הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
פרק XI: נוף אורנים
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
תקציר: הקללה המזעזעת שהטיל
"מאסטר אדו" על העלמה דיאנה בראונינג מכניסה את שרלוט לעימות ישיר מול
מנהיגם הערמומי של בני שבט הגורת'אמבו בעיר הבירה ההידרוסטית. אלא, שאדו הצעיר
רחוק מאד מלהיות פרא מטומטם, כפי שכמה הידרוסטים מהוגנים עשויים לסבור בטעות. נכדו
של אודונגה הגדול הוא גאון רהוט ומנהיג מבטן ומלידה, לבוש ומתנהג כג'נטלמן מהחברה
הגבוהה ביותר, בה הוא שוחה כדג במים למרות עורו השחור.
אולם מתחת למסווה המהודר והמיושב, אדונגו הצעיר הוא מכשף וודו מוכשר וחסר מעצורים,
בעל עורמה ויכולת חשיבה שאין הידרוסטים רבים שמסוגלים להתחרות בה; ויש לו בעלי
ברית במקומות מפתיעים למדי, כפי ששרלוט עתידה לגלות בדרך הקשה.
בפרק הנוכחי, שרלוט מוזמנת לנשף של אצילה זקנה וארוגנטית, שארת-בשר לא אהובה של
מאלוויל שרכשה את אחוזת "נוף אורנים" מידי משפחת מאלן הידועה לשמצה; את
ההזמנה לנשף היא מתכוונת לנצל כדי לסייע למפקח בראונינג במאבק שהוא מנהל מול
"מאסטר אדו" ומשרתיו, ובעיקר בכדי למלא את הוראתה של מיס אודן ולגנוב
מחלק מוצנע של גינת האחוזה חופן של צמחי צל נדירים, שיכולים להיות המרפא היחיד
לקללה המאכלת את העלמה דיאנה בראונינג מבפנים.
פתיחה
בית בראונינג שרוי בתוהו מוחלט לאחר הקללה הנוראה שספגה הבת הצעירה והאהובה,
דיאנה; דיאנה מוטלת אפורת פנים, ואד ירוק ארסי עולה מפיה. לפי האיום של
"מאסטר אדו" (הגם שרק שארלוט, סר פריסווין והמפקח בראונינג שמעו אותו),
הרי שאם לא יוחזרו לו התיבות עם האבקות המאגיות והסמלים האפלים בתוך שבעה ימים, לא
רק שדיאנה תמות, אלא שנשמתה תסבול מיסורי נצח גרועים בהרבה ממוות.
המשרתים מתרוצצים ומתייפחים; אמה של דיאנה נתקפת בהיסטריה ומתעלפת, לא לפני שהיא
צורחת על בעלה ועל אחיו (המפקח) ומאשימה כי בתה האהובה גוססת בגלל ההבלים שלהם
(מיס בראונינג לא מכירה את הסיפור האמיתי, וכמו רוב האנשים מאמינה בסיפור הכיסוי-
שאחת המזכרות שהביא בעלה מהמושבות בדרום הכילה קללה קסומה שהשתחררה והכתה בבתה).
בסופו של דבר, ולפי עצתה של שרלוט, דיאנה מובלת בכרכרה מהירה אל רובע קלאודור, כדי
להמסר לטיפולה של מיס אודן; אלא שהגבירה של נבל הטללים, חרף מיומנותה, מצליחה רק
להאט את קצב התפתחות הקללה, ולא לרפא אותה. בסופו של דבר, היא מוסרת לשרלוט כי רק
זן מיוחד של צמחי צל יכול אולי ליצור שיקוי שיוכל לסייע לה לגבור על קללת הוודו של
"מאסטר אדו"; אולם המקום היחיד בהישג יד שבו גדלים הצמחים הללו, הוא
בחלק מוצנע ומוגן היטב של אחוזת 'נוף אורנים', שהיתה רכושה של שושלת מתעשרים חדשים
ידועה לשמצה בשם מאלן, אולם לאחר שהמשפחה ספגה שרשרת אסונות שריסקו את רובה, עברה
לידי ליידי ארוגנטית מאד מן המעמד הגבוה הישן, הדוכסית טמפסטהייל-אלקבורן; הדוכסית
היא במקור בת-דודתו של אביו המנוח של מאלוויל פאנדרהורן; אולם היא ניתקה עימו כל
קשר בשל נישואיו לקוסמת פליסיה, באשר מבחינת הדוכסית אין מחילה לזיהום דם המשפחה עם
איזו קוסמת בת-בלי שם, שהיא בכלל מחוץ למדרגות הסולם החברתי.
באורח עלום ומפתיע, ושמא לא כל-כך מפתיע, מיס אודן נעלמת למשך כמה שעות, וזמן קצר
לאחר שובה, מגיע שליח הדור שמוסר לשרלוט הזמנה מצועצעת לנשף שעורכת הדוכסית
באחוזתה. הזמנה נוספת נמסרת למפקח בראונינג. אלא שבעוד שרלוט המופתעת והנבוכה תוהה
ב"עניינים ברומו של עולם", כגון איך יצור ביישני כמוה, שרוקדת גרוע (כל
הזכרונות הישנים והלא נעימים מימי הפנימיה מכים בה שוב) ותמיד שהתה בצד, תסתדר
בנשף ומה לכל הרוחות היא תלבש שיראה הולם בעיני דוכסית, מיס אודן מסבירה לה את
התוכנית: לקראת שלהי הנשף, שרלוט תקבל עזרה מבפנים כדי להתחמק מהאולם המרכזי, לשוב
ולעטות את השיריון והנשק שלה, ולהתגנב לגינה המוצנעת והשמורה כדי לקטוף משם את
צמחי הצל; עד אז, עליה להשתלב בנשף היטב ככל הניתן. אלא, שהדבר עשוי להיות קשה
בהרבה משסברה: הדוכסית הארוגנטית ספגה מכה ניצחת לגאוותה, כאשר "מאסטר
אדו" הפך לאליל של בנה הצעיר, פטריק הנלהב והקנאי, והלה עומד בראש חבורה של
הידרוסטים ממעמד בינוני וגבוה שסוגדים לאדונגו ורואים בו מודל חיקוי, אויב של
"האימפריה הדכאנית והחשוכה", ומי שיוביל את כולם לגאולה ולעולם בלא
ניצול ורשע. מכה משפילה עוד יותר, מבחינת הדוכסית, הינה כי בתה האמצעית אלייזה
מעריצה את אדונגו ומאוהבת בו בכל נפשה – היא היתה נישאת לו מזמן, אלמלא לאדונגו
עצמו יש תוכניות אחרות לגמרי, שרחוקות מלכלול נישואים עם בת טמפסטהייל. כך או כך,
"מאסטר אדו, עצמו ינכח בנשף, מוקף כנראה בעדת המעריצים הלבנה שלו; ועל שרלוט
לקחת זאת בחשבון, ולהזהר.
שרלוט עוברת מספר ימים אינטנסיביים של אימונים מכל מיני סוגים, כשהיא מתוחה כמו
קפיץ; ממאלוויל היא דורשת שישפר את יכולות הריקוד שלה (אבל מסרבת בזעם 'לגמול לו'
בנשיקה נוספת); הקוסם הצעיר עצמו כמובן אינו מוזמן, מאחר והדוכסית לא סלחה ולא
שכחה על "זיהום דם המשפחה" ממנו הוא עצמו נולד, ובפומבי הוא אומר שאפילו
אם היו מתחננים בפניו, לא היה מוכן להגיע. כמו כן, שניים מאומני הנשק של המסדר
עובדים עימה במשך שעות על שעות כדי לשפר את יכולות החרב וקסמי האור שלה, מחשש
שתאלץ לעמוד באתגרים קשים יותר מאלו עימם התמודדה בעבר.
הנשף: הערב הגורלי מגיע, ושרלוט (שבאורח תמוה, מוצאת עצמה מוטרדת
בעיקר בגלל הנשף עצמו, ולעיתים כמעט מתביישת בזה), לובשת שמלה לבנה מהודרת מנלקחה
מן המלתחה השופעת של דיאנה ועברה התאמות כדי שתהלום את הגזרה של שרלוט עצמה. המפקח
בראונינג נוסע עימה, כאשר הוא שוכר רכב מבוגר ומוזר מאד, ששרלוט מתרשמת מיד מיחסי
האימון, הפתיחות הכמעט שיוויונית ששוררת ביניהם (מלבד האורח בו הרכב מקפיד על
'אדוני), והמפקח מסביר שמדובר באחד האנשים המעטים עליהם הוא סומך בעיניים עצומות.
האחוזה עצמה מצויה באמצע חורש אורנים חשוך, על
פסגת הרכס הצפון-מזרחי של איזור הידרקרון, ומובילה אליה דרך כרכרות מתפתלת; באורח
מוזר, הגם שלמטה האביב בעיצומו, הרי בסביבות 'נוף אורנים' קריר מאד, ופתיתי שלג
דקים יורדים על הצמרות השחורות והנאנחות שמסביב. האחוזה עצמה, באורח מוזר, בנויה
בין שני תילי אבן רמים ומוקפת בצעיפי ערפל צוננים, שגורמים לעצים עצמם להראות
כרוחות רפאים מיוסרות.
כבר מהדברים שאומר הרכב הזקן, ועוד יותר מכך מאוחר יותר במהלך הערב, שרלוט למדה
שחלק גדול בהיסטוריה העתיקה של האחוזה, הרבה לפני שנרכשה בידי בני מאלן, כרוכים
בטראגדיה שותתת דם מימי הכאוס ומלחמות האצילים של הידרוסט: הסיפור על "המרד
של הית'קליף הממזר", שהשתלט על המקום בתרגיל ערמומי, התבצר כאן עם אנשיו וגם
מצא בסמוך לכאן את מותו (סיפור שמתוארך לפני כ-900 שנים, פחות או יותר).
כאשר שרלוט יוצאת מהמרכבה, הישר לתוך מתקן מהודר שמאפשר לאדונים ולגבירות להכנס
פנימה בלא לסבול מהשלג והרוח, היא פוגשת שלל טיפוסים ססגוניים ומהודרים, חלקם
מרימים את האף בבוז, הן לגביה ("אומרים שהיתה פרוצה לפני שגנבה איזה תואר
שולי במסדר ההוא, יקירי. איזו שערוריה!"), והן לגבי המפקח ("בני
בראונינג מעולם לא היו אצולה אמיתית, יונתי היקרה, אחרת לא היו צריכים למצוא פרנסה
במשמר העיר. מגעיל!")
המפקח מחייך אל אותו זוג שחצן בלבביות מלגלגת, ומזכיר להם (מעבר למסווה של נימוס
מהוקצע), את הנסיבות המצערות הקודמות בהן נפגשו: כאשר עצר את הבן שלהם על סחר
באופיום ושאר מעשים מבישים.
שרלוט, מלאה ספקות ומהוססת, ממשיכה אל תוך אולם הנשפים המפואר, ונחשפת לקקפוניה של
צלילים, קולות ומראות מסחררים; כרוזים מהודרים מכריזים את שמות הבאים; תמונות שמן
יקרות על הקירות; שלל אורחים במגוון בגדים מהודרים, מוסיקת ריקודים עליזה, ועוד.
כאשר שמה מוכרז (אחרי "הרוזנת בינסלי פורינגטון ובניה"; היא עצמה מוכרזת
כ"דיים שרלוט גריווינד ממסדר סנט-קלאודור"), היא פעם נוספת מוצאת עצמה
במוקד של תשומת לב, חלקה משפילה ומרגיזה למדי.
"אומרים שהיא שבה מן המתים. זה לא עלול להיות מסוכן, יקירי?"
"בהה, אישה! אל תכניסי לראשך הקטן והיפה כל מה שאומרים. ואפילו אם כן, מה לזה
ולנו? כל עוד הלורד בן הכלאיים לא יתעורר כדי לחפש אישה שניה לארון המתים שלו,
כמובן".
"ריצ'ארד יקירי! אנא ממך!"
"היא נאה מאד, אני מוכרח לציין. גוון אדום היין הזה של השיער אינו נפוץ
במיוחד-"
"הו! כעת, לאחר שמעמדה החברתי הובהר, האם אתה סבור כי היא תהיה שידוך
טוב?"
"אולי, במידה והיא תפסיק להתרועע עם הקוסם המפוקפק ההוא, זה מן הגן. לטובתה,
לפני שישתול ברחמה ילד".
"בכל זאת, אנסה לתפוס איתה ריקוד. אני תוהה האם אמצא את רמת השכלית והשיחה
שלה מספקים דים בכדי לשעשע אותי".
וכך הלאה, דברים שחלקם גורמים לשרלוט להסמיק כולה.
כמה היכרויות אחרות מעניינות יותר; כך למשל כאשר המפקח בראונינג מכיר לשארלוט ידיד
ותיק: את כבוד השופט אדמונד הוקרידג', אותו הוא זוכר עוד מהימים בהם עבד בצד האחר
של המתרס, והיה פרקליט וסנגור מעולה. השופט, שכנראה נמצא בסוד העניין, מזהיר את
שרלוט גם הוא לפקוח עין על כל צל; אדונגו עצמו נמצא כאן, עם חבורת כלבי המחמד
הלבנים שלו, חלקם ממעמד גבוה מאד. לא סביר שינסה לפגוע בה בתוך הנשף, אולם בכל
זאת; אין לדעת למה הוא מסוגל או איזו תוכנית הוא רוקם.
בינתיים, מתחילים הריקודים; שרלוט מוצאת את עצמה מבוקשת כפי שמעולם לא היתה; בן
זוגה הראשון הוא אומנם הולל מקצועי, שמאבד את מרבית העניין כאשר הוא שומע שהכנסתה
השנתית של שרלוט אינה מרשימה כלל ועיקר; לאחריו קברניט מגודל, סמוק וארוגנטי מהצי
ששם עליה עין, אבל עסוק בעיקר בלשבח את עצמו; ועוד כהנה וכהנה. בין לבין, שרלוט
מאזינה משועשעת לבנה הבכור של הרוזנת בינסלי-פורינגטון, נער שובב בעל כשרון מילולי
מרשים, שמפחיד את אחיו בן השבע בסיפורי רוחות רפאים. הוא מצביע על תמונה של אישה
יפה, חיוורת וכהת עיניים, עם הבעה נועזת ומחרוזת ירוקה מדהימה, ומספר לאחיו הקטן
שזו היתה קטלין ראדשו הבוגדנית, שהתאהבה בהית'קליף הממזר והסגירה לידו את טירת
המשפחה שלה; היא היתה אישה גחמנית ורעה, והאלים החזירו לה כגמולה כאשר מתה בקדחת;
הילד הקטן מתלהב ושואל איך מת הממזר בן התערובת, והנער מספר בקול אפלולי וכובש
כיצד הוא יכול היה להציל את עצמו כאשר נפלה הטירה בידי אנשי המלך, אולם השגעון
תעתע בו וגרם לו לחזור כדי לחפש את אהובתו, למרות שזו היתה מתה מזמן; ואז לורד
איאן הינת'ריץ' הדגול קלע בו חץ ממרחק שלוש מאות מטרים... כך שהממזר הבוגד שופד יש
ב-
בנקודה זו מתערבת הרוזנת הנזעמת, ומבהירה לבנה הבכור שאם תתפוס אותו שוב בסיפורים
מזעזעים ולא חינוכיים כאלו, הוא יענש בחומרה רבה. לבן הקטן היא אומרת "הסיפור
האמיתי הוא פשוט: מי שמפתה אישה שמעל למעמדו, חורג ממעמדו וחי חיים לא מוסריים,
מסיים בסוף רע. לכן, אתם חייבים להיות ילדים טובים וצייתנים כל הזמן. מובן?"
"כן אמא" (שני הילדים במקהלת נכאים; אבל הנער לוחש לאחיו בקול שקט מאד
'ואם לא תהיה ילד טוב, לורד הית'קליף יבוא בלילה לקחת אותך...').
ואז, מגיע הרגע שממנו שארלוט חששה.
אדו עצמו, לבוש בחליפה מהודרת והולמת להדהים נוטל את ידה בנימוס מושלם ושואל אותה
האם תואיל בטובה להעניק לו ריקוד; ובעוד
הם רוקדים, מתנהלת ביניהם שיחת נימוסין שכולה התקפות ואיומים מרומזים, בעיקר מצד
שרלוט. אדו אינו מתבייש "להשתתף בצערם" על מה שקרה לדיאנה; "כל כך
צעירה, כה טראגי לשלם כך על חטאים של אחרים- מה שהוא ממהר לנמק כמובן בסיפור על
הפסלון המקולל; הוא תמיד התריע שחפצי פולחן שהכובש גזל מבני עמו עלולים להיות
מסוכנים"; והוא מלווה זאת בחיוך מקסים של שיניו הצחורות, המושלמות; שרלוט חשה
היטב את הכוח העצום שנובע ממנו; אולם מנסה להעמיד פנים אמיצות לשלוח איום מרומז
בכך שהיא תעשה הכל, אבל הכל, כדי להגן על דיאנה והידידים שלה; אדו לא נראה מתרשם.
תחת זאת, הוא מסביר לה בסבלנות, שכל הסיפורים ההידרוסטים שמאשימים את סבו הדגול,
לוחם החירות, בקניבליזם ובפולחנות אפלים הם רעות רוח, שהכובש והמדכא מפריח כדי
להצדיק את התנהגותו. אולם לצד זאת, הוא לא מותיר מקום לספק: הידרוסט תשלם את המחיר
על מעשיה; כשם שבני עמה לקחו את ארצו, כך הם יאלצו לחלוק את מולדתם שלהם; ומאחר
וכל הפאר וההדר של הידרקרון, מקורו בעושר שנגזל מן הדרום, הרי ראוי שבעליו
המקוריים של ההון הזה יקבלו ממנו נתח הגון (אגב שהוא מסחרר את שרלוט בצעד ריקוד
מורכב, לפי כל כללי הטקס) האין זה הוגן וצודק?
בשלב מסויים, הקברניט שרקד עם שרלוט קודם, וביחד עימו איש צי נוסף ומרשים יותר,
מתעמתים עם אדונגו, מזכירים את מעשי הרצח שביצע הסבא שלו, כולל טבח באלפי מתיישבים
חסרי נשק; והרודנות האיומה שכפה שבט הגורת'אמבו על שחורי-העור עצמם, לפני שצבא
הוד-מלכותו 'התערב וגאל את האומללים מן השעבוד הנורא' (לא בכדי, מתאים קפטן
אוסוורת', חלק ניכר משבטי קראובנפוגו לחמו מתחת לנס של הוד-מלכותו; בהמשך, קפטן
אוסוורת' יעיר בתקיפות לחברו, לאחר שהלה מכנה את אדונגו 'כלב נחות'; אוסוורת' עונה
"הוא לא כלב, ידידי הותיק. הוא בן-אדם כמונו, ואחד החכמים והמסוכנים ביותר
שראיתי אי-פעם; לעולם אל תעז לשכוח זאת").
אדו פורש, לאחר שהוא מלגלג על אנשי הצי בקול עשיר וחלק מקטיפה; שרלוט רואה כיצד
הוא מתוועד בשקט עם מעריציו, בראשם פטריק הצעיר: ברנש רזה עם ציצת שיער בגוון גזר,
שבוהה באנשי הצי בשנאה תהומית. הוא והחבורה שלו פורשים לחדר צדדים; אולם שרלוט לא
מצליחה לעקוב אחריהם בשל הסחות שהנשף מספק לה בשפע, ומיד לאחר מכן היא מתבשרת
שהדוכסית עצמה רוצה להחליף עימה מילים.
הדוכסית עצמה, עם עיניה החומות-ירקרקות והאורח בו היא נשענת קדימה מכסאה, מזכירה
לשרלוט עיט גרום ומבשר רעות. היא מוקפת זקנות ממעמד גבוה והשקפת עולם דומה לשלה,
ולידה יושב נכדה (מבנה הבכור המנוח), נער צעיר שבניגוד מוחלט לאחיו ואחותו
הגדולים, הוא אוחז ב"דעות מגובשות ומהוגנות" – על שחורי עור, על בני
המעמדות הנמוכים, ובכלל; והוא שמח תמיד לפזם אותן, להנאת אמו; ולהנאת מקהלת הזקנות
סביבה.
"כאשר אני אהיה גדול וארש את האחוזה הזו, לא יהיו אצלי שחורים בלבוש של
ג'נטלמן. אני אורה לאלייזה לחדול לדבר איתו, או לעזוב את האחוזה שלי בלא פרוטה.
ככה בדיוק, סבתא!"
"אך, איזה נער צעיר ונחמד, איזה ג'נלטמן מלידה!"
בחבורה שמקיפה את הדוכסית, שרלוט מזהה גם את מנהלת הפנימיה שהתעללה בה בזמנו, מיס
בטסי ווינדסטוק; המנהלת מתחילה לדבר בקולה המאנפף והמעליב, אולם הדוכסית משסעת
אותה ואומרת "אני מדברת עכשיו, בטסי יקירה".
הדוכסית פונה אל שרלוט באורח פטרוני, מתנשא ומעליב; היא מברכת אותה על ש"עלה
בידה לטפס מהזיבורית של העם ולהמנות על המעמד הגבוה"; אבל זאת לא בגלל החרב,
הכשפים וכל מיני 'הבלים עלובים' כאלו, אלא משום שהוכח שאבי-סבה היה בעל דם כחול.
"אני חושב שנשים לא צריכות להחזיק חרב" מתערב הילד השמנמן "אני
חושב שבעל טוב צריך לאסור על אישתו הבלים לא מוסריים כאלו".
"איזה יורש קטן וחמוד!" (המקהלה הקשישה מתמוגגת) "איזו מחשבה
מבריקה ומקורית! עתיד גדול מצפה לו!"
הדוכסית מבהירה לה, שהיא "תיתן לה עצה טובה, והיא מצפה ששרלוט תקיים אותה;
אחרי הכל, היא "אינה מורגלת" לחזור פעמים על עצות שהיא משיאה 'מתוך טוב
לב גרידא' למי שמעמדו נמוך בהרבה משלה. הדוכסית 'מייעצת' לשרלוט להתרחק ולנתק כל
קשר עם מאלוויל, אליו היא מתייחסת כ-Half breed
שהדם המקולקל של אימו זורם בעורקיו; אם שרלוט רוצה להחשב לגבירה מהוגנת, עליה למהר
למצוא לעצמה שידוך הולם למעמדה, כלומר- בן אצולה זוטר או ג'נלטמן כפרי, עדיף בעל
סמכות ואישיות מוסרית נוקשה.
"די בהבלים שגונבו לאוזני על ארון מתים ומגע עם דברים שאינם קיימים בועלמה של
אישה הגונה, בכדי להוריד מאד את ערכך בתור שידוך-"
זאת, שלא לדבר על חוסר בנדוניה ממשית.
כאשר שרלוט מעזה לעמוד על שלה (היא עונה שהיא
בטוחה ביכולתה להפוך את מאלוויל לג'נטלמן, למרות חסרונותיו; ולילד הקטן והמרגיז היא
עונה במתיקות מזוייפת, שכנראה טרם פגש די נשים במהלך חייו), הדוכסית רותחת על כך
ש"מחזירים לה רעה תחת טובה", ומנהלת הפנימיה מיד מזכירה ששרלוט היתה
תמיד 'מקרה חינוכי בעייתי מאד', אבל היא רוצה להכיר לה תלמידה אחרת, עלמה למופת
בשם מליסנדרה- "עלמה טהורה שלהבות המוסר בוערות בתוכה, ואין דבר שהיא מצפה לו
יותר מאשר להנשא ולהרות לגבר הנכון-"
וכמו בתשובה, מבזיק ברק אדיר בחוץ, וכל החלונות רועדים ונוצצים בכחול עז; בנה
הבכור של הדוכסית בינסלי פורינגטון מנצל את ההזמנות ללחוש לאחיו המפוחד:
"הברק, זה סימן שהלורד בן התערובת יצא לציד. הוא מחפש עלמות צעירות שיזכירו
לו את קטלין שלו, ואז הוא משלד אותן בלחש וקורע מעליהן את הבשר. אבל גם ילדים
הוא-"
"סדריק!!! עוד מילה מזוהמת אחת, ואצווה על המשרת לקחת אותך החוצה ולהלקות
אותך- וחסל סדר נשפים והופעות בחברה בשנה הקרובה!"
"כן אמא, אני מצטער אמא".
זמן קצר לאחר ששרלוט נפטרת סוף-סוף משיחתה ה'לבבית' של הדוכסית, וסערת הברקים
ממשיכה להשתולל בחוץ, פטריק הצעיר וכתום השיער מופיע מולה, כולו רועד מהתרגשות או
ממתח, ואומר שהוא חייב לדבר איתה בחדר צדדי, בעניין חשוב ביותר. שרלוט חשדנית מאד,
אבל מהמרת שאדו לא יעז, וגם אין לו כל סיבה להסתכן ולנסות לתקוף אותה באמצע הנשף,
ולכן היא הולכת בעקבות פטריק. הם עוברים על פני החדר הצדדי הגדול בו מתגודדת חבורת
הרדיקלים ממעמד גבוהה שמשמשת כחוג המעריצים של אדונגו, ובדיוק אז, אחד מהם- ברנש
בלונדיני בשם אוליבר רדסטון, שר שיר ארוך ומסורבל על כאב, רעב ודיכוי שגם אם לא
נרצה, זורמים בדמו של ההידרוסטי, בנשמה שלו; ואז הוא פורט על הגיטרה שלו ומגביר את
קולו בפזמון:
"בוא נהיה עשב,
נאה וגדול.
לא עוד נגרום סבל,
רק כדי לאכול!
בוא נהיה עשב,
דשן וירוק.
ויאכל אותנו כבש,
וכולנו נצחוק-"
מישהו מעיר "אומרים נצחק, לא נצחוק. החריזה בסוף קצת מגושמת, ידידי
הנאור"; אלא שהזמר מתנפל עליו בשצף קצף, ועונה לו בצעקה כי
"זה רק כי אתה שבוי עדיין בקבעון לשוני שנובע מהנחלת נורמות שולט-נשלט
דכאניות";
מתחילה מהומה שלמה, אבל פטריק מוליך את שרלוט משם והלאה, לחדר קטן וצדדי, ואז הוא
לופת את ידה ובקול רועד מהתרגשות, מתחיל להטיף לה. הוא שמע אותה ואת מאסטר אדו
מדברים, והוא סבור כי בניגוד לאחרים, שרלוט היא עדיין עלמה פתוחת-לב ונאורה בנפשה,
והיא יכולה עדיין להגאל.
שרלוט מבינה במהירות, שפטריק נקרע בין רגשות סותרים: מצד אחד, הוא חש כלפי שרלוט
תשוקה עזה מרגע שראה אותה; מצד שני, הוא כבר שמע מאדו, כנראה, שהיא שייכת למחנה
האויב. ולכן הוא מטיף לה, בקול רועד בחמת זעם, ומנסה בכל כוחו "לפתוח את
עיניה וליבה": כיצד הכל, כל הפאר שמקיף אותם, כל התרבות, כל אבן באי הזה
נגועה בדם, הכל נקנה בניצול, דיכוי, הבניית שליטה. דם זורם מהנברשות ומכלי האוכל,
דם של אנשים יקרים מתרבויות חמות ואהובות בדרום-
לכן, לשיטתו, ההידרוסטי נחות מהגרועה בחיות; נשמתו ארורה, והדרך היחידה בה הוא
יכול להגאל הינה ללכת אחרי המדוכא; לא להעיז לשפוט אותו באורח מוסרני צבוע, אלא
ללכת אחריו באמונה שלמה ועיניים עצומות; לקבל באהבה והזדהות את כל מעשיו. לפטריק
ולחוג שלו ניתנה זכות גדולה; מאסטר אדו הדגול בחר בהם, צאצאי מנשלים וכובשים,
להיות הקבלנים של החלוקה מחדש, של היפוך יחסי השליטה- (ושאר מילים מסובכות על
מילים מסובכות).
כאשר שרלוט מסרבת, פטריק נראה כקרוב לפרוץ בבכי.
"אז טעיתי. את רעה ומושחתת כמו כל האחרים. הכיבוש, הכיבוש זורם לך בעורקים
וכבר הרעיל לך את הלב. אני הצעתי לך... הצעתי לך גאולה, ואת סירבת. לכי" הוא
מוחה את דמעותיו בגסות "אני... אינני רוצה לדבר איתך עוד. לכי!"
הגן עוטה הערפל
זמן-מה לאחר מכן, מישהו מסמן לשרלוט את האות המוסכם, לחמוק אל בין הצללים
ולהתכונן למשימה האמיתית; הרכב של המפקח בראונינג, ששרלוט אינה יודעת איך התחמק
לתוך האחוזה באין-רואה, מפצח את המנעול מדלת קטנה ומוגפת ונדחק עם שרלוט לחדר קטן
ואפל, ממנו קרוע חלון הצופה אל הגן, לדבריו לא הרחק מערוגת צמחי הצל. הוא מסייע לה
להחליף במהירות את השמלה לשיריון ("אני מתנצל מראש על שאנו נאלצים להתפשר על
כללי המוסר המקובל, גבירתי"), וקושר למענה חבל מוזר, אפור-כסוף, מן החלון
ומטה.
מרגע שהחלון נפתח, העולם כאילו משתנה באחת, כאשר השלג, הרוח והערפל מצליפים בשרלוט
באכזריות; היא יורדת באיטיות, תלויה בין שמיים וארץ כאשר הרוח מטלטלת את החבל
והשיריון מכביד עליה (מספר מבחני כוח לא פשוטים כדי לא לאבד אחיזה ולהגיע למטה
בדרך המאד קצרה והמאד מזיקה).
בסופו של דבר, שרלוט מוצאת את עצמה בגן מוזר, שדחוק בכמו בקעה צרה בין שתי אבני
התילים העצומות, וערפילים זורמים לתוכו ומכבידים על הצמרות והמשוכות שלו.
בדרכה, היא נאבקת בקנוקנות צמחים תבוניות, שנראה שהוצבו שם כמעין שומרים, ותוקפים
עם אנקולים שנראים כמו פיות של גוזלים רעבתנים; בניחוחות משכרים ומוזרים שעומדים
באוויר, ובצינה העזה. ככל שהיא מתקדמת, כך הרווח בין שתי האבנים שסוגרות על הגן
הולך ונעשה צר יותר, והיא חשה את עולם הצללים סמוך ומאיים יותר; הרוח מיבבת סביבה;
ולאימתה היא מגלה שאנשיו של "מאסטר אדו" כבר עלו על מיקומה המשוער, והוציאו
את פטריק ואת חבריו כדי לחפש אותה; כעת, הצעירים מן המעמד הגבוה נראים מאיימים
בהרבה, כאשר חלקם מחזיקים כלי נשק טקסיים ועוטים מסכות פולחן; אולם מי שמובילים את
החיפוש הם קצינים שחורים, מיומנים בהרבה, שנראה שלא חולקים את כל התוכנית עם
פקודיהם הנלהבים, ונהנים להראות להם 'מי הבוס'.
בשלב מסויים, בעוד שרלוט מנסה לתעתע ברודפים ולחמוק בין הצללים של הגן, אחד מלוחמי
העילית השחורים של אדו חוסם את דרכה וכופה עליה קרב אחד על אחד קשה; אין לו כוונה
לחלוק את הפרס על ראשה עם "הלחמניות הלבנות", לדבריו;
במהלך הקרב, הלוחם-דרואיד מנביט פטריות רעל מכושפות שמתפוצצות בענני גאז רעיל
וסגול; מתקיף עם נשק פולחן אימתני, אבל כאשר הוא נפצע פצעים קשים מספיק, הוא
"מתנדף" מהקרב בעזרת קסם שהוכן מראש, ובתור "מתנת פרידה" מזמן
שתי גורילות אפורות רצחניות ומעוותות; למותר לציין, שכאשר הקופים הלא טבעיים מתים,
הם מתפוררים לאבק ושרידי חוטי-פרווה קשורים באורח מוזר.
הערפל והרוח הולכים ומתחזקים, מורידים את הריאות לאפס; ואז, שרלוט מגיעה סוף-סוף
לחלקת צמחי הצל, חומקת ממלכודת של קנוקנות רעילות, וקוטפת מלוא החופן עלים
שחורים-כסופים; לאסונה, היא מתעלמת ממסכת טיקי פולחנית שקשורה לעמוד גבוה באמצע
החלקה, ברגע שהיא קולטת שהמסכה לא זזה, לא תוקפת ולא מפעילה מלכודת כלשהי.
ואז, בבת אחת וכמעט בלא התראה, האויב זורם מכל עבר; פטריק ואנשיו מקיפים אותה
במעגל, כאשר הם מגובים בקופים מעוותים ובנחשי קוברה ססגוניים בגודל עצום; רק בדיעבד,
שרלוט תיזכר שלא ראתה אף אחד מלוחמי העילית שחורי העור של מאסטר אדו בקרב.
האוויר כולו רועד; הצללים לוחשים וצוחקים, ושרלוט מדמה כאילו תופי רפאים הולמים
במקצב הולך וגובר, והרוח הופכת לצחוקים חייתיים שנושבים סביב הטיקי, ממלאים את
האוויר כולו ב"הו-הו-הא-הא, הו-הו-הו-הא" קצבי והזוי, שמדרבן את יריבה
ונוסך בהם טירוף. פטריק צועק לשרלוט ש"הוא אמר לה שהיא חייבת להגאל-"
ומוחה דמעות, הוא מוסיף "אבל את חברת ברשע ובניצול, ועכשיו את חייבת, חייבת
למות!"
בנה של הדוכסית עדיין לבוש בבגדי נשף ויקטוריאניים, אבל הפנים שלו מצובעות לגמרי,
ועל ראשו קרניים מלאכותיות מעץ מגולף; הוא צועק שוב, וההתקפה מתחילה; היריבים
מתנפלים מכל עבר, גל אחר גל, כאשר כל פעם שאחד מהם נופל, שניים תופסים את מקומו.
את המתקפה הראשונה מוליך ברנש בלונדיני עוטה מסכת טיקי אדומה-ירוקה, עם חנית בידו
האחת ופגיון פולחן באחרת; מלווים אותו קופים טורפים; רק כאשר הוא נופל שדוד
לרגליה, שרלוט מזהה את אוליבר רדסטון, המשורר הלא מוצלח ממקודם; ולמרות כל האימה
וה"הו-הא-הו-הא" מסביבה, לרגע היא יכולה לדמיין את הקול הציני של
מאלוויל, כפי שהיה לו הקוסם הגועלי היה כאן לצידה:
"עכשיו הוא עשב,
אפור ורקוב-"
שרלוט לא שמה לב לפרטים במלואם (לפחות לא בזמן), אבל כל פעם שאחד היריבים האנושיים
(נחשים, קופים וכיוצא באלו לא נחשבים) נופל, הוא מאפיר והפנים שלו מתכווצות כאשר
למעשה כוחות הקיום שלו נשאבים לתוך הטיקי הרוטט על העמוד מעליה; הטיקי הולך ובוהק,
הולך ומתחזק-
אנשי הכת דוחפים זה את זה, צועקים קריאות כמו "החיים שלי בשביל מאסטר
אדו!" ו"בעקבות המדוכא, לכו בעקבות המדוכא!", כאשר הם מצטרפים לקרב
בזה אחר זה, ושרלוט עומדת מתחת לעמוד, תופסת מחסה חלקי בעזרת אבנים גבוהות סביבה,
משיבה מלחמה וקוצרת את התוקפים שלה אחד אחרי השני- ובכך מתחזקת ומפעילה את המלכודת
שאדונגו שתל עבורה מראש.
ברגע שמסכת הטיקי הגדולה שאבה די כוחות (את הנשמות של שלושה בני-אנוש שנקטלו
לרגליה), משתחרר קסם נורא; הקולות הקצביים הופכים לרעם מחריש אוזניים; אנשי הכת
צורחים באימה ומתפזרים, ואילו העולם סביב שרלוט מאפיר ומשחיר כאשר היא נשאבת
מטה-מטה, אל מעמקי עולם הצללים.
הכוך: קור-אימים אופף את שרלוט, כאשר היא נאבקת להתעורר, ומוצאת את
עצמה כפותה בידיה אל אבן מצבה שטוחה, בתוך עלטה מוחלטת, כאשר רק שני לפידים זוהרים
בירוק-ארסי; הצללים לוחשים סביבה, לובשים פנים איומות; שרלוט נאבקת בכל כוחה
להשתחרר מן החבלים שכופתים אותה, כאשר דמות נשית נוראה מתקדמת ונישאת מעליה, שואלת
בקול מלחשש (בהידרוסטית עתיקה וצוננת), "האם זו התשורה שלי?".
האישה הלוחשת נראית כסיוט שקרם עור וגידים; עוטה שמלה הידרוסטית שחורה מיושנת
ושריון חזה, חוגרת חרב ארוכה בחגורתה, ומחזיקה פגיון נוצץ; אלא שהדבר הנורא מכל הם
פני השלד שלה, עם שרידי עור אפור ויבש, ומחלפות שיער אפור ארוך שנופלות עדיין משני
צידי ראשה. על צווארה, היא עוטה עדיין את המחרוזת הירוקה- אותה מחרוזת שראתה שרלוט
בתמונת השמן בנשף. שני שלדים אחרים, בכובעים משולשים שחורים של משרתים, קדים
ונותרים מאחור, כאשר היא סוגרת על שרלוט הנאבקת.
ממלמולי התאווה של ה-Wight mistress,
שרלוט מצליחה להבין קטעי דברים; בין היתר ש-
"הג'נטלמן השחור ידע איזו מתנה אני רוצה".
"את- כל מה שאני רוצה- נשפים וריקודים, הדם, העלומים- שלי, שלי!"
שרלוט מצליחה, כמעט ברגע האחרון, להשתחרר מהכבלים ולהתגלגל על האדמה, בטרם מצליחה
הגבירה האלמתה להנחית את הפגיון שלה; ובעוד יריבתה מתאוששת מן המהלומה שהוחטאה,
שרלוט מרימה את חרבה, שולפת את הקרן שלה ומשמיעה תרועה כזו שגורמת לכל הכוך לצלצל,
ולמשרתים האלמתים לסגת לאחור באימה, מלחששים ונרתעים מפני התרועה העזה והאור הלבן;
אבל הגבירה השלדית צורחת בשנאה וקנאה, ומגביהה את החרב שלה; האור הירוק הארסי מאיר
היטב את פני השלד הנוראים.
"רוצה לצאת במחול, נערת-כפר? גם אני, גם אני הייתי פעם כמוך. פורקת עול,
נועזת. אבל הם לא רוצו אותו, את האהוב שלי- אני לימדתי אותם לקח!"
וכאן מתחיל קרב אדירים מרשים של התקפות, בלימות והתקפות נגד; פלדה מקישה בפלדה,
וניצוצות עפים לכל עבר כאשר הירוק הארסי מתנגש בלובן הבוהק שקורן על להבה של
פליסיטי (החרב של שרלוט).
לאחר סדרת התקפות והתקפות נגד שלא הסבה לאף צד נזק ממשי בטרם נבלמה במלואה או
בחלקה, הגבירה האלמתה עושה צעד לאחור, ומפעילה את ההתקפה הקטלנית והמרושעת ביותר
שלה; זיקים של אנרגיית מוות טהורה שמזנקים מידה הפנויה לעבר פלג הגוף העליון של
שרלוט, חודרי פלדה, בשר ועצם; מגובים בעוצמת הרצון שזועק "מותי! מיס ראדשו
מצווה! כאשר הינך, כן הייתי! כאשר אני, כן תהיי!"
שרלוט נפצעת, סופגת כמות לא קטנה של קסם אפל שחודר את ההגנות שלה וגורם לה לכשול
ולהתנודד; אבל אז, באותו הרף-רגע בו הגבירה האפלה צורחת בעונג ועטה עליה, שרלוט
מחזירה מתקפת נגד שבה היא משקיעה את כל כוחה (מבחינה טכנית, הושקע כאן כוח
מיוחד שנצבר בהדרגה במהלך הקרב, כאשר הקוביה 'ישרה קו' ונפלה על 20, בתוספת כשלון
ההגנות של הצד השני, ואפקט מקסימלי של פגיעה קריטית).
הגבירה האלמתה לא פיללה להתקפה כזו, ועוד מצד יריבה שנראית כעומדת להתמוטט;
והחרב של שרלוט מכה מלמעלה למטה, בוקעת את הגולגולת המעוות לכל אורכה ומבעירה אותה
בלהבות לבנות עזות; קטלין ראדשו מתמוטטת בערמה של עצם שבורה, ברזל חלוד ולהבות
עזות; חרבה נשמטת מידה, כבה ומתפוררת לאבק.
"אברשים; הוא הבטיח לי... אברשים"; היא לוחשת, ומתאיינת. לאחר רגע, לא
נשארת ממנה יותר מערמה חסרת צורה, בתוספת המחרוזת הקסומה הירוקה שמוסיפה לזהור על
רצפת הכוך. שרלוט נוטלת את מלאכת האומנות הקדומה (האבנים עוצבו בצורה ממש גאונית
כעלי אברש נוצצים, כמעט טבעיים למראה), אולם עומדת בפיתוי ולא עונדת אותה, אלא
מחזיקה בה בזהירות ולא ביד חשופה, ומכניסה אותה אל תוך תיק הגלימה שלה.
שניים מהשלדים ניצבים על המשמר בהמשך הכוך, אולם שרלוט לא מתקשה להפיל אותם, בעודה
מחפשת דרך החוצה. אלא שתקיעה של קרן אפלה ורחשים נוראיים מבהירים לה ששלדים נוספים
נמצאים בדרכם ממפלס עמוק יותר; ומאחוריהם, יוקד מזעם, צועד דבר-מה נורא; דבר-מה
שלעומתו עוצמתה של יריבתה הקודמת מחווירה; ברקי-צל סגולים מכים מסביב, ושרלוט נסה
על נפשה ומנסה להמלט מהם; ידיים כרותות מזדחלות על הרצפה ככוח חלוץ של הרודפים.
שרלוט נסה על נפשה ומגיעה למה שנראה כמפלס רדוד יותר, קרוב יותר לעולם החיים;
הקירות כאן עשויים מאבן לא מסותתת ושורשי עצים מסתרגים בתוך התקרה; הרודפים יורים
בעקבותיה חיצים ומשלחים כשפים אפלים של מוות; אחד מהם פוגע בשרלוט בעוצמה רבה,
ושואב ממנה את רוב כוח הסבל שלה, מאיים עליה בהתמוטטות קרובה, אם תוסיף לספוג נזק.
אלא שדווקא אז, כאשר הישות האיומה הולכת וסוגרת עליה, חלק מהאבנים בקיר רועדות
ונופלות, ומתוכן בוקעת סוף-סוף עזרה; הרכב הזקן של המפקח ריד, כעת עם מטה שלוף מעץ
אלון- כאשר כעת, הוא מתגלה כלא פחות ולא יותר מפרופסור ריד; במעורפל, שרלוט מסוגלת
לרגע לראות את צילו של הלורד המזעזע ניצב מול הפרופסור, מתמודדים זה מול זה בכוח
רצון או כשפים; אבל כשפי הטבע של ריד קוראים לשורשי העצים לעזרתו, ולרגע הזוי אחד
נראה כאילו העצים עצמם מתעוררים, רועמים ומהמהמים, ושורשיהם מטלטלים את התקרה של
הכוך ומפילות חלק ממנה ברעם נורא, מאלצות את הלורד הזועם לסגת למחסה החלקים
העמוקים יותר של משכנו האפל.
פרופסור ריד נוטל את שרלוט המעולפת למחצה.
"מכאן, עלמתי. אודה לך אם תועילי למהר קמעה. השהות במקום שכזה אינה מועילה
לי, לא בגילי המתקדם";
סצנת סיום: שרלוט מוצאת את עצמה שוב בגן, כאשר סביבה השופט הוקרידג'
והמפקח בראונינג מפקחים על אנשי משמר העיר, שכופתים את פטריק וחבריו ששרדו את הקרב
הקודם באזיקים וגוררים אותם אל מחוץ לאחוזה. מסתבר, שדווקא כנגד מאסטר אדו עצמו,
אין לשופט המכובד שמץ ראיה, והוא נאלץ שלא לגעת בו לרעה, מלבד גביית 'הבטחה ג'נטלמנית'
שלא יעזוב את הידרקרון עד שלא תושלם החקירה. אם אדונגו זועם, הרי שמאומה מזה לא
ניכר על פניו השלוות, כאשר הוא מסביר בקול קטיפתי, שפטריק וחבריו טעו טעות חמורה
בפירוש מה שלימד אותם – ובמקום אהבה וסובלנות, פנו אל השנאה והקסם האפל, אות
שעדיין חלקים מהחינוך לשליטה ואלימות לא נטש עודם עדיין.
בפעם האחרונה ששרלוט רואה את פטריק, שני אנשי משמר גוררים אותו למרכבה של משמר
העיר, כאשר הוא צורח "אני לא מתחרט על כלום! על כלום! לכו בעקבות
המדוכא!!!"; אחותו אלייזה עומדת ובוכה, ליד הדוכסית המושפלת, הרותחת מזעם;
אלייזה בוכה וצורחת, מתחננת בפני אדו שיעשה משהו לעזור לו; הג'טלמן החלקלק מבטיח
בהן צדקו שינסה להסביר שמדובר בטפשות נעורים וקנאות יתר.
הדוכסית מתנפלת על המפקח בראונינג, פרופסור ריד ושרלוט, כמו חתולה זקנה ונושפת;
רותחת על "איך שהרסו את הנשף שלה עם התעלולים שלהם", ומצווה עליהם לעזוב
את אדמותיה ולא לחזור לעולם; הם אינם רצויים כאן עוד, אחרי שטמאו את המקום-
לא ברור לשרלוט מה היא יודעת על צמחי הצל, אבל נראה שאם הדוכסית יודעת, היא נוצרת
את פיה הזועם.
כך, שרלוט, המפקח והפרופסור עולים למרכבה, בחזרה לעבר רובע קלאודור, משוחחים על
מאורעות הערב. מלוויה של שרלוט מתנצלים, באומרם שהם הכירו כמובן את האגדה הישנה על
לורד היתקליף ואהובתו הגחמנית, אבל לא חשדו ש"מאסטר אדו" לא רק מכיר
אותה גם הוא, אלא הצליח להדבר עם הלורד האלמת; ואין ספק, שלמרות הסטירה המצלצלת
שספגו שניהם הערב, אין אלו בשורות טובות כלל- העובדה שאדו מחזיק בברית עם צבא של
שלדים, wights והמפקד מזרה האימים שלהם; אמנם אין ספק שאפילו
לורד הית'קליף לא יעז להתקיף בהידרקון עצמה- ועדיין, יש סיבה טובה מאד לדאגה
בעתיד; ואם היה ספק קודם, הרי כעת באמת אין ספק ש"מאסטר אדו" מתכנן משהו
גדול, שספק אם אובדן כמה ממעריציו השוטים יעכב אותו בהרבה... וגם אם כרגע הוא יזהר
ויאלץ לכלכל צעדיו מחדש, רצוי מאד לגלות מה הוא זומם; ובקרוב.
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.