רובע רמילטון

אוכלוסיה משוערת: כ-12,000 חיילי צבא וצי, ומספר משוער של כ-15,000-20,000 אזרחים.
מנהיג הרובע: אדמיראל גודפרי סטילראו, מפקד בסיס הצי המלכותי של עיר הבירה.

לצפיה במפת הרובע, הקש כאן.

כללי: רובע רמילטון נחשב ל"רובע הצבאי" של עיר הבירה ההידרוסטית; בלשון העממית, הוא מכונה לעיתים גם "הצלופח של רמילטון", בשל צורתו המתפתלת והעובדה כי הוא מוקף מים משלושה כיוונים; ואם לא די בכך, גבעות השחם הכהות של הרובע יוצרות שני רכסים מקבילים שבחלקן הדרומי של שתיהן פסגות עגולות המזכירות מעין "עיניים", מה שמעצים עוד יותר את הדמיון לצלופח אבן ענקי הרובץ במים הרדודים של עיקול נהר הידראו, ממזרח לשערים הגדולים של העיר עצמה.

רובע רמילטון יושב על נמל מים עמוקים שחפרו הכובשים הקיידרהרצים לפני כ-500 שנים, ומהווה כיום את אחד משני נמלי הבית העיקריים של צי הוד-מלכותו, ועיקול נהר הידראו מקיף אותו מרוב צדדיו; מצפון מערב, הוא גובל ב"אם המעיינות" הרחב והרדוד בהרבה, אשר יוצר רצועת נוף יפיפיה המפרידה בין רובע רמילטון ורובע התענוגות האמת'ורי ("רובע המעיינות"); ואילו בקצהו הצפוני, מפרידה גדר אבן עצומה מכוסה צמחים בינו לבין רובע המאכלת הזר, הקנאי והאפלולי.
שלושת המוקדים המרכזיים אשר הרובע מרוכז סביבם הינם:

איזור המספנות העצומות של הצי המלכותי, שמעל להן שוכנת המפקדה העליונה על "רכס כנף הינשוף";

מצודת רמילטון שעל הרכס הנגדי- מצודת בזלת קיידרהרצית עצומה וקודרת, שמשמשת כיום הן כמפקדה מקומית של צבא היבשה המלכותי, והן ככלא צבאי.

מקדשה הגדול של אלת המלחמה אוקנבריסט בצפון-מזרח הרובע, והאיזור המסחרי הססגוני שמקיף אותו, הקרוי באורח רשמי "שוק החרבות המוזהב", ובאורח רשמי פחות "שוק הרפתקני הצעצוע".

בחלקו הצפוני ביותר (והשקט יותר) של הרובע ("זנב הצלופח"), ניצבות זו לצד זו מספר אחוזות קטנות מאד, שמורכבות ברובן מבית אחוזה וגן צנוע המקיף אותו, ואלו שייכות ברובן למשפחות מיוחסות ששירתו את הצי במשך דורות ו/או ניתנו כשי מלכותי לגיבורי מלחמה שהרשימו את הכתר או את הפיקוד הימי העליון.

היסטוריה:
גבעות השחם הכהות של רמילטון חלשו בעבר הרחוק על הדרך המזרחית המוליכה להידרקרון, הן היבשתית והן דרך הנהר, שנחשב תמיד כעורק חיים מרכזי של עיר הבירה. באותם ימים, היתה העיר עצמה קטנה בהרבה, ובין שעריה לבין הרכס הפריד כמעט יום שלם של מסע בעגלה, וודאי אם דובר בשיירת עגלות או ספינות איטיות ועמוסות סחורה. הבארונים לבתי רמילטון וריברהורן, שהחזיקו אחוזות מבוצרות במרומי גבעות השחם, ולעיתים גם התכתשו זה עם זה, התעשרו עושר רב מגביית מיסי סחר על הדרכים העוברות מתחת למעוזיהם, והיו מצויים לא אחת בחיכוך לא רק בינם לבין עצמם, אלא גם מול הכתר והסוחרים של עיר הבירה, שלא תמיד ראו מנהג זה בעין יפה.
שיא כוחה של שושלת רמילטון היה בסביבות 1790-1875 לסה"א; לא רק שעלה בידם להכניע את השושלת היריבה ולרשום את זכויותיהם במגילת הזכויות המלכותית, אלא שאנשיהם גילו אי-שם במרוצת התקופה את מערכת המנהרות העצומה, המוצפת למחצה, היורדת בין שורשי הגבעות אל העולם התחתי, ואשר בחלקיה העמוקים התפתלו עורקי ברזל ובדיל, כמו גם של אבנים טובות – בעיקר אבני נופך-ים בעלות גוון ירוק עמוק. אלא שלצד ההצלחה, סופרו על השושלת המקומית גם מספר סיפורים אפלים, לרבות בדבר תפקידם בדיכוי המרד של לורד הית'קליף הממזר, אי-אז בסביבות שנת 1700 לסה"א:
לפי המסורה, איזבל רמילטון היתה ארוסתו של הבארון סטפאן הירנדלירץ', שנוא-נפשו של המורד הידוע לשמצה, שנחשב כאיש שבסופו של דבר קטל את המורד המפורסם, בחץ מדוייק שירה בו ממרחק של למעלה מ-250 מטרים ופגע הישר בעינו. מסופר גם, כי בני רמילטון נטלו תחת חסותם שניים מצאציו של הלורד הממזר ששרדו את מפלת אותו מרד, ונהגו בהם ביד קשה מאד. האגדה מספרת, כי על שני 'חטאים' אלו, התגלתה רוח הרפאים של לורד הית'קליף ואררה את בני רמילטון בקללה איומה.
בין אם יש בדברים ממש ובין אם לאו, מזלה של השושלת בגד בה כאשר התקדרו שמיה של הידרוסט ערב כיבוש האי בידי "אחוות המוות" וכוהני טוטנהאגן. הבארון האחרון לבית רמילטון, שבנו הסתכסך מרה עם אחד ממפקדי משתפי הפעולה ההידרוסטים שזכו לכינוי 'פלוגת העייט', ניסה לשווא לפייס את יריביו כאשר הבין כי ידם של הקיידרהרצים הולכת וגוברת; מסופר, כי פלוגות העייט קמו עליו באמצע ארוחת פיוס שארגן, וטבחו אותו ביחד עם רוב בני משפחתו. מסופר, כי שרידי המשפחה נאסרו שנים מעטות לאחר מכן בידי אחוות המוות, ונשלחו לצינוקים אפלים מהם לא שב איש מהם.

הרובע בתקופת "ליל האימים הארוך": אחוות המוות, שהכירה בחשיבות האסטרטגית של האיזור החולש על הבירה ממזרח; במקום בו עמדה טירתם הפשוטה יחסית של בני רמילטון, "הועסקו" אלפי עובדי כפיה, רבים מהם אסירים שנאסרו בהידרקון עצמה, בבניית מצודת אימים ענקית מאבני בזלת שחורה, כמו גם בהעמקת אפיק הנהר וחפירת מערכת משוכללת של מנהרות ותעלות סביבו. באורח לא מפתיע, מתו רבים מהם במהלך הבניה, בין אם מאפיסת כוחות או מהתעללות, ומסופר כי רוב האחרים הוצאו להורג מיד לאחר סיום הפרוייקט.
כך או אחרת, הקיידרהרצים הם שהקימו את מצודת הענק שקרויה כיום "מצודת רמילטון", על היכלותיה העצומים, מרתפיה המסועפים וארבעת גשרי הענק המקיפים אותה; והם שחפרו את נמל המים העמוקים ואת התעלות שהוצפו מאוחר יותר, ויצרו את "אם המעיינות", במקום בו קודם לכן היה חיבור יבשתי בין הגבעות למישורים שממערב להן. האגדות מספרות כי במרתפי המצודה, הוצאו להורג או גוועו אלפים על אלפים שני בני-אדם; ועצם הגייתם של שמות כמו "וולפגאנג השקט", "שטיף הקצב" ו"דוקטור שטובה", גרמה לצמרמורת בלב כל תושבי הבירה. האגדות העתיקות, המסופרות עד היום בשפל קול, מספרות על אלפים רבים שהועבדו עד מוות בכריית האבנים הטובות מן המנהרות, עד שכלו המאגרים; על אסירים ששימשו מזון למפלצות מוטאנטיות שגידלו המאגים האפלים של המצודה; שימשו לניסויים מזעזעים שהדמיון כמעט ואינו יכול לתפוס אותם, ועוד כהנה וכהנה; וכי באורח עקרוני, כל מי שהועסק בהרחבת המרתפים והמנהרות, הוצא להורג ונטמן בקברי אחים נסתרים, בכדי שלא יספר סיפורים; גורל דומה נפל בחלקם של רבים מעובדי הכפיה במכרות עצמם.

מכאן, למעשה, מקור השמועה העקשנית על הקסם האפל שהטביעו הכוהנים של טוטנהאגן בעצם מהותן של אבני המצודה הקודרת, והאריך ימים מאות שנים אחריהם. ישנם הטוענים, כי הקסם קיים ופעיל עד היום, ומשפיע לרעה הן על האסירים שמוחזקים כיום בכלא הצבאי שמתחת למצודה, והן על הסוהרים עצמם.

בין אם יש ממש באגדות ובשמועות ובין אם לאו, אין ספק כי מעשי ידיהם של הקיידרהרצים עיצבו את הרובע בצורתו דהיום, כולל מערכות המים והמנהרות; כילו כליל, או כמעט כליל, את עורקי המתכות והאבנים הטובות מתחת לו – אולם הותירו מערכת מסועפת של מנהרות, חלקן הוצף במים עם השנים כאשר פלשו המים מן הנהר או מאם המעיינות לתוך חלקים מן המערכת (כאשר נחלשו ההגנות שהציבו הקיידרהרצים בזמנו); חלק מן המערות העליונות נותר נוח מאד לתנועה, כולל מסלולים לקרוניות מכרה היכולות לנוע על פסי מתכת שהקימו הקיידרהרצים, וחלקם שופץ במאה הנוכחית; והצי המלכותי משתמש בהם לאחסנה של חלקים ממלאי הסחורות והטובין העצום שלו. לעומת זאת, משערים כי המפלסים התחתונים, המחוברים לעולם התחתי, הולכים והופכים בטוחים פחות ופחות; ומפעם לפעם, ניסו הרפתקנים לחדור לעומק בכדי למצוא אבני נופך-ים או עורקי מתכות יקרות, וכמה מהם שילמו על התעוזה בחייהם (כיום, עצם הכניסה למנהרות בלא אישור של הצי הינו אסור בהחלט).

הרובע לאחר התקופה הקיידרהרצית ועד המאה הנוכחית: לאחר גירושה של אחוות המוות, הוזנח הרובע במשך תקופה ארוכה, ואף כי מצודת רמילטון נותרה על מכונה, היכלה העצומים נטושים ואפופי צללים, חלקים רבים ברובע התמוטטו והושחתו במרוצת מאות השנים, בעיקר בתקופת "החצר המרקדת", בה הזניח הכתר למשך תקופה ארוכה את הצי, כחלק מן ההתמקדות שלו במדיניות פנים וההסתגרות היחסית בפני העולם החיצון.

אי-אלו מסורות ישנות מספרות על שרידיהם של משתפי פעולה עם הקיידרהרצים, ושמא גם על מיני יצורים חשוכים שיצרו המאגים של טוטנהאגן ונותרו שם אחריהם, אשר הסתתרו מתחת לגבעות, ועברו דורות עד שבוערו לגמרי; ואילו הגבעות למעלה נותרו נטושות, מנומרות בחורבות ובעצים קטנים ומעוקמים שצמחו בינות לאבנים המתפוררות.
לעומת חלקיו המרכזיים של הרובע שעמדו פחות או יותר בשממון יחסי, הרי שמצפון להם נבנה בשלהי המאה ה-21 מקדשה הגדול של האלה אוקנבריסט, וזאת כחלק מן הרפורמה הדתית שהנהיג הכתר, במטרה מוצהרת לעשות סדר בתאולוגיה הישנה, ולרתום אותה לבניית כנסיה לאומית המבוססת על שבעת האלים של האי (להבדיל מאוסף כנסיות ואמונות לא מאורגנות ובעלות פולחן מקומי או אישי יותר, שספגו ממילא מכה קשה בתקופת הכיבוש הקיידרהרצי). אלא, שלהבדיל מכוהני האלים המרכזיים של הידרוסט, הרי שבין כוהני אלת המלחמה לבין הכתר שררו תמיד יחסים אמביוולנטיים, בבחינת כבדהו ובעיקר חשדהו. בניגוד לפולחן של אלי מלחמה רבים אחרים, פולחנה של אוקנבריסט (לפי המסורת, נערה הידרוסטית שחיתה כבת תמותה במאה ה-15, הפכה לגדולה בהרפתקנים ולאחר מכן לבת-אלמוות) היה ונותר אישי מאד, ועוד יותר מכך מתעב ממסדיות בירוקרטית. אוקנבריסט נחשבה, ונחשבת עד היום, כאלה של הרפתקנים ושל הלוחם הבודד המבקש אומץ ותהילה; וגם אם שני הצדדים ביצעו פשרות בכדי לקרב את פולחנה לדרישות הכתר, הרי שהפער נותר בעינו, והביא את כוהני אוקנבריסט לסרב בתוקף לקפלה עצומה ומהודרת במרכז הדתי המהודר של "רובע לב האומה שבעיר הצפונית; תחת זאת, העדיפו לבנות את מקדשם המרכזי מחוץ לעיר, רחוק יותר מעינו הפקוחה של הכתר, וגם אם שימשו כאתר עליה לרגל לגנרלים ומצביאים לאומיים שביקשו לשאת תפילה ולקבל את ברכת הכוהן (ובדרך כלל הכוהנת) הגדולה טרם צאתם לקרב, הוסיפו לשמש גם תמיכה רוחנית, ולעיתים גם עיר מקלט, להרפתקנים ואצילים סוררים שלא היו מחביבי ליבו של השלטון המרכזי.

לקומפלקס המוזר שבנו כוהני אוקנבריסט, שלמרות הדרו והבניה המרווחת שלו הוא נופל בהרבה מהמקדשים הגדולים של "לב האומה", התווספו חצרות פנימיות מוצללות וגנים מסתוריים, ארכיון של הרפתקנים מדורות עברו השוכן מתחת למקדש; וגם פונדק גדול השוכן בחזיתו החיצונית של המקדש, שנועד לשמש לצרכיהם של הרפתקנים ושאר נפשות עצמאיות ונועזות אשר נושאות חן בעיני האלה (או כוהניה); מתחם זה, המכונה "פונדק החרב המתהפכת", קיים ופעיל עד היום. מסביב למקדש, התגודדו סוחרים שפתחו דוכנים ובתי ממכר, ומה שהחל כשוק קטן הפך בהדרגה לישוב קטן ושוקק פעילות המשרת את המקדש.

בתקופת שלטון הרדיקלים של "צבא התבונה", הושם המקדש תחת מצור, לאחר שהמבנים הסובבים אותו הועלו באש ונחרבו ביסודיות, ככל הנראה בהוראה מפורשת של פרופסור הנקן עצמו. אומנם, הצבא האמת'ורי שריסק את מתנגדיו של צבא התבונה ואפשר לרדיקלים להשתלט על הידרוסט, נרתע מפשיטה על המקדש עצמו, והקפיד שלא להתערב – מסופר, כי המצביאים האמת'ורים חששו לעורר את זעמה של אלת המלחמה, או למצער נשאו ונתנו בחשאי עם הכוהנת הגדולה שלה. אלא שהנקן עצמו נשבע למחות את המקדש עד היסוד; הרדיקלים צרו על המקום במשך שנים, וביצעו מספר התקפות גדולות שאחת מהן הצליחה לחדור את החומות ולהפוך לסדרת קרבות פרועים בחצרות החיצוניות של המקדש, ששיאה לפי המסופר קרב כשפים הרסני בין פרופסור הנקן עצמו לכוהנת הגדולה דאז, מריאן פליימשילד; שני היריבים נפגעו, ומסופר כי הכוהנת הגדולה לא התאוששה מן הפציעות שספגה, ודעכה באיטיות עד שמתה, שנים ספורות לאחר התמוטטות השלטון הרדיקלי והחזרת המונארכיה; אלא שנראה כי קורבנה לא היה לשווא; פרופסור הנקן נאלץ לסגת משדה המערכה, וחייליו ספגו אבדות כבדות, וסופם ששבו ונהדפו לאחור, וחלומם למחות את "פיסת המסורת המורעלת שכולה רשע ופולחן לאלימות" הושם לאל. למעלה משני עשורים לאחר מכן (2499), קיבלה אחת מבנותיה של מריאן המנוחה, אלאנדרה פליימשילד, את ההנהגה, והיא משמשת עד היום ככוהנת הגדולה של אוקנבריסט.

המאה הנוכחית, שראתה את הפיכת האי ההידרוסטי לאימפריה עצומה המושלת בחלקים גדולים של העולם הידוע, הביא עימו קימום הריסות ושגשוג גדול לרובע רמילטון. זאת, לאחר שבשנת 2415 הועברה לכאן באורח רשמי המפקדה העליונה של צי הוד-מלכותו, ונמל המים העמוקים שהקימו הקיידרהרצים שופץ והורחב. בסיס הצי הגדול, שכולל אלפים רבים של חיילים ומלחים, משך אחריו סוחרים ומספקי שירותים מסוגים רבים ושונים; והרובע גדל והתרחב, הופך לקומפלקס צפוף, רועש והומה כפי שהוא כיום. בעקבות הצי, הועברה לכאן גם המפקדה המקומית של צבא היבשה; ואילו המישורים ממזרח לרובע, שבעבר חצצו בין גבעות השחם של רמילטון לבין העיר, יושבו גם הם במהירות והפכו לרבעים צפופים היושבים מחוץ לחומות העיר; כך, הפך הרובע הצבאי רמילטון לגבולה המזרחי של עיר הבירה העצומה של האימפריה, ואחד הצפופים וההומים ברבעיה.

הגעה ועזיבה: אל רובע רמילטון ניתן להגיע במספר דרכים, הן בדרך היבשה והן בדרך הנהר. הדרך היבשתית המרכזית הינה "דרך אנדרו"; המשעול המרכזי הבוקע משערי העיר הפנימית, חוצה את הרבעים החיצוניים ונכנס אל רובע רמילטון דרך רובע המעיינות הצפוף והססגוני; כאן, נישא גשר עמודי אבן מקומר, עצום במימדיו, ועובר מעל אחד מחלקיו הצרים יותר של "אם המעיינות"; הגשר הומה מאד, ועוברות עליו מדי יום עשרות על עשרות (אם לא מאות) של עגלות עמוסות סחורות, בין השאר עגלות רבות עמוסות בעפרות ברזל ואבנים, שעושות את כל הדרך מהמכרה ("רובע הפחמים") שממערב להידרקרון עד לתחנתן הסופית במפחות של רובע רמילטון; מאכלים ומשקאות; עגלות עמוסות בפועלי יום, ולא אחת גם נערים קשי יום המגיעים בתקווה להתקבל כשוליות או מגוייסים צעירים של הצי המלכותי (ע"ע); לצד אלו, ניתן למצוא גם מרכבות מפוארות יותר, בין אם של האצילים המעטים שעדיין פוקדים את מקדש אוקנבריסט, ובימינו בעיקר של אותם צעירים משועממים ממעמד גבוה, המשחקים ב"הרפתקני צעצוע" בדרכם אל האיזור המסחרי המצועצע שליד המקדש הגדול (קרי, הרפתקנים בגרוש ברמה נמוכה, שמחפשים הרפתקאות לא אמיתיות לגמרי ולא מסוכנות, מסוג שאנשי עסקים זריזים באיזור ששים להציע להם, עבור תשלום הגון, או מחפשים מיני מציאות בשוק ההומה המקיף את מקדש אוקנבריסט, ע"ע בהמשך).

לצד הגשר העצום עליו עוברת דרך אנדרו, הרי שמעט צפונה יותר קיימת עדיין הדרך הישנה יותר, שבאה מצפונו של רובע המעיינות; זו עוברת בדרכה שורת גשרונים נמוכה יותר שחוצה את "אם המעיינות" דרך שורת איונים שמנמרים אותו; היא צרה בהרבה, נמצאת בהרבה פחות שימוש, ומאפשרת נסיעה איטית על פני נוף מרהיב של המעיינות, איים מוריקים וגשרים נמוכים, נאים ועטויי מטפסים וקיסוסים – ולעיתים, היא אכן מנוצלת לטיולים רומנטיים של מי שאוהב נופים כאלו והפרוטה מצויה בכיסו; או לחלופין, להגעה מהירה אל מתחם האחוזות הקטנות שב"זנב הצלופח", בלא לעבור דרך האיזור המרכזי והצפוף של הרובע.

דרך הנהר: דרך אפשרית אחרת להגעה אל הרובע, היא דרך מאות הספינות הגדולות והקטנות שמפליגות תדיר בין רובע רמילטון לרובע הנמל, ולעיתים גם יעדים רחוקים יותר, כגון האי גלוסטר או רובע האנקולים. לצד הספינות הצבאיות המסיירות באגם הידראו, קיימות המוני ספינות דייגים קטנות ובינוניות, המוכרות דגים טריים לצי או לצבא; ספינות מטען עמוסות קמח ותוצרת חקלאית אחרת מן הרבעים החקלאיים, וכמה וכמה מעבורות שמעבירות אנשים בין חלקי העיר השונים, ועוצרות גם ברובע רמילטון. גם אדם שהפרוטה לא בכיסו, יוכל לבקש מדייג להעמיס אותו על הסיפון (ביחד עם המטען הריחני) בעד קומץ שילינגים; ואילו מבקרים מכובדים מוסעים אל מפקדת הצי בספינות מהודרות היוצאות מן האי גלוסטר. הגם שכניסה למספנות הצי אינה חופשית, אלא מיועדת לאנשי צי או לאנשים בעלי אישורים או למצער, עניין מוגדר ומוכר ו"משהו מהוגן לעשות שם", הרי ניתן לקחת ספינה בנקל גם לדרום רובע רמילטון, סמוך לסבך המחסנים, החנויות והפונדקים שבין מתחם הצי לבין המתחם של צבא היבשה – לרבות למבני האבן הצפופים של "כיכר האפרוחים" (Fledgling's square), מתחם שהוא ספק פונדק המוני ודחוק וספק מגורים זמניים עלובים למדי, שם מצטופפים צעירים רבים המבקשים עבודה או גיוס לצי; את המבנה הגדול, שחלק מקשתות האבן שלו טובלות ברגליהן במי הנהר, ניתן לראות (ולמרבה הצער גם להריח) ממרחק רבע מייל.
ספינות מעטות בהרבה שטות על "אם המעיינות", חלקן אל האחוזות בצפון רובע רמילטון, וחלקן נותרות בצד המערבי, קרי הצד של רובע העינוגים האמת'ורי, ואינן עוגנות בדרך-כלל ברובע. אלו האחרונות הן בעיקר ספינות עינוגים הקשורות לאחד ההיכלות הססגוניים של רובע המעיינות, שאין להן בדרך כלל חלק ונחלה ברובע הצבאי ובפעילות שבתוכו; הגם שלעיתים יש המשלבים את שני הדברים ביחד – קרי, הוללות באחד מהיכלי המעיינות, ולאחר מכן מסע אל "שוק ההרפתקנים" המצועצע ברובע רמילטון. לעיתים, ניתן למצוא כאן ספינות קטנות יותר העושות שייט רומנטי או מטיילות על פני המעיינות, כאשר יושביהן נהנים מן הנוף הנאה של המים הרדודים, הגשרים הציוריים והאחוזות הקטנות, אל מול ההיכלות הססגוניים ומוזרי הצורה בצידו האחר של אפיק המים השקט והרחב.

התנועה ברובע עצמו: רובע רמילטון, ובעיקר מרכזו, הוא איזור דחוק, צפוף ורועש, מלא אנשים במדים, כלי נשק, פונדקים ופעילות מסחרית, לרבות כמות עצומה של דוברות ועגלות עמוסות סחורה המפלסות את דרכן בהמולה; השדרה המרכזית שלו, דרך העוגן (Anchor's highway), היא רחוב רחב, מתפתל בתווך בין שני רכסי השחם חולשים עליו משני הצדדים ומצלים עליו, כאשר ממערב חולשת עליו מצודת רמילטון הקודרת, על צריחי הבזלת הגבוהים שלה והדגלים הזעירים המתנופפים מעליהם; ואילו ממזרח מתחם הצי העצום, על מספנותיו, מחסניו, מגוריו הצפופים והמגדל הדק והגבוה הנישא מעליהם, משכנו של המפקד העליון של הקומפלקס כולו, אדמיראל גודפרי סטילראו.
בדרום, המשעול תובע במבנים הצפופים של פאתי הרובע, במקום בו הוא מאכלס בעיקר מחסני דגים, ומגורים של שוליות, סוחרים זעירים ושאר אנשים שמתפרנסים מהצי, או מסדנאות היזע הרבות בשולי המספנות, והפרוטה לא מצויה בכיסם; באיזור זה, המשמעת הצבאית כמעט לא ניכרת, ורק לעיתים נדירות נעשות בדיקות של האנשים המסתובבים כאן – מה שמשך לכאן פונדקים ובתי שתיה זולים, לרבות כאלו המוכרים את משקה ההוגאש הזול והידוע לשמצה, שעקרונית אסור ברובע, ובעיקר במספנות; בתי זונות זולים שהפיקוד בדרך-כלל מעלים עין מקיומם, וכמובן מספר גדול של מועמדים צעירים וחסרי פרוטה החולמים על שירות בצי (בדרך-כלל, במשמעות של הזכות לקבל נעליים וארוחות מסודרות); כמו גם אנשים שהתמחו באיתור וניצול שלהם (ע"ע).

החלקים הצפוניים של הרובע, לעומת זאת, מרווחים ומסודרים בהרבה, והבתים בהם הם בתי אבן נאים, שגם הקטנים שבהם מגודרים במשוכות ובעלי גן קטן; כאן, ובעיקר באיזור שמכונה אולד אנקורוויל, גרים ותיקי צי לשעבר; קצינים, חובלים ואחרים שהצליחו להגיע למעמד מספק ולחסוך במהלך הקריירה שלהם בשירות הוד-מלכותו; וכן משפחות של אנשי צי מדרגה או ותק מספק, שהצליחו לקבל את הזכות המאד מבוקשת הזו. מסופר, שותיקי הצי יודעים יפה להשליט סדר, ובעיקר לסלק ביד נחושה וגסה "אפרוחים" – כלומר, מיני נערים חסרי פרוטה ואחרים שנראים להם בזויים וירודים מכדי לבוא בחברתם, ובעיקר להכנס לפונדק ("המפרש השחור") ובית השתיה המקומי.
כיכר החרבות: הכיכר המרכזית של הרובע, בה מסתיימת דרך העוגן, זכתה לשמה בשל פסל של לוחם הידרוסטי המחזיק בידיו שתי חרבות עצומות ומחווה בהן כלפי מעלה. בכיכר קיים עדיין, באורח רשמי, דוכן גיוס גדול של הצי, שכמעט ואינו פעיל (רוב המגוייסים דהיום מגיעים בדרכים אחרות); כמו גם אוסף של בתי אוכל פשוטים ודוכני ממכר, מה גם שהשוק הרעשני והססגוני של הרובע, שהלך וגדל בשנים האחרונות, מאיים לבלוע את הכיכר. לצד הכיכר ניצב גם בית המידות של "הרפר המפוייח"; נפח צבאי גס רוח, שהתעשר מאד והפך כיום לבעלים של מתחם שלם של מפחות שעובדות עבור הצי (ובמידה פחותה, גם עבור צבא היבשה); הרפר, שקשריו הרבים עם בכירים, בעיקר עם תת-אדמיראל ג'ון וולף רב העוצמה (ע"ע), הופכים אותו כמעט לחסין מפגע, עושה ככל העולה על רוחו – הן במפחות, שם הוא מעסיק נערים צעירים בתנאים קשים מאד, בדרך-כלל בהבטחות שלא תמיד מקויימות כי יסייע להם להתקבל כשוליות בצי בתמורה לכמה חודשי עבודה; הן בקשרים שלו עם מספר כנופיות רחוב שיכולות ללמד מי ש"התפלצף עליו" לקח מר מאד; והן בעובדה כי הוא וביתו (כל אחד עטוף בטעם רע ומלוכלך יותר מהשני, לפי הבדיחה) מצפצפים על התקנות שקבע אדמיראל סטילראו; הבית פולש אל תוך הכיכר ואגפיו מזהמים את צדדיה בזבל, ועוד; מה שמכער מאד את צידה המערבי של הכיכר.
שוק חרב הזהב: השוק המקומי, שעסק בשנים עברו בעיקר בסחורות פשוטות הקולעות לטעמם וכיסם של חיילים וקצינים זוטרים או בני משפחותיהם, קיבל תפנית בשנים האחרונות, אם התרחבות התופעה של "הרפתקני הצעצוע" ממשפחות עשירות ומתירניות יחסית; אלו נמשכו ממילא לסביבת המקדש של אלת המלחמה, שבאורח מסורתי היא אלת ההרפתקנים; וחרף זעמה של הכוהנת הגדולה, הרי שהכוהנים אמנם לא ששו לפרוש עליהם חשות, אולם גם לא דחו אותם לגמרי, בעיקר בשל מצבו הכספי הלא שפיר במיוחד של המקדש. יוצא, שאלאנדריה פליימשילד, במידה רבה, מתפרנסת מהדבר אותו היא מתעבת כל-כך: כוהניה גובים דמי שכירות נאים מעסקים השוכנים מסביב למקדש או משתמשים בסמליו, מה גם שרבים מהרפתקני הצעצוע נוטים לשרוץ לא מעט בפונדק "החרב המתהפכת" השייך למקדש; עם זאת, הכוהנת הגדולה, בניגוד להפצרות כמה מאנשיה, מסרבת בתוקף לכל הכרה באותם ברנשים כהרפתקנים, מסרבת לרשום אותם בארכיון המקודש של האלה, וגם הצעות לסכומים נאים לא יפתו אותה להכניס אותם לקודש הקודשים ולתת להם ברכה, כפי שהיה נהוג עם הרפתקנים אמיתיים שנשאו חן וחסד בפני הכהונה בדורות קודמים. כיום, הכבוד שמור למעטים בלבד; לא בכדי, מתמרמרת הכוהנת הגדולה כי אם בעבר, נהגו מצביאים וגנראלים לעלות לקודש הקודשים של אלת המלחמה, לשאת תפילה שקטה ולהתבודד שם בטרם יציאה לקרב, כיום רובם מעדיפים לבלות את הזמן שטרם היציאה לחזית במסיבות, משחקי קלפים ומרוצי סוסים.
בשנתיים האחרונות, מסופר כי חבורה קטנה של כוהנים צעירים יחסית של אלת המלחמה ומקורביהם, החלה – לא לגמרי בברכת הכוהנת הגדולה (שמסתייגת, אבל גם לא ממש מתנגדת התנגדות נחרצת), להסתובב ברובע בכלל ובשוק הרפתקני הצעצוע בפרט, כדי לנסות למצוא בכל-זאת קומץ אנשים מוכשרים מביניהם, להתחבר איתם ולנסות להוליך אותם לדרך הנכונה; אם כי לעת-עתה, בהצלחה מוגבלת בלבד. נער או נערה מרדניים מבית עשיר יכולה להתפרע מספר שנים בטרם היא נישאת, לשחק מעט בחרבות ולהעמיד פנים של גיבורים בראשית דרכם; אבל חיי הרפתקן אמיתי, כולל סכנת נפשות ומאבק ביריבים אפלים – בין אלו באיזורי הספר ובין אלו שנחבאים בין הצללים, נמצא בדרך-כלל מחוץ לעולם המושגים של אותם ברנשים; מה גם שהכוהנת הגדולה, לפחות, חוששת כי מבצעים כאלו יובילו את אנשיה להתפשר, ובסופו של דבר להכנע לגחמות של הרפתקני הצעצוע. כבר כעת, ישנן שמועות – עודן מעטות – על כוהן מושחת או שניים שמוכנים להציע שירותיהם בחשאי, אולי אפילו כניסה סודית לארכיונים למי שאינו ראוי, בתמורה לתשלום נאה; והגבירה פליימשילד חוששת מאד לעתיד. זאת, בנוסף למרמור הרב שלה על דחיקת פולחן האלה שלה מהתרבות השלטת של הידרוסט דהיום.
סביב המקדש החלו קמות חנויות ממכר לכלי נשק ומגינים מצועצעים, שערך רובם המכריע בקרב רחוק מלהיות שפיר; מוכרי קמעות מכושפים (בפרוטה) ושיקויי קסמים דה-לה-שמאטע; ואחריהם הופיעו מגידי עתידות, קוסמים מתחזים ומעלים באוב המתמחים בגיבורים עתיקים; דוכני ממכר מזונות משובחים או מסוגננים יותר ממה שנדרש לחיילים; ועוד. בסופו של דבר, נפתח כאן גם סניף מהודר של חברה מסחרית ערמומית וידועה למדי, חברת הוד ותפארת בע"מ, שמתמחה ב"הרפתקני צעצוע" שהפרוטה בהחלט בכיסם והם ששים לבזבז אותה. סוכני החברה הזריזים מאתרים את המועמדים המתאימים, מארגנים 'מסעות הרפתקאה מסעירים' למערות העכברים ולמקומות דומים; קרי, הרפתקאות מתוכננות שאין בהן כל סיכון וכל אתגר ממשי, כאשר מסופר כי אנשי החברה הם אלו שמושכים לשם מיני יצורים קטנים ולא מסוכנים במיוחד, מפזרים פה ושם "אוצרות זהב", שהם אחוז קטן ממה שהם גובים מלקוחותיהם, מציבים מלכודות צפויות ולא מסוכנות באמת, וכיוצא באלו.
יוצא, כי לא אחת ניתן לראות טור הומה ורעשני בבגדים משובחים מתגודד בחצר הסניף של "הוד ותפארת", בכדי להרשם לאחת הפעילויות; בוחן חרבות מעוטרות לעייפה ומגינים מצועצעים, ומטיב ליבו בדוכנים היקרים יחסית הפזורים בחצר.אמנם, הרפתקני הצעצוע לא רבים במיוחד, אולם נראה שדי במספר של מאה או מאתיים מהם בכדי לייצר פעילות כלכלית לא מועטה; שלא לדבר על בני לוויה ונספחים מנספחים שונים.
גבעת פליסאריה: מתחם יוצא דופן זה, יושב בדרום הרכס של רמילטון (ומדרום למחנות גדודי צבא היבשה). באיזור זה, שבנוי בפשטות יחסית, אבל באורח שמזכיר בהחלט בניה הרקאלית, חונה אותו כוח של אמזונות פליסאריות שהסכם השלום (או שמא הכניעה) של פליסאריה להידרוסט, אילץ את הפליסאריס לשלח לכאן, בכדי שישרתו בעת מלחמה כקשתיות על ספינות הוד-מלכותו. המתחם הפליסארי בנוי בשלושה מעגלים הפונים כלפי חוץ, ויוצרים מרפסות עמודים (קארדו) שצופה על מתלול הגבעה ומשקיף כלפי חוץ; בין היתר, מצוי כאן פונדק מקומי אחד בנוסח החביב על הפליסאריס (בעיקר במה שנוגע לתיבול); מספר חנויות שעוסקות בקשתות ובאביזרים אחרים הדרושים לקשת אמיתי (לא הרפתקן צעצוע – אילו גילו מזמן שאינם רצויים כאן, מה גם שעיצוב הקשתות הוא 'פשוט והמוני מדי' לטעם רובם, שלא לדבר על כך כי רוב הרפתקני הצעצוע יתקשו כלל ועיקר למתוח קשת פליסארית כמו שצריך); ובמרכז המתחם, מגוריה של מפקדת כוח הקשתיות; הגבירה הנריליס (מכונה בטעות לא אחת "הנסיכה הנריליס"), שהיא הצעירה, ויש אומרים המוכשרת בבנותיה של האסטרטגית העליונה. הקשתיות הפליסאריות מסוכסכות למדי עם כמה וכמה מקציני הצי, שלא מסתירים את בוזם לנשים לוחמות, ואת התיעוב לרעיון שאלו יעלו על הספינות שלהם (לא בכדי, רבים בצי ומחוצה לו מכנים את המתחם של הפליסאריס בבוז "גבעת הציצים"); ועוד יותר מכך עם הבריונים של 'הרפר המפוייח', שכמה מהם כבר למדו את התחושה של "איך זה להיות בצד הלא נכון של החץ" בעוון הסגת גבול, איומים ונסיונות גניבה.
האמזונות הפליסאריות, ברובן, הן חבורה חשדנית למדי כלפי זרים (וכמותן גם קומץ הגברים שהגיעו עימם מפליסאריה, רובם אומני-נשק המתמחים בקשתות וחפצים דומים), והגם שלכאורה עליהן להחשב כחלק מהצי ולהתאמן בהתאם, הרי שבפועל אימונים כאלו הם נדירים מאד, ובדרך-כלל הפליסאריס נעזבות לחיות בינן לבין עצמם. אמנם, בין אדמיראל סטילראו לגבירה הנריליס שוררת ידידות זהירה; אולם בדרגים מתחת שורר מתח, ואפילו עויינות ובוז הדדי.
יוצא, כי אמנם המתחם של הפליסאריס פתוח באורח רשמי, אבל בפועל רצוי לזכות באמון של אחת (או אחד) מהם כדי להתקבל שם בברכה; לשם כך, בין היתר, רצוי מאד לא להראות או להתנהג כמו הרפתקן צעצוע מחד גיסא, או כמו "סוגן גיוס" אלים ומפוקפק (או כל מה שיזכיר את הרפר המפוייח) מאידך גיסא.

המערכה ברובע רמילטון: תככים וקרעים בצי ובצבא המלכותי
רובע רמילטון הינו לא רק מקום הומה ושוקק חיים, כמו גם חשוב ביותר לאינטרסים של הכתר. המספנות העצומות, ובמידה פחותה מעט גם גדודי צבא היבשה הפרושים סביב מצודת רמילטון, הם כר פורה הן לפעילות מסחרית ענפה, והן לשפע של משרות וכיבודים, רשמיים יותר או פחות. כך לדוגמא, הקצבת הברנדי השבועית הניתנת לחיילי הצי, מפרנסת ומהווה מושא לתחרות, לעיתים מלוכלכת מאד, בין סוחרים רבים; לעיתים, להחלטה פשוטה לכאורה על שינוי כזה או אחר בהקצבה, עשויה להיות משמעות כלכלית עצומה (שלא לדבר על העובדה, כי הפחתת ההקצבה היא מתכון בדוק לאי-נחת ולעיתים גם למהומות של ממש בין המלחים).
המתח בתוך הצי המלכותי: השמועות ברובע ומחוצה לו טוענות בעקשנות, כי כמה מרבי הפושעים של עיר הבירה (אולי "הג'נטלמנים השעירים" הידועים לשמצה או חלקם), בוחשים בקלחת, ולחלק מהם, כמו למיסטר ג'וני לאנג ("שיני סוס"), יש קשרים חשאים טובים מדי עם קצינים בצי, בעיקר באגף האפסנאות; ונראה שכל נסיונותיו של הפיקוד הגבוה, בעיקר של אדמירל גודפרי סטילראו, לחקור ולרדת לעומקם של דברים, נוחל כשלון חרוץ – מה שגורם לו להתבצר עמוק עוד יותר בדעתו, כי הקצינים החדשים, ברובם, לא נאמנים וחלקם מושחתים "עד העצם"; מספרים, כי ביאושו הוא שוקל להעזר בגורמים מחוץ לצי, אולי גם הרפתקנים שיומלצו לו בידי ידידתו הותיקה, הכוהנת הגדולה של אוקנבריסט. כך או כך, חרושת השמועות וההאשמות בעניין זה נמצאת בעיצומה, כאשר רבים מיחסים את רובה ליחסים המתוחים מאד בין אדמירל סטילראו לסגנו החדש והלא אהוב, תת-אדמירל ג'ון וולף, שהפך ל"מלך האספקה" של הצי המלכותי, על אפו וחמתו של מפקדו (ע"ע); ואילו רוב החיילים הפשוטים מתעניינים הרבה פחות בשאלה מהיכן מגיעות הקצבות האלכוהול וסחורות אחרות, אלא בעיקר חוששים שסטילראו, בכעסו על אי הצלחותיו לבער את המבריחים, המשלוחים הלא רשמיים והשחיתות, יחליט פעם נוספת לקצץ במכסת הברנדי.
המתחים וההאשמות ההדדיות בעניין הברחות אלכוהול, מהוות למעשה חלק ממתח גדול ומקיף עוד יותר, שניתן להגדירו באורח כללי ולא לגמרי מדוייק כמתח בין שני דורות שונים של קצינים ומפקדים בצי. הדור הותיק יותר, שבשנים האחרונות הולך ומתמעט בשירות הפעיל (הגיל עושה את שלו), נחשב, לפחות בעיני עצמו ובעיני תומכיו, לדור של קצינים אידיאליסטים יותר, שהותיקים ביניהם לחמו עוד בראגאמות' ובקרבות הקשים שקדמו לנצחון ההיסטורי (קרי, בימים בהם עליונותה של הידרוסט היתה רחוקה מלהתפש כמובנת מאליה); כפי שהם רואים את עצמם, הם נתנו את הכל בעבור הכתר, ביססו את "העליונות המוסרית שמבדילה את האימפריה שלנו מעריצויות חשוכות של פראים או מאמיני אל המוות", וגם אם לעיתים נהגו בילידים במושבות בקשיחות, הרי שלשיטתם השתדלו להיות הוגנים כלפי ידיד ויריב כאחד.
כיום, לעומת זאת, הולך ומתרבה דור חדש של קצינים, שחלקם כבר הצליחו "להזדחל" לדרגות הגבוהות; אנשים שהגיעו לקצונה שנים לאחר ראגאמות', ו"נולדו" לעולם שבו העוצמה ההידרוסטית היא עובדת חיים. אנשים אלו, או לפחות כפי שהותיקים מאשימים אותם, רואים בצי בעיקר דרך להתקדם למשרות משתלמות, להשיג קשרים ולהפיק רווחים כספיים. רבים מהם, גם ובעיקר תת-אדמירל ג'ון וולף, נראים לותיקים יותר כאנשי עסקים במדים מאשר כקצינים, שלא לדבר על ג'נטלמנים. לעומת זאת, לקצינים החדשים יש מילים רעות רבות משלהם, לתאר את השחצנות של הקצונה הותיקה, כמו גם את העובדה שחלקה, לדעתם, מנותק לגמרי מהמציאות וחושב במושגים של לפני שני דורות.

נראה, ששני הגיבורים הראשיים של המאבק, אדמיראל סטילראו מחד וסגנו ג'ון וולף מאידך, מהווים כמעט דוגמאות מייצגות לסכסוך.
מחד, האדמירל כסוף השיער והצנום, ג'נטלמן ואריסטוקרט ברמ"ח אבריו, בעל בריתם של כוהני אלת המלחמה ואדם מתון יחסית בכל הנוגע למחלוקות הפוליטיות הנוכחיות (אף כי רבים טוענים, כי הוא אינו מבין את הדקויות כלל ועיקר, ולמעשה חלק מעמדותיו ודעותיו אכן מנותקות במידה רבה מהמציאות, ומחליפות אותה בסיסמאות; כמו כן נטען, שהשנים והאורח המחמיא מאד בו הוא רואה את עצמו, כבר השכיח ממנו כמה וכמה מעשים קשים שעשו הוא ובני דורו, בשעתם).
לעומתו, ג'ון וולף המגודל והסמוק, על הופעתו המדוקדקת ומפוארת הרבה פחות (ויש אומרים כמעט מוזנחת, ביחס לקצין גבוה בצי); אדם גס ולא נעים, אלא אם כן אתה אחד מאנשי אמונו המחוספסים, ש"בנה את עצמו" מהתחתית שבתחתית (יחסית). להבדיל מסטילראו, שלעיתים מרחף בענני רעיונות נאצלים, הרי שוולף ניצב כששתי רגליו מעוגנות היטב-היטב בקרקע; הוא מכיר את המספנות כמו את כף ידו, יצר, למרות אופיו גס הרוח והלא ג'נטלמני בעליל, רשת קשרים עם סוחרים ובעלי ספינות לא צבאיות, והוא חולש באורח כמעט בלעדי על כל ענייני האפסנאות בצי, ובמידה מסויימת גם מחוצה לו; או כמו שמעירים בלעג, שני המקומות היחידים שנמצאים מחוץ לשליטתו הם "גבעת הציצים" ורובע המגורים של הקשישים פורשי הצי. אלא, שיאמרו מקטרגיו מה שיאמרו, הרי שגם אם כטענת סטילראו, וולף נגוע בשחיתות, הרי שהוא מבצע את עבודתו, והיטב; ובפועל ענייני האספקה של הצי מתנהלים טוב יותר מאשר התנהלו בימי קודמו, תת-אדמירל קארלייל האריסטוקרטי וידידו הטוב של סטילראו. יש הטוענים כי סטילראו פשוט אינו יכול להודות בכך, ולמעשה שופך על וולף את העובדה כי הוא עצמו לא התאושש מפרישתו של ידידו קארלייל, ובעיקר לו מהגורל הגרוע והמביש עוד יותר שפקד את סגנו האהוב השני, הבארון פרנסיס אסבורן.
מר גורלו של הבארון אסבורן: בעוד שאת תת-אדמירל קארלייל ניתן למצוא עד היום, מסב עם קצינים ותיקים באגף הקצינים של פונדק "סוס הים", משתתף במסיבות ובארועים של ג'נטלמנים ומנסה לא אחת, לעיתים באורח מגושם למדי, לסייע למפקדו לשעבר וידידו סטילראו, הרי שקורות הסגן האחר הן עגומות בהרבה. לאורך רוב שנות שירותו הארוכות, נחשב הבארון פרנסיס אסבורן לדמות מופת של מפקד וג'נטלמן – גיבור מלחמה, לוחם ללא חת, שהצטיין לא רק בחרב, אלא נודע לתהילה בהגינותו הרבה, גם ובעיקר כלפי הילידים במושבות. אלא, נראה שבכך הרחיק גם יותר מחבריו. הוא הכיר חלקים רבים מקראובנפוגו ואת יושביהם כאת כף ידו, ומסופר עליו כי ממש התיידד עם רבים מהם. אלא, שנראה שהיחס החריג שלו כלפי שחורי העור קירב את מפלתו – בעיקר, כאשר גרם לו להסתבך עם מושל ג'יידבל רב העוצמה וכמה בעלי כוח אחרים.
נראה כי הבארון הזקן, יותר מחבריו, לקח באורח קשה ואישי את מה שנראה כהסתאבות של הדור החדש בצי, ואת אובדן מה שראה כרוח ההגינות והאבירות של ימים עברו. יריביו ניצלו את טוב ליבו, כאשר לקח אל ביתו מכרים לשעבר מקראובנפוגו שנפלו קורבן לצווי הגליה שרירותיים, והעסיק אותם כמשרתים באחוזה הצנועה שהעניק לו הצי; עד מהרה הופצו עליו שמועות מטונפות להפליא, שסייעו לשבירת כוחו ומעמדו בעיני רבים מפקודיו, ובמידה מסויימת אפילו העיבו על יחסיו עם ידידו הקרוב ומפקדו, אדמירל סטילראו. בסופו של דבר, פרש אסבורן מהצי כמעט ב"טריקת דלת", והלך והתנתק גם מידידיו הקרובים לשעבר; ובימים אלו הוא מסתגר באחוזתו, מנודה למחצה ויש אומרים שחולה מאד.
הנתק הסופי בין אסבורן לבין הצי, כולל ידידיו מחוג הקצינים הישן, קשור במידה רבה לנישואיו השניים. אסבורן, כמו רבים מבני מעמדו, אחר להתחתן. אסבורן היה בן לשושלת ותיקה, שאילן היוחסין שלה יורד, לטענתה, דורות רבים לפני הכיבוש הקיידרהרצי (באורח אגדי, מייחסים את השושלת דווקא לנבל האגדי, לורד הית'קליף הממזר, אולם חרף המורשת האפלולית הזו, דמם הכחול של בני אסבורן היה עובדה בלתי מעורערת). כאשר התפנה לחפש לו רעיה, אי-אז בראשית שנות הארבעים שלו, עשה זאת באדישות יחסית, כשהוא מחפש כלה מיוחסת והולמת את מעמדו, שתנהל בית מהוגן ותעמיד לו יורש; הא ותו-לא. רעייתו הראשונה, פליסיטי מיסטהיל, נישאה לו בנישואי נוחות בלבד, ואהבה גדולה מעולם לא שררה ביניהם (אם כי גם לא היפוכה). פליסיטי, לדאבון ליבו של בעלה, לא הצליחה להוליד לו בן, אלא שתי בנות בלבד: אופליה (נולדה 2423) וסינתיה (נולדה 2428); אלא ששנים מספר לאחר מכן, מתה פליסיטי בדמי ימיה, בתאונה שפרטיה מעולם לא הובהרו, בעוד בעלה נמצא בים, הרחק מהידרוסט.
במשך שנים, היה הבארון בודד; ונראה שלא היה אבל בכל נפשו ומאודו, מעבר למה שכללי האצילות והמוסר הטוב מחייבים; אלא שאז, בעוד הקריירה שלו דועכת והמרירות אוכלת בו, מלווה יותר ויותר גם בחשבון נפש אכזרי, פגש אי-כה (לא ברור היכן, הגם שהשמועות הססגוניות חוגגות גם כאן) יפיפיה בשם הארייט, ועד מהרה התאהב בה אהבה לוהטת (אף ואולי בגלל שהיתה צעירה ממנו ביותר משלושים שנים), ותוך חודשים ספורים נישא לה, בחתונה סודית. אלא שאותה הארייט, לא רק שהיתה בת בלי שם (ויש טוענים שהיתה חשפנית או אפילו זונה), דבר שדי בו לחולל שערוריה שלמה בצי; אלא שעד מהרה התגלה, כי אותה הארייט היא תומכת אדוקה בסיעה הרדיקלית, ויש אומרים חברה או מקושרת למעגל הפנימי של החוגים הקיצוניים שלהם; זאת, חרף העובדה כי כמעט דבר מזה לא ניכר בחזותה, בעיקר לאחר שבעלה החדש הלביש אותה בשמלות יקרות, ונתן לה את תכשיטיה של אשתו הקודמת.
בצי מסופר, כי אפילו שני ידידיו הקרובים לשעבר של אסבורן, סטילראו וקארלייל, חדלו מלדבר איתו, והדבר מילא אותו במרירות אפלה; כי הארייט הרעילה בהדרגה ובתחכום את מוחו של בעלה, והטתה אותו לאפיקים מבישים (יש הטוענים, גם בעזרת כמה ממשרתיו השחורים של הבארון, אם כי הנקודה האחרונה היא השערה בלבד).
כך או אחרת, הבארון אסבורן אמנם לא הצטרף לסיעה הרדיקלית או דבר מה מסוג זה, אלא מסוגר חולה וזועף באחוזתו הקטנה, וכאשר כוחו עומד לו הוא מנסה בעיקר לפשר ולפייס בין רעייתו לבין בתו הצעירה סינת'יה, שתעבה את הארייט מהרגע הראשון, תיעוב שהפך למלחמת עולם מרגע בו הארייט עטתה את תכשיטיה של אמה של סינת'יה; וכי סינת'יה ניסתה כבר פעמיים להמלט מהבית, מתוך רעיון עיוועים להציע את עצמה כשוליה לקוסם; וכאשר היא אינה נמלטת, היא רוקחת תעלולים מבישים כנגד הגבירה החדשה של הבית, שמנסה להעניש אותה בחומרה, וחוזר חלילה. אלא שהשמועות בצי עומדות בעינן, ובשנה האחרונה נטען כי טיפוסים מוזרים ואפלוליים, כולל נכדו המבריק והשנוי במחלוקת של אודונגה הגדול (הנושא את השם הדומה, אדונגו, ומכונה לעיתים גם "מאסטר אדו" או "הג'נטלמן השחור"); כי הבארון, במר ליבו, מקלל את הצי ואת הרגע שהצטרף אליו, וכל-כולו מלא תיעוב עמוק ונורא בעיקר לחבריו לשעבר, שנטשו אותו והתרחקו ממנו.
סטילראו, מצידו, שומר על שתיקה רועמת, אולם כל מכריו יודעים עד כמה הנושא כואב לו; מה גם שיריביו, כולל ובעיקר וולף, נהנים לדרוך על היבלות שלו בעניין, ולנצל את הפרשה לטובתם במגוון דרכים, האחת גרועה מרעותה.

המתח והמערכה בקרב המלחים והחיילים הפשוטים של הצי: במקביל למלחמות בקרב הקצונה, הרי שגם בדרגים הנמוכים יותר, שאין בהם שמץ אריסטוקרטיות ושמות עתיקים, קיים מתח פנימי גדול למדי; ואף כאן, מדובר במידה רבה בפער בין דורות, או למצער בין סוגים שונים של מגוייסים. לפני עשרות שנים, עד קרב ראגאמות' ובמידה מסויימת גם בשנים שלאחריו, נחשב השירות כמלח או חייל פשוט בצי כשירות קשה מאד ולא נחשק; עד כדי כך, כי בזמן המלחמות הגדולות שהסתיימו בנצחון בראגאמות', לא פעם ניתנו חנינות לפושעים בכדי שיחתמו על שירות ארוך בצי הוד-מלכותו; וכך, גדל דור שלם של מלחים וחיילים, שחלק גדול מבניו עדיין משרתים – כסמלים ותיקים, רבי מלחים וכיוצא באלו, ורבים אחרים פרשו אולם "נותרו באיזור" ומתפרנסים כסוחרים, ספנים לא צבאיים ואחרים המצויים בקשרים הדוקים עם חבריהם מהצי. דור זה מאופיין ברובו, כאנשים קשוחים, מחוספסים ואלימים, דבר שהקל על רבים מהם להרוויח כספים במושבות; כמו כן, אותם אנשים סבלו, בעיקר אך לא בצעירותם, מיחס מתנשא ומזלזל של הקצינים האריסטוקרטים הותיקים, שראו בהם (ולעיתים בצדק) אשפת אדם שעלולה למרוד, לפשוע ולעשות כל צרה אפשרית אם לא יחזיקו אותם היטב-היטב ברצועה מהודקת. לעומת זאת, דווקא קצינים כג'ון וולף ידעו כיצד לקשור עם חלקם קשרים טובים יותר, שמבוססים גם על הבנה הדדית ואינטרסים משותפים.
בעשרים השנים האחרונות חל מהפך הדרגתי, שנבע הן מתהילה הרבה שזכה לה הצי לאחר קרב ראגאמות' (הגם שזו החלה להשפיע אך בהדרגה), וגם בעיקר מהשינויים הכלכליים שגרמו לרבבות על רבבות של איכרים ושאר תושבים ממחוזות האי ההידרוסטי להגר חסרי כל לפרברי עיר הבירה, ולהפוך להמון נדכא וחסר עתיד של פועלי דחק. התוצאה היתה, כי בתוך שנים מספר מצא עצמו הצי, שבימים עברו נאבק לקבל מגוייסים, מוצף במבקשי עבודה, עד שכפי שנאמר "כל נער סיפון ארור הפך למשרה נחשקת", שרבים מהם אמנם בעלי חלומות, אבל בפועל, בעלי כשירות נמוכה למדי. לדבר זה נודעו מספר השלכות; החל מיצירת פער מעמדי הולך וגדל דווקא בין החיילים והמלחים לבין עצמם; "כלבי הים" הותיקים והמחוספסים, מכנים את החדשים "מלחים של מרק", ולא אחת בזים להם ומתעללים בהם, באורח גרוע בהרבה מההתעללויות הנטענות שהם עצמם נפלו להם בעבר מידי הקצונה הישנה; ולא אחת, דווקא אלו האחרונים, כמו אדמירל סטילראו, מנסים להתערב ולמנוע מיני התעללויות, ניצול וכמעט שיעבוד חסר תקדים שחווים מגוייסים חדשים (ומכאן, שישנם מגוייסים חדשים רבים, שנוטים להעריץ את הקצונה הגבוהה 'של פעם', כמשקל נגד לתיעוב שהם חשים למלחים הותיקים ולקצינים החדשים שממררים את חייהם ומתעללים בהם בכל הזדמנות).
תופעה נוספת, מכוערת לא פחות, שפורחת בעשור האחרון, הינו ההסתאבות הרבתי בהליך הגיוס לצי; פועל יוצא של כמה מהנפשות הפועלות שם והקשרים שלהם, הדרישות העולות וההצפה במועמדים נואשים. כאן, נוטלים חלק עיקרי אנשי צי לשעבר שפרשו, מנהלים עסקים אזרחיים ושומרים על קשרים ענפים לחבריהם שנותרו במדים. אנשים כמו הנפח השנוי במחלוקת 'הרפר המפוייח' (שכיום כבר מנהל מספר מפחות, בהם מועבדים פועלי דחק בפרך), נוהגים להפיץ שמועות על הקשרים שלהם, ועל כך שבני-פועלים וחסרי פרוטה אחרים שיזכו בחסדם, יזכו בתמורה למעבר בטוח וחלק למשרה פשוטה בצי. התמורה עשויה לנוע בין סחיטת הפרוטות האחרונות של אותם אומללים, לבין ובעיקר העבדתם במשך חודשים ארוכים בפרך, כמעט חינם אין-כסף, בעסקיהם של אותם בעלי עמדה; כאשר המפחות של הרפר הם דוגמא ומופת לכך. כל מי שמכיר את הרובע מכיר את הנערים שנוהרים לתוכו, ואת המקומות שמאכסנים אותם בימיהם הראשונים ו'מייעצים' להם, כגון הפונדק הגדול, הצפוף והמזוהם בדרום-מערב הרובע שזכה לכינוי 'Fledgling's squre'; שהצוות שלו מכיר ומקושר להרפר ולאחרים מסוגו. לעיתים הרפר ודומיו אכן עומדים במילתם, הרי במקרים רבים אחרים, הם מוצאים אמתלה להשליך את האומלל הצעיר לכל הרוחות, לאחר שהעבידו אותו בפרך חודשים ארוכים. זאת, בעיקר אם הם מעריכים בינם לבינם, כי אין לו כישורים מתאימים – אולם כמובן שלא טורחים להזהירו מראש. זאת, שלא לדבר על מי שמעז לצייץ בדבר התנאים הקשים וההתעללות (תירוץ רגיל לכך הוא שזו רק 'הקדמה' שנועדה לחשל ולהבהיר שבצי עצמו מצפים לו תנאים ויחס גרועים עוד יותר). חלק מ'תוצריה' העגומים של השיטה אפשר לפגוש ברחובות רובע רמילטון, בתור נערים קבצנים, כייסים או פועלי דחק קטנים ושבורים שחיים מהיד לפה, ולעיתים משתרכים באומללות אחרי אנשי צי או אנשים אחרים שנראים מבטיחים, ומתחננים כי יקחו אותם, ולו לעבודות הבזויות ביותר במספנות; מה שמסתיים במקרה הטוב בהתעלמות; ובמקרה הרע בהצלפת שוט של אחד משומרי ראשו של אותו בכיר נרגן.

המערכה במצודת רמילטון (צבא היבשה): שלושת הגדודים של צבא היבשה, שפרושים סביב חומותיה הקודרות של מצודת רמילטון, נחשבו מזה שנים ארוכות כספיח-עודף של הצי, שתפס במאה האחרונה את החשיבות המרכזית. זאת ועוד; מאחר ובפועל, את עיקר מלאכת אכיפת החוק והסדר בעיר הבירה מבצע ביום-יום משמר העיר (או 'צהובי המעילים', גוף מושחת ובעייתי מאד בפני עצמו), הרי שגדודי צבא היבשה החונים במצודת רמילטון נותרים כמעט חסרי מעש וחסרי חשיבות אמיתית. להלכה, תפקידם לסייע למשמר העיר במצב חירום בו אנשי המשמר נזקקים לתגבורת מהירה (הפעם היחידה בה הדבר נשקל בדור האחרון היה בתקופת מרד הפועלים הגדול), למעשה, הרי ששני גדודי הצבא הסדיר החונים סביב המצודה "אריות הכסף" ו"כנפי הכתר", הפכו מזמן לגדודים עצלים, באיכות נמוכה ובלא תפקיד ממשי, מלבד לספק משרות וכיבודים לבני משפחות מיוחסות ושאר ברנשים מקושרים, שיוכלו לעטות מדים ולהשתמש בקצונה כקרש קפיצה למשרות כאלו ואחרות, בלא להתרחק ממנעמי עיר הבירה וכמעט בלא כל עבודה ממשית.
הגדוד השלישי, "המלקחיים השחורים" (The black pincers), נחשב גרוע ובזוי עוד יותר, מאחר והוא למעשה לא גדוד של חיילים, אלא כוח של סוהרים צבאיים; להבדיל מהגדודים האחרים, הגדוד חונה ועובד במרתפים העצומים שחפרו הקיידרהרצים בזמנו למצודת רמילטון, לשם מובאים חיילים ולעיתים קרובות גם אנשי צי שסרחו, כולל כאלו שהורשעו בפשעים חמורים. לגדוד הסוהרים יצא מזמן שם של חבורה מושחתת, אלימה וסדיסטית שכל שומר נפשו ירחק מהם; וכל קצין או אפילו סמל הגון יעדיף להיות מודח מהשירות מאשר לקבל הצבה בקרב אותה חבורה. אם לא די באמור לעיל, הרי רבים טוענים כי רוחם הרעה של מאמיני אחוות המוות מעולם לא הסתלקה לגמרי מן האולמות השחורים של מצודת רמילטון; וכי משהו בקשתות העצומות וההיכלות האדירים נותר עגום ואפל, באורח שיתכן ומשפיע בעקיפין על יושבי המקום. אם כי נראה שאנשי "המקלחיים", שלעיתים מכונים באורח לא רשמי "הנערים של בלאקסטורם" – על שם ראש מועצת המכשפים הידוע לשמצה באכזריותו מלפני מאה שנים; לא זקוקים לכל תוספת אכזריות מבחוץ.
במשך תקופה ארוכה, הפך המטה של מצודת רמילטון לשם דבר לשחיתות, מסיבות הוללות עם מדים נוצצים, וקצינים משועממים, שהדבר האחרון שעולה על דעתם היא תפקיד ממשי במלחמה אמיתית או יכולת למלאו, ורבים מהם מחפשים את עצמם בדרכים שונות ומשונות. כך למשל, כמה וכמה מהקצינים הצעירים היותר חלקלקים ומושכים, נעשו ערים לתופעה ההולכת ומתרחבת של 'הרפתקני הצעצוע', שבאים בדרך-כלל מבתים עשירים ולעיתים גם מיוחסים למדי. אי לכך, אותם קצינים מנסים להתקרב אליהם, בעיקר אל הנשים שבקרבם, שמא גם בתקווה ללכוד ברשת הרפתקנית צעצוע שהיא נצר לבית עשיר ומיוחס במידה כזו, שיצליח לסדר את עתידם במהירות, אם רק יקסים את ה'אוצר היקר שלהם' היטב די הצורך, באורח שיגבור על התנגדויות אפשריות.
מסיבה זו, אותם "פרי הרבעה צעירים בעלי עומק חשיבה ותחכום של צלחת מרק", כפי שהתבטא מישהו במרירות בהזדמנות אחת, מנסים לא אחת לפרסם את עצמם כמורי-נשק, תוך ניצל המדים הנוצצים ודרגות הקצונה הבוהקות שלהם, ולעיתים תוך צירוף סיפורי מעשיות על עלילות גבורה במושבות, שבדרך-כלל לא היו ולא נבראו, אולם מסוגלים גם מסוגלים להטעות הרפתקן ובעיקר הרפתקנית צעצוע בורה ורגשנית. באורח רשמי, הפיקוד העליון הוציא תקנה האוסרת על התנהגות זו באורח מוחלט, בתור התנהגות ועיסוק מביש שאינו הולם קצין של הוד-מלכותו; אולם בפועל, האיסור לא נאכף כלל, כך שניתן לא אחת לראות מודעות של אותם 'ציידי הרפתקניות', כתובות בלשון מליצית להגעיל, או אף את הטרזנים הצעירים עצמם מסתובבים במדים בשוק הרפתקני הצעצוע, פונדק החרב המתהפכת או סניף "הוד וגבורה בע"מ", כשהם תרים אחרי קורבנות אפשריים.
נפילת גדוד "נחשי הרוח": טוויסט מפתיע ועגום ארע במצודת רמילטון לפני כשנה. גדוד נחשי הרוח (The Wind Serpents Regiment), נודע במשך שני דורות כגדוד קרבי מעולה, שעל שמו נרשמו כמה וכמה מעללים ראויים לציון, ובפיקודו הופיעו שמות מהוללים כמו גנראל סטיוארט קונינגטון המפורסם. אלא, שהגדוד, שלאחר מלחמת שבע השנים הוצב בסתאוס (ארצם הכבושה של לוחמי מסדר הדרקון ההרקאלי), ספג מהלומה איומה כאשר קרה הבל-יאמן. מפקדו הנערץ, קולונל הנרי וארינקאלד, בן לבית אצולה עתיק, גיבור מלחמה וג'נטלמן צעיר ברמ"ח אבריו, שכח את כבודו ואת חובתו להוד-מלכותו, ופשוטו כמשמעו – ערק מהצבא, ואם לא די מכך, הצטרף לכוחות המחתרת החשאית של מסדר הדרקון.
הבושה המוחצת הפכה לנחלת הגדוד כולו, ועימה גם החשד בפיקוד העליון, שהקצינים ששירתו תחתיו חשדו או היו צריכים לחשוד, אבל נמנעו מלהלשין על מפקדם הנערץ. כמו כן, נחשדו הקצינים והגדוד שלו, כנגועים באותם ערכים בוגדניים שהניעו את וארינקאלד הצעיר לערוק: חשיפה שהפכה הערצה למסורת העתיקה של לוחמי הדרקון, ביחד עם תיעוב הולך וגובר ל"מתיישבים" ההידרוסטים בחבל הארץ שנכבש ולבירוקרטיה של משרד המושבות של הוד-מלכותו. לא ברור מי למעלה קיבל את ההחלטה – האם מזכיר המושבות הנכנס הרוזן לייקבורו; קודמו השחצן והנפוח לורד פינהאם, שהפך בינתיים לבעל תפקיד טקסי בארמון (וחבר קרוב של הנסיך הבכור, ריצ'רד), או מישהו אחר, שמא מפקדי הצבא עצמם. אולם במקום לפרק את הגדוד, או לחקור ולהאשים קצינים כאלו ואחרים בתוכו, הוחלט למשוך אותו מן החזית ולהציב אותו במצודת רמילטון, בתואנה כי לאחר כל הכשלים שנחשפו בעת מרד הפועלים הגדול, העיר זקוקה לגדוד קרבי שיוצב בתחומה; ובאורח בלתי צפוי, אותו גדוד הוצב שם, ומאז לא הוחלף, ואין כל כוונה להחליפו.
החיילים והקצינים של "נחשי הרוח", שממילא חשו מוכים ומתוסכלים לאחר הפרשיה (הגם שאיש מהם לא יודה בכך, הרי כמה וכמה מהם הבינו היטב את מפקדם העריק, והיו שותפים להלך רוח דומה לשלו, גם אם בעוצמה חלשה יותר). כעת, חשו מושפלים עד עפר, ובאורח צפוי למדי, עד מהרה החלו חיכוכים וקטטות עם הגדודים האחרים, שהפכו לתיעוב הדדי עמוק. ותיקי המלחמה של הגדוד, שרבים מהם לחמו בקרבות הקשים ביותר של מלחמת שבע השנים, אינם יכולים ברובם לעצור את הבוז כלפי קצינים מצועצעים ושחצנים שמעולם לא ראו וכנראה גם לא יראו שדה קרב אמיתי, ועוד כאלו שלא מפסיקים להתפאר ולנצל את מעמדם. קציני הגדודים האחרים לא טמנו את ידם בצלחת, ולא מסתירים את דעתם הקולנית כי מדובר ב"גדוד של בוגדים", ש"היה צריך להצליף בכולם ולהעיף בקלון מהצבא"; לא בכדי, הם מכנים אותם לא אחת, כאילו בטעות "דרקוני הרוח", רמז למסדר הדרקון אליו ערק קולונל וארינקאלד.
אלא שבזאת, כמו גם במתחים שהלכו והתגלעו גם בין "נחשי הרוח" לבין עצמם, לא תמה מסכת היסורים וההשפלה של הגדוד. נראה, שהפיקוד העליון לא שכח אותו, ולפני כמחצית השנה הורידו על ראשו השפלה מוחצת נוספת (במונחי החשיבה של רוב אנשי הצבא ההידרוסטי דהיום) – מינוי אישה כמפקדת הגדוד. התרבות ההידרוסטית, כזכור, מכירה נשים לוחמות, והדבר היה נחשב כמקובל מאד בעבר האגדי הרחוק (שעוסק בואלקיריות של האור וכ"ו), אולם כיום הדבר נחשב לחוסר טעם ולבלתי מקובל מאד, בלשון המעטה (מטבע הלשון הנהוג הוא "התנהגות שיאה לאמזונות השעירות והברבאריות מהיערות של הארקליה, ושאר מיני ילידים. חי נפשי!"). הצבא ההידרוסטי, כמו רוב הגופים הרשמיים והחצי רשמיים של הכתר, כמעט ואינו מקבל נשים לשורותיו; וודאי שלא בימי שלום יחסי. מינויה של אשה לוחמת למפקדת גדוד קרבי, אם כן, נתפס פשוטו כמשמעו, כלעג מהסוג הגרוע ביותר לגדוד, כאילו הפיקוד העליון מתעקש להתנקם בו, ולהופכו למשל ושנינה.
ליידי אלייזה מק'קינטיר-נורהולם, שארת-דם רחוקה לבית דוכסי נורהולם המפורסם, גילתה רק מאוחר מדי להיכן היא נכנסת. בתור נצר לבית רם מעלה מאד משני צידי המשפחה (שלמרות השורשים הצפוניים, חי מספר דורות במרכז הידרוסט), גדלה וחונכה בחצר הוד-מלכותו, ונחשבה מאז ומעולם לנערה מוכשרת מאד, אולם גם מרדנית מאד, בזה למקובלות ובאורח כללי, כאב ראש נוראי לכל "מורה ומחנך מהוגן". בשחר עלומיה, שהתה רבות בחברת הנסיך הצעיר אדוארד וייטהולד, ברנש מרדן בפני עצמו ומעריץ נלהב של מסדר סנט-קלאודור, וחלמה כמוהו להיות אבירה; אולם האבירים הקשישים של קלאודור דחו את עצם הרעיון כעלבון. בשלב מסויים, חשבו בחצר המלך לארס אותה לנסיך הצעיר, בהיותה שידוך מכובד, אולם לא מכובד יתר על המידה (ואותם אנשים בחצר המלך ממילא מאד לא רוצים שהנסיך הצעיר יתקרב למעמד של יורש לכס אביו). אולם אי-כה, הן הרעיון, ובשלב מסויים גם היחסים הקרובים בין אלייזה לאדוארד עלו על שרטון; ואלייזה נטשה בכעס את הארמון, בלא ליטול רשות, ובילתה כמה שנים כהרפתקנית מטעם עצמה; מספרים עליה, כי נדדה מעבר לאמת'וריה ולמדה להכיר היטב את המדבר העצום שמאחוריה, שהתה חודשים ארוכים עם הננסים המוזרים של חאמארין, ולפי רמזים שרמזה, שרבים לא מאמינים להם, הצטרפה לשיירת סוחרים-הרפתקנים שחצתה את אחת מדרכי המדבר והגיעה לממלכה אנושית מסתורית שנמצאת מצפון-מערב לאותו מרחב העצום של חול לוהט.
בסופו של דבר, לאחר שתים-עשרה שנים בהם שהתה מחוץ להידרוסט, לא ברור מאיזה טעם, החליט מישהו בחצר לפתות אותה לשוב, בין היתר בהבטחה כי לא רק שלא ינסו לפרוק אותה מחרבה ולהלביש אותה שוב בשמלות, אלא שיעשו עבורה את הלא יאמן, ויעניקו לה פיקוד על גדוד מובחר בצבא הוד-מלכותו; אלייזה, שלא הכירה ולא למדה מבעוד מועד את המצב לאמיתו, נפלה הישר למלכודת – ומצאה את עצמה מפקדת על גדוד מבוזה, שאנשיו רואים בעצם קיומה סטירת לחי מצלצלת; אי לכך, הרוב המוחלט של אנשיה תיעבו אותה בכל ליבם עוד בטרם ראו אותה לראשונה. מאידך גיסא, אלייזה גאה מדי מכדי להשבר ולפרוש, דבר שלכאורה "יוכיח" לכל שהיא לא יותר מאישה חלשה ושבירה, שלא מסוגלת ליטול פיקוד; ומכאן מלכודת התיעוב והאומללות שנפלו לתוכה הן הגבירה מק'קינטיר-נורהולם והן אנשיה. יריבי הגדוד לא טמנו ידם בצלחת, והחלו מכנים את "נחשי הרוח" בכינויים כמו "בובונים", "עבדי המיטה של אלייזה", ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה עליהם.
לשווא, ניסו כמה מאנשי הגדוד היותר סובלניים ליצור מודוס ויונדי ופיוס בין המפקדת האומללה לבין חבריהם לנשק; הגולל נסתם על כך סופית, כאשר סרן רוג'ר מילטון, ברנש מעודן וכשרוני (שהיה ידוע בגדוד ביכולת הנגינה שלו בנבל, ואולי גם בכוח מאגי מסויים), שהיה הקצין הבכיר היחיד שניסה להתקרב לאלייזה, נעצר לאחר שנחשף ב"מקרה" במעשים מבישים (הכוונה כנראה לקיום יחסים הומוסקסואליים) וסולק בקלון מהצבא המלכותי – עניין מתמיה לכשעצמו, משום שבדרך-כלל הפיקוד נוטה, כמעט באורח רשמי, להעלים עין מדברים כאלו, כל עוד הם לא נעשים בפרהסיה. נראה, שגורלו של סרן מילטון הבהיר למעטים האחרים שחלקו עימו את הרעיון לפיוס (גם אם לא את אותה משיכה), כי עדיף להן להזהר, בטרם אי-מי יסמן גם אותם בדרך כזו או אחרת. יוצא, כי מלבד חבורה קטנה מאד של מקורבים, אלייזה מבודדת כמעט לגמרי, והגדוד מפורק ומנוטרל מבפנים, כאשר גם בין יתר הקצינים לבין עצמם התפתחו יריבויות ושנאות. אמנם, לכאורה הקצינים והסמלים נוהגים באלייזה לפי הכללים בהם נוהגים במפקד; אולם הם יודעים גם יודעים להראות את התיעוב שהם חשים כלפיה, ולנטרל אותה כמעט מכל כוח ממשי. אלייזה עצמה הופכת אומללה ונואשת יותר ויותר, ומבלה זמן רב ככל האפשר מחוץ למצודת רמילטון – לעיתים, בקרב האמזונות הפליסריות (שגם הן הרקאליות במוצאן, מה שמגביר עוד יותר את הלחישות על הנאמנות של הגדוד), ולעיתים במקדש אוקנבריסט; ישנן שמועות, כי לאלייזה מק'קינטיר נועד תפקיד בתוכנית או מזימה מתוחכמת שנרקמת בארמון מחד גיסא, אולם גם במזימה של הכוהנת הגדולה של אוקנבריסט או אולי הנסיכה הנריליס (מנהיגת הקשתיות הפליסאריות) מאידך גיסא; אולם לא ברור האם הדבר נכון ואם כן, במה מדובר.

חזרה אל דף המבוא של העיר הידרקראון | חזרה אל הרבעים שמחוץ לחומות העיר

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.