הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

ספר שני(ב): להיכן שנסיכות הולכות

פרק XVII: שלושים ותשעה שקרים

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

הקדמה: לאחר מותה של לורליי מילהולם, שרלוט בילתה שלושה שבועות שלווים ומהנים מאד באחוזת אפליארד; תקופה, שהיא עתידה עד מהרה לזכור כחלום מתוק ורחוק, נוכח הסערה האפלה שעתידה לסחוף אותה לתוכה בתוך זמן קצר. אמנם, הפגישה עם מנהל החשבונות הזקן (למעשה סבה של שרלוט, שהדרדר לאחר שגירש את אמה מהמשפחה) היתה קשה: הזקן כה חולה ומנותק מהסובב אותו, כך שלא הצליחה לתקשר איתו, והוא רק נאנח ויבב כשהוא מזהה אותה בטעות בתור אמה המתה. מנגד, שרלוט זכתה לתקופה קצרה של שלווה, כולל טיולים רומנטיים עם מלוויל מתחת לשדרה המפורסמת שהיתה אהובה כל-כך על אמה המנוחה ועל מר פריסווין בצעירותו; ועוד כהנה וכהנה. בין לבין,
אלא, ששני מכתבים קטעו את האידיליה היחסית והביאו את שרלוט להקדים ולצאת למסעה, תוך שימוש בדרך המלך הדרומית בכדי לעקוף את הרי השדרית ולהגיע ל-west downs. המרכזי שביניהם היה מכתב עם חותם מלכותי, שהגיע ממעון הצייד המלכותי withering elk; הדוכסית מירנדה לאדנברידג', אחותה של יוסטישיה, כתבה אל שרלוט בחביבות רבה והזמינה אותה לסור אל מעון הציד בדרכה למחוזות המערב בדחיפות מירבית, כדי להפגש עמה ועם יוסטישיה עצמה, כאשר מירנדה כותבת כי אחותה מתאוששת מפציעה (רמז ברור לפגיעה פנימית שספגה מידי לורליי והיצורים האפלים ששירתו אותה בברקנל'ס דום). הדוכסית רושמת, כי נוכח החשש מנסיונות פגיעה נוספים בשרלוט, היא תדאג לשלוח משמר מן הצבא המלכותי לפגוש אותה על מעברות נהר אברדארק.
מכתב שני, שהגיע מליידי פליסיה ומוען אל מלוויל דווקא, קטע באיבה את המחשבה והתקווה של שרלוט, כי מלוויל יתלווה אליה לחבל המערב במסע שיהדק את הקשרים ביניהם. אמו של מלוויל כותבת לו, בקיצור, רמזים על משהו 'שהשתחרר ממקומו' ומחייב אותו לחזור להידרקראון לטיפול בכמה עניינים משפחתיים; מעבר לזה, בחלק המכתב שמופנה אל שרלוט, פליסיה מסתירה מאחורי דברי נימוס, דיווח על מזג האוויר ולגלוג לכאורה על שמועות הזויות, לא מעט מידע על הצל שרובץ מעל ה-West downs: תאגיד 'מולי נכסים' שרוי במהומת אלוהים, בשל פיצוץ מסתורי באחד המבצרים האפלוליים שלו, ושמועות על העלמות של ג'נטלמן נשוא פנים שהיה שרוי עימו בקשרי עסקים – ואם לא די בכך, השמועות מספרות כי בתו של הנעדר נמלטה מווסטמור, ועקבותיה לא נודעו; וצללים אפלים וגרועים בהרבה נאספים בצפון: פליסיה חוששת כי "מזג אוויר גרוע כזה לא נראה כאן מאז הנרי גריווינד בכבודו ובעצמו ירד מההרים ונהנה מהאוויר הכפרי של המחוז".
למכתבה, פליסיה מצרפת גם מתנה קטנה בעבור שרלוט: גביש קטן וכחלחל שהקסם שבו יכול לאפשר למי שנושא אותו להנות מהילה קרירה ונעימה, גם אם הוא רוכב בשיריון מתכת באמצע הקיץ החם והלח של דרום הידרוסט. שרלוטומלוויל נפרדים פעם נוספת, לא לפני כמה הערות ציניות של הקוסם, כגון "תשתדלי לא לנצל את ההזדמנות בה איני משגיח עלייך כדי להתפגר, גריווינד. את מבינה, זה עלול לגרום לי מעט געגועים בלתי נוחים בעליל להתקפי הצדקנות שלך, שלא לדבר על ביצועים בגן-"
בטון יותר רציני ושקט, הוא מזהיר את שרלוט לא לבטוח בשתי הדוכסיות לבית לאדנרידג', אותן הוא מכנה 'עכבישות ארסיות, מרירות ועטויות תחרה'; אם יש דבר שמשמח אותו בפרידה הכפויה שלו משרלוט, הוא שהוא יעדר מהמפגש איתן; הוא לא בוטח בהן, במיוחד לא ביוסטישיה, ולו למרחק בעיטה; והוא ממליץ לשרלוט לנהוג באותה דרך.

המסע לעבר אראנילד: כך, מתוסכלת מהפרידה הלא צפויה ממלוויל, מעט חוששת ומאד סקרנית לגבי הפגישה המחודשת עם יוסטישיה (ששרלוט יותר מחושדת, בשלב הזה, שהיא זו שלובשת את דמותה של ג'יין ווסט), שרלוט יוצאת מאחוזת אפליארד, לא לפני שהיא נפרדת מסינתיה ו'משאילה' ממנה את הסיכה המוזרה שנגנבה בזמנו מסר מיזלי-קונינגטון; וכך, היא יורדת דרומה, בדרך שעוקפת את הידרקראון ומתחברת לדרך המלך הדרומית, בואכה חבל הביצות של אברדארק; ושם, על מעברות הנהר, מחכה לה אכן משמר צבאי: חבורה מחוספסת ומרירה של אדומי-מדים, מרג'ימנט שזכה לשם 'נערי הבזיליסק'.
בין שרלוט לבין המלווים שלה, נוצרים חיכוכים כמעט מיידיים; שמתווספים למסע המתיש דרך נוף הביצות המדכא של ה-Everlands. המלווים, בפיקודם של סרן סלדן וסרג'נט גטסבי, הם ותיקי מלחמה ממורמרים, כולם בעלי 'ותק' של שנים ארוכות בקולוניות ועבר של פעולות תגמול קשות מאד כנגד ילידים, שבסופו של דבר 'זיכו' אותם בהחלטה של הפיקוד העליון, למשוך את הגדוד שלהם מהמושבות ולהעביר אותו לשמור על העיר העתיקה אראנילד שבלב הביצות, על אקלימה המזעזע והמוני המטורפים ואנשי הכתות שמסתובבים בה, תפקיד שנחשב קשה, כפוי-טובה ובמידה רבה גם משפיל. לחבורה שמקיפה את שרלוט יש דעות מוצקות במגוון נושאים – החל בדרך הנכונה לטפל בילידים ש'מרימים את האף' (שריפת כפר על חלק/רוב תושביו היא אופציה מומלצת), וכלה במה שהם חושבים על צדקנים בעורף, על נשים צעירות שמחזיקות נשק, שלא לדבר על פלדיניות...
שרלוט זוכה, בין היתר, לשמוע קיטונות של התמרמרות על כפיות הטובה של הכתר כלפיהם, לאחר ששירתו במושבות וקברו חברים שנהרגו במארבים של ילידים מזוהמים; על הרכרוכיות ההידרוסטית שתוביל לאובדן הבכורה שלהם מול אחוות המוות בקיידרהרץ ("הם יודעים לטפל במי שמעיז להרים את האף מולם"), ועל השגיאה הנוראית ששגה הכתר בחוקים שביטלו את העבדות לפני שנות דור, משום שלשיטתם, עבדות היא לא עניין כלכלי, אלא בראש ובראשונה עניין מוסרי "זה להבהיר למזדיינים הקטנים בדרום מי למעלה ומי למטה, ומה יקרה להם אם אפילו יעיזו לצייץ אחרת".
שרלוט מתפתה להתווכח איתם, מה שמעצים את חוסר החיבה בין הצדדים. סלדןוגטסבי מעירים לשרלוט, שבגישה כמו שלה, לא רק שההידרוסטים יאבדו את האימפריה; אלא שבמוקדם או במאוחר הילידים עצמם יתיישבו באי ההידרוסטי "בעזרת רדיקלים מזדיינים מהאקדמיה", והם אלו שיתנו לילדים ולנכדים שלה את ההוראות.
בין לבין, חבל הארץ של אברדארק נחשף לעיני שרלוט במלוא עליבותו; על אגמי המים העומדים, הגבעות האפרפרות הלחות והנמוכות, על כפרי הבקתות העלובים שבראש כמה מהן; שדה קרב עתיק ואפור שמשתרע לצד הדרך במקום מסויים, ושום דבר אינו גדל בו; וכמובן, עננים על עננים של זבובים, ברחשים ויתושים שרבים במיוחד בעונה זו של אמצע הקיץ; העובדה, שהגביש המכושף של פליסיה מאפשר לשרלוט לרכב בתוך השיריון שלה בקרירות יחסית ובלא להפוך למטלית לחה ושורצת חרקים, רק הופכת את המלווים שלה לממורמרים עוד יותר.

העימות הממשי הראשון בין הצדדים, מתחיל כאשר החבורה רוכבת באיטיות ומתקרבת למעברות נהר דארקספיר, שהעיר אראנילד שוכנת מעברו השני; כעת, העיר עצמה נגלית לשרלוט, מבצבצת מתוך הרקיע האפרפר-צהבהב למלוא הדרה המפוקפק; על מגדליה הגבוהים והפגומים, החומות האכולות, והבתים העלובים שגולשים מבעד לפרצות אל השדות החיצוניים, כמו נוזל מאוס ושמנוני שגולש מסיר חלוד ורותח.
"הנה, הקריה הקדושה. לא נשרפה עדיין בקרב בין עדות הצדיקים, כמה חבל. בשביל זה, אנשים כמוני משרתים חמש-עשרה שנים את המולדת, קוברים חברים ואוכלים חרא, כדי שיתקעו אותנו כאן. אלים שמרו על המלך!"

ההתקלות במעברות הנהר: מסביב לרציפי המעבורות בנויים צריפים גסים מקש; המעבורות עצמן ישנות ומזוהמות, אבל שמישות. אלא, שהשייטים, שחברים כולם באחת הכתות של אראנילד, שקועים בטקס מוזר שהם קוראים לו "תיקון לילי" או משהו כזה; שרלוט רואה כמה מהם מכניסים את עצמם מעין טראנס כאשר הם מסתחררים בינם לבין עצמם ("חושו חושו, הנה זה בא, זה מגיע, גה-גה-גדול, טהור, עצום-")
אחרים מוחאים כפיים ומטפלים בעשן הריחני של המדורות מסביב; בין השייטים לחיילים ניכר חוסר חיבה תהומי (בלשון המעטה), והשייטים מסרבים בכל תוקף להעביר את החבורה, ומשלחים אותם להמתין עד הבוקר, או לרכב כמה מיילים במורד הנהר, אל אחד הגשרים שמוליך אל תוך שערי אראנילד עצמה. סלדן, שקיווה לעקוף את העיר ולהגיע במהירות עם שרלוט לטירת האייל הכומש, רותח מזעם; ועד מהרה, מתחילים להתעופף איומים, שנענים בחרפות וגידופים.
מחילופי הדברים, מסתבר לשרלוטשכמה מהשייטים, לפחות, הם בעברם ניצולים מהטבח שסיים את מרד הפועלים הגדול בעיר הבירה, לפני כחמש-שנים, ו"החיבה" שלהם לצבא לא ממש שופעת, בלשון המעטה. המילים 'סתיו אדום' ו'קפטן גרילי' נצעקות לאוויר, כאשר השייטים מגדפים את החיילים ונאחזים בפריבילגיות הדתיות שקיבלו בתור מאמינים של אחת הכתות המוכרות באראנילד; הגסות של סלדןוגטסבי, והמהירות שבהם הם גולשים לאיומים, מציתה את האווירה והדברים עומדים על סף התנגשות דמים, כאשר החיילים חושבים בקול על לקחת מעבורות בכוח.
"הפקודות שלי הם להביא אותך לטירה בליווי צמוד בלא דיחוי, ואני מתכוון למלא אותן, גם אם אצטרך לנקות את החרב שלי מתכולת המוח המצומק של עשרה בטלנים צדיקים"
הדברים מגיעים אכן לסף שפיכות דמים, בעיקר לאחר שהנסיונות של שרלוט להרגיע את הרוחות עולים בתוהו; בסופו של דבר, שרלוט חוצצת בין הצדדים, ולזעמו של סלדן מחליטה להכנע, במובן זה שהיא תרכב לאורך הגדה לעבר הגשר. הקפטן רותח מזעם, והדבר רק מחזק את דעתו על שרלוט ומה שהיא שווה:
"עוד שעה וחצי רכיבה מזדיינת לכל כיוון, את רואה דיים, או איך שלא יקראו לך: זו חולשה. איפשרת לבני זונה הבטלנים האלו לירוק על חיילים ועל הכתר. זה למה, נשים כמוך לעולם לא יהיו לוחמות אמיתיות".
שרלוט סמוקה מזעם, ושני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם כאשר הטור מתחיל לרכב לצד הנהר; סלדן מוסיף עקיצה, שמעידה על כך שהוא יודע על מצבה הפוליטי הבעייתי של שרלוט במסדר סנט קלאודור ("זה לא ככה, שהאבירים זרקו אותך לכל הרוחות? רק חבל שהגדוד שלי לא קיבל איזו טבעת יפה, לפני שתקעו אותנו בפי הטבעת") הוא מוסיף עוד כמה דברי לעג בדבר החסות שנפרשה על שרלוט מצד הדוכסיות לבית לאדנברידג', שהיא 'קרובה כל-כך לליבן', ומסיים באזהרה מרומזת:
"נשים, זה מה שכולכן רוצות, ללכת לאיפה שהנסיכות הולכות, הא? רק אל תשכחי: גם נסיכה מסריחה מזיעה לפעמים, מתחת לתחרה המזורגגת שלה, וגם נסיכה גונחת כמו כולם, כשהאלים מפשקים לה ת'רגליים-"
שרלוט לא מסתירה את הגועל שעולה בה למשמע ההערות ושאר הגסויות, והחיילים מסביב מזכים אותה במבטים אפלים.

החלום: השיחה דועכת, ככל שהרכיבה נמשכת והשמש שוקעת, מאפשרת לאפור וכחול כהה להשתלט על הנוף המדכא של הגבעות הלחות; העייפות גוברת על שרלוט, ובעוד היא מטלטלת למעלה-למטה באוכף, היא שוקעת בהדרגה לתוך חלום מסוייט, שלכאורה מתרחש ממש באותו מקום בו היא רוכבת; בחלום, היא נערה פצועה ודקורה, שזוחלת, מגואלת בדם ובדמעות, בתוך הדשא, כאשר הכפר שלה בוער למעלה, וכולה פחד מדמויות אימים של אנשים אפורים, עטויים סמרטוטים וברדסים מזוהמים, בעלי עיניים יוקדות מטירוף ותאוות רצח; כל המשפחה שלה נרצחה בין הבקתות הבוערות, והיא יודעת שכמה מהמטורפים המיללים עדיין מרחרחים אחריה, גולשים בין הלהבות כשהם מיללים כמו חיות-
ואז, מבעד לערפל, מופיע טור של חיילים בגלימות בהירות; חלקם רכובים וחלקם רגלים; לרבים מהם מסכות כסופות שמזכירות ציפור; הם אינם הידרוסטים, אלא מדברים בשפה זרה; אישה גבוהה במסכה כסופה, שקמע לבן זוהר על הצוואר שלה, נראית כמפקדת שלהם; והיא מתווכחת בזעם שקט עם שני גברים שהולכים אחריה, עונה להם בכעס וביהירות; וניכר שאהבה אינה שורה ביניהם- הגם ששרלוט, בדמותה של הנערה הפצועה, לא מבינה מילה מהנאמר ורק מפללת שגם היא היתה אישה גבוהה ורבת-עוצמה בשיריון; אז היתה יכולה להגן על ההורים והאחים שלה מהאפורים-
ואז, התופת פותחת שעריה, בגשם של חיצים, שמיד אחריהם עולות יללות הטירוף של האפורים; החיילים הזרים נופלים בזה אחר זה; סוסים גוססים צווחים בכאב, בועטים באוויר וקורסים; שרידי החיילים מנסים לשווא להתארגן, לייצר מבנה של חרבות וגרזינים מול המטורפים המיללים שיורדים עליהם מכל עבר, צווחים את פסוקי הרוע שלהם-
הנערה מנסה לזוז, ואז שרלוט חשה את הסכין ננעץ בה מאחור; הדבר האחרון שהיא רואה, זה הפנים הרעולות למחצה, ידי הפלה לופתות את גופה המפרפר ומסובבות את הסכין- והכאב, אוי, הכאב...

ההתקפה: שרלוט מתעוררת מהחלום המזעזע מאוחר מדי, רק כדי להבין שחלק ממנו הפך למציאות-
החיצים אכן יורדים על החיילים משני צדדיה; באים ממרומי אחת הגבעות החשוכות; בדיעבד, נראה שיש הרבה פחות חיצים מאשר בחלום; החיילים מגדפים את שרלוט שנתפסה ישנה, וסלדן נוהם ושואג פקודות, מצווה על 'תרגולת מארב'; שרלוט, שנתפסת לא מוכנה, מגלה במהירות כמה היא פגיעה נוכח העדר אימון שלה בקרב רכוב, וכמה היא מתקשה לשלוט בסוס המבוהל שלה; הגם שלמרבה הפלא- או המזל- אף אחד מהחיצים לא מופנה אליה; כמו כן, להבדיל מבחלום, נראה שהאורבים נזהרים שלא לפגוע בסוסים (מה שיתכן שמצביע על מניע ארצי וכלכלי בהרבה למארב).
במעורפל, בעוד היא מנסה לתמרן ולהצטרף לחיילים שמנסים לאגף את התוקפים, שרלוט מצליחה לראות את הצלליות שלהם; הם שונים לגמרי מאותם אפורים מטורפים ומיללים מהחלום; התוקפים במציאות נראים כמו פראים עטויים בפרוות, עם מסכות פנים חלקיות שמושלמות בידי צבעי מלחמה מבוץ כהה, שמזכירים במקצת שפמונים; הציוד שלהם פשוט יחסית, וכולל בעיקר קשתות וחניתות; אחד או שניים מהחיילים נופלים, אבל נראה שהשאר מתורגלים יפה, מסתערים במהירות ועוד רגע יהפכו את התוקפים למותקפים-
אלא שאז, מתערב כוח נוסף, שהופך את הגלגל על סלדן והאנשים שלו, וגורם לסוסים שלהם לאבד את העשתונות ולהשתולל, באורח שמאלץ את הרוכבים להאבק בכל כוחם כדי לא להזרק מהאוכפים. בלא התראה, ממש מול הפרשים המסתערים, מופיע מתוך האפלה צל שנראה כמו חתול ענקי, שחור כזפת ובעל עיניים צהובות גדולות, גודלו לא פחות מזה של סוס מלחמה. החתול מתקמר ופולט יללה פרועה כזו, שכאמור גורמת לסוסים להשתולל מפחד; הפראים עצמם נכנסים לאקסטזה, מקישים בחניתות על המגינים, וצועקים משהו שנשמע כמו 'קוט-רא! קוט-רא!'
סלדן מתרומם מהעפר, ומנסה להוביל התקפה; החתול הענק נפנה אליו, ומול ברד האיומים והקללות, משיב לסרן ב"מיאו" המזלזל ביותר ששרלוט שמעה בימי חיה. שרלוט לא רואה את ההמשך, משום שהסוס המבוהל שלה פורץ בדהרה הלאה משם, ורק בדיעבד, היא מבינה שכאשר החיילים סגרו עליו, חתול הצללים הענק פשוט נעלם, לא לפני שמשהו התפוצץ, ומילא את החיילים בנוזל דביק, סמיך ומצחין; הפראים, כך נראה, כולל השאמאן שלדעת סלדן זימן את התעלול המכוער, הצליחו לסגת ולהעלם בחשיכה בלא פגע.
סלדן רותח מזעם, בין היתר על שרלוט; מבחינתו, היא אשמה בזה ששניים מהבחורים שלו נהרגו; שלא לדבר על זה שהוא לא הצליח לשים יד על אף אחד מהפראים, שללא ספק רצו לגנוב את הסוסים. הוא מתחיל לחלק הוראות נזעמות, ופחות או יותר מצווה לסלק את שרלוט מהעיניים שלו, לפני שהוא לא יוכל לשלוט בעצמו יותר; ממילא הם לא יגיעו הלילה למחוז חפצם – אז שניים מאנשיו מקבלים הוראה לקחת את שרלוט לפאתי העיר ולשמור עליה שם, עד שהוא יסיים לטפל באנשים ההרוגים שלו ולארגן את האחרים. הפנים שלו, כאשר הוא מביט בשרלוט, סמוקות מחימה ושנאה:
"זה באשמתך, אישה. שלא יהיו טעויות. אלמלא היית מפריעה לי ללמד את הפסיכים לקח, שלושים אנשים שלי, כל אחד מהם טוב ממך פי אלף, היו עדיין בחיים. את מבינה? אל תדאגי, את החשבון אני אעשה איתך, בהזדמנות".

פונדק השלושים ותשעה:
שרלוט נבוכה, מלאה רגשי אשמה ותחושות סותרות; אבל חשה הקלה בפרידה מהחיילים הגסים והזועמים.
לאחר רכיבה קצרה מאד, היא ושני המלווים שלה חוצים גשר, ותוך מחצית השעה מוצאים את עצמם בפרברים של 'קריית קוקו-לנד', או בשמה הרשמי אראנילד, רוכבים ומפלסים דרך ברחוב מוזנח וצפוף, בין שברי עמודים ומבנים מוזנחים, תעלות ניקוז פתוחות ומשואות אדמדמות, שמאירות היטב את החומות ההרוסות למחצה שנישאות כעת מעליהם.
עד מהרה, שרלוט והמלווים שלה מוקפים בקבצנים, תמהונים שלוחשים לה על אותות פלאיים, יום הדין, וקטורות לזיכוי נשמות הרבים. החיילים מסלקים אותם בגסות, קודרים ועויינים, ועד מהרה הם מגיעים לפאתי מה שנראה כמבנה פונדק גדול וישן, שמתנוסס עליו שלט 'היכל השלושים ותשעה', ניצב במלוא הדרו המפוקפק מעל בריכת שתיה גדולה ומזוהמת לבהמות. החיילים היו מעדיפים להגיע לרובע הזרים של העיר, שם האנשים שפויים יותר, אבל סלדן הורה להם להגיע לכאן, כי זה מצוי ממש בפאתי העיר, ומכאן יהיה אפשר לקחת את שרלוט השכם בבוקר ולדהור במהירות לעבר 'האייל הכומש'.
אלא, שהשומר בשער הפונדק חוסם את דרכם של החיילים; המקום שייך לכת הפרסיליאנית (ובלשונו 'הולכי דרך האמת של האדון והגבירה'), וחל איסור על הכנסת נשק, מלבד ל'מי שאמונתו עזה וליבו טהור'- את שרלוט הוא מזהה כפלדינית, ולכן הוא מוכן לפטור אותה מהחוק, אולם לגבי החיילים, הוא מתעקש. עליהם להפקיד את נשקם או לחנות מאחורי האורווה ו'מי יתן והאדון והגבירה יאירו את האפלה שבלבבכם"
החיילים מגדפים בגסות, אולם המצב החוקי ברור והוא לרעתם; הפרסיליאנים של אראנילד חוסים תחת פריבילגיות מלכותיות המאפשרות להם לנהוג כך, והחיילים מוצאים עצמם חסרי אונים. לכן, הם נסוגים, לא לפני שהם מזהירים את שרלוט ש'על הבוקר, את בחוץ בשניה שהקפטן קורא לך, גם ככה הוא חם עלייך אש, אז אל תוסיפי עוד לחשבון'.

שרלוט, בלב כבד מאד, נוטשת את החיילים ונכנסת למה שנראה כמו אולם הסבה פשוט מאד, הומה וגדוש עד אפס מקום במאמינים ובמאמינות, שבדיוק מקשיבים לדרשת חימום של ברנש צעיר, חסון ונאה למדי בשם ג'רולדסיל, בגלימות בהירות ובשיער צהוב ארוך; מהנאום שלו, שלא חסר אגו ושבח עצמי, מסתבר לשרלוט שהוא היה בעבר רדיקל, אולי אפילו בכיר למדי, עד שגילה את האור:
"אחים, אני הייתי שקוע בעומק-עומקם של חיי השקר של הרדיקל הורוד. היו לי מסיבות כל לילה, מה-זה מסיבות! ונשים, נשים טובות... אבל אז, אז ראיתי את האור, אחים, ונגאלתי!"
קריאות 'אמן' עולות מכל עבר; כאשר סיל ממשיך ומטיף שכולם, כולם (ולפי הטון, בעיקר הוא), נשמות מוארות, בני נסיכים ברוח, ויכולים להתעלות לדרגה של בחזקת אדון או בחזקת גבירה, לפי העניין. הנשים הצעירות שבקרב המאמינים, בחלקן, תולות בו מבטים מעריצים ובעלי ניחוח פיזי למדי, כאשר הן צורחות 'אמן' ומריעות לאחר כל אחת מהפנינים שלו.

שרלוט סוקרת את המקום, ומבחינה גם במי שנראה כסמכות הרוחנית האמיתית של המקום, כוהן פרסיליאני מבוגר למדי; הלה, ישוב בכס הכבוד בפאתים המוגבהים של האולם, ונראה ספק משועשע וספק משועמם מהנאום של האח סיל. שניהם –גם הכוהן וגם סיל, מבחינים בשרלוט, כאשר היא נכנסת; וסיל מתבלבל לרגע באמצע הנאום, כאשר מכאן ואילך, קשה לו להתאפק מלסקור אותה בעניין חמדני משהו; לעומת זאת, אחד מהאחים המשמשים בקודש ניגש אל שרלוט בשם הכוהן הזקן, ששמו האב קראונלייט (סוג שמות שמאפיין לא פעם פרסיליאנים), ומציע לה להוליך אותה אל מקום טוב ולהגיש לה מזון ומשקה; הוא מדגיש, כי האב הקדוש ירצה להחליף איתה כמה מילים בהמשך, "בעניין חשוב ביותר שנוגע למלחמה בין הטוב לרוע, שהם בגדר עיסוקה כפלדינית, גם אם כזו שטרם לגמה ממעיין האמת של האדון והגבירה".

לשרלוט מוגש מרק חם, מזון פשוט וטוב, ויין אדום מתוק; ובעוד הנאום נמשך, והיא עצמה שמה לב למבטים של סיל ולא ממש מתרשמת מהם או חשה משיכה כלשהי (בלשון המעטה), מושכים את תשומת ליבה קולות נוספים, שבוקעים מהמטבח, לא הרחק מהמקום בו היא יושבת.
סקרנותה של שרלוט גוברת עליה, והיא מתגנבת לעבר דלת המטבח; שם, בין הקדרות המהבילות, ערמות הירקות ושאר הטובין, מתרחשת סצנה מוזרה למדי; צעיר מטורזן ובעל חזות מאד עדינה (כמעט נשית), כורע ברך בפני המבשלת- אישה גבוהה, חסונה, לא צעירה במיוחד (נראית כבת ארבעים, ומבוגרת בהרבה מהצעיר), עם שיער בלונדי-זהוב ומבטא מסקארי בולט מאד.
הצעיר, שמתגלה כטרובאדור בשם קוואן, כורע ברך לפניה (שמה הוא אירניס), ולשווא מנסה את כוחו בפניני אהבה רומנטיים; משבח את יופיה באורח מלודרמטי, בעודו מצהיר על אהבתו; הוא מהלל את זרועותיה הלבנות, את פניה האציליים, את החזה המפואר שלה, שנועד שיענדו עליו תליוני ספיר ונופך ואודם-
אירניס מגיבה בציניות, בעודה חותכת במהירות ובמיומנות רבה להפליא את הבשר והירקות שעל השולחן שלפניה.
אבני אודם, היא מעירה במבטא הכבד שלה, זה יפה מאד; אבל בינתיים, אין לקוואן כסף אפילו לארוחת ערב; כך שאם הוא אז שיחתוך את הכרוב; אבני האודם יצטרכו לחכות. קוואן, שהגינונים המעודנים שלו (הוא נראה לשרלוט נשי עוד יותר ממילטון המנוח), הופכים מגוחכים עוד יותר כאשר הוא נאלץ להתחיל לחתוך את הכרוב ביד אומללה ומגושמת, רוטן שידיו היו צריכות לכתוב סימפוניות, שירי אהבה נשגבים-
"בינתיים, חותך כרוב. גיבורים כאלו בחלומות של עצמם, יש עשרה בשישה טיגו (מטבע מסקארי), רובם מתים מהר מאד, ועד אדמה שלהם צומחות כרוביות. עדיף תשאר כאן, תביא תועלת ועוזר בבישול. שטויות יש לה מספיק מהצדיקים והקדושים כאן מסביב-"

שרלוט, שחשה משועשעת מאד מהמחזה, אינה יכולה שלא להבחין, שכאשר קוואן שוקע בכרוב ואינו מביט, המבט שאירניס שולחת בו אינו מזלזל או רע, אלא נהפוך הוא; בדרכה הצינית והמחוספסת היא נראית כדי מחבבת אותו.

שרלוט מנסה לפתוח בשיחת נימוסין, אולם דקה קצרה לאחר שהיא מתגלה, הכוהן הזקן קראונלייט בכבודו ובעצמו יכנס למטבח, מלווה בכמה מהאחים השומרים שלו. הכוהן מביע תמיהה על כך שהוא מוצא את שרלוט במטבח; ואילו אירניס, כולה צייתנות פתאומית, תכרע ברך ותנשק בנימוס את הטבעת של הזקן. הטרובאדור הצעיר יעשה זאת כך, מתקשה להסתיר את מרירותו.
הכוהן הזקן משבח את אירניס על הבישולים שלה, ולגבי הבארד הוא מוסיף, כמעט בהיסח דעת, שהוא צעיר מצוין, אבל הוא היה צריך למצוא עבודה מהוגנת, אולי כסקרייב; מה צר שהוא אינו משתכנע לאמץ את האמת אל ליבו בכדי שניתן יהיה לעזור לו. ואזי, קראונלייט הזקן מתפנה אל מה שניכר שהיה חשוב לו – השיחה עם שרלוט, הוא מוביל אותה מהמטבח והלאה, ומאולם ההסבה אל גרם מדרגות צדדי.
בנעימות, הוא אומר לה שבואה לכאן הוא הפתעה נעימה, בלתי צפויה- או שמא, לא באמת בלתי צפויה, בהתחשב באותות שהוא ראה; סימנים מוזרים, רובם אפלים ומפחידים, אבל חלקם-
כאן הוא מתלבט ובוחן את שרלוט; בקול, הוא מציע לה להתלוות אליו לראות כמה תמונות של צדיקים וקדושים; בשקט, הוא מדבר באורח ענייני מאד, ואומר שהוא רוצה לשוחח איתה על עניינים חשובים שצריכים להדאיג את כל מאמיני האור, ולא רק את המאמינים באדון ובגבירה.
ג'רולדסיל מנסה להתפרץ לשיחה, מלא כולו בשביעות רצון על הנאום שלו, ולמעשה רוצה בקרבתה של שרלוט.
"אז מה, אב קדוש, ראית את העיניים שלהם כאשר דיברתי? אז מי, מי עשה עבודה מעולה?"
הוא משתדל להתעלם מהרמזים של הכוהן, וטוען כי הוא רוצה להשתתף בשיחה, כבן בכיר של האור; הוא גם ממהר לשבח את שרלוט ולציין שהיא יפיפיה, כמעט מושלמת, מלבד העובדה שהיא רוכבת עם האפסים המרובעים של הצבא (לא בפעם האחרונה, כאשר סיל לא שם לב, נפלטות לו מטבעות לשון וצורות ביטוי מימיו העליזים כרדיקל).
האב קראונלייט נוזף בסיל, אבל אומר שגם הוא לא מרוצה מהצבא, בעיקר לא מהמושל החדש ומהגדוד שלו; פעם, זה היה פרס נעלה לשלוט בעיר הקדושה הזו. כיום...
סיל מתערב שוב ומנסה לשאול את שרלוט על ההרפקאות שלה, ו"כמה יצורים היא כיסחה", ומתפאר בזה שהוא לוחם גדול, כי לפני שגילה את האור הוא היה בכיר במיליציה החוטאת 'חצרות השמחה' של הרדיקלים. למען האמת, הוא היה הטוב ביותר, והוא ישמח להראות לה בהזדמנות כמה תרגילים עם חרב-
סבלנותו של הכוהן הזקן פוקעת, והוא מרחיק את סיל ושולח אותו באיזו מטלה לצד האחר של הפונדק. אזי, קראונלייט נאנח ורוטן משהו על המאמינים הצעירים של היום; אגב כך, הוא חושף מחלוקת תיאולוגית לא לגמרי מוכרזת בקרב הפרסיליאנים. הוא עצמו, לא מחבב במיוחד את האמונה הפופולרית מדי כיום, של התעלות רוחנית ל'בחזקת אדון' ו'בחזקת גבירה', אלא מעדיף את הגרסה הישנה והפשוטה, של אדון אחד וגבירה אחת, שיחזרו בבוא היום מעולם המתים... אבל כרגע, עניינים דחופים יותר ואפלים יותר מעיקים עליו. הוא ראה אותות בכוכבים ובאש, אותות נוראים. הוא מברר, עד כמה שרלוט יודעת מה המשמעות העתיקה של ליל ההיפוך של אמצע הקיץ; הלילה שבעידנים קדומים, היה המועד בו כנסיית הזדון של אש הצללים ביצעה טקסים איומים. הוא משוכנע, שהשנה צפוי משהו איום לקרות.
ואז, כאשר שרלוט שוקלת את הדברים וחשה שהיא חולקת חלק מהחששות, הוא עובר לדיבור מעשי יותר, ומסביר לה כמה פרטים על הפונדק, ומדוע הוא נקרא 'היכל השלושים ותשעה'; המקום נכבש בכוח מידי כת אפלה ומרושעת, אי-אז בעבר; ושלושים ותשע נשמות אמיצות איבדו את חייהן ונקברו עמוק מתחת לפונדק. הוא חושד, או למעשה גילה, שמישהו... או משהו, התגנב למטה וחילל את מנוחת הגיבורים. הוא אינו בטוח האם מדובר בבוזזי קברים, חיות שעלו מהעולם התחתי, או משהו גרוע יותר- ומאחר ואין לו אנשים משלו שהוא יכול לסמוך עליהם במשימה כזו, הוא מבקש בענווה מדייםגריווינד, הפלדינית שעלילותיה הרבות, לרדת לשם ולבדוק מה מחלל את מנוחת הגיבורים – ובמידת הצורך, גם להאבק בו.

בנקודה הזו, רחשים מלמדים את שרלוט והכוהן שמצוטטים להם; כאשר שרלוט פותחת בתנופה את הדלת, מסתבר שהבארדקוואןוג'רולדסיל נאבקו זה בזה בלחש על עמדת הציטוט הנוחה מעבר לחור המנעול- וכעת, הם כמעט נופלים זה על זה לתוך החדר.

הכוהן הלום מכעס, ובמשך דקה לא מוצא את לשונו.
קוואן, הבארד העדין והרומנטי, מתחיל להתחנן בפני שרלוטשתקח אותו איתה; הוא חייב, חייב להשתתף בעלילת גבורה כמו בשירים, ואולי למצוא משהו זוהר ויפיפיה כדי להביא תשורה לאהובתו. ליבו ישבר לרסיסים, הוא ימות אם אירניס הנאווה תוסיף שלא להשיב לו אהבה-
ג'רולדסיל נוחר בבוז, ומעיר שגם לו, כאשר היה רדיקל חוטא ופוחז, הזדמן לחשוק וגם לזיין כמה וכמה מבשלות; אבל הוא אף פעם לא עשה מזה כל-כך הרבה רעש. ליידי גריווינד, לעומת זאת, תזדקק ללוחם מסוקס וקשוח כמוהו. חוץ מזה, קוואן לא קשקש, לפני כמה ימים, על קניית מתנה לאירניס, איזה תליון שכת טהורי-הלבב הציעה למכירה?
קוואן אומר בקול נעלב, שההוא מטהורי הלבב לא רצה למכור לו.
סיל מגחך.
"בטח שלא, הרי אין לך כסף בכלל. ובמידה והמטורללים השעירים ההם לא מוכנים לקבל תשלום במטבע עובר-לחודר..."
"אתה בהמה גסה, זה מה שאתה!"
הכוהן הזקן נראה מבוייש ומיואש; ושרלוט עצמה מופתעת למדי, נדחית מסיל, אבל חוששת שאולי תזדקק ללוחם מיומן נוסף לצידה; ומצד שני, מזדהה ומסמפטת מאד את קוואן. באורח לא מפתיע, היא מודיעה שהיא מוכנה לקחת את שניהם איתה.

התגליות בהיכל הקבורה:
החבורה שזה-עתה-התארגנה עוברת דלת-תבליט נעולה שהכוהן הזקן פותח עבורה, ויורדת אל תוך המסדרונות החשוכים והמאובקים שמתחת, בואכה היכל הקבורה המוצלל. שרלוט מסוגלת לראות את תבליטי הקיר הפרסיליאנים שנראים חדשים בהרבה מכפי שהכת טוענת, ולא עשויים טוב במיוחד, בעוד שני מלוויה לא מפסיקים להתכתש בשקט מאחוריה; סיל מלגלג על המידות הנשיות של קוואן, ועל כך שעדיף היה שהוא היה נשאר למעלה ושר על פרחים; וקוואן מכנה את סיל בהמה גסה, ו"בסוף עוד יוכח, כי ליבי יהא אמיץ יותר מזה שלך!"
אגב שסיל מאיים כי אם ימצא מי חילל את הקדשים של היכל הקבורה הקדוש, הוא יפרק אותו לחתיכות (וכל העת, גם דבריו וגם שפת הגוף שלו לא מפסיקים להקרין נסיונות להרשים את שרלוט בגבריות שלו), שרלוט לומדת עוד על הסתירה בין האמונה החצי-רשמית שנפוצה בין המאמינים מהשורה, שהמתים שנקברו כאן הם תלמידים עתיקים של אובליוס הקדוש (קרי, בני למעלה מאלף שנים), בפועל נראה שההיכל הותקן לפני דור או שניים לכל היותר, כאשר ההרוגים שנטמנו שם נהרגו במסגרת מאבקי הכתות של ראשית המאה, כנראה בקרב מול כת מטורפת ואלימה במיוחד, שסיל מכנה 'המסדר האפור'; שרלוט שומעת מסיל, שאותם מטורפים רצחניים, שביצעו מעשים מזעזעים, סיימו את קורותיהם בהתאבדות קולקטיבית מזעזעת ("ויפה שעה אחת קודם").
בסופו של דבר, החבורה מוצאת את עצמה בהיכל התחתון, שהוא היכל עצום בגודל, מואר בידי גבישים ירקרקים גדולים שהותקנו במקומות שונים במרכז שלו, ובחלקים מסויימים שלו (למעשה, בשלושה מקומות), קיימים מבנים פנימיים שהם כוכי הקבורה של שלושים-ותשעה החללים הקדושים. המקום מוזנח, גס למדי, ומלא בקורי עכביש ישנים; ושרלוט חשה צחנה דקה. סיל מציע לשרלוט ללכת לפניה כדי להגן עליה, אגב שהוא קורץ לה ונדחה בקרירות.
ככל ששרלוט מתקדמת יותר לתוך האולם, כך הצחנה מתגברת; בכוך הראשון והקרוב ביותר לכניסה, יש סימנים שמישהו דחף את הדלת ונכנס פנימה, אבל משהו הבהיל אותו וגרם לו לסוב על עקבותיו; ומשהו בטביעת הרגל נראה לשרלוט מוזר (הגם שללא ספק זה משהו שנע כמו אדם וגודלו גודל אדם). המתים עצמם כבר הפכו לשלדים, אבל אין ספק שהם כאן שנות דור או משהו דומה, ובוודאי לא מימי אובליוס הקדוש. נקל לראות, שהאנשים הללו מתו מוות אלים מאד, אבל במקום אחר- ולאחר מכן הם הועברו לכאן ונקברו באורח מכובד. רבים מהם שוכבים בשרידי שירונות מוזרים, כאשר נשקם המנופץ או החלוד, חרב או גרזן, מונח על חזם. שרלוט מבחינה במוטיב, בעיקר על השיריונות היותר משובחים, שחוזר על עצמו – עיטורים של כנפיים או ציפור דורסת. פה ושם, כמה מהחפצים קושטו באבני-חן זולות מאד, אבל אין משהו שנראה יקר ערך באמת.

הלאה משם, לעבר החלק הרחוק של האולם, ניכרים יותר ויותר סימנים של פריצה גסה; כולל גלילי עישון מתפוררים, עצם תרנגולת מכורסמת למחצה, ועוד; חדר הקבורה השני נפרץ ונבזז, אבל המלאכה שעשו הבוזזים לא היתה יסודית, כי כמה מהאבנים הזולות, כמו גם מטבעות ישנים, נותרו להתגולל על הרצפה. מצד שני, גסות הרוח של הבוזזים ניכרת לעין-
וכאן, ממש באמצע החיפוש, החבורה מותקפת מאחור, כאשר קולות תסיסה וצקצוק עולים מהעלטה; מהתקרה נופלים או גולשים זחלים שמנוניים, ענקיים, עם מעגלי שיניים זיזיות; קוואן צורח מבהלה, אבל מתעשת ומתחיל להשתמש בכוחות שלו כדי לחזק ולרפא את שרלוטוסיל; ואלו מצליחים להדוף, לאחר כמה חילופי מהלומות, את הזחלים הרעבתניים; כמה מאלו נופלים והשאר נסוגים לעת-עתה אל תוך העלטה של ירכתי האולם.
"הו, איכס!" ממלמל קוואן "איכה חדרה טומאה מרושעת שכזו אל ההיכל-"
"נו, אתה צריך לדעת. אתה המומחה בחדירות".
"אם אין לך דבר-מה חכם לאומרו, אדוני, ואין לך-"

מהקולות והרחשים שרלוט מבינה, שזחלים רבים רוחשים בפאתי ההיכל, ויתכן שבואם היה מה שהרתיע את הבוזזים וגרם להם לסגת באמצע המלאכה המתועבת. סיל נבוך מעט, ותוהה כיצד מכשירי הקדושה והכוחות המוארים של הכוהנים דהו עם הזמן, ואיפשרו לתועבות כאלו להתגנב להיכל הקדוש.
כך או כך, מלאכת החילול והזוהמה מגיעים לשיאם בכוך הקבורה השלישי, הרחוק ביותר מהכניסה לאולם, וכנראה הקרוב ביותר למקום ממנו חדרו הבוזזים. הדלת רוטשה ונעקרה למחצה מהצירים; מישהו, פשוטו כמשמעו, חרבן לתוך כיור הטהרה; השלדים של הלוחמים המתים נזרקו בגסות מתוך הארונות שלהם ומתגוללים על הרצפה, ואחת הגולגולות נעקרה ממקומה ושימשה כנראה, פשוטו כמשמעו, למשחק 'מסירות' בין שניים מאותם בוזזים נתעבים; שרידי גלילי העישון הגסים, כמו גם שרידי מזון בשרי גס, פזורים בכל מקום.
ובעוד הדמויות סוקרות את המחזה, הזחלים שבים ותוקפים, הפעם בכוח גדול יותר, כאשר שני זחלים גדולים וג'לואידיים במיוחד מנהיגים את המתקפה, ומאלצים את הדמויות להאבק ולהשקיע כוחות לא מעטים; אולם דם הפעם, השילוב בין הכוחות של השלושה מספיק בהחלט כדי להדוף את השרצים בחזרה אל תוך הצללים; סיל– רברבן ככל שיהיה – מתגלה כמי שלא שיקר לגבי היכולות שלו כלוחם, וכבכיר לשעבר במיליציית 'חצרות השמחה'; המיומנות שלו בחרב דו-ידנית היא מרשימה מאד, כולל היכולת לתמרן איתה במהירות ולבצע התקפות שיסוף כנגד כמה יריבים בעת ובעונה אחת.

בסופו של דבר, שרלוט מגלה את השרידים של מי שהיה כנראה בעל הדרגה הבכירה ביותר מבין המתים, לפי שרידי השיריון המעוטר ומסכת הפנים שלו, שעוצבה בדמות ציפור דורסת. נראה, שאותו לוחם נהרג משילוב בין כמה כלי נשק כבדים, וכן סימנים ברורים לפגיעת קסמים, כנראה על בסיס אש. נראה, שהבוזזים- לפי הסימנים לפני שעות בודדות בלבד- התעללו במיוחד בגופה שלו, ובזזו את הארון שלו באורח יסודי, כולל גירוד השיריון והמסכה כדי לקחת את אבקת המתכת היקרה; הם תלשו את הגולגולת מהגוף, כנראה כדי לקרוע משהו מהצוואר; ועוד.
נקודה מעניינת נוספת, ששרלוט מגלה, הוא שאחד הארונות באותו חדר קבורה אחרון ריק לגמרי; יש בו רק אבק ישן, אבל שום סימן ממשי לשלד של לוחם הרוג או לשרידי שיריון.
סיל רותח מזעם על חילול הקודש, ונשבע בפירוט מה הוא יעשה לבוזזים כאשר יתפוס אותם; קוואן מעט מפוחד- אם מנוחת המתים חוללה כך, יתכן שיקרה משהו נורא, כמו באגדות העתיקות? ומה יקרה אם יצורים נוראים יעלו למעלה בלילה, כאשר אירניס הנאווה-"
"אז היא תגרש אותם עם התרווד שלה, אלא מה? די לבכות, ילד"
"לך לכל הרוחות".
הדמויות יוצאות מחדר הקבורה השלישי בחזרה אל האולם המרכזי, כדי לעקוב אחרי העקבות של הבוזזים. בסריקה נוספת, הם מגלים פינה נסתרת, שגם היא נהפכה וחוללה; המקום נראה כאילו מישהו נהג להשתמש באוסף של יריעות בד, כרים וכו כפינת התייחדות או תפילה; הבוזזים דקרו את הכריות, ככל הנראה כדי לבדוק אם הוחבא משהו בתוכם, ולאחר מכן עשו על המצעים את צרכיהם; ניפצו כמה כלים שעמדו כאן, ודחפו חניתות לתוך חורים בקיר, כמו כדי לבדוק אם משהו או מישהו מסתתר שם.

לאחר עוד חיפוש, הדמויות מתארות חלק מהקיר שהתמוטט בהדרגה בפאתי האולם; מעבר אחד, מצחין במיוחד, מוליך למה שנראה כמאורות הלחות מהן באו הזחלים; ואילו מעבר אחר נראה עביר יותר, ומוליך במתינות כלפי מטה- ולשם מוליכות העקבות המוזרות של הבוזזים (בנקודה מסויימת, שרלוט תוהה לגבי צורת האצבעות או סוליות המגף שלהם).

המרדף אחרי הבוזזים:
החבורה פותחת במעקב, דרך מערות לחות, וצועדת לתוך מסדרון מעגלי רחב, מצחין ולח להדהים, שמקיף מאגר מים תת-קרקעי מרופש, שחלק מהפסולת או הביוב של פאתי אראנילד נקווה לתוכו מהתקרה, ופאתיו מצמחים סוף חום ודביק ושאר צמחים מעופשים. אוכלי נבלות סגולים, ענקיים וקרומיים מתנפלים על הדמויות בקפיצה מתוך הצמחים הלחים, ונהדפים לאחר כמה סיבובים של קרב אלים, שמספיק בכדי להבהיר לאלו מהם ששרדו כי עדיף להמתין לטרף קל יותר.
הנתיב מוליך הלאה, דרך שובל של ריחות מתקתקים-חמצמצים; אבל אי-כה עולה בידי שרלוט להתגבר על מה שמתגלה כקסם הטעיה גס, אבל יעיל מאד, שכמעט והוליך את החבורה בנתיב מוטעה, שהיה מוביל את הדמויות ישר לתוך מאורות שורצות בתריסר או יותר רפשני ביצים מגודלים, צהבהבים ומגעילים, כולל יכולת להפתעה, ונפילה לבור לח ומלא בטינופת רעילה למחצה.
שרלוט מצליחה להתגבר ולהבין את הקסם, להביא את החבורה לסגת ולשוב לנתיב הנכון; זה פונה ממאגר המים המטונף והלאה במקום אחר, יורד דרך מנהרה סלעית ומלאה זקיפי סלע לחים, ומתפתל אל תוך מנהרות נמוכות ואפלות עוד יותר, מלאות בטחב, ולאחר מכן בפטריות ענק שעירות שמימדיהם הולכים וגדלים; הדמויות נטשו את נקבות הניקוז של העיר וירדו אל תוך אחד המפלסים של העולם התחתי.
כאן, משתרע מרחב עצום, או ליתר דיוק מערה ענקית, כל-כך רחבה וגבוהת תקרה, עד שמשלב מסויים לא ניתן לראות את הגבולות הצדדיים והתקרה שלה; הפטריות מגיעות כאן לגובה כפול מגובה אדם, ופה ושם נפערים בקרקע בקעים עמוקים מאד; כאשר בסופו של דבר, הדמויות מגיעות למעין צומת דרכים, שיוצר אחד הבקעים האלו, ובה הדרך בה הלכו ממשיכה על פני גשר קורות גס, לאחר שהיא מצטלבת עם דרך נוספת;
אי-שם, מעבר לבקע, עולה עשן ויש אותות של מדורות; ואילו בצומת עצמו, הדמויות נתקלות בשני זקיפים ממי שהם כנראה הבוזזים- יצורים שמתגלים להיות אנשי חזיר; שילוב גועלי בין אדם לחזיר בית ורוד ושמן, עם עגילים מטונפים בזרבוביות, עיניים קטנות וצהובות חבויות בין קפלים ורדרדים-חומים, בתוספת שיער מקורזל ופיאות לחיים ארוכות וזיפיות, ציוד לחימה דומה מאד לציוד של בני-אדם, כולל לבוש ועוד; הם יושבים, לא דרוכים מדי, ועסוקים בעישון גלילי עישון גסים ומעלי ריח כבד ורע.
הדמויות מפתיעות את שני הזקיפים וקוטלות אותם עוד לפני שהם מספיקים להשמיע אזעקה.
כעת, החבורה יכולה להשקיף אל עבר המדורות הלא רחוקות מדי שבצד השני של הבקע, ולגלות באורח כללי את מה שנראה ככפר או מאחז קטן של אנשי חזיר, מוגן בגדר עץ גבוה, שמאחוריה לפחות שלוש או ארבע בקתות גדולות. הדמויות מבצעות הסחה, בחסותה שרלוט מצליחה לטפס על אחת מעמדות השמירה המוגבהות של אנשי החזיר, ולקטול בשקט את הקשת ששמר שם; מכאן, יש לה תצפית מצויינת פנימה, כולל אל תוך מה שנראה כצריף הראשי, והשמור היטב; איש חזיר מגודל וחמוש היטב, שנראה כלוחם הבכיר, מפלס דרכו פנימה, נראה כעוס ועצבני כאשר הוא פונה אל השומרים. מסתבר לשרלוט, שלאנשי החזיר אין שפה משלהם, והם משתמשים בניב של הידרוסטית נמוכה, שמאפשר לשרלוט להבין את רוב הנאמר.
הלוחם המגודל, ששמו נשמע לשארלוט דומה ל"ביבוסו" (Bibusu), נכנס פנימה; ונראה שבפנים, הוא נקלע למריבה קולנית עם המנהיגה האמיתית, שהיא קוסמת (שמה נשמע לשרלוט, מעבר להגיה הגסה, כמשהו שדומה ל"שארולה"). מהשיחה עולה בבירור, ששארולה מסוגלת ללבוש דמות אנושית, הגם שלא מוצלחת במיוחד ועדיין חזירית למדי. החבורה מתגנבת כדי לצותת; מאחר ואנשי החזיר ששומרים על הבקתה של שארולה עסוקים בלצותת בעצמם, שרלוט לא מתקשה להתקרב ולהטות אוזן; שארולה, רותחת מזעם ומתוסכלת, עסוקה בפנים בלשפוך קיתונות של צרחות על ביבוסו, כנראה בגלל השלל הלא מרשים שהביא מהפשיטה.
"שייניס, אלו כל השייניס שאתה מביא הנה? אתה חתיכת בן-קדל לא שווה פני, ביבוסו! לא יודעת למה אני מחזיקה אותך בכלל! זבל, עצלן, ידיים שמאליות, איפה שייניס שלי, איפה! עוד רגע אני יזרוק אותך החוצה ואשים את יאביר במקומך-"
"מה אני אשם?! אם את חושבת שיאביר או אבגוח היו מצליחים יותר, שילכו הם. איפה אני אשיג שייניס על מתים מזויינים עם צמידי ברזל? וכאילו את הינשוף הלבן הנוצץ את לא קיבלת ממני-"
"אתה אל תתחצף פה! קדרת האם-האם, שלי! קסם, שלי! דיבור עם מכשף גדול מהצבא, שלי! אז גם שייניס שלי!"
הויכוח הופך לנחרות כועסות, ואז ביבוסו נראה כשהוא יוצא החוצה, בועט בכעס באבנים וצועק בגסות על השומרים להביא לו עישון
"חושבת היא טובה יותר מכולנו, רק בגלל יכולה הופכת צורה מכוערת שלה. שתתפגר עם הקסם שלה-"
"ששש... אתה לא רוצה היא תרד עלינו שוב-"
"חרא בזרבובית!"
השומר מציע לביבוסו לתת לקוסמת להרגע, כמו תמיד, תן לה לשחק בשייני הגדול, והיא תרגע. אבל הכי חשוב- מתי יגיע הכסף מאנשי הצבא? נמאס לבחורים לעבוד בחינם-"

עצם השאלה מכעיסה את ביבוסו.
"מה אני שוב אשם כאן?! תפסנו אישה מזדיינת? לא תפסנו. כולכם ידעתם מראש: נתפוס- נקבל; לא נתפוס- לא נקבל" ביבוסו נוחר, יורק בזעם ומסתלק לכיוון בקתה אחרת.

קוואן מציע שהוא יתגנב החוצה לעבר הצומת, באומרו שהוא מסוגל לבצע הסחה במקרה הצורך באמצעות כמה מהקסמים שלו, מה שיאפשר לשרלוט להסתער על שארולה ואולי לחקור אותה; שרלוט מזועזעת וחוששת מאד מהאיזכור של אנשי צבא, שמשתפים פעולה עם יצורים מסוגם של אנשי החזיר- שלא לדבר על השאלה, לאיזו תכלית לא כשרה.
שרלוט מקבלת את ההצעה, בלב כבד ומלא חששות; וקוואן אכן מספק את הסחורה והיטב; רעש גדול שהוא מפיק באחד מהקסמים שלו, גורם לאנשי החזיר להוציא את רוב הלוחמים שלהם, כולל ביבוסו, כדי לקדם את ההתקפה הדמיונית; שארולה יוצאת מהבקתה, כדי להביט אחרי האנשים שלה, כשהיא רוטנת שהם לא ראויים לה; ואכן, היא מסוגלת וגם לובשת צורה אנושית- חזירית-ורדרדה אכן, אבל אנושית בכל-זאת; וכנראה שעל כך (חלק) מגאוותה. שרלוט מבחינה במדליון היפיפה שמונח עליה- מדליון בדמות ינשוף לבן זוהר; אין לה ספק, מהיכן נבזז החפץ הזה, והדבר ממלא אותה בכעס.
וכך, שרלוטוג'רולדסיל יוצאים להתקפת פתע על שארולה וקומץ השומרים שנותרו עימה; שארולה מתגוננת, בין היתר בדמות לחש בועת מגן, וכמה לחשי תקיפה בסיסיים יחסית- אבל הכוח של הדמויות, שההפתעה לצידם, מכריע במהירות את שומרי הראש שלה ומנפץ את הבועה שלה. שארולה נפצעת, מנסה לסגת; אבל סיל תופס אותה מאחורה, ועד שזעקותיה מביאות בריצה את אנשי החזיר שהסתערו על ההתקפה המדומיינת שרקח עבורם קוואן, שארולה לפותה בידיו כאשר החרב שלו מוצמדת לגרונה, כשהיא נוחרת ומצווחת בפחד וזעם; סיל מצווה על אנשי החזיר לסגת מדרכו, או שיראו איך הוא נוחר את המנהיגה שלהם כאן ועכשיו.

(וגם אם מחשבה מרושעת כזו או אחרת עברה בראשו של ביבוסו, נראה שאנשי החזיר זקוקים לקוסמת שלהם, והתרגיל עולה יפה; הדמויות מצליחות להתמקח ולהגיע להסכמה שיפנו להן את הדרך עד לצומת, ושם הם ישחררו את הקוסמת, בהנחה שאנשי החזיר לא ינסו להתחכם).

בין לבין, ועוד לפני שהלוחמים של שארולה מגיעים, שרלוט חוקרת אותה, לא ממש בעדינות של גבירה מנומסת.
מתוך המלמולים של שארולה, התלונות והזעם שלה על הדרך בה נוהגים בה, האיומים ועוד, שרלוט מצליחה להבין כמה דברים, שמחזקים את החשש שקצינים בכירים מחייל המצב המקומי, נמצאים בקשר טוב מדי עם אנשי החזיר, ולצד תשלומים, הם מוכנים גם להעלים עין ממיני עשבים מפוקפקים מהעולם התחתי שאנשי החזיר מוכרים לאנשי קשר בעיר. מעניין יותר, הוא המידע שאנשי הצבא מחפשים אישה, שארולה לא יודעת בדיוק מיהי, מלבד שהיא 'משרתת חצופה, זקנה היא חושבת, שברחה מטירה גדולה וגנבה דברים יפים, דברים שלא מגיעים לטלפיים פשוטות כמו שלה' – ואנשי הצבא (דרך מה שנראה כקצין-קשר שהוא בעצמו קוסם) הבטיחו הרבה מאד בתמורה ללכידה שלה.
שארולה מיבבת בכעס על המדליון שנלקח ממנה; זה השייני שלה, הוא הפרס החמוד שלה, הוא מתאים לצוואר היפה שלה, לא לאיזה חרא מסקארי שמת לפני שנים.

לאחר שהדמויות משחררות את קוסמת החזיר המצווחת והכועסת, שצווחת מרחוק איומים בנקמה, אבל ממהרת לסגת מהטווח, קוואן מהרהר בקול על להעניק את המדליון במתנה לאירניס; אירניס תמיד אהבה ינשופים וציפורים בכלל, הוא ראה אותה מציירת אותם, כאשר היא חשבה שאף אחד לא מסתכל-
כאשר סיל מעיר בגיחוך שההבדל בין אירניסלשארולה לא תהומי כל-כך, קוואן שולף את חרבו וכמעט מזמין את סיל לדו-קרב; אבל שארלוט, שמודאגת מאד ממה ששמעה, מתערבת וקוטעת את הדבר באיבו. כעת, היא עצמה מתלבטת; חיפוש בצד צומת הדרכים, בנתיב האחר שמוליך הצידה, מגלה עקבות אנושיים שהיא חושדת שהם שייכים לאנשי הקשר שנשאו ונתנו עם אנשי החזיר; מצד שני, מעקב אחרי העקבות ימנע ממנה כל סיכוי לחזור בזמן אל הפונדק כדי להיות שם כאשר קפטן סלדן יבוא לקרוא לה להמשך המסע. שרלוט, בלב כבד, מחליטה להעדיף את מה שנראה כחובה שלה כפלדינית, ומקווה שהקשר שלה עם הדוכסיות לבית לאדנברידג' יוכל לפתור את הבעיה; מה גם, שהיא סבורה שהן ירצו לדעת על התפוחים הרקובים שהסתננו לשורות הצבא, קרוב כל-כך למעון הציד שלהן. לכן, היא שולחת את המלווים שלה בחזרה אל הפונדק, עם מכתב ודיווח עבור האב קראונלייט, ובקשה שהוא יחפה עליה; וממשיכה בעצמה בעקבות העקבות שפנו לנתיב הצדדי.

סצנת סיום:
שרלוט עוקבת אחרי שביל העקבות, ולאחר כשעתיים חסרות מאורעות מיוחדים, הנתיב שלה מתפתל ויוצא דרך מנהרה צרה מהעולם התחתי, מוביל אותה ליציאה נסתרת יחסית שעולה לעבר הגבעות שממזרח לאראנילד; כאן, העקבות משתנים, ונראה שבעל העקבות נפגש כאן עם אנשים אחרים שהביאו לו סוס. שרלוט ממשיכה לעקוב דרך המשעול הלח, הנתיב מוליך מזרחה-
וכאן, בעוד הירח שוקע והלילה קרב לסיומו, אור אדום וקולות של אנשים וסוסים רבים מזהיר את שרלוט, שהיא קרבה למחוז חפצה; ולפאתיו של מחזה קשה ביותר. בית חווה גדול בוער כולו, כאשר חיילי רג'ימנטהבזיליסק מקיפים אותו; כמה מהם מחזיקים אסירים- משפחה שלמה של חוואים, שנראה שהוכו, וכעת הם כבולים, בוכים ורועדים נוכח כל הרכוש שלהם שעולה באש.
מי שניצב מולם ומפקח על המעשה האכזרי, נראה כקצין בכיר מאד, כנראה גנרל; מהדברים שהוא מכריז ומדיבורים אחרים מסביב, שרלוט מבינה שהוא האשים את החוואים האומללים – שהם קרובי משפחה של משרתת שנמלטה מטירת האייל הכומש ומואשמת בגניבת חפצים יקרים- ששיתפו פעולה עם הגנבת ונתנו לה מקלט; לכן, חרף ההכחשות והבכי שלהם, הוא דן אותם לכך שרכושם ישרף, והם יגורשו מכאן כקבצנים חסרי כל, למען יראו ויראו;

שרלוט מזועזעת כולה; ולא פחות מאשר מן המעשה עצמו, היא מזועזעת מכך, שהדברים נעשים לכאורה בשמה של הדוכסית מירנדה לאדנברידג', אחותה של נותנת החסות של שרלוט עצמה. נראה, שמירנדה דרשה למצוא את המשרתת הבורחת, בכל מחיר שהוא; ושרלוט משכנעת את עצמה שהיא לא יודעת לאילו תהומות אכזריות ירדו המשרתים שלה; ונשבעת לעצמה שהיא תדבר עם יוסטישיה בעניין ותביא לענישה של כל המעורבים במעשה הנבלה הזה. לעת-עתה, מלבד הגנרל האכזרי, תשומת ליבה נמשכת לקולונל בגלימה שחורה ארוכה שיושב באוכף של סוס לידו; בעל חזות עדינה ומסוכנת של מכשף; נראה, שהשניים מתדיינים, והדבר מביא להוראה שמפקד הרג'ימנט מורה לאותו קולונל, להשתמש בכלבים ולאתר את המשרתת הארורה; סבלנותה של הגבירה הדוכסית תפקע בקרוב, והדבר יסכן את מה שהובטח לו ולגדוד כולו.
שרלוט, רותחת מזעם, מקבלת החלטה לרכב בעצמה לטירת האייל הכומש, בוודאי בלא בני לוויה מאוסים מאותו גדוד עצמו, כדי למצוא את יוסטישיה ולדווח לה; לפי מיטב ידיעתה, אם תשיג סוס באחת החוות הסמוכות, תוכל להגיע לטירת האייל הכומש בתוך שעות רכיבה בודדות. לא יתכן, היא משכנעת את עצמה, שיוסטישיה– שקשורה ל(אם היא בעצמה לא) ג'יין ווסט שלחמה בכוחות הזדון, תשלים עם התנהגות מזעזעת כזו מצד אנשי צבא שכפופים לה; פשוט לא יתכן.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.