הקמפיין
של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)
ספר
ראשון: כנפיים שחורות
פרק V: Looming
Steam ("חזיונות של קיטור")
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
העימות בקלאן
ג'ורסווראק:
הפרק נפתח בהפתעה הלא נעימה שמצפה לאלאריס, כאשר היא מלווה את אסטליס אל מחנה קלאן
ג'ורסווראק שמעבר לנהר, על מרגלות הגבעה המערבית של ה-Twin Willows. אלאריס מתקבלת בחשש ובעויינות רבה, ומוצאת את עצמה מוקפת פנים
מזוקנות קודרות, לחישות ומלמולי פחד ואפילו תיעוב. זאת, כאשר הנוכחות של אסטליס –
חמוצה ולא אהובה – מעצימה את הקושי.
כאשר, בסופו של דבר, אלאריס נלקחת למדורה שלפני הבקתה של מנהיג השבט וולפראם, היא
זוכה למקלחת צוננת ולא רק שאין מתייחסים אליה כבת-ברית, אלא כסכנה פוטנציאלית;
ועובר זמן עד שהיא מתחילה להבין מדוע. גרוע מכולם, הוא אחד מנכבדי קלאן הרועים,
ברנש מצולק בעל זקן צהוב-אדמדם בשם רוגאן "שלוש אצבעות"; הלה ממש נוטף
תיעוב – לאלאריס ועוד יותר מכך לאסטליס, מגדף אותן, מוקיע אותן כסכנה ומפציר
בוולפראם לגרש את שתיהן בלא דיחוי. וולפראם אינו ידידותי גם הוא, אבל נרתע מצעד
קיצוני של סילוק אישה צעירה אל תוך האפלה, מה שנראה לא הולם את קוד הכבוד של הקלאן
(כפי שגם שני בניו, שיושבים מאחור, ונראים הפחות עויינים בחבורה, טורחים להזכיר
לו, וזוכים למקלחת זועמת מרוגאן עבור זאת).
אסטליס, במקום לסייע,
מחמירה את המצב בארשת החמוצה התמידית שלה, ובדרך בה היא (שוב) חורגת ממעמדה
ומתעמתת עם וולפראם לפני כל הקלאן. היא מלגלגת על כך שהקלאן שכח שאבותיהם היו
אבירים, וכל רצונם להסתתר בנחת בין הכבשים שלהם; וכמה עלוב זה, שדווקא מאמיני
הדרקון לא שכחו אותם, ולמעשה 'מכבדים' את בני ג'ורסווראק יותר מכפי שהאחרונים
מכבדים את עצמם.
וולפראם מתרתח ופונה
לאסטליס כ"אשה ששוכחת את מקומה"; ואיום שיעניש אותה, הגם שאביה היה לוחם
גדול וידיד אישי שלו. אסטליס שבה ומתפרצת: אם הפנים החמוצות שלה לא נראות להם, היא
תלך לה למקום אחר, ומתפרצת החוצה. וולפראם מסמן לאנשיו להניח לה לעזוב ולא לנסות
לעצור אותה בכוח.
רוגאן ממשיך לשפוך אש
על אלאריס; לאחר שהוא שב וסונט בוולפראם על כך כי היה צריך לגרש את אסטליס מזמן
מהקלאן, כפי שכבר יעץ, הוא מאשים את אלאריס שהיא הרפתקנית זרה שמנסה לסבך את הקלאן
בצרות, ולאחר שהם יתמכו בה, היא כבר לא תהיה כאן כאשר הם יספגו מהלומת נקם – מלורד
אינגראם הזקן או מחותכי הגרונות של ביל וקוני הוגר. אלאריס עונה לו בציניות
מושחזת, מזכירה את מאמיני הדרקון, ומטעימה שהם לא זקוקים ולא תלויים בה כדי ליפול
על בני ג'ורסווראק פעם נוספת ולטבוח בהם.
עם זאת, אלאריס מופתעת
מכך שחרף נסיונה להשתמש בדמות הכיסוי שלה, Ella, הרועים מודעים היטב לזהותה האמיתית ולזהות אביה; במשך הויכוח, מתברר
כי אחד האחים הוגר ביקר אצל הקלאן שעות ספורות קודם לכן, תיאר אותה ודרש שיסגירו
אותה לידיו, תוך שהוא משמיע איומים גסים, כולל ל"שלום" הילדים שלהם, אם
יסרבו לו. אמנם, תיאופולד הצעיר והנמהר רוטן, שלו היה עושה כרצונו, אותו הוגר היה
מושט אחר-כבוד בנהר עם חץ בגרונו בתור תשובה הולמת; אולם זקני הקלאן מפוחדים יותר.
כמו כן, עד כמה שהם מתעבים את לורד אינגראם הזקן, הם חוששים שפעולה שלהם, או פעולה
שיוודע שתמכו בה כנגד אחוזת אינגראם, תביא את התאגיד (שבינתיים יושב על הגדר)
לפעול נגדם ולגרש אותם מהקרקע שתפסו. כאשר הנושא מוזכר, מוזכר כבדרך-אגב גם שהקלאן
נתן בכל-זאת מחסה לאחד המשרתים הקשישים שפוטרו מאחוזת אינגראם; אולם רוגאן משתיק
את העניין בכעס, בטענה שזה לא עניינה של הזרה.
מהסיבה הזו, נסיונותיה של אלאריס להסביר
לקלאן כי כדאי להם לסייע לה לחלץ את קאליסטה, מתקבלים בעויינות; עם זאת, אלאריס
מצליחה לנטוע ספקות אצל כמה מהשומעים, כולל אולי וולפראם עצמו, כאשר היא הופכת
בלשון זריזה את הדברים ומטעימה כי כרגע לורד אינגראם הזקן חלש; אולם אם ישיא את
קאליסטה ויקבל תמורה כספית עצומה מהחתן העשיר המיועד, הוא יהפוך רב-עוצמה, ואזי
במוקדם או במאוחר יהיו לו די השפעה ואנשים כדי לסלק את בני ג'ורסווראק בבעיטה, כפי
שהוא חולם לעשות.
וחרף כל זאת, רוגאן
ממשיך לשפוך אש וגופרית, כאשר ככל שהעימות נמשך, מסתבר יותר ויותר שהוא במידה רבה
'לוחם בצילו של איש מת', ושופך את התיעוב והמרירות שלו כלפי גודווין 'קרן הצל',
אביה של אסטליס, ורעייתו המאסקארית, שנפלו שניהם בקרב שעקר את קלאן ג'ורסווראק
מנחלותיהם המקוריות. מהדברים אלאריס מבינה, כי במועצה שהתקיימה טרם האסון, רוגאן
היה זה שהמליץ לסגת מהעימות, וגודווין עמד מולו וגרם להוקעה שלו כפחדן; אולם
מאמיני הדרקון האדום היו חזקים ברמה שאיש מהקלאן לא חלם עליה, ובני ג'ורסווראק
נמחצו ונסו באבדות כבדות; והיכן קלאודור והמסדר המהולל שלו? הם כלל לא ענו לפניות
שנשלחו אליהם, ושארי-בשרם במחוז (כלומר, משפחת מיזלי והכוהן רב העוצמה בראשה)
התנכרו לשארי-בשרם מקלאן ג'ורסווראק ונהגו בהם כמו בכלבים תועים.
רוגאן מהלך אימים על
הקלאן, ומתאר להם את הנשים והילדים שלהם ששופדו על חניתות, שזה מה שיקרה שוב אם הם
יסייעו לאלאריס; ובעוד אלאריס פונה לתבונה, הוא פורט חזק על הרגשות, החשדנות והפחד
של הרועים. הוא
בעוד הויכוח בעיצומו,
וולפראם פוסח על שתי הסעיפים, מדדה פנימה אמו של רוגאן, מג הזקנה; ובאורח מפתיע,
היא שופכת מים צוננים על החימה והשנאה שמבעבעים מהבן שלה עצמה; לא זאת בלבד שהיא
מעירה לו, שהוא לוחם כנגד צילו של איש מת (ומאזכרת אגב כך שנאה ישנה עוד יותר בין
רוגאן לגודווין, שהחלה כנראה עוד שנים רבות לפני הקרב הנורא מול מאמיני הדרקון,
במאבק שניהלו בצעירותם על 'החרב של הנרי מק'אולסט', שכנראה גודווין הוא שזכה בה),
היא מוסיפה וסונטת בבנה ש'אין מתמודדים עם בשורות רעות על-ידי הרג השליח'.
לשווא, רוגאן מנסה לבטל את דברי אימו בטענה שזו 'מועצה של גברים', ושאימו גדולה
במסורות עתיקות ובתורת העשבים, אבל אינה מודעת כלל ועיקר לעניינים השוטפים.
אל אלאריס, מג מתייחס
בהערכה מוזרה, ובאורח שמעורר אצל אלאריס תמיהה וסקרנות עצומה, היא מזהה אותה
בתחילה בשם המשפחה וולמהארן (שם המשפחה העתיק של אמה הנעדרת של אלאריס), ורומזת כי
נתקלה בקרוליין וולמהארן ליד 'מר ערבה' הזקן לפני מספר שנים. זאת, כאשר לכאורה היא
מיד מתקנת את עצמה ותולה את האשם בפיזור הדעת ובכך כי "האוזניים הזקנות האלו
כבר אינן שומעות היטב כמו פעם'. היא גם מודעת ומכירה את השם הישן של סבה של אלאריס
מצד אביה, קונוולף, ומזכירה כי כאשר היתה ילדה, אמה היתה שולחת אותה לאחוזה של
קונוולף הזקן, למכור שם סלסלות עם פירות יער; ו-"עצוב, כל-כך עצוב כיצד לקחו
אותו הצללים של ההר". עם זאת, היא מעירה שאלאריס דומה יותר לאמה, וכי זה היה
"חכם מאד" מצד קרוליין וולמהארן, "לארוג את דם הפיות שלה
הלאה".
בסופו של דבר, וולפראם
מחליט שלא להחליט, וקובע כי אלאריס תתארח אצל הקלאן ללילה אחד, לאחריו היא תאלץ
לעזוב; בינתיים ינתן לה מקום ללון בו, כמו גם לחם וגבינה (על כל המשמעות הטקסית של
המושג). רוגאן רותח, ודורש לפחות שישימו עליה משמר, כדי 'שלא תנבור בשדות הפטריות
והכרובית שלנו'. על כך הוא זוכה ללגלוג מצד אחד מבניו של וולפראם, שמעיר כי אלאריס
היא בתו של הקפטן הזקן מהעיר, לא גנבת ירקות ו"מה עקץ אותך, רוגאן"?
אלאריס מצייתת, כאשר היא מהמרת נכון שהבנים של וולפראם הסתקרנו ממנה, וסביר להניח
שיבואו בהמשך הלילה לבקר אותה. למעשה, היא היתה רוצה מאד לתחקר את מג הזקנה, אולם
זו נרדמה לה בלא התרעה ליד המדורה, וכעת היא נוחרת בשקט.
השיחה בבקתה:
אלאריס מובלת לתוך
בקתה מבודדת יחסית, מחוץ למעגל של מגורי הקלאן, לא הרחק משפת האגם, ונאסר עליה
'לשוטט בחוץ לבד' עד לעלות השחר. לאסטליס אין זכר, אולם כפי שאלאריס צפתה, הרי שני
בניו של וולפראם - תאופולד ובראנדון, מגיעים כחצי שעה מאוחר יותר לשוחח איתה בשקט,
מביאים עימם משקה חריף מקומי, ונראים ידידותיים למדי.
בראנדון הוא ברנש
צנום, כהה שיער ורציני יחסית (שנחשב שלא בכדי כקשת והסייר הטוב ביותר של הקלאן);
אחיו הוא בהיר שער ורחב יותר, בעל נטיה חזקה יותר להתלוצץ ולפרלטט; הוא אינו אדיש
לקסמיה של אלאריס, ומנסה אגב שיחה לפלרטט איתה מעט קצת, אגב שהוא מתלוצץ על חשבון
הגבריות של הגברים העירוניים, שאינם מסוגלים להבחין בזאב או דוב אפילו ממרחק עשרה
מטרים, לובשים גרביונים מצועצעים, מדברים בקולות מאנפפים שדומים לצווחה של עגור
(הוא משלב זאת בחיקוי מושלם של עגור, שהופך לתלונות על חום המים באמבט), ועוד.
אלאריס משיבה במעט פלירט משלה, עניין שהיא ממילא מיומנת בו מאד; בראנדון, שמכיר את
אחיו לא מאתמול, מנסה למרפק ולרסן אותו, תוך החזרת השיחה לנושא הרציני: הוא היה
רוצה לברר כמה פרטים שאלאריס השמיעה קודם, הפעם בלי רוגאן ואחרים שיפריעו.
בראנדון מוטרד מאד
מהסיפור על מאמיני הדרקון שצצו כל-כך דרומה מהרכסים של מונברוק; הוא אינו מפחד
במיוחד מהבריונים של ג'ון אינגראם הצעיר או מחותכי הגרונות של האחים הוגר; אבל
מאמיני הדרקון האדום, זה כבר עניין אחר לגמרי. מאידך גיסא, הוא מסכים עם אביו
שהקלאן אינו יכול להסתבך בעימות ישיר כרגע. שני האחים אמנם לא היו רוצים לראות את
אסטליס מגורשת (ולו רק מפני שהיא שארת-בשרם ובת ללוחם גדול ששניהם העריכו מאד),
אבל יש להם בטן מלאה על הפנים החמוצות תמיד שלה ואופן ההתנהגות שלה. תיאופולד לא
נמנע מלהעיר, בלשון לא נקיה במיוחד
"זה לא אשמתנו שהיא נולדה בלי זין. שתלך ותחמיץ פנים לאלים, אם כבר".
אל קאליסטה, לעומת
זאת, הם מתייחסים בחוסר חיבה כ'חתולת הבר ההיא של אינגראם', ומאזכרים את אותו קרב
חרבות בינה לבין בראנדון, שהסתיים בהקזת דם הדדית, אם כי לא קטלנית. בראנדון אינו
זוקף זאת לחובתה; היא לחמה בכבוד- אבל המשפחה שלה, ובעיקר אחיה, מעוותים ומרושעים
כולם.
תיאופולד, שמתגרה עוד
יותר על-ידי הפלירט הנגדי של אלאריס, כבר מתחיל להרהר בקול בלהדליף לאלאריס פרטים
על 'המערות המטפטפות ההן', אולם בראנדון משתיק אותו, ועדיין מהסס- בעיקר כי אביהם
עוד לא התיר להם לעשות זאת. אלאריס, שמזהה את הפרצה, מתחילה להפעיל את כוח השכנוע
שלה פעם נוספת ולהלום בנקודה הרכה הזו; ותוך כדי כך עולה גם עניין המשרת הזקן
ההוא, שאלאריס נזכרת בו מעט במאוחר. לאחר מעט היסוס, בראנדון מסכים לגלות כי הקלאן
נתן מחסה, מתוך רחמים, למשרת זקן שפוטר לאחר ארבעים שנות שירות, בעיקר משום שהוא
היה כה חלוש ומבולבל ובלי פרוטה, והם הטילו ספק אם יצליח אפילו להגיע עד ווסטמור
במצבו. אלאריס לומדת, כי רוגאן לא מרוצה מכך, מחשש שהדבר יחשוף את הקלאן לצרות,
והוא מעביד את הזקן בעבודה קשה לגילו, כנראה כדי 'לשכנע' אותו לעזוב מהר ככל
האפשר.
מתברר, שדווקא הלילה,
למרות הרוחות העזות שנושבות מהאגם, אותו זקן, פול באנקרס, נשלח לקטוף פטריות לילה
מחלקה מבודדת ליד הגדה. אלאריס מתחילה לחשוד, והחושים שלה מבשרים לה רעות- וכאשר
היא מנסה, בסופו של דבר בהצלחה, לשכנע את האחים (ובעיקר את תאופולד) ללוות אותה אל
החלקה ההיא, נשמעת תקיעת קרן מלחמה שמהדהדת מתוך הערפל והעלטה. אלא שהקרן לא מגיעה
מן המחנה, אלא מהעלטה בצפון, ליד חופי האגם – מה שמאמת את החששות הגרועים ביותר של
אלאריס.
האחים מזהים מיד את קרן המלחמה של אסטליס (המזכרת היחידה שנותרה לה מאביה המנוח,
שכינויו בא לו מהקרן הזו); והגם שבתחילה הם תוהים אם אסטליס שוב מנסה למשוך תשומת
לב ומשחקת באביה, הם משתכנעים שיתכן שהמצב רציני יותר; ביחד עם אלאריס, הם ממהרים
לעבר מקור התרועה, מעבר לגדרות החיצוניות ולקני הסוף הגבוהים והצפופים שצומחים
במתלולים הבוציים שיורדים אל האגם.
הקרב בחלקת
הפטריות:
הערת
השה"ם: בחלק זה הוכנו מספר תרחישים, בהתאם למהירות בה אלאריס
תבין את הסכנה, התגובה של הדמויות לארועים מעכבים, והמהירות בה יצליחו לסיים את
הקרב הראשון, בדרך אל חלקת הפטריות. בסופו של דבר, נוכח הצלחה פחות או יותר ברוב
הפרמטרים, לא התגשם התרחיש הגרוע יותר.
כאשר הדמויות רצות, הן
נתקלות תחילה באחד הסיירים של הקלאן, שמוסר לאחים כי נראו דמויות חשודות חומקות
לעבר הגדרות בצד האחר של המחנה (קרי, סמוך לגדת נהר שאלוויספ), ורוגאן הורה לכל
הגברים למהר להקיף את המחנה ואת הדירים, מחשש שהבריונים של הוגר מתכננים להצית את
גדרות הכבשים. בראנדון ותיאופולד מהססים, אבל אלאריס מצליחה לשכנע אותם שמדובר
בהסחה, ושהסכנה האמיתית אורבת מהכיוון בו שמעו את הקרן.
דקות ספורות לאחר מכן,
בראנדון מבחין בחמש או שש צלליות שנעות על שפת האגם, ומורה לאחרים לעצור ולהתכונן;
ואכן, מתוך העלטה והערפילים בוקעות דמויותיהם של חצי-תריסר חותכי גרונות; לרוע
מזלם של האחרונים, הרוח באה מאחוריהם, ונושאת את הקולות הלא זהירים מספיק שלהם;
אחד מהם, ברנש שמן ומגעיל שמכונה 'ג'מבו', רוטן שהאחרים לא ישאירו להם 'כלום
מהכיף'; המנהיג של החבורה נוזף בו, ומזכיר שיתכן ש'הזקן מסתתר בתוך הסוף'.
מן הדברים עולה, שמדובר בחלק מכוח פשיטה, שמפקד עליו אדם בשם לינק; בראנדון רותח
מזעם, ולא מבין כיצד יתכן שאנשים כאלו הגיעו כל-כך קרוב למחנה, בלי שאף אחד
מהסיירים של הקלאן יבחין בהם. תיאופולד משועשע יותר, כדרכו, ומציע לאלאריס תחרות:
מי מהם 'יוריד' יותר חלאות וחותכי גרונות, ורומז שהיה רוצה נשיקה אם הוא ינצח.
בראנדון סונט בו, ש'אם אני אנצח', אזי ברנאדון עצמו היה רוצה פרס בדמות הבטחה של
אחיו כי ישתוק ויפסיק לפזר שטויות זחוחות למשך יום שלם.
וכך נפתח הקרב, כאשר
בראנדון ואלאריס ממטירים חיצים, ותיאופולד מזנק קדימה בחרבות שלופות; אלאריס
מכוונת בתחילה אל ג'מבו הגס והבהמי, ופוצעת אותו; באור הירח, מתגלה, כי כמה
מהתוקפים נושאים עליהם קעקועים של אסירים מסוכנים שכנראה נמלטו מאחד מבתי הכלא
היותר שמורים במחוז. תיאופולד מתעמת בקרב פנים אל פנים עם מנהיג התוקפים, שכיר-חרב
מיומן ומזוקן, שנראה מבוגר יותר מהאחרים. בדיעבד, מתגלה שאחד מהתוקפים הוא כוהן
לשעבר, שמתחיל להטיל לחשי מרפא; אולם אלאריס מצליחה להפיל אותו עם חץ מדוייק, בעוד
תיאופולד מכריע, לאחר קרב חרבות קצר, את מנהיג התוקפים ומעביר את הלהב שלו דרך
גרונו. בנוסף, לחש העורבים שלה פוגע ביריבים שלה, גם אם לא באורח קריטי, מבלבל
אותם והופך אותם מטרה קלה יותר לחיצים שלה ושל בראנדון.
בסופו של דבר, לאחר
שלפחות מחצית מהם, כולל הכוהן, המנהיג והקשת שלהם נהרגים או מוצאים מכלל פעולה,
האחרים נמלטים לכל עבר, והדמויות פורצות קדימה, בעוד תקיעת קרן נוספת, קרובה יותר,
פרועה ומקוטעת יותר, עולה מבין העצים. לאחר רגע, העלטה באותו כיוון מוארת לשבריר
שניה באור בהיר בוהק של ברק; וזאת כאשר אין שמץ של גשם או סערה בשמים עצמם.
כאשר הדמויות רצות
לשם, הן רואות את אסטליס, פצועה מאד, נשענת בגבה על עץ ולוחמת ביאוש בחבורה גדולה
של חותכי גרונות; כאשר שניים מהם היא כבר הפילה, והיא תופסת עמדה שמקשה על כולם
לכתר אותה בבת-אחת. אלא שהמספר שלהם, כמו גם הקוסם הצעיר ובהיר השיער שניצב במרחק
בטוח ומטיל לחשים, הופכים את מצבה לאבוד. שכירי החרב, שמריחים נצחון, כבר מתקוטטים
על 'טעימה ממנה, כשהיא עוד חמה'.
הקוסם, ששמו אכן לינק, מחלק הוראות; הוא צועק לכמה מאנשיו לחפש את הזקן; הוא יודע
שהוא כאן, היכנשהו, ולא יכול היה להתרחק; ושלא יעזו לשכוח לשם מה באו לכאן. אז,
הוא רואה את הדמויות מבעוד מועד, וחיוך אכזרי עולה על פניו; הפעם, הוא מטעים
(והמבטא שלו הרבה יותר מהוקצע ופחות המוני משל האחרים), הם יקטפו שתי ציפורים במכה
אחת- גם הזקן, וגם שני בניו של מנהיג הרועים (ובפני חותכי הגרונות 'דופקי
הכיבשות'); איזה אבל יהיה הלילה במאהל של ג'ורסווראק.
ברנאדון מחזיר לו מנה
אחת אפיים, ומלגלג עליו בתור ממזר, טינופת ו'יצור של ג'ון הקטן'. לפי הוראותיו של
לינק, רוב שכירי החרב פונים לקדם את אלאריס ובניו של וולפראם, ושלושה מהם נשארים
לרתק את אסטליס הפצועה למקומה.
הפעם, הקרב קשה בהרבה;
אסטליס אמנם מחזיקה מעמד בכוחותיה האחרונים, הורגת אחד מהתוקפים שלה כבר בסיבוב
הראשון; העורבים של אלאריס שוב פוצעים ומעכבים את רוב התוקפים, אולם הקוסם מצליח
להתגונן מפניהם לחלוטין, ומשגר ברק שרשרת שפוגע קשות הן באלאריס (שלרגע ממש רואה
את המוות מול העיניים, ונזקקת לכל קסמי החיזוק שלה כדי לנסות לשרוד) והן
בתיאופולד; בהמשך, הוא מצליח לפגוע בתיאופולד שוב, וגם בבראנדון, עם חזיז ברק;
אולם תיאופולד, הגם שהוא נפצע קשה, מצליח להחזיק מעמד ולהרוג שניים משכירי החרב
שתוקפים אותו, גם בעזרה שהוא זוכה לה מהכשפים של אלאריס; בראנדון מטווח את הקוסם
לינק ופוגע בכישוף המגן שלו פגיעה קשה; לינק מנסה לנטרל אותו עם לחש כאב (מילת
עוצמה: כאב), אבל הפעם נכשל.
בינתיים, למרות
הפציעות הקשות שהחבורה ספגה, הם מפגינים עליונות על חותכי הגרונות; תיאופולד
'משכיב' את הסייר של האוייבים, פרא מטונף בשם פוי רוברטס; אסטליס מפילה את התוקפים
הנוספים שלה בזה אחר זה, ומאיימת על לינק באורח ישיר; אלאריס מפילה יריב נוסף,
ברנש עצום בעל מבנה גוף של מתאגרף שמנופף בגרזן עצום, והמגן המכושף של לינק עצמו
נכתש בחיצים של בראנדון.
בראותו כיצד הקרב נהפך
עליו, קסמיו החזקים נוצלו (או נכנסו להשהייה ארוכה), אנשיו נופלים והמגן המכושף
שלו מחוסל, לינק מפעיל כישוף מצוקה ומתעתק משם בענן עשן; יתר חותכי הגרונות נהרגים
או נסים כל עוד נפשם בם.
אסטליס פצועה קשה, אבל
עדיין עומדת על רגליה; את שארי-בשרה היא מקבלת בחמיצות טיפוסית, ובאורח מופרך, היא
טוענת שהיא היתה יכולה להסתדר; אלאריס, אגב שהיא לא מוותרת לרגע לתיאופולד, בעודם מתווכחים
מי מהם זכה בתחרות (לטענת אלאריס, יש להחשיב גם את הפגיעות החלקיות של העורבים
שלה), תרה אחר הזקן. בראנדון, מצידו, שקט ומודאג, אבל מגלה הערכה רבה כלפי הכוחות
שראה את אלאריס מפעילה.
המשרת הזקן נמצא עד
מהרה, רועד מפחד ומקור בתוך שוחה, לא הרחק מחלקת הפטריות. הוא לא לגמרי קוהרנטי,
מיואש, מותש ומפוחד עד מוות, מודע במידה רבה לכך שמישהו רצה להשתיק אותו, ומילל
רוב הזמן על הדרך בה פוטר, בלא פיצויים, לאחר ארבעים שנות שירות נאמן, בהם עמל על
הברשת חליפותיהם של האדונים לבית אינגראם. הוא בוכה שהוא חלש, חולה וחסר פרוטה,
חסר המלצות, השם הטוב שלו גמור, וכך הלאה.
לאט-לאט, עולה בידי
אלאריס לדובב אותו, ולהפוך את ההתנשפויות, הבכי וקטעי הדברים לסיפור אחד, שחלקו
הגדול מובן.
מעבר לזה, שבאנקרס
הזקן חושד שהאדון הצעיר שנא אותו תמיד, מאז שפעם אחת העיר לו על המצב הנורא בו הוא
מחזיר את החליפות שלו (ואגב כך עולה שוב עניין של שריפה במחסן עצים, שג'ון הצעיר
היה איכשהו מעורב בה), מסתבר שבאנקרס היה נוכח בלילה בו הוחזרה קאליסטה לאחוזה.
הוא מעיד שבהתחלה היה ויכוח קשה, הליידי האם רתחה מזעם ובכתה, איימה על קאליסטה
שלא תראה בה בת יותר, והכל עמד על סף פיצוץ- עד שהאחות הרחמניה החדשה, עם השם
המוזר מיס קלאו פרוגרסון (Progresson), הציעה לקאליסטה להרגע באמבטיה חמה עם קיטור; קאליסטה יצאה
מבולבלת ועייפה, נפלה למיטה, ולמחרת בבוקר כשהיא התעוררה, היא היתה כמו 'כבשה
צייתנית'.
כאשר אלאריס לוחצת
עליו להמשיך לדבר למרות הפחד שלו, הוא נכנע ומספר כי האחות הרחמניה הזו, שהוא חושב
שג'ון הצעיר הביא אותה, עוררה בו חשד, ולא רק בצורה המוזרה והמעט דוחה שלה (הוא
מתאר אותה כשמנה ורכה מאד, עם קוקיות כתומות מוזרות ופרצוף מוזר), ובסוף הוא שכח
את עצמו, עקב אחריה והציץ לתוך המחסן שלה מתחת לגן האחוזה, כאשר היא שכחה פעם את
הדלת לא נעולה. הוא גילה שם דברים שהפחידו אותו: ביצים ירקרקות עם ריח חמצמץ דוחה,
עורות מוזרים מאד (אלאריס משווה, חוקרת על פרטים ומגלה שמה שהוא מתאר דומה מאד
לעורות שהפיל היצור המוזר נגדו נלחמה מעל בית הקברות הקלאודוריאני הישן), יורות
מוזרות מבעבעות עם נוזלים ירוקים, והמון המון קיטור.
אלא שכאשר באנקרס הזקן
רץ לדווח לאדון, ג'ון הצעיר הקדים ו'נתקל' בו, ותוך שעתיים הוא כבר היה מפוטר,
בהאשמות שווא- תחילה שגנב מהאדונים, ולאחר מכן שנהג בליידי האם שלא בצניעות, וכך
הלאה; וכאן הוא שוב פורץ בבכי קורע לב על מר גורלו.
השיחה השניה
באוהל של וולפראם:
בראנדון, מודאג וכועס,
מוביל את אלאריס בחזרה אל הבקתה של אביו, כדי לעדכן אותו בארועי הלילה ולתבוע
תשובות בעניין כמה חשדות שהחלו מתעוררים אצלו- בעיקר, במה שנוגע לדרך בה חותכי הגרונות
לא נתקלו באף סייר, וגם ידעו יפה היכן לחפש את המשרת הזקן.
הפעם, העימות מוכרע
במהירות לרעתו של רוגאן; לשווא, הוא מתגונן ומכחיש – מה גם שמסתבר שלא היתה שום
התקפה על דירי הכבשים; בסופו של דבר, נפלטת האמת – רוגאן ממילא תעב את הרעיון
שניתן מקלט למשרת של אינגראם, וסבר שעדיף להניח לאנשים של הוגר לחסל אותו לבד,
מאשר שיעשו זאת תוך פשיטה על המחנה עצמו, מה שיביא להרג אנשים מהקלאן. הוא מתגונן
בצעקה שבעיניו "עדיפים ילדים חיים מגיבורים מתים"; אבל כעת הוא מכותר
ומבודד- מאחר ולפגיעה כזו בחוקי הכנסת האורחים של הקלאן אין מחילה; בראנדון מטיח
בו, שמבחינתו הוא אדם חסר כבוד; וולפראם מסיים כאשר הוא משלח את רוגאן מעל פניו,
ואומר שהוא כבר יבוא לאחר מכן 'לשוחח איתו ביחידות'.
מג הזקנה, שיושבת בצד, מנסה בדרכה לסנגר על בנה, בכך שהיא טוענת שצללי המתים פרשו
את כנפיהם השחורות ומכאיבים לנשמתו (עם רמז, שאסור לדחוק אותו אל מעבר לסף); מה
גם, שנראה שרוגאן לא הרחיק עד כדי נסיון מודע להרוג את אסטליס- היא הגיעה לשם
במקרה, אולי כדי להתבודד עם צערה, ואולי במחשבה להמלט, ונתקלה פנים אל פנים
בכנופיה.
לאחר שמפורטים ארועי
הלילה, כולל הסיפור על המעבדה המוזרה של האחות פרוגרסון, מג הזקנה אומרת שהדברים
הללו מזכירים לה אגדה ישנה-נושנה, על דברים שקרו עוד לפני התקופה בה הדרקון האדום
עף בשמיים, ואפילו לפני הענקים ומקבת-הסער; מדובר על תקופה של ראשית הימים, כאשר
פני הארץ היו שונים לגמרי; הידרוסט לא היתה אי, והכל היה חם ולח, מלא באגם חמימים
ומעלי אדי קיטור. באותה תקופה שכוחה, שבה בני האדם לא היו טובים בהרבה מחיית השדה,
חי גזע עתיק ומרושע; היא מתארת תיאור כללי מאד, אבל כזה שנראה לאלאריס הולם למדי
את היצור המוזר שלחמה בו מעל בית הקברות – וזה אכן נראה יותר כבן לציוויליזציה לא
אנושית בעלת קודים מסובכים, גם אם אפלים ואכזריים, להבדיל ממפלצת גרידא.
בעיני הזקנה, לעומת
זאת, מדובר באגדה שכוחה למחצה על יצורים עתיקים שרכבו על קרפדות ענקיות, והקסם
שלהם פעל דרך קיטור לוהט ואצות מוזרות, ויכול היה לשעבד את מוחם של הפחותים מהם. היא
לא יודעת יותר מכך, אולם אם אותה אחות מפוקפקת למדה איכשהו להפעיל משהו מהקסם
העתיק ההוא, והיא משרתת את ג'ון אינגראם הצעיר, אזי קלאן ג'ורסווראק אכן נמצא
בסכנה נוראה.
תיאופולד מסכים בלהט;
נמאס לברוח, ואין יותר להיכן לברוח; ויש להם מספיק חשבונות לישב עם 'כל המשפחה
המזוהמת הזו'. האחרים מרגיעים אותו. אלאריס שואלת את הזקנה על האפשרות לשבור קסם
שעבוד כזה- משום שכעת היא בטוחה שזה הדבר שפגע בקאליסטה והפך אותה לבובה צייתנית.
מג עונה לה, שהגם שהיא לא מכירה את הקסם של היצורים הללו, היא מקווה שהוא פועל,
באורח כללי, כמו כל קסם שעבוד אחר- והיא חושבת שהיא יכולה לרקוח שיקוי נגד (היא
רומזת על כך שבנעוריה התמודדה מול כוהן של טוטנהאגן, בעל כוחות מאגיים של שעבוד).
אלא, שלשם שבירת קסם
חזק כל-כך, היא צריכה רכיב מיוחד אחד: קליפה של עץ ערבה; אולם עץ ערבה רגיל לא
יספיק לכך; וישנו רק עץ אחד שהוא עתיק ורב-כוח די הצורך בכדי לספק רכיב כזה. אולם,
היא מזהירה את אלאריס שמאדון ערבה הזקן לא נוטלים דברים כך סתם; יש צורך לבקש אותם
ממנו.
תיאופולד תוהה איך לכל
הרוחות אפשר לדבר עם עץ, והוא נענה שהוא אמנם לא יכול, אולם אולי הבת של קרוליין
וולמהארן יכולה; והזקנה ממלמלת שאולי אין זה מקרה שהיא הגיעה לכאן דווקא כעת,
בימים אפלים כל-כך.
אלאריס
ו"אדון ערבה"
הרועים מציידים את
אלאריס באבוקה מוזרה, וגם במנחה מענף שגילפה מג הזקנה בכבודה ובעצמה, ונטבל במשהו
עשיר בעל ריח לא נעים בכלל (היא חושדת שצואת בהמות מעורבת בזה). בראנדון מוביל
אותה בדרך מפותלת במעלה הגבעה המיוערת, עד לקרחת היער הנסתרת מעליה מטה ענפיו העץ
העצום ביותר שאלאריס ראתה מעודה, שתול מעל אגם הררי קטן ומכופף שורשים לתוכו. זאת,
כאשר הצמרת גדולה יותר מהאולם הגדול במטה התאגיד בנווה קידמה; והשורשים כה עצומים,
עד שהם יוצרים מנהרות אפלות מעל המים.
אלאריס חשה מיד תחושה
מוזרה, ולא רק משום שהאוויר כבד מאד. היא חשה שהעץ אכן עוקב אחריה בשקט, וכאילו
מגחך בינו לבין עצמו, כאשר בראנדון נפרד מאלאריס ומזהיר אותה שאמנם יש לכבד את אבי
העצים הזקן, אבל גם להזהר ממנו; גם משום שאין לו סיבות רבות מדי לחבב את בני האדם
בדורות האחרונים.
אלאריס עושה כאשר היא
צוותה, מדליקה את האבוקה בין השורשים ומציבה מתחתיה את המנחה; האבוקה מפיצה אור
ירקרק שנוגה על הגזע ועל הסיקוסים של השורשים, מפיצה ריח כבד, עשיר ולא נעים,
ומאירה צלליות מוזרות. אלאריס נאבקת לשלוט בתחושות ולרכז את הכוחות שלה עצמה באור
האבוקה, לחדד את כח הרצון שלה עוד ועוד, עד שהרחשים של העלים והחריקות של הענפים
הופכות קוהרנטיות יותר ויותר, ומגלות בתוכן מילים ומשפטים בעלי משמעות.
'אדון ערבה' תוהה
בלגלוג מה מביא בת אנוש קטנה כמוה אליו, הגם שהוא מבין יפה שלא מדובר ב'הבלים
הרגילים של בני אנוש', כגון בקשות פריון, יבולים מוצלחים וכיוצא באלו. הוא גם זוכר
בת-אנוש אחרת עם ניחוח דומה לשלה שכרעה כאן, ומאז העלים נשרו וצמחו עשר פעמים
(קרי, התאריך כמעט זהה לתקופה בה אמה של אלאריס נמלטה ולא נודעו עקבותיה); העץ
מניח, ובצדק, כי אלאריס היא "השתיל" של אותה בת-אנוש מן העבר.
העץ הקשיש מתגלה כיצור
ציני, שאכן אינו מחבב במיוחד בני אנוש; במיוחד לא בדורות האחרונים, בהם בני האנוש
החלו לזהם, לגדוע ולהחריב באורח חסר תקדים ("אין לי עלים די הצורך לספור כמה
מכם ראיתי מלבלבים וחולפים, רובם באורח מיותר למדי, אם יורשה לי לציין"). בין
יתר מעשיהם הרעים של בני האנוש, הוא מונה את כריתתה של קראת'רהורת'יס (למעשה, השם
מסובך בהרבה, זה בערך מה שאלאריס הצליחה לתפוס)- הגם שהעץ הקשיש מציין כי הוא יודע
שבריאותה לא היתה תקינה, "ואני הראשון שאודה שהיא היתה בלתי נסבלת לגמרי
בחמש-מאות השנים האחרונות". ועדיין, במקום בו היא נגדעה ונשרפה, האדמה צורחת
בכאב, ויוקדת בלהבות טמאות ובכוחות שהוא לא חש כמותם כבר מאות שנים ("מצב לא
נוח, בלשון המעטה, לישיש מיושב בדעתו מסוגי").
אלאריס מנסה להסביר על מאמיני הדרקון, והדבר לא מפתיע במיוחד את העץ, שעוד זוכר את
התקופה בה אדונם היה חי, עופף בשמיים, ו'שרף וחרך הכל בלא שמץ של התחשבות'.
הוא מוכן, לא בנקל,
להכיר בכך שאלאריס שונה מהאחרים, ולו מפני שיש בה די שכל בכדי לדבר עימו; והוא
מריח ניחוח קלוש של דם של מה שהוא מכנה 'ילדי הערפל'; אם כי הוא מציין שגם הם
יהירים ונמהרים, והתרחקו ממנו מאד במאות השנים האחרונות. לכן, גם אם היתה אלאריס
אחת מהן, הוא לא היה ממהר לתת לה את ברכתו. לשאלה של אלאריס על מלכת הפיות, העץ
רומז שהוא הכיר אותה בעבר, ושאם אלאריס חייבת לה שירות, היא תבוא לגבות את החוב
כאשר הדבר יהיה נוח לה, ו"בלא שמץ של התחשבות". בסופו של דבר, מר ערבה
'מציע' לבחון את הכוחות שלה, האם היא ראויה וחזקה די הצורך בכדי שיטרח. עליה להגן
על עצמה מפניו, ולעשות זאת בלא קשת, חרב ושאר כלי נשק של בני-אנוש; אלא רק בעזרת
הכוחות שירשה מאמה – קרי, קסמי הטבע שלה; וכאן השיחה נקטעת, לפני שאלאריס נזכרת
ברצונה לשאול לפרטים נוספים על הדמות של העורב והסמל שמוקדש לו, מה שתזכר בו בצער
לאחר מעשה.
וכך, השורשים שלו
מתפתלים מסביבה, רוחשים ומתחילים לנסות ולשאוב את הרצון והכוחות שלה; אלאריס מתגוננת
בעזרת לחשיה: העורבים שלה, שמתקיפים את השורשים ופוגעים בהם; לחשי אדמה לבוץ,
שמצפים את השורשים בעיסה דביקה ומאטים אותם; לחש צמח המרפא שלה, שמתחזק את כוח
העמידה שלה, ואש הפיות שמבעירה את קצות השורשים, חורכת ומחלישה אותם.
אלאריס עומדת במבחן
בכבוד רב, ופוגעת בשורשים די הצורך בכדי לאלץ אותם לסגת בחזרה אל תוך המים.
העץ הזקן משועשע למדי,
ואז, בכמה לחישות, הוא מרדים את אלאריס וגורם לה להתמוטט לפניו; אבל רוחה עולה מעל
גופה חסר ההכרה, לובשת צורה של עורב מוזהב ושקוף למחצה, עם אברות זנב ארוכות
ומפוארות; אלאריס חגה בתעופה מסביב לעץ, מגביהה וצוללת בינות לרוחות ולערפילים,
רואה את הגבעה, מחנה הרועים והנהר נפרשים קטנטנים מתחתיה. כנפיה נושאות אותה הלאה,
מעל וילומר הגדולה ווילומר הקטנה, היער המוכה בצמרת הגבעה המזרחית...
ואז, בין האבנים
העתיקות בינם צמחה פעם 'גברת ערבה', היא מבחינה בלהבות אדומות ומרושעות שעולות
מהפירים שהותירו שורשיה של גברת ערבה; חפצים משופדים איומים למראה, ודמויות
מפחידות חגות ביניהם בריטואל איום, כאשר הלחשים שלהם מופנים פנימה, אל משהו שעקוד
במרכז. ואז, היא מבחינה בדמות אימים, עם כובע גבוה וגלימות שחורות- ומזהה אותו מיד
כאותו ג'נטלמן אפל שהופיע בפונדק 'הקומקום הלוחש' שמעל לנווה קידמה, וכנראה זה שגם
הרג את הרופא והקים אותו כ-Wight מזעזע. אלא, שגם הוא רואה אותה, נותן פקודה, ואנשיו מתחילים
להמטיר חיצים; אלאריס חגה במהירות וחומקת מהמטח, עולה לגובה ומתרחקת מהריטואל.
ואז, היא פוקחת את
עיניה, חשה חלושה וחסרת כוח כמו סמרטוט, מוטלת רפויה לרגלי העץ הזקן, כאשר אור
ראשון של שחר מאיר את פניה; אחת מידיה מאוגרפת, ובתוכה חפונה מעט מהקליפה של העץ
העתיק. ואז היא מתעלפת שוב, ושומעת בחלומה את הד הרחש של העץ, שמצווה עליה להשיב
לו טובה תחת טובה, והיא יודעת בדיוק היכן וכנגד מי: 'טהרי אותם, גדעי אותם, אל
תעניקי לאיש מהם רחמים', לפני שעבדי הדרקון המת יצברו כוח רב מדי ("להבות
פרועות לא יועילו לבריאות הענפים שלי, אני חושש").
כאשר אלאריס שבה
ומתעוררת, היא מכוסה בשמיכת צמר, ושכובה באחת הבקתות של קלאן ג'ורסווראק; ומישהו
גוהר מעליה, ואז רץ החוצה וצועק שהיא התעוררה. וולפראם ובניו נכנסים פנימה, ונראה
כי מנהיג הקלאן, באל-כורחו, מלא הערכה לדרך בה – כך נודע לו – הצליחה להשיג את
ברכתו של העץ העתיק. תיאופולד, לעומת זאת, מתלוצץ ומעיר שהוא שמח שהוא עצמו לא
ניחן בכשרון לדבר עם העץ ההוא; הוא בוודאי היה מתגלה כרטנוני אפילו יותר ממג
הזקנה, ומדבר שעות על המחושים שלו.
וולפראם פוסק, שלאור
מה שקרה, הוא התיר למג הזקנה להכין את שיקוי הנגד, דבר שהיא כבר עשתה, והסם הנגדי
מוכן ומצפה לאלאריס. כמו כן, הוא מתיר לבניו ללוות את אלאריס ולהראות לה את הדרך
הסודית שמובילה הישר אל תוך לב אדמתו של לורד אינגראם; אולם אסור להם לעשות מעבר
לזאת, ובמיוחד לא להכנס לקרב עם איש מבני-אינגראם או המשרתים שלהם; הסכנה מכך
לקלאן גדולה מדי; ואותו איסור חל גם על אסטליס.
הפשיטה על
אחוזת אינגראם:
בראנדון ותיאופולד
מוליכים את אלאריס בדרך עקיפין אל פתח חשוך של מערה; הם מסבירים לה, שהם גילו מזמן
שהאגם שמצפון ל-Twin
willows היה פעם גדול בהרבה, אבל
בדורות האחרונים נסוג והצטמק, והותיר מערות שפעם היו מוצפות לגמרי, והיום הן
עבירות ברוב עונות השנה, מלבד אולי שיא עונות הגשמים. דרך אותן מערות מטפטפות,
אפשר להכנס ולצאת במהירות מהאדמות של האחוזה; כאשר הלורד הזקן ואנשיו, לדעת בניו
של וולפראם, טיפשים בהרבה מכדי להבין זאת.
אלאריס מקבלת כמה
הנחיות ויורדת לבדה אל תוך המערה המטפטפת; עד מהרה, היא שמה לב שאי-כה, הראיה שלה
בחושך מוחלט השתפרה, בעיקר במקומות בהם גדלים צמחים, כגון שרכים תת-קרקעיים לבנים
או פטריות ענק שעירות ואפורות. אלאריס יורדת בזהירות, מצליחה להתמודד עם קטע מערה
חלקלק ובוגדני במיוחד, שעלול היה לדרדר אותה מטה ברעש גדול, שהיה מתריע על בואה
למרחק רב, ונוחתת על רגליה בקלות בתוך המפלס התחתון.
כאן, מפל תת-קרקעי
רועש נופל וממלא בריכה עכורה גדולה, שמזינה עוד בריכה מתחתיה; באמצע, עולות מן
המים שורה של אבנים שטוחות וחלקלקות שאפשר לנסות ולדלג ביניהן. אולם אלאריס בוחנת
היטב את האיזור, ומוצאת דרך נוספת, קשה בהרבה לגילוי ותלולה מאד, שעולה מעל למפל.
היא מטפסת בזהירות, ומגלה בזמן גם זקיף שנראה כמו אחד הפושעים וחותכי הגרונות
שהוצב למעלה, וגם מערה צדדית חשודה מלאה בעטלפים – שאם לא היתה נזהרת מהם, היו
עפים החוצה בבהלה, מסתבכים בשיער שלה ומקימים מהומה שהיתה מפילה אותה לאחור במקרה
הרע, וממילא חושפת את מיקומה לזקיף במקרה הטוב.
תחת זאת, אלאריס מארגנת לזקיף הפתעה משל עצמה, תוך ניצול המצב; לחש זימון העורבים
שלה (שמתחת לאדמה, פועל כלחש זימון עטלפים), עושה מהומה שלמה, וגורם לזקיף המופתע
והמקלל למעוד מהעמדה שלו ולגלוש למטה, כשהוא נפצע קלות ומעקם את הרגל שלו, בעודו
מקים מהומה, מחרף ומגדף את העטלפים הארורים.
הרעש, באורח צפוי, מביא החוצה עוד ארבעה-חמישה פושעים נוספים, שהסתתרו קודם במערה
נסתרת מאחורי המפל. הם מגדפים את חברם חסר הזהירות, כאשר הוא אינו רוצה לעלות
לעמדה שוב, הם דורשים שיעלה למרות הרגל שלו שנפגעה, וכך הלאה. אלא שאלאריס מזהה
בין הפושעים את ג'רולד הצעיר והמפוקפק, אחיינו של נורמן בלק.
מקטעי השיחה הזועמים
והויכוח שניצת, אלאריס למדה, שהחבורה כאן כחלק ממזימה לגנוב את תכשיטיה היקרים של
ליידי אינגראם, וכי לא רק שיש לחבורה, שקשורה בוודאות לאחים הוגר, אנשים בפנים,
אלא שהלורד ג'ון הצעיר משתף איתם פעולה, וכנראה גם האחות הרחמניה מיס פרוגרסון
קשורה בעסק. מסתבר, שמלבד החובות הכבדים של המשפחה, הלורד הצעיר חב חובות אישיים
כבדים, כולל לנורמן בלק עצמו (שכאמור, הוא לא ממש סלחן בעניינים כאלו, או בעניינים
כלשהם), אבל אמו ואביו מסרבים בכל תוקף למכור או למשן את התכשיטים היקרים שהובאו
מבית אביה של הליידי במושבת פורט-ג'יידבל. לכן, הלורד הצעיר משתף פעולה עם מזימת
הגניבה, בתמורה לתשלום הגון של אחוזים על חשבון השלל. כמה מהפושעים לא סומכים על
כך במיוחד, וחושדים שהוא יבגוד בהם וישלח אותם אל חבל התליה.
כמו כן, הפושעים
ממורמרים על כך שהם מחכים זמן רב מדי; זאת, כאשר שעת הפעולה נקבעה לאחר שקאליסטה
הכנועה תוסע לביקור בבית חתנה המיועד, שבא לכאן במיוחד לשם כך, וכנראה גם אביה
ואמה יתלוו אליה.
כמו כן, לפחות אחד
הפושעים לא ממש מחבב את שיתוף הפעולה עם האחות הרחמניה. הוא רוטן שהיא מטורללת
לגמרי ולא ניתן לסמוך עליה, ובאופן כללי, משהו בה גורם לו בחילה קשה. ג'רולד פוטר
את הטענה בבוז. הוא משיב שמיס פרוגרסון תתמרמר, תרטון ותקשקש כמה שטויות, אבל תבצע
את חלקה כראוי.
בנקודה הזו, אלאריס
חומקת מצידו האחר של המפל, ובעוד הפושעים ממשיכים לגדף ולהתווכח, היא ממשיכה הלאה,
מחפשת ומוצאת את המערה הצדדית שעליה סיפרו לה בניו של וולפראם, שנראית עגולה ובעלת
חזות של תחתית של באר. הלכה למעשה, היא נראית עתיקה וקודרת יותר, עם תאי סורגים
נטושים ומושבי אבן מאובקים והרוסים למחצה, וחזות שמעוררת חשד שלפני דורות רבים
נוהלו כאן קרבות דובים או משהו אכזרי דומה.
בעוד אלאריס תרה אחרי דרך עליה, היא קולטת צעדים חרישיים, אבל כבדים למעשה, שבאים
בעקבותיה; היא תופסת עמדה ומתכוננת, כאשר הצללית של ביל הוגר מופיעה בפתח בו עברה
קודם. הוגר לא רואה אותה עדיין, אבל יודע שהיא שם ולועג לה; לא מסתיר את כוונתו
לאנוס אותה באכזריות ואז לרצוח אותה. היא היתה צריכה לנצל את ההזדמנות ולהעלם,
כאשר היתה לה הזדמנות. אבל עכשיו זה הסוף; יותר מדי, היא חיטטה בעניינים שלו והרגה
מן האנשים שלו. אבל לא נורא, "מה שקרה ביער, Was a fucking setback, זה הכל".
אלאריס משיבה בברד
חיצים, שפוצע את ביל הוגר; אבל הגבר הענקי מסתער קדימה, מניף את הגרזן שלו ופוצע
אותה; אלאריס משתמשת ביכולת הזינוק לאחור שלה, ולאחר מכן גם בלחש אדמה לבוץ כדי
לעכב את הוגר, שרודף אחריה לעבר הקצה החלקלק של המערה; העורבים שלה פוצעים אותו,
ובסופו של דבר, עולה בידה, לא בקלות, לשגר בו את יריית ההכרעה, בעודו מטפס
בעקבותיה ונאבק בבוץ החלקלק שנוצר ביניהם.
הוגר הפצוע מאבד את
ההכרה; אלאריס גוהרת מעליו- וחשה שיש לה די והותר סיבות לערוך בו וידוא הריגה,
ולהותיר את הפגר שלו להרקב, אות ואזהרה לפושעים האחרים. ביל הוגר הכה באכזריות את
מארי לאמפטון ותרם בעקיפין להתאבדות שלה, בעסק המלוכלך בינו לבין אביה האלים; הורה
על הרצח של הנפח הזקן, וניסה לחסל בדרך דומה גם את מבריש החליפות באנקרס; שלא לדבר
על מה שהתכוון לעולל לה, והעובדה שהוא יודע בדיוק מי היא – ולאלאריס אין שום חשק
שיוכל לספר לסרג'נט דארקו ולאחרים שהיא היתה כאן.
אלאריס מרפאת את עצמה,
פחות או יותר, עם לחש שיח המרפא שלה, ומותשת מעט יותר, היא מטפסת למעלה ומוצאת את
עצמה מציצה על תעלת הסירות הבוצית בלב אחוזת אינגראם, כאשר בצד השני, מאחורי
סורגים, נוהמים כלבים מורעבים; אלו אינם יכולים להגיע אליה, בגלל הסורגים. אולם
הזקיף למעלה, שהוא בבירור אחד מאנשיו של ג'ון הצעיר, יתעורר מהנמנום אם אלו יחלו
להרעיש ויכול להקים אזעקה. אלאריס מבצעת פעולת הסחה, שגורמת לזקיף להחליק למטה
וכמעט להתנגש בסורגי הכלבים, מה שגורם להם לנבוח כמטורפים, ולזקיף לגדף ולחרף
אותם; אלאריס מנצלת את ההזדמנות, מטפסת במהירות על הקיר הבוצי וחומקת לתוך גן
האחוזה.
עד מהרה, היא עוברת
כמה משוכות מוזנחות ונצמדת לקיר הבית עצמו; החלונות בטרקלין מוארים כולם; ועל הגג
מעליה מפטרל זקיף נוסף, כך שאלאריס מנסה לחמוק מתחת לחלונות ובין השיחים בשקט, בלא
לעורר את תשומת הלב שלו. היא מצליחה בכך, ומסתתרת בין עליו של מטפס גדול ליד אחד החלונות,
מה שמאפשר לה לצותת למה שקורה בפנים – בעיקר בנסיון להבחין האם קאליסטה שם.
קאליסטה אינה נראית.
תחת זאת, היא רואה את חתנה המיועד; ברנש בגיל העמידה, קרח ובעל פנים סמוקות
ועגולות, לוגם ממרק הצבים שהוכן במיוחד בשבילו, לצד גברת ומר אינגראם, שמנסים
להתחנף אליו ככל שהם יכולים; בעוד ג'ון הצעיר, חסר נימוס וקודר, מהלך בעצבנות אנה
ואנה. החתן המיועד מרצה, באריכות רבת חשיבות, את תפיסת עולמו הלא-מלומדת על מיקומם
של נשים לפי חוקי הטבע, בהתאם ל-Great chain of being, על מעמדו החברתי שמחייב אותו לבחור כלה הולמת שתנהג כיאות למי
שזכתה להתקשר עם אדם כמוהו.
הוא שואל היכן
קאליסטה, ואמה אומרת שהיא תרד עוד מעט, יש לה כמה מחושים, והאחות הרחמניה שלה
מטפלת בזה; אבל זה שום דבר רציני. בינתיים, לורד אינגראם נוזף בשקט בבנו הרוגז,
והם מתחילים להתווכח בשקט. ג'ון הצעיר מתוסכל, חסר סבלנות וגס. נמאס לו להמתין
ו"הוא רוצה לדעת מתי אנחנו מקבלים את הכסף שמגיע לנו, ומתי כבר לוקחים אותה
מכאן"; כאשר אביו מתחיל להתרתח, הוא נסוג ואומר שהוא סתם חסר מנוחה, כי מזמן
לא יצא לצייד.
אלאריס נוטשת את
הציתות בנקודה זו, ומאחר והיא יודעת היטב היכן חדריה של קאליסטה, היא נעזרת באחד
המטפסים כדי לטפס בקלילות אל החלון הנכון בקומה השניה; היא מצליחה לעשות זאת בשקט
מופתי, ולהציץ בזהירות פנימה.
סצנת הסיום:
האחות הרחמניה אכן
מטפלת בקאליסטה, שישובה על מיטתה כמו בובה צייתנית וחסרת רצון, עטויה בשמלה עם
סרטים ורודים שגורמים לאלאריס להחניק גיחוך. אבל הגיחוך גווע במהירות, כאשר אלאריס
בוחנת את מיס פרוגרסון; זו מדברת אל אלאריס ב"קוצי מוצי" לפי הסטריאוטיפ
של אחות רחמניה, אבל כאשר היא מסבה את פניה, היא כעוסה ורוטנת.
"עוד מזה, עוד מהתמצית הזו. הן כן, כן... הציבור צריך זה, צריך. הם יקרים
מכדי שישארו אצל אימך העצלה וחסרת התועלת. הם צריכים לממן בניה של מכונות גדולות,
מכונות יפות... (ושוב בקוצי מוצי) "איך אנחנו מתקדמות, חמודה?")
לזוועתה, אלאריס מזהה
מיד את לאוקונדרה, מתחת לאיפור ולפיאה עם הקוקיות הכתומות; ועולה בה חשש אפל,
ותהיה כיצד לכל הרוחות, לאוקונדרה השיגה כוחות של אותו גזע קדום ויודעת לרקוח את
מי השעבוד האפור שלהם.
בנקודה מסויימת, ג'ון
הצעיר מופיע בדלת, מזרז בכעס את לאוקונדרה-קלאו פרוגרסון:
"תדאגי שהבובה
תהיה מוכנה מהר. סר אנדרו מאבד את הסבלנות שלו, וגם אני".
לאוקונדרה זועפת לעברו, היא צריכה לוודא שהאפקט לא נחלש; ג'ון הצעיר מגיב בגסות
תהומית, ובעוד הם מתווכחים, אלאריס חומקת פנימה, משתופפת בצללים ואז במהירות מנצלת
את העובדה, שגם השיקוי שהכינה לאוקונדרה וגם שיקוי הנגד הם בצבע ירוק דומה,
ומחליפה את הבקבוקונים; ואז, במהירות, היא צוללת ומסתתרת מתחת למיטת האפיריון של
קאליסטה; נראה שה"בובה" הוטרדה לרגע ממשהו, אבל היא חוזרת מיד לטמטום
המתקתק וחסר הרצון שלה.
לאוקונדרה סוגרת את
הדלת וחוזרת לעבודתה, כשהיא ממלמלת משהו כמו "חכה-חכה, אפס הולל. גם ממך אני
אפרע, מכולכם אני אפרע. צריכים להגן על הציבור הנאור מאנשים כמותכם. צריכים...
כן..."
קאליסטה מצפצפת שהיא
לא אוהבת את המבט של אחיה, ולמה הוא לא ידידותי; הרי הם אחים, הוא צריך לאהוב
אותה; אבל היא שותה בצייתנות את השיקוי; ואז, בעוד לאוקונדרה נפנית לסדר משהו,
כשהיא הוזה בהקיץ על הכסף שיממן גלגלים ענקיים, וקיטור, המון-המון קיטור, וכל
היערות שיכרתו כדי להזין כבשנים שיבערו יומם ולילה, קאליסטה מפליטה בלא התראה צרחת
זעם, מזנקת ממקומה ("היכן אני, מה עשית לי לכל הרוחות... מה השמלה הזו? פודל
לא הייתי מלבישה בזה! אוך, קרפדה שמנה ומסריחה שכמוך!")
ככל הנראה, קאליסטה
מזהה מיד את לאוקונדרה, ומכבדת אותה בלא התרעה נוספת באגרוף שגורם לה למעוד לאחור
ולהתנגש בקיר, מה שמהווה הזמנה לבעיטות נוספות. אלאריס מגיחה ממחבואה, ספק מגחכת
על המצב ועל השמלה המטופשת שקאליסטה לובשת, שכל-כך לא הולמת אותה; וספק מתאוננת
בציניות על המאמצים שעשתה כדי להציל את קאליסטה, והמחיר הכבד ששילמה- כולל חליפה
שלמה של בגדים הרוסים, ולכלוך שיקח לה חודשים להוציא מהשיער המסכן שלה.
קאליסטה המומה;
לאוקונדרה גונחת מכאב ולשווא מנסה לסנוט בקאליסטה שהיא לא מבינה; היא לא מבינה את
החזון הגדול, את האמת והעתיד-
לשניה, קאליסטה ואלאריס מתווכחות בלחש; קאליסטה זועמת ורוצה להתעמת עם ההורים שלה;
היא רוצה גם את החרבות שלה, והיכן השיריון ושאר הדברים שלה; אלאריס לא רוצה
להתגלות ומעדיפה שקאליסטה תבוא אחריה ותסתלק במהירות לפני שיהיו צרות נוספות.
אלא שאז, נפרצת הדלת,
ושניים משכירי החרב של לורד ג'ון הצעיר מתפרצים פנימה בחרבות שלופות.
"בובה'לה, עופי מהדרך. הי, זאת היא! (לעבר אלאריס) "לורד ג'ון ישלם כפול
על הראש של זאתי!".
אלאריס משיבה בחיצים,
בעודה נסוגה לעבר החלון; קאליסטה מטיחה בשני שכירי החרב את השולחן וממעידה אחד
מהם, בעוד בקבוקונים וקערות מתנפצים לכל עבר. אחד משכירי החרב מתמוטט, השני עט על
אלאריס ודוחק אותה לקיר, מאלץ אותה לעבור להאבק בו בעזרת החרב שלה; קאליסטה מרימה
במהירות את חרבו של שכיר החרב שנפל, אבל כאשר היא מתכוונת לחוש לעזרת אלאריס-
"תשאירי אחד בחיים. כלומר, אל תחרגי מהדיוק הרגיל שלך, אלאריס יקירה"
"לא מאמינה שאני
אומרת את זה, אבל באמת התגעגעתי אלייך".
אלא שאז, לורד ג'ון הצעיר מופיע בפתח, פניו מעוותות בזעם כמעט מטורף; הוא נוהם
לקאליסטה "עופי למטה", ושהפעם, אלאריס לא תצליח לקלקל לו; הוא ינעץ את
החרב הזו במעיים שלה קודם. אלא שקאליסטה מקדמת אותו ב"מי אתה שתתן לי פקודות,
נזלן קטן ומצחין?
והוא נראה כמו חיה פראית שמבינה שהיא לחוצה אל
הקיר, ואין לה עוד דרכי נסיגה; והוא מסתער, שואג ונלחם כמו אריה פצוע. קאליסטה
משיבה מלחמה, כאשר שניהם מסתמכים כעת אך ורק על הדיפות (הוא בבגדי אירוח והיא
בשמלה הורודה המטופשת, שניהם בלא שמץ של שיריון); ג'ון הצעיר נלחם כדי להרוג,
ולעומת זאת קאליסטה מעדיפה עדיין שלא להרוג את אחיה; ולאט-לאט, בעוד אלאריס מכריעה
סוף-סוף את היריב שלה, קאליסטה הודפת אותו אגב סיוף אל מחוץ לחדר.
למטה, כבר מתחילה
מהומה, ולורד אינגראם צועק בכעס – מה קורה שם, לכל הרוחות; ואז האח והאחות נגלים
במרומי המדרגות, כשהם מסתייפים בפראות; לאחר מספר סיבובים של סיוף, קאליסטה גוברת,
ובמהלומה מהירה ורבת עוצמה שמונחתת בשתי הידיים, היא הולמת באחיה, גורמת לו לאבד
את שיווי המשקל ו"מטיסה" אותו במורד המדרגות והשטיח, הישר לרגליהם של
אביה ואמה.
מתחילה מהומה רבתי,
וקאליסטה, בפזיזותה ולזעמה של אלאריס, במקום להמלט שבה ותובעת את החרבות והשיריון
שלה, בעוד אביה צועק (ומכחיש בכעס כל קשר לכך שסיממו אותה: "מעודי לא שמעתי
טענה מטופשת כל-כך!"), ואימה מתייפחת. גרוע מכך, היא גם קוראת לאלאריס, גם אם
לא בשמה – כאשר אלאריס מנסה להתגנב בחזרה דרך החלון ("הי, חכי לי!"), כך
שמובהר שמישהי עזרה לה. הצעקות ממשיכות, וכאשר החתן המיועד מופיע, הוא סופג
מקאליסטה עלבון כזה שגורם לו להסתלק, צונף בזעם ולחייו סמוקות מחימה; אלא שאלאריס
שמה לב פתאום שלאוקונדרה נעלמה, ושהחלון מתנודד וחורק; כאשר היא מביטה לעבר החצר,
היא קולטת את לאוקונדרה, מטורפת לגמרי, זוחלת על ארבע וקופצת כמו דו-חי, ממהרת
לעבר הדלת הקטנה בלב הגן; ובעוד אלאריס מתלבטת האם לירות בגבה או לא, היא מגיעה
לשם, וטורקת את הדלת אחריה.
אלאריס מבינה שלאוקונדרה נעולה בפנים ולא יכולה לחמוק, ומתרה בקאליסטה להשיג
במהירות את השיריון והחרבות שלה; קאליסטה רצה בחזרה אל הבית, אגב שהיא ממשיכה
להתווכח עם אביה המבועת; קאליסטה מטיחה בו שהיא לא מפחדת ממנו יותר; שינדה אותה אם
הוא רוצה, הוא חסר כל כבוד, אחרי איך שנהג בה; ונראה (עם חרב שלופה ביד) מי יעז
לנסות לעצור אותה עכשיו, בוודאי לא האפס הקטן הזה (בעיטה לאחיה ששרוע חסר הכרה
למחצה על השטיח בתחתית המדרגות).
קאליסטה מטיחה
שבכוונתה לעזוב עוד הלילה, וללכת הישר אל הדוכס ווסטמורשילד כדי להציע לו את
שירותה, וכך "לנסות להציל את המעט שנשאר מכבוד השושלת שלנו"; הוריה
מבועתים, ונראים אובדי עשתונות לגמרי. קאליסטה עוטה את השיריון שלה, ורצה בעקבות
אלאריס אל הגן, כאשר ההורים המבוהלים, מתחננים ומאיימים חליפות אחריה, ובעקבותיהם
קהל המשרתים המתלחש.
הדלת למחסן נעולה
מבפנים, ואלאריס שומעת קולות מוזרים, כאילו לאוקונדרה מגרגרת וממלמלת בטירוף
מוחלט, בעוד הנוזלים משקשקים בחוזקה. היא לא תתן שיהרסו את החלום הגדול, את החזון
הנפלא של הקיטור; לאחר כמה דקות, כאשר קאליסטה שבה כשהיא עוטה שיריון, אלאריס
פורצת את המנעול, והיא וקאליסטה נפגעות קלות מנשיפה של נוזל חומצתי מגעיל שמישהו
יורק לעברם.
וכאן, בתוך המעבדה
ההפוכה, הן רואות את לאוקונדרה, או ליתר דיוק מה שנשאר ממנה, לאחר שבטירופה, לגמה
את כל הנוזלים הירוקים שלה בבולמוס נורא של קנאות רעבתנית (להשוואה, לקאליסטה היא
טפטפה טיפות ספורות מאחת התרכובות מדי יום כדי לשעבד אותה, כאן היא הוריקה לתוכה
את תוכנן של שלוש קדרות קטנות).
לאוקונדרה התנפחה
לחלוטין, הפכה ירוקה-אפרפרה ושערות לבנות בוקעות מהפנים שלה, ביחד עם סלילי השיער
הכהה המקורי שלה; זרועותיה הקדמיות ענקיות, וריר ירוק חומצי בוקע מהפה שלה. עיניה
אנושיות רק למחצה ומתגלגלות בטירוף, ורגליה צימחו קרומים. היצור המזעזע מגרגר,
ונלחם בטירוף כשהוא יורק רעל, הולם בזרועות העצומות שלו; בנקודה מסויימת הוא מטיח
את קאליסטה מעליו, ואז קופץ כדי לנסות ולמחוץ את אלאריס תחת כובד משקלו; אולם
אלאריס חומקת מההתקפה, ועד מהרה, הכוח המשולב שלה ושל קאליסטה מכריעות את המפלצת
המקורפדת והמטפטפת ארצה, להתמוסס לגוש חסר צורה של בשר מבעבע שמעלה סילונים שורקים
של קיטור לוהט ומצחין.
כזה היה סופה העלוב של
העלמה לאוקונדרה; אלאריס מושכת את קאליסטה אחריה, גם במטרה לעכב לעת-עתה את החלטתה
הנחפזת לרוץ אל הדוכס ולהשבע לו אמונים- מה שאלאריס חוששת שיקפיץ את כל התאגיד.
בינתיים, היא מנסה לשכנע את קאליסטה, ישנו צורך דחוף בהרבה במעשה גבורה אחר: נטילת
חלק בחבורה שהיא תנסה לגייס, במטרה להסתער על הגבעה של "גברת ערבה",
ולטהר את מאמיני הדרקון ששורצים שם, ועוסקים בריטואל מזעזע.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.