הקמפיין
של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)
ספר
ראשון: כנפיים שחורות
פרק VI: A Fiery
Departure ("להבות של
פרידה")
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
חלק ראשון: העימות באחוזת אינגראם
לאוקונדרה מוטלת מתה במחסן הגן של אחוזת אינגראם, שם שתתה בטירופה את כל המרקחות
הרעילות המכושפות שרקחה עבור קאליסטה, שעיוותו אותה ליצור המעוות נגדו לחמו אלאריס
וקאליסטה בסיום הפרק הקודם; הגופה עדיין מבעבעת ומעלה אד ארסי, בעודה מתמוססת
לאיטה (אולם חלקים מלאוקונדרה, כולל הפנים, עדיין נשמרו באורח שנקל לזהות אותה).
בחוץ, נראה שכמעט כל נפש חיה באחוזה התאספה סביב הכניסה למחסן, כאשר אלאריס
וקאליסטה יוצאות סוף-סוף, מנצחות אבל מזוהמות להגעיל בריר וברפש הירוק שירק היצור;
מכל עבר, מאירים פנסים ישנים ומאחוריהם פנים מבוהלות ונדהמות.
לורד אינגראם, נדהם ומבועת, נתמך במשרתים
כשהוא מציץ לתוך המחסן (לאחר הזמנה לגלגנית מצד אלאריס, שבאה כתשובה לדרישתו לדעת
'מה לכל הרוחות קרה כאן'), ונסוג מיד, משתנק ונבעת מהצחנה ומהמראה המזעזע בפנים.
הויכוח הקולני בין הלורד לקאליסטה מתחדש
מיד; קאליסטה עודה רותחת מזעם על הדרך בה נהגו בה, ולא ממש משתכנעת מן ההכחשות
הזועמות של הלורד, שנשבע שהוא ורעייתו לא העלו בדעתם שהאחות הרחמניה ששכרו, בעצת
בנם, היתה לאוקונדרה המטורפת. אלאריס מעירה בלגלוג, שכל בר-דעת היה מבין שההתנהגות
של קאליסטה באותה תקופה לא היתה היא עצמה.
קאליסטה רוצה לעזוב מיד ולרכב אל הדוכס, כדי להציע לו את שירותה; אלאריס פוסחת על
שתי הסעיפים, וגם כולה אחוזת צער וגועל על הטינופת המצחינה שנדבקה לשיער האומלל
שלה. אמה של קאליסטה מממררת בבכי, וצועקת שהיא רוצה למות, הלוואי והיתה מתה לפני
שהיתה שומעת את בתה שלה מאשימה אותה בהאשמות נוראות כל-כך.
הלורד מנסה, בצר לו, לפתות את אלאריס
לראות את אוסף התכשיטים המשפחתי, ומוכן גם לחפש עבורה חליפת שיריון הולמת עבור
'ידידה' שלה (הוא לא מודע שמדובר במישהי מקלאן הרועים השנוא עליו); וגם כמובן
ברחצה ובגדים נקיים; הוא אינו מבין, או לפחות לא מודה שהוא מבין, מה גרם לבנו
ויורשו להתנהג באורח שערורייתי כל-כך, והוא כעת משכנע את עצמו שלאוקונדרה המטורפת
ולינק הממזר (הדמות שאלאריס מקשרת מיד עם הקוסם בהיר השיער שהוביל את הבריונים
למתקפה בשטח של קלאן ג'ורסווראק, וכמעט הרג את אסטליס בתחילת הערב).
אלאריס מהססת למדי; היא לא מעוניינת כל-כך
בפניה של קאליסטה לדוכס, שתקומם נגדן את התאגיד באורח חסר תקדים. מלבד זאת, ככל
שהדקות עוברות כך היא חשה יותר ויותר, שהדחיפות נמצאת דווקא במקום אחר; מצד שני,
הטינופת בשיער שלה מציקה לה מאד. גם ההערה הלגלגנית שקאליסטה משגרת לעברה, שהירוק
בשיער דווקא הולם את הפנים שלה, לא ממש משפרת את מצב הרוח – הגם שהיא נענית מיד
בעקיצה נגדית על השמלה הורודה והפונפופונים, כמו גם בכמה דברי לגלוג נוספים על כך
כי היתה שמחה להשאיל את אחת השמלות הישנות של קאליסטה, אולם היא חוששת שהיא תהיה
גדולה מדי עבורה בהרבה באיזור הירכיים, והדוקה מדי באיזור החזה.
בסופו של דבר, לאחר שגם רב המשרתים מנסה לתווך, ובכדי להרוויח מעט זמן, אלאריס
מוכנה לרדת ולהציץ בתכשיטים, כמו גם לחפש חליפת שיריון עבור אסטליס.
כאשר הלורד הנרעש והמבועת מוליך את האורחת הלא צפויה שלו לגנזך, כבר מתגלים סימנים
ראשונים לצרות; השומרים שהיו אמורים לשמור על חדר הגנזך נעלמו, ועל הדלת ניכרים
סימנים לנסיון פריצה חפוז שלא הצליח. דקות ספורות מאוחר יותר, רב המשרתים מתבשר
על-ידי שומר מבוהל כי חלק גדול מהשומרים – ליתר דיוק, כל הברנשים החדשים ששכר ג'ון
אינגראם הצעיר – ערקו ונטשו, וכמה מהם תקפו ופצעו שניים מהשומרים הותיקים יותר,
לאחר נסיון לא מוצלח לפרוץ לחדר בו מוחזק ג'ון הצעיר.
בגנזך עצמו, ניכר שהוא תוכנן להכיל כמות גדולה בהרבה של טובין מכפי שיש לו היום;
מרבית המתלים לחליפות שיריון ונשק ריקים, או מאחסנים סחורה באיכות ירודה מאד; לורד
אינגראם פולט, רק כדי לעניין את האורחת בסיפור, ובלא להתייחס ברצינות רבה בעצמו
לסיפור, על מסורת של המשפחה לפיה לפני כמאה שנה, היתה ברשותם חרב קסומה, שחושלה
למען אחד מבני אינגראם בידי ארוסתו של לורד אסטפורד האחרון, שהיתה חרשית נשק
מהוללת שבאה מהידרקרון. אלא שדור אחד לאחר מכן, החרב נתבעה בגסות מרובה בידי אדון
העמק החדש, שהיה אדם רע ומסוכן, וכך אבדה למשפחה.
(קאליסטה, כמובן, זוקרת מיד את האוזניים מתחת לארשת הזעופה שלה, כאשר מופיע הסיפור
על החרב הקסומה).
התכשיטים עצמם, הנדוניה שהביאה הליידי אינגראם מאביה, סוחר הפנינים העשיר ממושבת
פורט ג'יידבל, הם אכן אוסף יפיפה של שכיות חמדה, כולל פניני ים מדהימות, טבעות לא
קסומות, אבל יפיפיות עם אבן אודם משובצת ומגולפת כלהבה; נזר עם ספיר במרכזו, ועוד;
את עינה של אלאריס צדה דווקא משכית קטנה, שעשויה בדמות מגולפת מדוייקת להפליא של
סלמנדרה קטנה, ירוקה-כתומה, שמשני צדדיה חרוטות אותיות קטנטנות בכתב לא מוכר. לורד
אינגראם מספר שהמשכית הזו נלקחה בידי סבה של רעייתו כשלל לאחר קרב-ים, מקברניט
נתעב מגזע האושורלוק.
בסופו של דבר, נמצאת גם חליפת שיריון
ישנה, אבל במצב טוב, שניכר בה שחושלה במקור בעבור אישה; ועימה גם חרב רחבת-להב
ומגן גדול תואם בסגנון קלאודוריאני, שעליו חרוט עדיין סמל דהוי של דרקון כחול.
עד מהרה, כאשר החבורה חוזרת לטרקלין,
הויכוח בין קאליסטה לאביה שב ופורץ; לורד אינגראם אחוז אימה באשר למה שיקרה, כאשר
בתו תבקש את חסותו של הדוכס (והוא לא מסוגל להבין גם מדוע יש להתקרב אל הכוח השוקע
ההוא). בעיקר הוא חושש, שהתאגיד יעמיד את ההלוואות שהעמיד לאחוזה לפרעון מיידי, מה
שיביא לנישול המשפחה מכל נכסיה.
קאליסטה מעירה בלעג, שאולי במצב כזה היא תהיה זו שהם יבואו אליה כדי שתדאג להם
(במרומז, היא מתייחסת אל עצמה כראש המשפחה).
רב המשרתים שב ומתערב, ורומז שהאשם הוא
באדון הצעיר, ואולי ראוי יהיה להביא אותו לכאן כדי להציל דברים מפיו; אלאריס,
לעומת זאת, מודאגת יותר ויותר ממה שהיא רואה וחשה; מעל איזור ה-Twin Willows משתוללת סערת ברקים
יבשים – תופעה שהולמת רק חודש מסויים בשלהי הקיץ, ולא את אמצע האביב; רוח חמה,
מלוהטת, הולמת בחלונות, הולכת ומתחזקת; ומדי פעם, היא חשה כאילו הקרקע עצמה רועדת
ונואקת קלות.
החשש מתגבר, כאשר ג'ון הצעיר עצמו מובא לטרקלין, נאבק ומאיים על שני השומרים
שאוחזים בו, כשהוא מכנה אותם חלאות נחותות, שאין להן זכות להחזיק בו. לורד
אינגראם, נשען בכבדות על קצה שולחן האוכל, מנסה להעמיד פנים תקיפות, אבל התוצאה
היא פתטית.
לורד אינגראם מנסה, שוב, למשוך לכיוון זה
שלאוקונדרה והממזר רוברט לינק אשמים בדרדור של בנו לתרבות רעה, אולם ההתנהגות
ופרצי הצחוק המטורפים של ג'ון הצעיר, ועוד יותר מכך התשובות שלו, לא מותירות מקום
לספק.
ג'ון הצעיר לועג לאביו ש"זה רע, רע מאד לצדד בצד המפסיד", ובעיניים
מטורפות משנאה וחמדנות, הוא חושף שלינק גילה לו על מאמיני הדרקון; ולינק עצמו יגיע
לכאן עוד מעט, עם עשרות אנשים; אם 'אבא היקר' לא יתעשתת וישחרר אותו, וגם יצווה
להסגיר לידי לינק את קאליסטה ואלאריס, לינק יורה לשרוף את האחוזה ולהרוג את כל מי
שימצא בה, כולל את הלורד ורעייתו.
לורד אינגראם אובד עצות, נשמע עלוב יותר
ויותר כל רגע; לשווא, הוא מאיים בפניה אל התאגיד; ושזו השטות המטופשת ביותר ששמע
מעודו- פושעים תוקפים אחוזה במרחק יום מווסטמור, כאילו אנו לא בהידרוסט, אלא באחת
מארצות הילידים הברבריים. ג'ון הצעיר רק צוחק בפני אביו, אומר ש"החוקים
משתנים"; כוח חדש קם, והוא ישרוף כל מה שיעמוד בדרכו.
"הדרקון יודע, הדרקון זוכר; אינך רוצה להרגיז את המאמינים שלו, אבא. תאמין לי
שאתה לא רוצה".
בתוך כך, הוא יותר מרומז, ולמעשה אומר כמעט במפורש כי הוא מצפה שמאמיני הדרקון
יכתירו אותו כלורד של האיזור, ואז כבר לא יהיו חובות ושאר שטויות; הוא יקח כל מה
שירצה בכוח הזרוע, אם צריך.
קאליסטה מתפרצת, ומאיימת שבכל מקרה של
התקפה על האחוזה, היא תערוף את ראשו של אחיה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שתעשה,
והיא תשלח אותו בסל לחברים שלו, כדי שיבינו את הרמז. ג'ון הצעיר אומר ברשעות שאם
קאליסטה תהרוג אותו אזי אמם (שלגבי אפשרות הרצחה מידי ידידיו התייחס דקה קודם
באדישות משוועת) תמות מצער. לורד אינגראם, פאתטי לגמרי, ממשיך למלמל על התאגיד,
וכשהם יבואו יהיו תליות, הרבה מאד תליות-
ובעוד הויכוח נמשך, משרת מבועת פורץ פנימה
ומבשר שאכן לפידים רבים מתקרבים לאחוזה לאורך שפת האגם, וכעת הם רחוקים לא יותר
מחצי מייל; ואחד מהם, פושע מטונף ושיכור לגמרי, רכב לשער האחוזה ומסר מכתב – זהו
מכתב של לינק, שמכיל איום דומה למה שנשמע קודם מפיו של ג'ון הצעיר.
קאליסטה רותחת מזעם, ונשבעת שהיא תלמד את הפושעים לקח כזה, שמי מהם שישאר בחיים,
יזכור לנצח וישנן אפילו לנכדיו באימה את השם קאליסטה אינגראם. בין לבין, היא
מתחילה לחלק הוראות בצעקות, במקום אביה הרועד וחסר האונים.
אלאריס נלהבת הרבה פחות מקרב נגד עשרות אנשים, במיוחד כאשר האחוזה יכולה לספק
בקושי עשרה שומרים מבוגרים, מה גם שהיא חשה שהדבר העיקרי הוא בהחלט לא חותכי
הגרונות המזוהמים של רוברט לינק, אלא מה שקורה כעת בפסגת הגבעה המזרחית של ה-Twin Willows, שם מבצעים מאמיני
אש הדרקון את הטקס המתועב שלהם, בלב סופת הברקים המוזרה.
ג'ון הצעיר רוקד משמחה ולועג 'אתם עלובים,
אתם אנשי האתמול, זמנכם עבר, הדרקון מתעורר, נקבות מטומטמות, הדרקון מתעורר-'
בנקודה הזו, הוא נופל ארצה מאגרוף שקאליסטה מכניסה בפנים שלו, שגורם לדם להנתז
מאפו; קאליסטה בועטת בו כשהוא נופל לרצפה, ומצווה על המשרתים לכבול אותו, שוב תוך
איום שהוא לא יזכה לראות את חבריו היקרים בעודו חי.
הנסיגה
מהחומה הקדמית, האגם הוא מראה שחורה
שאצבעות ערפל זוחלות עליה כמו ידיים מתות; הגבעות הם צללים שחורים; והלפידים הלא
רחוקים כל-כך בוערים באדום ונראים היטב לעין. הכוח הגדול של חותכי הגרונות, כך
נראה מהחומה הקדמית, הפסיק להתקדם בנקודה מסויימת, אלא חונה במרחק כחצי מייל,
כשאנשיו נראים כעושים כל מאמץ להקים רעש אימים, כולל תיפוף בתופים, צעקות ושירה של
שירים גסים ומאיימים. אחד מהם, שמופנה כנגד קאליסטה ואלאריס, הוא סילוף מתועב של
שיר ילדות חינוכי ידוע, באורח שגורם לקאליסטה לרתוח ולהשתוקק לקרב יותר מתמיד:
"נשים קטנות עם רקמה ומחט,
עוד מעט ונזיין אותכן בתחת".
רב המשרתים, מצידו, מעיר שהבריונים אינם
מתקדמים; והדבר מוזר, שכן אם לא יתקיפו בזמן הקרוב מאד, יאבד הסיכוי שלהם לכבוש
ולבזוז את האחוזה וגם לסגת למקום מבטחים לפני שיעלה היום. אלאריס מנחשת, שמדובר
בתרגיל הסחה; ושאולי כוח בריונים וחותכי גרונות אחרים מתקדם מכיוון אחר. קאליסטה
נזכרת מיד בערוץ שעובר בחורש אורנים, שמגיע קרוב מאד לגדר הנמוכה של גן הירק
שמאחורי האחוזה.
בנקודה הזו, פורץ בין קאליסטה ואלאריס ויכוח קשה.
קאליסטה רוצה שהיא ואלאריס יפתיעו את כח הבריונים הנוסף הזה בתוך היציאה מהערוץ,
במקום צר שיקל עליהן להלחם באנשים רבים בעת ובעונה אחת; אלאריס טוענת כי לא רק שזה
מסוכן מדי, אלא שהאיום האמיתי הוא אחר, וגרוע בהרבה מחותכי הגרונות.
בתחילה, קאליסטה מסרבת להקשיב, כולה שבויה
ברצון לצאת לקרב ולהגן על האחוזה – ועוד יותר מכך, ללמד לקח את הבריונים המטונפים
שהרתיחו אותה. בסופו של דבר (בהרצה זה הוכרע בידי בדיקה מסובכת של כריזמה
שאלאריס עברה בהצלחה), אלאריס משכנעת אותה שהדבר מסוכן מדי ומהמר על החיים של
רבים מדי- תחת זאת, עדיף להוריד את ההורים שלה, ואת כל האחרים באחוזה, דרך המערה
הסודית דרכה אלאריס עצמה חדרה לאחוזה, להביא אותם למקום מבטחים (אלאריס מקווה
שתצליח לשכנע את הרועים לנהוג בהגיון, חרף השנאה התהומית שלהם ללורד ומשפחתו).
במצב כזה, אלאריס מהמרת שהבריונים יתעכבו על ביזה של האחוזה, הן תוכלנה למלט את
החפים מפשע מאימת הטבח, ואז להתפנות לגייס את מי שניתן לפשיטה האמיתית - על מאמיני
הדרקון שבראש גבעת ה-She Willow.
קאליסטה משתכנעת, בלב-ובלב, עודה מרירה
מאד על הקרב והנצחון שנגזל ממנה, לטובת נסיגה חפוזה. אנשיו של לורד אינגראם נוטלים
את התכשיטים; ולפי עצתה של אלאריס מותירים את ג'ון הצעיר נעול בחדר הכספת הריק,
כפות לכספת ופיו חסום בסמרטוט שנלקח מהבדים שהזדהמו במגע ובריר של לאוקונדרה
המעוותת. אלאריס מעדיפה שלינק לא יחוש דחיפות לרדוף אחריהם כדי להציל את ידידו;
היא עצמה היתה מעדיפה להמית אותו, אבל קאליסטה מתקשה, למרות הכל ולמרות איומיה
המפורשים שלה עצמה – להרוג או לצוות להרוג את אחיה הלכה למעשה.
החבורה, איטית ונכאת רוח, יורדת אל תוך
המערה, תומכת בלורד ההלום וברעייתו שנמצאת כעת במצב כמעט קטטוני של אפיסת כוחות
ואימה.
ארבעת הפושעים שאלאריס הותירה במערה כבר נעלמו- כנראה, הבינו יפה את ה'רמז'
שהותירה להם אלאריס בדמות ראשו הערוף של אחד האחים הוגר; אבל אלאריס חוששת מאד
מהתקפה של כוח בריונים נוסף, שאולי מתכוון לחדור לאחוזה דרך המנהרה. חששותיה
הולכים ומתגברים, כאשר היא שומעת רעמים לא רחוקים, מהקצה האחר של המנהרה, וכמה
קולות חשודים אחרים.
אלאריס וקאליסטה חשות קדימה, לפני האחרים, כדי לבדוק את השטח ולהלחם במידת הצורך;
אולם דווקא כאן, ממש ליד הפתח החיצוני של הדרך הסודית אל האחוזה, מחכה להן הפתעה
מעודדת. גופות האנשים של לינק שרועות מסביב, ולינק עצמו מוכה, מובס וכפות בחבלים.
מסתבר שהרועים הבחינו בכוח חותכי הגרונות מתנהל קרוב לשטח שלהם ובראנדון
ותיאופולד, הפעם ביחד עם אסטליס, הפתיעו אותם, ירדו עליהם מהמארב והכו אותם שוק על
ירך.
בראנדון מנסה לחקור את לינק, ומאיים עליו
כי אם לא יפתח את חרצובות לשונו, אולי בני הקלאן שלו ישקלו להפטר ממנו בדרך
העתיקה- להעלות אותו אל עץ הערבה העתיק ולשרוף אותו בכלוב נצרים, וכך להפגיש אותו
עם האש שהוא מעריץ כל-כך.
אסטליס, לעומת זאת, עסוקה בחיפוש פיסות
מתכת ודברים שימושיים בין הגופות, כנראה כדי להוסיף מהם לחולצת השיריון העלובה
שקנתה במשיכה בראשית הערב; היא רוטנת על כך כי בראנדון ותיאופולד מתנהגים כאילו הם
עשו הכל לבד, "אבל נו, אתם תמיד עושים לי את זה. אני רגילה".
הניצוצות המרירים הללו, הם מאומה לעומת מה
שקורה, כאשר קאליסטה ותיאופולד נתקלים זה בזה, מה שהופך להטחה הדדית של עקיצות
ועלבונות (לאלאריס הם מזכירים שני חתולים מקומרי-גב שמסתובבים זה סביב זה במעגל).
אלאריס מסבירה לבראנדון מה ארע, ואיזו
סכנה אורבת לכל האיזור; בין היתר, היא מנסה לתמרן גם את היריבות והתחרות הפרועה
שניצתה מיד בין תיאופולד לקאליסטה, כדי לרתום את כולם להתקפה שהיא רוצה להנחית על
מאמיני הדרקון.
לינק השבוי לועג להם; הוא לא מפחד למות,
הוא עשה את שלו ומילא את תפקידו בתוכנית הגדולה; והם מאחרים, הריטואל כבר כמעט
הושלם; וסרג'נט דארקו עוד יגיע לנקום את דמו, ויטבח את כל בני ג'ורסווראק כפי שהיה
צריך לעשות כבר מזמן.
פינאלה: הפשיטה במעלה הגבעה
במצב הדברים, וגם נוכח האור האדום המפחיד שעולה ודועך חליפות על פסגת הגבעה שמנגד,
בראנדון משתכנע שאלאריס צודקת, שהאיומים המתועבים של לינק מכילים לא מעט אמת. הוא
משתמש בסמכותו כבנו של ראש הקלאן, כדי לקרוא לסיירי ג'ורסווראק, שיבטיחו מעבר בטוח
ללורד השנוא ולפמליה שלו (הגם שלתיאופולד יש כמה דברים מכוערים לומר בנידון),
ואילו שני אחרים גוררים את לינק הכפות (נראה כאילו יתכן מאד שבני ג'ורסווראק
יוציאו אותו להורג).
וכך, לאחר מעט הכנות קצרות, ולאחר שאסטליס
המופתעת מקבלת חליפה של שיריון ראוי לשמו עם מגן אבירים רחב וחרב, החבורה מתארגנת
ויוצאת במהירות האפשרית בנתיב שעוקף את וילומר גדולה ווילומר קטנה, מתפתל ועולה
לעבר ראש הגבעה המזרחית, במקום בו שורצים מאמיני הדרקון ומבצעים את הטקס הנתעב
שלהם, שלפי לינק כבר מתקרב לסיומו.
ככל שהם מתקרבים, הערפל הופך צפוף וחם
יותר; מתחיל טפטוף כבד וחם; והאורות האדומים למעלה הופכים חזקים ומאיימים יותר.
ברנאדון קודר וזהיר מאד; תיאופולד מנסה
להיות קליל יותר, אבל ניכר בו כי גם הוא מתוח הרבה יותר מהרגיל; אסטליס נראית
כאילו היא הולכת בתוך חלום שהתגשם, כולה דריכות ולהיטות לנקום את המוות של אביה,
ולעיתים היא נראית מטורפת למחצה; קאליסטה מעט חוששת, אבל יותר מצפה וחולמת על
תהילה – מה גם שהיא, בניגוד לבני ג'ורסווראק, עוד לא זכתה לטעום מנחת זרועם של
מאמיני הדרקון.
אלאריס מוכת חששות; היא חשה היטב כיצד
הטבע מתענה סביבה; כיצד, מבחינת הטבע, מעגל האבנים הלוהב בראש הגבעה הפך לפצע
פעור, מוגלתי ומבעבע; והיא חשה גם את כח רצונו של 'אדון ערבה הזקן' שנמצא עימם
וצופה בהם.
החבורה נעצרת ממש על סף העצים האחרונים,
עשרות מטרים בודדות מרגלי מעגל האבן הלוהב, וצופה על האבנים הענקיות שנוגהות
באדום, מסכות מתועבות ודברים מגעילים עוד יותר משופדים על מוטות ביניהן, ענני
הגיצים מתערבלים מעליהן. בראנדון לוחש, שהוא חש את זדונם של כוהני אש-הצללים;
אסטליס, מטורפת למחצה, לוחשת 'שיבואו
כולם... שיבואו, וימותו'.
תיאופולד מתמרמר 'אלים, אחיינית. כבר העדפתי אותך בתור מחמץ. בחיי'.
'תיאו, לך תתפגר, טוב? אין לי זמן אליך עכשיו'.
אלאריס ובראנדון, שפועלים כעת ביחד,
מצליחים לזהות את קשתי הדרקון ששוכבים במארב בין שלוש מהאבנים שצופות על הנתיב
שלהם; מאמיני הדרקון מצפים לבואם, והכינו להם 'שטח הריגה' קטלני, שיאלץ את החבורה
להעפיל תחת ברד של חיצי אש משלושה כיוונים. אלאריס מציעה תוכנית נגדית, לפיה היא
עצמה תשאר במארב, תסיח את דעתו של צמד קשתים בעזרת ענן העורבים שלה והחיצים שלה,
כאשר החבורה תסתער בדרך מעט צדדית יותר, שתקשה על הקשתים הרחוקים יותר לטווח אותם
מתוך המחסות שלהם.
קאליסטה ותיאופולד חוזרים להתכתש, בלחש.
קאליסטה לא מחבבת את הלעג על 'ליידי
קטנה', ומשיבה בכך ש"אני, הפלא ופלא, לפחות לא תוצר של נישואין בין אח
לאחות'.
כדי לקטוע את הויכוח שלהם, מי זה שילל כמו ילדה והובס בקרב החרבות האחרון ביניהם,
וגם כדי לסבך את קאליסטה להמשך, אלאריס מציעה להם במתק שפתיים התערבות בנוסח שהיתה
בינה לתיאופולד בפעם הקודמת – מי מהם יפיל יותר מאמיני דרקון; תיאופולד מוכן לעשות
זאת, בעד נשיקה (כפי שאלאריס מתמרנת אותו), קאליסטה לעומת זאת, תובעת שאם היא
תנצח, תיאופולד יאלץ, מול כל האחרים, לבשל לה ארוחה ולהגיש לה את האוכל.
בראנדון רותח על הטפשות וקלות הדעת של
אחיו וקאליסטה, ומפציר להחיש את ההתקפה.
וכך נפתחת ההסתערות; ענן העורבים של
אלאריס מבלבל את הקשתים שחולשים על הנתיב העוקף שבו מסתערת החבורה, והחיצים שלה
פוגעים בהם; אם כי הם מתגלים כאויבים קשים בהרבה מכפי ששיערה אלאריס, ופוצעים אותה
לא במעט; שאר הקשתים של מאמיני הדרקון נאלצים לצאת מהמחסות שלהם כדי לטווח את החבורה
המסתערת; אסטליס תוקעת בקרן שלה ומשתמשת בכוחותיה כדי להסב אל עצמה כמה שיותר מן
ההתקפות, אגב שהיא מנסה לבלום את החיצים במגן הרחב שלה.
אלא שהפגיעות הן קשות; למרות ההפתעה
שנאחזו בה הקשתים, ולמרות האבדות שאלאריס ובראנדון מפילים בהם; למעשה, מצבה של
החבורה היה רע ומר, אלמלא כוחו של 'אדון ערבה' הזקן מופיע מאחוריהן, נע בתוך
הצללים בצורה מטושטשת שמזכירה מעין דריאדה, שמטילה על החבורה קסמי מרפא כמיטב
כוחה, מתוך מה שנראה כמערובלת של רוח יער ועלים מסתחררים.
(טכנית: הנוכחות של הכוח של עץ הערבה מפעילה על כל הדמויות ריפוי חלש מאד כל
סיבוב, ובנוסף, פעם בארבעה סיבובים, הוא מסוגל להטיל על דמות אחת לחש ריפוי ממוקד
וחזק בהרבה).
בסופו של דבר, שניים או שלושה מקשתי
הדרקון נופלים, או למצער יוצאים מכלל פעולה, כאשר החבורה מצליחה לטפס ולהגיע לאחד
המעברים שבין אבני המעגל העצומות. קשתי הדרקון נסוגים, ולמעשה רצים אל תוך פנים
המעגל כדי לתפוס עמדות חדשות, מה שמאפשר לאלאריס לרוץ מהר ככל שהיא יכולה על-מנת
להדביק את הדמויות האחרות.
ובינתיים, כאשר הדמויות נדחקות בתוך המעבר שבין אבני המעגל, נוחתת עליהם התקפה
קטלנית עוד יותר; הלוחמים של מאמיני הדרקון, אוחזים חרבות עצומות, דו-ידניות,
מצטרפים לקרב, כאשר הענן המבזיק, הזדוני והמעוות מתערבל מלמעלה, ומנחית מדי פעם
ברקים של אש מעוותת (Wrap
lightning) שיכולים לפגוע באקראי באחת הדמויות; אם אותה דמות
לא שמה לב בזמן שהיא מטווחת, ולא מצליחה להמלט, הברק המעוות יכול לקפוץ ממנה
ולפגוע בדמות או שתיים נוספות, לנזק קל יותר.
הקרב האכזרי משתולל; הן קאליסטה, הן אסטליס והן תיאופולד נפצעים; ובנקודה מסויימת,
אלאריס עצמה סופגת פגיעה קשה, שיוצרת סכנה מוחשית לחייה; אלאריס מדביקה את האחרים,
ומסייעת להפיל את שארית קשתי הדרקון שמצטרפים לקרב; הכוחות המשולבים של החבורה,
ובעיקר יכולת העמידה של אסטליס, בצירוף לקליעות המצויינות של אלאריס ובראנדון,
מצליחים (בסיוע כוחות הריפוי של עץ הערבה, שנמתחים כמעט עד קצה היכולת), להטות את
הקרב ולהפיל את החיילים המעוותים, אפורי הפנים, בזה אחר זה; הגופות שלהם מעלות אד
לוהט כשהן נופלות, ומתעוותות, כאילו האנשים הללו היו מתים מזה תקופה ארוכה (ולמרות
זאת, לא מדובר באלמתים- חיילי הדרקון הם אנשים, והם מדממים כמו כל אדם אחר כשהם
נפגעים).
קאליסטה מוצאת על כמה מהם צמידים ישנים,
שנראים כמו צמידים של צבא הוד-מלכותו, אבל מדגם ומסוג ישן מאד-מאד, בן עשרות רבות
של שנים אם לא יותר.
הקרב הסופי: כאשר הדמויות ממגרות את ההתנגדות
סוף-סוף, הברקים המעוותים גוועים; החבורה מתפרצת אל לב מעגל האבנים, ורואה פיר
עצום מעלה אדים נוראים במקום בו עמד פעם הגדם של 'גברת ערבה', ומסביבו ראשים
מכווצים ושרופים למחצה, ושאר חפצים שמעידים על הריטואל הנורא שנערך כאן; אבל לרגע
ארוך, משתרר שקט מתוח, מופרע רק בפצפוץ הלהבות העמומות והגיצים מסביב.
אלא שברגע הבא, צץ סרג'נט דארקו (Darko);
דמות אימים בשיריון מלא וקסדת קרניים גבוהה, מתוכה מציצות רק עיניים שבוערות באש
אדומה. הוא מחזיק חרב עצומה ואיומה למראה בשתי ידיו, וגלימה עבה בצבע בורדו כהה
נשרכת מאחורי גבו. מפקדם של מאמיני הדרקון לועג לדמויות שהן כבר איחרו; למעשה, הוא
ואנשיו כבר עשו את שלהם והיו יכולים להסתלק (אלאריס מבינה במהירות שכוהני אש הצללים
שהיו כאן, אם היו, אכן הסתלקו), אבל כפי שהוא לועג, הוא לא רצה להחמיץ את העונג
שב'פגישה אישית' עם מיס קונינגטון, עושת הצרות הקטנה עליה הוא כבר שמע יותר מדי
פעמים.
הוא לועג לה, שלמעשה סייעה לו כאשר הביאה
את 'פרחחי ג'ורסווראק' הישר אל מותם.
כאשר אסטליס נוהמת בזעם לעברו, הוא לועג לה ומתאר לה בציוריות את המוות של אביה
(הוא מזהה שהיא בתו של גודווין, מיד, לפי קרן המלחמה), וכיצד הוא יבב כמו כלב עלוב
כשהם נעצו לו חרבות במעיים; איך הוא יבב ובכה לרחמים כש-
אסטליס, כפי שהסרג'נט ציפה, מאבדת לגמרי את העשתונות ומתנפלת עליו כשהיא אחוזה
בטירוף- וכך מפעילה מלכודת של אש נוזלית שפוגעת בה ובדמויות נוספות. הסרג'נט מטה
את ראשו וקורא קריאה מזעזעת, שמביאה לעזרתו שני כלבי שאול ענקיים; אחד מהם מתנפל
על החבורה, והאחר עוקף את הדמויות האחרות (אסטליס אחוזה בטירוף, לא מסוגלת לבצע Taunt כהלכתו ומתנהגת
כאילו רק הסרג'נט והיא קיימים) ומנסה לרוץ לעבר אלאריס.
וכך נפתח הקרב; סרג'נט דארקו הוא יריב איום; והגם שאסטליס לוחמת בפראות ומנחיתה
עליו שתי פגיעות קריטיות וקטלניות בהרבה מהרגיל, הוא מחזיר פגיעות קטלניות, שכמעט
וקוטלות את אסטליס במקום עומדה; כולל הפעלת לחש טמא שחוסמת את קסמי המרפא של עץ
הערבה מלהגיע אל אסטליס, ומאפשרות לו לרפא את עצמו בחלק מהנזק שגורמות המכות שהוא
מנחית עליה.
אולם הכוח המאוחד של החבורה מתברר בהחלט כחזק מכפי שדארקו ציפה; ובמיוחד כמה
קליעות מעולות של בראנדון, שמחסל את הכלב שמזנק לעבר אלאריס בעצם הזינוק שלו (טכנית:
יכולת של ברד-חיצים, שהסתיימה בארבעה גלגולים של פגיעה קריטית בזה אחר זה).
תיאופולד וקאליסטה מסתערים על דארקו, ומנחיתים עליו סערה של מהלומות חרב; קאליסטה,
במה שנראה כצעד ערמומי למדי, מאפשרת לתיאופולד להקדים אותה בצעד, ולהסיח אליו את
מכות ההגנה של הסרג'נט, מה שמאפשר לה עצמה 'לנחות' עליו כשהוא מותש וכמעט חסר
יכולת הדיפה.
וכך, בסופו של דבר, ולמרות היכולות
המזעזעות שלו ושל כלבי המחמד שלו, סרג'נט דארקו קורס בפני המתקפה המשותפת של חמש
הדמות; מסתבר, שהמאמץ המרושע שהשקיע באסטליס התנקם בו, ואפשר לתוקפים האחרים מספר
סיבובים יקרים מפז כדי לתקוף אותו מכל העברים.
מילותיו האחרונות הן:
"כבר... הפסדתם. היא... חיה...".
אסטליס, נוטפת דם ונראית כשיכורה לגמרי,
מתנודדת מעליו, מעיפה ממנו את הקסדה המעוכה למחצה, ואז עורפת את ראשו, מרימה אותו
ומפליטה צרחת נצחון מטורפת למחצה. אז, למול עיניהם של בני ראש הקלאן שלה, היא
לוקחת את הראש ונמלטת אל בין העצים (שם למעשה היא קורסת על ברכיה, הראש הערוף בידה
האחת, הקרן של אביה חבוקה לחזה בידה האחרת, ושם היא נשברת ופורצת בבכי תמרורים).
אלאריס, לעומת זאת, עודה אחוזה חששות
וחשדות; היא סוקרת בזהירות את הפיר ששימש מרכז הרצועה, ומגלה מנשא בגודל של גוף
אנושי שהוקע מעל הלהבות, בין הראשים השרופים והמכווצים; המנשא עדיין מלא באפר
ושרידי חומרים קסומים שהתכלו לגמרי, אבל אין עליו כל שריד מוחשי של גוף אדם;
בוודאי לא הגוף הספציפי שהיא חשדה שהוגנב לכאן – חשד שהתחזק עוד יותר, נוכח המילים
האחרונות של סרג'נט דארקו.
ושם, מבין הצללים, קאליסטה שומעת את קולו
הקר, הלעגני, של הג'נטלמן האפל; אותו ברנש שהרג את דוקטור מיסלין והקים אותו
כוייט; שהקפיא את דמם של בעלי הפונדק, זיהה וניסה לירות בה עצמה, כאשר לבשה את
דמותה של רוח העורב. הג'נטלמן האפל מתגרה בה, מתחת למסווה של נימוס ארסי; הוא
'רומז' לה שהוריה סובלים כעת יסורי תופת, ושהיא עצמה איחרה את המועד; הוא איבד כמה
אנשים, אבל הנצחון שלה חלול וריק; וממילא, עוד יזדמן לשניהם להפגש פעם נוספת –
במקום אחר, ולא מתחת 'לסינור של טרדן הערבה הקשיש'.
קאליסטה שמעה משהו – לא ממש את המילים של
הג'נטלמן האפל עצמו, אבל הבינה שאלאריס מדברת עם מישהו; מקטעי הדברים שהיא שומעת,
היא מתרגזת למדי מכך שהאויבים התייחסו אל אסטליס ואל אלאריס – וממנה התעלמו לגמרי.
בעוד שלדעתה, מובן שהגבורה שלה הטתה את הכף, וכמובן שהיא זו שניצחה את ההתערבות עם
תיאופולד (goes without saying).
קאליסטה, שאספה את הקסדה המעוכה ואת החרב
השבורה של הסרג'נט, נחושה בדעתה יותר מתמיד ללכת אל הדוכס; וכעת, כאשר באמתחתה
מעלל גבורה נפלא להתפאר בו, ולהוכיחו באמצעות החרב והקסדה האפלים. כך יסגר המעגל
והיא תכפר על הבגידה של אביה בבני דארקרידג', בזמנו. היא היתה רוצה שאלאריס תגיע
איתה ("עד כמה שאת היצור המרגיז ביותר עלי אדמות, הדברים נעשים מעניינים כאשר
את בסביבה, במיוחד בזמן האחרון").
אלאריס עצמה נבוכה ופוסחת על הסעיפים;
יותר מתמיד, היא לא רוצה להכנס למלחמה גלויה עם התאגיד; בוודאי כעת, כאשר מאמיני
הדרקון נושפים בעורפם. מצד שני, מהגבעה הגבוהה היא יכולה לראות, חרף העלטה, את מיקומה
המשוער של טירת הדוכס בעיר העתיקה, ולרגע נדמה לה כאילו הרוח המלוהטת, האפלה,
נושבת מכאן לעבר המגדלים השחורים, הרחוקים.
סבתה רג'ינלדה (אלאריס מתמרמרת שהיא לא סבלה אותה בתור אישה חיה, היא לא רוצה
אפילו לחשוב מה יקרה עכשיו) היתה במקור בת לשושלת דארקרידג' ואולי זה הסיבה
להתעניינות הרבה שגילו בה מאמיני הדרקון...
וכך, הסתיים הקרב על הגבעה המזרחית של ה-Twin Willows; בנצחון, שהותיר
אחריו סימני שאלה רבים ואפלים, ותחושה שהתמודדות קשה בהרבה עודה עומדת בפתח.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.