הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

ספר שני: הדים אדומים (Echoes of Redness)

פרק XIV: Grace of the mantis

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

תקציר: שרלוט מגלה, שהמרחק בין קידום לבין העפה בבעיטה עשוי להיות מטושטש מאד; ובעוד היא חשה שבורה לגמרי ושיריביה סוגרים עליה, הזמנה מפתיעה עם חותם מהודר חושפת אותה, בלא התראה, לכמה ממאבקי הכוח המלוכלכים, התככים והסכנות ששורצות בצלליה של קריית המלוכה.

אינטרו: לאחר הנצחון העקוב מדם על כת החיפושית ושדת האש, שרלוט קורסת לדכאון כבד, שסיבותיו נעוצות הן במוות של רוג'ר מילטון, והן ובעיקר בפציעה הקשה שספגה מיס אודן דרך הצללים. שרלוט מאשימה את עצמה, במידה מסויימת של צדק, כי הטעויות שלה הובילו לאסונות הללו, או לפחות לא הניחו לה למנוע אותם. התחושה הקשה שחשה שרלוט מתגברת עוד יותר, לאחר שמיס אודן עצמה קוראת לה, ומסבירה לה שהיא (מיס אודן) חייבת לעזוב באורח מיידי את רובע קלאודור, את הפונדק והגן שלה – ואת שרלוט, שרואה בה במידה רבה תחליף אם.
מיס אודן מסבירה לשרלוט, שהיא עצמה טעתה, כאשר נותרה כאן במשך שנים רבות כל-כך. כבר לפני מספר עשרות שנים, ידעה כי ראוי היה שתעזוב ותטשטש את עקבותיה, אולם היא נקשרה אל המקום, וידעה ששרידיו החלושים של מסדר סנט-קלאודור זקוקים לעזרתה, ולכן דחתה את עזיבתה שוב ושוב, עד שבסופו של דבר נפלו עליה עיניים אפלות; אלו עקבו בזהירות אחרי צעדיה, ידעו על שרלוט ועל הקשר שנרקם בינה לבין מיס אודן, והגו תוכנית מתוחכמת כדי לנצל זאת למטרותיהם הזדוניות, תוך שימוש בשרלוט עצמה כפיון; הפעם אמנם הם לא נחלו את ההצלחה שקיוו לה, אולם בפעם הבאה, אם יונח להם להתארגן ולרקום מזימה חדשה, התוצאה עשויה להיות גרועה יותר, ואמצעיה ברוטאליים ומזעזעים פי כמה מאשר אלו של המזימה הקודמת.

לשווא, שרלוט מנסה להתחנן בפניה שלא תעזוב אותה, מתעקשת שלא להבין את מלוא הדברים, ומבטיחה להזהר, לא להשתמש באותה קריאה שהובילה את מיס אודן בפעם הקודמת אל החץ של אדונגו. מיס אודן עומדת על שלה, הגם שבעדינות רבה, ומנסה אגב כך לנחם את שרלוט המתייפחת, ולהבטיח לה שהיא יקרה לה מאד; היא הדבר הקרוב ביותר שחוותה למה שסוג החיים והכוחות שלה שללו ממנה מאז ומעולם; ובבוא היום הן ישובו ויפגשו. מיס אודן יוצאת, בחסות החשיכה, ונעלמת אל תוך הערפילים של חודש היתרודיאן; ונדמה לשרלוט שהיא רואה קרון מוזר שבוקע מתוך האד, ואוסף אותה אל תוכו.
שרלוט שבורה לגמרי, מסתגרת בוכיה בחדרה, ובמר ליבה מתחילה לשכתב את הרומן שלה, כאשר במקום הרומנטיקה המתקתקה והזולה למדי של הגרסה הקודמת, היא פותחת בעלילה קודרת בהרבה, על אם שנוטשת את בתה. הדבר היחיד שמוציא אותה, במידה מסויימת, מהדכאון הקשה, הוא המהומה שהתעוררה עקב הבאתה של סינתיה אסבורן הצעירה לרובע קלאודור, תחת חסותה; סינתיה מעסיקה מאד את שרלוט, ולמעשה מהר מאד גוררת אותה החוצה- היא רוצה לראות הכל ברובע, להתרוצץ, לדוג, לחפש פטריות ועשבים עבור השיקויים שלה. מעל הכל, היא מסתכסכת מהר מאד עם מאלוויל, שמקבל בעיקום אף ציני את העובדה ש"שרלוט אימצה עוד גור עזוב"; הדבר מוביל לחילופי דברים ולנסיון Bullying של מאלוויל על סינתיה, שעולה לו ביוקר. הוא מאיים עליה, בזלזול, בקסם משנה צורה, וכל-כך בז למי שנראית כילדה תמימה ולא מזיקה, עד שהוא לא שם לב לנוזל מכושף שהיא מגניבה, שבפועל הופך את הקללה של מאלוויל ומחזיר אותה אליו (תרגיל לא שמיש בקרב, בינתיים, ושמאלוויל עצמו היה יכול להמנע ממנו בקלות, אלמלא זלזל כל-כך). העניין מסתיים בקול נפץ גדול, ובמאלוויל שהופך את עצמו, בטעות, ללטאה קטנה ומכוערת שסינתיה נהנית להחזיק ביד, לאיים להכניס אותו לבקבוק, ועוד כהנה וכהנה, כאשר מאלוויל מנסה לשווא לנשוך את אצבעותיה; והדבר גורם לשרלוט לצחוק בפעם הראשונה מאז הקרב במקדש כת החיפושית. כאשר בסופו של דבר, בהתערבותה של שרלוט, סינתיה משחררת את מאלוויל והקסם מתפוגג, הקוסם הצעיר והמושפל בורח כרוח סערה אל חדרו, ומגיף את הדלת בלחש מנעול קסמים.

מנגד, גם חזית סינתיה לא נקיה מבעיות; ימים ספורים לאחר הקרב, מגיע לפונדק נבל הטללים פרקליט זועם ועוטה שחורים, שמוסר לשרלוט מכתב איומים משפטי מהארייט אוסבורן, אמה החורגת של סינתיה והאפוטרופסית שלה לפי חוקי הכתר. הארייט מאשימה את שרלוט בחטיפה, ומאיימת עליה בתביעה משפטית. אלא שלצערם של הארייט ופרקליטה, רובע סנט-קלאודור נחשב איזור אוטונומי לגמרי, שלא ניתן לבצע בו צווי אכיפה ומשמורת רגילים; כך שמעבר לאיומים, הם נאלצים לחכות עד שסינתיה עצמה תצא מתחומי הרובע. שרלוט, מצידה, מאיימת שתחשוף אילו כוחות אפלים שרצו באחוזת אסבורן, אולם הפרקליט של הארייט, לפחות כלפי חוץ, מכחיש הכל ומתעלם מאיומיה.

הראיון אצל הגראנד-מאסטר:
ובעוד שרלוט קרועה בין האבל והדכאון מחד לבין סינתיה מאידך, הרי שהיא מקבלת, באורח מפתיע, הזמנה לראיון מיידי עם הגראנד-מסטר של מסדר סנט-קלאודור, שלא ראה את פניה בפרטיות מאז קבלתה למסדר. תוהה במה העניין, והאם הוא קשור למאורעות הקודמים, שרלוט עושה את דרכה במסדרונות המפוארים והנטושים ברובם, העזובה והזמן החלו לכרסם בהם, ועולה למרומי הטירה הראשית לאותה פגישה מפתיעה.
עוד לפני הפגישה, היא חשה תחושה רעה, בעיקר משום שהיא רואה את סר מיזלי קונינגטון יוצא מלשכת הגרנד-מסטר כשהוא מרוצה מדי מעצמו.

הפגישה נפתחת אמנם במחוות נימוסין, ובכך שהגרנד מסטר מהלל את מעשי הגבורה של שרלוט בקרב כנגד אנשי הכת ויצורי האופל ששלטו בהם; כמו כן, הוא מודה שעזיבתה של מיס אודן היא מכה לא רק לשרלוט, אלא למסדר כולו; בדרכה השקטה, האישה הזו הביאה תועלת רבה וקשה לו לדמיין את הרובע בלעדיה. עם זאת, הוא מעיר, ומביט בשרלוט במבט מוזר, שעזיבתה של מיס אודן שללה משרלוט, במידה רבה, את הפטרונית שלה ברובע. וזה... זה מביא אותו אל העניין העיקרי.
הגרנד-מסטר, באנחה עייפה, מראה לשרלוט ערימה עבה מאד של מסמכים שמונחת על שולחנו, ואשר כולה כמסתבר תלונות רשמיות שהגישו עליה סר מיזלי קונינגטון וכמה מידידיו הקשישים והזועפים. יש שם הכל; חשד ל"קולות בלתי מוסריים" שנשמעו מחלונה; טענות בדבר הפרות מוסר אחרות; תלונה על אי-התייצבות בזמן למטלה חסרת פשר כזו או אחרת שהטילו עליה, ועוד מן הגורן ומן היקב. הגרנד מסטר משסע את ההצטדקות של שרלוט, באומרו כי הוא יודע בעצמו, שהרוב המוחלט של התלונות הן, כלשונו "אשפה"; אולם סר מיזלי ובני בריתו מטרידים אותו בלא הרף, כאילו שלמיזלי אין מה לעשות מלבד לשבת ולנסח תלונות ומכתבים (אגב עקיצה, שהוא שמח לראות שידו נותרה כה נמרצת בגיל כזה).
ובכל זאת, הגרנד-מסטר מבהיר שהמצב יוצר עבורו בעיה, שתחריף בעקבות עזיבתה של מיס אודן. עם זאת, הוא מנסה להרגיע את שרלוט שכולה נזעקת, וכבר חשה את הרשת מתהדקת סביבה, יש לו פתרון מצוין למצב, שיוציא את כל הצדדים, לרבות את שרלוט, מרוצים. הוא מודיע לשרלוט, באורח רשמי, כי עקב מעללי הגבורה שלה, שהפכו לשם דבר, הוא מחליט לקדם אותה בדרגה, וככזו – אבירה בכירה במסדר גלימות הרקיע, להטיל עליה משימה קשה ההולמת את כישוריה.
כאן, הגרנד-מסטר פונה ללמד את שרלוט פרק בהיסטוריה של המסדר מלפני כ-350 שנים, מן התקופה בו סר הלודן 'הקדוש', שאף ליצור אבירות בינלאומית ולעמוד בראש צבא אבירים שינהל מלחמות קדושות בדרום, כדי להשלים את מעלליהן המיתולוגיים של הולקיריות של האור. אותם שגיונות של הלודן הקדוש, כולל מסעות המלחמה דרומה ומלחמת הקודש שלו כנגד אמת'וריה, שברו בסופו של דבר את עוצמתו של מסדר סנט-קלאודור, והדרך מכאן ועד להתדרדרותו הסופית במאה הקודמת היתה קצרה. כך או כך, הרי שבאותם ימים, מיעוט של אבירים שהתנגד לרעיונות האבירות הבינלאומית והכיבושים הקדושים, ביקש לפרוש מן המסדר; ובסופו של דבר, הגיעו שני הצדדים למעין פשרה שנועדה למנוע קרע גלוי; אותו כוח של אבירי סנט-קלאודור פורשים ובני משפחותיהם, עקר צפונה ומערבה, אל הגבול הצפוני של ה-West Downs, לחזק את המצודות שהמסדר החזיק שם באותם ימים, כאשר הידרוסט היתה חלשה בהרבה, וההרים פראיים ושורצי מפלצות. בהדרגה, הקשר בין סנט-קלאודור לבין הכוחות של האבירים הפורשים הלך ונחלש, והאגרות נעשו מעטות ונדירות. ממה שנודע בטירת קלאודור, הרי שהאבירים הפורשים הדלדלו בהדרגה, המשפחות המורחבות שלהם השתלבו באוכלוסיה הכפרית שבגבולות ה-West Downs ונטמעו בה, והפכו בהדרגה ליותר ויותר קלאנים של חוואים, ופחות ופחות מסדר אבירים, עד שבסופו של דבר המצודות כנראה ניטשו, והקשר עם רובע קלאודור בעיר הבירה נותק. למעשה, מזה כמעט מאתיים שנה לא שמעו מהם כלום... עד לאחרונה.
הגרנד מסטר מתאר איגרת (רק בדיעבד, שרלוט תתהה, מדוע לא ניתן לה לראות אותה עצמה), מאחת המשפחות המורחבות הללו שבמקורן היו שייכות לאנשי סנט-קלאודור, שמבקש עזרה דחופה מהמסדר. אנשיהם לחוצים מאד, הן בידי "תאגיד מנוול וחמדני" ששולט במישורים מתחת למושבם, עושק וגוזל מהם; והן- וכאן הדברים הופכים להיות מרומזים- בידי מה שנראה כאפלה שהשתלטה על המצודות הישנות במרומי ההרים. הגרנד מסטר מעיר בציניות, כי כעת אותם חוואים נזכרו פתאום בשייכות שלהם למסדר, לאחר מאתיים שנים. הכבוד מחייב אותו להעתר, אולם אין לו אנשים לשלוח, שלא לדבר על אנשים כשירים שהוא סומך עליהם. וכאן- כאן שרלוט עצמה נכנסת לתמונה.
שרלוט מבועתת, לא בגלל הסכנות המעורפלות ב-West Downs, אלא יותר ממה שנראה לה כנטישה נוספת. כעת, גם המסדר רוצה להפטר ממנה. הגרנד מסטר מנסה לנחם אותה בעזרת הקידום בדרגה, תוך אמירה שלטקס הרשמי ידאג לאחר מכן. אלא שמעבר לזה, שמא בתור סוכריה נוספת להמתיק את הגלולה המרה, הוא נותן לה טבעת חותם של המסדר, ואומר כי מרגע שתכנס ל-West Downs, היא לא רק מייצגת אותו, אלא למעשה, היא ממונה בזאת למפקדת של אבירי סנט-קלאודור במחוז, וכל הוראה שלה, בעודה מחזיקה בטבעת הזו, תחשב כהוראה שלו. אין לו ספק, הוא מנחם אותה, כי היא תחזור עטורת תהילה, באורח שיסתום אפילו לסר מיזלי את הפה; ובכך נגמר הראיון.

ההזמנה המפתיעה ומרכבת הבארוש (Baroosh)

כאשר שרלוט חוזרת לפונדק נבל הטללים (כעת פרופסור ריד נטל על עצמו, באורח זמני, לטפל במקום ובעיקר בגן שלו, עד שימצא סידור ראוי), היא עוברת בפיזור נפש על ערימת המכתבים שלה. הרוב שגרתי למדי: מכתב מתנשא מסר מיזלי, שמודיע לה רשמית על הגשת עוד תלונה משמעית כנגדה; מכתב איום נוסף מפרקליטה של הארייט אסבורן; מכתב בכייני מדיאנה בראונינג, פעם נוספת על החתונה המתקרבת שלה למר צ'רלס בינגלס השמן (נדמה לשרלוט כי הצירוף "אני העלמה הכי, אבל הכי מסכנה בעולם" הופיע שם חמש פעמים לפחות), ועוד כהנה וכהנה.
אבל בתחתית הערימה, ישנה מעטפה מוזרה ומהודרת מאד, שצדה את עינה של שרלוט; התמיהה גוברת עוד יותר, כאשר היא רואה שהמעטפה מעוטרת בחותם של חצר המלך. שרלוט כמעט קופאת ממבוכה ופחד, כאשר היא קוראת את התוכן, שמוען אליה מהדוכס הצעיר וינסנט לאדנברידג'. הוא שמע רבות על מעלליה ואומץ ליבה, באשר שמה הולך לפניה. הוא מתנצל על ההתראה הקצרה, אולם משפחתו עורכת נשף "קטן וצנוע" בארמון שלהם בפאתי קריית המלוכה – למעשה, הנשף יערך הערב, ושרלוט מוזמנת לנכוח. למעשה, המכתב מדגיש שאין צורך במכתב תשובה, ואף לא בחיפוש אמצעי תחבורה, הם ישלחו מרכבה מפוארת (השם המצועצע הוא "מרכבת הבארוש") שתסיע אותה מפונדק נבל הטללים ועד הנשף, ובחזרה.

שרלוט נבוכה מאד, חרדה מאד – ולא רק מהסיבות הרגילות, של פחד הקהל המסויים שלה שקשור בנשפים מלאי רכילות וגברות מהודרות פי כמה ממנה, שלא לדבר על ההערכה העצמית הנמוכה מאד שלה, בעיקר בכל הנוגע ליכולת ריקוד. אולם אין ספק, שלהזמנה כזו מצד מישהו קרוב כל-כך למלך, אין לסרב בלא תוצאות לא רצויות, מה גם שמהנוסח ברור למדי שהסירוב אינו אופציה. שרלוט רצה להתכונן, לאוורר ולהכין את השמלה היחידה שלה שמתקרבת באיכות למינימום שבוודאי נדרש באירועים כאלו – אותה שמלה לבנה שהיתה של דיאנה, והותאמה למידותיה של שרלוט לפני הנשף הקודם (והזכור לרע) בו השתתפה באחוזת 'נוף אורנים'.

מאלוויל, לכאורה, מקבל בהתעלמות ובמשיכת כתף את הידיעות; אולם בפועל, הוא מתוסכל וחש מושפל מאד נוכח העובדה כי פעם נוספת, שרלוט מוזמנת לארוע של החברה המאד גבוהה, תוך התעלמות מוחלטת ממנו, ולכן הוא ציני ונבזי במיוחד במהלך כל היום. סינתיה, לעומת זאת, שמחה שלא הוזמנה: נשפים הם הרי משעמים להחריד, מלאים באדונים טיפשים ונפוחים ובגבירות טיפשות ונפוחות עוד יותר, שמסוגלות לדבר רק על בגדים, מזג-אוויר ושאר דברים משעממים להחריד. זה סוג עיסוק שמתאים לאחותה הגדולה והמטומטמת; ולה יש עשבים לרקוח.

ואכן, בשעת אחר-צהריים נכנסת ונעמדת לפני חזית הפונדק המרכבה המהודרת ביותר ששרלוט ראתה מימיה; שחורה-זהובה, עם עיטורי האריה הלבן ושאר גילופים, נהוגה בידי רכב מהודר במדים אדומים ופאה נוכרית לבנה, ועוד שני פרשים לבושים באורח דומה רוכבים אחריה. שרלוט קרבה, מהוססת; לפי כללי הטקס המוזרים, שמתקשים מאד לעכל אישה במעמד של אביר בכיר במסדר-סנט קלאודור, עליה ליסוע לארוע לבושה כאביר ולהחליף לשמלה בנשף עצמו, או לחלופין (כפי שהיא אכן עושה בפועל), ללבוש את השמלה המהודרת אולם להורות ששריונה וחרבה יסעו עימה, ויופקדו בקרבת מקום; מה גם ששרלוט חשה, אי-כה, שיתכן ותזדקק להם – תחושה שמקבלת גיבוי מוצק מדי מפתק מגולגל וכתוב בכתב יד מסולסל ונאה שהיא מוצאת בין הכריות במרכבה "אפל יהיה הלילה, עלמתי. שמרי על חרבך בהישג יד!"
על הכרכרה אחראי רב שרתים מנופח ומאוס במיוחד בשם מר פיליפ פיש, שלא מסתיר את הבוז שבו הוא מתייחס לפונדק ולרובע קלאודור (המוני, אפילו הסוסים שלו נגעלים מהמוניות שכזו); הוא מבהיר לשרלוט כי המשפחה הדוכסית נוטה לה חסד רב (עם רמז, שמעבר לראוי לה) בהזמנה הזו שקיבלה, ובעצם הנדיבות לפתוח את הנשפים שלהם ל"אנשים ממעמד נמוך יותר"; אם לא די בתצוגת הנפיחות הזו, כאילו הוא עצמו לפחות נסיך, הוא מטרטר לשרלוט כל הנסיעה (כמעט ארבע שעות), מסביר לה חוקי נימוס ומנהגים של הארמון, ועוד כהנה וכהנה, עד שבעיני רוחה של שרלוט, קולו הופך לטרטור חדגוני מרגיז. בין לבין, הוא מספר לשרלוט בהתלהבות כי אמנם מדובר בנשף קטן יחסית, עם מעט קרואים – אבל יתכן שיתמזל מזלה לראות בעיניה לא רק את בני לאדנברידג', אלא אנשים ממשפחת המלוכה עצמה ("שווי בנפשך! לשהות עימם בחדר אחד, לנשום את האוויר שהם נשמו! היש כבוד גדול מזה!"). הוא מסביר לה (באריכות רבה מאד-מאד), כי הנסיכה רוזלין, בת-דודו של המלך, קיבלה הוראה מרופאיה לנשום יותר אוויר צח ולטייל בפארק, ולכן העבירו אותה להתארח בארמון של בני לאדנברידג', שקרוב יותר לפארק המלכותי; ויתכן שגם הנסיך הצעיר אדוארד ינכח.
ביאושה מן הטרטור המתמשך, שרלוט כמעט שומעת במוחה הערות ציניות שמאלוויל היה מנפק, בלא ספק, במצב הזה ("כעת ניתן להבין, מדוע האלים בחסדם בראו את הדגים אילמים. מה חבל שהם החמיצו אחד"; ועוד כהנה וכהנה).

קריית המלוכה: בנקודה מסויימת, הרכב מכריז באוזני שרלוט כי הם נכנסים לקריית המלוכה, ומפציר בה להביט בנוף.
לאחר השערים הגדולים, הדרך הראשית של קריית המלוכה היא מעין ספירלה מרוצפת היטב שעולה במעגלים, עוברת בין טופריהם של פסלי אריות עצומים, שנראים כל-כך חיים עד ששרלוט כמעט מצפה כי אחד מהם יזנק או יפלוט שאגה; האור של מנורות הגביש המהודרות מאיר את הכל בכחול-סגלגל, כמו סיפור אגדה. מצידה החיצוני של הספירלה, ישנן חומות ושערים שמוליכים לארמונות כאלו ואחרים, ואילו מצידה הפנימי, ישנן מדרגות ושערים שיורדים מטה, לעבר העצים האפלים והעצומים לגודל של הפארק המלכותי. ואילו מעל הכל, שרלוט יכולה לראות את הארמון הראשי, בנוי בנקודה הגבוהה ביותר שחולשת על קריית המלוכה מלמעלה, ובאורח כזה ששבעת המגדלים שלו קורעים ומאירים את שמי הלילה.
"מכאן עלמתי, צופה הוד-מלכותו על עמו ועל האימפריה שלו" הרכב אומר ביראת קודש "זה המקום, שכל הילידים מן המושבות צריכים לדעת שהוא חולש עליהם, נשגב ומרומם יותר מפי שהם יכולים אפילו לחלום עליו".
אלא, שהמרכבה לא שמה פניה אל הארמון העליון, אלא עולה על גשר עצום העובר מעל הפארק, בין זוגות זוגות של פסלי לוחמים עתיקים, ונכנס לשעריו של ארמון המכונה "שאנדלייר הדמדומים"; ארמון שגופו הוא אחוזה מפוארת שגרתית למדי בת שלוש או ארבע קומות, ואילו מעליה מזדקרים חמישה צריחים ישרים, מקבילים זה לזה וראשיהם בוהקים קלות, ויוצרים את הצורה שמקנה לו את שמו. לכאן, נכנסת הכרכרה ונעצרת באחת החצרות הפנימיות של האחוזה, שממוקמת באורח שהופך אותה למעין אי-אבן מוגבה החולש על הפארק האפל. שרלוט אינה בטוחה, האם הפחדים והמבוכה שלה מתעתעים בה, או שמא היא אכן חשה צינה מוזרה, מרוחקת אבל מבשרת רעות, חבויה אי-כה בין הערפילים החמימים של ראשית הקיץ שמשייטים מעל הפארק ובחצרות הארמון.
שרלוט מובלת אל תוך המבנה העצום, על שטיחים יקרים ובינות לשורות של משרתים שקדים ביראת כבוד, כאשר מר פיש אינו מפסיק לקשקש; הוא נלהב במיוחד, כאשר הם עוברים מתחת לתמונה עצומה של הדוכס לאדנברידג' האב, עטוי המדליות (הצייר עשה מאמץ של גבורה להצניע את שלוש הפימות הנכבדות שלו), ומספר את אחד היקרים בזיכרונותיו- כיצד הדוכס הקדיש לו עשר דקות שלמות, ואיזו שיחה מרתקת שוחח עימו, אודות הטמפרטורה הראויה ביותר להגיש בה יין פורת.

הנשף של בני לאדנברידג':

שרלוט מובלת אל תוך אולם נשפים קטן יחסית, אולם בלא ספק המקום המפואר ביותר שראתה מימיה; הכל מהודר מעל ומעבר למוכר לה, מהנברשות הענקיות על התקרה ועד המפות וכלי הבדולח; שלא לדבר על השמלות של הגבירות, שכל אחת מהן עלתה להערכתה של שרלוט אלפי כתרי זהב; מה שגורם לה לחוש מאד נבוכה ושלא בנוח בהופעתה הצנועה בהרבה.

הדוכס הצעיר וינסנט, טיפוס חייכני ואדיב למראה (ודי נאה, הגם שלא כמו מאלוויל), מקבל את שארלוט במאור פנים, אומר ששמע על מעלליה והיה נלהב לפגוש בה, מצהיר שירצה מאד לרקוד אותה הערב ("כולי תקווה שאת מטיבה לרקוד כפי שאת מטיבה לאחוז בחרב, אם כך, תהיי ללא ספק מסמר הערב!"); הוא מציג אותה בפני אביו (אותו דוכס מהתמונה, ששרלוט יכולה כעת להתרשם, עד *כמה* הצניעו את סנטריו בציור, שכן בפועל הם מגיעים כמעט עד המדליות שלו). הדוכס האב, מעט שתוי, משתדל להיות חביב למרות הערות חסרות טקט שלו, כגון שהוא "רואה את עצמו כאישיות סובלנית ופתוחה, אין לו כל התנגדות לארח אנשים ממעמד נחות בהרבה משלו, בעיקר אם מדובר בנשים יפות"; בנקודה זו, רעייתו, הנסיכה הרגזנית וכבדת השמיעה לין, תוהה מה נאמר ("מה אמרת, אה?"); והדוכס הצעיר מנצל את ההזדמנות לגרור את שרלוט מלפני אביו, ולהציג אותה בפני שני קצינים בכירים שהם ידידים קרובים שלו; ברקע, שרלוט מזהה את שתי אחיותיו של הדוכס הצעיר – צמד נשים מהודרות להפליא ויהירות להפליא, שיושבות על כסאותיהן המהודרים בפאתי האולם, לוגמות משקה בנחת, מרכלות ונהנות מעקיצות מרושעות, שכמה וכמה מהן על חשבונה של שרלוט.
"הו, ראי באיזו עדינות היא שוחה בנשף. מה דעתך, רנדה יקירה? היא בוודאי היתה אומנות מצויינת לפני שהוכתרה בתואר אבירות!"

(בנקודה זו שתיהן מצחקקות ברשעות משועשעת).

אם לא די בכך, מהר מאד, האחות החיוורת וכהת השיער, ליידי יוסטישיה, מתערבת בשיחה ובתשומת הלב שמרעיף אחיה על שרלוט, מזכירה לאחיה בנזיפה שלא זיכה את העלמה פרוסטלור (שרלוט אינה יודעת מיהי) במחצית תשומת הלב בה זיכה את האורחת, ובכך היא מצהירה שהיא ואחותה רוצות לשוחח עם שרלוט, וכמעט גוררת אותה, מפוחדת (ונאלצת ללגום שוב ושוב מהפונץ' בכדי למצוא מעט אומץ), לשיחה שבה ברור לשרלוט, שהיא נסקרת מכף רגל ועד ראש.
עוד טרם שהשיחה מתחילה, הליידי יוסטישיה מנערת מעליה, לא בעדינות רבה, ג'נטלמן מטורזן ונאה בשם מיסטר הייבל (highbell), שככל הנראה מבקש להעזר בקשריה בכדי לזכות במשרת כמורה משתלמת מאד כספית. יוסטישיה מלגלגת עליו במסווה של נימוס, מבהירה לו שהיא יודעת היטב באילו חובות הוא שקוע, ושהגם שהיא מודעת לזה שחטאים והפקרות הם חלק בלתי נפרד מן המידות הדרושות לכל איש דת בכיר, הרי שבמקרה שלו, הוא עבר כל גבול, ואין לה שום כוונה להסתבך בגללו. מר הייבל נסוג, מתוסכל ונבוך למראה, כאשר שתי האחיות המהודרות עוברות לשוחח עם שרלוט, שיחה לגלגנית ומשפילה כדבעי, מצופה בשכבה מתקתקה של נימוס קפדני וגינוני ידידות מזוייפים.בין היתר, הן שואלות אותה על הרפתקאותיה, ועל הקאהרויאנים, באורח שברור ממנו שהם כלל אינן מאמינות בקיומו של אותו גזע אגדי של ילדי האפלה; הן מלגלגות על האגדה של הדרקונית הכחולה של סנט-קלאודור, ושואלות את שרלוט בבוז מעודן האם הזדמן לה לרכב עליה (שרלוט מתאפקת שלא לבכות, כאשר האחיות הופכות את זה לבדיחה ארסית על חשבונו של הנסיך אדוארד, שבתוקף מעמדו, הוא היחיד שזכאי לרכב על הדרקונית המפורסמת. ובעצם לא... הוא מעדיף לרכב על 'רמכים' מסוג אחר קמעה).
בין לבין, משרת נבוך לוחש לליידי יוסטישיה ש"היא" אינה מתכוונת לרדת לנשף (בדיעבד, יסתבר לשרלוט כי מדובר בנסיכה רוזלין). הנסיכה מסרבת בתוקף לרדת לנשף, בטענה ש"אין לה כוח". האחיות רותחות, אבל לעת-עתה חוזרות לשוחח עם שרלוט. בעלה של הדוכסית מירנדה, הדוכס פינהאם, שרוע בסמוך, שיכור לגמרי, ורק מפעם לפעם מרים פנים שתויות מהשולחן ומצטרף באיזו אמירה חסרת פשר.

אלא שבעוד השיחה מתנהלת, שרלוט רואה משהו שמדהים אותה: על חזה של הדוכסית יוסטישיה מבריק תליון זהב יפיפה, בעל צורה יחודית, ששרלוט בטוחה שראתה רק במקום אחד: בחזיונות האפלים שלה על אחות-סבה, הקוסמת האפלה (Warlock) אן גריווינד. שרלוט חשה, בתוכה, שאין לזרה יהירה כזו כל זכות לשאת מורשת משפחתית של בית גריווינד, ובקול מנסה לשאול מהיכן התליון; אולם הדוכסית יוסטישיה מתחמקת, ורק יוצאת ידי חובתה באמירה שזה אצלה ממזמן (מאוחר יותר, היא תאמר שזו מתנה מ"המורה הישנה שלה לציור").

בנקודה מסויימת, שרלוט מחולצת מהשיחה האיומה בידי אחד הקצינים, ידידיו של הדוכס וינסנט, שיעיר לאחיות השחצניות שהן חוטאות לחובתן, כאשר הן שומרות שושנה אדומה ויפיפיה כזו לעצמן בלבד (בנקודה הזו, שרלוט סמוקה כולה כמעט כמו שושנה אמיתית); שרלוט רוקדת עם קולונל מק'גרגור, שמתבדח על חשבון שתי הדוכסיות השחצניות, ומספר לשרלוט שדי מאס בחיי הארמון והיה רוצה לחזור לחזית. אחת המושבות מאויימת בידי שבטי פילושטי; כלומר, בדרך-כלל מדובר ביצורים ירוקים, קרפדיים ומטומטמים שאינם יותר ממטרד; אבל לאחרונה יש להן מנהיגה מטילת אימה, והוא חושד שהיא מקבלת חימוש מ...

בנקודה הזו, הקצין האחר דורך לו על הרגל; ושרלוט עוברת לרקוד עם הדוכס הצעיר וינסנט, ששב ומחמיא לה בהתלהבות.

זעמו של הנסיך אדוארד: שרלוט שומעת מהומה שקמה באחת הכניסות, ורגע לאחר מכן, מתפרץ פנימה הנסיך הצעיר אדוארד. הנסיך נראה נורא: שערו פרוע, פניו אדומות ועיניו לחות, ואין בהופעה שלו שמץ של סדר או כל מידה אחרת הראויה למעמדו. ניכר בו, שהוא בעיצומה של סערת רגשות. הוא הודף מעליו את המשרתים ואת הדוכס וינסנט ההלום, שמנסה לפנות אליו ולתהות מה קרה- ובלא לאבד זמן, מתנפל על שרלוט בזעם:
"את, את האישה שמעזה להתחזות לאבירה?!"; ברור בפניו כעת, שהוא בכה; אבל שרלוט רותחת מזעם יותר מדי מכדי לתת דעתה על דקויות; מבחינתה, זו השפלה אחת יותר מדי. ובעוד הנסיך הנסער מטיח קטעי דברים על חוסר כבוד, על "את בוודאי חושבת שזה משעשע, כמו שאר בנות מינך, לגנוב תהילה, לשחק בחרבות-"
דווקא הפעם, שרלוט שוכחת את כל החשש מהעובדה שהוא בנו של המלך (ואולי גם מפני שברקע הדברים, ברור לה שהנסיך שבר כל כלל התנהגות אפשרי, והאנשים שמתקהלים מסביב בוהים בו, ולא בה, כאילו הוא השתגע לחלוטין). יוצא, שבעוד הדוכס וינסנט מנסה, באורח מגומגם, לעצור ולהרגיע את אדוארד, שרלוט מחזירה לו מנה אחת אפיים, ונמצאת פסע אחד מלהזמין אותו לדו-קרב, שיראה מי האביר האמיתי.

אלא שהאסון הזה נמנע, הן משום שחלק מזעמו של אדוארד נשפך כעת על וינסנט (הוא מנפץ גביע על הרצפה ומטיח בוינסנט "אינך ידידי עוד"), ובעיקר משום שכעת הדוכסית יוסטישיה מתערבת, הפעם ניכר בה שהיא רותחת מזעם. לשאלה הזועמת של אדוארד, מי הביא את המתחזה לכאן, יוסטישיה עונה שהיא אחראית לכך, והיא לא תקבל מצעיר בניו של המלך הוראות את מי להזמין למעונה.
(ובלב כל המהומה והזעם, אתנחתא קומית מסויימת מספקת הנסיכה הקשישה לין, שמנסה לשווא להבין מה בדיוק קורה, משום ששמיעתה הכבדה בוגדת בה שוב, והיא צועקת "מה? מה אמרת, איש צעיר?", כאשר כל חמשת הפודלים המפונדרקים ורעי המזג שלה מצטרפים אליה במקהלה).

אדוארד מתנפל על הדוכסית כשעיניו בוערות משנאה, מכנה אותה נחש ארסי, ומטיח בה שאין פלא שאף אחד לא רצה להנשא לה. יוסטישיה מחזירה מנה צינית אחת אפיים, שלצערה מישהו משובח ממנה לכד את ליבם של גברים רבים מדי, ומודיעה לנסיך שאחת מהשתיים, או שיזכר בנימוסיו ויתנצל, או שיסתלק ממעונה עד שיתפכח.
הנסיך הנסער הופך גבו ומסתלק, כאשר וינסנט עדיין הלום ולא מבין מה עקץ את ידידו הטוב לשעבר; הנסיך מנער מעליו את המלווים, ובתור איום פרידה צועק שאביו עוד ישמע על מה שארע. יוסטישיה ואחותה מלגלגות על האיום, כאשר אחת מהן מעזה אפילו לחקות (גם אם לא בקול רם מדי) את הגמגום ההססני של המלך. יוסטישיה אומרת בקול, שמיס גריווינד נסערת ולא חשה בטוב; נוטלת את שרלוט הזועמת בידה, ולאחר עוד הערה צינית וכעוסה, הפעם אל אחיה הנבוך, מוליכה את שרלוט דרך דלת צדדית החוצה.
בדרכה היהירה מאד, היא מתנצלת בפני שרלוט: היא תמיד ידעה שהנסיך הצעיר הוא ילד מפונק ומנותק מהמציאות (תכונה נפוצה למדי, לצערה, אצל אבירים כאלו ואחרים), אבל שערוריה שכזו היא לא חזתה. בקול שקט יותר, יוסטישיה מעירה לשרלוט משהו כמו "אתן לך עצה טובה אחת, בתור ידידה: אם החלטת להעפיל למעמדות הגבוהים, ראוי שתתני דעתך על מה שמצפה לך שם. אין גן שושנים ונשיקות מסביב לכס". כוונתה של הדוכסית, היא למנוע כל סיכוי ששרלוט תמלט מהארמון באורח בלתי מכובד; לדבריה, על שרלוט לדאוג שיריביה הם אלו שיצאו ממררים בבכי; לא היא.

החזיון: וכמו להכעיס, כאשר שרלוט מובלת בתוך הארמון כשהיא סמוקה מכעס ונסערת, תוקף אותה חזיון צללים חדש. דמות אימים ניצבת בתוך אדים מסתלסלים, שרלוט לא רואה הרבה ממנה, מלבד ברדס אפור ותליון שנראה לעיתים כאילו נוצק מאש בצורת דרקון (כנראה אדום). הדמות אוחזת מישהו שנראה כג'נטלמן בגרונו, ואומרת בקול מקפיא:
"גריווינד. היא עזבה את הקן הלבן והחמים שלה. אל תעז לאכזב אותי, חלאה".
המילה חלאה היא גם המילה שמצלצלת באוזניה, כאשר היא מתעוררת ומוצאת את עצמה על ספה רכה בחדר צדדי; ליידי יוסטישיה ניצבת מעליה, מחלקת הוראות לסוכנת הבית שלה, מיס אמלין ווסט. כנראה שהן דיברו על התנהגותו השערורייתית של הנסיך, משום שהסוכנת מזועזעת לגמרי. מן ההקשר, עולה שיוסטישיה צריכה לחזור לנשף, ורוצה ששרלוט תשאר כאן כדי לפגוש מישהי; סוכנת הבית מתנגדת, בטענה שמדובר באישה מפוקפקת, והילדה המסכנה (שרלוט) כבר סבלה מספיק. אולם הדוכסית מושכת בכתפיה ואומרת שזו רצונה.
יוסטישיה יוצאת, והסוכנת טורחת סביב שרלוט, ומנסה בדרכה המגושמת והברברנית לעודד אותה; מן הדברים שהיא אומרת, מסתבר לשרלוט כי האישה שהדוכסית רצתה שתפגוש, היא בתה המפוקפקת של סוכנת הבית, ג'יין ווסט שיצאה לתרבות רעה. הסוכנת מושפלת וזועמת על בתה, שביישה אותה, ועוד ממשיכה לנהוג בכפיות טובה, הגם שהדוכסית היתה כה טובה ואדיבה אל שתיהן.

ג'יין ווסט: בעיצומו של המונולוג הארכני, ג'יין עצמה צצה מבין הצללים, ומלגלגת על אמה ששוב "מספרת בשבחיה". ג'יין מזכירה במעט את יוסטישיה במראה החיצוני, הגם שהדמיון ביניהן רחוק מלהיות מושלם. כמו הדוכסית, היא חיוורת ובעלת שער כהה (אם כי חום יותר); עיניה כהות יותר משל יוסטישיה, והיא באורח כללי יפה פחות מן האצילה המהודרת. להוסיף על זעמה של אמה, היא גם מחזיקה פומית עישון מאורכת (מנהג שנחשב מאד לא הולם עבור נשים); היא עטויה בגלימה שחורה, שמתחתיה היא חוגרת שתי חרבות קלות. היא עונדת מדליון שמזכיר מעט את המדליון של הדוכסית, אבל הוא פשוט יותר ובנוי כנראה מחומרים זולים בהרבה.

ראשית, היא דורשת מאמה שתעביר לה את הכסף שהדוכסית השאירה בשבילה; היא זקוקה לכסף הזה. סוכנת הבית מתייפחת וגוערת בה על רוע ליבה ועל התרבות הרעה שיצאה אליה, אבל מצייתת, באשר נראה שהדוכסית אכן העבירה לה צרור בעבור אותה עלמה מפוקפקת וחסרת מוסר בעליל. ג'יין כמי שבזה לאמה לחלוטין, ומכנה אותה 'ציפור כלוב', ששכחה שקיים עולם מחוץ לארמון.

ובעוד סוכנת הבית מתייפחת על כך שבתה מעולם לא חסה על אמה הקשישה ולא שהתה להטפות המוסר שלה, ג'יין מוסרת לשרלוט כי היא רוצה לגלגל איתה שיחה במקום שקט, ורומזת לה לעטות את הציוד שלה; שרלוט, שממילא חשה תחושת סכנה לאחר החזיון (ואולי גם רוצה את השיריון כזהות להאחז בה, לאחר ההתנפלות של הנסיך אדוארד), לא צריכה הפצרות רבות מדי לפני שהיא מצייתת.

השומרים מעווים את פניהם למראה ג'יין ווסט, אבל ניכר בהם כי הם רגילים לכך שהיא באה ויוצאת כרצונה, או למצער קיבלו הוראות מגבוה; כך שאיש לא מנסה לעכב או לבדוק אותה, כאשר היא מובילה את שרלוט למקום אפלולי ושקט יותר. ואז, כמעט בלא התראה, היא סוגרת עליה במבע תקיף.
"אני רוצה לשמוע את הכל על הקאהרויאנים. החלאות האלו שוב מזדחלות בעיר, אני מבינה".

שרלוט, למרות המפנה המהיר והמפחיד, דווקא מרוצה מאד מכך שסוף-סוף, מישהו נראה כמאמין לה ולוקח אותה ברצינות, והיא מספרת בפירוט את כל מה שראתה, כולל הקשר בין ילדי האפלה למאסטר אדו (ג'יין מעווה את פניה בנקודה הזו, ומעירה שאם זה היה תלוי בה, הרי הג'נטלמן השחור כבר היה מזמן קורבן של תאונה מצערת); לעניין מיס אודן, שרלוט מסתפקת בכך שהיא מרפאה וקוסמת בעלת עוצמה, והקאהרויאנים רקחו מזימה ערמומית כדי להפטר ממנה (ושוב דמעות זולגות מעיניה כאשר היא מתארת את המאורעות).
ג'יין יותר מרומזת לשרלוט, שהאפלה שלחה אצבעות ארוכות, ולא רק ברבעי העוני המפוקפקים של העיר הבירה; באירוניה היא אומרת, שיתכן מאד שגם בארמון יש אנשים שלא צריכים קסם שעבוד מורכב כדי להקנות מרצון לשירות הרוע ("תתפלאי, אבל יש בקריית המלוכה כמה וכמה טיפוסים, מפוקפקים אפילו יותר ממני").

לאחר ששרלוט מבטיחה לסייע לה במשהו בתמורה למידע על התקרית של הערב שיועיל לשרלוט, ג'יין ווסט מספרת בבוז, שהתקיימה פגישה סודית בין הנסיך הצעיר, האביר המורד מסטר לורנס ברייטון, ו... לא אחר מאשר סר מיזלי קונינגטון הקשיש. אבל יש דברים מעבר לזה. מדוע אדוארד רותח? ג'יין מסבירה באירוניה שחורה טיפוסית, שכבר שנים הוא מסתובב כמו טווס עם גלימות אבירות לבנות, מדבר גבוהה-גבוהה כשהוא מתפטם בנשפים, אבל מה לעשות- שום דרקון לא השליך את עצמו לרגליו עד עתה, ועלילת הגבורה המרתקת ביותר שלו היתה משהו כמו לתפוס את הנסיכה לין הקשישה כאשר מעדה בירידה מכרכרה. ואז, מופיעה שרלוט מתוך המיץ של הזבל של החברה, ופוף! חצי עיר מדברת (או מרכלת) עליה; אם לא על הרפתקאותיה והאורח בו התקבלה למסדר, אז לפחות על הנשיקה בגן... עוד סיבה טובה להוד-נסיכותו הצח לקנא.
(ושוב שרלוט מסמיקה כמו עגבניה).

ג'יין מלגלגת, מכנה את שרלוט 'ילדת פנימיה', ומעירה שעדיף היה לה לעזוב עם דודה לאחוזת אפליארד, להנשא לג'נטלמן כפרי חסר מוח, ולקוות שהאלים יקחו אותה אליהם לפני שהעולם כולו ישטף באפלה ובדם.

המהומה פורצת: ואז, עוד שתיהן מדברות בחדר צדדי מוצלל, מהדהדות זעקות איומות; משרתת צורחת ובוכה בהיסטריה, ומתחילה מהומה שלמה.
שרלוט רצה בעקבות ג'יין אל מקור הרעש – טרקלין ומערכת חדרים פרטית מפוארת, ומגלה שהמשרתות והשומרים ברובם שכובים מעולפים על הרצפה, פניהם עוטים גוון חולני, והם שקועים בשינה עמוקה ולא טבעית. האוויר עדיין חמצמץ וכבד, ממה שנראה במובהק כמו עקבות של גז רעיל חזק.

המהומה שמקימה המשרתת- שההתמוטטות נחסכה ממנה, משום שנשלחה למחסן כמה דקות קודם להביא משהו, כמו גם הפאניקה של השומרים שמגיעים ומתרוצצים בחוסר סדר ובלי לדעת מה לעשות, נוגעת לעובדה שזה היה הטרקלין הפרטי של הנסיכה רוזלין; והנסיכה נעלמה.
ג'יין ושרלוט בודקות את החדר המהודר: מלבד כמה צלחות שנשברו כאשר אחת המשרתות התמוטטה והפילה מדף כלים איתה, מתגלה כי בחדר אין סימני מאבק; וגם לא סימני גרירה, שהיו בודאי נוצרים אם מישהו היה גורר אישה מעולפת ממעמד גבוה, עם השמלות המנופחות שלה. הדבר היחיד החריג הוא הצלי המשובח, שיד גולמנית או רשלנית להדהים הניחה על המפה המהודרת, בלא לטרוח להשתמש במגש. מה שנראה ממבט ראשון כמו דם, זה זרזיף של רוטב מהתבשיל שגולש מן המפה אל השטיח, וכמה תפוחי אדמה קטנים שהתגלגלו לכאן ולשם.

ג'יין מזכירה לשרלוט את הבטחתה לסייע לה כאשר הדבר ידרש; זו ההזדמנות שלה להראות לה מה היא שווה. היא חושדת, מההתחלה, שהנסיכה הלכה עם החוטף מרצונה, או למצער לא ניסתה להתנגד ולו באורח מזערי. היא גם חושבת שהיא יודעת מהיכן הם נמלטו: מעבר סודי מאחורי אחד מארונות המטבח הסמוך, שהיא ויוסטישיה היו משתמשות בו לא אחת כאשר היו ילדות. ג'יין מעירה בציניות, שהוד מעלתה הדוכסית בוודאי לא טרחה לספר לשרלוט ששתיהן גדלו ביחד, ובעבר יוסטישיה היתה קרובה אליה הרבה יותר מאשר אל אחותה המפונדרקת.

המרדף אל מתחת לארמון: במטבח, שרלוט וג'יין מוצאות משרת שנדקר בסכין, שכוב בשלולית דם ופצוע מאד. שרלוט מטילה עליו לחש ריפוי ומנסה לתחקר אותו, בעוד ג'יין מחפשת את המעבר הסודי. מקטעי המילים שפולט המשרת, יוצא שהנסיכה רוזלין נמלטה עם מר הייבל, והוא זה שדקר את המשרת כאשר ניסה לעצור אותם. ג'יין מעירה שהרגע הראשון, היה ברור שמדובר ב-Inside job. אם זה היה תלוי בה, אז רוזלין, אותה מפונקת קטנה וחסרת תועלת, היתה חוטפת מזמן את מה שמגיע לה, או למצער הצלפה הגונה על אחוריה הנסיכותיים הצחורים והמעודנים; באשר למיסטר הייבל, כעת ברור שהוא כלל לא ציפה לקבל את משרת הכמורה מהדוכסית; זה היה פשוט תירוץ להגיע לארמון בלא לעורר חשד; רוזלין ידעה על התוכנית מראש, כנראה, ומשום כך נמנעה מלהגיע לנשף.

המעבר מתגלה בסופו של דבר; גרם מדרגות ספירלי אפל מאחורי אחד מארונות כלי המטבח. שרלוט וג'יין יורדות מהר ככל שהן יכולות אל תוך החשיכה; הפיר יורד דרך ארוכה כלפי מטה, עד שהוא מגיע לתוך חדר מאורך ואפל, מלא בערמות רהיטים ישנים, מכוסים קורי עכביש, חביות, כיסויים ועוד כהנה וכהנה חפצים שכוחים. שרלוט, בדרך של זהירות, מטילה לחש אור, והדבר מכהה במעט את עוקצה של ההפתעה- באשר שניות לאחר מכן, יורדת עליהן מתקפה אכזרית מכל הכיוונים.
התוקפים הם מתנקשים אנושיים, עוטים שחור מכף רגל ועד ראש, כולל ברדסים; הפריט הלא שחור היחיד בלבושם הוא מטפחת פה ירוקה-כהה, שעליה חרוט סמל שחור של מנטיס; חלקם משתמשים בפגיונות מורעלים, וחלקם בחרבות. מתפתח קרב קשה; אולם שרלוט משתמשת בלחשי המרפא והאור שלה באורח יעיל למדי, וג'יין מתגלה כסייפת מעולה, שמסוגלת להלחם בשלושה או ארבעה מתנקשים בבת אחת, ולהדוף את המתקפות שלהם בתמרונים יעילים ומהירים של שתי החרבות שלה.
לאחר שכמה מן המתנקשים נופלים, האחרים נמלטים במהירות לתוך העלטה; שרלוט וג'יין רודפות אחריהם אל תוך המשך החדר והמסדרון החשוך שמעבר לו (אכן, הן מצויות כעת עמוק מתחת לארמון); מעבר לו, בטרקלין משרתים שכוח ליד אח בוערת, הן נתקלות בשני משרתים ותיקים של המשפחה הדוכסית: הטבח השני ג'נקינס והכלבן פיילוס, שבתחילה יושבים ליד האח כאילו הם אדישים ולא שומעים מה שקורה; אולם עד מהרה מסתבר, שהם לא רק קשורים לתוקפים, אלא הם בעצם חברי עילית באותה כת אנרכיסטית, שבמשך שנים שנאו שנאת מוות את אדוניהם, בני לאדנברידג'; ולחש אשליה מסווה את כלי הנשק והציוד שלהם כבגדים רגילים.
הם יורקים בתיעוב, כאשר ג'יין מזכירה להם שהדוכס וינסנט היה תמיד נדיב כלפיהם, ולועגים ל"אלו שמתפטמים במשתאות על חשבון העבודה שלנו"; הכלבן תוקף באמצעות פגיון ושרשרת מאיימת, והטבח באמצעות גרזן-קופיץ עצום. הם סוגרים על הדמויות בצעקות "מוות לעריצים, מוות ללאדנברידג'!" ו"חופש!"; כאשר הכלבן מופל, והטבח נפצע קשה, הוא יורק דם ובמקום להעתר לדרישה להכנע, עיניו מתגלגלות בטירוף, והוא מושך משהו בחגורה שלו, בעודו נוהם "אני לוקח אותכן איתי!"
הטבח מתחיל להעלות עשן ולהבות; והדמויות, שמנסות להמלט בקפיצה, סופגות נזק כבד מהפיצוץ הרעיל, שמפזר חלקים מן האנרכיסט על כל קירות החדר, הרצפה והתקרה. לרגע, נדמה שג'יין ספגה מכת מוות מן הפיצוץ, בתוספת למהלומות שספגה מן הכלבן לפני שהכריעה אותו בדקירה קטלנית; היא קורסת על ברכיה, ולרגע נדמה לשרלוט שחלק ממנה בוהק באורות מוזרים; אולם אז היא מתאוששת וקופצת שוב על הרגליים, פצועה אבל עודה מתפקדת.

הדמויות, עודן פצועות והלומות (שרלוט מתחילה לסבול משלב זה מאפקט של התשה), רצות הלאה ומגיעות לדלת כפולה שהוגפה חזק מבחוץ. שרלוט חושדת שהדלת מולכדה, ולכן הולמת בה מרחוק ומאחורי מחסה- החלטה חכמה, משום שלדלת הוצמד לחש פיצוץ רב עוצמה נוסף; ובנוסף לכך, קשתים מכת המנטיס השחור יורים ברד חיצים מתוך העלטה, מיד כאשר הדלת נופלת.
שרלוט וג'יין מוצאות את עצמן עומדות בפתח של אכסדרה חשוכה, שצופה על אחת החצרות הפנימיות הנמוכות שמתחת לארמון, שחולשת על אחד השערים האחוריים שפונה לפארק. שם, חונה מרכבה ירוקה-שחורה, רתומה לסוסים; ואליה מר הייבל, שמעמיד פנים כאוהב מאושר, מוליך את הנסיכה רוזלין. הדמויות רחוקות מכדי לעצור אותם בשלב הזה, מה גם שהקשתים של הכת האנרכיסטית מטווחים אותן מתוך העלטה; ג'יין ושרלוט מדלגות מעמוד לעמוד, כדי לחמוק או למזער את נזק החיצים, והקשתים נסוגים בסופו של דבר כדי להמנע מקרב פנים אל פנים.

לרגע, נראה שמר הייבל יצליח לחמוק עם הפרס; אלא שדווקא כאשר הצלחתו נראית מובטחת, מזלו בוגד בו באורח שלא ציפה. הנסיכה רוזלין, בהתקף של פינוק כמעט נברוטי, מסרבת לעלות לכרכרה, בטענה שהפנים שלה מלוכלך מדי ומגעיל אותה. עצביו של הייבל בוגדים בו, ולאחר שהוא מתקשה לשדל אותה בהצהרות אהבה, הוא מתחיל לגדף ולחרף, מה שגורם לנסיכה להתנער ולבהות בו בזעזוע ובעלבון; ואז, ברקיעת רגל ובפנים נעלבות, היא מסתובבת ומתחילה לעלות בחזרה לעבר האכסדרה. הייבל מגדף ומנסה לתפוס אותה, אלא שכאן הדמויות מתערבות; שרלוט יורה בו Judgement of light, וג'יין מבצעת זינוק שחולף על פני הנסיכה הזועמת (במפונקת הקטנה הזו אטפל אחר-כך), וחוסם את מר הייבל בחרב שלופה.

מתפתח קרב קצר, אולם מר הייבל- נסער, זועם ולמעשה מאד מאד מפוחד, קוטע אותו בהשלכת סוג של פצצת עשן שגורמת ליריבותיו להשתנק ולכשול לאחור, בעוד מזנק על המרכבה ומצליף בסוסים בפראות, גורם להם לשעוט לעבר שער הפארק; כפי שהדמויות מגלות, הרי שגם כאן, שומרי הארמון כבר 'טופלו', והם שוכבים חסרי תנועה, וודאי לא במצב שמסוגל להפריע או לחסום אותו.

סצנת הסיום: המרדף והקרב בפארק המלכותי
הפארק המלכותי אפל, מוצף באד סמיך; בנוסף, הטפטוף החמים שירד קודם מתגבר והופך לגשם צולפני, הולך ומתחזק. ג'יין, עדיין פצועה וכאובה, אומרת לשרלוט שיש להן רק סיכוי אחד: דרך המרכבות בפארק מתפתלת שוב ושוב, והיא ארוכה בהרבה מהדרך הישרה, הגם שהאחרונה כמובן חסומה במשוכות ושאר מכשולים. אבל אם יפלסו דרך מהר, ניתן יהיה להקדים את המרכבה באחד העיקולים החדים של דרך המרכבות ואז-
עיניה הכהות של ג'יין יורות גיצים, והיא מסננת מבין שיניה לשרלוט- שיהיה ברור, פלדינית טהורה או לא, מר הייבל לא יוצא מהפארק הזה חי. לא הפעם. הנזק שהוא יכול היה לגרום... ג'יין מתעשתת, ואומרת שישנה עוד בעיה אחת. לא כל האנרכיסטים התפגרו, וסביר להניח שאלו מהם ששרדו נסוגו לכאן וינסו להתקיף בהפתעה, מה שכמובן יאפשר להייבל להתחמק (אולי הם סבורים שהוא נמלט כאשר הנסיכה איתו). הפתרון הוא, שג'יין ווסט תהפוך את עצמה לפתיון ותמשוך אותם אליה, ואילו שרלוט תפלס דרך במורד תרסות האבן המעוטרות של הפארק והמשוכות החשוכות. ג'יין מורה לשרלוט לא לעצור ולא להסתובב, ולא משנה אם היא תוקף או תהרג. באירוניה השחורה הרגילה שלה, היא אומרת ש"הליידי יוסטישיה תתאכזב", אם המטרה לא תושג בשל התקף אצילות מטופש כזה או אחר.

שרלוט מצייתת, גם אם בלב ובלב. היא נאבקת לפלס דרך מהר ככל האפשר, כאשר הגשם מצליף בה, השיחים נכרככים עליה, והיא חשה חזק יותר ויותר את הצינה של עולם הצללים, והכל כל-כך הזוי ומפחיד, עד שלעיתים לא ברור לה באיזה מהעולמות היא הולכת. מרחוק, כמו מקרקעית אגם אפל, היא שומעת צלצול חרבות, זעקות וקריאות – אות שג'יין אכן משכה אליה את המתנקשים ומעסיקה אותם. בנקודה מסויימת, החושים שלה מזהירים אותה בזמן מהתקפה, כאשר קנוקנות עציות מזחדלות לעברה ומנסות להתקיף אותה; שרלוט חומקת בהן, ונתקלת בקנוקנות נוספות, שנשלחות מאחד מעצי הגן, שהחל לפתע להתנועע ולהשמיע חריקות מזוויעות, ואש ירוקה ארסית בוערת בתוך חורי הגזע שלו, יוצרת חזות של לוע עצום ורעבתני בפנים עיוורות. שרלוט נאבקת בעץ המפלצתי שתוקף בעזרת הקנוקנות, כמו גם בעזרת הצמחת פרחים כחולים חולניים שמפיצים גז רעיל ומחליש, שעלול לשאוב את כח הרצון ולגרור את הדמות לעבר חולשה ותרדמה; שרלוט מדמה לשמוע כמעט ציווי שתוקף את הרצון שלה, מורה לה להרדם.
אלא ששרלוט ממשיכה להאבק ולהלום בעץ, כאשר היא מנחשת נכון שמדובר בכוח צללים, ומתקיפה אותו בין היתר בלחשי Starfire, שמשחררים אש קדושה מאכלת, שמבעירה את היצור המפלצתי והקנוקנות שלו; ואז, לאחר שהחזיון המוצלל נפגע מספר פעמים, הוא נעלם ומתאיין, ושרלוט מוצאת את עצמה בגן מוכה הגשם, חובטת באורח מטופש למדי ב... עץ דומם וגדול.

שרלוט מתנתקת משאריות ההזיה, וממהרת לדלג במורד תרסות האבן; פסלי המלאכים המתוקים נראים בעלטה מעוותים ומאיימים על דפנות האבן, כאילו הפכו לשדים לעגניים. ואז, כאשר היא חוצה את המדרגה האחרונה, היא אכן מבחינה בכרכרה של מר הייבל, שועטת מתחתיה. שרלוט משתמשת בלחש של אור מסנוור כדי לבלבל ולהבהיל את הסוסים, ואלו מזדקפים על רגליהם האחוריות ומתחילים להשתולל, עד שהמרכבה אכן נהפכת ומתנגשת עם צידה באחד הקירות שמקרים את דרך הכרכרות.

מר הייבל מצליח לקפוץ על רגליו; שרלוט מתנפלת עליו, ובהתחלה הוא נראה מפוחד ומנסה להמלט, אלא שהמשך הדרך מכוסה בערפל ארסי וקר להדהים (יחסית לעובדה שמדובר בראשית הקיץ); ולרגע, שרלוט כמעט שומעת לחישות של מילים מוזרות מתוך האד; הייבל מסתובב, כמי שכפאו שד, והגם שברור מחזותו שהוא מפוחד מאד, הוא מתקיף את שרלוט ולא שועה לקריאתה להכנע.

"אני לא מפחד- לא מפחד! אני אהרוג אותך!"
וכך מתחיל הקרב ביניהם; מר הייבל חזק יותר ומותש פחות, אבל שרלוט חמושה בלחשי מרפא והגנה, שמתגלים כיעילים מאד. פעם אחר פעם החרבות מתגשות, ושני הצדדים נפגעים פגיעות חמורות. אבל בסופו של דבר, הייבל מוכרע, כולו נוטף דם, צונח על ברכיו כשהוא מתחיל ליבב ולגעות לרחמים. הוא ממלמל שבאמת אהב את הנסיכה, שלא הוא אשם, שזה מורכב יותר ממה שהיא חושבת, וממש בוכה בכי תמרורים שהוא לא רוצה למות, הוא רוצה לחיות, הוא רוצה-

שרלוט חשה במשהו איום שעומד לקרות, אבל לא מצליחה להחליט על פעולה מתאימה בזמן; רעם נוראי מתגלגל, ועימו מילים נוראות, לחשניות; שרלוט מוכה בכוח אפל ונהדפת לאחור. הייבל צורח ונופל בכבדות על פניו, כולו בוהק באור ירוק... ומתרומם, חושף פנים מתות וארובות עיניים לוהבות בירוק, לוע מזעזע וטפרים שהבשר המת של אצבעות הג'נטלמן העדינות שלו עדיין נוטף מהן. היצור, שהיה עד לפני רגע מר הייבל, מילל יללה מזעזעת, באורח שמזכיר, יותר ממזכיר, את אנדי והבריונים עובדי-האופל שלו מתחת לבית המרחץ הנטוש... לשרלוט נדמה שעברו שנים מאז.
היצור מתנודד על רגליו ומתקיף; הפעם, הוא אינו נזקק לחרב, אלא משסף וקורע באמעצות הטופרים הבוערים בירוק שלו; מלבד ההתקפות הפיזיות, הוא מסוגל לגבות אותן בזינוק שמיועד ללפות את הקורבן שלו ולהפיל אותו ארצה, וכמו כן, מסוגל להתקפת זעקה מזעזת, שיכולה לשתק את הדמות ולאפשר לו התקפות חופשיות, עד שהקורבן מצליח לגייס די כוח רצון. אם לא די בכך, חלק מההתקפות שהוא מתקיף מסוגלות לרפא אותו עצמו, וגם לנגע את הקורבן במחלה או רעל שפוגם מאד ביעילות של קסמי מרפא.

וכך נפתח הקרב האחרון; היצור תוקף פעם אחר פעם, למרות הלהבות הלבנות שמשלחת בו שרלוט, שמלוות במהלומות חרב ובלחשי פלדין אחרים; שרלוט סופגת מכות מורעלות, שאלמלא לחש המגן שלה היו קוטלות אותה במהירות. הצללים רוחשים סביב, קרים ומעובים יותר מאי-פעם, כמו קנוקנות אפלות שמקיפות אותם במעגל; פנים מתות שבוהות מבין הגזעים (לרגע, שרלוט בטוחה שראתה את פניו המתות של מילטון, בוהות בה במבט מאשים).
בסופו של דבר, לא בקלות, שרלוט מתגברת על יריבה המזעזע, שהאש הלבנה שלה גורמת לו נזק כבד, כולל נזק בערה מתמשך, שבולע את יכולת ההתחדשות ושאיבת החיים שלו.

הייבל האלמת קורס כמו שק תפוחי אדמה כבד, מתרסק על פניו ומפסיק לנוע, שאריות המקטורן המהודר לשעבר שלו עדיין מעלות עשן ירוק וארסי; הצללים לוחשים, ובמקום להתפוגג, משלחים בשרלוט מכת קור ממית שגורמת לה לקרוס על ברכיה לצד יריבה הקטול, להתערפל ולהסתחרר, כאשר כוחותיה נשאבים במהירות. לרגע, היא מדמה לראות דמות אפלה, לא מוחשית לגמרי, ספק אמיתית וספק תעתוע של האד, סוגרת עליה; ואז מישהי- שרלוט רואה אותה רק לרגע- מזנקת לעזרתה; במצבה הקשה, שרלוט לא מסוגלת להחליט האם זו ג'יין ווסט או הדוכסית יוסטישיה (אחרי הכל, הן דומות- אם כי באורח הגיוני סביר להניח שמדובר בג'יין). אותה אישה מתנפלת על התוקף של שרלוט או על גוש הצל המעובה, חרב ביד אחת ולפיד בוער בידה השניה; ואז שרלוט מתעלפת, והכל משחיר מסביבה.

אפילוג: שרלוט מתעוררת במיטה מפוארת, לבושה בכותונת לילה לבנה מהודרת, כולה רחוצה, נקיה ומבושמת.
בעודה מנסה להתעשת ולשחזר מה קרה מחד גיסא, ומתגרה מהריח של סלסלת לחמניות מתוקות טריות שמונחת על שולחן סמוך מאידך גיסא, נשמעים קולות מהצד השני; מישהו מציץ לרגע, ושרלוט מצליחה לשמוע קטע שיחה וויכוח בין הדוכס וינסנט לאחותו הדוכסית יוסטישיה (בפועל, שרלוט לא שמעה הרבה, משום שטעתה ולא העמידה פנים שהיא ישנה).

מן המעט שהצליחה לקלוט, הם מתווכחים על משהו שקשור במשרתים הבוגדניים שחברו לכת, ויוסטישיה מלגלגת על הנאיוויות ונדיבות היתר של אחיה. אזי, הם נכנסים לחדר ומברכים את שרלוט על החלמתה. הדוכס אדיב וחביב מאד, אבל עד מהרה אחותו מגרשת אותו מן החדר, ואומרת בחיוך מורעל שיחזור לטפל במה שביקשה ממנו, ובינתיים היא ושרלוט יתפסו "שיחת נשים".

יוסטישיה מבהירה לשרלוט, במתק שפתיים, שמבחינת כל הסובבים, וזו הגרסה האחת והיחידה, לא קרה כלום אתמול בלילה, מלבד התנהגות שערורייתית של נסיכה מפונקת (שניים ליתר דיוק), בעזרתו של נוכל וחייב כספים ידוע, שנעלם באורח מצער ומקום המצאו כעת לא ידוע. היא אומרת, שאנשי המנטיס השחור יקבלו את שלהם, בזמן המתאים; ובינתיים עדיף להשאיר אותם אכולי ספק ככל היותר. מעבר לזה, היא מודה לה בדרכה היהירה ("היית שימושית מאד, אני מודה"), ומוסרת לה שג'יין בסדר, והיא התרשמה למדי מכישוריה של שרלוט.

הדוכסית מסיימת בכך, ששירות נאמן כזה מחייב גמול, והיא אכן דאגה לגמול הולם. היא מניחה בידה של שרלוט מכתב רשמי, ובמתק שפתיים מורעל מספרת שהיא ואחותה 'הזדמנו לשתות תה' אצל גברת הארייט אסבורן והבהירו לה ולפרקליטה כמה דברים. המכתב, שחלקו העליון לכאורה מוכתם בדמעות, מצהיר בשם גב' אסבורן ובחתימתה, שהיא מוותרת על כל טענותיה כלפי שרלוט, ומעבירה 'מרצונה החופשי' את האפוטרופסות של סינתיה. יוסטישיה מעירה משהו נבזי על הדרך להעמיד במקום סוכנת בית עלובה שזחלה למעלה ומעמידה פנים של ליידי, ואזי אומרת לשרלוט שעליה לחזור לחובותיה, ואילו הכרכרה המפוארת תמתין לשרלוט עצמה בעוד שעות מספר, להשיב אותה אל הפונדק ה... עממי ההוא ברובע קלאודור.
ובכך, היא מזדקפת מלוא קומתה ההדורה ויהירה ויוצאת מהחדר ברשרוש שמלות מפוארות, כשהנוצות הגבוהות על כובעה מתנופפות מעליה, ומותירה את שרלוט לבדה, עם זיכרונותיה המבולבלים וספקותיה.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.