הקמפיין של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)

ספר שני: קללתו של לורד אסטפורד

פרק VII: "האם את רעבה, ליזי?"

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

חלק ראשון: אסטפורד'ס באן בערפל

פתיחה

הפרק נפתח כאשר אלאריס וקאליסטה מעפילות ממזח הסירות המפורסם של אספטורד'ס באן, ומוצאות את עיירת האבן העתיקה שרויה בערפל כבד ומוכת גשם זלעפות חמים ומאוס. הגם שבמקור, קאליסטה תכננה ללכת אל הדוכס ווסטמורשילד כדי 'לבנות שם את הבית שלה מחדש' (או כל ניסוח מגלומני אחר מסוג זה), וגם כדי לעקוב אחרי היצור האפל שיתכן ומאמיני הדרקון הגניבו לחצר שלו, אלאריס הפעילה עליה לחצים מסיביים כדי שתבוא איתה בכיוון השני.
אלאריס חשה מודאגת ולא יכולה שלא לחשוב על ההתגרות של הג'נטלמן האפל כי ההורים שלה – יתכן שבידיו – סובלים בשעה זו מיסורי תופת. לכן, למרות החשש ששארת-בשרה המתה קמה לחיים באורח מזעזע ושורצת אצל הדוכס, היא מחליטה לדבוק בתוכנית המקורית שלה ולתור אחרי המסלול האחרון שעשה אבא שלה, שהוביל אותו דרך העמק של אסטפורד'ס באן. זאת, בתקווה שתמצא רמזים כלשהם להעלמו או למקום המצאו כעת.
לאחר מאמצים, שכללו שילוב בין סחיטה רגשית עזה לבין פיתויים בשמועות על אוצרות מכושפים וחרבות קסומות שניתן למצוא באיזור (כולל אולי החרב הקסומה של משפחת אינגראם עצמה, שנגזלה מהם לפני שני דורות).

קאליסה נעתרת, אבל לא ברצון; וכאשר הן עולות במדרגות האבן ונכנסות אל העיירה מוכת הערפל והגשם, קשה לאלאריס להחליט מה מחורבן יותר: מזג האוויר, או מצב רוחה של קאליסטה שלא מפסיקה לרטון. בעיקר, על זה שלאלאריס אין שום תוכנית מגובשת בשלב זה, והיא רוצה לברר מידע בפונדקים.
"כן, ממש תוכנית מפוארת שתמצא את ההורים שלך. ללכת לפונדקים ו'הי, אני אלאריס הידועה לשמצה מהנשפים של ווסטמור, ראית במקרה את אבא שלי, שג'נטלמן רפאים מענה עכשיו בעינויי תופת?"
קאליסטה, מצידה, בטוחה שהג'נטלמן האפל שיקר לאלאריס ולמעשה אין לו מושג היכן אבא שלה; הוא פשוט רצה להסיח אותה מהנתיב הנכון, שהוא ארמון הדוכס; ולפי החשיבה של קאליסטה עצמה, להסיח אותה מהתהילה שלה. אם לא די בזה, קאליסטה רוטנת גם על העובדה, שאלאריס קיבלה שיריון מכושף (עור קרפדת המעמקים שנתפר עבורה במיוחד ועורבב בעשבים מחזקים וכ"ו בידי הזקנה של קלאן ג'ורסווראק) והיא לא; גם אם לשיטתה של קאליסטה, השיריון הזה כל-כך יפה, עד שהוא "מזכיר את הפרצוף של מיס בלאקברוק ביום רע".
עד מהרה, העניינים מגיעים, לא בפעם הראשונה, לקרב עקיצות הדדי בין אלאריס לקאליסטה, שבו לשונה השנונה של אלאריס מוציאה את קאליסטה – גם לא בפעם הראשונה – מהכלים; שלא לדבר על איזכורים ארסיים של השמלה הורודה 'האופנתית' עם הפונפונים שקאליסטה אולצה ללבוש.
"אוך!" קאליסטה מתרתחת, כמו שהיא עושה תמיד כאשר אין לה מענה שנון "לכי תסתובבי עם נסיכות מפונקות, ועוד מחוץ לסביבתן הטבעית. אלאריס, אם אין לך משהו חכם לומר-"
"אז תלבשי שמלה ורודה"
"אוך, תעזבי אותי כבר עם השמלה הארורה ההיא!"
"רק אם תספקי לי משהו יותר טוב. הממ...מהיכרות איתך, זה לא יקח הרבה זמן"
בצר לה, קאליסטה מנחמת את עצמה בכך שאולי באמת תנסה לברר האם ישנן מפחות עתיקות באיזור, שכדאי לחפש בהן משהו הולם בשבילה; (לא, לא שמלה ורודה נוספת); והיא תוהה היכן האח האפס שלה, שברח ונעלם ביחד עם הבריונים שתקפו את אחוזת אינגראם ושחררו אותו, מסתתר עכשיו; ומה הוא עושה כאשר כעת, לשם שינוי, אפס בטלן כמוהו צריך לממן את המשקאות שלו בעצמו.

ההתקלות בפתח משרד בלסאסט את בלאמי בע"מ

הדמויות עוברות את הכיכר הראשית המפורסמת של העיירה, עם האנדרטה שמנציחה את מרקוס אסטפורד וחבורתו קוטלים את הלטאה הענקית אוג'האראק; ובעודן שקועות בהתנצחות, הן מפלסות את דרכן לעבר הפונדק וכמעט ולא מבחינות במה שקורה ממש מולן – עד שהן נתקלות ממש מטווח אפס בבריונים ששומרים על משרד עם דלת מהודרת, עליו מתנוסס שלט מסולסל "בלסאסט את בלאמי, שירותי פרקליטים ונוטריון".
במאוחר, אלאריס תזכר שבנו הצעיר של לורד בלסאסט – אותו נאד נפוח שניסו לשדך לקאליסטה בעת שכישפו אותה ושללו ממנה את כוח הרצון – נשלח להידרקראון ללמוד משפטים; וכנראה שבינתיים כבר קיבל את הדיפלומה שלו. מתוך המשרד עולים קולות של מריבה, ובמיוחד קול של אישה מבוגרת שנמצאת בסערת רגשות.
אלא שקאליסטה ואלאריס נתקלות, ממש מטווח אפס, בשני הבריונים המגודלים ששומרים על המדרגות של המשרד מלמטה; ברנש בהיר מאד ומגודל, עם הכינוי הציורי 'טומי שני סנטרים', וברנש כהה יותר, חסון ומתולתל בשם 'צ'רלי השחור'.
הבריונים, שעד-מהרה מתגלה שהיו חלק מהכוח שתקף את אחוזת אינגראם, מזהים את קאליסטה מיד ומתחילים להתגרות, כנראה מרצון להביא אותה לאבד עשתונות, לתקוף ולהסתכן במאסר מיידי.
"הי-הו צ'רלי, תראה מה יש לנו כאן! מישהו הזמין פרגיות להערב?"
ולזעמה של קאליסטה, טומי מתחיל לשרוק את הנעימה של "נשים קטנות עם רקמה ומחט", ברמז ברור על הערב של ההתקפה על אחוזת אינגראם; אלאריס צריכה, כמעט בכוח, לשמור על קאליסטה שעומדת אכן להתפרץ ורוצה, כלשונה "לפרק את החלאה לגורמים ראשוניים".
הבריונים ממשיכים להתבדח על חשבונן, אבל הם עצמם נמנעים מלתקוף ראשונים:
"זו עיירה מטוגנת... סליחה, מהוגנת, אז אני יזכיר לך שיש חוק במקום הזה. אלא אם כן את רוצה לגלות איך כאן הבית-כלא, עד שאבא'לה יבוא לקחת אותך בערבות עם הכסף שאין לו. תגידי, ילדה יפה, כבר יצא לנו להפגש פעם בעבר, ככה סתם?"
אלאריס מכהה את עוקצם של העלבונות בעקיצות ארסיות משלה, בעודה מנסה למשוך משם את קאליסטה הזועמת. אלא, שהארוע נקטע כאשר הדלתות למעלה נפתחות, ואותה אישה זקנה פורצת החוצה בסערת רגשות, מלווה בצעיר כהה שיער וזעוף, שעטוי בגדים מפוארים, אולם-אי כה, כל החזות שלו משדרת חוסר טעם מוחלט, כאילו הבגדים שלו מקיאים אותו מתוכם.
הבריונים נוהמים 'קישטא' לעבר קאליסטה הזועמת, ומנסים להקשיב לשיחה על המדרגות, שהיא המשך המריבה מתוך המשרד. הזקנה, ששמה כנראה מיס גרינהיל, רותחת מזעם על כך שמרשו של עו"ד בלסאסט, ברנש בשם לורד קאלסו, אינו מכבד צו שיפוטי שיש לה, אשר מתיר לה להכנס לשטחו של הלורד ולחפש שם מסמכים הנוגעים לירושת בן חסותה, שהיא טוענת שהוא יורש של בית אסטפורד העתיק.
אלא, שהפרקליט מלגלג עליה ושב ומסביר לה, כמו לילדה מטומטמת (מתחת לנימוס הידרוסטי מזוייף), שכדי שצו משפטי יהיה בן-תוקף, יש למסור אותו 'מסירה כדין' לידי בעל האדמה או נציגו המוסמך; ולורד קאלסו אינו בעיר; הוא כמובן אינו יכול לומר היכן הוא, מטעמי חסיון עורך-דין לקוח. לטענתה הזועמת של מיס גרינהיל, שהוא נציגו והוא מוסמך לקבל את הצו, הפרקליט מגחך:
"כפי שכבר הסברתי, ייפוי הכוח שאני אוחז בידי הוא יפוי כוח מוגבל, היפה אך ורק להעלאת טענות חוסר סמכות; ואינו חל על קבלת מסמכי בית-דין, אני חושש".

לשווא, מיס גרינהיל זועקת על שערוריה, קונספירציה לגזול מבן חסותה (שמושך בכעס ובפנים מלאות השפלה בשרוולה ומבקש שילכו) את הזכויות המגיעות לו כדין.

אלאריס מנצלת את ההזדמנות לחמוק אל תוך הצללים ולהפוך את עצמה לכמה שפחות נראית; בינתיים, קאליסטה לא מתאפקת ומתחילה ללגלג על מר בלסאסט הבן:
"בחיי, יש שושלות שהולכות ומשביחות עם הדורות. מי היה מאמין שהטבע יוכל לייצר עבור לורד בלסאסט צאצא, שהוא אפס מאופס עוד יותר ממנו"

בלסאסט הבן מזהה את קאליסטה מיד, ומשיב לה מנה אחת אפיים; בעוד מיס גרינהיל עומדת וזועקת שהוא נבל; והוא עוד ישמע ממנה ומכבוד השופט המילטון.
הפרקליט הצעיר מוסר לקאליסטה, בעל-פה, צו הרחקה מעם אביו, שאוסר עליה להתקרב לאחוזתו של אדון העמק או לכל אחת מאדמותיו הפרטיות (אף כי גם הוא מודה, שאין לו סמכות להורות לה לעזוב את העמק כולו, כפי שהיה רוצה). מעבר לזה, הוא מעלה את חמתה של קאליסטה כאשר הוא אומר, שממילא יעץ לאביו לא לקשור כל קשר עם משפחתה של קאליסטה, שהיא משפחת אדונים כפרית נטולת יחוס אמיתי ועל סף פשיטת רגל.
ולכל צהלתם והערותיהם הגסות של הבריונים, הוא מוסיף ומכנה את קאליסטה:
"סרח עודף חסר משמעות של משפחה שוקעת, רוויה גם כך בדם רע";

לא בכדי, הוא ייעץ לאביו היקר להמנע מכל קשר עם המשפחה ההיא, כי:
"מה כבר אפשר לצפות מבת של ג'נטלמן פשוט ושקוע בחובות, שנשא לאישה בת של סוחר דרומי? אומרים שדם ילידים זורם בעורקיה? דם ילידים ממש, חי נפשי!"
וכך, בצהלת נצחון הוא טורק את הדלת בפניה של קאליסטה המושפלת והזועמת, והבריונים באים אחריו ונכנסים לתוך המשרד; אלאריס מנסה למנוע מקאליסטה לצאת לגמרי משליטה, וזו רותחת באורח שלא היה מבייש קומקום:
"נמאס לי, אלאריס. נמאס לי לגמרי. זו הפעם האחרונה, האחרונה שהכנופיה הזו משפילה אותי. שמעת את הטינופת? דם ילידים... וזה אחרי שהוא מסתובב עם חלאות עקומות, ומייצג את קאלסו הטינופת, שהשם שלו מסריח כמו פגר חתול כבר שנים. הוא קשור לביזה של האחוזה שלי, הפסולת... צו הרחקה?! את הראש מהכתפיים שלו אני ארחיק!"

לאחר שהיא מצליחה אי-כה להרגיע את קאליסטה ולוודא שלא תעשה שטויות, אלאריס מנסה לצוטט, ומאחר והיא שומעת את הפרקליט ומבינה שהוא נכנס אל מרפסת צדדית הפונה אל סמטה חשוכה, ומחלק הוראות לבריונים, היא מתגנבת לתוך הסמטה שאמורה להוביל אותה אל מתחת לאותה מרפסת.

המאורעות בסמטה
את דרכה של אלאריס חוסם, בתוך הסמטה השקועה והמאד חשוכה, שער סורגים מוגף; בנסותה לפרוץ את המנעול שלו, אלאריס כמעט ונופלת אל תוך מלכודת של דלי מלא בטינופת דביקה שנופל מלמעלה; ומסתבכת עם בריון מגודל ומטומטם במיוחד שמכנה את עצמו 'גובס' ומנסה לסגור עליה;
"גובס אוהב מסיגי גבול קטנים. אני ישחק איתך קצת, לפני אני גורר אותך למעלה אל טומי. הוא אפ'עם לא משאיר לי טעימה. למה אני צריך להשאיר לו?"
אלאריס מסיחה את דעתו ומפתיעה אותו עם לחש ענן עטלפים, ובעוד הבריון מנסה להבין מה קורה, היא חוצה את הסורגים ונועלת את גובס הטיפש והאיטי מהצד השני; הלה מנסה להחליט, אם לפתוח את המנעול ולהביא לשם כך מפתח, או לפרוץ את הסורגים, ומאפשר לאלאריס לחמוק הלאה לתוך הסמטה.
אלאריס עוקפת מדרגות שיורדות אל חדר זבל מצחין, בוקעת מעברו השני של המבנה, ומנסה למקם את עצמה בעמדה טובה לציטוט. לצערה, הזמן שעבר בהתקלות עם גובס הביא אותה מאוחר מכדי לתפוס את עו"ד בלסאסט שכבר נכנס פנימה; אבל טומי שני סנטרים עדיין על המרפסת, חצי מתדרך וחצי מתווכח עם כמה בריונים אחרים, לרבות קשת מבוגר בעל קול סדוק, שהבריונים מכנים 'שנוזלי'.
מהשיחה אלאריס מבינה, שהבריונים הם אנשיו של לורד קאלסו, ולא של עו"ד בלסאסט; ושזה הורה להם ללוות את הפרקליט, ובמיוחד לשמור על 'האתר', כלומר, הקומפלקס ששייך לו בפאתי העיר, ממסיגי גבול; כאשר קאלסו עצמו "עלה" למקום אחר, שהבריונים מכנים "עננצ'יק".
אלאריס מצליחה להבין מהשיחה, שלורד קאלסו הורה לאנשיו לסלק ארגזים של מסמכים מהאתר בעיר אל ה"עננצ'יק"; ושהיה איתו 'אורח מיוחד', שהבריונים לא ממש אוהבים, ושלדעתם לא היה צריך לסמוך עליו, אלא 'לקשור אותו יפה-יפה'.
הבריונים גם מזכירים את העובדה, שפעם היו נערכים "באתר" קרבות כלבים אכזריים, שהם היו "דופקים עליהם מותק של הימורים". בנקודה מסויימת עולות לשיחה גם קאליסטה ואלאריס, תחת הכינוי "הנקבות".
טומי מורה לאנשיו שלא ליזום קטטה עם "הנקבות", אלא אם כן הן שולפות ראשונות, או נתפסות בהסגת גבול ב'אתר'. גם אז, רצוי לקחת אותן בחיים, ו"לזרוק את הזבל אל סטאמפי הזקן מהתאגיד, שינקה אותן בחזרה לווסטמור".
ממה שאלאריס מבינה, הבריונים לא ממש מחבבים את אותו 'סטאמפי'; שכנראה הורה בעבר להצליף באחד מהם. אבל הוראות הן הוראות; וטומי לא מתכוון להתפשר עם החלאות שלו בנקודה הזו. השיחה גולשת עד מהרה לגסויות על מה שהיה אפשר לעשות ל'נקבות', ולזעמה של אלאריס, אחד מהם מתחיל לדבר עליה במונחים גסים במיוחד
"הקטנה עם השיער החום, אני חושב שכבר מזמן היא לא ראתה שמוקוס טוב"
ובכך, הבריונים נכנסים פנימה; ובעוד אלאריס מציינת בינה לבינה את השם והמראה של 'שנוזלי' לטיפול מיוחד בהזדמנות, הדלת נסגרת.

בדיעבד, אלאריס נזכרת בחבטות ונהמות ששמעה מהסמטה, ויחסה אותן לנסיונות של גובס המטומטם לפרוץ את השער; אבל כשהיא חוזרת, היא מוצאת שם את קאליסטה חסרת סבלנות, ואת גובס קשור היטב, חבוט כהלכה, עם הדלי המזוהם שלו תקוע יפה על הראש שלו (ואכן, גובס צדק בהתפארות שלו: בתוך הסמטה החשוכה, האבן בנויה ככה שאף אחד לא ישמע את הצעקות...).
קאליסטה מתגרה, ושואלת אם אלאריס מצאה מחזר חדש שהעסיק אותה; ואלאריס מודה למזלה הטוב על זה שקאליסטה לא שמעה את ההערות והביטויים שעלו בשיחת הבריונים. כרגע, קאליסטה נרגעה במעט לאחר שהוציא אגרסיות על 'גובס', ומדברת על ללכת לפונדק, לאסוף מידע, לנוח ולהתכבד במשקה הגון; בדרך חזרה למעלה, היא מדברת בלא סוף על תוכנית חדשה שלה – אולי היא תמצא מישהו שילמד אותה את רזי חישול הנשק; היא פעם השתעשעה בזה קצת בסדנה של האחוזה שלה; אבל אבא שלה אסר עליה להמשיך, בטענה שזה לא יאה לאישה.
(וכמובן, שההערה משחררת את חרצובות לשונה של אלאריס, שממשיכה אותה בעקיצה כזאת שגורמת לקאליסטה להסמיק מזעם; החלומות בהקיץ על 'קאליסטה מחשלת החרבות, שכם בעוד דורות יספרו על מעשה ידיה', פשוט טובים מכדי להותיר אותם בלא מענה).
אלאריס ממלמלת: "את השרירים הגבריים וגסות הרוח כבר יש לך".

הסצנריו בפונדק "בן העורב"
הפונדק עתיק היומין והמפורסם של אסטפורד'ס באן הוא מבנה אבן מסיבי, בעל רעפים שחורים, היושב מעל מעקי אבן כבדים שצופים על רציפי הסירות מגבוה. כעת, הגשם מצליף באכזריות על המים הסוערים למטה, ועל הגג של גן הבירה המקורה לצד המבנה; ולמרות זאת, מתחוללת בחצר הקדמית מהומה שלמה.
השומר בשער הפונדק בקושי מתבונן בדמויות; תשומת הלב שלו, כמו גם בערך של כל מי שמצטופף מתחת לשער היכל השתיה הראשי או בכניסה לגן הבירה, נתונה למתרחש ממש לפני הדלת. אלאריס מזהה את מיס גרינהיל, מבוהלת מאד; ולפני היורש הצעיר ויל, חיוור מזעם, ניצב מול מה שנראה במבט ראשון כחייל שיכור למחצה, בגלימה שחורה בלויה, שמלגלג עליו ומעליב אותו בכשרון רב.
החייל מלגלג על היחוס של ויל, ובגסות רבה (תוך שימוש בכמה וכמה סופרלטיבים ציוריים) הוא מכנה אותו מתחזה, בן של פרוצה שזחל מערמת זבל וגנב בגדים מהודרים; אלאריס לא צריכה יותר מכמה שניות של התבוננות במחזה, כדי להבין שהחייל מנסה לפתות את ויל הצעיר לדו-קרב, ושהוא מיומן הרבה-הרבה יותר מכפי שהוא נראה ממבט ראשון.
ועל-פניו, למרות הנסיונות של הפונדקאי המבוהל, מיס גרינהיל וג'נטלמן נשוא פנים וכסוף שיער להפריד בין הניצים, ויל הולך ומתחמם.
אלאריס מתערבת, ומפעילה שוב ושוב את הכריזמה שלה כדי ללעוג לחייל התוקפני ולהוציא את העוקץ מהעלבונות שלו; בסופו של דבר, לא בקלות (בעיקר לא לאחר שהחייל מלגלג על זה שויל בוודאי נשלף בבית מחסה, ואיך 'תוקעים את הילדים בתחת' שמה), בעזרת אותו ג'נטלמן מיושב בדעתו, היא מצליחה להרחיק את ויל מהתגרה, ולאלץ את החייל- שככל הנראה מאד לא מעוניין להיות הראשון שישלוף את החרב או יתקיף- לסגת בכעס מהפונדק והלאה, ולהעלם אל תוך הגשם הכבד שיורד מעל אספטורד'ס באן.

בתוך הפונדק, הרוחות סוערות והתגרה בחוץ הפכה לשיחת היום; מקטעי השיחות שאלאריס שומעת, אנשים רבים- בעיקר כאלו ששמעו משהו על הסכסוך בין מיס גרינהיל לפרקליט (ונראה שחדשות מתפשטות מהר, מה גם שמיס גרינהיל לא מפסיקה לדבר וליבב על זה), תוהים האם ללורד קאלסו הבן – שיש לו ממילא מוניטין רע מאד בעיר, אין נגיעה או קשר לאותו חייל מחפש צרות; מנגד, רבים אחרים נוטים להאמין למה שאמר החייל על היורש הצעיר; והם מפקפקים מאד האם זה באמת יורש לאספורדים האגדיים של העמק.
לאט-לאט, המהומה נרגעת, וחלק מהשיחות חוזרות לענייני היום; קיטורים על מזג האוויר המחורבן שמונע מהמקומיים לצאת לדייג ("הערפל הגרוע ביותר שאני זוכר מזה שנים, אני אומר לכם") ועוד.
כדי להפטר מקאליסטה, אלאריס מציעה לה לנסות לחקור מקומיים על המיקום של מפחות נטושות אגדיות ושאר מיני מקומות שמעניינים אותה; קאליסטה בולעת את הפתיון במהירות שמפתיעה אפילו את אלאריס עצמה; ואלאריס חופשיה להתגנב ולשמוע את השיחה שמתנהלת בשולחן צדדי בין הג'נטלמן נשוא הפנים, ששמו כמסתבר הוא הבארון טיורינג, לבין מיס גרינהיל וויל הזועף.
מיס גרינהיל בוכיה, מטרטרת בלא סוף על הזכויות של בן-חסותה שנגזלו, ומאשימה את קאלסו בזה שהמשפחה שלו השתלטה על נכסים שאינם שלה; וכעת הוא מפר צו שיפוטי כדי להסתיר זאת. הבארון טיורינג נוקשה למדי, גם אם מנומס מאד.

הוא מעיר בחומרה, שהיא והיורש שלה משכו אליהם מנה גדושה מדי של תשומת לב בלתי רצויה; הוא עצמו אינו רוחש כל אהבה לקאלסו, מסיבות משל עצמו – וחרף זאת, לא די תמיד במסמכים חתומים בכל הנוגע ליחוס.
מיס גרינהיל מתרתחת, ושואלת את טיורינג למה התכוון.
הבארון מניד בראשו ואומר, שהוא אינו שופט אנשים לפי גידופיו של בריון; אולם גם לא בהכרח לפי התעודות שעליהם; הוא מעדיף לסמוך על העיניים שלו, בין אם עומד בפניו בנו של סייס, ובין אם בנו של רוזן – ובמעט מדי אנשים משני הסוגים ניתן לתת אמון בימים אלו, הוא חושש.
בנקודה מסויימת, אלאריס מצטרפת לשיחה, ומקבלת ברצון את הזמנתו של הבארון להסב עימם לכוס יין; מיס גרינהיל חשדנית ועויינת יותר, ובעיקר כעסה הולך ומתגבר בהדרגה, נוכח העובדה כי מוקד השיחה עובר מהיורש הצעיר שלה והזכויות שלו לעניינים אחרים.
הבארון שואל מעט את אלאריס על קורותיה, ונראה לה שהוא יודע יותר מכפי שהוא אומר; מה שמתחיל להתבהר, כאשר הוא מזכיר את בן-דודו, קפטן וונטוורת', שהזכיר את אלאריס במכתב ששלח לו; כמסתבר שאחותו של הקפטן, ליידי לואיזה, לא שבה לאיתנה מההתרגשות והפחד של ליל ההתקלות עם הזאבים, ואחיה נאלץ להשאר באחוזה ולטפל בה; כך שקפטן וונטוורת' ביקש מבן-דודו לטפל בעניין משפחתי מסויים...
לרוגזה של ליידי גרינהיל, שמנסה לשווא לחזור ולשלוט בשיחה, הבארון מספר לאלאריס על זוג משרתים מבוגרים ששירתו את המשפחה במשך עשורים. לפני מספר שנים, בעזרת החסכונות שחסכו מעשורים של עבודה קשה, ובמעט סיוע ממשפחת וונטוורת', עלה בידם לרכוש לעצמם בית קטן על הגבעות, ביחד עם שדה ומשק חי צנוע; והם עקרו לשם, והחלו לחסוך כדי לשלוח את הנכדה שלהם לפנימיה הולמת. מדי פעם, הוא או קפטן וונטוורת' היו קופצים לבקר שם בחטף; והכל נראה בסדר גמור עד לפני מספר שבועות-
בשלב מסויים, מיס גרינהיל מתפרצת פעם אחת יותר מדי על האורח בו מדברים על משרתים, ולא על עניינים חשובים מאד; הבארון עונה לה בקור, שכנראה שאכן אין לאישה נשואת פנים כמוה מה לחפש בחברתם.
לאחר שהיא מסתלקת בסערה, הוא מעיר שעדיף כך- תוך שכעת הוא פונה אל אלאריס בשמה המלא, ומעיר כי שמע עליה, כמו גם חופן חדשות מדאיגות אחרות, במכתב שקיבל מבן-דודו; כך או אחרת, הוא אכן שקל לנסות ולסייע לשוטה היהירה הזו, אולם יתכן ועדיף שהיא לא תשמע את המשך הדברים; הוא לא בוטח לא במזגה ולא בלשונה של מיס גרינהיל.
הבארון טיורינג ממשיך ומספר, שבביקור האחרון שלו, קפטן וונטוורת' החל חושד שמשהו לא בסדר, ומדיר את שלוותם של משרתיו לשעבר; אולם הוא לא התייחס לזה ברצינות רבה מדי, לאחר שהם פטרו אותו בכך כי הכל כשורה.
כל זאת, עד למכתב שהגיע בראשית השבוע, והפעם מנכדתם של שני המשרתים; האישה הצעירה אובדת עצות, משום שהוריה מתפרקים לנגד עיניה מבעתה, ובטוחים שמשהו נורא מסתובב בלילות סמוך לבית שלהם. כאן, הבארון מניח על השולחן סמל צבאי עתיק, דהוי וחלוד; ואומר שאם אכן יש קשר בין הסמל הזה למה שמסתובב בלילות ליד ביתם של משרתיו לשעבר, אזי בן משפחה שנספה לפני שנים רבות מאד חזר להתהלך- ומסתובב קרוב מאד לביתה של מי ששימשה כמטפלת שלו.

הבארון מספר משהו על בן-משפחה שהצטרף ליחידה צבאית שנשאה את הסמל הזה, ונספתה עד האדם האחרון באסון צבאי במחוזות הספר; קפטן וונטוורת', שעדיין מטפל באחותו החולה, אינו יכול לעזוב את אחוזתו כעת, וביקש ממנו לבדוק את העניין; וזו הסיבה שהגיע לאיזור. אישית, הוא אינו מאמין שמדובר בוונטוורת' עתיק שחזר מהמתים, אלא חושד יותר בלורד קאלסו, שיש לו נכסים באיזור; הבית שרכשו המשרתים היה בעבר שייך לאביו של קאלסו, שהיה אדם קשה ואלים ממש כמו בנו, ושקוע כדבעי בחובות הימורים, מה שאילץ אותו למכור בזול – ויתכן שהבן סבור ש"המשרתים דפקו אותו", והוא מתחבל תחבולות כדי לאלץ אותם למכור לו בחזרה את הבית בפרוטות; הבארון טיורינג לא בטוח, אבל מההיכרות החטופה והלא נעימה שלו עם קאלסו, האב המנוח וכיום הבן – הם מסוגלים גם מסוגלים למעשי נבלה שערורייתים מהסוג הזה.

בנקודה מסויימת, קאליסטה מתפרצת לתוך השיחה, ממורמרת למדי על העובדה שלא הצליחה להשיג שום מידע מועיל. טיורינג נוהג בה בנימוס משועשע, ונראה שהוא מכיר היטב את אביה; וככל הנראה לא מחבב אותו במיוחד. קאליסטה עצמה מכירה את טיורינג בהיכרות שטחית- אציל כפרי שרעייתו מתה לפני שנים והותירה אותו חשוך ילדים; אבל לא מעבר לזה.

ובעוד השיחה ממשיכה, ומתחילה להיסוב על קאלסו, ועל הקושי לחמוק אל תוך המתחם המאד שמור שבבעלותו בשולי העיר בלא להתגלות ולהגרר לקרב קטלני שידרדר את הדמויות למעמד של פושעים, אלאריס חשה שעוקבים אחריהם, ומצליחה לקלוט טיפוס מרופש שחומק במהירות לתוך המטבח.
אלאריס מזהירה את האחרים, וביחד עם קאליסטה מבצעת מעקף דרך הדלת האחורית, כדי ללכוד את הטיפוס ברגע שינסה לחמוק מדלת המטבח; ואכן, בגשם הטורדני שיורד על הרחוב מאחור, ליד עגלות מטען ישנות, אלאריס מבחינה בבריון מזוהם ובעל משלב ירוד למדי, שמכנה את עצמו 'פוקסי ג'וניור', כשהוא מתמקח עם ויל הצעיר; לפי מה שאלאריס שומעת, הוא מציע לויל מידע בעד מחיר מופקע של מאה כתרי זהב, סכום שהוא מעל להישג ידו של ויל; והאחרון גרוע מאד בהתמקחות.
ובעוד ויל מתפרץ ומסתלק בזעם, אלאריסוקאליסטה מתווכחות בשקט מה לעשות. קאליסטה מציעה לתפוס את הבריון ולחלץ ממנו את המידע בכוח, כולל לאיים להפגיש אותו עם הדגים, במקרה הצורך; אלאריס מעדיפה גישה ערמומית יותר, ובסופו של דבר משכנעת את קאליסטהלהשאר מאחור ולהשגיח מפני כל איום שלא יבוא. בנקודה זו, אלאריס חושפת את עצמה וניגשת את הביריון כדי להתמקח איתו.
פוקסי ג'וניור לא נראה מופתע מדי מההופעה של אלאריס; נהפוך הוא, הוא שורק בניחותא, וההתמקחות מתחילה: מדבריו, אלאריס מבינה הוא חבר בכנופיה של טומי, ושירת את לורד קאלסו ואת אביו לפניו; אבל הם חייבים לו כסף ולא נתנו לו חלק הוגן מאיזה שלל שקיבלו. ולכן, בעד מחיר גבוה מאד, הוא מוכן להדליף מידע עליהם, ועל "האתר" של לורד קאלסו (אגב כמה רמיזות גסות שהוא משגר, ועקיצות נגד של אלאריס, שמציעה בבדיחות דעת שיוריד את המחיר, ואולי תנסה לשדך בינו לבין קאליסטה)

בהדרגה, אלאריס מצליחה להוריד את המחיר המופקע שדורש הבריון לעשרה כתרי זהב,חצי עכשיו וחצי אחר-כך, אם תחזור בחיים מה"אתר",ויתברר שהמידע היה נכון ומועיל.
פוקסי מסכים, ואגב עוד כמה רמזים גסים, מספר לאלאריס שכאשר קאלסו האבא היה חי, הוא היה עורך קרבות כלבים 'מיוחדים במינם' במרתפים של האחוזה שלו. התפקיד של פוקסי, היה ללוות אורחים מיוחדים דרך דלת סתרים שמובילה לפרדס סמוך, כדי שיוכלו לבוא ולצאת בלא להראות בעיר. הוא מוכן, בעד התשלום הגבוה שגבה, להראות לאלאריס את הדרך הזו; אבל הוא מזהיר מראש, שרעידת אדמה או קריסה פנימית לפני כמה שנים גרמה נזק גדול לדרך, הציפה חלקים ממנה והביאה יצורים לא נעימים מהעולם התחתי; כך שהן יכנסו על אחריותן.

וכך, בהנחייתו של הבריון המרופש, וביחד עם קאליסטה שצמאה בכל מאדה לפרק משהו, או מישהו, לחתיכות בשל כל תסכולי היום הזה, אלאריס יוצאת משער צדדי של העיירה בדרכה אל הפרדס הרקוב והמעופש שמתחת לאחוזת קאלסו.

חלק שני: המערות המוצפות מתחת ל"אתר" של משפחת קאלסו
מקרוב, וחרף העלטה הכבדה, ניתן לראות שהמתחם של קאלסו גדול מכפי שהוא נראה מהעיר; למעשה, מדובר בשני מבני אחוזה. האחד, ששימש את סבו של קאלסו (שלפי טיורינג, היה אדם הגון מאד, בניגוד לבנו ולנכדו) ואת אביו, עם חצר כרכרות גדולה, שנראה מוזנח למדי, אבל שמור היטב; ווילת מגורים גבוהה ומפוארת יותר, שכנראה משמשת את מגורי קאלסו הבן.
כך או אחרת, הדמויות נכנסות לתוך פרדס רקוב ואכול פטריות שמשהו ניגע אותו לגמרי בשנים האחרונות; ו"פוקסי" מוליך אותם בין עצים חולים ומפולות סלעים אל סדק קשה לגילוי בקיר המצוק עליו יושבת האחוזה. כאן, היה פעם שער אבן נסתר, שכעת הוא חסום למחצה באבני מפולת, אבל אפשר להדחק לתוכו. פוקסי נשאר מאחורה, מגחך שעדיף שהן יזהרו, כי הוא צריך שהן יחזרו בחיים כדי לקבל את התשלום שלו. קאליסטה מהרהרת בקול בעובדה שהיא לא בוטחת בו עד כדי מרחק יריקה; והיא רק מחכה להזדמנות לפרק אותו, אם יסתבר ששיקר להן. אלאריס, לעומת זאת, מודאגת מהנזק הכבד שעשתה המקדמה של פוקסי לארנק המצומק שלה, והיתה מעוניינת מאד שקאליסטה תשלם את היתר...

המערות המוצפות, קומה תחתונה
הדמויות נדחקות לתוך הסדק, חומקות בקושי מאבן נופלת, ומוצאות את עצמן במסדרון מסותת, שנחסם לאחר כשלושים מטרים בטונות של סלע שנפלו מהתקרה והקירות; ואילו הקירות הצדדיים שלו דולפים ונקבים וקרעים נקרעו בהם.
קאליסטה מתמרמרת, מקווה שימצאו כאן משהו ששווה את המאמץ; ורק ההד חוזר אחריה, ובעקבותיו קולות מאיימים, לא אנושיים; ובאורח צפוי למדי, הדמויות נתקלות בלטאה מפלצתית, רובצת בהמשך המסדרון; וזו, לאחר שהתרגזה מההד, פוערת את שיניה, משמיעה צווחת אזעקה ותוקפת; אלאריס מפילה אותה בחיצים מכוונים היטב, אבל מהקולות שעולים מהנקבים השונים, ברור למדי שהיא בהחלט לא לטאת הביצות הענקית היחידה באיזור...
אלאריס עושה כמיטב יכולתה לגשש אחר דרך במבוך הנקרות המפותלות והבוגדניות, שתוכל לעקוף אי-כה את החסימה במסדרון הראשי; הדבר עולה בידה, רק לאחר כמה וכמה טעויות בדרך ומבואים סתומים; בפעם אחת, אלאריס עוקבת אחר מדרגות שחוקות שמובילות ומסתיימות בחוף של אגם תת-קרקעי שתקרתו נמוכה ועמוסה שורשים, וגזעים מוזרים צפים בתוכו. קאליסטה בועטת בכעס באבן ומעירה משהו בלתי מחמיא על אלאריס, רק כדי לגלות שהגזעים הם לא גזעים... אלא עדר של תנינים שנמשך בידי התנועה והרעש ושוחה לעבר הדמויות בלהיטות.
אלאריס וקאליסטה רצות בפראות כלפי מעלה, מנסות להדוף מתקפות נשיכה והצלפות זנב, ובסופו של דבר מצליחות להשאיר את הלהקה הפראית מאחור; רק כדי למצוא את עצמן חסומות בידי לטאות ענק, שאחת מהן היא יצור הולך על שתי רגליים אחוריות, בעלת מפרש צוואר נמתח ומלתעות יורקות רעל.
זמן קצר לאחר מכן, דרך שאלאריס הימרה עליה כעוקפת את החסימה, מתגלה כמעגל שמחזיר את הדמויות אל המסדרון הראשוני, לא לפני שהן מזיזות שורשים מגעילים כדי לעבור, ו"מתוגמלות" בגשם של טרמיטים לבנים, גדולים ועוקצניים; אלאריס חשה כיצד הם נתפסים ומתפתלים בעשרותיהם בתוך השיערות שלה;ועצם המגע גורם לה בעתה איומה.

האי של קורי הזקן:
בסופו של דבר, לאחר כל התלאות האלו והתקלות נוספת בלטאות הענקיות, אלאריס וקאליסטה מגיעות למה שנראה כצידו השני, הרחב והרדוד יותר של האגם התת-קרקעי; כאן, דרך יבשתית שנראית מסותתת יותר עולה כלפי מעלה, על שער סורגים חלוד ורקוב למחצה, שמעבר לו עולות מדרגות כלפי מעלה.
לעומת זאת, בתוך האגם, מובילות אבנים חלקלקות אל אי סלעי, עליו נישאות חורבות של מבנה, ואי-שם מתוכו עולה עור כחול עמום. אלאריס מסתקרנת מאד, מבקשת מקאליסטה להשאר מאחור ולפקוח עין, ומתגנבת על האבנים החלקלקות לעבר האי.
כפי שמסתבר לה, נפילה למים נראית מאד לא מומלצת כרגע, משום שהמים שורצים שרצי-לטאות קטנטנים, לבנים-ורדרדים בעלי שיני מחטים חדות; האי עצמו, אכן מכיל מה שהיה פעם מבנה מעשה ידי-אדם, שכעת כולו הרוס למחצה, מצחין וטחוב. מסביב רובצות לא מעט לטאות, אולם היצורים האלו נראים או שבעים מאד, או מורגלים יותר לחברה אנושית, כך שכל עוד אלאריס לא מתקרבת אליהן מאד או מתגרה בהן, הלטאות על האי נראות כמעדיפות להתעלם מנוכחותה.
אלאריס מתגנבת הלאה, מנסה לשמור מרחק של כבוד מלטאות רובצות, ומתחילה לשמוע מלמול מוזר, עמום ומטורף, אבל לאט-לאט, עולה שהוא מורכב ממילים, עילגות ומובלעות ככל שיהיו. אלאריס מגיעה אל קיר המבנה, מתגנבת לאורכו ומציצה אל העבר השני; שם, על הסלעים שפונים לחלק העמוק יותר של האגם, היא מבחינה במה שנראה כמו ישיש בלוי, אנושי רק למחצה, או למצער תחת השפעה של שנים ארוכות של בדידות וטירוף, כאשר רק הלטאות מארחות לו חברה; ואגב שהוא ממלמל ושר לעצמו, הוא דג דגים, כאשר שתי לטאות רובצות לידו ממש, והוא מתייחס אליהן כאילו היו הילדים שלו.

מהגרגורים שלו, אלאריס מבינה שהוא מכיר את קאלסו, וכנראה בעבר הוא הרביע בשבילו לטאות או דבר-מה דומה; אבל קאלסו לא בא לכאן שנים ולא הביא לו שום דבר אכיל; והוא כועס על כך. הוא ממלמל משהו על "נפח", ועל כך שאם היא היתה כאן, קאלסו לא היה מעז להתייחס אליו כך.
ובעוד המלמול הופך לשיר גס ועילג של "לי יש חכה, לך פתיון, מותק-", אלאריס חומקת אל תוך המבנה ומחטטת בהריסות ובאשפה בפנים. המצב של הרהיטים נורא; השולחן קרס, המזרון רקוב ושורץ חרקים; אבל ניכר שפעם המקום היה מסודר ואנושי בהרבה; והכיל מה שנראה כציוד מורכב של אלכימאי או מקצוע דומה; כעת, נותרו רק שברים ושרידים.
ואז, אלאריס מבחינה במקור של האור העמום; על מדף בתוך ארון זכוכית מעופש, מונחת אבן בגודל ובצורה של ביצה מאורכת, כולה גביש כחלחל-אפור-כסוף נוגה באור עדין. החמדנות של אלאריס מתעוררת, והיא מתגנבת קדימה...
ורק ברגע האחרון, ממש לפני האסון, היא מבחינה בלטאה יורקת חומצה קטלנית שרובצת בתוך נישת אבן בסמוך, והיתה מסוגלת לטפל בה 'מטווח אפס' אם היתה ניגשת לארון. אלאריס מסיחה את דעתו של היצור בעזרת לחש העטלפים שלה, ובעוד הלטאה הנרגזת פונה לרדוף אחרי היצורים הקטנים והנשכניים, אלאריס ממהרת אל הארון, בודקת במהירות וחוטפת את גוש האבן הביצתי והזוהר ממקומו.
אלאריס נמלטת כאשר שללה בידה, בדיוק בזמן; משום שקורי הזקן החל לדשדש בחזרה לעבר הבית; אלאריס חוצה את האבנים החלקלקות, ומצליחה בקושי להצטרף לקאליסטה, שעמדה וחיכתה בחוסר סבלנות מופגן, כאשר צרחת זעם נוראה עולה מהאי; ואחריה צרחות ונהמות של לטאות.
אלאריס וקאליסטה נמלטות לעבר השער המסורג, מרימות אותו בכוחן המשותף ואז נותנות לגלגלת בצד השני לטרוק אותו שוב; הישיש המטורף דולק בעקבותיהן, כאשר עדה של לטאות טורפות מקיפה אותו; מהצרחות שלו, נראה שהוא לא הבחין בפרטים, והוא בטוח שקאלסו הוא זה שגנב את החפץ היקר שלו, שהוא כנראה מזכרת או מתנה ש"נפח" נתנה לו לפני הרבה מאד שנים.

אלאריס וקאליסטה שועטות במעלה המדרגות, כאשר המטורף צווח מאחור והלטאות שלו מטיחות את עצמן שוב ושוב בסורגים הרקובים.
("אני מאד מקווה שיש לך תוכנית יציאה מבריקה, אלאריס")

המפלס העליון
המדרגות מוליכות את הדמויות לקומפלקס מעגלי עם קירות אבן ישנים ומצחינים, ותאים מסורגים שהולכים ומתרבים בתוך הקירות, בחלקם זרוקות עצמות ישנות של בעלי חיים. אלאריס חשה מועקה הולכת וגוברת; חושי הדרואיד שלה כמעט צורחים מהתחושה של הסבל הנורא של בעלי חיים שספגו הקירות האלו; יבבות כלבים קורעות לב; חרחורי גסיסה; נביחות מטורפות של חיות שהתעוותו לאט-לאט למפלצות; כאילו הטבע כולו צולק וזוהם במוגלה...
ואילו במציאות, הלטאות מרעישות עולמות, כשהן מטיחות את עצמן שוב ושוב בשער למטה, והסורגים נאנחים וחורקים.

הדמויות מוצאות את עצמן בסופו של דבר בקרקעית של פיר חולי, שהקירות שלו גבוהים מאד, וגבוה למעלה משקיף עליו מעקה שמעליו מושבים ישנים; זהו המקום ממנו צפו קאלסו (לפחות קאלסו האבא) ואורחיו בקרבות הכלבים האכזריים; ושמא, בקרבות של להקת כלבים מורעבת כנגד לטאה ענקית.
קול גס מלמעלה מחזיר את אלאריס במהירות למציאות; היא וקאליסטה מצליחות בקושי להצמד לקיר, כאשר בריונים עוברים בין המושבים למעלה, נושאים ארגזים ומחזיקים לפידים בוערים. נראה שיש מהומה שלמה למעלה, כי "מר חליפה" (או חליפונצ'יק, כפי שהם מכנים בלעג את עורך הדין) עושה רעש, לא מוצא מסמכים או ארגזים כאלו או אחרים שהוא צריך לדאוג לעלות ל"עננצ'יק", שם מסתתר לורד קאלסו.
כעת, גם הרעש שעושות הלטאות למטה לא נעלם מהבריונים, ועושה אותם עצבניים עוד יותר. קאליסטה, לעומת זאת, מגחכת בינה לבינה למשמע הצעקות הרחוקות של עו"ד בלסאסט, ונראה שהיא מתחילה להגות תוכנית מענגת.
לאחר שהבריונים חולפים ומפסיקים לצפות מלמעלה, אלאריס ממהרת לצד השני של הפיר, שם יש דלת מסורגת, פורצת את המנעול ומשתחלת פנימה, אל תוך מסדרון מסורג שרוב תאיו נועדו לאכסן כלבים מורעבים לפני הקרבות; אם כי תא אחד, גדול מהאחרים ומולם, נועד כעונש אכזרי במיוחד למשרתים שנחשדו בגניבה (כליאה מורטת עצבים למשך שעות או ימים מול כלובים על כלובים של חיות מורעבות ונובחות, שמטיחות עצמן שוב ושוב בסוריגם ומרעישות עולמות), וכתוב עליו "מלון לכלבים וגנבים".
בקצה המרוחק של המסדרון, ניצבים שני שומרים רטנוניים ולא מרוצים בעליל; מצידם האחד, המסדרון פונה הצידה והופך למדרגות שעולות לאגף העליון של המתחם; ואילו מאחוריהם עומדת דלת נעולה, עליה כתוב "חדר אורחים".
הזקיפים עצבניים ומפוחדים, הרעש של הלטאות מורט את העצבים שלהם; והם כעוסים על כך שהם נאלצים לשמור על דלת של חדר ריק, לאחר שמי ש"התארח" שם לאחרונה, אותו הם מכנים "הוד מעלתו המיבב" כבר איננו כאן, אלא הועבר ל"עננצ'יק"; הם מצידם, כבר מזמן היו מאכילים בו כלבים מורעבים, ומאחר וכבר שנים אין כלבים, אז את הלטאות...
ובעוד אלאריס וקאליסה חבויות בצללים, השער התחתון קורס, והלטאות נוהרות למעלה לעבר פיר הכלבים הישן, מרחרחות בעקבות הדמויות, והראשונה שבהן נכנסת אל תחתית הפיר ומתחילה לרחרח את דלת הסורגים שאלאריס נעלה מאחוריה לפני דקות מעטות.
עצם המחזה הזה, מוציא את השומרים מדעתם מרוב פחד, ועד מהרה הם רצים במעלה המדרגות וצועקים בקולי קולות, כדי להזעיק תגבורת.
הדמויות מנצלות את ההזדמנות, שועטות קדימה, ואלאריס פורצת בקלות את דלת חדר האורחים, סוחבת את קאליסטה אחריה, וסוגרת את הדלת אחריה. כעת, היא יכולה לברר האם החשד שקאליסטה חשבה עליו קודם הוא נכון – האם ה"אורח" של לורד קאלסו לא היה אחר מאשר אביה השבוי של אלאריס, עניין שאלאריס עצמה מפקפקת בו מאד.

מבדיקה של החדר, עולה כי אמנם כמה וכמה אזיקים מפחידים תלויים על הקירות, אבל תנאי השהות בחדר הזה טובים בהרבה מאשר בכלובים, והוא אכן נראה כחדר אירוח,כולל שתי מיטות נוחות, שולחן עבודה ועוד פרטי ריהוט.
מעניינת יותר העובדה, שאלאריס מגלה שהחדר היה בשימוש לפני זמן קצר יחסית, ככל הנראה ימים בודדים. יש שרידים של טבק במאפרה; שרידים של מקטרת שהתנפצה על הקיר; כוס שכוחה עם מעט ויסקי בקרקעית שלה; ומתחת למיטה תחבושת מגואלת במעט דם – לא כמות שנראית לאלאריס כמעידה על פצע מסוכן במיוחד.
בינתיים, חצי תריסר בריונים שועטים במורד המדרגות, עם קשתות ולפידים; הבריונים צועקים בקולי קולות, מנופפים בלפידים ויורים חיצים, כדי להרחיק את הלטאות הענקיות מהסורג של הפיר אלאריס וקאליסטה מנצלות היטב הזדמנות, פותחות בשקט את הדלת וחומקות במעלה המדרגות מאחורי גבם של הבריונים העסוקים.
מעל למדרגות, הדמויות מצויות כבר במפלס שנמצא מעל פני האדמה, עם חלונות שמשקיפים על החצר הפנימית והכרכרות שממתינות בה; המוני בריונים וסתם פועלים נכנסים ויוצאים, ומסביב מהומה שלמה. עו"ד בלסאסט עושה מהומות, כועס על הזמן שהולך לאיבוד בחיפוש מסמכים, כאשר "הוא עשה עבור הלקוח די והותר, יש לו פגישה עסקית אחרת בעשר בבוקר".
"שמע, פרקליטון. יש בעיות, לטאות טורפות פלשו מהביוב-"
"ומדוע אתה חושב שזה מעניין אותי? הלטאות ידאגו לי לתוספת שכר-טרחה, אתה סבור?"
אלאריס וקאליסטה מתגנבות לאורך קיר, וחומקות בין הדלתות, עד שהן מגיעות לדלת מהודרת עליה כתוב "משפחה בלבד, אין כניסה לשומרים"; דוחפות אותה וחומקות פנימה.
(לעומת זאת, האגף הנגדי, שנשמע כמו מטבח או מועדון, הומה פעילות; ואין סיכוי לפרוץ לשם בלא להתגלות, מה שיגרור קרב קשה והסתבכות וודאית).
קולות המהומה עדיין מהדהדים מהצד השני.
"מסמכי הרכישה, היכן מסמכי הרכישה, לכל הרוחות?"
"מאיפה אני יודע, חליפונצ'יק? אני אפילו לקרוא לא יודע בכלל. לך אתה חפש אותם"
"שערוריה. אני פשוט... שערוריה!"

טרקלין המשפחה הישן והזכרון:
הדמויות מוצאות את עצמן במערכת חדרים שיורדת לקומת קרקע צדדית; וניכר במקום שהוא לא היה בשימוש הרבה זמן (בתור מגורים), אם כי תוחזק איכשהו; בקושי. השטיחים איבדו את צבעם בחדר המבואה; התמונות דהיות ופגומות; הרהיטים מאובקים וישנים מאד בסגנון. אלאריס מתבוננת בתמונות, ורואה בין היתר גבר ואישה צעירים מובילים סוסים, שניהם בבגדי ציד; ושניהם חוגרים חרבות.
העזובה כבדה מאד; ואלאריס חשה שוב אי-נוחות, אם כי הפעם מסוג אחר; כמו זמזום מגעיל, שקט אבל נוכח, שמגיע הישר לתוך מוחה, מפריע לה להתרכז ומטריד אותה; קאליסטה, לעומת זאת, לא שומעת ולו שמץ זמזום,ותוהה האם אלאריס מתחילה להשתגע.
הגם שהמקום שמור, הדמויות מבחינות בשרידי התפרצות אלימה ישנה; לא הרסנית מדי, אבל בכל זאת. אגרטל שנופץ בחפץ כבד; משהו כבד שהוטח בתמונה של לורד זקן; ועוד כהנה וכהנה.
אלאריס מחטטת ומחפשת, נאבקת בזמזום שמקהה את החושים שלה, ובסופו של דבר מוצאת דלת ישנה וקשה לגילוי, ומאחוריה מסדרון במצב דומה; יש שם חדר שינה נטוש, שמשהו בו מזעזע אותה; והיא לא מבינה ממש מה; אבל אי-כה, כמו צל קלוש בתודעה, היא מסוגלת לשמוע נהמות חצי-אנושיות, מורעבות ולחות מהדהדות בין הקירות... האוויר כבד, עמוס וספוג משהו כבד; אולי אנרגיה מוזרה; אולי זכרונות.
בסופו של דבר, אלאריס מגלה שהתחושה הזו, וגם הזמזום, חזקים במיוחד בחדרון צדדי, שבו נפער פיר שירותים רחב, שפעם היה מכוסה באביזר-עזר שכבר נשבר ונפל למטה.
אלאריס וקאליסטה מתווכחות מעט; וקאליסטה, באל-כורחה, נכנעת בסופו של דבר ומסכימה לרדת בסולם המתכת של הפיר... והיא עושה זאת בזהירות, שמשתלמת, כאשר זרועות מרופשות עולות למטה ומנסות ללפות אותה בלפיתת מחץ ולגרור אותה אל תוך האפלה.
קאליסטה משיבה מלחמה, הגם שהיא יכולה להשתמש רק באחת החרבות שלה וללפות בידה השניה את הסולם; ואלאריס מסייעת לה בירי חיצים מלמעלה.
יבבה מוזרה נשמעת, כאשר הזרועות מוכות ונמשכות לאחור; קאליסטה מזנקת בעקבותיהם ונעמדת במים העכורים, הרדודים והמצחינים של מנהרת הניקוז למטה. אלאריס מספיקה בקושי לרדת בעקבותיה, כאשר מתוך המים השחורים עולה דמות מזעזעת, גוש גדול וקרני עם עיין ענקית ומלתעות עצומות, משוריין כדבעי ומוקף בזרועות מתפתלות שמשתשלות לפניו כמו חומת מגן רוחשת.
היצור מחרחר, וההתקפה הטלפתית שלו מציפה את אלאריס ומקשה עליה, בעוד קאליסטה מתכוננת להדוף את הזרועות המתנחשלות העצומות; אלאריס לוקחת הימור שנראה כמעט חסר סיכוי, ומנסה לשלח מטח חיצים דרך הזרועות המתנועעות, הישר לעבר מרכז הכובד של הראש העצום.
באורח מאד בלתי צפוי (טכנית: סדרת גלגולי פגיעה עם תוצאות גבוהות במיוחד), החיצים של אלאריס מוצאים את המטרה. יבבה עצומה מרעידה את האוויר, ג'ל ככה, צמיג ומגעיל ניתז מהפציעות; אבל נראה שהיצור ספג די והותר כאב כדי להוציא ממנו את החשק להלחם, והוא שוקע ביבבה אל תוך המים העמוקים בצידה השני של המנהרה השקועה.
אלא, שכאשר היצור מסתחרר ומתיז את הדם הצמיג השחור שלו, משתחררים ממנו גם זכרונות אפלים שהוא בלע וניזון מהם (חלק מהיכולות הטלפתיות המוזרות של המפלצת הזו); ואלאריס מסתחררת ושוקעת לאפלה, כאשר הזכרונות שוטפים אותה, מטילים אותה אל תוך הזיה מוזרה, שכולה תמונות אפורות מטושטשות וחסרות צבע, אולם ברור למדי שהן מעין עדות מוזרה של מה שקרה באותם חדרים למעלה לפני חמישה עשורים פחות או יותר.
אלאריס מוצאת את עצמה עדה לעימות בין לורד קאלסו האבא המנוח, אז צעיר בשנות השלושים שלו, מוזנח ורע-מראה, לבין אישה יפיפיה וחיוורת באורח מוזר, בעלת שיער אדום-זהוב מתנוצץ. משהו בה מוזר מאד, עד שלעיתים היא נראית כמו יצירת אומנות שזכתה לצאת מהמסגרת לחיים משל עצמה.
העוינות בין השניים כבדה מאד; הגבירה באה לראות את אביו של הדובר- קרי, את קאלסו הסבא (אותו אחד שטיורינג העיד עליו כי בניגוד לבנו ונכדו, היה אדם הגון). קאלסו הצעיר יותר לועג לה, ואומר שלא לנצח הזקן יהיה בחיים; הוא מאשים אותה למעשה כי היא באה לחפש מציאות מתחת לבית. הגבירה מתגוננת בכעס ואומרת כי היא משלמת לאביו מחיר מלא על כל רסיס (shard) שהיא מוצאת.
קאלסו הצעיר מחזיר, שממילא היא לא תמצא כלום; אדון העמק התפרץ לכאן לפני שנה, ערך חיפוש משפיל כאילו הם גנבים, ונטל הכל.

השיחה הלא ידידותית מופרעת בידי קולות נוראים של אנקה וגרגור חצי-אנושי ומורעב מתוך חדר צדדי; ומיד אחריו קולו של קאלסו הזקן, ששואל בחמלה "האם את רעבה שוב, ליזי? אל דאגה, אלפרד יבוא מיד עם דייסה-"
מהדיבור המריר של קאלסו הצעיר, נראה שהאישה החולה היא אימו, שלדבריו התעוותה לגמרי, נראית כמו זחל לבן ותפוח, ואינה זוכרת איש; רק רעבה כל הזמן; הוא מצידו כבר היה מסיים את היסורים שלה עם לחיצת כרית.
הגבירה החיוורת, משיבה לו שהוא אדם נתעב; הוא לא נשאר חייב, ותוהה בלעג ותיעוב, איך זה שמכל "החבורה ההיא", רק בת-שיחו נותרה בלא פגע; כל-כך הרבה שנים עברו, ואפילו לא קמט אחד בפרצוף השעווה החיוור והמושלם שלה; מנגד, הוא מזכיר בחטף (רק באיזכור, כי שני המשוחחים יודעים את זה) דברים שקרו לאחרים- זה שהשתגע לגמרי והפך למה שהפך; ליזי (אמו של קאלסו, וסבתו של קאלסו הנוכחי מולו מתעמתות הדמויות) הפכה לזחל רעבתני,מקולל וחסר בינה; אבא הצמטק וסובל ממכאובים-
הליידי מנסה להעיר משהו על מחיר נורא שהיא משלמת; אבל קאלסו הצעיר אטום לגמרי; מהדברים שהיא אומרת, לפני שהוא משסע אותה בגסות, אלאריס קולטת משפט שבו היא מקוננת על כך ש"היא האחרונה שנותרה מסוגה; מלבד קארינה הבוגדנית והארורה".
קאלסו הצעיר לועג לה, ומנסה לסחוט אותה: עוד מעט הוא יהיה אדון הבית, ואז כבר לא יהיו מתנות חינם מהכסף שלהם- אם היא רוצה להמשיך ולהתקבל בברכה, אולי היא תחשל עבורו אחת משכיות החמדה שהיא יודעת להכין.
עיניו נדלקות בתאווה, ואילו היא קופצת את שפתיה בגועל; הדבר היחיד שהיא מוכנה להכין לו, זה תכשיט מקולל שיגרור את הנשמה הצווחת שלו לתוך הצללים שהיא ראויה להם.
המריבה ביניהם הופכת לקולנית; ולא ברור לאלאריס האם קאלסו הסבא שמע והתערב, כי החזיון מטשטש ומתערפל.

סצנת הסיום:
ספלאש; אלאריס מתעוררת בבת-אחת, כאשר קאליסטה עומדת מעליה, עם ספק משיכת כתפיים רגוזה וספק גיחוך מרושע, ובידה דלי ריק שהכיל ללא ספק מים מלוכלכים.
אלאריס רוצה לחנוק אותה, גם בגלל עצם המעשה וגם בגלל חשד שכך למעשה קאליסטה קטעה את החזיון, הגם שבדיעבד היא תבין שהחזיון דעך לבד. כך או אחרת, קאליסטה אומרת לה שהיא איבדה הכרה, וקאליסטה גררה אותה למעלה, ודרך מעבר צדדי, הן חזרו למעשה לצד המוצלל של פיר הכלבים (החלק העליון של המושבים), שם ערומים ארגזים רבים שהבריונים הותירו; קאליסטה נברה בהם קצת, אבל איבדה סבלנות מהר ולא מצאה לדעתה שום דבר מעניין במיוחד, מלבד אינספור מסמכים מורכבים ונפתלים; הגם שבאורח מעורפל נראה להם שכמה מהם מכילים דברים שיגרמו ללורד קאלסו הבן אי-נעימות. למטה, בינתיים, יש מהומה שלמה; תחתית פיר הכלבים מלאה לטאות ענקיות, שמנסות עדיין להאבק באש שהבריונים הציתו ליד הסורג העליון, וחלקן מנסות לשווא לטפס על הקירות האנכיים של הפיר עצמו, עולות זו על זו, לוחשות ויורקות.
לעומת זאת, קאליסטה די מרוצה מעצמה, ממציאה אחרת שמשכה מאי-שם; היא לא אומרת בדיוק מהיכן, אבל כנראה שהיא מצאה אותם במים הרדודים לאחר שהיצור המפלצתי נסוג; אלאריס מספיקה לראות צורה של שני רסיסים קטנים ודהויים-

אלא שממש אז, נפרצת אחת הדלתות, וטומי שני-סנטרים וצ'רלי השחור פורצים פנימה, חמושים וזועמים, מאחוריהם עו"ד בלסאסט, חיוור ומופתע, ושלושה קשתים שחמושים גם בכידונים משוננים ואכזריים למראה.
הפרקליט מאשים את הדמויות בהסגת גבול, אבל לא יודע בדיוק מה לעשות עכשיו.
"מה שאתן מבצעות כרגע זו הסגת גבול חמורה, די הצורך כדי שאדרוש לפסול כל ראיה מפוקפקת שמצאתם, עניין מוכחש לכשעצמו ו-"
"שתוק, חליפונצ'יק, אתה וזיבולי החוק שלך" נוהם טומי, ודוחף אותו הצידה "אני אומר לך מה עומד לקרות עכשיו. הן שתיהן הולכות ישר ללטאות. רואות את המתוקות שמה למטה? הן לא הולכות להשאיר מכן שום ראיה מזדיינת"
"אתה עוף החוצה, חליפונצ'יק, ותשתדל לשכוח כל מה שראית כאן, אם אתה יודע מה טוב בשבילך" מצטרף צ'רלי השחור;

קאליסטה מתנשפת, שילוב מופלא בין זעם לשביעות רצון של מי שקיבלה מה שהשתוקקה אליו כבר הרבה זמן; טומי שואג פקודות, והקרב מתחיל.

אלאריס מפעילה את לחש ענן העורבים כדי לפגוע פגיעה שטחית בכל היריבים, ובעיקר לבלבל את הקשתים; וממשיכה במטח חיצים אכזרי; טומי, צ'רלי וקאליסטה מתנגשים בצלצול חרבות, שהופך לצווחת כאב, כאשר קאליסטה מסיטה מכה אדירה של טומי, ומחזירה בהתקפת הטעיה ובשיסוף קטלני שמקיז מדמו.
"אז מה, האישה הקטנה יודעת להשחיל מחט?" היא צווחת לעומתו, כאשר היא נאבקת בצ'רלי השחור שמנסה לשווא להתנפל עליה מהצד "עוד מעט אשפד אותך, מהראש ועד התחת!"
צ'רלי מצליח לזעזע את קאליסטה במהלומת פטיש, אבל רחוק מלהוציא אותה מכלל פעולה; וכך גם לגבי פגיעה שטחית מאד שאלאריס סופגת; ואז, מתקפה נוספת של אלאריס על הקשתים מפילה שניים מהם, קורבן לענן העורבים הצווח ומנקר מכל עבר ולחיצים שלה, שמדוייקים בהרבה משלהם; טומי איטי ומוכה מדי, ומבחין מאוחר מדי בהתקפה הקטלנית של קאליסטה-
ולנגד עיניה של אלאריס, נוחתת על הבריון הענק מתקפה מזעזעת, שפשוטו כמשמעו, מתיזה את ראשו בתנופה מעל הכתפיים (טכנית, התקפה מיוחדת שפגעה בגלגול 20 בקוביה, וזריקת מכה קריטית שהוציאה גם היא את התוצאה המקסימלית)
לרגע קצר שנראה כמו נצח, הראש של טומי מסתחרר באוויר, לפני שהוא נופל מטה וצונח הישר אל תוך קהל הלטאות המשתוללות למטה. צ'רלי השחור מצליח להחזיק עוד שני סיבובים לכל היותר, לפני שהוא מוכרע ארצה גם הוא; חמשת הבריונים מתים, וקאליסטה דואגת, אישית, להשליך כל אחד ואחד מהם ללטאות למטה; עד שנותר רק הפרקליט, שהפך לערמה רועדת ומיבבת ליד הקיר.
קאליסטה מורה לאלאריס להגיף את הדלת, שאף אחד לא יפריע, מרימה את עו"ד בלסאסט (בנו בכורו של חתנה המיועד לשעבר) בצווארון, ומחזיקה אותו מעל הבור, כשהוא מתפתל, מיבב ומילל לרחמים.
לשווא, הוא "מזכיר" לה שהוא פרקליט מכובד, בנו של אדון העמק.
"כמה חבל. ביננו, אני לא באמת צריכה להתחתן עם אבא שלך, כדי לייעץ לו שהגיע זמן לשלוח את הילד לפנימיה. עכשיו תתחיל לפלוט הכל, ומהר. אתה יודע, אני רק עלמה עדינה... הזרוע שלי עלולה להתעייף בקרוב"
אלאריס לא מתאפקת ופולטת בשקט.
"אל דאגה, את מאוזנת היטב, באיזור הירכיים בעיקר. את תחזיקי מעמד".
"מהר, חלאה!" (כנראה שקאליסטה שקועה מדי בקורבנה כדי לשים לב לעקיצה) "היכן לורד קאלסו? מה הוא מסתיר? מי האורח שלו?"
"אני... הייתי רוצה, אבל... חסיון עורך-דין לקוח, מיס, אני לא יכול-"
"חסיון עורך-דין – לטאה, מקסימום. המצאה נפלאה-"
קאליסטה מטלטלת את הפרקליט שוב מעל הבור, הפעם רחוק עוד יותר; ושורקת ללטאות, שמתאספות ורוחשות למטה; ואז, היא מחכה מבטא ענוג של עלמה מחונכת למופת, וחוזרת אי-כה על המילים ששמעה אלאריס בחזיון (לא ברור לאלאריס איך)
"האם את רעבה, ליזי יקירתי?"
חרחור הסכמה צווחני וארוך עולה מלמטה.
"מה דעתך, יקירתי, לסעוד את ליבך בפאי פרקליטים, מתובל ברוטב קרמי ומאוס של טענות סף?"

הפרקליט בוכה ורועד, וסוף-סוף מתחיל לפלוט (והכוונה לא רק לכתם הלח והמצחין שהתפשט במכנסי הכותנה הרקומים להפליא שלו): קאלסו באחוזת וייטקלאוד שבמרומי הגבעות, מעל המחצבה של התאגיד; והאורח שלו הוא... לא אחר מאשר אחיה הצעיר של קאליסטה, שכעת הוא מבוקש וברח ביחד עם הבריונים. הפרקליט, בוכה כמו ילד, נשבע בכל היקר לו שמעולם לא ראה ולא שמע שקאלסו מחזיק את אביה של אלאריס; הוא לעולם, לעולם לא היה משתף פעולה עם מעשה נבלה כזה...
הערת השה"ם: כאן, התבצע גלגול הפתעה קשה לאלאריס, האם היא מצליחה להבחין בסכנה הנוראה שצצה מדלת צדדית; אם היא היתה נכשלת, וההתקפה הראשונה היתה פוגעת בגלגולים גבוהים, זה היה יכול להרוג בבת-אחת את קאליסטה, שכרגע חסרת הגנה ולא מוכנה בכלל להתקפה. למזלה של קאליסטה, אלאריס הצליחה והבחינה בסכנה, וגם הגלגולים שלה היו טובים בהרבה משל התוקף.

אלאריס, שניצבת ליד ארגזי המסמכים ונהנית מהסצנה, מבחינה ממש ברגע האחרון בסכנה הנוראית; הקשת הזקן והמצולק שהבריונים כינו 'שנוזלי', צץ מדלת אחרת בצידו השני של הפיר, מתנשף בשנאה, ודורך את הקשת הארוכה שלו כדי להמטיר מטח קטלני וצפוף הישר אל תוך גופה של קאליסטה, שכלל אינה מבחינה בסכנה.
אלאריס מפליטה צרחת אזהרה, דורכת במהירות את הקשת שלה, ומצליחה לשחרר התקפות שפוגעות ב"שנוזלי" לפני שהוא משחרר את המטח הקטלני שלו; הפגיעה שסופג הקשת המצולק רחוקה מלהיות קטלנית, אבל היא בהחלט משבשת את הריכוז שלו, והופכת את היריות שלו למסוכנות הרבה פחות; קאליסטה נפגעה פגיעה קלה ושטחית מאד, ואפילו הצליחה להתאזן ולשמוט את הפרקליט הרועד לא אל תוך הבור, אלא הצידה.
אלאריס ו"שנוזלי" מחליפים עוד סיבוב יריות, ובסיומו, שנוזלי הפצוע נסוג לאחור וסוגר אחריו את הדלת; קאליסטה המופתעת, שמבינה שלמרות הכל, היא לא מסוגלת לשמוט את הפרקליט חסר האונים הבוכה אל הלטאות, מכבדת אותו בבעיטת פרידה אחרונה, ומעירה לו שהוא בהחלט יכול ללכת ולהתלונן עליהן... מה שיביא אותן לתת עדות נגדית כזו, מגובה במסמכים, שהוא לא ישכח עד יומו האחרון.
"וכדאי שתכניס את זה טוב לראש, גולם. עם קאליסטהאינגראם לא מתעסקים!"
וכך, אלאריסוקאליסטה פורצות אל מחוץ לפיר ומתחילות לעשות את דרכן החוצה, בחסות מהומת האלוהים והאימה שאחזה בבריונים חסרי הארגון.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.