הקמפיין של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)

ספר שני: קללתו של לורד אסטפורד

פרק X: הרעם בוקע

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

פתיחה:

הערפל בולע את אלאריס אל תוך ספק-מציאות וספק-הזיה מוצללת. בחלומה, אלאריס מהלכת בתוך מבוך אינסופי של דלתות ערפיליות, רודפת אחרי קולות וניצוצות עמומים שבוהקים מעבר לחלק מהם, בעודה תרה אחר נתיב מילוט ומוצאת את עצמה מותקפת שוב ושוב בידי יצורי-צל; נדמה, שכל אחת מההתקפות שלהם תוקפת במישרין את כח הרצון שלה ומנסה לעמעם אותה יותר ויותר.
ברמה הטכנית: במקום הנק"פ הרגיל של הדמות, בכל החלום אלאריס מקבלת סך גבוה מאד של מעין נק"פ שמורכב מכפולה של כח הרצון שלה. כל התקפה שפוגעת בה או מלכודת שמופעלת, שואבת מן הסך הזה, כאשר במידה והוא יגיע לאפס, כח הרצון של אלאריס יכלה, והיא תסחף – אולי לתמיד – באפס כוחות, אל תוך הסיוט הבלתי נגמר.

אלאריס רודפת אחרי ניצוץ כסוף, שמקיף אותה בזהרורים חלושים של מעין-כסף פיות; במעורפל, היא שומעת קולות ורואה התרחשויות מעורפלות, לא מובנות; כולל קרב נואש במקום חשוך, תוך תחושה נוראה של יאוש ושל קץ מתקרב; שומעת קול מריבה ואישה מתייפחת חרישית, כאשר קול אחר – אולי של אביה, צועק בהיסטריה ש"תתרחקי ממני! את רימית אותי! את לא אנושית בכלל!"
בסופו של דבר, לאחר שהיא לוכדת את הניצוץ, הודפת את מתקפות הצללים המוזרים ועולה על הנתיב הנכון, אלאריס מצליחה סוף-סוף להחלץ מן החלום, שומעת את הדרואיד הזקן וול'רינדן קורא בשמה, ורואה שוב את הרקיע מוכה הברקים, ואת הצללית הרחוקה של הגבעה נישאת כמו צל שחור מעליה.
תחושת הבהילות והסכנה שבה ומכה באלאריס, והיא אוזרת את כוחה ופשוטו כמשמעו, רצה בעקבות הכיוון המשוער שאליו מוליכים העקבות המטושטשים של קאליסטה.

ההתמודדות על ראש הגבעה:
סערת ברקים 'יבשה' משתוללת מעל הגבעות, צובעת את הנוף האפל שוב ושוב בכחול מטאלי; אלאריס רצה, כאשר וול'רינדן הזקן עושה כמיטב יכולתו לכשול ולדדות בעקבותיה. נתיב העקבות מוליך הישר אל הגבעה שמעל אפיק הבוץ, ואל שולחן האבן הפולחני שעומד בראשה, מוקף מעגל אבנים עתיקות.
קולות מפחידים עולים מהפסגה, כאשר אלאריס מתקרבת; מישהו נוהם מעין פקודה, ונענה בצחוק מטורף מצידה של קאליסטה ("רוצה אותי, מוח פטריה? בוא וקח אותי!"); כאשר אלאריס מנסה להעפיל, היא שומעת את קולו של לורקאנד, שנחבא מאחורי אחת המשוכות, קורא לה לבוא אליו ולתפוס מחסה.
מיד לאחר מכן, נשמעת צרחה איומה; שני כשפים מתנגדים, וגשם קטלני של ניצוצות מחושמלים מומטר לכל עבר, ויכול להסב נזק כבד למי שנכשל בתפיסת מחסה מהירה מאד; ביחד עם הברקים, אלאריס מגלה חתיכות בעלות צורה מטרידה בהרבה- שמתגלות כחלק מהכתף והזרוע, וחלק מתגלגל אחר הוא שרידים חלקיים מראש עם מה שהיה פעם זקן כהה, שעדיין מעלה עשן כבד של חריכה –אלאריס מזהה מיד את הדרואיד האפל שהנהיג את אנשי הפטריה.
לורקאנד מושך את אלאריס למחסה; הוא פרוע ופצוע קלות; הוא אומר לאלאריסש"דאהל-דאגור קראה לידידה שלה, והיא נענתה" הוא ניסה לעצור בעד קאליסטה, אבל היא היתה חזקה מדי עבורו.
וולרינדן הזקן, שמדדה במעלה הגבעה בזעף ומדביק את אלאריס לאחר כמה דקות, זועף עוד יותר מהרגיל; ולא ממש מאושר לראות את לורקאנד. הדרואיד הזקן מעיר, שבכל פעם שמשהו אפלולי קורה בצללי המחוז הזה, ידי הפיות בוחשות בו מתוך הערפל. לורקאנד מכחיש בתוקף שהקלאן שלו עומד מאחורי המאורעות האפלים.
קאליסטה, שחשה ככל הנראה את הדמויות, צורחת לעברן, מטורפת לגמרי. היריב הקודם לא היה אתגר; היא מלגלגת. המין שלו נועד לשרת, לא לצוות ("זה כל מה שאתם יכולים להשליך כנגד הרעם?!").

בלב מפרפר מאימה, אלאריס מובילה את החבורה כלפי מעלה, לעימות מול דמות האימים המטורפת שהיתה פעם קאליסטה; נדמה, כאילו הכוח הכפיל את גובהה של הלוחמת, וגורם לה להראות אפופה בברקים; עיניה הן ברק חי, יוקד בשנאה וביוהרה. רסיס האודם שלה בוער כמו כוכב נופל על חזה.
"עוד אתגר? טוב מאד. הוא בחר בי, בי, בי! אני האלופה של אדון הרעם!"
אלאריס צועקת לעברה, מתחננת בפניה להקשיב להגיון; לרגע, נדמה שקאליסטה מזהה אותה באורח עמום ונאבקת בזכרונות; אבל הטירוף חזק מדי, ומתלקח מיד בשנית. היא צורחת שאלאריס מקנאת בה, שהיא באה לקחת ממנה את הכוחות החדשים שלה. "אז תלחמי בי על זה! תלחמי בי!"
רעם מתגלגל, כמו בתשובה, וכל הגבעה רועדת באור כחול פראי; לורקאנד שב ואומר לאלאריסשדאהל-דאגור לקחה את ידידתה, כפי שלקחה רבים וטובים יותר לפניה. קאליסטה מגיבה בשנאה פראית, ומשגרת בהם חזיז ברק שמחטיא אך בקושי; היא לועגת לאלאריס שאם היה באה לשסות בה את "פיית המחמד שלה", נראה מה אלאריס תרגיש כשהיא תקצוץ את לורקאנד לחתיכות; אלאריס תמיד האפילה עליה, תמיד חשבה את עצמה לטובה יותר; לא עוד!
וכך, נפתח הקרב על ראש הגבעה; דמות האימים של קאליסטה מתגלה כבעלת הגנות טובות בהרבה משל הדמות המקורית, וכח סבל שעולה עליה עשרת מונים, ומקשה להכריע אותה באמצעים רגילים; הילת הברקים שלה מסוגלת להסב נזק כבד למי שפוגע בה פגיעה פיזית; התקפות החרב שלה מטעינות את יריביה במעין 'מטען חשמלי', שמאפשר לה להסב להם נזק הולך וגובר ככל שהקרב נמשך. אם לא די בכך, היא מסוגלת להפעיל, מדי מספר סיבובים, אחד מהכוחות הבאים:
טבעת חשמלית שמתפוצצת סביבה, ומסבה נזק ברקים כבד לכל יריביה, בעיקר למי שעומד בטווח פנים אל פנים; חזיזי הלם חשמליים שפוגעים במי שעומד רחוק יחסית ממנה, ומסוגל להפיל דמות על ברכיה ולשתק אותה באורח חלקי לזמן קצר ("על הברכיים, תולעת!"); ויכולת, פעם אחת באמצע הקרב, לזמן יצורים חשמליים מעופפים שמזכירים צרעות כחולות-בוהקות ("גם לי יש עורבים משלי, אלאריס!").

לורקאנד, לעומת זאת, מתגלה כבעל כוחות הגנתיים מעולים; אמנם, ההתקפות שלו לא מסבות בדרך-כלל נזק כבד, יכולת התמרון שלו עם המגן המבהיק שלו, מגלה כשרונות הדיפה מעולים, כמו גם יכולת גבוהה למדי להסב אליו את רוב תשומת הלב של היריבים ולהגן על הדמויות האחרות; מספר פעמים, הוא הודף מהלומות חרב רצחניות, שנראה היה שהן עומדות לחתוך אותו לשניים.
וולרינדן הזקן, מנגד, שולט במעט מאד יכולות התקפה והגנה, אבל ניחן במספר יכולות חיוניות למדי לקסמי מרפא וחיזוק, שמסייעים להמתיק את הכוח הקטלני של הילות הברקים והפיצוצים החשמליים שקאליסטה מפוצצת סביבה.

המכניקה של הקרב, בנויה על שתי פונקציות: ספירת סיבובים, עד להתפתחות חשובה שעתידה להתרחש בתום הסיבוב העשירי, וההפעלה – החצי מכוונת בשלב זה – של הכוח הדרואידי החדש שדבק באלאריס בתוך הערפל: בכל פעם שהתקפת חץ או קסם של אלאריס פוגעות בגלגול גבוה מאד, הן יוצרות אור-פיות (wisp) שסובב את המטרה או שדה הקרב.
בשלב זה, אלאריס לא יודעת כיצד להפעיל את הפיונים באורח אקטיבי, אבל הנוכחות שלהם הולכת ונצברת סביב קאליסטה ככל שהקרב נמשך ואלאריס מצליחה לפגוע בגלגולים גבוהים. המכניקה, ועימה גם האורח בו הקרב יסתיים, הינה פונקציה של השאלה, האם אלאריס תצליח לצבור שבעה אורות פיה סביב קאליסטה לפני שיעברו עשרה סיבובים (אפשרי, משום שרוב ההתקפות שלה כוללות יותר מגלגול אחד לסיבוב, ואחד הכוחות שלה – גשם חיצים – כרוך בארבעה גלגולים); או לחלופין, אם היא תכשל, כמה אורות-פיה יהיו סביב קאליסטה בסוף הסיבוב העשירי.
בפועל, אלאריס מצליחה לצבור מספיק אורות-פיה בערך בסוף הסיבוב השמיני של הקרב, כאשר החבורה אמנם ספגה התקפות ונזק לא מועט, אבל כל הדמויות עדיין עומדות על הרגליים.

הסיום של הקרב: קאליסטה צורחת ומסתחררת סביב עצמה, כאשר האורות התועים מסתחררים סביבה, מכים או לוחצים באורח מוזר על ההילה החשמלית שמקיפה אותה; ואז, בבת אחת, נשמע קול פקיקה ורחש; ההילה החשמלית מהבהבת ודועכת במהירות; קאליסטה צורחת בזעם, אולם ברגע שההילה דועכת, קורסת על ברכיה, ומספיקה ללחוש:
"אלאריס, מה לכל הרוחות-"
ואז היא נופלת על פניה, חסרת הכרה; הגביש האדום האהוב שלה נשמט מחזה, דהוי וחסר כוח, ומתגלגל באוושה עמומה על העשב החרוך. אלאריס לא מאבדת שניה, ולאחר שהיא מבינה שאין בידה כוח שיכול לנפץ. את רסיס האודם המקולל, היא משליכה אותו בכל כוחה, לעבר נהר הבוץ שמתחת למצוק, כדי שיסחף ויעלם עימו לנצח – או לפחות, יצא לזמן ארוך מאד מהישג ידה של קאליסטה.

אנשי מחלקת מבצעים מיוחדים והתגלית המרה
חושיו של לורקאנד מבחינים בסכנה החדשה ברגע האחרון, והוא מושך את אלאריס ומסייע לה לגרור את קאליסטה חסרת ההכרה, כאשר הוא משתמש בחפץ קטן ומוכסף בכדי להפיץ סביבם ערפל כבד, עד שהעולם מסביב הופך מטושטש והזוי – הצלה של הרגע האחרון ממש, משום שחיצים ולחשים מדוייקים מאד מתחילים ליפול במקום בו התרחש הקרב לפני דקה קצרה.
אנשים צועקים בחוץ, קוראים למישהו אחר שהוא קוסם, ומתקשים לקבל את העובדה שמה שנראה להם כמפלצת ענקית ומתיזת ברקים על ראש הגבעה, נעלם בלא להותיר עקבות; חרף הערפל והצללים, תריסר האנשים שצצו וסוגרים על ראש הגבעה נראים מיומנים מאד.
לחרדתה, מהשיחה ביניהם, אלאריס מבינה שמדובר בלא פחות מכוח מובחר ממחלקת המבצעים המיוחדים של התאגיד – שנשלחו בעקבותיה, עם פקודה מצמררת, שהם מכנים 'נוהל ולא נודע': את אלאריס יש לקחת בחיים למקום לא ידוע, ולהרוג כל מי שאיתה ("גם את הבת הארורה של המלך, אם תמצא כאן"), כדי לוודא שאין עדים.
ברור מהשיחה, שכמה מאנשי התאגיד מאד לא מחבבים את ההוראה, וגם מאשימים את 'השלומיאליות של בלק' שהביאה למצב הזה), אבל ההוראות ברורות וניתנו מהרמה הגבוהה ביותר – ככל הנראה מרג'ילורקאסו בכבודו ובעצמו. אלאריס מבועתת; אם לא די היה בטירוף של קאליסטה, כעת – וביתר שאת ככל שהיא ממשיכה לצותת – היא מבינה שגורלה נחרץ, לפחות במובן זה שהיא לעולם לא תחזור עוד הביתה, אל החיים הנוחים וחסרי הדאגות שאהבה ותמיד הצליחה להאמין קודם שתשוב עליהם, לאחר שהבעיות יפתרו.
פרטים נוספים שעולים בשיחה ובויכוח בין אנשי התאגיד, מאירים עוד פרטים מן הפרשיה, הגם שבאורח חלקי מאד. התאגיד משוכנע, שמתחת לגבעות היכנשהו טמון לא סתם אוצר, אלא מאגרים של מתכת מכושפת ורבת עוצמה, והוא מעוניין לשים עליה יד – בעיקר לפני שהמורדים של אלאריק יעשו זאת (נראה, שלמרות שאלאריק עצמו מת, הצל שלו רודף את רג'ילורקאסו כמו סיוט); התאגיד חולם לאו דווקא על "קשקושי חרבות ושיריונות קסומים, כמו החשיבה המוגבלת של הריאקציונרים', אלא על מכונות וגלגלים שיניעו סדנאות, מחומר חזק פי עשרה מפלדה.
לורקאסו וחלק מאלו שמתחתיו משכנעים את עצמם, במושגים כמעט משיחיים, שזו 'מלחמה בין האור לחודש, בין הקדמה לבערות'; אם התאגיד לא ישתלט על זה, המורדים יעשו את זה וישתמשו בזה נגדו. הם מאמינים שקפטן קונינגטון עבד בסתר בעבור המורדים, והדבר קשור ל'דם העתיק והמקולל שזורם בעורקים של הבת שלו'... ומעבר לזה, 'למעלה חושדים שהיו לאלאריק עוד בעלי ברית, חזקים ועתיקים'. לכן, הם חייבים לפעול, וגם לעשות פעולות אכזריות מאד אם אין ברירה.
לורקאנד, מצידו, מכחיש בבוז גלוי את הטענות שהעם שלו התערב במאבקים בין בני האדם; הוא גם לא חושש שהתאגיד יגלה כיצד חוצים את הערפל ומוצאים את המבצרים של קלאן פעמון-הערפל, דבר שכמובן היה "מחייב את האדון והגבירה להגיב בדרך אכזרית מאד' (הפחד האמיתי שלהם, הוא רומז, הוא שמישהו גרוע בהרבה יגלה אותם). מנגד, הוא מעיר שמישהו מבני-האנוש גילה את הכוך הישן-נושן של קאהל-ראמדור, מלך-העורב שהפנה את כוחות הדרואיד שלו אל הצד האפל, והתאגיד חופר שם כדי למצוא את דלתות הצללים.
וול'רינדן הזקן מעיר, שעדיף היה להסתלק ולתת לתאגיד לאכול את הדייסה שהוא עצמו בישל; האגדות העתיקות של עמק המלכים צופנות רק מוות למי שמחטט בהם; אדרבא, יחפרו להם כרצונם, ובוודאי יעלמו אל תוך העלטה – וברוך שפטרנו.

קאליסטה ממלמלת מפעם לפעם, מתוך שרידי חלומות הטירוף, על אדון הרעם (שמו של קאהל-ראמדור לאחר שפנה לאופל); שיהרוג כל מי שיגע באוצרות שלו. אבל מלמולי הטירוף שלה הולכים ונחלשים, כאשר שרידי הקסם מתפוגגים ממנה.
אלאריס מתנגדת לדעתו של וול'רינדן, ולא רק משום שהיא חשה שצריך לעצור את התאגיד; אלא גם ובעיקר מתוך חשש, שהם מחזיקים באבא שלה, ורצון לגלות היכן בדיוק.

הדמויות מנסות להתחמק בתוך הערפל, כאשר הקוסם של התאגיד מנסה לגלות אותן בעזרת קסמי גישוש; מה שיוצר כמה דקות מתוחות מאד עבור אלאריס וחבורתה. אבל בסופו של דבר, למרות הסכנה וכמה קסמים מאיימים שנורו לערפל סמוך אליהן, החבורה מצליחה להתחמק, ולהתקדם אל תוך מדף סלע חשוך שמטפס מעל עמק המלכים המתים, חולש על קרקעיתו מוצפת הבוץ מגבוה.
קאליסטה מתאוששת בהדרגה, מהר בהרבה מכפי שציפה לורקאנד; היא עדיין אפופת קורי חלומות, הגם שכאשר היא מתחילה לתקשר שוב עם הסביבה, היא מאשימה את אלאריס (לא ברור בדיוק במה), ומצד שני טוענת שהיא לא זוכרת כלום מן המאורעות וממה שקרה לה ועשתה תחת השפעת הקסם של קאהל-ראמדור. לורקאנד חושד, שמשהו מהקסם עדיין פעיל בתוכה, ויכול לתקוף שוב או להמית אותה בהמשך.
אלאריס לעומת זאת נבוכה וכעוסה; המילים שצרחה לעברה קאליסטה כאשר הטירוף שלט בה הבהירו לה יפה את עוצמת הטינה והרגשות הקשים של קאליסטה כלפיה; והשילוב של זה עם ההבנה שהיא לא חוזרת הביתה יותר, ולמעשה אין לה לאן לשוב, הופכים אותה כעוסה, מרירה ותוקפנית מאד.
החבורה עושה את דרכה לאורך מדף הסלע, כאשר אנשי התאגיד – גם אם לא גילו אותם, חושדים במשהו והקוסם שלהם מטיל קסמי גילוי; החבורה עוברת מאחורי כתפיו המפוסלות של אחד ממלכי האבן, שבוהה נכחו במבט מאיים והירח זוהר בעיניו; והבוץ הנוזלי עדיין משקשק, אי-שם נמוך למטה.
כעת, לורקאנד מספר על מה שגילה, כאשר עקב אחר העקבות שהובילו לערוץ; שלושה שחורי-עור, שני גברים ואישה, נפגשו עם חבורה גדולה של אנשים (שאינם שחורי-עור) ליד פתח גדול שנפער בסלעי הערוץ, ושחשוד בכך שהוא אכן הכוך הישן של קאהל-ראמדור; נראה, שהם אכן חופרים בפנים, באורח שמדאיג את לורקאנד מאד; אבל מנגד, אם אכן מדובר באנשי התאגיד, שמזלזלים לגמרי במסורות העתיקות, הרי מה שהם אינם יודעים הוא, שיש עוד פתח לכוך, גבוה בהרבה, שנועד במקור להכניס לתוכו קרני ירח ולשבור אותן, כדי להפיק תועלת מהכוח המאגי שלהן. הוא יכול להוביל את הדמויות לשם, ולנסות להכניס את החבורה פנימה בדרך ההיא, כדי להתחקות אחרי מה שמתכננים אנשי התאגיד.
אלאריס מסכימה בלב ולב, תוך שהיא מבינה שיהיה אשר יהיה גורלה של קאליסטה, וגם אם תחלים לגמרי, קרב הזמן שהיא תפרד ממנה, ובכך תותיר מאחור עוד אחיזה, כמעט אחרונה, בחיים הישנים שלה; מנגד, היא מבינה שהקסם העתיק שהיא קשורה בו, מסכן את קאליסטה יותר ויותר ככל שהזמן חולף; והיא לא רוצה את מותה של ידידתה-יריבתה על מצפונה. וולרינדן הזקן לא נלהב במיוחד מהרעיון, אולם מצד שני, גם לו אין לאן לחזור, לאחר שה"בני-פטריה" הרגו את אחיו ואת המשפחה של אחיו עימם התגורר; וחובת נקמת-הדם שחלה עליו מחייבת אותו, במידה רבה, להתחקות אחרי מי שעבד עם אותם יצורי פטריה ולגבות ממנו את דם שארי-הבשר הקטולים שלו.

החבורה מתגנבת בעלטה ובערפל על פני מדף הסלע; פעם אחת, הם כמעט מתגלים בידי אחד ממטילי הלחשים של התאגיד, שרכוב על מה שנראה כדרקונית עקעק מכוערת ובעלת חושים חדים למדי, שהוא מכנה אותה בשם 'ראדיה', וצרחת ה'אז'נה, אז'נה, אז'נה' שלה מהדהדת מסביב.
הדמויות חומקות מלחש גילוי שמורכב מאורות משוטטים, ומונעות מהדרקונית העקעק לאתר את המיקום שלהם באורח שיאפשר לה להשתמש בהתקפת נשיפת הגאז המחליא שלה.
אם לא די בסכנה הזו, הרי שגם לטאות ענק מקננות כאן, בנקיקים הלחים והגבוהים שמעל הערוץ, ומהוות סכנה נוספת עבור החבורה; קאליסטה מאד לא מרוצה, מהדרך בה מובילים אותה כשהיא קשורה, כאילו היא מטורפת מסוכנת, והדרך בה פרקו ממנה את החרבות שלה; והיא רותחת – בעיקר על אלאריס, וטוענת כי בגלל השחצנות של אלאריס, והדרך שהיא חסרת נשק, החבורה תקטל במוקדם או במאוחר.
(מצד שני, היא מתעניינת מאד בכוך, וכנראה עדיין חולמת על נשק קסום שתמצא במעמקיו, מלבד פיסת החרב השבורה שהדמויות מצאו ביום הקודם).

הכוך של קאהל-ראמדור, המפלס העליון
לורקאנד מוליך את החבורה דרך שביל צדדי, אל סלעים שיוצרים תצורה מוזרה, אבל קשה לגילוי בעיניו של מי שלא מכיר את הדברים הללו; אלאריס חשה, במעורפל, תחושה לא נעימה של כוח רצון אפל, עודו עמום, אבל לא רחוק מאד, שמגשש אחריה באיטיות; לורקאנד אכן מוצא בור מעגלי, שהיה מכוסה וקשה מאד לגילוי, ומסמן לדמויות להטיל חבל פנימה.
הדמויות יורדות בזו אחר זו בחבל, נאבקות לשמור על שיווי משקל ולא לאבד את האחיזה וליפול למטה; דפנות הבור מסביב חשוכות מאד, אבל אלאריס מזהה אבנים שנוצצות חלושות באור הירח, חרוטות בכתב רוני עתיק, מסולסל ודהוי מאד, שנראה שהן מעבירות את האור מהאחת לשניה, במורד הפיר האפל, אל תוך המפלס שמשתרע מתחתיו. ככל שהיא בוחנת אותה יותר, כך היא מבינה עד כמה המערכת הזו של שבירת קרני אור היא מתוחכמת ועשויה בדיוק מופלא.
באמצע הירידה, נפתחת על הדמויות מתקפה- בדיוק כאשר רוב החבורה תלוי בין השמיים לארץ; מפתחים בלתי נראים בקיר המעגלי, בוקעות ונופלות עליהם חרפושיות גדולות, דומות מדי לשרידי היצורים שאלאריסוקאלסיטה גילו באיון הבוצי, ליד היד הנשית הכרותה המוזרה. החרפושיות הללו סגולות, והגב שלהן נוגה ומגלה חריטות מוזרות למגע אור קרני הירח. הנשיכה שלהן רעילה, ומסוגלת לגרום חולשה ולטשטש את הדמות, כך שתושפע ממעין-לחש בבואת-ראי דמיוני, ותבזבז התקפות עליו במקום על החרפושית עצמה.
הגם שלפחות אחת הדמויות מסיימת את המסע בחבטה קשה בקרקע, כאשר החיפושיות עטות עליהם, חלק מן המתקפה נהדף בשל הקליעות של אלאריס; שתופסת עמדה למעלה ומטווחת את החרפושיות בקלות יחסית; לאחר מכן, היא מחליקה על החבל כלפי מטה, ומצטרפת אל שאר הדמויות באולם עתיק ומוזר, מוצף במי-אפסיים עכורים.
החבורה נמצאת באולם קטן עם תקרה קשתית, שהבור ממנו נכנסו הדמויות הוא חור שחור במרכזה; המים מגיעים עד הברכיים, מבעבעים קלות, בעיקר לפני דלת מוגפת וכפולה עם שרטוטים מוזרים שנראים כמו מגדל מוכה ברקים, שכנפיים מעטרות את חלקו העליון. נקיקים אחרים נקרעים בקירות בכל הצדדים; ושרכים לחים וגועליים גדלים ביניהם.
רגעים קצרים לאחר שההתקפה הראשונה נהדפה, החרפושיות חוזרות, בכח גדול בהרבה, בוקעות כעת מכל הנקיקים הצדדיים; מלבד חרפושיות הירח הסגלגלות, תוקפות גם-

חרפושיות בהירות יותר, שנראות כמשקפות אור-כוכבים; הנשיכה שלהן מנגעת את הדמות באשליה של נחיל חיפושיות זוהרות שמרחף סביבו,. ומכה אתה הקורבן בעונשין מצטבר לגלגולים.
חרפושיות בגוון קטיפה כהה, שהנשיכה שלהן מנגעת בקללה קסומה שגורמת נזק מתמשך, וטוענת את הקורבן במטען מאגי, שכאשר הוא מצטבר לעוצמה מספיקה (כשפגעו מספיק נשיכות), היא מכה את הקורבן בלחש היפוך כח משיכה, שיטיח אותו מעלה, אל תוך התקרה, ואזי שוב יפיל אותו בעוצמה רבה לרצפה;
חרפושיות בגוון כחול מטאלי (חרפושיות רעם), שכל נשיכה שלהן טוענת אותן בשיריון חשמלי שהולך ומתעצם עם כל נשיכה מוצלחת, גורם נזק למי שתוקף אותן פנים אל פנים, ומעצים את הנזק שהחיפושית גורמת בהתקפות נוספות. כאשר העוצמה שלה מגיעה לדרגה מסויימת (לא קרה בפועל בקרב הזה), החרפושית משחררת את כולה בטבעת חשמלית קטלנית שהיא מפוצצת סביבה.

כעת, אלאריס והדמויות האחרות נכנעות, בלא רצון רב, להפצרות הקולניות מאד של קאליסטה, מתירות אותה ומשיבות לה את החרבות שלה, בכדי לא להשטף בגלי החרפושיות התוקפות מכל הכיוונים.
הקרב משתולל מסביב, והחבורה נאלצת להאבק בכדי לשרוד את החרקים הרעבים, המכושפים; אולם בסופו של דבר, לאחר שיותר מדי חיפושיות נכנסו לחדר, ויותר מדי תנועות פראיות נעשו על הבוץ הדלוח שעל הרצפה, נופל דבר- החדר מוחרש בשאגה של מים, וקול פקיקה וקריסה; למעשה, הבוץ וחלקי הרקבובית שחסמו פתח מסורג גדול במרכז החדר, לא עמדו בלחץ של המים והמשקל הנוסף שנע עליהם, וקרסו, שואבים את כל המים פנימה, ליפול בעוצמה רבה אל תוך מפלס תחתון יותר-
הדמויות נדרשות לגלגול הצלה בכדי לא להשאבולהחבט בעוצמה רבה בסורגים העתיקים, אבל אלו האחרונים מונעים מהחבורה ליפול ממש ביחד עם המים. יתרת החרפושיות מאבדת את החשק להמשיך ולהלחן, פורשת כנפיים ונסוגה בטיסה אל תוך פתחים צדדים ואל החור שבתקרה.

אי-שם מלמטה, נשמעים הדים; נקישות של מתכת, וקללות נזעמות של אנשים, מופתעים ממפל המים העכור שירד מלמעלה; אולם צעקה מאיימת קוראת לסדר, ונדמה לאלאריס שהקול דומה יתר על המידה לקולו של נורמן בלק, והוא משוכנע שהם מתקדמים, ומפולת המים היא סימן לכך שהדלתות העתיקות עומדות להכנע.
("תחליטו, מטומטמים. ממי אתם מפחדים יותר? מקצת מים נופלים, או ממני?!")
קאליסטה, לעומת זאת, נמשכת אחרי נצנוץ באחד הנקיקים הצדדיים, מה שמסבך את הדמויות עם יריב נוסף בדמות זחל מערות שמן ורעבתני; היצור יורק לעבר הדמויות חומצה, אבל החבורה מצליחה להכריע אותו בלא בעיות קשות מדי; בין השרידים שלו, כאשר קאליסטה נוברת בהם בחמדנות (ואלאריס מחרה מחזיקה אחריה, 'כדי להשגיח שלא תשים יד על שום רסיס מקולל חדש'), נמצאים כמה וכמה חפצי ערך, לרבות אגרטל פולחני שמבהיק בכחול חשמלי, כמה שרידים חומר שוועני... ורסיס נוסף של להב חרב מנופצת, דומה באורח חשוד לשבר שהחבורה מצאה בתוך מפל הבוץ.
אם קודם דובר בחלק מהלהב, כעת מדובר בחלק קטן נוסף, שמחובר עדיין לניצב. הניצב במצב גרוע מאד, אבל עדיין ניתן לזהות שמדובר במלאכת מחשבת, ושהאבן שחושלה לתוכו היא יפיפיה, שגולפה באומנות באורח שמדמה חלק מקונכיה.
ובינתיים, בעוד אלאריסוקאליסטה שבות להתווכח בדי-כעס, נראה כאילו מנגנון סודי שהפעילו המים, נטרל את המנעול של הדלת הכפולה שבקצה האולם בו לחמה החבורה בחרפושיות; הדלת נפתחת באיטיות, משחררת קיטונות של צחנה ואוויר עומד ומבחיל.
בחשדנות, החבורה מפלסת את דרכה כעת במורד המסדרון, שהיה פעם מדרגות יורדות שהתבלו כמעט לגמרי; הקירות זולגים שרכים ורפש נוזלי דוחה; ופה ושם, קרועות בהם שקערוריות; התקרה קשתית, גבוהה ואפלה, עומדת בניגוד לקירות הצדדיים הצרים והירקרקים.
החבורה נמצאת בעונשין לכל הגלגולים וההתקפות, בגלל הצחנה הרעילה למחצה של המקום; אם לא די בכך, אלאריס מבליעה צרחת גועל, כאשר היא מגלה שהשקערוריות בקיר, לא רק שורצים חיפושיות קטנטנות, אלא שהחרקים רוחשים בתוך מה שנראה כחלקים ארוגים של מתכת ועצם-
אלאריס רוצה להקיא, כאשר היא מבינה שנגעה בפנים ירקרקות, שלדיות; אדם מת חנוט עמוק לתוך הקיר, אכול חזזיות אבל עדיין עומד עם חלקי שיריון חלוד ובידיים גרומות שלובות, עם סמל מטושטש של פטיש וחזיז ברק על שרידי שיריון החזה...
והוא לא לבד; המסדרון מלא כולו חיילים מתים, קבורים בעמידה בתוך הרפש המצחין, חיפושיות קטנות נכנסות ויוצאות מתוך הלסתות וחורי העיניים הריקים שלהם, שעמוסים בקורי חזזיות; ואז, אחת הדמויות דורכת לרוע המזל על מלכודת תיל ממעיד שחבויה בתוך הטחב על אחת המדרגות; המסדרון כולו רועד, והמתים נופלים בזה אחר זה החוצה, ומתרסקים על האבן העתיקה; גולגולות ישנות ניתקות ממקומן, מתגלגלות ומתנפצות...
אלא שהסכנה האמיתית נובעת מחור אפל שנפער בתקרה, ממש מעל ומאחורי הדמויות, וממה שנראה כגוש סלע עצום בדמות כדור, חום-שחור ענקי, שמתגלגל במהירות במורד המסדרון, לעבר החבורה.
בעצתה של אלאריס, הדמויות – במקום להמלט ממנו אל תחתית המסדרון (שם הדרך מתרחבת לדמות מטושטשת של אולם רחב יותר), תופסות מחסה בכוכי הקבורה הריקים, ומניחות לסלע האדיר לחלוף על פניהם ולהתגלגל למטה.
ברגע הבא, מתגלה כמה אלאריס צדקה ברעיון שלה; במאוחר, מתגלה שהסלע הענק לא היה עשוי אבן, אלא רפש לח וצפוף, שמדרדר מטה כשהוא מתיז זוהמה לכל עבר, וכאשר הוא מגיע לקצה התחתון של המסדרון, מפעיל את המלכודת האמיתית: לחצן אבן קשה מאד לאבחנה מתחת למדרגה התחתונה, ממש בפתח האולם שמעבר, שמפעיל מלכודת ברקים רצחנית ש'מטגנת' את כדור הרפש הענקי מיד, והיתה 'מטגנת' בנזק רצחני כל דמות שהיתה נלכדת בכדור ומדרדרת איתו, או רצה לפני הכדור ונוחתת עליו בעצמה (אז היתה סופגת את שיא הנזק באורח שיכול היה בהחלט לחסל דמות במכה אחת, בגלגול גרוע מספיק).

ההיכל התחתי יותר, לאחר שהמלכודת התגלתה וכדור הרפש התנפץ, דומה למדי לקודם, מלבד פסלי חיילים דוממים והרוסים למחצה לאורך הקירות; ופסל נגוע בחזזיות של מלך עתיק. נדמה לחבורה, שהיא שומעת הדים, אולי הדי מלמולים, אי-שם מאחד הפתחים הצדדיים...
אולם לפני שהחבורה מספיקה להתקדם או להחליט מה לעשות, מתפרצים שני יריבים קטלניים אל ההיכל, באים מתוך המסדרון שהחבורה יצאה מתוכו רגע קודם- חיפושיות זבל ענקיות, גדולות יותר מגודל סוס, מזמזמות למטה בעקבות כדור הרפש הענקי שלהן, זועמות למדי ומלאה בכוונות רצחניות כלפי החבורה. אלאריס מטווחת אותן בעת שהן מסתערות, ומצליחה לצלוף בהן מספר פעמים; ואזי הקרב פנים-אל-פנים מתחיל.
היצורים העצומים משוריינים להדהים; ההתקפות שלהן, מלבד הנזק הישיר, מנגעות את הנפגעים בריר מחושמל שגורם נזק נמשך, ומקנה ליצור בונוס לגלגולי פגיעה ולנזק של ההתקפות הבאות על אותו קורבן; בנוסף, נוצרים אגב כח מטענים חשמליים שאם הם מצטברים לרמה גבוהה מדי, הם יוצרים פיצוץ שפוגע ומסב נזק כבד לכל החבורה.
לאחר שהיצורים מוכרעים סוף-סוף, אלאריס בוחנת את הפסל, שמעליו חרוטה כתובת בכתב עתיק ודהוי, ולפניו שני כנים עם גביעים עתיקים. למעשה, מדובר במעין חידה: הכתובת מדברת על שישים-ותשעה שומרי הראש של אדון הרעם; והתשובה הנכונה היא לסובב את הגביעים (שמתגלה שהם מחוברים בבסיס למנגנון נסתר), כך שהידיות שלהם יחווה בכיוונים של שש ותשע, בהתאמה.

כך, התבליט נכנע ומסתובב, חושף מערה נוספת מאחוריו; דומה למערה עם כדור הרפש, אבל בזו הפעם מאוזנת ולא יורדת כלפי מטה. כאן, נראה שרוב השלדים על הקירות כבר הוכו והתמוטטו החוצה, מתרסקים לחלקים על הקרקע; שרידי חיפושיות פזורים בכל מקום, וכן שרידים של זחל מערות רעבתני ענק; בחיפוש החבורה מוצאת קרעים של גלימה ורמזים נוספים לכך שמישהו היה כאן לפניהם ולחם באומץ, אבל ככל הנראה סיים בסוף טראגי למדי.

השיחה בעבר האחר של הקיר:
כעת, המלמולים קרובים יותר, באים מהמשך המנהרה, וכפי שהדמויות מגלות, למעשה מעבר לקיר; הדמויות מתגנבות קדימה ומנסות לצותת; הקולות הם אנושיים, דוברים בהידרוסטים בניב זר; רוב הקולות, אחד מהם קול לגלגני של אשה, מדברים בעגה שמסגירה את העובדה שם אותם שחורי-עור שהחבורה עקבה אחריה; ואילו קול אחד, שנשמע עכור ונוטף רוע, דומה מדי לדרך הדיבור של מאמיני הדרקון בהם נתקלה אלאריס מעל הטוויןווילוס.
האישה השחורה, ששמה הוא ננה (הערה: מדובר אכן בקוסמת שעבדה בשביל מאסטר אדו, וששרדה את ההתקלות עם שרלוטומלווילבהידרקראון), מזהירה ש"הכוך מתעורר", ולועגת ל"בלקי בוי" (נורמן בלק), שהוא ואנשיו לא יודעים להבדיל בין כוך לבין מחצבה. היא והחברים שלה, ננה אומרת, רוצים רק לגמור את העניין הקטן שלהם כאן וללכת.
מאמין הדרקון עונה ביהירות ותוקפנות, ומאיים ללכת אל בלק ולספר לו על "הממצא הקטן שאתם מסתירים ממנו, כושים קטנים"; הם יכולים לנסות להרוג אותו, כמובן; אבל האדון שלו יחוש את זה.
ננה נשמעת מבודחת למדי, כשהיא עונה ("למה תמיד אלימות, מון? ככה זה כשמאמינים בלטאה גדולה, אני מניחה. אנחנו נסגור את הפה השחור והיפה שלנו בעניין הזה, Dude, וגם אתם תעשו את זה, אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם")
ננה מודה, שאין לה שום כוונה לחלוק עם נורמן בלק את "הממתקית הקטנה שהם מצאו כאן"; אבל עם מאמיני הדרקון היא מוכנה לשאת ולתת; היא מזכירה, שהתיבות האלו, בהם היא משתמשת עכשיו, הם של מאסטר אדונגו, ולא של אף אחד אחר, בטח לא של ה"ראשי-קיטור"; כדאי למאמיני הדרקון לזכור את זה יפה, אם הם רוצים הספקה חדשה מעיר הבירה בקרוב או בכלל.
היא מוסיפה, שמאמיני הדרקון צריכים לומר תודה לטמטום של "בלקי-בוי", שהצליח לפוצץ יותר מחצי המאגר בתוך אולד-סלאגי, ושילדה מנוזלת אחת עושה ממנו צחוק במשך שבועות.
(אלאריס חורקת שיניים, וסומק מכוער מציף את פניה למשמע הדברים)
גם כך, ננה מטעימה, אחרי כל זה יקח עוד זמן עד שתהיה כמות תיבות עם חומר מספיק כדי "להקים את ביג פאפא", ולכן לא צריך להיות אכפת לג'נטלמן של אנשי הדרקון אם הם משתמשים בתיבה אחת "להקים את המתוקונת הזו בתר קופון מהצד"
מאמין הדרקון מקשה: ומה האדון שלו ירוויח מזה?
ננה אומרת, שהתחייבות של כבוד שכאשר זו תוקם ותתחיל להפעיל את הכשרונותש"אולדוואקו" נתן לה, מאסטר אדו יגמול למאמיני הדרקון על הטובה הזו. מלבד זאת, ננה מזכירה – מאסטר אדונגו ומאמיני הדרקון, למרות ההבדלים ביניהם, חולקים כמה הבנות שהתאגיד (ראשי הקיטור) לא שותף להם: שני הצדדים רוצים ש"האריה הלבן והמושתן" ידמם קצת, וזה בוודאי לא כולל ראשי קיטור שיצאו מכאן חזקים מדי, עם חומרים למכונות חדשות שיהרגו את הבחורים של הדרקון כאן, ואת הבחורים של אדונגו בדרום הרחוק.
מאמין הדרקון מהסס, ואומר שילך להתייעץ בשקט עם האדון שלו; אבל לפני שהוא יוצא מהחדר (והדמויות שומעות את הצעדים שלו מתרחקים), הוא משגר אזהרה:
"הדרקון רואה. הדרקון יודע. לטובתכם, אל תשכחו את זה לעולם".
הכושים מתפוצצים מצחוק לאחר שמאמין הדרקון מסתלק.
"בחיי, אחותי" אומר אחד מהם "אם הייתי מתפלל לשממית גדולה, לא הייתי כל-כך מתנפח בעניין"
"הדרקון רואה, הדרקון יודע... בעיקר איך לתפוס זבובים בלשון הארוכה והדביקה שלו, מון..."
ביתר רצינות, ננה מזכירה שמאסטר אדונגו אמר שמאמיני הדרקון יהיו שימושיים, והוא כרגיל צדק; לא סתם, הוא הנכד החכם ביותר של המכשף הגדול אודונגה. בכך, היא מורה לאנשיה להגברי את הקצב לפני ש"בלקי בוי" או מי מאנשיו יבואו לרחרח כאן.

לורקאנד מצותת לדברים בארשת של מיאוס, ולרגע הוא כמעט עוין ממש; הוא מעיר בציניות מלאת תיעוב על הטפשותההידרוסטית, של העם שיצא לכבוש את העולם עם ספינות וזהב ומכונות, ובסופו של דבר הכניס את הטינופת של אדונגו עמוק לתוך האי שלו עצמו.
'כאשר הזהב שלכם יגמר, והמכונות שלכם ישחקו, תגלו שמי שהפכתם למשרתים יושב בתוך הערים שלכם ומושל בכם'; וגרוע מזה, במעשיהם, ההידרוסטים מסכנים גם את בני עמו.
אלאריס מנסה ללמד זכות על עצמה, מעט מבוהלת, ולהזכיר שלה אין חלק בכל זה; אלא להיפך, התאגיד מתעב אותה בגלל שהיא שונה, וזה זורם בעורקים שלה. קאליסטה מעקמת את אפה ומעירה משהו לא מחמיא.
וול'רינדן אומר שעדיף היה מבחינתו לסגת, ולהשאיר את הטינופות לאכול אחד את השני; אבל אם מתעקשים להתקיף, כדי לחפש מקום בו אפשר לחדור את הקיר הדק, ולחכות שאחד הרעשים הגדולים שנשמעים מפעם לפעם ממעמקי הכוך, יאפשרו הפתעה.
אלאריס משפרת את התוכנית; ומציעה שילוב כשפים בין אדמה לבוץ שלה, ללחש רוח של וול'רינדן הזקן, שילוב שלא רק מפיל חלק מהקיר הדק ומאפשר התקפה, גם ממלא את אנשיו של מאסטר אדו בבוץ ומעצים את התקפה ההפתעה.
התוכנית מצליחה היטב, והקרב בין הצדדים הוא קצר וקטלני; ננה אמנם מנסה להתגונן בעזרת הלחשים שלה, כשהיא בין היתר צועקת בלעג ש"הידרוסטים קטנים ונחמדים" שחשבו לכבוד את הארצות של העם שלה, לשרוף להם את המקדשים ולהעביד אותם בשדות הסוכר והקפה, באמת האמינו שלא ישלמו על זה מחיר? הם כאן לגבות את התשלום, אדונים לבנים קטנים, לא פני אחד פחות-
אבל ההפתעה עושה את שלה, והחבורה של אלאריס מאורגנת ובעלת יכולת מהירה בהרבה משגילו שרלוטומלוויל בזמנם. בתוך רגע קצר, שלושת אנשיו של מאסטר אדו מוכרעים; אלאריס, שזוכרת וזועמת על הרצח של סטאמפי ואנשיו במחצבה, דואגת לוודא הריגה, ולאחר מכן החבורה גוררת את הגופות לתוך חלקה של בוץ טובעני, וקוברת אותם שם.

שרידיה של קריסלוריה

כעת, מבטה של אלאריס נסב אל ה"ממתקית", או הצורה האומללה, המרוטשת והמוכה ששרועה על שולחן האבן שבאמצע החדר; ניכר שהיא לא נקטלה שם, וכנראה מצאה את מותה לא מידי אנשיו של אונגו, אלא מידי החרפושיות... בני הגורת'אמבו מצאו אותה, השכיבו אותה על השולחן, ופרשו מתחתיה גבישים אדומים ארסיים מסוג שאלאריס מכירה טוב מדי, כחלק מטקס מבעית שנועד אולי להקים אותה באורח מזעזע-
כמה שהיא מוכה ומרוטשת, אלאריס מזהה הישר את השרידים של הנפחית אדומת השיער שראתה בחזיונות, כולל ובעיקר זה בבית קאלסו; מחלק היד שחסר ממנה, ברור שהיא זו שחלק ממנה נסחף עם הבוץ; וברור, שהגם שבזמנו נראתה כמו אישה יפיפיה, התוך שלה מוזר מאד, וכולו שרידים של חומרים מכושפים שהחלו להתפורר ולהרקב, לאחר שהלחשים שהחזיקו אותם הוכו ודעכו. לצד השולחן, זרוקים גם שרידים- וליתר דיוק, החלק השלישי והאחרון (פחות או יותר) של החרב המרוסקת, שהיתה חרבה של אותה בריה מוזרה.
חלק מהתוך המתפורר שלה, מלא רסיסים דהויים ואכולים למחצה של אבנים יקרות או חומר דומה; אבל כאשר אלאריס מחטטת, היא מוצאת דבר-מה מדהים- אבן סגולה כהה, בגודל של לב, עדיין בוהקת באור חלש ודועך, כאילו פועמת בידה.
אלא שלפעימות יש מילים; זרם של מילים מבולבלות, כואבות, שנורות הישר לתוך מחשבותיה של אלאריס.
המסרים המנטליים של קריסלוריה הם חלשים, מבולבלים ומלאי כאב, לא תמיד קוהרנטיים לגמרי; אבל אלאריס מצליחה להבין חלק גדול מהם; מסביב, קאליסטהולורקאנד מתווכחים. קאליסטה מרוצה מ'העבודה היפה' על הרוצחים מהמחצבה, אבל נוכח העובדה שמאמין הדרקון חמק קודם, היא תוהה מתי הוא והחברים שלו 'ירדו עלינו'; לורקאנד מסתקרן וחושש מהאבן המוזרה שאלאריס מחזיקה, וקאליסטה מתמרמרת מכך ש"אהה, כן. לאלאריס מותר להתעסק עם חפצים עתיקים ומקוללים. הרי הקסם זורם בדם העתיק שלה, לא?"
אבל אלאריס שומעת את הדברים כמו הדים רחוקים, כי המסרים של קריסלוריה מציפים את התודעה שלה, משתלבים עם ההבהובים הדועכים בגביש המעט סדוק שבידה.
המחשבות שמציפות את אלאריס מספרות לה על יאוש, כאב והשפלה של מי שנוצרה כצעצוע כדי לשרת ולרצות את הרב-מג קרטרפליים, אולם ניתנה לה תבונה מספקת כדי להבין זאת; חיים בלא זכרונות ממשיים, בלא ילדות, בלא משפחה; אולם עד כמה ששנאה כל רגע מהקיום העלוב שנכפה עליה, כעת הישות של קריסלוריה נאחזת בשרידים שלו (עולה השאלה כיצד יש לה כזו בכלל, אם אכן היא יצירה של קוסם בן-תמותה, אבל אלאריס לא מעסיקה את עצמה בשאלה הזו כרגע); אלאריס מוצפת בפחד הנורא, החשש מלהתכלות ולהעלם, מלא להיות עוד.
ולצד זה, הזעם הנורא על 'הקפטן הבוגדני והפחדן' – אביה של אלאריס עצמה; היא היתה מוכנה למסור לו את ליבה, והוא הפנה לו עורף, בגד ובה ונמלט; אפלה וכאב מוחץ של זכרונות רגעי חייה האחרונים (למצער, בגוף שנוצקה לתוכה), כאשר כותרה מכל עבר בידי שרצים שאין להם סוף, ההבנה שמחלחלת לתוכה, שפצעיה קשים מדי; שהיא אינה יכולה להמלט עוד; שנכשלה בשליחות שנטלה על עצמה; שאבדה.
ובעוד אלאריס הלומה למחצה, הקול מתחדד לתחינה, מפציר באלאריס בלחישה מקוטעת ללכת בעקבות הכוח; אל הרעם, אל הרעם המתעורר; שתקח את האבן שבידה אליו, והיא תגמול לה; היא תסייע לה לעצור את הסכנה שהולכת ומתעוררת. היא תיתן לאויבים של אלאריס סיבה טובה לילל בכאב ובאימה. הקול משכנע אותה, שאנשי התאגיד רבים מדי; אלאריס ובני-בריתה לא יוכלו לגבור עליהם לבדם. זו הדרך היחידה שלה... להציל... את מי שיקר לה.

הלחישה אל תוך מחשבותיה מתעמעמת ונחלשת.

"אין... עוד הרבה זמן. המזבח של קאהל-ראמדור. Offering.... חפשי את מסכת הסערה. קחי אותי אליו... אני רוצה... להיות..."
ואי-שם, כמו בתשובה, מתגלגל רעם רחוק.

קאליסטה רותחת; וכאשר אלאריס חוזרת למציאות, היא תוהה בכעס כמה זמן יתקעו כאן; והיכן או אולי בכוך האפל והעמוק הזה היא תוכל למצוא- אולי חרב מכושפת או משהו דומה שיפצו אותה על המאמצים שלה. אם רק היתה יכולה לחשל מחדש את השברים של החרב היפיפיה הזו! אבל בזו הפעם קאליסטה לא צריכה הבהרה מלורקאנד כדי לדעת בעצמה, שרק רב-חשלים בעל מיומנות נעלה ממש יוכל לנסות לחשל מחדש נשק כזה; אפילו הטובים בבעלי המקצוע בווסטמור רחוקים מלהחזיק בכשרון כזה.

אלאריס מבולבלת, מפוחדת ואכולת ספקות; אבל מעל הכל, התחושה שהולכת ומתחזקת בה שהיא חייבת להמשיך; שהגורל של אביה תלוי בה; ושהרוח המיוסרת שכלואה בתוך האבן העוממת תוכל לסייע לה. גרוע מזה, מרגע שהדמויות מתחילות להתקדם שוב, אלאריס מתחילה לחוש גישוש טלפתי נוסף, מרושע ומפחיד פי כמה, שהיא מזהה מיד כמחשבות של הג'נטלמן האפל, שמגששות בגלוי אחריה; הוא יודע או מנחש שהיא קרובה, הוא חש בישות שלה, והוא מנסה לצוות עליה לבוא אליו. תחילה, הוא מנסה לפתות אותה – להציע לה עסקה בה יסייע לה, בתמורה לכך שהיא תסייע לו, ככל הנראה לבגוד באנשי התאגיד בדרך נבזית כזו או אחרת; ושלמרות שהם אויבים, יש לו ולאלאריס כמה מטרות משותפות.
אלא שאלאריס מתמלאת בתיעוב, היא אינה בוטחת ביצור המזעזע הזה, ואינה מוכנה אפילו לשקול את הדברים; הישות המגששת נמלאת בכעס, ומנסה להפעיל כוח, שאלאריס צריכה להאבק בו שוב ושוב לאורך החלק הבא של ההרפתקאה. הוא מאיים עליה במוות איטי, בכאב נורא שאין לו מרפא (עם רמז לכך שהוא מכיר את זה בעצמו, שהוא עבר תהליך דומה אי-אז).
(טכנית: הישות המגששת מאלצת את כח הרצון של אלאריס לבצע הצלה כל פרק זמן או פעולה משמעותית שהיא עושה; כל כשלון יוצר נקודות שליטה מסויימות, שמאפשרות לג'נטלמן האפל להדק את הכוח שלו ככל שהזמן עובר; בשלב מסויים- שאלאריס למזלה לא הגיעה אליו- היא היתה מתחילה לספוג פרצים של נזק הלם, עד שהיא היתה מוכרעת בסוף)

מכל מלוויה של אלאריס, רק לורקאנד חש את הנוכחות האפלה, ומנסה לתמוך באלאריס, גם אם באורח עקיף ומעודן (אולי מעודן מדי).

החדירה למפלס המרכזי של הכוך
החבורה ממשיכה בכיוון אליו הלך מאמין הדרקון, ומגיעה עד מהרה להתפצלות דרכים; דרך אחת, רחבה יחסית, ממשיכה ישר ובאורח מאוזן; שתי ההתפצלויות הצדדיות עולות כלפי מעלה. השמאלית רחבה יותר, עם מדרגות שחוקות נוטפות מים מגעילים; הימנית צרה יותר ותלולה יותר, עם קירות מתפתלים ומלאים בשרכים וחזזיות.
החבורה בוחרת בדרך הימנית (וכך מפסידה כמה התקלויות אכזריות מאד בצמחים מפלצתיים, שגמולן בצידן),
מאחור, נשמעים צעדים; מאמיני הדרקון חוזרים, לעבר החדר שבו שהו אנשיו של אדונגו; הדמויות מתחמקות במעלה המסדרון כדי להמנע מהתקלות.

ככל שהדמויות ממשיכות הלאה, במעלה המדרגות המתפתלות, כך הקולות העמומים של נקישות ומלמולים הולכים ומתחזקים, מגלים את הנוכחות הקרובה של אנשים רבים מאד.

וולרינדן מודאג, קאליסטה לעומתו צמאה לקרבות נוספים. בסופו של דבר, החבורה שולחת את אלאריס להתגנב את קטע הדרך האחרון, מה שמוביל את אלאריס למין מרפסת תצפית שעמודים טבעיים סוגרים אותה למחצה, ומאפשרים למי שעומד בה לצפות מגבוה על מה שנראה כמו המערה המרכזית של הכוך, שם נמצאים עשרות אנשים, מהם חופרים רבים; וככל הנראה לפחות מכונה גדולה אחת מסוג כזה או אחר.
אלאריס מתגנבת בין הצללים והשרכים, מורידה במהירות וביעילות את הקשת הזקיף שהוצב שם, שממילא עסוק בעיקר בלנסות להקשיב למה שמתחרש במערה הגדולה למטה.
בהמשך, יתר הדמויות מצטרפות אליה; אבל אלאריס שקועה בסצנה שהיא רואה- ובעיקר בדמויות של אנשי התאגיד, כולל המג שלהם, ולידו בחורה מוזרה וכחושה, עם שיער כתום מזדקר בתסרוקת דמויית ציצה; אנשי התאגיד ממורמרים ומתווכחים, נוכח העובדה שהקיר שהם חופרים מסרב להכנע- מה שגורם לרבים מהם לתהות האם הדלתות העתיקות קיימות באמת, או שמדובר בנסיון סרק לכרסם בסלע בעובי מאות מטרים, שאין מתחתיו או מאחוריו כלום.
אבל מה שמפחיד את אלאריס במיוחד, הוא האיזכורים של 'האסיר', שמסרב לשתף פעולה.
מישהו מציע 'לתת אותו לבלק, אז הוא כבר יתחנן לדבר'; אבל המג מסרב בתוקף; הפקודות של לורקאסו אוסרות במפורש לענות אותו. שלא לדבר על העובדה, ש"בלק פישל כבר יותר מדי פעמים", ו"על בעל הברית ההוא שלו אני סומך עוד פחות".
האנשים כעוסים ורוטנים; איך זה שתאגיד שמדבר על קדמה, מקריב אנשים וכסף על "איזו אגדה מושתנת על דלתות בסלע, סיפור מושתן של פיות ועשב ירוק? רווח לא יצא מזה, אני אומר לכם".
אלאריס מלאה בזעם וחשש; ומודעת בו זמנית לנוכחות הקרובה של הג'נטלמן האפל; היא לא רואה אותו, אבל יודעת שהוא קרוב, שומע בעצמו את השיחה ומגחך בלעג שקט.

כך או אחרת, גם באור העמום מאד שמעלים אנשי התאגיד, ברור שיש שם עשרות מהם, כולל אנשי מחלקת מבצעים מיוחדים; כך שאפילו קאליסטה מבינה היטב שאין שום סיכוי למגר אותם בקרב, אפילו לא בהתקפת הפתעה, ובלי להתייחס לאיום הנוסף מצד הג'נטלמן האפל ומאמיני הדרקון שסרים למרותו. הפטישים הולמים; מכונת החפירה מסתובבת ומטרטרת; גלגלים מסתובבים ומעלים רסיסי אבן- אבל הקיר העצום בשלו עומד.
ושוב, אלאריס מוצפת בקולה המתחנן של קריסלוריה, הפעם חלש יותר וקשה להבנה; קריסלוריה שבה ומפצירה בה למצוא את המזבח, לחפש את מסכת הסערה- זה הסיכוי היחיד שלה להציל-
הדמויות יורדות מחדש במדרגות, הפעם תוך חיפוש מדוקדק יותר- ואלאריס אכן מוצאת, בסופו של דבר, קבורה עמוק בתוך החזזיות שעל אחד הקירות, מה שנראה כמסכה פולחנית עתיקה.
הגילוף נראה כמו אביר עם קסדה בעלתת חודים, וכאשר אלאריס מתחילה לבדוק אותו, הוא זוהר באור חלש ולוחש לתוך מוחה "סארה, קיראק, טאראן?"
אלאריס, שלא מצליחה להבין לגמרי את המנגנון, ובוודאי מה התשובה הנכונה, מפעילה את המלכודת שעל המסיכה, שמשחררת חזיזי ברקים.
המלכודת לא קטלנית במיוחד, והתוצאות של גלגולי החמיקה סבירות מאד; אבל הרעש שהיא מקימה מספיקה כדי להזעיק את מאמיני הדרקון במעלה המדרגות הצרות.

"תראו-תראו מה יש לנו כאן-"
קאליסטה לא נשארת חייבת:
"גם אני התכוונתי לשאול את השאלה הזו. פשוט באנו להשקות את העציצים, ובאמת נזקקתי לקצת זבל לדשן בו את האדמה-"
"את חצופה מאד בתור מי שהולכת למות ביסורים"
"תתפלל לזוחל המכוער שיעשה את החרב שלך מהירה כמו הלשון שלך, טינופת. אלאריס, נסי לעשות את עצמך יעילה, לשם שינוי?".

קרב עז ניטש על המדרגות; מאמיני הדרקון, כתמיד, מיומנים למדי ומצויידים היטב, אבל מספרם מועט מדי כרגע, והם אינם מצליחים להתגבר על קו ההגנה של לורקאנדוקאליסטה במעלה המדרגות, כאשר אלאריס ממטירה עליהם חיצים מגבוה; בתוך מספר סיבובים, רובם נהרגים אולם לדאגתה הרבה של אלאריס, שניים מהם מצליחים להמלט בחזרה לעבר הצטלבות המערות.
אלאריס מבינה שהזמן הולך ואוזל; הלחישות של הג'נטלמן האפל בתוכה הולכות ונעשות כואבות ומאיימות יותר; היא נאבקת עם מסכת הפולחן, שלאחר שחרור המלכודת נכנעת מהר למדי, וחושפת מעבר אפל ומדרגות יורדות מאחוריה.

המדרגות שהחבורה מצאה יורדות לעומק; הן אפלות מאד, ומוארות רק בהבזקים כחולים רחוקים שבאים אי-שם מלמטה.
לורקאנד חש אי-נוחות; הוא חש משהו למטה, משהו פועם, מסוכן-
לרגע, הוא נאבק במשהו אלים שחודר לתוכו וגורם לו לרסס בקול שאינו שלו "הכאב, האפלה. בוגדים! בוגדים ארורים, חלושים!"
אבל אז הוא מתנער ושב לעצמו; והד רחוק מתגלגל במחשכים, כמו רעם עמום.
המדרגות יורדות למטה, והתקרה הופכת גבוהה מאד, עם מגרעות שטוחות שקשה להבחין בהם-
ובכל-זאת, כשרון הגששות של אלאריס מבחין בסכנה; בדמויות האפלות שמצטופפות על המגרעות ואורבות להם, ובדמויות נוספות משתופפות על המדרגות עצמן בהמשך; אלאריס צועדת קדימה ומנסה להידבר עם היצורים, אולם התשובה היא רק צווחה רמה, מלאת משטמה, וחניתות שעפות מלמעלה.
וכך, הקרב נפתח.
והתוקפים מסתערים בזעם, מטילים חניתות מלמעלה ורצים במעלה המדרגות.
היצורים הללו הם בשר ודם, אבל נראים כמו צל-צילו של יצור אנושי; פנים אפורות, נגועות בכתמים של אצות; עיניים אדומות חייתיות, שיער אפור ולח, מלווה לעיתים בחתימה של זקן עלוב; ידיים נוקשות ומטופרות, הגם שהם לוחמים בעיקר בעזרת כלי-נשק; עסיס צמיג נוטף מהשיניים השחורות, החדות שלהם, בוהק באור עמום.
מתוך הצווחות שלהם, אפשר להבין גם בכמה מילים מרוסקות, שמעידות היטב שאי-אז, הם דיברו ניב כזה או אחר של הידרוסטית ישנה; היצורים צווחים להם למעשה, בתוך ההתקפה, להסתלק מכאן, לפני שיעירו את האדון; לפני שיעשו אותו כועס ומעניש.

"כן-כן, מאסטר כועס" נוהמת קאליסטה "גם אני. בוא, תביא את הפרצוף היפה שלך לחרבות שלי. קרובים רחוקים שלך, אלאריס? כאלו עם דם באמת, אבל באמת עתיק?"

בסופו של דבר, לאחר שהדמויות מפלסות את דרכן בלחימה ושוברות את קו ההגנה של היצורים, הן מוצאות את עצמן באולם מעגלי, שבמרכזו עוד אחד מאותם מזבחות דרואידיים עתיקים דמויי שולחן אבן שטוח; רק שזה גדול בהרבה, צדדיו ומשטח ההקרבה שלו מלאים בחריטות רוניות נוצצות בכחול חשמלי, מבזיקות ודועכות לסירוגין; האוויר כולו מרצד, עמוס במעין חשמל סטטי; ואילו מהצדדים, נישאים ארבעה עמודים מוזרים עם כותר מגולף, זוהרים גם הם באותו אור עמום.
קריסלוריה לוחשת לאלאריס, להציב את היהלום על המזבח; אלאריס רצה קדימה, כאשר חניתות מושלכות לעברה, ומציבה את האבן המבליחה על שולחן האבן; אור פראי מתפוצץ מסביב, מתיז גיצים לכל הכיוונים. היצורים החצי-אנושיים שבים ותוקפים בזעם, באים מכל העברים, מחצי-תריסר פתחים צדדיים; גל אחר גל, כאשר מפעם לפעם, הבזקים חשמליים שמתפוצצים בחדר מסבים נזק אקראי לדמויות ולאויבים גם יחד. ובעוד הקרב משתולל מסביב, אלאריס, שכוח כזה או אחר כאילו מכניס לראשה מה עליה לעשות, קולעת אל תוך ראשי העמודים, בנסיון ליצור אור-פיות שיגרום להם להדלק;

בכל פעם שאחד מהם נדלק, אור מסמא מציף את החדר, ומסמא לרגע את שני הצדדים לקרב האכזרי שמשתולל סביב המזבח;
"האפלה... הכאב... אתם כלום, כלום-" רועד הקול ממעמקים; ברקים קורעים את התקרה, מטילים את עצמם במטרות אקראיות מסביב; וכאשר העמוד האחרון נדלק, החדר מזדעזע בעוצמה כזו, שנראה כאילו הכוך כולו מחשב לקרוס. היצורים צורחים מאימה, הופכים פניהם ונסים בחזרה אל הפתחים האפלים מהם יצאו.

("אנחנו לא אשמה, אדון. לא כאב, לא כאב!").
וברגע הבא, מתגלגל רעם; המזבח מבהיק, כאשר הוא בולע את היהלום ואור מסמא, חזק עוד יותר, עולה ומסתחרר כלפי מעלה.
"האדון מקבל את התשורה-" ההד מזכיר את קולה של קריסלוריה, אבל הוא עתיק ועוצמתי בהרבה, מלא רשעות משועשעת "ובתמורה, הוא מתיר לכם להמשיך לחיות. רוצו, עלובים! רוצו!"
לורקאנד הלום למחצה, משוכנע שהחבורה עשתה משהו נורא; וול'רינדן מיואש, וקאליסטה מפוחדת ומאוכזבת מהעדר תשורה- למשל, יכולת להשתמש בברקים כדי לחשל את החרב השבורה.
אבל כך או כך, החבורה נסה כל עוד נפשה בה, כאשר האולם מזדעזע; אבנים נופלות מלמעלה, וברקים ורעמים רודפים זה את זה באולם הפולחן העתיק, סביב המזבח שמאיר כולו;
והצחוק, צחוק עתיק, מרושע, רודף את מחשבותיה של אלאריס...

סצנת הסיום
ככל שהדמויות עולות למעלה, כך הרעשים משתנים; הכוך עדיין רועד מפעם לפעם, אבל קולות וזעקות עולים מכל עבר. אבנים חורקות אי-שם בעלטה, וההדים הולמים, הולמים במעמקים-
כעת, האוויר חריף וצלול, כמו שמיים נקיים אחרי סערה; כאשר החבורה רצה לעבר האולם הראשי, בלא שזקיפים כלשהם יעמדו בדרכם, גלגלי החפירה של התאגיד עדיין מסתובבים באיטיות, אבל כל הקיר שחפרו לתוכו נעלם, מפנה מקומו לפתח עצום וקשתי, כמו לוע של אבן שעורקיו כחלחלים-שחורים- ולמעשה, מדובר בשורשים עתיקים, קשים כמתכת, שנכנסים ויוצאים מתוך האבן כמו עורקים בגוף של חיה עצומה.
לאנשי התאגיד אין זכר; מלבד כמה כובעים, תיקים ופריטים שנפלו או הושלכו בחפזון, ומתגלגלים פה ושם על רצפת האולם. אין גוויות או דם, אבל אי-שם, עמוק מלמטה, נשמעים הדים רחוקים, שחלקם מזכירים לאלאריס יבבות-
אלא, שכאשר הדמויות מגיעות למרכז המערה, מאמיני הדרקון עטים עליהם מתוך הצללים; הפעם, חיילי הדרקון מאורגנים פחות, זועמים ופרועים למראה; כל שביעות הרצון המדושנת נמחקה מהפנים המעוותות שלהם. אחד הקצינים שלהם צועק לאלאריס, שהיא בוודאי חושבת שהיא חכמה גדולה, לכרות ברית מלוכלכת כזו עם קאהל-ראמדור; היא רק דחתה את הבלתי נמנע; גם אדון הרעם העתיק יצטרך לבסוף לכרוע ברך בפני האדון, ויעשה אותו חזק יותר.
מאמיני הדרקון סוגרים על החבורה; הג'נטלמן האפל לא פנוי לטפל בהם באורח אישי, אבל הם ישלימו את העבודה.
"למה?" מתגרה קאליסטה "כי הוא עסוק בלברוח, והשאיר את בשר-התותחים שלו לפטפט קצת לפני שהוא נקטל?"
אבל נדמה לאלאריס, שקאליסטה משליכה בה מבט מריר בזוית העין, וממלמלת משהו על כוחות שנשללו ממנה, ואחרת לקחה אותם.

הקרב מתפרץ; אבל אנשי הדרקון מזעזעים את אלאריס, בהוראה שאחד מהם צורח לאחור, מלווה בהתפארות שנשמעת אמיתית מאד, שהחברים שלהם שוחטים את אביה של אלאריס ממש ברגעים אלו. אלאריס, שמבחינה בדמויות באחד הפתחים הצדדיים, מאמינה – ובצדק – להתפארות הזו; כולה היסטריה, היא מאמצת את כל כוחה, מסתכנת בהתקפות הזדמנות שינחתו עליה, כאשר לורקאנד עושה כל מאמץ להסב אליו את התוקפים ולהחזיק אותם עליו;
אלאריס, מבועתת, מזנקת לעבר הפתח הצדדי; מתחמקת מקנוקנות ארסיות וזוחלות שמנסות ללפות אותה; הודפת ופוגעת באחד ממאמיני הדרקון לפני שהוא מספיק להגיף דלת כבדה בפניה; ומוצאת את עצמה ניצבת מול שני מפקדים של מאמיני הדרקון, כנראה ליוטננטים של הג'נטלמן האפל, אחד מהם מחמם חנית פולחנית אכזרית על סדן לוהט, והשני מהדק את אביה של אלאריס למעין צלב או מעמד על הקיר.
"אל תזוז. אתה רוצה להראות יפה לקראת הפגישה עם הבת שלך, לא? אתה תשמש דוגמא מצויינת למה שקורה למי שמרגיז את הדרקון-"
קפטן קונינגטון, מותש וחלש, אבל עדיין שלם יחסית בגופו, מחזיר לו מבט נטול פחד.
"ועדיין" הוא עונה בקול חלש "שום מוות לא יכול להיות גרוע דיו כדי להשתוות לגורלכם שלכם. אתם יודעים זאת היטב, וכל הגידופים בעולם לא ישנו את זה. אותכם, אפילו המוות לא ישחרר"
הדברים קולעים למטרה, וקציני הדרקון משמיעים נהמת כעס; אולם אלאריס מתנפלת עליהם בהתקפה מטורפת; קאליסטה, שבאה בעקבותיה, צצה מתוך העלטה ומצטרפת גם היא לקרב בשתי חרבות שלופות. קצין הדרקון מיידה באלאריס את החנית המלובנת, ומחטיא.
אחד היריבים, נראה ומתנגה כמו מגדל משוריין עם מגן עצום, שמסוגל למחוץ יריבים ולהקנות הגנות מצויינות; האחר פגיע בהרבה, אבל החנית המכושפת שלו, ששבה ומזמנת את עצמה לידיו לאחר הטלה, קטלנית והופכת לברק שרשרת; אלא, שההפתעה משחקת לרעתם, אלאריסוקאליסטה מצליחות, בכוחות משותפים, לעקוף את היריב המשוריין ולהכריע את מטיל החניתות במהירות; ולאחר מכן, להאבק בחברו בקרב איטי וקשה, אבל מסוכן הרבה פחות, עד שהוא מוכרע לגמרי; ובסופו של דבר, מצטרפים אליהם גם לורקאנדוול'רינדן, לאחר שהצליחו להכריע או להדוף את מאמיני הדרקון הלא מאורגנים יתר על המידה באולם המרכזי.
קאליסטה, שכנראה הבינה יפה מה תכננו קציני הדרקון לעשות, מחזירה להם באותו מטבע; היא גוררת את מטיל החניתות המת או הגוסס, משכיבה אותו על הסדן הלוהט, ומשפדת אותו עליו עם חנית הפולחן שלו עצמו; וכדבריה "אות ואזהרה לכל שרצי-הדרקון, מה יקרה למי שמתעסק עם קאליסטה אינגראם".

אלאריס, לעומת זאת, חשה לשחרר את אביה מהשלשלאות; קפטן קונינגטון מביט בה ולוחש את שמה, המום מן ההפתעה.
הוא חלש מאד, ומספיק לומר דברים מעטים, לפני שהוא מאבד את ההכרה, ובין היתר:
"אלאריס... אז היא צדקה. היא צדקה. הנבואה של אמך התגשמה".
קאליסטה מפליטה משהו על 'האיחוד המשפחתי המרגש', כולל הבעת תקווה שאולי עכשיו, לפחות, אלאריס תפסיק להתנהג 'כמו פרה שהתיישבה על קיפוד'.
אלאריס, שכעת נרגעה מעט (אם כי מצבו של אביה והדברים שאמר מטרידים אותה מאד), מחזירה לקאליסטה עקיצה מכוערת משלה.

ובעוד אלאריס מפצירה בלורקאנד לבדוק את אביה המעולף, נשמעים קולות מפחידים מהאולם הראשי.
החבורה, שמנסה לצפות במתרחש מתוך צללי הפתח הצדדי, רואה את נורמן בלק ואת המג של מחלקת מבצעים מיוחדים בוקעים בריצה מתוך מעמקי הקמרון האפל עם עורקי-השורשים; הם לא פצועים בגוף, אבל משהו בעיניהם, ובקול שלהם, מרמז שהם מטורפים לגמרי; נורמן בלק מחזיק שק תפוח שנראה חשוד מאד.
הדמויות חשות, שהשנים הפכו לא רק מטורפים, אלא גם חזקים מאד; ושלנסות להתקיף אותם כעת, וודאי כאשר הדמויות עצמן מותשות, תהיה התאבדות.
בלק מגחך בצורה ספק-אנושית, ולועג לזה ש"הטיפש הרקוב ברח מכאן?" (אולי מתכוון לג'נטלמן האפל); הוא ידע שהוא חלש, אבל הוא כבר עשה את שלו. עכשיו הגיע התור שלי, הוא מטעים, תורו של נורמן בלק.
לורקאנד לוחש, שדאהל-דאגור אחזה בשניהם; גורלם יהיה גרוע ממוות; אולם הם יכולים להסב נזק רב קודם לכן.
ובעוד שני בכירי התאגיד המטורפים בורחים החוצה (ניכר מהסצנה, שמלבדם, איש ממשרתי התאגיד לא יצא בחיים מהכוך של קאהל-ראמדור), נשמע שוב צחוק מרעים, עמום ואפל מן המעמקים, מלא בשמחת נצחון מבעיתה; ולרגע, אלאריס רואה, כמו בהזיה או בחזיון, דמות נשית אימתנית, כחלחלה, בעלת שיער בגוון אדום-להבה, כורעת ברך; היא דומה בחזותה לצורתה של קאליסטה כאשר הדיבוק אחז בה... אולם חזקה, חזקה בהרבה ממנה.
"הרעם קרא לי, ובאתי. מה רצונו הבא של אדוני?"

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.