הקמפיין של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)

ספר שני: קללתו של לורד אסטפורד

פרק VIII: עלטה בצהריים

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

מזג האוויר הולך ונעשה גרוע יותר ויותר, כאשר אלאריסוקאליסטה חומקות מהמתחם מוכה המהומה של לורד קאלסו. הבריונים שנותרו בחיים מבוהלים ולא מאורגנים, רבים מהם ומהמשרתים מתרוצצים בלא מטרה. בפועל, איש אינו מתייצב נגד הדמויות כשהן חומקות מהחצר אל תוך המטעים מוכי הערפל והלאה משם. הן שמות את פעמיהן מזרחה, לעבר רכס הגבעות הגבוה שחולש על עמק אסטפורד'ס באן, בואכה אל המיקום המשוער של הטירה המקוללת אסטקהור, אי-שם במרומי אחד הרכסים הגבוהים יותר.
אלאריסוקאליסטה, לעומת זאת, שמות פעמיהן ליעד דרומי ונמוך יותר- המיקום המשוער של אחוזת וייטקלאוד (בית הנופש של קאלסו במרומי הגבעות שמכונה 'עננצ'יק' בפי הבריונים שלו), לשם רכבו לורד קאלסו ואחיה של קאליסטה, ולשם דרש הלורד המפוקפק שיעלו מיני מסמכים משלו.
אלא, שמזג האוויר הופך קשה יותר ויותר, כאשר הדמויות מטפסות במשעולים הצרים שמתפתלים כלפי מעלה; הערפל מתחזק ונפרש על הגבעות כמו שמיכה חמה ומחניקה; גשם זלעפות יורד, והראות יורדת למטרים ספורים לכל כיוון; ברקים ורעמים אדירים קורעים את האוויר בזה אחר זה. קאליסטה מעירה, ובצדק, שגם בלא המהומה שהדמויות חוללו, אין שום סיכוי לעגלות כלשהן לעלות לאחוזת וויטקלאוד, בלא להחליק ולהתרסק אל תוך אחת התהומות בדרך; לא כל עוד מזג האוויר לא ישתפר.

אלא שמעבר לזה, ולכמה הערות ציניות אחרות וחלשות מהרגיל, ההתנהגות של קאליסטה מדאיגה את אלאריס יותר ויותר; היא שקטה מדי, מרוכזת ושקועה מדי ברסיס האודם המוזר והנוצץ שהשיגה לעצמה (ושזהה, לפי דעתה של אלאריס, לרסיסי האודם המכושפים עליהם דובר בחזיון שראתה, בו הופיעו קלאסו האב בצעירותו והנפחית המסתורית ואדומת השיער... ולפי מה שדובר עליהם, זו לא בשורה מעודדת בכלל).
לשווא, אלאריס מנסה לבקש מקאליסטה לנהוג זהירות, ואפילו לקבור את הרסיס במקום בטוח; ההפצרות שלה רק מעוררת את קאליסטה לחשוד שאלאריס חומדת את רסיס האודם לעצמה. מנגד, קאליסטה איבדה כל עניין באוצר השני – ביצת האבן המגולפת המוזרה שאלאריס קנתה במשיכה מהמאורה של אותו 'רועה לטאות' זקן ומטורף מתחת למתחם של קאלסו.
השיחה ביניהן משוסעת לא פעם ברעמים אדירים שמרעידים את הגבעות, וגם בקולות אחרים, ברורים פחות ומפחידים עוד יותר. לעיתים הרוח נשמעת לאלאריס כמו צחוק לעגני, מטורף למחצה, שנישא מן המדרונות הגבוהים, הרחק מעל ראשה.
בנקודה מסויימת, הדמויות כמעט ונקלעות למפולת סלעים; ומהר למדי לאחר מכן, הצחוק המטורף, ההזוי שבוקע מתוך הרוח הולך וגובר, ולמעשה תוקף את כח הרצון של הדמויות ומצווה עליהן להאחז בבעתה מטורפת ולרוץ בפראות לאחור- לעבר אחת התהומות הפעורות; הדמויות צריכות לגייס את יכולת ההתנגדות שלהן ולעמוד בכך, דבר שהן אכן עושות בהצלחה;
פעם נוספת, אלאריס חשה שעוקבים אחריה, ומדמה שהיא קולטת, גבוה מעליה, משהו מעורפל שדומה לדמות גבוהה, שצופה לרגע ונעלמת.

הפגישה בצומת הדרכים:
שעה קצרה לאחר מכן, כאשר הדמויות מתקרבות לצומת דרכים הררי, שאחד מפיצוליו עולה בשביל מתפתל מעלה, לעבר שעריה של וייטקלאוד, נשמע קול מוחשי בהרבה של קרן ציידים; ומיד לאחריה קול מוכר יחסית של גבר כעוס, שנוזף במי שתקע בקרן.
אלאריס מנסה להאזין במהירות, ומזהה שלושה גברים מיומנים אולם גם מפוחדים למדי; קאליסטה לעומתה שוקעת פעם נוספת בגביש שלה, וקשה להזיז אותה לתוך מחסה, שיאפשר לאלאריס להאזין מבלי להתגלות. שלושת האנשים, שמתגלים כאנשים של התאגיד שבאו מהמחצבה בשוליים הדרומיים של הרכס, הם מפוחדים בעצמם מהקולות המוזרים; ונראה שזה מהם שתקע בקרן עשה זאת בעיקר מלחץ ופחד פתאומי- לרוגזו של הגבר המבוגר והמיומן שנראה כמנהיג.
מסתבר, שהם עוקבים אחרי עקבות של מה שנראה להם כחיות גדולות ומטופרות, שהסתובבו בלילה קרוב מדי למחצבה.
אלאריס מזהה בסופו של דבר את המנהיג בתור מי שמכונה 'סטאמפי הזקן'; מנהל המחצבה וברנש הגון למדי במונחים של התאגיד, שהיה ביחסים ידידותיים למדי עם אבא שלה. ובעוד ברק אדיר חושף לרגע את צורתה המטושטשת של וייטקלאוד, גבוה למעלה, אלאריס מקבלת החלטה, מותירה את קאליסטה להמשיך ולבהות ברסיס האודם שלה, ויוצאת מהמחסה כדי לתפוס שיחה עם 'סטאמפי הזקן'.
אלאריס מגיעה אליהם ממש כאשר שלושת הגברים בוחנים את הצומת.
"שום עקבות של חיות גדולות, סטאמפי. רק של עגלות ובני אדם"
"זה אם אתה קורא לקאלסו בן-אדם, מה שלא מובן מאליו-"
"זה לא טבעי, כל המזג אוויר הזה. אני גדלתי במחוז הזה, בחיים שלי לא ראיתי-"

אשר אלאריס מופיעה, אנשי התאגיד מוכים בהלם לרגע מרוב תדהמה. סטאמפי מזהה אותה מיד (וגם את קאליסטה, שממהרת להתנתק מהרסיס שלה ולהצטרף לשיחה, כדי לא לאפשר לאלאריס להיות דוברת יחידה או לקחת יותר מדי קרדיט לעצמה).
סטאמפי תוהה האם עליו להיות מופתע מההופעה הפתאומית של אלאריס; ולמען האמת, הוא פחות מופתע מכפי שהיה צריך להיות. הוא מייעץ לאלאריס להתלוות אליו ואל האנשים שלו בחזרה אל המחצבה, משום שהגבעות לא בטוחות, ומסתובבים כאן יצורים מוזרים, גדולים יותר מזאבים. אמנם, הוא מודה שלא בסמכותו לאלץ את אלאריס לפעול בניגוד לרצונה; אבל זו עצתו. (למען האמת, בגלל הסכנה הוא הורה לפנות את רוב האנשים מהמחצבה עצמה לתוך העיירה)
אלאריס מסרבת, ומאחר וניכר בפנים המצולקות של מנהל המחצבה שהוא רוצה להגיד דברים אבל עוצר את עצמו, היא ממשיכה בשיחה ומפעילה עליו את הכריזמה שלה, כדי לעודד אותו לפתוח את חרצובות לשונו.
סטאמפי מהסס למדי, אבל מתחיל בהדרגה לדבר על אבא של אלאריס, שהיה אדם הגון וגנ'טלמן אמיתי, ואז מגיע להודות בכך, שהוא נתקל בקפטן קונינגטון שהגיע אל המחצבה בהפתעה לילה אחד, הסב איתו למשקה מהיר, ולא היה הוא עצמו. הוא נראה רדוף ומפוחד, אבל לא אמר שום דבר ממשי.
אלא, שהתגלית האמיתית עבור אלאריס (היא ממילא ידעה שאבא שלה עבר באיזור בדרכו אל ווסטמור), שפחות משעה לאחר שאביה עזב אותו ורכב לדרכו, צץ בלא התראה לא אחר מאשר נורמן בלק עצמו, והיה איתו בן לוויה בשיריון מוזר ומסכת פנים מאיימת (נדמה לו שבדמות חיה טורפת) מסוג שסטאמפי הזקן לא ראה מעולם בשירות התאגיד, גם לא אצל 'הבחורים ממחלקת מבצעים מיוחדים'; גם משהו בגוון העיניים שלו... כמעט צהבהב, לא מצא חן בעיני מנהל המחצבה. כך או כך, הבחור המוזר שתק, ואילו בלק התחיל לתחקר את סטאמפי, בסגנון האפל והחצי-מטורף הרגיל שלו; אבל ניכר היה שהוא עקב אחרי אבא של אלאריס– והדבר המוזר הוא, שסטאמפי התרשם שבלק לא הגיע מכיוון אסטפורד'ס באן, אלא דווקא מהגבעות האפלות שלמעלה; בלק נשמע למנהל המחצבה הזוי עוד יותר מהרגיל, משום שבלחישות והחקירות שהעביר את סטאמפי על קפטן קונינגטון, ומיני השערות של בלק על 'פיות שזוממות נגד הקידמה ושאר פטפוטי ביצים של המטורף הזה', בלק חקר במשך דקות ארוכות על רעייתו הנעדרת של קפטן קונינגטון– הגם ש"כולם יודעים" שקרוליין וולמהארן מתה לפני שנים.
מנהל המחצבה מתנצל ואומר שלא רצה לדבר על זה עם אלאריס כדי לא לצער אותה; מי כמוהו יודע כמה זה כואב לאבד אמא בגיל צעיר כל-כך. פעם נוספת הוא מהסס, ואלאריס לוחצת עליו כדי שיגלה, שבלק הותיר בידיו תיבה מוזרה (דומה מדי, לדעת אלאריס, לתיבות שהיו בכלא), והורה לו לשמור אותה במקום נסתר במערות האחסון של המחצבה; ולאחר מכן, כאשר האורחים הלא קרואים עזבו סוף-סוף, נדמה לסטאמפי שהם נפרדו – נורמן בלק המשיך לכיוון אסטפורד'ס באן ובן ליוויתו עם השיריון המוזר עלה בחזרה לעבר הגבעות.
ואז, מגיע החלק האחרון והמוזר לא פחות של הסיפור: יומיים בלבד לפני שפגש את אלאריס כאן בצומת, הגיעה למחצבה חבורה של אנשים מוזרים, לפחות כמה מהם שחורי-עור.
סטאמפי מעיר, ש"אין לי שום דבר נגד פרצופים שחורים מסוגם, כל עוד הם נשארים במקום שלהם; ובטח לא עומדים לי מול הפרצוף במחצבה שלי, ומנסים לתת לי הוראות".
נראה, שהזרים המוזרים תבעו במפגיע את התיבה, והראו לו אישור שנראה כאילו נחתם בידי נורמן בלק; סטאמפי הזקן חשד בהם וסירב, כל עוד הם לא מביאים מדריך רשמי של התאגיד ופועלים לפי הנהלים הרגילים- החבורה הסתלקה ו"הם לא נראו מאושרים במיוחד".
בסופו של דבר, לאחר שאלאריס שבה ומסרבת להתלוות אל אנשי התאגיד, סטאמפי נפרד מהחבורה ומזהיר את הדמויות שוב מהסכנות (תוך ניד ראש לעבר קאליסטה המתוסכלת וקצרת הרוח) ש"תקשיבי לאדם שראה הרבה בחיים שלו - עדיף להזהר מאשר להצטער".

אחוזת וייטקלאוד
הדמויות פונות מן הצומת לדרך שעולה צפונה, בעוד הגשם נחלש והערפל מתחזק בהדרגה; עד שהן מגיעות לאחוזת וייטקלאוד, העולם כולו נראה כמו מרחב אפור-עכור, ספק יום וספק לילה; האחוזה עומדת בערפל כבד, מלבד כאשר היא מוארת לרגע בידי הברקים שעדיין קורעים את השמיים מפעם לפעם, גבוה מעל הרכס.
אלאריס מתקדמת בזהירות לעבר השער, מחפשת שומרים וסכנות נוספות, ואולי גם דרכים לחמוק מהם ולהתגנב פנימה באין-רואה; אולם כאן נכונה לה הפתעה; השער הגדול פתוח למחצה, חורק חלושות ברוח; ואין זכר ולו לבריון חמוש אחד בסביבה.
הדממה עומדת כבדה, מלבד יבבת הרוח (ופה ושם קולות מוזרים, שנדמים לאלאריס כמו זמזום עמוק ומקוטע); הגשם זולג ונוטף בחצר הקדמית הגדולה, וגם עמדת המשמר של השער ריקה מאדם, הגם שאלאריס מוצאת שאריות ארוחה שלא נאכלה וקנקן תה שכבר הספיק להתקרר, לצד מימית ברנדי חצי מלאה.
קאליסטה, זהירה הרבה פחות מכפי שאלאריסהיתה רוצה, תוהה 'היכן התחפרו הגיבורים הקטנים', ו'באמת נגמרו לו הבריונים, או שאני ושתי החרבות שלי פשוט אופטימיות מדי בטבענו?'.
אלא שהקול של קאליסטה שוקע וגווע ביבבה של הרוח שחובטת בצרורות ובעגלה נטושה וחסרת סוסים שעומדת, פרוקה רק למחצה, סמוך לאחד המבנים הצדדיים; החצר הראשית ריקה לגמרי: אף שומר, אף משרת או נער אורווה, ואפילו חתול לא מקדם את פניהן של הדמויות.
החששות של אלאריס הולכים וגוברים, כשהיא מרחרחת את האוויר וחשה צחנה מוזרה ומרוחקת; בודקת גזירי עץ במצב טוב שמונחים עדיין על הקרקע כאילו ננטשו באמצע פריקה; כמה עקבות של אנשים, כנראה משרתים, שנמחקו כמעט לגמרי בגשם – ושום רמז לקרב, גופות או משהו דומה.
קאליסטה, באורח צפוי למדי, מרחרחת סביב המפחה, שהאש שבה החלה כבר להתקרר; ומעירה שאפילו אם מאמיני הדרקון היו קופצים לכאן, 'כדי לדון עם בעל הבית על כוס משקה חם', הם היו מותירים סימנים.
אלאריס נאלצת להתווכח עם קאליסטה ולהפעיל את כל כח השכנוע שלה, כדי שקאליסטה לא תעלם לתוך המפחות ותשאיר את אלאריס לבדוק לבד את המבנה הפנימי של האחוזה, שגם הדלתות אליו פתוחות למחצה ולא שמורות.

המחזה בתוך הטרקלין מוזר ומעורר חששות. אמנם, גביעי הכסף וחפצים יקרים אחרים מונחים במקומם בשלווה, מתחת לתמונה שחצנית של אחד מבני קאלסו, אבל סימנים אחרים, מוזרים ומפחידים, מתחילים להתגלות – כתמים לחים בהירים שמזכירים לאלאריס גיר, הולכים ומתרבים ככל שאלאריס נכנסת פנימה; ובתוך הגיר, השתמרו טביעות נעלים, כולן נראות מכוונות מהפנים לחוץ; ומכשרון בדיקת העקבות של אלאריס עולה, כי האנשים יצאו במהירות, חלקם בריצה;
במקום אחד, אלאריס מוצאת צרור שהסתבך בקולב מעילים וננטש, ובתוכו פגיון פשוט, כיכר לחם וחפצים נוספים שנראה כאילו נחטפו במהירות, כנראה בידי אחד המשרתים.
הצרות עצמן מתחילות, כאשר אלאריס מוצאת מסדרון שמוליך דרך גרם מדרגות מטה, לקומת מסד, בתוכה היה מצוי פעם טרקלין נוסף ופרטי, וחדר עבודה מהודר ושקוע למחצה. הריחות הרעים מתחזקים, מלווים בסוג של מתיקות כבדה ומאוסה. משטח העץ רוטט מתחת לרגליים שלה... עד שמסתבר שזה לא רטט, אלא נמלים; המוני נמלים.
אלאריס בודקת בזהירות את דלת העץ התקועה בסוף המסדרון, שהניחוח המתקתק הכבד עולה מאחוריה- וכמעט ונפצעת פציעה קשה ביותר ברגליה, כאשר מצבטיים קרניים עצומים חותכים לעברה ממתחת לקרשים, מפצפצים חלק גדול מהרצפה של המסדרון. חרק מגעיל- מעין צבתן ענק, מעלה את עצמו מתוך הבור שורץ הנמלים, ומצקצק ברעבתנות בעודו מנסה לתפוס את אלאריס ולמחוץ אותה במצבטיים העצומים שלו. רימות לבנות, שמנוניות, ממלאות אותו וזולגות גם מהקירות, נמעכות מתחת למגפיים בעת שאלאריס מתמרנת בפראות כדי להתחמק ממנו-
קאליסטה מצטרפת לקרב, מעט באיחור, ומאלצת את החרק להסתובב אליה; היצור נקלע אל בין שתי הדמויות, ובסופו של דבר מוכרע; אולם לפי הקולות, זהו לא היחיד מסוגו בסביבה.
דלת העץ נכנעת, חושפת טרקלין מושחת, שהופך במהירות לקן של חרקים מוזרים שעלו כנראה מהעולם התחתי; הדלת הצדדית, שמוליכה כנראה לאגף אחר של הבית שיוצא אל החצר האחורית, חסומה למחצה בידי דונג חרקי, ולידה רוחשים מבנים שנראים כמו מקבילה מגונה של חלות דבש חרקיות וריחניות, שמרוחות על פני קיר שלם וחלק מארונות הספרים.
חלק מהזחלים והרימות כאן מגיעים בגודלם בערך לגודל של כלב פודל; אבל אף אחד מהם לא גדול מספיק כדי לאיים על הדמויות.

גורלו של אדון הבית: אלא, שהמחזה המבעית ביותר נמצא ליד הקיר הפנימי, בדרך שמובילה לעבר הטרקלין הפנימי של לורד קאלסו. מה שנראה לאלאריס במבט ראשון כשני קקונים לחים שניצבים משני עברי הדלת, הם לא קקונים, אלא בריונים, שמתו מוות מזעזע- רוב העור שלהם נחרך או קולף מהפנים שלהם, והתמוסס למשהו שדומה לעיסת גיר ובוץ, כך שהגולגלות חשופות למחצה מתחת לשכבת הסחי; אבל הדבר המוזר ביותר, הוא שהם מתו בעודם עומדים ונותרו כך, החרבות עדיין לפותות בידיים המשולדות והאכולות שלהם; וכולם, מכף רגל עד ראש, מלאים בעיסת גיר.
קאליסטה מתחילה לאבד את אומץ הלב הפזיז הרגיל שלה, כאשר במסדרון שמעבר מתגלות גופות נוספות, במצב דומה; בין היתר שרידים של משרתת שנראית כאילו כוח עצום תפס אותה ומעך אותה על הקיר; אולם לפי הסימנים, היא מתה ואוכלה עוד לפני שפגעה בקיר, נמרחה וגלשה ממנו אל הרצפה.
"אין סיכוי שחרקים עשו את זה, אלאריס. שום סיכוי בעולם. אפילו אם היתה להם מלכה מאד גדולה" (ולשווא, קליסטה מנסה להוסיף הלצה על 'גדולה יותר מהגזרה של אלאריס אחרי סעודת האביב'; היא לא מצליחה לסלק כהוא-זה את הפחד, הקדרות והצחנה)
וכאן, בתוך הטרקלין, הדמויות מוצאות חמש גופות נוספות במצב דומה, מוארות באור העכור שנופל מהחלונות הגבוהים מאד שלצד התקרה. שומר שפני השלד שלו קפואות באימה מזוגגת, לחוץ אל הקיר; שני משרתים, אחד מהם היה באמצע אריזה, וליד השני שרידי מגש מהודר שהפך למקשה של גיר מצחין- אבל השניים שליד השולחן, הם אלו שמושכים את תשומת הלב:
אחיה של קאליסטה קפא ושולד כשהוא על ברכיו, ידיו עדיין מושטות כלפי מעלה באלכסון (לדעת אלאריס, כאילו מת בעודו מנסה להתחנן לרחמים), הצלעות שלו מזדקרות החוצה, ובקבוק משקה מנופץ ואחרון בהחלט מתגולל לידו; לורד קאלסו הבן קפוא על מושבו, מבטו המזוגג עדיין בוהה באימה אל תוך חלל החדר; לצידו, בליל של ספרים וכלים שהותכו למחצה והתכסו גיר, מפוזרים על השולחן ועל שרידי הטינופת שהיתה פעם שטיח רצפה מהודר. ידו האחת נעקרה ומתגוללת ליד הקיר; השניה נעוצה בכוח בשולחן, הציפורניים שלו עדיין תקועות בלכה של פני הרהיט.
כאשר אלאריס עושה עליו חיפוש, היא מגלה משהו- חריטה על הלכה בכתב הידרוסטי חפוז, כאילו לורד קאלסו הבן, כנראה בשניה האחרונה לחייו, החל חורט משהו עם הציפורן-
הכתובת היא באותיות הידרוסטיות, אבל אלאריס לא מבינה את המשמעות:

Dhal-D'aggur""

קאליסטה ניצבת לרגע, דוממת ומפוחדת (הגם שהיא מכחישה את הדבר האחרון בכעס) מעל מה שנשאר מאחיה, ולרגע אחד היא פשוט מתבוננת בג'ון אינגראם הצעיר בשפתיים חשוקות ובפנים חיוורות. לאחר מכן, היא ממלמלת שהן חייבות להסתלק, המקום הזה מקולל כולו, משהו כאן יכול היה לגמור אנשים חמושים בדרך כזו תוך שבריר שניה...
וכמו להדגיש את האימה, הזמזומים והצקצוקים מתחזקים; צבתנים נוספים זורמים מתוך החור במסדרון המבואה. אלאריסוקאליסטה פורצות בחזרה אל תוך החדר הקודם עם חלות הדבש הנתעבות שלו, ומנסות בהצלחה לפרוץ את הדלת הצדדית התקועה בקורים חרקיים וזוהמה; כאשר אחד מקסמי הטבע של אלאריס מסייע מאד להחליש את הדלת; וזחלים נוספים נושרים מחלת הדבש החרקית הפגועה וזולגים על הקירות.
כאשר הדלת נפרצת. בוקע מן המדרגות מאחוריה משב רוח קר שנראה שמרתיע, לפחות זמנית, את חרקי הענק. אלאריס מצליחה להתחמק מגופה חנוטת-גיר נוספת של שומר שנופלת עליה באלכסון, לאחר שהוסטה משיווי המשקל שלה עם פתיחת הדלת. השלד- מגעיל אבל לא מזיק במיוחד, מתנפץ על הרצפה לפניה.
הדמויות שועטות אל מה שנראה כחצר אחורית עם גן קטן, שכל העציצים והצמחים בו חולים וגוועים למראה. קאליסטה רותחת מזעם, וכרגיל מאשימה את אלאריס:
"אלים, המקום הזה מקולל, פשוט מקולל. למה, למה לכל הרוחות אני עדיין מקשיבה לך? לא היינו צריכות להגיע לכאן בכלל, המקום הזה מקולל לגמרי, ויש בו- אוי, יאאאקקק!"

בבדיקת תגובה מהירה, הסתבר שאלאריסהיתה ברת-מזל פחות ואיחרה להבחין בגועל נפש הסמיך שהוסתר בתוך הבוץ והחול; והיא מזהה את גודל הטעות רק כאשר בקול "פלאכץ" עסיסי במיוחד, המגף שלה שוקע לתוך חרא נוזלי למחצה, עצום לגודל, שהיה חבוי בתוך הבוץ.
ובעוד אלאריס בוהה בפה פעור, רוצה לצווח בגועל, נשמע קול ניפוץ עצום; הקיר של מבנה צדדי, ממש ליד הדלת ממנה יצאה אלאריס, נשבר לרסיסים, כאשר אצבעות עצומות, אפורות ושעירות, בוקעות משם ומנסות ללפות את הדמות המופתעת ואחוזת הגועל.
אלאריס מתפתלת כדי להתחמק, ומוצאת את עצמה בוהה בכרס אפורה ושעירה, גדולה יותר ממנה עצמה; ב'ציצי' ענקי, שמגדל שיערות זיפניות לחות, נישא מעל לגובה ראשה, איזור חלציים מזוהם ומסמורטט...
טרול ההרים נישא לגובה של מעל שלושה מטרים; הוא מחזיק נבוט עצום בידו האחת, ואילו בשניה, הוא מנסה לתפוס ולמחוץ את אלאריס. הפנים מלאות שיניים חומות, מעוטרות בזקן עצום וגס; הפה העצום מפליט שאגה לחה ומזה ריר צמיג, כאשר הוא רוכן לעבר אלאריס ומפליט את הקול המבחיל הישר לתוך פניה- מציף אותה בגל שלם של צחנת פה של טרולים.

וכך מתחיל קרב קשה; קאליסטה מסתערת, וסופגת חבטת נבוט כזו, שמעיפה אותה לאוויר ומגלגלת אותה עשרה מטרים על האדמה, עד שהיא נתקעת בקיר האורווה שבצידה האחר של החצר. אלאריסמנסה לסגת לאחור בקפיצה (Disengage), ולהשתמש בלחש העורבים שלה כדי לדקור ולבלבל את היצור העצום שמדשדש אחריה, ומחזיר במהלומה כזו שהיתה יכולה לשתול אותה לתוך העפר התחוח, לו היתה פוגעת כראוי.
ובעוד אלאריס מנסה לירות ולפגוע בטרול, קאליסטה מסתערת עליו שוב מאחור, עדיין הלומה במעט וכואבת מהפגיעה הקודמת, ומאלצת אותו להסתובב אליה- וכך גם לספוג פגיעות נוספות מהקשת של אלאריס. כשהטרול עצמו נפגע (וכצפוי, הוא מתחדש בקצב מהיר מאד, בנוסף לכוח הסבל העצום שלו), הוא שואג בכאב ומסתחרר את הנבוט בחבטות פראיות לכל עבר.
אלאריסוקאליסטה חבולות ופגועות, כאשר הן מצליחות להתגבר על המפלצת הנוהמת והשואגת (הן עדיין חלוקות בשאלה מי מהן עשתה את עיקר העבודה); ולא רגע אחד מוקדם מדי, משום שקולות של טרולים נוספים באים מקצה החצר, במקום בו חלק מחומת האבן הטבעית של הגן התמוטטה, ויצרה פתח מערה אפל שכרוי בתוך אבני הגבעה עצמן.

אלאריסוקאליסטה מנסות להתגנב בשקט בין העציצים הגדולים, כאשר שני טרולים נוספים באים בריצה, אחד מהם גדול וחסון עוד יותר מזה שהרגו- היצורים שואגים מזעם למראה החבר המת שלהם, והטרול הגדול תופס חפצים כבדים, ומנסה להשליך אותם לכיוון המשוער של הדמויות, שמנסות להתגנב בשקט כדי לא לאפשר לו הטלה מדוייקת מדי.
למזלן, הטרולים מתחילים לאבד עניין בשלב כלשהו ולהתקוטט ביניהם; אחד מהם תולש מהקיר את סמל המשפחה של קאלסו, ומתחיל להתגרד בעזרתו; לאחר מכן הוא משליך אותו בעוצמה רבה אל הכיוון המשוער של הדמויות, עד כדי כך שהסמל נתקע בחוזקה באחד הקירות; אז, הטרול הגדול מטה את ראשו לאחור ושואג, כאילו מכריז על עצמו, בדרכו, כ'בעל הבית' החדש.

ההמלטות והמאורעות בבית החווה של היוארדס
הדמויות נמלטות; אלאריס מדמה, פעם נוספת, לשמוע קולות מבעיתים נישאים ברוח; ולרגע נדמה לה שהיא שבה ורואה דמות גבוהה, מזרת אימים, עוקבת אחריה מגבוה, ומפליטה משהו שהוא ספק יבבה ארוכה וספק צחוק מטורף. קאליסטה מפוחדת ומדוכאת.
"אלאריס, כשאותו איש-עכביש דיבר על סוף העידן שלנו. את חושבת שלזה הוא התכוון?"
מחשבותיה של קאליסטה שבות שוב ושוב למוות המזעזע של אחיה, והיא ממלמלת פעם ופעמיים שגם אם הכל אבוד, ואין מכאן ועד ווסטמור שום כוח שיכול לעמוד בפני יצורים כאלו. אבל היא, לפחות, לא תמות על הברכיים (הכוונה לתנוחה בה מת אחיה).
מאוחר מעט יותר, האופי ההפכפך שלה יטה שוב לכעוס, גם על אלאריס; ובעיקר על העובדה שאם היה לה נשק שראוי ללוחמת כמוה, למשל חרב מכושפת שרסיס האודם שלה מחושל לתוך הלהב שלה, היא היתה מלמדת את המפלצות האלו לקח-
סמוך לצומת (הדמויות לא הולכות לגמרי בנתיב מחשש למעקב או מרדף), אלאריס מבחינה במשהו שלא ראתה קודם: שרידים של שובלי עקבות, שחלקם שרדו את הגשם משום שהוטבעו עמוק בתוך בוץ צמיג. חבורה של אנשים שירדה מכיוון האחוזה דרומה לפני מספר שעות, וכשלה אל בין העצים; חלקם ללא ספק במצב לא טוב, ועם נעליים (וחלק גם שמלות) לא נוחות להליכה.
אלאריס חושדת, שמדובר בניצולים שנמלטו מאחוזת וייטקלאוד, ומקווה למצוא אותם ולהוציא מהם פרטים על הכוח ההרסני שפגע באחוזה. לאימתה, מעט יותר הצידה, היא מזהה עקבות נוספות ומטרידות יותר- של לפחות הולך על ארבע ענקי ומטופר אחד, שנראה כאילו עקב אחרי הטור.
אלאריסוקאליסטה עוקבות אחר הסימנים בקרקע, ואלו מוליכים דרומה ומערבה, בין המתלולים ולתוך מטע. לעת-עתה, הן אינן מוצאות סימני התקפה, ונראה שהחיות הענקיות טרם ביצעו את זממן; פעם אחת, אלאריס מוצאת נעל שנתקעה עמוק בבוץ; קרע מבגד משרתים שהסתבך, ועוד.

ומפעם לפעם, בעיקר כאשר ברק מציף את השמים בלובן חולני, וחושף את צמרות העצים השחורות, החורקות מעליהן, אלאריס מדמה לשמוע שוב את היללה המטורפת נישאת מעל ראשה, רחוקה אבל נוכחת...
בסופו של דבר, לאחר מעקב דרך המטע ספוג המים, מסתמן מול הדמויות בית חווה קטן, תריסיו מוגפים, ומרפסת עמודי העץ החיצונית שלו זולגת מים, שנוטפים בזרמים עכורים מגג הרעפים המשופע והלא מרשים שלו. המבנה קטן בהרבה מאחוזת קאלסו, אבל נראה עדיין שלם, ובלא כתמים חשודים של גיר.
כשאלאריס מנסה להאזין, נדמה לה שהיא שומעת קולות רבים לוחשים מבפנים.
אלא, שכאשר הדמויות מתקרבות, נדרך רובה-קשת כבד, ולאחריו קול נוקשה ומתוח, שמצווה עליהן לעצור בטרם הוא משחרר את הקליע. אלאריס מזהה את הקול של הבארוןטיורינג, וקוראת לו שכהיא מזדהה כידידה-
הבארוןטיורינג, עייף, פרוע ומתנשף, צף מבין הצללים של המרפסת, וקורא לאלאריסוקאליסטהלהכנס מהר; המצב רע, משהו נורא קרה במרומי הרכס...
בעוד אלאריס מתחילה להסביר לו שהיא יודעת יפה, כי למעשה היא הגיעה משם, היא נכנסת פנימה ורואה את חבורת הניצולים העגומה שמצטופפת בפנים; רובם משרתים מבוהלים, חלקם פצועים, כולל צעירה חיוורת שמחבקת תינוק בוכה; אבל גם כמה אנשים שנראים באורח חשוד כמי שנמנו על הבריונים החמושים של קאלסו.
בעל הבית ואשתו, שניהם אנשים מבוגרים, יושבים בנפרד; ואלאריס נזכרת בסיפור ששמעה בזמנו מהברון טיורינג על זוג המשרתים לשעבר של המשפחה שלו שקנו אדמה והפכו מושא להתנכלות מצד קאלסו. בעל הבית הזקן, שנראה שדעתו מעט משובשת עליו, רוטן שלא הזמין את כל האנשים האלו אל הרכוש שלו, שהוא יודע שהמתים קמו ובאים לקחת את כולם, ושהוא רוצה את ספל התה שלו לפני שהמתים יגיעו.
אישה צעירה וממושקפת, כנראה בתם של בעל הבית, עוברת בין הניצולים עם תחבושות ועם כלים אחרים, ומסייעת לברון טיורינג לטפל בהם. חלק מהאנשים חבושים בחופזה, נראים שרוטים ופצועים (מה שישתלב יפה עם הסיפורים שתשמע אלאריס מיד, שכוללים את החרקים הענקיים שהופיעו- וכמה מהבריונים של קאלסו שניסו להלחם בהם ונפצעו אגב כך).
רעייתו של הזקן מנסה לרסן אותו, ולעודד את כולם בכך ש"האדון הברון יגן עליהם"; ואחד הבריונים מעווה את פניו ורוטן ש"הזקן הזה, עם הדיבורים שלו, יביא אסון על כולנו".
"בהתחשב בזה שאתה תחת צל קורתו, עניין שאינו מובן מאליו נוכח טיב האדון הקודם שלך, הייתי מייעץ לך לסכור את פיך" מגיב הברון טיורינג בחריפות.

מהסיפורים המבוהלים והמקוטעים שהדמויות שומעות, קשה להבין מה בדיוק קרה, מלבד העובדה שלורד קאלסו היה שרוי במצב רוח נוראי ואלים (עניין שגרתי), אולי אפילו יותר מהרגיל; דרש שירתמו לו ולאורח סוסים, עשה מהומות בגלל המסמכים שביקש ולא הגיעו, ועוד.
הניצולים מספרים על הבזק לבן נוראי, שהבזיק מתוך הקומה התחתונה, ומיד אחריו עננים של גיר מחניק; וחרקים ענקיים שהחלו להתחפר לתוך הקומה התחתונה, כאילו נמשכו אל מה שיצר אותו הבזק. מעבר לזה, אלאריס לא מצליחה להבין הרבה- יהיה מה שיהיה הדבר שגרם לחורבן הזה (אולי קסם חורבן רב-עוצמה, שהותיר גם השפעה שמושכת אליה יצורים אפלים בדיעבד), מי שהיה קרוב מספיק כדי לראות אותו, לא שרד כדי לספר את הסיפור.
בתו של בעל הבית מציעה לדמויות מרק חם עם ירקות ולחם טרי (ושוב, כמה מהיותרבעייתים בין הניצולים רוטנים על כך ש'למה הן מקבלות ואנחנו לא'); כאשר מסביב אנשים מנסים לחקור אותן האם הן מביאות תגבורת, ולהאחז ברסיסי תקווה כאלו ואחרים.
הבארוןטיורינגמצידו, מספר לדמויות שהוא הגיע לכאן כדי לוודא שהכל כשורה; מצא והרג שרץ מבחיל ומצקצק בתוך המטע; המצב הפך מדאיג די הצורך בכדי שישקול לפנות את הזוג היוארדס אל העיירה, אולם מזג האוויר היה גרוע כל-כך עד שהוא החליט לדחות זאת עד שישתפר- ואז הגיעה חבורת הניצולים המבוהלת, ואת היתר אלאריס כבר יודעת. הוא מגיב בהלם ובפחד שהוא מתקשה להסתיר, נוכח הסיפור של הדמויות- כולל על ההמצאות של טרולים קרוב כל-כך לאסטפורד'ס באן.
הוא תוהה, עד כמה האסון קשור לחמדנות של לורד קאלסו- שמא, הפעם הוא תחב את האף לצרה שהיא גדולה בהרבה ממידותיו.
(וברקע, הזקן ממשיך לקשקש בלא הפסקה על המתים שבאים, כולל הילד הנחמד שהוא טיפל בו פעם, לפני שהפך לחייל).

אלאריס לא יכולה להתאפק, ומבקשת שיארגנו עבורה אמבט לרחוץ מעליה את הטינופת; זאת, למרות ההתנגדות והלעג של קאליסטה, שחוששת מצרות נוספות ומעדיפה להשארכשהשיריון והחרבות שלה עליה (ואולי גם כאשר רסיס האודם היקר שלה עליה, רחוק מהישג ידה של אלאריס).
(בנקודה הזו, אלאריס מגיבה בהערה נבזית טיפוסית על ההיגיינה הרגילה של קאליסטה, שגורמת לאחרונה לרצות לחנוק אותה).
כאשר אלאריס מסיימת את האמבט שלה, מתלבשת (בצער רב, נכנסת לאותם בגדים...) ומצטרפת לקאליסטהולבארוןטיורינג לצד השולחן, הברון חושב בקול כיצד אפשר להוציא מכאן את האנשים. המצב הולך ורע, וודאי לאור העובדה שטרולים וסיוטים דומים משוטטים קרוב כל-כך; אולם אין סיכוי להוביל את האנשים, חלקם חלשים ופצועים, במזג אוויר כזה, ועוד כאשר הלילה מתחיל לרדת...
הניצולים מתלחשים ומתווכחים ביניהם, מפוחדים מאד.

אלא שאז, בעוד רעם נוסף מתגלגל בין עצי המטע, אלאריס שבה לחוש אי-נוחות; והאי-נוחות הולכת ומתגברת (הערה טכנית: זהו גלגול אבחנה מסובך, כאשר מידת אי-ההצלחה בו, אם יש, הוא מידת הזמן שמתבזבז עד שאלאריס מבחינה ומבינה שסכנה נוראה מתקרבת וסוגרת עליהם)
צללים- אלאריס חשה אותם; שייכים לטבע, אבל לצורה האפלה והפראית ביותר שלו, הולכים ומתקרבים, הולכים וסוגרים עליהם.
אלאריס, מעט באיחור, קופצת ממקומה ומזהירה את הברון ואת קאליסטה. בקשת דרוכה, היא פותחת בזהירות את דלת המטבח, ומבחינה בדמויות האפלות שזוחלות בין עצי המטע, חשה את הנשימות הגסות שלהם-
ממבט ראשון, הם נראים כאנשים חמושים היטב, בעלי ציוד בגוונים כהים מתוצרת טובה יחסית. אלאריס, שמבחינה לפחות בעשרה מהם, כולל קשתים, מחליטה לנסות את כוחה במשא ומתן, ומנסה לפנות אליהם ולהדבר-
היצורים נעצרים, נוהמים בשפתם (שיש בה מילים רבות שמובנות לאלאריס), ואז מחזירים לה בקולות נוהמים ומזרי רעה, שהם באו לקחת אותה עצמה. זאת, כאשר היא מכונה בפיהם 'וולמהארןקאהרוק' – כלומר, וולמהארן (שם המשפחה של אמה) בעלת דם הפיות.
ואז, כאשר התוקפים מגלים את עצמם, אלאריס נבעתת; מה שנראה בהתחלה כמסכות פנים מפחידות של השירונות שלהם, הינו למעשה הפנים שלהם עצמם- פנים של צבוע טורף מעל גוף של אדם שעיר; התוקפים אינם אנשים, אלא גנולים- אותם יצורים שפרנסו אגדות אימה מהתקופות החשוכות, והפכו מזה דורות רבים לאגדה נשכחת שהצעירים מלגלגים עליה. עם זאת, ובניגוד למה שמספרים סיפורים קלילים יותר, הגנולים לא נראים כיצורים מטומטמים, אלא מצויידים היטב ובעלי משמעת כמעט צבאית.
הדמות מזרת האימים והמרשימה יותר מקרבם, עטויה ברדס כהה וחמושה במטה שמגולף בדמות משכנעת מאד של נחש פוער לוע, נראה כמו שאמאן רב עוצמה. השאמאן מבהיר לאלאריס, שהם יקחו אותה כך או אחרת; יש לו לטענתו כמעט מאה לוחמים בסביבה; אולם אם היא וחבריה יתנגדו ויגרמו למותם של גנולים מהשבט שלו, אזי כל בני-האנוש ימותו מוות מלא יסורים, כאשר "הגורים ימותו לפני האמהות".
קאליסטה משתוללת וקוראת לאלאריס לא להקשיב ולנסות לפרוץ דרך בלחימה,
והשאמאן מוסיף "והמוות של האנוש החצופה הזו יהיה הארוך והנורא מכולם"; הגנולים, הוא מבטיח, יענו אותה שלושה ימים ושלושה לילות בטרם תיפח את נשמתה. מנגד, אם 'בת וולמהארן עם דם הפיות' תבוא בשקט, הגנולים יניחו לשאר בני האנוש לנפשם, או כמו שהוא מתנסח:
"האלים שלכם חלשים, אנוש עלובים. האלים שלכם חלשים ואש הצללים חזקה. בני קוג'רוק חזרו, חזרו אל אדמות אבותיהם. שמש האנוש שוקעת, וירח הגנול עולה. כל גור יכול להריח את זה ברוחות ובמים. למרות זאת, האנוש העלובים שכאן לא חייבים למות היום. הם יכולים לזחול מכאן מובסים אל עיר האבן שבעמק. בני קוג'רוק לא באו בשביל דגן ודלעות עלובות שאתם מגדלים, אלא בשביל זו שדם הפיות (את השם הזה הוא יורק בתעוב) זורם בעורקים שלה"
אחד הבריונים של קאלסו צועק.
"למה מחכים אם ככה? בואו נתפוס אותה וניתן להם אותה, ונוכל ללכת מכאן!"
בנקודה הזו, צריכים לעצור את קאליסטה פיזית כדי שלא תקצוץ אותו לגזרים; מבחינתה, לא חייבים כלום לחבורה הזו שזחלה מהאורווה של קאלסו; שיתפגרו, מצידה. אלאריס כל-כך טפשה שהיא לא מבינה מה צפוי לה מידיהם?
לנסיון של אלאריס לשאול, השאמאן מילל בלעג; השבט שלו עומד לעשות חגיגה וטקס גדול לאש השחורה בליל ההיפוך של הקיץ, והיא מוזמנת להשתתף.
אלאריס מבינה יפה שמתכוונים להקריב אותה בטקס מזעזע; הנחמה היחידה היא, שעד לליל אמצע הקיץ נותר כמעט חודש שלם, ועד אז נראה שהגנולים יקפידו לשמור אותה שלמה. רועדת מפחד, אולם במודעות שאין ברירה אחרת, אלאריס מסכימה לתנאים של השאמאן ומוסרת את עצמה לידיו.
מאחור, טיורינג קפוא, מבין את ההחלטה אבל נראה שבור ומובס; הפליטים חלוקים- מהם מרכינים ראש או בוכים, ואחרים מברכים ואחד או שניים אפילו מאשימים את אלאריס ו'דם הפיות הארור' בכל הצרות שנפלו על ראשם. קאליסטה בוכה ומשתוללת, ושלושה או ארבעה אנשים צריכים להחזיק אותה בכוח, כדי שלא תעשה דבר שטות.

ההליכה בתוך הערפל היא כמו חלום מסוייט, שעוד ועוד גנולים בוקעים מתוכו; השאמאן הגדול ושומרי הראש שלו מקיפים את אלאריס בטבעת, אבל נראה שהם אינם מפחדים ממנה ולא טורחים אפילו לפרק אותה מנשקה. מכל עבר, פנים של גנוליםמיללים, חושפים ניבים ומכים בחרבות ובגרזינים על המגינים שלהם לאות נצחון.
המילים "וולמהאראונג-קאהרוק, קאהינגו! קאהינגו!" נצעקות שוב ושוב.
השאמאן, מדושן עונג, מניף את המטה שלו ושואג, ונדמה לאלאריס ממעט המילים שהיא מבינה (נראה ששפת הגנולים נגזרה, או לפחות הושפעה מהידרוסטית עתיקה), הוא מאחל מוות לממלכת האיים, מוות לילדי הערפל, ו'תחי המקבת הגדולה' (הכוונה כנראה להודון מקבת סער).
אלאריס מיואשת ומפוחדת על מוות, והחיים שלה כאילו חולפים לנגד עיניה, מילדותה המוקדמת וההעלמות של אמה, ועד הכלא של נורמן בלק, אדון ערבה הזקן וכל המאורעות האחרונים-
רק שאי-כה, אולי במין הזיה או נסיון נואש להאחז בתקווה, היא מדמה לראות אור כחלחל רך מאיר אי-כה מבעד לערפל הכבד, וקול רך, שמזכיר לה את הזכרונות הקלושים שלה מאמה הנעדרת, שמנסה לנחם אותה:
"אל תחששי מהם, ילדתי. את וולמהארן; בעורקייך זורם כל מה שהם מפחדים ממנו ורדופים על ידיו. שעתך עוד תגיע... תגיע... תגיע..."

הרוח מתחזקת, נושבת כעת מהצפון בעוצמה כזו, שענפים מחשבים להשבר מעליהם, והגזעים נדים כאשר האוויר נע דרכם בצווחה; הרוח מתחזקת, שורקת חזק יותר ויותר, כאשר אלאריס מובלת בין פרשים אפלים שרוכבים על צבועי ענק מנומרים ומעוותים- ככל הנראה, האחראים לעקבות המטופרות אחריהם עקבו סטאמפי הזקן והאנשים שלו.
ואז, נשמעת חבטה עצומה; ובלא התראה, נדמה שהאוויר מתפוצץ מסביב והופך את הגנוליםלמרקחה; אף אחד מהיצורים לא נפגע באורח פיזי, אולם בלא התראה או הסבר, נופלת על הגנולים אימה חשכה. צבועי הענק משתוללים ומתגוללים בעפר כמו כלבים מוכים; חניתות וחרבות נושרות מהידיים; השאמאן עצמו נרתע לאחור ומועד, בוהה בלוע חשוף ועיניים קרועות מאימה לתוך העלטה המתעבה.
כאשר אלאריס מאמצת את חושיה להתבונן, היא מסוגלת להרף-רגע לדמיין שהצללים לובשים צורה ודמות, נשפכים סביב לרגע כמו כנפיים עצומות, חובטות בכבדות באוויר הגבעות שממעל ומפזרות את הערפל.
ואז, נשמעת השעטה; הולכת ומתגברת, וצליל עדין של פעמוני ערפל; הגנולים סביב אלאריס צווחים ומשליכים את עצמם באימה לכל עבר, כדי לא להרמס; כאשר כמו בחלום, אלאריס בוהה בפרש ששועט לעברה, רכוב על סוס אפור-כחלחל, גלימתו בצע כחול-לילה מתבדרת מאחורי גבו, משתלבת באורח מוזר עם פניו החיוורות כסיד, גבותיו העדינות ושערו הכהה והארוך; שיריון הקשקשים שלו מבליח באור חיוור, כאשר הוא מושיט יד לעברה של אלאריס.
"הגבירה וולמהארן!" קולו מתנגן, ההידרוסטית שבפיו רהוטה, אבל במבטא מוזר ורך; הניחוח שלו מוזר, כמו תערובת בין אוויר נקי וחריף של אחרי סערה, עלי עצים מבושמים ומשהו נוסף. "לכאן!"
היד שלו תופסת את ידה, מסייעת לה למשוך את עצמה למרומי האוכף; ואז הסוס הכחלחל מכפיל את מהירותו ושועט קדימה, בעוד הגנולים ההמומים מנסים להתנער מהבעתה המוזרה שאחזה בהם
(ברור למדי, שלא הפרש הוא זה שמסוגל להבעית כוח שלם של עשרות גנולים)
"לורקאנדמק'רויך לשירותך" הוא אומר בקולו הנעים והמתנגן, גם אם אי-כה, מעט קריר.
אלאריס לא בטוחה אם היא מדמיינת, אבל הדבר האחרון שהיא רואה לפני שהסוס שועט הלאה, הוא הפנים הנדהמות והרותחות מזעם של קאליסטה, שמציצות אי-כה מתוך אחת מהמשוכות.
(לרגע, ההבעה של האחרונה מזכירות חתול כועס ומקומר לגמרי, רגע לפני שהוא מפליט יללת קרב ומתנפל ב'מייאאאו' פראי במיוחד על חתול אחר)

הגנולים מתעשתים ויוצאים למרדף; הקשתים ומטילי החניתות שלהם יורים אחריהם, ולאחר דקה קצרה, רוכבי הצבועים מתעשתים ויוצאים למרדף; חלקם שומרים על מרחק ומנסים להפיל את הפרש החיוור או לפגוע בסוס שלו; אחרים מנסים לסגור מעברים ולהשמש בכידונים משוננים וחרבות מעוקלות; לורקאנדמק'רויך והסוס שלו סופגים מספר פגיעות, אבל מתמרנים יפה, כאשר יכולת הצליפה של אלאריס (למרות עונשין שנובע מחוסר נסיון מספק בירי מגב סוס), בשילוב עם לחש ענן העורבים שלה, מתגלים כיעילים מאד; ולפחות שניים מהרודפים סופגים פגיעות קטלניות שמספיקות כדי להפיל אותם מגב החיות המיללות והנוהמות שלהם ולגלגל אותם בתוך עלוות המטע.
המרדף מגיע לשיאו, כאשר השאמאן מנסה לחסום את הפרש בעזרת לחש של חזיזים ירוקים ורעילים; ומיד לאחריו, מופיע כוח נוסף של רוכבי צבועים מלפנים, שועט במורד מתלול ומסתער חזיתית על לורקאנד; חרב מכה בחרב, אלאריס מצטרפת לקרב במספר יריות מדוייקות; כאשר בסופו של דבר, מנהיגם של רוכבי האויב – בריון מגודל בשיריון לוחות שחור וניבים מואדמים, סופג מכה קטלנית מהחרב של לורקאנד ומתגלגל מתחת לפרסות; בסיבוב הבא, עולה בידי לורקאנדמק'רויך לפרוץ קדימה ולהאיץ, כשהוא פותח פער בינו לבין שאר פרשי-הגנולים.
אלאריס הלומה; ולא רק בגלל המחזה המשעשע מאד (מבחינתה) של הקנאה של קאליסטה. עצם הסצנה גורמת לה לרגשות עזים, לגל של כמיהה, סקרנות ותשוקה כלפי הרוכב החיוור ויפה התואר, שללא ספק שייך לעם המסתורי של הפיות; ותחושה שאחריו, כל הגברים יראו לה פגומים ובלתי מעניינים בעליל. היא אמנם מודעת בראשה לסיכון – רוב הסיפורים העתיקים על אהבה בין בני אנוש לפיות (ולמה שאחד כזה יחזיר לה אהבה?) הסתיימו בטרגדיה נוראה. וחרף זאת, היא מתקשה לשלוט בלב ההולם בחוזקה שלה.

לורקאנד מאט את הסוס שלו כאשר הם מתרחקים דרומה ויוצאים מתוך ענן הערפל, שנראה כעת כאילו הוא מצטמצם ונסוג באיטיות; אזי, הוא יורד בקפיצה מהאוכף וממשיך ברגל, מוביל את הסוס אחריו. אם הוא מכיר נכון את היצורים השפלים האלו, הוא מעיר, הם יסוגו כעת כאשר הקסם שלהם יתפוגג, ויסמכו על כך שבני האנוש (נראה מהטון ומבין השיטין של דבריו שהוא לא רוחש לבני-אדם הערכה רבה) יחשבו שחבריהם שיכורים או הוזים. לפחות בינתיים, כל עוד האפלה הגדולה טרם התחזקה די הצורך.
לורקאנד נוהג באלאריס בנימוס מעט משועשע, כולל התרשמות מנומסת, אבל מאד לא מחייבת או כנה במיוחד, מהשליטה שלה בכוחות העתיקים. לעומת זאת, מעבר לנימוס הוא עונה מעט מאד תשובות ברורות למטר השאלות שהיא מנסה להמטיר עליו. כל שהוא מוכן לספר, לעת-עתה, הוא שהוא עצמו היה בכלל בשליחות אחרת מטעם הנסיך והגבירה של הקלאן שלו – בעלי בריתם העתיקים מקרב בני-האנוש, עד כמה שכיום הם כוח גווע ולא משמעותי, שלחו שליחה מטעמם אל המחוז הזה. הוא עצמו נשלח בכדי לקבל את פניה של אותה שליחה – הגבירה שרלוטגריווינד, וללוות אותה אל יעדה. אבל בדרכו הוא חש את הקסם הזה, ו- (כאן לא ברור בדיוק האם התנדב, נודב או משהו אחר) להתערב ולסכל את המזימות של הגנולים ובני-בריתם.
רק דבר אחד מערער את שלוותו של לורקאנד, ולרגע אביר הפיות נראה כאילו אכן נבהל והפך חיוור עוד יותר מהרגיל (אם זה אפשרי) – כאשר אלאריס מספרת על החריטה שחרט לורד קאלסו על השולחן, והוגה את המילים Dhal-D'aggur. לורקאנד עונה, שהמקום הזה הוא כולו רשע טהור, ושימש בעבר הרחוק מאד כוחות איומים. לדבריו, אם המקום הזה 'פתח את שעריו בשנית', זו הבשורה הקשה ביותר שהגיעה לכאן מזה מאות שנים.

השיחה נקטעת כאשר לורקאנד נדרך ואומר שמישהו עוקב אחריהם.
אלאריס מסתובבת, ממש כאשר משהו מגעיל ורך מיודה בה בעוצמה רבה ושורק לידה, מפספס אותה במעט- צרחת הזעם והתסכול של קאליסטה מכה הדים, כאשר היא מתנפלת על אלאריס בשצף קצף. קאליסטה מזוהמת, לא פצועה קשה במיוחד אבל ניכר שפילסה את דרכה אגב קרבות, וכעת היא מותשת ובעיקר מתוסכלת ומקנאת עד אימה.
היא צורחת על אלאריס, כמעט בבכי, שהיא "היצור הכי אנוכי, הכי אקסטרווגנטי, הכי נבזה ובלתי נסבל שהיא ראתה כל ימי חייה. היא פשוט-"
לורקאנד מרים גבה עדינה ושואל בציניות משועשעת האם הוא מפריע.
קאליסטה מיד תתרכך, תתנצל ותקוד בפניו בחינניות, אבל בזווית העין היא תשלח באלאריס מבט קטלני, של מה שנראה כחתול מקומר וזועם במיוחד (שלא לדבר על קרב טריטוריה שעומד להפתח במלוא עוזו).
לורקאנד משועשע, אם כי נראה שהוא לא מייחס לקאליסטה, ולנסיונות הדי מגושמים שלה לפלרטט ולהציג את עצמה ואת המשפחה העתיקה שלה 'שיושבת באדמה הירוקה של העמק דורות רבים' כל חשיבות.
(כצפוי בתרבות ממנה הוא מגיע, בכל הנוגע ליצורים שאין להם קסם משל עצמם)
בין לבין, קאליסטה מספרת גם על קורותיה מאז שהיא ואלאריס הופרדו.
למעשה אין לה הרבה חדש; היא וטיורינג הובילו את האנשים למטה בחסות הערפל והצעקות, והבינו שמשהו השתבש; הם נאלצו להלחם בכמה מהיצורים האלו, ושניים מהאנשים נהרגו; זקן אחד שהלב שלו פקע, ובחור אחר שפשוט פיגר מדי וחטף חץ; אבל מתישהו, הגנולים פשוט נעלמו, כאילו התאדו לתוך הערפל.
היא מעירה בציניות, שיש כאלו שמעדיפות חילוץ רומנטי, ויש כאלו שנלחמות ומפלסות דרך לבד, כשהן מלמדות את החיות המטונפות האלו לקח כואב.
לורקאנד מתנצל, ואומר שלא התכוון להשאר כאן זמן רב מדי; אלא רק ללוות את הגבירה הצעירה הזו אל המחצבה הקרובה, שם נמצאים אנשים שלדעתו אינם בני-ברית של הגנולים ואש הצללים; ואז הוא ימשיך לדרכו.
אלאריס מנסה, אגב כך, לסחוט מלורקאנד מעט מידע, אבל הלה נותר עמום למדי ברוב התשובות שלה. לשאלתה האם וכיצד תוכל למצוא את גבירת הפיות 'שהרי היא חבה לה חוב', לורקאנד מחייך ואומר שאין ספק שהדם של אלאריס עצמה יוביל אותה בכיוון הנכון; הוא לא בטוח לגבי ביצת האבן שברשות אלאריס, אבל היא מזכירה לו פיסול מדוייק למדי של ביצת גריפון או יצור דומה; לעניין רסיס האודם של קאליסטה, תשובתו של לורקאנד מחזקת את החשש של אלאריס שמדובר בחפץ מקולל, אבל לא הרבה יותר מזה- משום שאורות המדורות העוממות של המחצבה מופיעים כעת לפניהם.

סצנת הסיום:
המחצבה הנטושה למחצה של התאגיד נפרשת לפניהם, מתחת למתלול עליו החבורה מפסלת את דרכה. אלא, שמה שממבט ראשון נראה נורמלי ורגוע, מתברר עד מהרה כחזיון מזעזע:
אנשיו של סטאמפי נרצחו, וניכר שרובם לא הספיקו אפילו להלחם; הם נקטלו בחיצים ולהבים חדים, אולם לפי כל הסימנים שאלאריס מוצאת, התוקפים והרוצחים אינם גנולים, אלא בני אדם. סטאמפי עצמו זרוק במערת האחסון, וניכר שעינו אותו לפני שמת – כולל בסכינים שהותירו סימנים מזעזעים. באורח לא מפתיע, התיבה עליה סיפר לאלאריס נעלמה ואיננה, ועקבות אנושיים מוליכים מפי המערה והלאה, אל מחוץ למחצבה, עוקפים את שורשי הגבעות בקשת רחבה.
אלאריס נזכרת במהירות בסיפור על שחורי-העור שדרשו את התיבה וסורבו; אבל גרוע מזה, כעת היא נזכרת בפרטים נוספים מהסיפור של סטאמפי הזקן, וחושדת יותר ויותר בזהות שבין תיאור בן הלוויה האפל של נורמן בלק בשיריון המוזר, לבין השירונות של הגנולים. אם נורמן בלק עשה יד אחת עם הגנולים (הגם שהעניין לא ברור- מה לתאגיד ולכוחות עתיקים ואפלים של ימי קדם?), אלו בשורות רעות, רעות מאד.
ומעבר לזה, אלאריס רותחת עד דמעות: עוד אדם הגון, וחבר של אביה, נרצח בדם קר, והעקבות מוליכות שוב לנורמן בלק. אלאריס מחליטה לעקוב אחרי הרוצחים, ונשבעת לעצמה שיום אחד, בקרוב, תשים את ידה על בלק; ומזה רב-הסוהרים האפל של התאגיד לא יצא בחיים; לא אם הדבר תלוי באלאריס, בכל אופן.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.