה לינדאריס, שנגנבו בהתקפה על נבל הטללים; בכשפיהם ובכוחם, שלושת הראל'זהארק האפלים מזינים את הלהבה הלוחשת על המזבח, שעולה לגובה עצום; אש אדומה כדם, טמאה בתכלית, רוחשת, כמעט חיה; כאשר החבורה מתקרבת, האחים קור-סורת'אם נפנים אליהם בעיניים בוערות, ונראים כספק יצורים אנושיים וספק שדי אש, שהקסם האפל שלהם עצמם כבר איכל את נשמתם באורח שאין ממנו חזרה.
שרלוט, כולה אכולת דאגה נוכח המצב הקשה בו מצויה החבורה, חשה ולמעשה יודעת אי-כה, באורח חזק מכל החושים, שמיס אודן נמצאת אי-שם וצופה בהם; מתלבטת בעצמה האם להפר כלל שקט משל עצמה ולפעול; שרלוט תוקעת בקרן שלה, ופונה בכל כוח שמחשבתה יכולה לגייס אל מיס אודן; הגם שספק קטן נותר ומבעבע בתוכה, האם היא עושה את הדבר הנכון.
וכמו בתשובה, ההיכל הטמא כולו רועד; צווחות הטירוף ותאוות הקרב של האחים קור-סורת'אם הופכים ליללות אימה וכאב, כאשר צל עצום מתהווה מעל המזבח, ממטיר ברקים, והולם בקול עמום ומזעזע, כמו טפיחת כנפיים עצומות – אם כי בדיעבד, שרלוט מבינה שרק היא ראתה אותו, אולי משום שפעל מתוך עולם הצללים.
מה שכל החבורה רואה, לעומת זאת, היא שהאחים קור סורת'אם, במקום לתקוף, נרתעים לפתע, מתפתלים ביסורי תופת, כאשר הקסמים שלהם משתבשים ומאכלים אותם עצמם; ביסורי טירוף, הם מתגלגלים על הקרקע ואז מטילים את עצמם מן המדרגות, מתיזים גיצים וזיקי ברקים לכל עבר; הלהבה החיה על המזבח זועקת בקול נורא;
אלא שאז, באותו רגע עצמו, יורדת על שרלוט אימה חשיכה; ההשפעה של עולם הצללים מטיבה את ראייתה, ובבת-אחת, היא פולחת את האפלה ורואה את מאסטר אדו ניצב, מרותק ומתוח, אי-שם בגומחה אפלה שצופה על המזבח הראשי; ולצידו דמות של אדם קר ומבעית, ברדסו השחור מנוגד בתכלית לפניו החיוורים כסיד.
ליבה של שרלוט קופא; אדו, כולו ריכוז, מותח קשת ארוכה ומוזרה, כשהוא אוחז ומכוון את אותו חץ שחור מכושף ומקולל, שאת אורח הכנתו ראתה לרגע, מותח ומכוון, כולו דרוך ליריה אחת ומדוייקת- הישר לליבו של הצל האדיר שטופח בכנפיו מעל המזבח.
שרלוט זועקת באימה את שמה של מיס אודן, ומנסה להשקיע את כל כוחה בלחש פטיש אור אחד לעברו של 'מאסטר אדו' (Judgement of light); הלחש פוגע באדו ממש כאשר הוא משחרר את החץ, לא מסב לאדו עצמו נזק רב מדי, אבל מסיט במעט את הכיוונון הקטלני; הצל המכונף העצום נפגע, אם כי לא במרכז (במקום המשוער של ליבו), כפי שתכננון אדו ובן-בריתו החיוור כסיד. זעקה נוראה מרעידה את עולם הצללים (ופעם נוספת, רק שרלוט שומעת אותה ממש; האחרים שומעים רק הד מרוחק, שנראה להם כחלק מהזוועה הכללית והזעקות הנוראות של הלהבה החיה על המזבח); שרלוט מתנודדת, נכנסת להיסטריה ופורצת בבכי נורא, כשהיא קוראת בשמה של מיס אודן; האחרים לא מבינים אותה, ותוהים האם דעתה נפגעה בשל הקסמים האפלים או הפגיעות שספגה.
ואז, הלהבה החיה פורשת את זרועותיה במחול נורא של טירוף ומוות; חזקה פחות מכפי שהתכוונו האחים קור-סורת'אם, שלא זכו לראות את חזונם מתגשם; אבל זהו בלא ספק, אוואטר של צידה האפל ביותר של אלת האש נארוון, בצורתה הנוראה כצל הבוער; דמות נשית עשויה אש, מוקפת צללים, ומנופפת בשוט האש הארוך של האלה נארוון.
וכך, בעוד שרלוט היסטרית לגמרי, בוכה ונלחמת בו-זמנית, מתחיל הקרב האחרון; הצל הבוער מצליף בנשק האיום שלו, וממטיר גשם להבות; עצם נוכחותה מבעירה את אויביה ומזיקה להם פעם אחר פעם, מעצם קרבתם אליה; הפגיעות שהיא גורמת הם מזעזעות; וקסמי הריפוי הנחלשים של מילטון לא מצליחים לעמוד בקצב; הדמויות עצמן לוחמות בחמת זעם, וממטירות עליה את כל מה שנותר באמתחתן; אלא שלאימתה של שרלוט, מילטון המותש והפצוע לא מהיר מספיק, נלכד בגשם הלהבות שממטיר היצור, נדלק כמו אבוקה ונשרף לאבק כהרף-עין. אי-כה, ולא בקלות, עולה בידי שרלוט והמפקח בראונינג – גם הם פגועים מאד ולא רחוקים מקריסה, לסגור על הצל הבוער ולהכות אותו מספר מכות מדוייקות שמכלות אותו; יצור הצללים צורחת בקול נורא, והבזק מזעזע של אוויר לוהט מתפוצץ, ומגלגל את הדמויות לכל עבר.
כאשר שרלוט מתרוממת, מפוייחת, מדממת ובוכיה, היא רואה כיצד האש על המזבח מהבהבת, דועכת באיטיות, ומתוכה עולה קול חלש, כואב ועצוב שקורא בשמה. קולה של הגבירה המתה לינדאריס מודה, בכוחותיה האחרונים, לשרלוט, על כך שהיא וחבריה הצילו אותה מגורל גרוע מוות; וכעת היא תוכל ללכת באמת ובתמים אל היכלותיה של האלה נארוון; אל הלהבה האמיתית ונטולת צללי הזדון. כגמול, היא מורה לשרלוט להחדיר באיטיות את חרבה לתוך האש הדועכת על המזבח; ולנגד עיניה של שרלוט, הלהבות הדועכות מלבנות את להבה של פליסיטי, וחורטות עליה סמלים או רונות עתיקות בכתב האש; החרב לוהטת כולה כאשר שרלוט מושכת אותה, אבל לאט-לאט, להבה מתחיל להתקרר והאור הבוהק של החריטה נחלש.
אלא ששרלוט לא חשה כלום, מלבד בעתה ואבל; האם זה, גמול כזה, שווה ולו קצה קצהו של המחיר הנורא ששילמה.
עודה בוכה וכמעט מטורפת מדאגה; רק במעורפל, היא חשה שמישהו – כנראה מאלוויל, מחבק אותה ומסייע לה לרדת במדרגות המקדש. היא מתחננת בפני האחרים למהר, משום שמיס אודן נפגעה; החבורה, אפילו פרופסור ריד, שמקבל את פניהם בתחתית המקדש, גם הוא מותש ויכול בקושי לעמוד יציב על רגליו, לא מבינה למה היא מתכוונת; שהרי מיס אודן נותרה בעיר, ואפילו הבטיחה להם בחיוך ש"ארוחת הבוקר תוגש בשמונה".

אפילוג: החבורה המוכה נסוגה, לאחר נצחון שעלה במחיר נורא; עם פריסווין הפצוע קשות ומחוסר ההכרה; והשרידים שנותרו ממילטון, שהתעקש להצטרף לקרב ודווקא הוא קיפח את חיין (בדיעבד, שרלוט תייסר את עצמה על כך שבטירופה באותו קרב ובשל כך כי כל מחשבותיה היו נתונות למיס אודן, לא זכרה להשתמש כראוי בלחשי ההגנה שלה; לו עשתה כן, יתכן מאד כי מילטון היה שורד את גשם הלהבות).
מנגד, כת החיפושית הוכתה והתפוררה; והאחים קור-סורת'אם כלו באש האפלה שהם עצמם זימנו; פרופסור ריד, שמאזין לשרלוט הנסערת, מרים גבה ומעיר כי אם החזיון שראתה (כך הוא מתייחס לזה) נכון, קרי- קאהרויאנים פועלים בעיר הבירה, ועוזרים למאסטר אדו במזימותיו, הרי זו הבשורה הרעה ביותר שהגיעה להידרוסט בימי חייו. לעניין מיס אודן; הפרופסור מתקשה להאמין, ומעיר כי אמנם ידידתו הותיקה היא קוסמת בעלת עוצמה ומרפאת בחסד עליון; אולם שלא רק מאסטר אדו, אלא אותו גזע של יצירי-רוע חיוורים מהסיפורים העתיקים והאפלים, ישקיעו תוכנית כזו רק כדי לפגוע בה?
אלא, שחששותיה של שרלוט מתממשים; כאשר הם מגיעים לפונדק, הנער המשרת טומי רץ אליהם בזעקות, ומספר כי מיס אודן התמוטטה, היא מוטלת במיטה והיא נראית חולה מאד-מאד. שרלוט רצה אליה, מתייסרת ומאשימה את עצמה; ורואה אותה, בהכרה מעורפלת קמעה, מוטלת חלושה וחולה כפי שמעולם לא האמינה שתראה אותה; עם זאת, מיס אודן צלולה מספיק בכדי להבטיח לשרלוט שהיא תחייה, ושאל לה להאשים את עצמה; רק ההתערבות שלה והלחש המהיר שהטילה מנע מהחץ של אדו לפגוע במרכז ה... כוח המוצלל שהפעילה מרחוק (היא די מתחמקת בנקודה הזו).
בכל זאת, שרלוט שבורה לגמרי, מסרבת לעזוב את מיטתה של מיס אודן, וכאשר היא מאולצת לכך ומוצאת את עצמה לבד באמבטיה, היא פשוט קורסת תחתיה וממררת בבכי במשך שעה ארוכה.
כך, למעשה, נגמר חלקו השני של הקמפיין; בנצחון מפואר, שהושג במחיר יקר, ולא ברור עד כמה הוא מוחלט; אם אכן השקיעו אדו ובני-בריתו מאמצים רבים כל-כך לאפשר לאחים קור-סורת'אם להשיג את החומרים ולבצע את הריטואל המטורף שלהם, מדוע לא התערבו כדי לסייע להם, והותירו אותם ואת קנאי כת החיפושית לבדם במערכה? ומה בדיוק רצה אדו להפיק משחרור שדת אש מטורפת, שהיתה ללא ספק מסבה נזק כבד, אבל רחוקה מלהכריע את האימפריה או לחולל הרס בחלקים נרחבים מדי של עיר הבירה, מחוץ אולי לרובע הפעמון? לשרלוט אין תשובות לשאלות הללו, וכרגע היא שקועה כולה באבלה, שבורה וממאנת להתנחם.
ואילו הקורבן האמיתי של הקרב, רוג'ר מילטון, נקבר בטקס נוגע ללב באחד המקומות בעלי הנוף המרהיב ביותר, על צלע הגבעות של רובע קלאודור, במקום שאין ספק כי נפש פיוטית כשלו היתה מוצאת חרוזים לחרוז עליו; ועל מצבתו נחרט:

"כאן נח סרן רוג'ר מילטון
קצין וג'נטלמן בחייו ובמותו"

ואפילו מאלוויל לא העז עוד, לעולם, להפריח ולו הלצה מכוערת אחת בעניין זה.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.