הקמפיין
של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)
ספר
שני: קללתו של לורד אסטפורד
פרק IX: רסק פטריות
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
חלק I: המעקב בין הגבעות
אלאריס וקאליסטה, בליוויתו של "אביר הפיות" לורקאנד שהציע לאלאריס את
עזרתו האדיבה, מנסות ללכת בעקבות העקבות שהותירו הרוצחים של סטאמפי; העקבות
מתרחקות מן המחצבה במהירות, אל תוך האפלה והערפל שבין שורשי הגבעות. אלאריס מנסה
להתרכז, הגם שמחשבותיה מסתחררות בלא הפסקה והיא מנסה לשווא להסתיר את המבטים
החמדניים בהם היא בולעת את לורקאנד, שמשיב לה באדיבות מנומסת (ואולי גם מעט
משועשעת, הגם שהוא מטיב להסתיר זאת).
קאליסטה, לעומתה, רותחת מזעם; והגם שהיא מכחישה זאת בתוקף, בוערת מקנאה. נראה לא
אחת, שידיה תועות שוב ושוב אל תוך הגלימה שלה, למשש את רסיס האודם הקסום שעודו
טמון שם.
הערת השה"ם: החל מראשית הפרק הזה ועד סופו, ערכתי וניהלתי בחשאיות 'מד
זעם' לקאליסטה, שיכול לעלות במידות שונות של מהירות עקב ארועים בהמשך ותגובות של
דמויות אחרות. מד הזעם מתחיל מ-0, ומימדי הקטסטרופה יקבעו לפי השאלה האם יגיע
ל-100, או לחלופין, כמה רחוק יהיה מ-100 בסוף ההרצה.
הרוח מיבבת והעולם מחשיך במהירות, כאשר הדמויות עוקבות אחרי הרוצחים סביב רגלי
הגבעות, בין קרעי הערפל שעדיין נסחפים מהמדרונות הגבוהים ביותר.
אלאריס מצליחה יפה בגלגולי המעקב, ולכן היא מגלה במהירות שמתוך כתריסר ברנשים
בחבורת הרוצחים, שלושה נראים בעלי עקבות שונים- שני גברים ואשה, נעולים בנעליים
טובות, וישנם גם סימנים של מטה ארוך שהותיר גומות בקרקע במקומות בהם ננעץ בה אגב
הליכה.
יתרת הרוצחים נראים בעלי מבנה גוף רחב וגס יותר (הגם שבתחום האנושי), ובניגוד
לשלושת הראשונים הם כנראה הולכים יחפים, או עם מנעל גס ופשוט מאד. במקום אחד,
אלאריס חושדת שיצור גדול הולך על ארבע התקרב אל החבורה הזו; אבל אין סימני מאבק,
ולאחר מכן העקבות שלו חוזרים אל עבר המדרונות הגבוהים יותר.
גלגולי המעקב של אלאריס מאפשרים לחבורה להמנע מליפול למארב של חבורת גנולים נוספת
שירדה מן המדרונות הגבוהים, ולהמשיך בלא שיהוי בעקבות שובל העקבות האמיתי;
ובכל-זאת, התקפה ראשונה אכן יורדת על הדמויות במקום בו העקבות נבלעות למחצה באיזור
סלעי מאד, במקום בו המדרונות הופכים קרובים ותלולים יותר;
החבורה מוצאת את עצמה מותקפת בידי לטאות מערה
ענקיות, כאשר האיזוב החלקלק מקשה על התנועה ומאיים בהחלקה בכל פעם שדמות סופגת מכה
משמעותית; אחת הלטאות היא גדולה מהאחרות, והשיריון שלה זוהר באדום עכור, שלא לדבר
על קיטור שבוקע מהנחיריים שלה: היצור מסוגל לנשוף סילונים של קיטור לוהט, שגורם
נזק ומקנה עונשין לנזק ולגלגולי הצלה.
ובכל זאת, התקפת הלטאות נהדפת בלא קשיים מיוחדים; לורקאנד מוכיח את עצמו כלוחם
מיומן מאד בקרב פנים אל פנים; ולא רק בגלל שיריון הקשקשים המכושף המעולה שהוא
עוטה. אמנם, הוא אינו גורם נזק כבד מדי, אולם היכולות שלו להשתמש במגן ולמשוך אליו
תשומת לב, מסייעת מאד לאלאריס, בעיקר, לשחרר את יכולות הקליעה שלה ביריבים עם
סיכון פחות בהרבה להמחץ בקרב פנים אל פנים.
קאליסטה זועמת; כל דבר מרגיז אותה, ומצב הרוח שלה הופך עכור יותר ויותר; היא רוטנת
על כשרונה המפוקפק של אלאריס במציאת עקבות (בלי סיבה אמיתית), על כך שאלאריס עסוקה
מדי ב'להזיל ריר' על לורקאנד מאשר בלבדוק את הנתיב, ועוד; וגרוע מזה, כאשר הלטאה
הגדולה נהרגת, קאליסטה פושטת על הגופה שלה עם ברק חמדני מטריד מאד בעיניים, כדי
לחפש שרידי אודם נוספים – אלא שהפעם היא מתאכזבת; השבבים האדמדמים שעל קשקשי הלטאה
הם עכורים מאד, והזוהר החלוש שלהם דועך במהירות לאחר שהיצור עצמו נקטל.
אלאריס מנסה את כוחה בשיחת הרגעה שקטה כדי להפיס את דעתה של קאליסטה; אולם נוחלת
הצלחה חלקית בלבד.
לורקאנד מצידו, נראה שיודע, או לפחות חושד בהרבה יותר ממה שהוא אומר; אבל מהרמזים
הדקים והדו-משמעיים שאלאריס מצליחה להציל מפיו, נראה שהוא חושד שלשרץ עתיק וגדול
בהרבה שפשט על האיזור לפני שנים רבות, היו קשקשים חזקים ומכושפים עוד יותר, זוהרים
גם הם באודם- ולורקאנד שולח מבט רב-משמעות בקאליסטה כאשר הוא מעיר:
"Woe to the darkling, woe to his slayers"; שמא, היד ששילחה
את הרמש הענק בעמק, לא פיללה דווקא לנצחונו...
קאליסטה נכנסת מיד למגננה זועפת, ומחזיקה את רסיס האודם שלה חזק מאד. אין לה כוונה
לוותר על האוצר שלה, בוודאי שלא לפחד מכל-מיני עצות דו-משמעיות-
לורקאנד מרים גבה ומשיב ב"עצה היא עניין מסוכן, הגבירה אינגראם. גם אם חכם
נותנה וחכם מקבלה-"
אולם אי-כה, לפחות לפי האינטונציה שלו, נראה שהחלק האחרון של המשפט מוטל ביותר
מספק; קאליסטה קולטת זאת יפה, לפי הענן הקודר שעלה על פניה.
החניה מעל הזרם של ערוץ המלכים
כאשר הלילה מתקרב לסופו וחרמש הירח מזקין ונוטה לשקוע, הדמויות - מותשות מאד מהמסע
המאומץ – מגלות שהעקבות נוטות בכיוון ההפוך ממה שאלאריס שיערה בתחילה. לא דרומה
לעבר האיזורים שגובלים בווסטמור, אלא צפונה, לעבר שטחי הפרא שמעבר לרכסי הגבעות של
אסטפורד'ס באן. הרחשים, שהחלו כשקשוק עמום, גוברים בהדרגה והופכים לרעם, שהופך
לשאגה של מים רבים שקוצפים בזעף.
בסופו של דבר, הדמויות מגלות שדרכן חסומה; בעוד הירח שוקע ומאיר חלושות את מגדליה
הרחוקים והמאיימים של טירת אסטקהור (כעת מעבר לעורפן של הדמויות, שהותירו את רכס
הגבעות מאחוריהן ומצפונן), החבורה מגלה שהערוץ העמוק והרחב שבוקע מגיא קברי המלכים
מוצף כולו במי שטפון; זרם עצום של מים חומים, טובעניים ומזוהמים ששוצף מבין נציבי
האבן הענקיים של הגיא העתיק- ככל הנראה, תוצאת הכמות העצומה של הגשמים שירדו על
האיזור תוך זמן קצר כל-כך ובעונה הלא מתאימה.
ברור למדי, שנסיון להכנס אל תוך הזרם, בוודאי בעלטה הכבדה ובערפל, בעוד הדמויות
עייפות, משול להתאבדות; מה שמוביל את החבורה להחלטה על מנוחה- מה גם, שהעקבות עצמן
אובדות בתוך הבוץ, לאחר שנראה שגם אותה כנופיה מפוקפקת נעצרה על תלולית הצופה על
השטפון, ונראה שחנתה כאן חניה קצרה. הדמויות מחליטות לחנות ולנוח גם הן בערך באותו
מקום.
קאליסטה הולכת ומדרדרת עוד (הגם שאלאריס מודעת לזה, היא לא מודעת לרמת החומרה);
היא מאשימה את הדמויות האחרות ברכרוכיות; מכחישה שהיא עייפה, ואומרת שבגלל אלאריס
ולורקאנד, הרוצחים יצליחו להתחמק בוודאות לתוך מרחבי הפרא.
וכך, החבורה אכן חונה על התלולית ומדליקה מדורה קטנה במקום חסוי יחסית, מתחת
לשורשיו של אחד המצוקים.
אלאריס שוקעת, מהר מאד, לבהיה בפנים החיוורות של לורקאנד, כאשר האור והצל של
הלהבות משחק בהן; הלה, בין אם הוא מבחין בכך ובין אם לאו, מציע להעביר את זמנן של
העלמות הנכבדות בסיפור או שיר עתיק, ואגב כך הוא רומז לאלאריס, במעט מאד מילים 'זו
גם המורשת שלך כעת, רצוי שתלמדי להבין אותה'.
קאליסטה מושכת בכתפיה ומעמידה פנים אדישות, מתרחקת לפאתי המחנה ומעמידה פנים
כעסוקה מאד בהשחזת החרבות שלה (למצער די הצורך בכדי להעלים לאלאריס שהיא מוחה את
הדמעות מעיניה). לאחר מכן, היא שולה כמה פטריות גזע וצולה אותן על מקל. בינתיים,
לורקאנד שולף את הקתרוס הקטן והכסוף שלו, פורט עליו ומפזם שילוב שובה לב של ספק
פרוזה וספק שירה בסגנון עתיק.
בדרך זו, לורקאנד מעלה את סיפורו של מלך העורב העתיק קאהל-וולרוסט, שהיה האחרון
שתחת פיקודו לחמו בני-אנוש וילדי-הערפל גם יחד. המלך הגדול אסר מלחמה על בני
יוג'קליף הפרועים מהרמות הגבוהות, ששנאתם היתה עזה כאש הצללים לה סגדו. שירו של
לורקאנד מהדהד ופולח את כל ישותה של אלאריס, כאשר הוא מתחיל לתאר בכשרון את מקדשם
המבעית של בני היוג'קליף, שכונה בפיהם דאהל-דאגור; בנוי עמוק בין שורשי עצים
עצומים, שהתאבנו עד שהפכו כמעט לברזל שחור; נבגיהם אש לוהבת, מטפטפות כדם אל תוך
המפחות האפלות שהלמו שם יומם ולילה; שם אימצו הפראים את הרעם השחור וקראו לו אדונם
ומלכם; ולשם נגררו שבויים שמתו מוות נורא, ונשמתם עוותה והוזנה אל תוך השורשים
השחורים; המקבות הלמו בלא הפסקה, מרקעות את הרעם ודם עצי הפלדה, זכר לדמו האפל של
הודון, למתכת ממנה נוצק נשקם של בני היוג'קליף- פלדה שחורה משחור שעורקיה אדומים.
קאליסטה שוכחת במהירות את החלטתה לגלות אדישות מלאת בוז כלפי הסיפור, והופכת
מרותקת יותר ויותר; פלדת הדם השחורה, במיוחד, מעוררת בה חמדנות עזה; והיא אינה
מסתירה את התשוקה שמתעוררת בה ללהב כזה, באיכות שבוודאי אפילו למשמר של הוד-מלכותו
אין. היא מדמיינת בעיניים בורקות את הניצוצות שהיו עפים כאשר היתה הולמת בלהב כזה,
ואת פניו של נורמן בלק, כאשר היתה דוחפת את החרב המכושפת הישר לתוך המעיים שלו.
לורקאנד מזהיר אותה; הוא לא היה נוטל לידיו להב שחושל בדאהל-דאגור: הכוחות שעיצבו
את המתכת ההיא היו עתיקים ונוראים בהרבה מבני היוג'קליף עצמם, והמחיר עבור השימוש
בהם עשוי להיות יקר משאת- ומי כבני עמו מטיבים לדעת זאת (את המשפט האחרון הוא אומר
בקול שקט מאד, אגב אנחה עגומה ביותר).
קאליסטה נוהמת בבוז.
כן,בוודאי; היא מלגלגת; בני פיות מסתוריים מהערפל, דרואידים ודומיהם, יכולים בהחלט
להפגע. אבל לוחמת שסומכת על כוחה שלה ולא על אנרגיות וכשפים עתיקים, ועיצבה אותו
מאפס בעצמה, היא לא תושפע מכל מיני לחישות כאלו-"
בעיניים דולקות, היא קמה ממקומה,כולה שקועה בחלומות על תהילה; ישנם כאלו, שחולמים
לא רק להימוג לערפל לאחר איזה חצי-נצחון נוגה, אלא על נצחון אמיתי, כזה שיזכר
בשירים במשך דורות על דורות...
אגב כך, היא כמעט מסתייפת עם יריב דמיוני.
לורקאנד שולח בה מבט קודר מאד, אבל נמנע מלהתווכח; אלאריס חשה מודאגת יותר ויותר,
ותוהה האם היה חכם מצידה בסופו של דבר לגרור את קאליסטה איתה להרפתקאות שהופכות
מיסטיות, אפלות ובוגדניות יותר מיום ליום.
לורקאנד חוזר לסיפורו, על מסע המלחמה האחרון שערך מלך העורב העתיק; על הצבא הנורא
של בני היוג'קליף שנשפך לעברו מן הנקיקים האפלים, ועימם חיות שטניות וגם יצורים
נוראים יותר, אדם למחצה וחיה למחצה. הנצחון הראשון, ששבר את הסתערות הנגד של
הפראים, נקנה במחיר יקר מאד.
בניגוד לעצות שקיבל, ניסה קאהל-וולרוסט לרדוף אחר הפראים הנסוגים לתוך העלטה, כדי
להכריע את שעריה של דאהל-דאגור; אבל כוחו לא עמד לו; ובעוד הקריאה המבעיתה
מהמעמקים הולכת ומתחזקת, המלך הבין שמזלו פנה לו עורף ושיר הכשפים שלו הולך ודועך.
אזי, הקריב את שארית כוחו, כדי לשוב ולהגיף את השערים המבעיתים; והוא וכל בני משק
ביתו שילמו בחייהם על אותה עמידה אחרונה באפלת דאל-דאגור, וכעת צומח עשב ירוק
ומתוק על קבריהם.
השנים חלפו והתארכו מאז; כתר העורב דעך, וריחוק נפל בין אחרוני נושאיו לבין ילדי
הערפילים.
קאליסטה תוהה, האם פירוש הדברים שבני היוג'קליף נעלמו; אחרת, היו בוודאי מנצלים את
החורבן שהמיט הדרקון האדום על המחוז, דורות מספר לאחר מכן, כדי לשוב ולפשוט,
ולהשלים את המלאכה. כלומר, היא משערת, אי-שם במעמקים נמצאים אוצרות, ובהם גם מתכת
מכושפת ורבת-עוצמה, ממתינים למי שיהיה אמיץ מספיק-
לורקאנד מפקפק בכך; הצללים שבים ומתארכים, ועדיף יהיה, שכוחות כאלו לא יגיעו אל
היד הלא נכונה.
גם הפעם, קאליסטה מחמיצה, או מעדיפה להחמיץ את הרמז.
חציית הערוץ
כאשר שחר אפרורי-אדמדם נוגה על המים השוצפים, החבורה קמה מן המחנה המאולתר; ובעוד
ערפילי הבוגר משייטים ממעל ובולעים את הטירה הגבוהה והרחוקה מאחוריהם, האור גובר
וחושף את פרטיו של הערוץ המוצף והאיונים הלחים שמבצבצים בחלקים שונים בתוכו,
החבורה מתחילה את החציה הארוכה והמסוכנת- בדיקה וחיפוש נתיבים בטוחים יחסית בין
האיונים; כל טעות עלולה להשקיע את הדמויות בבוץ ולסכן אותן, שלא לדבר על יצורים
מגעילים ששורצים שם- כולל שלוחות של בוץ חי, שנראות כמו ידיים גסות.
לעומת זאת, על כמה מהאיונים ישנה לא מעט סחופת שככל הנראה זרמה ונגררה לכאן מתוך
מעמקי ערוץ המלכים; הדמויות מזהות טחבים עתיקים, נוגהים בשרידים של קסם, שלחלקם
שימושים מעניינים בידי עושי-שיקויים, וכן כמה תערובות של עפרות מוזרות, שקאליסטה
אוספת בחמדנות.
בשלב מסויים, לקראת אחר-צהריים, ולאחר שעברו כבר יותר ממחצית הדרך לגדה השניה,
והגבעות ממול הופכות גבוהות וכהות יותר (אלאריס מבחינה במשהו כהה ומוזר סמוך לראשה
של הגבוהה מביניהן); בין לבין, הדמויות מעפילות על איון גדול יחסית, לא הרחק מהגדה
הנגדית; כאן, צומחות פטריות גדולות ומרופשות מן האבנים הלחות, ועומד ריח כבד ולא
נעים שחש כמו שילוב מאוס בין חומץ לא טרי לבשר רקוב.
קאליסטה רוטנת, בפעם המי-יודע-כמה, שבוודאי החבורה שהם עוקבים אחריה כבר הסתלקה
מזמן מהשטח; בין היתר בזכות אלאריס וכשרון הניווט המופלא יותר;
אלאריס עונה בעקיצה נגדית, אלא שמהר מאד קאליסטה עוברת לבדוק את הסחופת, ותוהה בקול
האם אחד הקברים העתיקים נפרץ בשטפון, והמים סחפו את התכולה שלו.
אלא, שבעוד הדמויות מתווכחות, אלאריס חשה שמשהו קורה לקאליסטה- ידידתה-יריבתה
מתנתקת לרגע מהשיחה, מתחילה להבות וממלמלת בלחש משהו כמו:
"הוא קורא לי, הוא קורא לי-"
אבל ברגע הבא, היא מתנערת, והודפת בבוז את השאלה מלאת הדאגה של אלאריס ("כן,
בטח. תפסיקי להציק לי, טוב?").
ק-ר-א-כ-ץ
בעוד הויכוח בעיצומו, קאליסטה נרתעת בגועל, כאשר משהו התפצפץ מתחת לרגל שלה;
מה שנראה במבט ראשון כלוחית דהויה, מתברר כקליפה חרקית נוקשה, אבל רקובה די הצורך
כדי לא לעמוד בדריכת המגף של הלוחמת. ובעוד אלאריס חוככת בדעתה האם לשחרר עקיצה
ארסית, מתברר כי הבוץ מלא באלו- שרידים של חיפושיות, מסוג שאלאריס מעולם לא ראתה
קודם לכן; גודלן כגודל כלב, ולמרות הבוץ והרקבון, ניכר שבמקור היו להן צבעים עזים
ודוגמאות מעניינות ומורכבות מאד על השיריונות.
קאליסטה מחטטת ביניהן, תוהה האם תמצא משהו שאפשר להשתמש בו; וזוכה לשאלה בקול
מתקתק וארסי, האם לא היתה מעדיפה דווקא חלקים של עכביש.
ואז, כאשר הבוץ ניתז, להרף-רגע, אלאריס חשה משהו; כמו חזיון של שניה אודות קרב,
צלצול להבים, שאגה מהדהדת שנשמעת כמו רעם מתגלגל-
ואז, נוחתת על הדמויות התקפה: אחד השרצים הגדולים יותר שהיה סרוח בבוץ טרם נפח
לגמרי את נשמתו: מדובר בזחל כוכים ענקי ורעבתן, שהגם שהוא פצוע מאד, הוא מסוגל
לנשוך נשיכות קטלניות, ולירוק ענן של בוץ ספוג ברעל.
לאחר שהיצור מובס, לורקאנד מעיר שמי שמשתעשע במחשבה על חדירה לכוכים עתיקים, צריך
לקחת בחשבון גם יצורים כאלו- במספר גדול בהרבה, ולא פגועים.
קאליסטה עונה בכעס ל'סר הנאצל שמעבר לערפילים' שצריך יותר מכמה רמשים כדי להפחיד
אותה.
'אבל אני מבינה לליבך, יתכן שיש כאלו שגורמים לרמשים מרגיזים להמשך אליהם ביתר
שאת' (מבט כועס וארסי לכיוון אלאריס).
אגב ויכוח ועוד הערות שעפות מפה לשם, הדמויות חוזרות לנבור בבוץ-
ואז, החבורה מגלה שכמה מהחיפושיות המתות שקבורות למחצה בפאתי האיון, לא נספו בגלל
המים; ישנם סימנים ברורים לכך שחלקן ספג פגיעות קטלניות של חרב. ואז, בסופו של
דבר, שולפת קאליסטה פיסת זוהמה מאורכת ומשוננת, שנראית כמו שבר גדול מתוך להב-
עשוי באיכות משובחת, הגם שלאכזבתה, מפלדה רגילה יותר למראה, להבדיל מן המתכת
השחורה של בני היוג'קליף.
קאליסטה ואלאריס מכפילות את מאמציהן, ומעלות פיסת בוץ נוספת שמשהו נוצץ בתוכה-
אלא שאז, הדמויות מפליטות קריאת גועל- זו אינה פיסת חרב נוספת או שיריון, אלא חלק
מיד כרותה; על אחת האצבעות נוצצת טבעת מוזרה, פגועה גם היא.
כאשר אלאריס מצליחה למשול בקבס שעולה בגרונה ולבחון את היד, מתבררים פרטים נוספים,
מוזרים עוד יותר.
מדובר ללא ספק ביד של אישה, בנויה באורח מעודן מאד; הציפורניים עדיין אדומות,
והעור היה פעם מבריק וחיוור; לא ברור ממה נפגעה, אבל אלאריס חושדת בהתפוצצויות של
קסמים אפלים או משהו דומה; שלא לדבר על החיפושיות, שבוודאי לא הועילו גם הן. באורח
מוזר, היד לא נרקבה לגמרי (מה שהיה הופך אותה לאפורה וסבונית מאד), ולמרות שהתופעה
אולי החלה, היא מרגישה כאילו צופתה וכורסמה באורח שהפך אותה לשעוונית משהו.
אלא, שהדבר המוזר ביותר, הוא מה שאלאריס מגלה כאשר היא בוחנת את העצם, במקום בו
היד נגדעה, אי-שם מתחת למרפק. זו לא עצם רגילה; זהו חומר אפרפר-כחלחל מסוג שאלאריס
מעולם לא ראתה או שמעה עליו, זו אינה מתכת, וגם לא עצם רגילה או קרן: היא נוקשה
וגמישה מאד בעת ובעונה אחת. אבל הדבר המעניין ביותר הוא, שבמבט מקרוב, נראה שהחומר
כולו מכוסה בחריטות עדינות וכמעט בלתי ניתנות להבחנה של רונות מסובכות- כאלו
שאפילו לורקאנד לא מצליח לזהות.
לורקאנד נבוך; זה לא טבעי ולא מוצא חן בעיניו; אולי רק חכמי המסורה העתיקים ביותר
בעם שלו היו מסוגלים להבין את זה.
הטבעת עצמה, לעומת זאת, נראית כמכילה סוג של קסם ראשונה ולא מוגמר. היא פשוטה
יחסית, עשויה מכסף בסגנון עתיק ומשובח (Barrow silver), עם כמה חריטות עדינות, ונראית כולה כסקיצה או עבודה שהיא אומנם
מיוחדת ואיכותית מאד, אבל טרם הושלמה.
מה שמטריד את אלאריס, נראה טפשי מאד בהתחלה: זכרונה של טבעת בצבעים דומים עם סמל
הספינה של אביה, שראתה ביריד לפני שנים, ומאד-מאד רצתה אותה (אחרי הכל, יום ההולדת
שלה התקרב, ולא בכדי צצה טבעת חביבה כזו, קרוב כל-כך ליום הולדתה השבע-עשרה). אם
לא די בתסכול בכך שאביה הקשה ליבו וסירב לקנות לה את הטבעת, בנימוק שהיא יקרה
וראוותנית מדי, הרי דוד טימותי קונה את הטבעת – ללא ספק לא בכספו הוא – כמתנה עבור
הפילגש שלו, אחותה של לאוקונדרה; מלח על הפצעים, לכל דבר ועניין.
אין ספק, שלא מדובר באותה טבעת, אבל היא דומה לה מאד; מצד אחד, לא מוגמרת ומלוטשת
פחות, ומצד שני, אם אותו רב-אומן או מישהו שווה לו היה טורח להשלים אותה, היא היתה
יכולה להיות יפה עוד יותר מאותה טבעת זכורה לרע מן היריד ההוא.
(ונראה כי כך או אחרת, הטבעת מחליקה כמעט מאליה אל תוך כיסה של אלאריס).
שולחן האבן
כאשר הדמויות נחלצות סוף-סוף מאפיק הבוץ, עומדת כבר שעת אחר-צהריים כחולה, והצללים
מתארכים; הרחק מאחור, האודם העמום דועך באיטיות על המצוקים שהדמויות הותירו מן
העבר האחר; ובתוך הקנים, ראשוני החגבים כבר מתחילים לזמרר.
עובר זמן ארוך ומתסכל, עד שהדמויות עולות מחדש על עקבות חבורת הרוצחים; ככל הנראה,
לא במקרה הרמזים נמצאים במקום שמושך את אלאריס יותר ויותר- מרומי הגבעה החשוכה עם
הדבר המוזר והכהה במרומיה. זה מתסבר כשולחן אבן פולחני עתיק ושטוח, שמסביבו מעגל
של אבנים עומדות בלות מזוקן, שמטילות עליו צל אלכסוני.
השולחן הוא עתיק מאד, ונדמה לאלאריס שלמרות הטחב ופגעי השנים, פה ושם נותרו סימנים
של כתמים כהים שנטבעו עמוק לתוך האבן הכהה. היא לא חשה סכנה מיידית, אבל משהו
במקום הזה מטריד מאד...
וגם קאליסטה, שממשיכה בשלה לא ממש עוזרת; כעת, היא תוהה בלגלוג אם אלאריס ולורקאנד
זקוקים למעט פרטיות, כי הנה להם שולחן קטן ונחמד לפיקניק רומנטי.
אלא, שכאן, בתוך העשבים שסביב השולחן, אלאריס מוצאת לבסוף את סימני העקבות שחיפשה.
לא ברור ממתי, אבל מדובר ביותר מאדם אחד, ונראה שהם השתהו כאן לפחות זמן-מה.
העקבות מבלבלים מאד, ונראה שהחבורה ההיא התפצלה...
אבל דבר אחד, מטושטש מאד, כנראה שריד לעקבות ישנים עוד יותר, מדיר את מנוחתה של
אלאריס- נדמה לה, שבין כל העקבות של החבורה החדשה, השתמרו פסיעות ישנות יותר, של מגף
מלחים ישן, ואלו מוליכות לכיוון ההפוך- מהגבעות האפלות לתוך ערוץ הבוץ. אלאריס
חושבת מיד על אביה, שאכן עשה את הדרך הזו בכיוון ההפוך (אז כמובן, הערוץ היה יבש
ולא מוצף במימי שטפונות, מה שאפשר לו אכן לחצות במהירות ובסופו של דבר להגיע אל
המחצבה, שם דיבר עם סטאמפי הזקן).
לגבי העקבות החדשות יותר, נראה שהחבורה התפצלה, לא הרחק משולחן האבן; כמה
מהפסיעות, ככל הנראה בעלי הנעליים הטובות יותר, המשיכו צפונה לעבר פתחת ערוץ
המלכים המוצף; ואילו רוב החבורה המשיכה מזרחה, אל תוך הגבעות.
לאחר דין-ודברים, אלאריס מקבלת את הצעתו של לורקאנד, שחושש מאד מהממצא הזה; הוא
מציע שהוא יסייר בעצמו בכיוון פתחת הערוץ, חבוי בתוך הערפילים- יתכן ותדרש שם מידה
של חשאיות, שבני-אנוש אינם מסוגלים לה. הוא יסתכן וינסה לחדור לתוך הערוץ, למצוא
את העקבות-
"הו כן, לחדור... לערוץ" רוטנת קאליסטה בשקט "כל אחד עושה את מה
שהוא טוב בו".
לורקאנד בוחן את קאליסטה באותו מבט סבלני, שגורם לה תמיד לצאת מהכלים.
אלאריס וקאליסטה, לעומת זאת, מקבלות על עצמן לעקוב אחרי שאר החבורה אל תוך הגבעות;
הגם שעברו שנים ארוכות מאז שלורקאנד שוטט כאן לאחרונה, נדמה לו שהוא זוכר כפר קטן
שאמור להמצא לא הרחק מכאן; ואם מתקרבים אליו אותם בריוני דמים מהמחצבה, יתכן ועלול
לקרות דבר-מה רע שהדמויות יוכלו לנסות למנוע.
לורקאנד מוסיף, שחשובה ככל שתהיה השליחות
המקורית שלו, למצוא את דיים גריווינד, הרי שיש הצדקה לעכב אותה- אם אכן נרקמת כאן
מזימה אפלה שקשורה אי-כה לצללים של דאהל-דאגור ולשערים החתומים שלה.
לורקאנד נפרד, מבטיח לשוב לפני עלות השחר; הוא מנשק באבירות את ידה של אלאריס,
וקאליסטה מושכת בכתפיה ומסתלקת במהירות, בלא גינונים כלשהם.
קאליסטה מתפוצצת מזעם על אלאריס מיד לאחר שלורקאנד הסתלק; היא פגועה, מתנהגת כמו
ילדה מפונקת שלא קיבלה את חפצה וכעת נשבעת ש"זה לא שווה שום דבר"; היא
אינה בוטחת במי שבא מעם הפיות, לא סתם האגדות העתיקות הזהירו מפניהם; ונמאסה עליו
ההתנשאות שלו, עם הרמזים הדו-משמעיים, כאילו הוא יודע הכל והן גורות שלא מבינות
כלום.
עוד יותר מזה, נמאסו עליה הקשקושים על אלאריס והדם העתיק של המשפחה שלה. קודם
אלאריס גוררת אותה אותה אחריה, מפריעה לה לחקור את מה שחשוב לה, ואז מגיע היפיוף
המעצבן ההוא, ואלאריס שוקעת הישר למעמקיה של עונת היחום.
אלאריס מנסה להרגיע אותה שוב, בהצלחה חלקית מאד. קאליסטה ממלמלת שהיא שילמה את
החוב שלה לאלאריס על ההצלה שלה באחוזה, והיא תמשיך איתה בדיוק עד שתמצא חבורת
הרוצחים ותחטוף את מה שמגיע לה; ואז הן יפרדו, במקום הראשון שיתאים לזה. אז,
אלאריס מצידה תוכל להתייחם על כל הפיונים הרומנטיים שנוזלים מן הערפל, היער
והשלוליות מן הביוב של אסטקהור.
אבל מעבר לזה, קאליסטה מגלה סימנים נוספים,
מדאיגים יותר ויותר, מלבד הדרך בה היא לופתת את רסיס האודם שוב ושוב כמו בעווית;
לעיתים היא בוהה בעלטה, או ממלמלת שהיא תמצא משהו מעל ומעבר לחלומות, בקרוב-
חלק II: הכפר של אבוני'ס רוסט (Ebony's
Roost)
האפלה
יורדת, ורק פס דק של אור חיוור עדיין דועך בפאתי מערב, כאשר הדמויות מוצאות את
הכפר עליו דיבר לורקאנד, חבוי בצילה של אחת הגבעות, פחות משני מייל ממזרח לאפיק
מוכה השטפון. המקום מוכה הזנחה ומרופש, ואפילו הפרות שרועות בגדרה רזות ורעות
מראה; קורות העץ של הבתים אכולות אצות, וריח לא נעים עומד באוויר.
הכפר עצמו הוא רחוב קטן אחד, עם לא יותר משלושה או ארבעה בתים, כאשר על הגדול בהם
מתנודד שלט ישן "Ebony's Roost, מלון צליינים'.
העצים מסביב (אכן עצי הובנה) חולים מאד ומלאים בגידולי אצות; פטריות גדולות ורעות
מראה גדלות בכל מקום, חלקן מגיעות כמעט עד המתניים של אלאריס, הכותר שלהן גבשושי,
לעיתים נוגה חלושות בכתום עכור.
הדמויות לא מוצאות סימני התקפה או קרב; אבל המקומיים לא נראים סימפטיים; קאליסטה
מצביעה בגועל על ברנש שמן וערום למחצה, שמסתובב עם מריצה מלאה בפלחים מאותן פטריות
דוחות, ומעירה שלא היתה סומכת על טיפוס כזה שלא ינסה לחתוך לה את הגרון בשנתה כדי
לבזוז את המגפיים שלה.
("ואת לעומת זאת, צריכה להבהיר למקומים יפה-יפה שאת תפוסה", קאליסטה
מוסיפה בגיחוך לא נעים)
שני נערי חווה עם פנים עכורות ומעט גלדיות, רואים את הדמויות ורצים ל"בוס"-
כנראה הפונדקאי, כדי לצעוק "נשים, בוס. נשים!"
"תאמרו להן לגרור את הנבלה שלהן פנימה".
אלאריס תוהה האם זה הצעד החכם ביותר לעשות, אבל היא זקוקה מדי למידע, בעיקר על אבא
שלה; ולכן היא אכן נכנסת, מוצאת את עצמה בחלל טחוב ומזוהם, שלא ספק נראה כחלל
פונדק; קאליסטה נגררת אחריה, מסוייגת וידה קפוצה על ניצב החרב שלה. הטבח חושף
לעברן שיניים רקובות כשהוא קוצץ עיסה לא מזוהה מחדר צדדי, כנראה של הפטריות לפי
הנהמה שלו,כשהוא מצביע על מעשה ידיו:
"Muuush, muuush,
good muuush!"
עוד דמויות מרופשות, חלקם עם פנים נגועות בקיבים, בוהות בדמויות מכל עבר; על כסא
נדנדנה יושבת וסורגת אישה רזה עם עיניים קהות וחסרות מבע, שערה אפור ופניה
צהבהבים, עוטה טלאים שהיו פעם גלימה שחורה; היא משמיעה ספק שריקה וספק נהמה מטורפת
למחצה לעבר הדמויות, לא ידידותית בעליל.
אבל הבוס הוא הברנש המגודל עם זקן הפחם ופני הביצה המאדימות, שמתפנה מבחישת תערובת
אלכוהולית חזקה ומציג את עצמו כמר אבוני (אלאריס מצליחה לראות כמה קנוקנות צמחיות,
פיסות טחב ועוד מרכיבים מוזרים בתערובת המבעבעת).
מר אבוני נוהג בדמויות בשילוב של נימוס מעושה, ולא מעט לעג ורמיזות אפלות. הוא
מעיר בנחרה, שמזמן לא היו כאן אורחים-פורחים, ומשתיק במהירות את אחד האחרים שמתחיל
לומר "היו, לפני שבועות שלוש"; מר אבוני מתקן ואומר שהכוונה היא, שפעם,
כאשר אנשים עוד זכרו את הדרכים העתיקות, ולפני שהטירה על הגבעות חזרה לגדל צללים
וערפל, עוד היו מגיעים לכאן צליינים, לתת כבוד למלכים העתיקים בערוץ.
מר אבוני מציע לדמויות חדר וארוחה במחיר זול, לפי מנהגי המקום (כלומר, את הארוחה
יגישו בחדר הגדול עם כל האנשים), אגב שהוא תוהה על מטרת מסען של הדמויות; אלאריס
מתחמקת מתשובה, וקאליסטה מסתפקת בלהזעיף פנים. באותה מידה, מר אבוני מתחמק מהשאלות
של אלאריס, ואומר שהוא מנוע מלחשוף פרטים על אורחים ("זה הכללים, מיסי. מבטיח
שגם עליכן 'ני לא אספר לאף אחד").
לעומת זאת, הוא ממשיך לפזר רמזים אפלים. בין היתר, הוא מזהיר את הדמויות מפני ערוץ
המלכים והפסלים העצומים שבפתחו, בעיקר לאחר שהירח עולה: המלכים הישנים, בפיו
וולגהאר וראהלדור, מסוגלים לראות כשהירח נופל עליהם, ואז הנשמות רצות פנימה, ולא
נראות יותר לעולם; הופכות לנר חמוד שדולק עמוק בערוץ, כשהירח גבוהה בשמים והרוח
בוכה על הצוקים. קאליסטה מפליטה נהמת זלזול ודורכת בלי רחמים על רגשותיה של
אלאריס, כשהיא תוהה בלחש מה יקרה ללורקאנד, והאם אלאריס תזכה ל'ארוחה רומנטית
לאורו של נר פיונים'.
אלאריס חשה, ולא בפעם הראשונה, שקאליסטה עוברת כל גבול ומתחשק לה לחנוק אותה. אבל
מלבד הערה קצרה וארסית, היא מבליגה פחות או יותר.
בינתיים, מגיע אותו שמן חצי ערום שהדמויות ראו בחוץ ("מר הוג"), מצביע
על פלחי הפטריות והשורשים המוזרים במריצה, ואומר "הבאתי משו'אים טובים,
בוס".
הוא מגרגר וקורץ לעבר הדמויות, כשמר אבוני מכיר ביניהן.
"אה, מזמן לא היו כאן נשים, חוץ מאילזה, אבל היא לא נחשבת".
קאליסטה פוקחת עיין, הגם שהיא לא רואה אצל הנוכחים נשק מסוכן בהרבה מסכינים
וקופיצים; ואז היא שבה ומושכת בכתפיה, מתרחקת מאלאריס ובוהה בשרידי האודם שנמוגים
במערב, הרחק מעבר לתריסים.
ארוחת הערב הופכת עד מהרה לסיוט הנתעב ביותר שאלאריס חוותה, עד שהארוחה המפוקפקת
בפונדק של וילובי נראית לעומתה כמו נשף מלכותי מעודן; ונראה שמה שהמקומיים אוכלים
גרוע יותר מהזבל שהושלך לבור בו נכלאה אלאריס בזמנו ב'אולד סלאגי'. אלאריס מעדיפה
שלא לגעת כמעט בכלום, מהלחם הטחוב שמוגש בידי נער שרטיה מזוהמת מכסה את אחת
מעיניו, מלאה בזיהומים שלא טופלו; שלא לדבר על המנה העיקרית, מגש ענקי וחלוד שהטבח
מביא, עם בלילה אפרפרה-ירקרקה-כתומה, צמחית למדי למראה, שאלאריס לא בטוחה שהיא לא
רוטטת קלות.
"Muuush, good,
good"
קשה לנחש אם הכוונה לפטריות, בלילה או שניהם
גם-יחד, אבל התבשיל מרוסק בסכינים מזוהמות וידיים מגויידות, לגושים ירוקים מבחוץ
וכתומים עכורים מבפנים, מלאים בחלקי פטריה רוטטים,עלים בשרניים מוזרים, פירורי בצק
לא טרי ועוד כהנה וכהנה; ומכל עבר, עולים קולות נגיסה, גרגור, כרסום ושיהוק.
האנשים מסביבה, כפי שאלאריס מבחינה, סובלים כולם מסוגים שונים של מחלות עור,
שכוללים נגעים שלא שונים במיוחד לטעמה ממה שמוגש על השולחן...
ובעוד הוג השמן שולה,לקול תרועות, נדל מתפתל מאחת המנות, ומכניס אותו לפיו בעודו
מפרפר בין אצבעותיו, ואילזה, היחידה שמפגינה עויינות ממש, שורקת בכעס ומנגבת את
שפתיה בשרידי מפית שהיתה פעם רקומה, אלאריס מנסה לדובב את נער החווה שלידה. היא מפעילה
את מתק לשונה החלקלקה כדי להתגבר על התנגדותו הראשונה ואת הפחד מהפרת האיסורים
ש"בוס" הוציא על פטפוט.
בסופו של דבר, הברנש מגמגם משהו על גבר ואישה שהיו כאן לפני שלושה שבועות בערך, רק
ללילה אחד; הגבר די מבוגר ועם שיער כסוף. הבחורה צעירה יותר ונאה מאד; נדמה לנער
החווה שהם רבו מריבה קשה בלילה (אגב כך, הוא משרבב שפתיים ומציע שוב ושוב הצעות
מגונות, תוך שהוא מתלונן ש"זה לא פר שהוג וטוני מקבלים תמיד את כל הנשים, לא
פר בכלל"). לפי מה שאלאריס שומעת, הצמד ההוא – יתכן מאד שהגבר הוא קפטן
קונינגטון – יצאו מהפונדק בריאים ושלמים בבוקר, אבל כל אחד מהם לכיוון אחר.
את קאליסטה, לעומת זאת, מדאיגים עניינים אחרים; ובהמשך, לא לפני שהיא מלגלגת על
אלאריס בעניין השיחה שלה עם הנער המרופש, קאליסטה מצביעה בשקט על אילזה.
"ראית את הדפוקה המקומטת ההיא שם, סורגת בכסא הנדנדה? במבט ראשון היא נראית
סתם סיפור עצוב, חמישה דורות לפחות של זיון בתוך המשפחה. אבל כאשר את פלירטת לך
שם, אני בחנתי אותה יותר לעומק"
קאליסטה לוחשת לאלאריס, שהגלימה השחורה של אילזה, הגם שהיום היא בקושי סמרטוט
לניגוב רצפה, היתה פעם מהודרת בהרבה; יש עליה שרידי עיטורים באותיות הידרוסטיות,
אבל קאליסטה לא מצליחה לקרוא ולהבין את המילים (וכאן היא זוכה לעקיצה כזו מאלאריס,
שגורמת לה לנשוף בכעס); כאשר אלאריס מנסה לאמץ את עיניה כדי להבין, נדמה לה
שהמילים הם קיידרהרציות, משהו כמו "כח באמצעות שמחה" או משהו דומה.
קאליסטה מפקפקת (ואולי סתם לא מוכנה להודות שאלאריס מבינה מה שהיא לא); כח באמצעות
שמחה, זה נשמע לה כמו אחד הקשקושים של אחוות המוות. אבל מי היה משתמש בסוכנת כזו,
שהמוח שלה במצב של ביצה סרוחה? שלא לדבר על ללבוש גלימה עם ססמה כזו בגלוי... אולי
המטורפת הזקנה הזו פשוט הרימה את הגלימה מתישהו; מה גם, שלאחוות המוות בהחלט אין
מה לחפש כאן, אלא אם כן הם מתכוונים להפוך את התקרובת הדוחה והפטרייתית שכאן לנשק
השמדה קטלני.
אלאריס חוששת; היא מעלה את ההשערה שאולי בעבר, אילזה הזו היתה מסוכנת וקוהרנטית
בהרבה, ומשהו קרה לה; כך או כך, לאחר עוד סבב לחישות ועקיצות הדדי, אלאריס
וקאליסטה מסכימות לנסות לחטט מאוחר יותר בחדר של אותה אילזה.
מאורעות הלילה
החדר שקיבלו הדמויות בקומה העליונה הוא נקי יותר מהצפוי; חלל עגמומי ומאובק, עם
שלוש מיטות בעלות מזרן ישן שאניצי קש דולפים ממנו; ומעט קורי עכביש על התקרה ואחד
הקירות. קאליסטה מצוברחת מאד, מתהלכת בחדר הלוך וחזור, ואז עוברת לבהות בחלון,
מתחילה לדבר ספק אל עצמה וספק אל אלאריס, שקשה לראות כעת את ערוץ המלכים מעבר לכל
הערפל, אבל הרעם-" היא מוסיפה בקול חולמני "רעם מתגלגל באופק, את שומעת
אותו?"
אלאריס לא שומעת כלום, מלבד חריקות גסות מן המדרגות ונהמות של בני הבית הדוחים
בקומה העליונה.
בסופו של דבר, הדמויות בודקות את השטח לקראת חדירה לחדרה של אילזה; קאליסטה שולפת
בקבוקון של משקה חזק, "כדי לנקות את הצחנה של הארוחה" (שאף אחת
מהדמויות, למזלן, לא נגעה במנה העיקרית שלה). אלאריס מחרימה חלק מהמשקה, משום שהיא
מגלה, כפי שחשדה, שאחד המקומים יושב במסדרון כמעין שומר. וכאשר האפלה מעמיקה,
וינשופים קוראים בקול נוגה אי-שם מעל הגג, אלאריס פוסעת לעבר השומר, לאחר שהשתמשה
בכשרון העשבונאות שלה כדי לטפל באורח הולם במשקה החזק ממילא, ומציעה לשומר לגימה;
האלכוהול עם העשבים עושה את שלו, והשומר מתחיל במהירות לנחור.
ובעוד הירח מתחיל לעלות במזרח, ולהאיר קלות את המרחב השחור-מעורפל שמעבר לבתים
העלובים, הדמויות מתגנבות במעלה המסדרון, אל החדר שקאליסטה ראתה קודם את אילזה
יוצאת מתוכו. הצחנה בחדר של אילזה איומה, והמראה מגעיל עוד יותר; תערובת מגונה בין
טחב, הריסות של חפצים שנרקבים לאיטם, ריח חזק של זיעה, אבל הזוועה מתגלה בבדיקת
מזרון הקש והחפצים האישיים של אילזה- ה'ממצאים' לא מותירים ספק איך משתמשים
המקומיים באישה היחידה שחיה איתם, באורח בהמי כזה שהיה מבייש חזירים.
קאליסטה המומה מגועל, מעירה שהיה עדיף להתאבד מאה פעמים ולא לספוג גורל כזה; ובקול
חלש יותר היא ממלמלת ש"זה מה שקורה למי שלא חזקה מספיק להכאיב למי שמכאיב לה.
זה בדיוק מה שקורה לכאלו".
בסופו של דבר, בין כל הזוהמה והחפצים ההרוסים,
אלאריס מגלה תיבת אכסון ישנה- המנעול פשוט לכאורה, אבל המלכודת האמיתית והאכזרית
חבויה בפנים: נחיל של עכבישונים קטנטנים וארסיים שמתפזרים ומנסים לעקוץ את
הדמויות. למזלה של אלאריס, היא מהירה מספיק כדי לקפוץ לאחור ובעיקר למשוך את היד
מהר מספיק, בעודה מחניקה צרחה.
קאליסטה גוהרת קדימה בנהמת חוסר סבלנות.
"נו מילא, את ועכבישים תמיד הסתדרתם נפלא"
"אלאריס, אולי תשתקי כבר?!"
עם כפפות השיריון שלה, קאליסטה הופכת את התיבה ובוחנת את התכולה. אבל אם מישהו
ציפה למטמון, נכונה לו אכזבה. התיבה היתה אכן מלאה פעם בחפצים, אבל רובם נבזזו
מכאן מזמן, וסימני ידיים גסות ולא נשיות עדיין ניכרים כאן. לצד קרעי בדים ושברי
זכוכיות, הדמויות מוצאות כמה דפים נרקבים וקרועים למחצה, שכנראה היו פעם יומן.
אלאריס מצליחה לפענח קטעים מעטים בלבד, בגלל המצב הרע של העמודים, שלא לדבר על כך
שהם כתובים בקיידרהרצית ובאותיות כתיב מפותלות ומחוברות.
ועדיין, הניחוש לגבי אחוות המוות נראה נכון, נוכח ביטויים כגון "מנהיגי"
שחוזרים ונשנים ו"בברכת דם וכבוד"; אלאריס מוצאת פסקה שבה אילזה כותבת
עד כמה המקומיים הם שוטים כהי מוח; משהו על מחקר שהיא עורכת; וכמה פעמים ביטוי
שנכתב, להבדיל מהאחרים, בהידרוסטית – "פלדת מונברוק"; איזכור של קריפט
גדול, ועוד.
"טאק-טאק, טאק"
נדמה היה לאלאריס גם קודם שהיא שומעת נקישות עמומות, אבל הפעם זה ברור וודאי
בהרבה. משהו עמום, מצלצל באורח מוזר כאילו מתוך אחד הקירות.
אלא, שברגע הבא, נשמעת צרחת משטמה; אילזה עומדת בדלת, סכין בכל אחד מידיה; הירח,
שעלה גבוה מספיק להאיר אל תוך החלון, מאיר היטב את החורבן של פניה הנגועים,
המזוגגים; היצור שהיה פעם, אולי, סוכנת של אחוות המוות, עטוי כותונת מזוהמת, צורח
ומסתער על הדמויות.
ניכר שיש לאילזה מיומנות מסויימת בסכיני הריגה, אבל היא חלושה ומצויידת גרוע,
והופכת לטרף קל מאד עבור החרבות של קאליסטה. לאימת הדמויות, כאשר הגוף של אילזה
קורס ומפרפר על הרצפה, והכותונת שלה נקרעת, נחשפים נגעים פטרייתיים איומים על העור
שלה. קאליסטה מעירה 'ברוך שפטרנו', הגם שהיא מעדיפה להלחם בכלבים של אחוות המוות
בלי כל הגועל הזה, כשהם מהווים עדיין אתגר.
ושוב, הנקישה המוזרה עולה מתוך הקירות; והירח שולח את הקרניים עמוק יותר ויותר,
כאשר הוא עולה גבוה יותר בשמי הלילה, מעל הערפילים, מעל מצוק המלכים הרחוק-
משהו לא בסדר; מאד לא בסדר; ולא רק כי אור הירח מתפשט כמו כתמים נגועים על הקירות;
משהו רוחש... וכמו בתשובה, עולה סדרה של צרחות לא אנושיות מתוך הבית;
הדמויות מצליחות אך למחצה להרתע, כאשר הגוף המת של אילזה מתפוקק,
ב"קראכץ" בשרי, פולט גאז רעיל ועכבישונים לכל עבר-
הפיצוץ פוגע בדמויות, באורח חלקי, גורם להן להשתעל ולהשתנק- אם כי התוצאה היתה
יכולה להיות גרועה הרבה יותר.
ובעוד אדי הרעל מתערבלים במרכז החדר, הדלת נפרצת; פרץ של צרחות מהדהד סביב, כאילו
כל לגיונות הגהינום יצאו מחוריהם-
תווי הפנים של התוקפים, שנחשפים באור הירח, הם זוועה בהתגלמותה; הראש מלא בגידולים
פטרייתיים זוהרים עמומות בכתום, שיורדים לכל אורך הצדעיים; אחת העיניים של התוקף
הראשון נעלמה, ובמקומה גדלה פטריה רוטטת,כאילו בחיים משל עצמה. הלחיים לועסות
ומנופחות, וריר כתום זולג מהשיניים החדות, השחורות.
"מאאאאשששש. גוד מאש, גוד-"
היצור יורק את העיסה המצחינה לעבר הדמויות; קאליסטה מקדמת את התוקף הראשון וצלצול
עז עולה, כאשר היא בולמת את הגרזן העצום שלו באחת החרבות שלה.
"בסדר, בסדר, חתיכת קיש פטריות מנופח. הגיע הזמן לדקור אותך קצת, לבדוק אם
אתה עשוי טוב, הא?"
אלאריס נאבקת בדחף עז להקיא כל מה שאכלה אי-פעם.
וכך, מתחיל הקרב, כאשר היצורים הנגועים פורצים
פנימה בזה אחר זה, עדיין מזכירים במעורפל את נערי החווה ושאר הברנשים שהסבו עם
הדמויות בערב. עצם הדם שניתז מהם כאשר הם נפגעים הוא רעל חומצי, שחלקו נוזל על
הרצפה בתור ג'לואידים קטנים, זריזים ומטרידים שמנסים לתקוף את הרגליים של הדמויות.
אבל בסופו של דבר, השילוב בין אלאריס לקאליסטה מוכיח את עצמו, פעם נוספת, והמתקפה
נהדפת; התוקפים נהרגים בזה אחר זה, דקורי חרבות ומפולחי חיצים, לאחר שענן העורבים
של אלאריס מחליש אותם ומבלבל אותם.
ושוב, הנקישות; מהירות יותר; הירח נשפך פנימה, גורם להתעוותויות ופרפורי הגסיסה
להיות נוראים יותר.
"ממ... אאא... ששש".
הדמויות מחליטות להחלץ מכאן מהר ככל האפשר; אבל למרות זאת, קאליסטה נעצרת פתאום,
קפואה במקום עומדה, הירח מאיר את הפנים החיוורות שלה, ידה חופנת את הגביש מתחת
לגלימתה, ולהרף-רגע, הזוהר האדום שלו מאיר את פניה באור יפיפה ומפחיד. נדמה
לאלאריס שקאליסטה מפזמת שורות של שיר עתיק:
"הרעם, הרעם מכה, על כס אודם-צל"
כעת, אלאריס מפוחדת מאד ממה שקורה; אבל אין לה כל יכולת לעשות משהו, מלבד לנער את
קאליסטה ולהחזיר אותה אל המציאות. היא חוששת, שנסיון להוציא את הגביש מהידיים של
קאליסטה יגמר רע. קאליסטה מתנערת, מכחישה שקרה לה משהו, והדמויות יורדות מהמסדרון
הזרוע שרידים (לא לפני שהן משספות את גרונו של השומר המעוות שעדיין נוחר).
אלאריס מציינת בינה לבינה, שלא היה רמז למר אבוני עצמו, וגם לא לטבח המגעיל שלו...
כך שיתכן מאד שהם עדיין אי-כה, אורבים להן.
כאשר הנקישות מצלצלות שוב, הפעם אלאריס מצליחה לזהות את הכיוון המשוער, ולחשוף
בסופו של דבר דלת מלכודת ברצפת המטבח, שמובילה לתוך העלטה. כעת, כאשר הדמויות
יורדות למרתף החשוך, קול צרוד צועק וקורא לעזרה.
"הצילו, מישהו- מישהו שומע אותי?! היצורים האלו מטורפים, תוציאו אותי
מכאן!"
באור המאד חלש, בקצה האחר של המסדרון המעופש של המרתף, אלאריס מבחינה בדמות פרועה
עם זקן מטונף וארוך, אבל אנושית למראה (ושונה בתכלית ממר אבוני), נשענת והולמת
בסורגים של תא-כלא בו היא נמצאת (כנראה אלו היו הנקישות שהיא שמעה קודם). אלא, שבדרך
אל התא, מופעלת מלכודת; חלק מהקיר נופל, והטבח של מר אבוני, כעת בצורתו האמיתית
והמעוותת לגמרי, מתקיף במהירות עם שני קופיצים.
הטבח הוא יצור מזעזע, תוקף במהירות, ונראה שפגיעות שהוא נפגע מתרפאות ומתחדשות
במהירות מסחררת. אלאריס מנצלת את העובדה שהיא זו שגיששה במסדרון וקאליסטה נותרה
מאחור, משתמש ביכולת שלה לזנק במהירות לאחור ולנתק מגע, כאשר הטבח מגרגר ומתנפח
בהדרגה- עד שהוא מתפוצץ לגזרים בפיצוץ מגעיל של סחי מצחין שניתז לכל עבר.
הזקן הכלוא נאנק בגועל, וקורא- לא במילים עדינות במיוחד, לאלאריס להוציא אותו
מהכלוב.
("את כאן בשביל לצפות בנוף או משהו מחורבן כזה, וואנץ'? תוציאי אותי, לכל
הרוחות!")
מהדברים שהזקן נושף בכעס, אלאריס מבינה שהוא השריד האחרון מהאנשים האמיתיים
שהחזיקו בכפר ובפונדק הזה- למעשה, אחיו המנוח והמשפחה שלו. כל האחרים מתים, נטרפו
מזמן בידי היצורים המגעילים האלו, אנשי הפטריה ש"באו עמוק מלמטה", בערך
לפני שתי עונות- הם התחזו לצליינים ותקפו בלילה, מפתיעים את המקומיים האמיתיים
ומכריעים אותם.
הזקן, שמציג את עצמו בשם קולין וול'רינדן, מספר שהוא הושאר בחיים משום שהוא סוג של
דרואיד, וה"בני פטריה הארורים" הכריחו אותו לרקוח עבורם שיקויים שסייעו
להם לשמור על מראה חצי-אנושי בימים. המנהיג שלהם, הוא הכי מסוכן- גם הוא סוג של
דרואיד, אבל מהצד המאד גרוע של העניין.
קולין וול'רינדן מעודד את אלאריס לחטט במרתף התחתון, שממנו יצא הטבח המעוות; אולי
שם ה"בני פטריה" שמו את המטה שלו וכמה מהחפצים שלו, וגם חפצים אחרים
שבזזו מאורחים אחרים; והוא זקוק להם, אם לא אכפת לגברת הצעירה. בין לבין, הוא מספר
לה שאנשי הפטריה היו מפתים זרים שהגיעו לכפר לפונדק שלהם, ואז טורפים אותם או
"מצרפים אותם למשפחה"; אבל היו אורחים, לפני כמה שבועות, שיצאו בחיים-
אולי הם היו חזקים מדי וה"בני פטריה" הבינו את זה; אבל הם רבו מריבה קשה
בלילה ויצאו כמו רוח סערה, וכנראה אגב ככה שכחו כמה חפצים, שאנשי הפטריה גררו
אחר-כך למרתף שלהם.
קולין, שמתגלה כטיפוס מאד רטנוני, זועף ומריר,
'מריח' על אלאריס מיד שגם היא מאחד הבתים העתיקים, ומעיר במרירות ש:
"לפחות פעם אחת, לשם שינוי, מישהו מאיתנו עושה דברים כמו שצריך. החבל-ארץ
הארור הזה יהיה הרבה יותר נחמד בלי החבורה המפוארת הזו והפטריות שלה. גם אם בשביל
השארי-דם שלי זה הגיע קצת מאוחר מדי" הוא מוחה בגסות את עיניו בדברו.
"עכשיו, לכי ותעזרי לי לחפש במרתף. את מתכוונת להמשיך לעמוד כאן עוד הרבה
זמן, או להתחיל לחפש איפה המנהיג המחורבן שלהם מסתתר, או אולי בא לך לקבל אותו מן
הגב עוד לפני שתעלה השמש?"
סצנת הסיום: המרתף התחתון, נראה הרוס למחצה, עם בריכה חצי מיובשת בסדקים
שיצרה קריסה של הרצפה בחלק ממנו; זה ספק חדר אכסון מזוהם, כולל שרידים מזוועים של
חלקי גוויות נגועות ואכולות טחב, תיבות ושקים עם מצרכים נגועים, ואולי גם כמה
דברים נוצצים ומעניינים יותר. שרידים של שניים מאנשי הפטריה,שיתכן שנרצחו בידי
הטבח המתנפח שהחל להשתגע לגמרי, קודם להתקפה שלו על הדמויות, זרוקים סמוך לדלת,
וליד אחד מהם שבורה חרב ארוכה; עכבישונים ונדלים ארסיים מרחששים סביב, אבל
וול'רינדן הזקן הוגה כמה מילות לחש שמפיצות ניחוח חריף וטהור שגורם לחרקים ולשרצים
להרתע לאחור.
"קישטא אתם מכאן, נשכנים קטנים. קישטא!"
בנהמת זעף, הוא מחטט ומוצא אכן, כמו ששיער, את המטה הישן שלו ("ואני חושב
שאני גם אקח אותו עכשיו, אם אין לך התנגדות, גברת צעירה").
אלאריס מחטטת בזוהמה, ומוצאת בסופו של דבר אוצר קטן של מטבעות, גילופים ופסלונים,
בשווי מרשים למדי של כ-750 כתרי זהב; כמו כן, היא מוצאת סוג של מלקחיים מכסף-כוכים
עתיק ומעודן, כנראה עם קסם רדום עליהם. זה נראה כמו כלי משובח, שיתכן ששימש פעם
יהלומן מיומן מאד; כמו כן, אלאריס שולה מהזוהמה גלימה, שלאחר שהיא מוברשת, מתגלה
שהיא עשויה אריג מכושף שנותר בלתי פגוע- הגזרה נראית כאילו הגלימה נתפרה עבור אישה
ממעמד גבוה, והגוון הוא אפור עמוק.
(זו אכן גלימה מכושפת, בעלת מספר יכולות מעניינות שמשפרות במעט את ההגנה ממכות
קריטיות, את אחד הלחשים, כמו גם את העמידות לקסמי צל ומוות, ואת יכולת ההליכה
השקטה של מי שעוטה אותה).
אלא שהדבר שמושך במיוחד את תשומת הלב של אלאריס, בסופו של דבר, נראה בהתחלה כמו
חבילת ניירות רקובים, אבל אלאריס מזהה את נייר המכתבים של אביה; נראה שבחפזונו,
הוא השליך או שכח אותו מאחור, ואנשי הפטריה לא מצאו בה ערך, והשליכו אותה לכאן
כמעט אגב-אורחא. כתב היד מבולבל ומקוטע, אבל בין מיני דברים שגרתיים או בלתי
מובנים, אלאריס עתידה לגלות מכתב שיועד להשלח אליה, ומעולם לא נמסר.
הערת השה"ם: אני מקדים את המאוחר בתיאור המכתב, כי בפועל התרחש משהו שגרם
לאלאריס לרוץ החוצה לפני שקראה את הדברים כדבעי,מה שעשתה רק אחר-כך.
ובכל זאת, למען הסדר הטוב, מובאים העיקרים כאן:
ניכר במכתב שקפטן קונינגטון השקיע בו שעות, מחק, כתב, שוב מחק ושוב כתב את
הטיוטה, שאותה לא הספיק לשכתב לנוסח מוגמר. עוד דבר מעניין הוא, שנראה שלא רק המגע
של אנשי הפטריה השחית את הטיוטה, אלא יתכן שהוא עצמו קרע אותה בכעס או למצער קימט
אותו בכוח. ממה שעדיין אפשר לקרוא, קפטן קונינגטון פנה אל בתו בהתנצלות- הוא יודע
מה אלאריס חשה כלפי אמה, והוא עצמו מעולם לא הצליח להקדיש לה זמן כפי שרצה בכל
השנים שעברו מאז שנעלמה האחרונה. כעת, הוא לא יכול להאריך במילים, אבל מצפה להם
תקופה סוערת. התגלו דברים מטרידים/קשים/בנורת'קרוס שיכולים לשפוך אור... (כאן כמה
שורות נמחקו והושחתו לגמרי).
הוא יסביר לאלאריס בפירוט כשיוכל, אבל הם לא נטולי בעלי-ברית. למעשה, הוא מצא,
לאחר שנים ארוכות בהן חשב שלעולם לא יוכל...
כאן, ניכרות עוד מחיקות והתלבטויות אגב כתיבה.
קפטן קונינגטון כותב, שהוא יודע שבעיני אלאריס,מאומה לא יוכל להחליף את אמה
המנוחה, שהיתה יקרה מאד גם לליבו. אבל בכל זאת, יש מישהי שאלאריס צריכה להכיר-
כאן השורה הבאה מושחתת לגמרי, אבל נראה שהוא מדבר על אומץ לב, נאמנות וכשרון-
אלא שבפועל, אלאריס, עוד לפני שהחלה להתעמק במכתב, מבינה שמשהו לא בסדר-
שקט מדי; אין זכר לקאליסטה; ואין קול ועונה כאשר אלאריס שולחת את ידיה לגלימה
ו'תוהה' בקול האם היא תוכל לשמור אותה לעצמה; לאימתה, היא מבינה שקאליסטה לא נכנסה
אחריה למרתף, אלא יצאה מן המבנה, אל תוך הערפל.
המחזה מוזר, שקט ומאיים, כאשר אלאריס פורצת החוצה; הערפל עדיין עומד, אבל הירח
מאיר היטב את הערוץ המרוחק ואת הסלעים שמעליו; אפילו ממרחק, היא יכולה לראות את
העמודים המפוסלים בפתחת הערוץ, קרני הירח מתנפצות ובוהקות עליהם כמו בדולח ארסי...
וול'רינדן הזקן, שכושל אחרי אלאריס, מרחרח את האוויר ונוהם שזה לילה רע מאד לטייל
בו בחוץ, אפילו בלי להתחשב בזה שהראש של הבני-פטריה עוד לא התפגר ובטח שורץ אי-שם
ומחכה להזדמנות. אולי הוא ליד שולחן אבן בגבעה הרחוקה, מתכוון להקריב קורבן... זה
לילה מתאים לזה. המלכים הישנים עוד מעט יוכלו לראות, והם רעבים-
אלאריס חשה את האימה מתפשטת בה; כל האמירות המוזרות של קאליסטה, הגביש... והלילה
המוזר, עם הערפל המתערבל והרעם הרחוק, המתגלגל; ובתוך כל זאת, אלאריס רואה את שביל
העקבות שהותירה קאליסטה. היא לא ממש רצה, אבל ללא ספק הלכה במהירות;
חושיה של אלאריס מנבאים לה משהו רע; אפילו רע מאד; והיא פשוט מזנקת, בלא לחשוב,
ואפילו בלא להשביע את סקרנותה לעניין היומן והמכתב, ומתחילה לרוץ בכל כוחה אחרי
העקבות, מתעלמת מהגידופים ומן האזהרות של הדרואיד הזקן.
הערפל רוחש סביב וסוגר עליה מכל עבר...
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.