הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

ספר ראשון: סיפור על להבה וחושך

פרק XII: השושנה והרעם

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

תקציר: המכה שספגו תומכיו של "מאסטר אדו" באחוזת נוף אורנים מתבררת כרחוקה מלהיות מכה ניצחת; בפרק הנוכחי, שרלוט לומדת בדרך הקשה עד כמה הרשת של אדונגו ותומכיו השונים מגוונת, ענפה ופרושה עמוק בתוך הידרקראון...


פתיחה: התעוררותה של דיאנה בראונינג
לאחר שעות ארוכות של טיפול מאומץ, בעזרת צמחי הצל הקסומים שהביאה שרלוט, מצליחה מיס אודן לשלוף את דיאנה מהסיוט המקולל ולהשיב אותה להכרה, לאחר שהיא יורקת שרידים של אבקה דהויה וארסית למראה.
(משפט ראשון: "אוף, אולי די עם הסירופ הזה?! זה כל כך... (שיעול) מגעילוש!")
מן המלמולים של דיאנה, מסתבר שבסיוטים שלה, היא נכלאה במקדש מקולל בתוך הג'ונגל ונסה על נפשה מקופים אוכלי אדם, ואלמתים עם ראשים מצומקים ומעוותים; אבל מהר מאד היא שבה לעצמה, ומכל מה שנאמר על כך ששרלוט סיכנה את עצמה בהתגנבות מנשף שורץ אויבים לגן מכושף וכוך מקולל כדי להשיג את צמחי המרפא, היא קולטת בעיקר את העובדה שהיה נשף והיא החמיצה אותו; ומלבד זאת, היא מבחינה מיד במחרוזת האברשים הירוקה שעונדת שרלוט, מתלהבת ושואלת היכן השיגה אותה, כי היא רוצה שיקנו גם לה אחת כזו-
את השמחה הכללית על הצלתה של דיאנה קוטע רק מאלוויל בהערה צינית אופיינית על כך שאכן, דיאנה התאוששה ושבה לדבר, קרי – לכל דבר טוב יש סוף; וכי הוא מקווה כי דיאנה הפנימה את הלקח ותחדל להתרועע עם קופים- מאורסים או בלתי מאורסים.
דיאנה שבה ונרדמת, כאשר הפעם נראה שמתוך חצי חלום היא 'מתרגלת' את הויכוח העתידי עם אבא שלה על כך שהיא רוצה תכשיט חדש, כמו זה שיש לשרלוט; מגיע לה כזה, אחרי כל מה שעברה.

חלק ראשון: המזרקה המיללת
היום הבא של שרלוט מתחיל על רגל שמאל; בתחילה, רודף אחריה סיוט לילה מזעזע, בו היא שוכבת חסרת יכולת לנוע, וצילו של לורד היתקליף גוהר עליה, מניף פגיון ולוחש לה שמאחר והרגה את ארוסתו, עליה לקחת את מקומה. היא מפליטה זעקה כזו, שמאלוויל סבור שהיא מותקפת וחש לחדרה בריצה כשהוא עוטה עדיין כותונת לילה, והשרביט שלו שלוף בידו. שרלוט אמנם זכרה במעורפל, שלפני ששבה ונרדמה ראתה אותו יושב בכסא לידה ומביט בה, אור ירח עדין זוהר על שערו הבהיר והארוך, וידו האחת משחקת בנייירות שעל השולחן-
אולם הזוועה (לטעמה) מתגלה רק בבוקר, כאשר שרלוט מתעוררת ורואה את מאלוויל ישן בכסא, ידו עדיין מונחת על לא אחר מכתב היד של הרומן-הרומנטי הבלתי גמור שלה ("הרוחות של לונגבורן"); כמסתבר, היא נתקפה בערב הקודם בהתקף נוסטלגיה, ושבה לקרוא את כתב היד הישן שלה, למרות שכעת היא מודעת יפה לכך שמדובר ברומן רומנטי מתקתק מאד ולא ממש בשל.
היקיצה של מאלוויל גסה מאד- כלומר, שרלוט משתוללת מכעס, צורחת עליו עם דמעות בעיניים שלא היתה לו שום זכות לקרוא את זה, וכמעט משליכה עליו חפצים, כאשר היא מורה לו להסתלק מחדרה. מאלוויל רוטן ששרלוט מטורפת, אבל לא נמנע מלפזר עקיצות על "יצירת המופת" שמצא במקרה. ("לא רע, גרייווינד, כלומר- רגשני ומטומטם כמעט כמו 'שושנים זוועות' (הערת השה"ם: משחק מילים על שם הרומן הרומנטי הידוע 'שושנים גוועות' של מיס שריל סוויפטקלאוד הידועה).
שרלוט רותחת; והדרך בה מאלוויל עורך חיקויים מלגלגים בקול צפצפני של הדמות הראשית לא ממש מקלים על התחושה שלה, בלשון המעטה; ולאחר מכן, הוא עוד נוזף בה ש"אין צורך להסמיק ולהתרתח ככה על כלום, כאילו הפכת לשושן זווע בעצמך", שלא לדבר על ההערה הצינית שהוא מוכן לשכוח מה שקרא בעד "תמורה מסויימת".(כלומר, 'שחזור' של סצנת הנשיקה מן הגן).
שרלוט, נבוכה ונסערת, נמלטת אל מיס אודן כדי לבקש את עצתה או מעט ניחומים; מיס אודן מנסה להרגיע אותה ולשכנע אותה לקחת את הכל בפרופורציה הנכונה, הגם שמאלוויל הוא אכן אומן ההקנטות ויכול להיות מרגיז מאין כמותו.
אלא שמהר למדי לאחר מכן, היא נקראית בדחיפות לדבר עם המפקח בראונינג; מסתבר שהגיע אליו מידע חדש ומטריד על כך ש"מאסטר אדו" בדרכו לפגישה חשובה ברובע היסמין. המפקח ומיס אודן חושדים, כי אדו מחפש גם הוא את הספרים העתיקים על הראלז'הארק המצויים בספריית הגנזים של הכוהן סילדאר סאנבלוסום, ולכן שרלוט 'מנודבת' להגיע לשם בדחיפות ולסחוב את הספר, לפני שיהיה מאוחר מדי. מיס אודן מסייעת לשרלוט בעזרת שיקוי הנגזה שיקל עליה להתגנב לתוך הכנסיה של רובע היסמין באין-רואה. שרלוט יוצאת לדרכה בדחיפות דרך הדלת האחורית, בכדי לחמוק מסר מיזלי-קונינגטון שהגיע ודורש במפגיע לראותה, מלווה באביר נוסף, קשיש וזועם ממש כמוהו; ככל הנראה באיזה האשמה מקושקשת על תקנות כאלו ואחרות של המסדר ששרלוט הפרה- וגם העובדה שמאלוויל וצ'רלס בינגלס השמן מקדמים את צמד הקשישים בגן ועושים מהתלה מכוערת על חשבונם, אגב רעמי צחוק, אינה משפרת במיוחד את מצב רוחו של סר מיזלי, ומחזקת את שרלוט בשאיפה להמנע מפגישה איתו, למצער היום; בעוד מיס אודן מקבלת על עצמה לקבל את שני האבירים הקשישים ולהפיס את דעתם לעת-עתה.

שרלוט, מוסווית בקסם הנגזה חזק, חודרת שוב אל תוך רובע היסמין, הפעם בשעת בוקר, נתקלת פעם נוספת בתושבים, על נימוסי היתר הכמעט מתוכנתים שלהם, ותוהה מה הם באמת מרגישים בליבם. אלא שבחצר הכנסיה, כבר חונה המרכבה של אדו; הרכב, אחד מעילית הלוחמים שחורי-העור של אדונגו, עירני מאד וגרוע מזה- יש על כתפו קופיף חשדן וזריז שכמעט מריח את שרלוט ומתחיל לפטפט בקול צווחני; שרלוט נזקקת למהירות רבה ולמעט תחכום כדי לשמור מרחק ולמנוע מהקופיף להסגיר את המיקןם שלו לרכב. למזלה, לאחר שתיים או שלוש דקות, יוצאת מהכנסיה אחת מנשות הקהילה הבכירות- מטרונית שמנה ופטפטנית, שמתלהבת מאד מהקוף ("איזו חיית מחמד יפה! איזו רוח שונות ופתיחות היא משרה עלינו!") ומאכילה אותו באוכמניות, כך ששרלוט יכולה לחמוק במהירות אל תוך הכנסיה עצמה.
בתוך הכנסיה, נערך טקס הטהרות שנראה לשרלוט ממש כמו גרוסקה; צעירים מצחקקים מתוודים בלשון מלוקקת על כל מיני 'חטאים', מאכילת שוקולד יותר מכפי שראוי, ועד מחשבות 'קצת לא מהוגנות' על נערה ("אני חושב שדמיינתי אותנו... מחזיקים ידיים"); אי אמירת שלום יפה לשכנה זקנה, וכיוצא באלו.
שרלוט נתקלת בדלת שיורדת לקריפט למטה, שהיא חלודה ועשויה להרעיש; היא מנסה לשמן את הצירים, ובסופו של דבר מנצלת את הרגע בו כל המטהרים והכומר פותחים בשיר קולני בשבח גבירת האור והפרחים, כדי לכסות על הרעש ולחמוק במדרגות היורדות למטה, אל בין הצללים השחורים של המרתף.

המנהרה המשקשקת: ככל ששרלוט יורדת למטה, כך היא חשה את עולם הצללים קרוב וחזק יותר; פעם אחר פעם, היא חשה בקול שקשוק שלשלאות רפאיות, גניחות עמוקות של כאב, ליחושים וריחושים. בעומק המנהרה, ההגנות של הכנסיה שנועדו לחסום קסמי אופל וצל הולכות ונחלשות, עד שהן דועכות לגמרי; במקום זה, הריפט בין רובע היסמין לעולם הצללים עומד במלוא כוחו, ושדוני הטו'שון השחורים (אותם יצורים כרסתנים ושעירים עם עיין אחת, הנראים עכבישיים מאד בחזות) טוו את קורי הסיוטים שלהם.
יש כאן מלכודת שיכולה ללפות קורבן ולשאוב אותו אל בין הצללים; שרלוט מצליחה לחמוק ממנה, מה שגורם לשדונים לצווח בזעם; אלא שבעוד הם מנסים לרדוף אחרי שרלוט לאורך המנהרה וזוכים לכמה מכות נגד נמרצות שמבהירות להם ששרלוט מסוכנת, יוצא מתוך העלטה יצור אחר, גדול בהרבה ומסוכן פי כמה. כמו הטו'ושון, גם הוא שחור כלילה ובעל עיין אחת גדולה, שנקודות-עיין קטנטנות ומנוונות (שבע) מקיפות אותה במעגל; אבל הוא בגודל העולה על זה של עוג, לצד לועו מצבטיים זבי ריר ירוק, ומראשו מזדקרת קרן ירוקה; בידו האחת מגן שנראה כעשוי מלוח צפחה, ובשניה אלה אדירה. היצור הולך כפוף, כאילו הוא סוג של קוף-אדם מעוות.
כאן, שרלוט נאלצת להלחם בקרב קשה מאד, לרפא את עצמה מספר פעמים ולהתקיף שוב ושוב בכל כוחה את המפלצת הענקית, עד שהיא סוף-סוף מצליחה להתגבר עליה, ולהניס את יתר התוקפים שלה בחזרה אל הצללים. ברגע האחרון, היא חומקת מהתקפה נוספת, כאשר שרשרת ברזל ענקית יוצאת מתוך הצללים, מתפתלת כמו נחש ענקי ומצליפה בכוח עצום לעבר שרלוט. שרלוט נסה על נפשה, עד למקום בו המנהרה מתחילה לעלות שוב, ופעם נוספת היא נתקלת בהגנות של רובע היסמין; אלא שהפעם אלו כמעט חורצות את גורלה; ההגנה כאן היא צמד פסלי קשישות אדוקות לוחצות ידיהן זו על זו בתנוחת תפילה, שהקסם שקורן מהן הוא כמו כוח רצון המקשה או מונע מעבר הלאה, אל המדרגות העולות למעלה- מה שעלול לכלוא את שרלוט בין המחסום הלא נראה שהן יוצרות לבין יצורי הצל הרודפים אחריה.
כאשר שרלוט מצליחה סוף-סוף להתקדם, היא שבה ושומעת מאחוריה את שקשוק שלשלאות הרפאים, ועימם הד של זעקה איומה, מלאה בכאב נורא, נצחי. שרלוט מאתרת וחומקת ממלכודת נוספת של גבישים שיש עליהם קסם שינה חזק וקסם אזעקה; פורצת דלת חלודה, ומוצאת את עצמה, כצפוי, עומדת בתחתית בית הגנזים, או הספריה האסורה של הכוהן סילדאר סאנבלוסום.

ההתרחשויות בספריה האסורה: שרלוט עורכת חיפוש במה שמתגלה כמערכת מסועפת של מסדרונות קשתיים ואפלוליים, מלאות באצטבאות ובארונות אכסון; סילדאר הניח כאן לא רק ספרים, אלא חפצים רבים אחרים שהחרים- מצעצועים שנראו לו לא מוסריים, כלי נשק שהחרים, ועוד. רוב הספרים רחוקים מלהיות מעניינים מדי; רבים מהם ספרים שנראו לכוהן נגועים ב'אלימות יתר' או 'הטפה לערכים בעייתיים'- בעיקר כאלו שמשבחים את האימפריה, את המלחמה וכיוצא באלו; יש שם אפילו שני רומנים רומנטיים של סוויפטקלאוד, שנראו לסילדאר כוללים קטעים אירוטיים מדי.
בפועל, שרלוט מצליחה באורח מוחלט בגלגולי החיפוש וההתמצאות, ולכן לא רק שהיא מצליחה למצוא את מבוקשה בזמן, אלא שמה את ידה גם על מספר פריטים מעניינים אחרים; בין היתר, ספר מוזר ובלתי קריא שעוסק בקסם אפל, ונעול במנעול ספרים מיוחד; וקיר זכוכית מסתובב שמאחוריו תיבה עם שתי אבנים טובות, מסרק נאה משנהב עם קסם חלש עליו, ועוד.
בסופו של דבר, היא מוצאת בגומחה נסתרת את הספר שחיפשה "מחול ילדי האש", מאת מלומד ריילורי עתיק בשם ואליריון; זהו ספר כבד, עם עיטור של להבה מוקפת במעגל רונות שלובות זו בזו, חלקן יפיפיות ומרשימות וחלקן מבעיתות ומרושעות למראה.

כאשר היא כבר בדרכה חזרה עם שללה, שרלוט שומעת קולות מתקרבים; ומצליחה לזהות אותם – סילדאר עטוי גלימות זהובות וכל-כולו במצב רוח עכור מאד, ועימו לא אחר מאשר 'מאסטר אדו', שופע נימוסים וחיוכים. אלא, שמתחת לנימוסין אין ספק שהשיחה מתוחה מאד. סילדאר רותח על האדנות בה אדו נוהג בו, ודורש במפגיע לרדת איתו אל הגנזך, מקום שהוא מחוץ לתחום עבור כולם, מלבד המאמינים האדוקים ביותר של אלת האור. אדו מחייך ומוסיף בלגלוג מנומס
"או של הצללים".
"למה התכוון אדוני?"
וכאן, אדו מסיר חלק מהמסווה ומלגלג על סילדאר ישירות, הגם שהחיוך המעודן לא סר מעל פניו. אדו מסביר בלגלוג כי למען האמת, לו עצמו יש "כמה חברים בצד האחר", ושהוא יודע כמה כוחות הצללים העמיקו לחדור אל תוך רובע היסמין ו'הקהילה המושלמת' שלו. כאשר סילדאר מתרתח ומאיים להשליך אותו החוצה, אדו מאיים כי ישתמש בכוחותיו 'לתפוס שיחה' עם כמה מהצללים האלו – בעזרת "כמה כוחות מסורתיים". סילדאר מחוויר כסיד, ואדו שולח בו מבט מזרה איימים: לגבירה אליריה, הוא אומר, יש משהו ששייך לעם שלו, והוא רוצה את המשהו הזה.

"אינני יודע על מה אתה מדבר. עד כה היינו ידידים-"
"וכדאי מאד, לטובתך האישית, שנשאר ידידים"; אדו מדבר בקול שלפתע הופך עוצמתי, מזרה אימים; הוא מדבר על חפץ שנקרא "מוזאמבו", ששייך לעם שלו; והוא רוצה אותו. סילדאר, רועד מכעס ופחד, אומר שידבר עם אליריה; ואדו מחזיר שלא ימתין עוד זמן רב; אבל בינתיים, הוא רוצה משלוח נוסף של דבש יסמינים, עבור "חברתו היקרה ננה"; שרלוט מבינה מהדברים שאותה ננה משתמשת בדבש היסמינים בכדי להכין משהו שנקרא "פללה", שלפי אדו "חשוב מאד לעסקי הצדקה שלה".
כאשר סילדאר מעז לרמוז שהמחיר צריך לעלות, אדו קוטע אותו בקול נחרץ, וגוזר שהמשלוח יהיה מוכן עד סוף השבוע; אז, הוא חוזר להיות ג'נטלמן מנומס וחייכן, מעיר ומחמיא לסילדאר על הריהוט והעיצוב, אלא שרגע קצר לאחר מגן, רץ לעבר הצמד שומר מקומי מתנשף ואומר לסילדאר שקרה משהו, והוא נדרש בדחיפות למעלה. אדו מצליח, בלא קושי, להשאר מאחור 'לעיין בכמה ספרים'; ולאחר מכן ימצא את הדרך החוצה בכוחות עצמו.
ברגע בו הכוהן נעלם ואדו נותר לבדו, עודו מחוייך ומעיין בספר שמצא, הוא שולף מהחליפה שלו שקיק מוזר ומתפתל, ושופך את תכולתו- אבקה, עצמות וכפיסי עץ, על רצפת הספריה. החומר הנתעב מתחיל לרחוש, כאשר אדו הוגה מילות קסם, והופך במהירות לשבעה פיגמים מעוותים, חמושים בלהבים מפחידים ורובי נשיפה. אדו, עדיין בחיוך מורה לפיגמים המכושפים "לוודא שמרגל האויב שהאזין לנו לא יצא חי מהספריה הזו", ואז הוא מתקן "במחשבה שניה, החלטתי להיות פחות רחום. הביאו אותו אלי בעודו בחיים".
שרלוט נסה על נפשה, ולמזלה היא קרובה למדי ליציאה; ובכל זאת, הפיגמים המכושפים יורים אחריה חיצים ארסיים וכמעט לוכדים אותה, כאשר היא שבה ונתקלת בפסלי הקשישות שכוח הרצון שלהם חוסם את המעבר. התנגשות הכשפים שואבת את שרלוט לתוך עולם הצללים לכמה רגעים, שם היא מוצאת את עצמה בתוך היכל מעגלי עצום, בלתי נתפס, עם המוני שרשראות משקשקות ואוויר כבד ושחור, נגוע ומהול כולו ביסורים; לרגע, היא מדמיינת שהיא רואה את כל השלשלאות ממשיכות למרכז האולם, שם דמות מתעוות כפותה ועקודה ביסורי נצח, זועקת מפעם לפעם בקול שגורם לאולם כולו להדהד; כאשר מפעם לפעם, מהדהד גם השיר הישן ששרו הקורבנות של סר אנדריאס המטורף לפני שטבח בהם, אופף את הדמות המתעוותת ומכה בה שוב ושוב:

"אנחנו כל-כך נאורים,

אוהבים את כל הזרים-"

היצורים האפלים שהולמים ומקישים בשלשלאות מתחילים לרחרח ולסגור על שרלוט, בעוד אדו מחליק בעקבותיה בנחת, ושואל אותה, כמעט בשלווה פילוסופית, האם היא יודעת מה משאיר מאחוריו נחיל נמלי רפאים מקוללות. קולה של מיס אודן מורה לשרלוט להשליך את שקיק אבקת הצללים שלה; מתערבל קסם שמושך אותה במהירות קדימה, והיא מוצאת את עצמה נגררת מהאולם המוצל דרך מסדרון גבוה ומפואר שנראה כאילו הוא חלק ממקדש שמימי, כאשר הגומחאות השונות מצידי המסדרון מלאות במטבעות זהב עתיקים ובשאר מיני אוצרות (שרלוט קולטת, בין היתר, גביע יפיפיה וגדול שמונח על אחד המעמדים המעוטרים).
אדו נותר הרחק מאחור; אולם במקום שאגת זעם או תגובה דומה, הוא רק עומד בצללים ופורץ בצחוק משועשע. כל זאת, כמו גם המסדרון המלא באוצרות והעמודים הגבוהים המעוטרים שלו, חולפים מסביב לשרלוט כמו חלום מוזר; היא מתעוררת ומוצאת את עצמה שוכבת, שללה לצידה, מתחת לאחד העצים העתיקים בגינה של מיס אודן; וקולה של האחרונה מהדהד מאי-שם:
"כאשר תסיימי לנוח שם, היי נא עלמה חביבה והביאי לי שני צרורות של ריחן סגול מן הערוגה שלצידך, בבקשה".

כאשר שרלוט מתאוששת, קוטפת את העשבים ומחפשת את מיס אודן, היא מוצאת אותה במטבח של הפונדק, שקועה בויכוח עם הראלז'הארק הצעיר הארקאריון; הלה רותח מזעם, בגלל שק שרידי לוחמת הראל'זהארק שחולץ מהפונדק המקולל מתחת לטירת רדפארן; מאחר ואלו שרידיה של הגבירה לינדאריס, הארקאריון, שהיו לו רגשות הערצה ואהבה כלפיה בזמנו, תובע במפגיע ליטול את השרידים כדי להעניק להם קבורה ראויה; עצם המצב בו הם זרוקים בשק ומשמשים לכל מיני מטרות שהוא אינו מבין, נראות לו כלעג וחילול הקודש. מיס אודן מבינה לליבו, אולם מסרבת – מסיבה שהיא לטענתה אינה יכולה לגלות לו. לא בכדי, היא השקיעה מאמצים לחלץ את השרידים מידי ננסי המערה, בטרם יחללו אותם או ימסרו אותם למישהו גרוע עוד יותר שיחלל אותם.
הארקאריון, מושפל ורותח, מסתלק בסופו של דבר כרוח סערה; ומיס אודן פולטת אנחה עגמומית.
מיס אודן מודאגת למדי מסיפורה של שרלוט; אין ספק, שהדבר מעיד על כך כי רשתו של האויב סבוכה יותר ופרושה עמוק יותר מכפי שהעזה לשער; ובכל זאת, ראוי ששרלוט תעניק לעצמה מנוחה ותחליף כוחות, בעוד מיס אודן תתעמק בספר הראלזהארק ותנסה להבין מתוכו לעומק את הסמלים האפלים שעורבבו באבקה בפרט, והתוכניות של האחים קור-סורת'אם בכלל.

בהמשך, מיס אודן מגלה לשרלוט, כמעט אגב אורחא, שמלוויל נעשה חסר מנוחה וחמקמק מאז קיבל מכתב מסתורי כלשהו, והוא חוזר ומעיין בו כאשר הוא סבור כי היא אינה רואה את מעשיו.

חלק שני: מועדון השושנה והזמיר
מלוויל אכן מתנהג באורח חמקמק, אבל נראה אכול דאגה ומתלבט. בסופו של דבר, שרלוט מצליחה להסיח את דעתו ולחטוף ממנו את המכתב שלו (גם נקמה מתוקה על מה שעשה עם כתב היד שלה); ושם היא מגלה שהוא נכתב בידי ברנש בשם ארנולד ברץ', צעיר רדיקל שנמנה על חוג המעריצים של "מאסטר אדו", אבל התחיל להתפכח לאחר הטירוף שנחשף אליו. כפי שהוא כותב – הוא היה מאד בעדם כשחשב שהם סתם בעד חופש, מרד במוסכמות וכל מיני כאלו, אבל הוא הלך ונוכח שהם משתגעים וממש עושים דברים מפחידים. די ברור מן המכתב שהוא מפוחד מאד, אבל הוא מוכן להסתכן ולגלות למאלוויל מידע חשוב שיעזור לו להתמודד עם התוכניות של "מאסטר אדו" וחבר מרעיו; אבל אליה וקוץ בה: ברץ' מפוחד, מסתתר במועדון שנקרא "השושנה והזמיר" ואינו מוכן לצאת משם.
המצב הזה מעמיד בפני מאלוויל שתי בעיות עיקריות: האחת, העובדה שהוא יודע היטב ש"השושנה והזמיר" (או בשמו הפחות רשמי, "מועדון החור שמאחור"), הוא מועדון לא רשמי של הומוסקסואלים, הוא חושש שבואו לשם יתפרש לא נכון ויפגע בגאווה המפותחת שלו; ועוד פחות מכך הוא רוצה לתת לשרלוט את העונג לצחוק עליו. הבעיה השניה, חמורה עוד יותר, היא העובדה שמאלוויל חושש, ובצדק, שהעריקה של בארץ' ומקום המסתור שלו ידועים לאנשים של אדו, ובפועל הוא משתמש בבארץ' כפתיון למשוך אותו למארב. ובלי שרלוט לצידו (הכניסה לנשים די אסורה למועדון הזה), מאלוויל עצמו יהיה בסכנה גדולה.
אבל כאמור, העובדה ששרלוט מערימה על מאלוויל וחוטפת ממנו את המכתב (וגם כמובן מפיקה ממנו לא מעט הנאה מרושעת, בבחינת 'מידה תחת מידה' על מעלליו הקודמים של מאלוויל), מביאה לפתרון של חלק מהבעיות. הגם שבתחילה מאלוויל מסרב לקחת את שרלוט בטענות מטענות שונות, היא מתעקשת בטענה הנכונה כי בלעדיה מאלוויל מצוי בסכנה קטלנית. בסופו של דבר, הם מסכמים גם על דרך מתוחכמת להגניב את שרלוט פנימה עם השיריון והנשק, בלא למשוך תשומת לב: מתכון משופר של קללת שינוי הצורה הרגעי שמאלוויל שולט בה, שבעזרת כמה מהעשבים שמאלוויל "השאיל" מהגינה של מיס אודן, הפך לשיקוי קסמים: אם השיקוי ישתה בידי מישהו שמכיר את האפקט של שינוי הצורה ומוכן לקבל אותו מרצון חופשי, לחש שינוי הצורה ישרוד לזמן ארוך בהרבה, וניתן יהיה לבטל אותו בבת אחת לפי רצון ה"קורבן". לאחר עוד מריבה משעשעת למדי בין שרלוט למאלוויל, כאשר שרלוט מנצלת את המצב "להכין את מאלוויל שלא יבלוט", ולסגנן אותו באורח "חופשי והולם את השטח", מה שזוכה להתנגדות זועמת מצידו, מאלוויל יוצא לדרכו כאשר על כתפו יושבת שרלוט, שהשיקוי שינה אותה לצורה של סנאית מהודרת זנב, בגוון פרווה של אדום-יין עמוק, שזהה לצבע השיער של שרלוט עצמה. בניגוד ל"הפצרותיה" של שרלוט, מאלוויל יוצא בלבוש מוקפד מאד, כולל כובע שחור גבוה וחליפה מסוגננת והדוקה.

מועדון השושנה והזמיר מצוי סמוך לקריית האקדמיה, בחלק היותר אפלולי של הרובע, ואינו מפרסם את המיקום שלו. הדרך להגיע לשם היא על-ידי תיאום עם שני העובדים של המועדון, ברנשים מחוספסים למדי עם כובעים משולשים. אמנם, החברה ההידרוסטית לא נוטה בדרך כלל לרדוף הומוסקסואלים – כלומר, לפי החוק הרשמי זו עבירה פלילית, אבל בדרך-כלל אף אחד לא מעלה בדעתו לאכוף אותה, כל עוד הדברים נעשים בשקט ובאיזורים מסויימים. החברה ההידרוסטית, גם אם באורח לא רשמי, טולרנטית מאד כלפי גברים שכלפי חוץ נשואים ומקימים משפחה, ובאים מדי פעם לפרוק את יצרם במקומות כמו "השושנה והזמיר" (להבדיל ממיני רדיקלים צבועי שיער שחיים באיזורי בוהמה, מחצינים נטיות לא מקובלות באורח מופגן, ומוקעים רשמית כ"סוטים"); אבל עדיין, הציבור של "השושנה והזמיר", שרבים מתוכו באים מהמעמד הבינוני והגבוה, מעדיף דיסקרטיות.
כך או אחרת, שני העובדים של המועדון מצפים למאלוויל ומוליכים אותו בגרם מדרגות נסתר ודלת שקשה להבחין בה, כאשר הם לא מתאפקים מלהתלוצץ על חשבון מאלוויל ולשאול בין היתר אם "הוא חדש בעסק הזה של ניקוי ארובות"; מאלוויל מסמיק מחימה. כאשר הם מתרחקים, שלא בפניו הם מכנים אותו "שושן קטן בין החוחים", ועוד.
מאלוויל מסמן אותם בראשו כ"מועמדים לטיפול עתידי"; שרלוט, לעומת זאת, נהנית מכל רגע.
הפונדק עצמו, לא נראה ממבט ראשון שונה ממועדון רגיל של אנשים ממעמד בינוני-גבוה, מלבד העובדה שהוא אפלולי יותר; במבט מדוקדק, אפשר להבחין שרבים מהסועדים מתנהגים ונראים משוחררים יותר מהרגיל עם סממנים מעודנים שנוגעים לתסרוקת, גברים שמחזיקים ידיים וכיוצא באלו (דברים 'נועזים' יותר מתרחשים כנראה, אם מתרחשים, בתאים פרטיים מכוסים היטב בוילונות כהים). גם ההופעה שמלווה בידי טרובאדור אינה חריגה במיוחד: שרלוט מכירה היטב את הפואמה על "נפילתו של ויליאם הצח" ממקומות אחרים ומהוגנים בתכלית – רק שכאן, ההצגה מועלית בצורה שגם אם היא לא שונה בהרבה מהרגיל מבחינת התוכן, היא הרבה יותר הומו-אירוטית; בעיקר הקטע שמוצג על הבמה כאשר מאלוויל ושרלוט נכנסים, שהוא הקינה שנושא מלך הפיות מעל ויליאם הפצוע.
כדי להרגיז את שרלוט, מאלוויל מציג את עצמו כ"מר הנרי גריימן", וכמעט זוכה לנשיכה ממנה בתמורה; כאשר הנער המשרת שואל אותו אם הוא רוצה יין, אבל הוא לא בטוח שיש להם אוכל לחיות מחמד, מאלוויל מביט בסנאית האדומה במבט ארסי ואומר "היא אוהבת לנשנש אגוזים, בעיקר אגוזים בוגרים עם קליפה מקומת, עם צלוחית של מים בהירים (משחק מילים עם השם Brightwater, רמז ארסי לטיב יחסיהם של שרלוט וסר קארל); והרי אין ספק שניתן למצוא זאת, ב... מקום שמתמחה באגוזים.
ההגעה של מאלוויל, למגינת ליבו, זוכה לתשומת לב – משום שלצד המראה המושך שלו, ניכר בו שזו הפעם הראשונה שלו כאן; עד מהרה, שני צעירים מנסים לקשור איתו שיחה במטרה ברורה למדי. כאשר מאלוויל מנסה לנער אותם בקרירות ("אני סבור שטרם הוצגנו כיאות"), אחד מהם עונה לו ש"כאן החוקים הפוכים, קודם מקשקשים ושותים, ואז עושים את ההיכרות לעומק"; אחד מהם מביט בשרלוט ומוסיף (אל מאלוויל): "איזה קושקוש מתוק יש לך! אפשר לתת לו אגוז?"
שרלוט מצייצת בשביעות רצון מוגזמת (פרררררר!!!), ומאלוויל אומר בארסיות ששמה אנטואנט (שמה של הגיבורה ברומן המתקתק של שרלוט)
בסופו של דבר, הצמד הטורדני נמאס על מאלוויל, כאשר הם נעשים אגרסיביים יותר ומסרבים לקבל את אמירתו שכבר יש לו פגישה עם מישהו, ואומר שגם אם היה מחפש בן-זוג, והוא לא, האחרון שהיה בוחר בו זה פרצוף מטופש שמדיף ריח של מבשם אסלות. וכאשר השניים חורקים בשיניים וקופצים אגרופים, מאלוויל מצמיד את השרביט שלו אל בין הרגליים של אחד מהם, ומבהיר שאם יוסיפו לכער לו את הנוף לעוד שניה אחת, יכירו מקרוב את "הקללה שמכווצת את הקפטן; לא ששלהם צריך כיווץ נוסף..."
הצמד מסתלק בפחד; ומאלוויל רותח על הדרך בה שרלוט נהנית, וגומל לה בעוד הערות ציניות כשהוא עדיין מכנה אותה 'אנטואנט', ומציע "לקנות לה נקניקיה, אם היא רעבה"; מתרחשת עוד סצנה משעשעת, בה מאלוויל ושרלוט פוגשים את המורה לדת מן הפנימיה, האב וילובי; שמאדים כמו סלק וטוען שהוא לא כאן מהסיבות שמאלוויל חושב, אלא הוא בא לכאן כדי להציל נשמה חוטאת- ועדיין, הוא מתעניין בזהירות האם מאלוויל פנוי לארוחת ערב.
("צר לי, אבל מעולם לא היה לי תאבון לנקניקיות" אומר מאלוויל בארסיות, והאב וילובי מאדים כמו סלק ונעלם להיכנשהו).

בסופו של דבר, מאלוויל מוצא את בארץ', ברנש גוץ ואדמוני שנראה מפוחד מאד ולא מפסיק להזיע ולהביט בחשדנות סביבו; בארץ' דורש כסף, ובעוד על הבמה הקינה של מלך הפיות מגיעה לשיאה הדרמטי (ובפועל גם האירוטי) ביותר, הוא מקבל את מבוקשו ומתחיל לספר כיצד נבעת כאשר גילה שהחברים שלו פשוט השתגעו, והם תומכים באנשים של אדו גם לאחר שהתברר שהאחרונים כרתו ברית עם אלמתים מחרידים (כנראה חייליו המתים של לורד הית'קליף, הגם שבארץ' לא מכיר את השם), והביאו איזה קוסם מפחיד מקאהנדבריש שקורא לעצמו "הבובאי", וכולו נוטף רוע טהור. זה בהחלט לא החופש והאהבה שבארץ' ציפה למצוא בקרב החסידים של אדונגו, ועכשיו הוא מפוחד על מוות כי הם יודעים שהוא ברח מהם. הוא מספיק להזכיר שהם מרכזים איזו פעילות מפחידה שקשורה לרוחות הרעות באיזה מקום מוזר מחוץ להידרקרון שנקרא 'עיר החביות'-
ואז, שרלוט שפוקחת עיין מעל כתפו של מאלוויל רואה את הסכנה; סדק בוילון באחד התאים הפרטיים הגבוהים, ודרכה מבצבץ קצה של רובה-קשת עם ראש חץ שחור משונן ומבשר רע, שמכוון הישר אל הגב – או של בארץ' או של מאלוויל; לשרלוט יש בדיוק שניות ספורות לפעול ומעט מאד ברירות; ולכן היא שוברת את קסם ההסוואה בבת אחת, ומטילה Judgement of light מהיר וקטלני הישר לעבר התא ורובה הקשת.

הקרב עם המתנקש הדאמוני: הכל קורה ברגע אחד: הרמת הקול של הזמר ברגע השיא של הקינה על הבמה; דריכת רובה הקשת וההבזק הלבן, שמאיר את האפלולית ופוגע בוילון השחור, פוגע בקשת ומצית את הוילון והתא מאחוריו לרגע באור לבן בוער; בארץ' צורח ובוכה ונופל על הרצפה בטאנטרום של היסטריה ש"באו לקחת אותו"; לעומת זאת, המתנקש עצמו מנער בקלות את הלהבות הלבנות מעליו וקופץ במהירות על-אנושית מהתא לעבר שרלוט ומאלוויל; מאלוויל זוכה לאנקות התפעמות, כאשר הוא ניצב במלוא הדרו, שערו נופל לאחור כאשר הכובע נשמט, והשרביט שלו שלוף וזוהר; אבל המתנקש לא נעצר, וסוגר עליהם; שרלוט מבחינה שמעבר ללבוש הג'נטלמן והזקן המטופח, הפנים שלו אפורות חולניות, והעיניים שלו בוערות באור לא אנושי בעליל; ובמהירות הבזק, הוא הוגה קללה נוראה ומשגר קרן ירוקה מזעזעת לעבר החזה של מאלוויל; מאלוויל הוגה לחש הגנה שמכהה את הפגיעה הקטלנית, ובכל זאת מועף לרגע לאחור; באי המועדון צועקים וצווחים, וכמה מהם מיידים חפצים מכל הבא ליד לעבר הרוצח, אבל אלו קופצים מעליו בלא לגרום לו אפילו שריטה; מי שכן מסייע לשרלוט ומאלוויל הוא זמר הבית של המועדון, שמתחיל להפעיל מנגינה מכושפת בעלת כוחות חיזוק וריפוי.
המתנקש תוקף, ושרלוט חשה את הילת הכפור הממית שאופפת אותו, שואבת מהם את כח הרצון; הגם שהמגינה של הבארד מחלישה את האפקט המזיק; ובעוד הנוכחים מתקהלים סביב, משליכים חפצים או צועקים קריאות עידוד לשרלוט ובעיקר למאלוויל, מתפתח עימות קשה; המתנקש מטיל קסמי מוות, חלקם נראים כמו קליעי-גולגולת בוערים באש ירוקה טמאה; מכה במטה המקולל שלו, ומסתתר מאחורי הילת מגן שסופגת את ההתקפות של שרלוט; כאשר ההילה נחלשת, הוא מזמן צללים שחורים, מעין shadow gnolls פראיים בכדי שיעזרו לו.
בסופו של דבר, לאחר שלחש המגן שלו נשבר לגמרי, היצור מסנן "אתם לא שווים את הזמן שלי", מזמן כוחות רוע נוספים לעכב את הדמויות ומזנק לפתח צדדי במהירות על-אנושית, מפיל את הדלת ונעלם לתוך החשיכה. באי המועדון מריעים לשרלוט ומאלוויל על הנצחון המרשים (כולל קריאות "ויליאם הצח! הידד לויליאם הצח!"), ואילו מאלוויל, עדיין מושפל ומזועזע, ורוצה לצאת מהמקום מהר ככל האפשר, מחליט לצאת למרדף אחרי המתנקש, בטענה שיש הזדמנות ללכוד או לחסל אותו, כעת כאשר הוא מותש ומוכה והמגן שלו שבור. אולם, מאחר וה-shadow gnolls עיכבו את הדמויות, צריך למהר כדי שלא ינצל את הזמן ויעלם. שרלוט נגררת אחרי מאלוויל אל הדלת הצדדית, שיורדת מתוך חדר צדדי אל מפלס עמוק יותר של מנהרות מעבר, שמקשרות ככל הנראה בין כמה עסקים או מועדונים כאלו ואחרים באיזור.
("ומילת אזהרה, גריווינד. אם אי פעם אשמע ממך את המילים 'ויליאם הצח' או פטפוט מיותר לאוזני דיאנה, ואני נשבע לך שאמצא דרך לקבע אותך בתור סנאית, הפעם לתמיד").

המרדף אחרי המתנקש: המסדרון האפל מכיל כל מיני דלתות נעולות, של כל מיני מקומות שחורגים בהרבה מ"השושנה והזמיר", וכנראה לחלקם השתיקה יפה הרבה יותר. שרלוט יכולה לחוש את הנוכחות של עולם הצללים, כמו שובל גיצים מדלדל והולך שעצם הנוכחות והמעבר של המתנקש הותיר, בעודו נמלט. בשלב מסויים, המתנקש מותיר להם מלכודת של לחש גל מוות אימתני ששוטף לעברם לאורך המסדרון; הם ניצלים מפגיעה קשה משום שאחת הדלתות הצדדיות נפרצת, וממנה בורחת עז משתוללת מאימה (עם פרווה מעט לחה), ואחריה צץ גבר ערום ומבולבל- ששרלוט, למרבה שמחתה, מזהה אותו כשותף עשיר בפירמת רואי חשבון, שבזמנו נהג בה בגסות איומה כאשר היתה נערה עניה שחיפשה נואשות עבודה. כעת הוא קטן ונלעג כל-כך עם הכרס הקטנה שלו, העירום הכמעט מוחלט וה"מה" שנתפס בו, האיומים שלו, שיסתלקו לפני שיקרא לעורך-הדין שלו, נשמעים מגוחכים מאד כעת ("כן-כן, ואז באמת תהיו שלישיה- אתה, הוא והעז; לזה אני קורא שילוב מופלא בין משפט, כלכלה ומשק חלב"); כאשר לרוע מזלו העז קלטה את הנוכחות של יצור שלא מהעולם הזה ונתקפה בבעתה מטורפת; והאורח בו מאלוויל מתלוצץ בארסיות ומכנה אותו Sir Goatling לא ממש תורמת גם היא...
הרוצח הדאמוני ניצל את ההזדמנות וצבר מרחק; כאשר היא מרחרת את הצללים כדי להתחקות אחריו, שרלוט מגלה שבמקום להמשיך במסדרון שבסוף עולה בחזרה אל קרן הרחוב, הרוצח השתמש בפתח סודי שמוליך למנהרה אחרת, שיורדת למטה אל תוך האפלה; שרלוט ומאלוויל מוצאים את עצמם יורדים במדרגות תלולות וחלקלקות בין זקיפים ונטיפים, כאשר ככל שהם ממשיכים, כך הצחנה מתגברת, ועימה גם שקשוק מים. מאלוויל מריח נכון, שיש אגם תת-קרקעי גדול הרחק למטה, ומשהו- איזו חיה ענקית, התפגרה שם; הנבואה מגשימה את עצמה, כאשר אוכלי נבלות סגולים, ענקיים וקרומיים קופצים במעלה המדרגות ומתקיפים את הדמויות; אם כי ההתנגדות העזה של שרלוט ומאלוויל מבהירה להם מהר מאד שכדאי לוותר על הקינוח ולהעלם בקרקושים וקפיצות לכל עבר.
מאלוויל כמעט והורג את עצמו, כאשר הוא מתפתה להרחיף את עצמו למטה כדי לבדוק את היצור המת- הוא מתחיל לקלף מעליו (כנראה לטאה אמפיבית ענקית שנסחפה לכאן מן העולם התחתי) חלק נבחר מהעור יקר הערך שלו – וכמעט הופך טרף למפלצת מחושים דמויית תמנון שנמשכת אל התנועה וריח הדם החם. המחושים הענקיים מצליפים בפראות, לופתים נטיפים ומפילים אבנים; שרלוט ומאלוויל מצליחים, בקושי, להמלט אל פתח צדדי שמתפצל מן המדרגות לפני שהן יורדות אל האגם – ובו כנראה השתמש הרוצח כאשר עבר כאן; הם מצליחים להשתחל פנימה, כאשר המפלצת משתוללת בחוץ ומטיחה בפתח חלקי נטיפים, שרכים וחלקים מן הלטאה המתה.

שרלוט ומאלוויל ממשיכים במעקב, ומגיעים להתפצלות נוספת של המערה; הם תועים תחילה בדרך ומגיעים בטעות למערה שהיא מבוי סתום, ויש בה שרידים מזעזעים מימי מרד הפועלים הגדול – ככל הנראה, הסתתרו כאן פליטים שנטבחו עד האחרון בהם בידי היחידה המיוחדת של משמר העיר, בפיקוד קפטן גרילי הידוע לשמצה. בגלל הגישה שלה אל עולם הצללים, שרלוט יכולה כמעט לחוש את הטבח באורח חזק בהרבה ממאלוויל, והדבר מזעזע אותה. שרלוט מוצאת לוקט חלוד למחצה שנפל מאחד משרידי השלדים וכנראה חמק מהבוזזים- הוא מתאר גבר במדים ואישה צעירה שמחזיקה תינוק בזרועותיה.
פיצול אחר של המערה, מוליך את שרלוט ומאלוויל אל משכנו של תת-אנוש אפור ומעוות שמבשל ביצי זוחלים מגעילות בתוך יורה, מרטן לעצמו על זה שרימו אותו ("אישה שחורה רימתה בילי"), שלקחו ממנו ביצים יפות בלי לשלם; הדמויות נסוגות במהירות, לפני שהיצור המעוות והמטורף סוגר עליהן.
בסופו של דבר, לאחר עליה חלקלקה והתמודדות עם מנגנון ומלכודת קיטור קטלנית ומחוכמת, שרלוט ומאלוויל מגיעים אל מה שנראה כמו תחתית של באר צרה ועמוקה. מאלוויל מנצל את המצב, מחבק את שרלוט ואומר לה שהיא חייבת להצמד אליו, כדי שיוכל להרחיף את שניהם; וברוב חוצפתו הוא תובע "שחזור של הסצנה מן הגן" ("עכשיו, כאשר אנחנו במצב כל-כך אינטימי, מה דעתך על נשיקה קטנה"?); כאשר הוא אומר שאם תבעט או תכה בו, הוא יאבד ריכוז ושניהם יצנחו למטה ויתרסקו; שרלוט משיבה לו כגמולו בנשיקה קלה ומתסכלת על הלחי, שלא היתה מביישת דודה זקנה וצייקנית; ומאלוויל כולו מתסוכל.
כך או אחרת, הוא אכן מרחיף את שניהם למעלה, והדמויות מוצאות את עצמם בפאתי חצר מזוהמת ומלאת גרוטאות של מה שנראה כמטבח ענקי. בחצר ובתוך המטבח יש שומרים שנראים בהחלט כמו רדיקלים המשרתים את אדו; התגנבות והצצה אל תוך אחת הדלתות מגלה מטבח גדול ומזוהם עם סירים גדולים בתוכם מבעבע נוזל מתקתק, וטבחים מוהלים מה שנראה כשיכר היסמינים המתוק מרובע היסמין עם מחית של ביצי זוחלים ושאר חומרים חשודים, ומוזגים את התכולה הצהובה-ירקרקה לסירים. בעוד שרלוט ומאלוויל מציצים ובודקים כמה שומרים יש, הטבחים מתבשרים שננה מגיעה לבדוק את התקדמות העבודה.
ננה היא קוסמת שחורה, ככל הנראה בכירה מאד בקרב אנשיו של אדו, אישה נמוכה אבל נמרצת, בשמלה ירוקה מקושקשת עם מעין פיליגרן ירוק-זהוב; היא נוזפת בטבחים הרדיקלים על כך שהם לא עומדים בקצב הדרוש של הכנת המשקאות; במסגרת השיחה, מוזכר מישהו שאולי הוא המתנקש, שכנראה מוכר גם לננה וגם לטבחים, ונאמר שהוא חלף כאן כמו רוח סערה לפני כחצי שעה; אבל אפילו הטבחים הרדיקלים לא אוהבים ולא בוטחים בפנים האפורות והעיניים הקרות והמתות שלו, ולא ממש התאמצו לקשור שיחה או לברר פרטים. מנגד, מאחר וכמה מחבריהם נעצרו ביחד עם פטריק ב"סיפור ההוא" באחוזת נוף אורנים, הרי לזעמה של ננה הם מתקשים לעמוד בקצב יצור ה"פללה"; היא מאיימת על "הלחמניות הלבנות" שכדאי להם מאד לסיים את הכל תוך יומיים שלושה; בוודאי אם הם רוצים "לעלות דרגה של רוחניות" או "להתעלות מעל האני הלבן המדכא".
הרדיקלים מהנהנים ביראת כבוד ומבטיחים שהם "עובדים על זה יום יום"

שרלוט ומאלוויל מרחיפים את עצמם אל הגג, כדי לשים מארב למרכבה של ננה; הרעיון הוא לחמוק מהשומרים בחצר ולנסות להתקיף את ננה כאשר היא רחוקה מן האנשים החמושים במטבח, ומלווה בצמד שומרי ראש מובחרים בלבד.
ההתקפה מתחילה על רגל ימין; מאלוויל משגר בננה בהפתעה את קללת שינוי הצורה שלו, והופך אותה לקופיף לשלושה סיבובים, זמן שמספיק לו ולשרלוט לחסל את שני שומרי הראש המופתעים שלה בהתקפה רצחנית מלמעלה. אלא שדווקא אז, הגלגל מתהפך; ננה מתגלה כקוסמת מעולה ויריב נוקשה בהרבה מכפי שהדמויות סבורות, שולטת בקסמי הגנה וקסמי התקפה גם יחד. הגם שהיא נפגעת קשה, ננה משיבה מלחמה, כולל בעזרת לחשים שמדמים אגרופי ענק של גורילות; חרקים ארסיים ורעלים; בסופו של דבר, מאלוויל מוכרע על-ידי לחש רצחני של קונוס חומצת נמלים ונופל לרצפה פצוע קשה; שרלוט ממשיכה בקרב פנים אל פנים מול ננה, כאשר שתיהן פצועות ומותשות, ולא מצליחה להנחית עליה את מכת המוות; בסופו של דבר, כאשר שרלוט מתעכבת בכדי להפעיל על עצמה לחש ריפוי חזק, ננה מנצלת את ההזדמנות ומפעילה לחש התעתקות, שמסיים את הקרב מיד ומותירה את שרלוט מתוסכלת, עם מאלוויל חסר ההכרה והפצוע שרוע חסר הכרה לצידה – וכך הדמויות החמיצו הזדמנות פז להכאיב ל"מאסטר אדו" במכה אמיתית שהיתה מחסלת את אחת העוזרות הקרובות לו.


סצנת סיום: האסון ב"נבל הטללים"
שרלוט נושאת את מאלוויל חסר ההכרה, המוכה ונוטף הרעל בכרכרה שהיא מצליחה לשכור, במטרה להגיע לרובע קלאודור; אולם ככל שהיא מתקדמת, כך ספקות ותחושה רעה הולכים ומציפים אותה; אלא שהסיוטים הגרועים ביותר שלה מתחילים לקרום עור וגידים, כאשר היא רואה את העשן מתמר מעל מרכז רובע קלאודור, ואת האנשים הנפחדים שנסים משם, ומדברים על התקפה נוראה, אלמתים ויצורים אפלים אחרים שצצו משום מקום ותקפו באמצע היום, כאשר קרב עז מתנהל בינם לבין האבירים באיזור 'נבל הטללים'.
כאשר שרלוט מגיעה לשם, הקרב כבר כמעט הסתיים, והמתקפה כבר נהדפה; שרידים של זומבים וג'ולים מרוסקים זרוקים בכל מקום; הפונדק הרוס למחצה, חלק מהגג שלו עוד מעלה עשן, כאשר המבנה נפגע קשה מאד; וכמה מן המגנים נפצעו או נהרגו.
שרלוט מוצאת את דיאנה, פצועה קלות ודם נוטף מכתפיה ומאחת מהלחיים שלה, לאחר שלראשונה בחייה לחמה בקרב אמיתי ולטענתה הצליחה להרוג שניים מהג'ולים הרקובים והנוהמים שהסתערו לתוך הפונדק; מיס אודן מותשת לגמרי מהקרב, מזוהמת ובגדיה קרועים ומטונפים, אבל היא לא נראית פגועה קשה מדי באורח פיזי. על פניו, נראה שההתקפה היתה כשלון – הג'ולים היו רבים אבל לא חזקים מדי ולא מאורגנים; וגם ננסי המערות לא הצליחו להסב נזק כבד מדי, ובסופו של דבר ברחו בכדי להמנע מאבדות כבדות.
כל זאת, עד שמתגלה האמת הכואבת – שמבהירה עד כמה הצליחו מאסטר אדו ולורד היתקליף לתעתע בבני בריתה של שרלוט, ובעיקר במיס אודן. הדבר הראשון שמסתבר, הוא שלא בכדי, אדו היה משועשע מאד כאשר מיס אודן הפעילה את הקסם שחילץ את שרלוט מעולם הקסמים לתוך אותו מעבר דמוי מקדש, שכנראה הוא חלק סודי מן הפונדק או ממקום אחר בו מיס אודן הטמינה את האוצרות שלה או את חלקם. מסתבר, שאדו הצליח לפרוץ בחשאי את ההגנה הקסומה, לפתוח את שער המעבר לדרך הסודית הזו ולהחדיר דרכה את התוקפים הישר לתוך הפונדק – ממש בדרך בה מיס אודן עצמה העבירה את שרלוט יום אחד קודם לכן. מסתבר, שהננסים חגגו על ערימת האוצר, וגם אם עלה בידי מיס אודן לרדוף אותם ולחלץ מידם את רוב מה שנטלו, הרי שהם גנבו מערמת האוצר שלה את הגביע הגדול והעתיק ששרלוט ראתה. לא ברור בדיוק למה ומאיזו סיבות, מיס אודן חשה מושפלת ורותחת מזעם, הגם שהיא מנסה להסוות זאת מתחת לחזות המאופקת שלה; אבל שרלוט מבינה כמה מיס אודן חשה מושפלת ופגועה מהתעלול המלוכלך שהפעיל נגדה "מאסטר אדו" – או שלגביע המוזהב יש עבורה ערך שחורג מערכו הכספי.
אבל יש גם גרוע יותר, שמתברר גם הוא; לאחר שהארקאריון לא נמצא בשום מקום, המפקח בראונינג מנסה להתחקות על עקבותיו ובסופו של דבר, הארקאריון נמצא לא הרחק משם כשהוא בלא רוח חיים, לאחר שהופתע מאחור ונשחט, ככל הנראה בידי האחים קור-סורת'אם; מסתבר, שהארקאריון הזועם נטל בגניבה את שק השרידים המפוחמים של הגבירה לינדאריס, גנב אותו מהפונדק והיה בדרכו להעניק לשרידים קבורה לפי נוהג הראלז'הארק, כאשר הופתע מאחור ונרצח בידי מי שידע על המהלך הזה מראש וידע היכן לחכות לו – כאשר יתכן מאד, שכל ההתקפה על הפונדק היתה בעיקרה הסחה, בכדי למנוע ממיס אודן או מהמפקח בראונינג את היכולת לחשוד באמת ולהציל את הארקאריון ממר גורלו, ובעיקר את שק השרידים מגניבה; וכעת הוא נעלם, ביחד עם האחים קור-סורת'אם; ואולי הם בדרכם לאותו מקום מסתורי שבארץ' שמע עליו: "עיר החביות" שמחוץ להידרקראון; כך או כך, ההרפתקאה מסתיימת בתחושה מרה מאד של כשלון ותבוסה : ההתקפה על ננה נכשלה; מאלוויל נפצע פצעים קשים ויהיה מרותק למיטה במשך זמן; הרוצח הדאמוני לא נתפס; וגרוע מכל – אדונגו ובני בריתו הנחיתו מתקפה כואבת דווקא על המקום ששרלוט חשה כי הוא בטוח לגמרי; תוך שהם מראים שגם מיס אודן אינה בלתי מנוצחת ואינה חסינה מתחבולות והטעיות. זאת עוד בלא להתחשב בנזק שגרמו לאחרונה, ובכך שמשהו מתחת לחזות השלווה שלה התערער, באורח שנוטע בשרלוט ספקות ופחד.

תם ולא נשלם...

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.