הקמפיין של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)

ספר שלישי: פנס בודד בערפל

פרק XI: Reluctant Reunion

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

פתיחה:החבורה מתפרקת

כאשר אלאריס מסייעת ללורקאנד לגרור את קפטן קונינגטון מכוך הקבורה, גיצים בודדיים עדיין נפלטים מאחוריהם; הרוח מיבבת בתוך ערוץ המלכים החשוך והריק, בלא סימן וזכר לאדון הרעם, מאמיני הדרקון או אנשי התאגיד. קפטן קונינגטון קודח, מצבו חמור בעליל; אלאריס אכולה ספקות, דאגה ורגשי אשמה נוכח המחשבה כי היא, בפזיזותה, הפכה לפיון שסייע לאדון הרעם להתעורר; אולם מה עוד יכלה לעשות? לנטוש את אביה למות?
קפטן קונינגטון מדבר בקושי, ובכל זאת ממלמל דברים על אמה של אלאריס, ש"היא ידעה..."; ועולה מזה שהוא ניסה למלט את בתו מהגורל הזה, ועדיין היה רוצה לקחת אותה ולהמלט מהמחוז. לורקאנד מעיר בקול רך, אבל בנוקשות, שהערפל הוא גורלה של אלאריס; אכן, היא לא בחרה להיוולד כך-
קאליסטה, לעומת זאת, חסרת סבלנות וילדותית עוד יותר מתמיד; כרגע, בראשה מתרוצץ רעיון שאפתני אחד- לנצל את ההזדמנות בה הג'נטלמן האפל מוכה וחלש, משרתיו הבכירים נקטלו, לרדוף אחריו לתוך מרתפי טירת אסטקהור (קאליסטה מנחשת, ובצדק, כי לשם הוא ימלט כעת), וכלשונה "שהפנים שלי יהיו המראה האחרון שהוא יראה, לפני שאחזיר אותו בחתיכות קטנות לאפלה שהוא אוהב כל-כך". הגם שהיא טוענת, שהמדובר ברצון להושיע את עמק אסטפורד מהיצור האפל שאחראי לחצי מהצרות שקרו כאן בזמן האחרון, לפני שיוכל להתאושש, היא לא מצליחה להסתיר שאיפה נוספת - האוצר שהוא בוודאי אגר במרתפים החשוכים; ושבתוכו אולי תמצא את החרב המכושפת של המשפחה שלה,שהוחרמה לפני שלושה דורות בידי לורד אסטפורד האחרון.
קאליסטה מציעה בשיא הרצינות, שלורקאנד יקח את אביה החולה של אלאריס למקום מבטחים, ושאלאריס תלווה אותה להרפתקאה.
אלאריס מסרבת בתוקף לנטוש את אביה, וקאליסטה - הגם שהיכנשהו היא מבינה שהיא ילדותית - מתפוצצת מזעם; היא מאשימה את אלאריס שהיא נוטשת את הסיכוי למכה סופית, לא בגלל דאגה כנה לאביה, אלא כדי לבלות זמן איכות עם 'הפיה החביבה עליה'. כך או אחרת, היה לה מספיק מאלאריס; ולשווא, אלאריס מנסה לשכנע אותה לנהוג בהגיון ומסבירה את המצב-ביש בו הם נתונים.
בסופו של דבר, קאליסטה אומרת שהיא בעצמה תקצור את התהילה שבטירת אסטקהור, אחרי שתמצא בני-ברית וראויים יותר. אלאריס או לא, היא לא תתן לשרץ האל-מת הזה להמשיך לשרוץ מיילים ספורים מהאחוזה של המשפחה שלה. מטבע הדברים, היא לא שועה לאזהרה השקטה של לורקאנד, שיש דברים וסכנות שחרבות לא יוכלו להתמודד מולן, אלא אך להחמיר אותן. אלאריס, שממילא תהתה בינה לבינה האם ראוי להמשיך לגרור את קאליסטה איתה להרפתקאות מיסטיות ואפלות שמכניסות את הלוחמת הפזיזה לסיכון גדל והולך, לא ממש יוצאת מגדרה כדי לשכנע את קאליסטה ולהכניס בה מעט שכל ישר.
בסופו של דבר, קאליסטה הזועמת נפרדת מהחבורה; וולרינדן הזקן, למרבה ההפתעה, בוחר ללכת איתה- בטענה שזו הדרך הקצרה ביותר בחזרה אל העיירה; ושכדאי שמישהו בעל שכל ילווה את הילדה הטיפשה ההיא. עם זאת, אלאריס לא יכולה להשתחרר מהתחושה, שהדרואיד הזקן לא היה מאושר כלל ועיקר מחברתו של לורקאנד; כחלק מהמרירות והחשד הכבד שלו כלפי 'עם הפיות'.
לורקאנד מעיר בשקט, כי התנהגותה ומעשיה של קאליסטה היו צפויים. 'עלטה מקננת בתוכה, ולא כולה יציר כפיו של אדון הרעם'.

הסיפור של קפטן אסטפורד:
לורקאנד מציע לקחת את קפטן אספטורד אל המחט של אופליה, בטענה כי זה המקום הבטוח הקרוב ביותר. קפטן קונינגטון מתנגד, ושב וממלמל על הצורך לעזוב את המקום (אם כי נראה שהוא נרתע באורח ספציפי מהרעיון של 'המחט', למרות טענתו של לורקאנד שיש לו בני-ברית שם). אולם, מצבו הולך ומחמיר ולא נותר בו כוח רב להתנגד. במחשבה שאולי הוא גוסס, וחרף התנגדותו של לורקאנד המייעץ לו לשמור על כוחו, הוא אוזר את מה שנשאר מכוחותיו כדי לספר לאלאריס, באורח מקוטע ולא תמיד ברור, את קורותיו לפני שנאסר:
כפי שאלאריס וודאי ניחשה, הוא מעולם לא התאושש לגמרי מהעלמותה של רעייתו, ותמיד השתעשע בתקוות-שווא, שאולי היא עודה חיה; אולי אצל קרובי משפחה פראיים בחלקים הנידחים יותר של המחוז. לכן, ליבו החסיר פעימה כאשר קיבל מכתב מרופרט וולמהארן, בן-דוד מדרגה שניה של קרוליין. רופרט, בשנותיו האחרונות, נדחף בידי בדידות ומחסור שפקדו אותו לאחר תבוסת הרוזן אלאריק, לבצע טקס המרה ולהתקבל כאח זוטר למנזר העצום והעשיר של בני מיזלי בעמק נורת'ווינד.
אלא שכעת, רופרט גסס; וכתב כי טרם ימות, ברצונו לתת לבעלה של קרוליין 'מזכרת אחרונה'- פעמון מרוקע של בני וולמהארן, ש'יש לו חשל-אומן שיוכל לרקע אותו'.
קפטן קונינגטון לא הבין בדיוק על מה מדובר, אבל הבין שהשעה קצרה, והתמלא חרדה ובהילות; הרבה מעבר להבנה שהכותב הוא אדם זקן השוכב על ערש דווי. וכך, הוא מיהר לרכב צפונה, לעמק מנזר נורת'ווינד.
אלא, שעיניים חמדניות כבר עקבו אחריו אז, בלא ידיעתו; והוא לא נזהר כמו שראוי היה שיזהר.
באפלולית שבפאתי המנזר, אכן פגש ברופרט הנוטה למות, ועימו בחשלת היפיפיה והמוזרה קריסלוריה, עליה קפטן קונינגטון מסרב להאריך במילים- הדבר עודו כואב מדי עבורו. הוא מסתפק בלחישה, שקריסלוריה אינה מה שהיא נראית במבט ראשון; ואת כוונותיה האמיתיות היא הסוותה מאחורי יופי נשגב, ארשת מיושבת וגינוניים אציליים, עצורים ושובי לב.
התגלה, שגסיסתו של רופרט אינה מעשי ידי הטבע; הוא גילה כי מתחת לאפם הצדקני והקמוט של בני מיזלי, כמה מהנזירים נפלו לאופל, והקימו כת מרושעת שסוגדת לרשע שנקבר עמוק מתחת לגאיות המוריקים של הווסט-דונס; ונראה כי אלו חשדו כי הוא חושד בהם, והרעילו אותו. בעידודה של קריסלוריה, קפטן קונינגטון הצטרף לחשלת-הנשק היפיפיה בהתקפת-פתע על הכת, באמצע אחד הטקסים המתועבים שלהם. מהנזירים הקטולים, הם נטלו כלים עתיקים ומפה שהצביעה על עמק המלכים ועל הכוך של אדון הרעם... אולם הנצחון היה נצחון סרק, שהונע בידי השאיפות המפחידות של ידידתו החדשה. רק מאוחר יותר, בלילה הנורא ההוא... (כאן אביה של אלאריס נחלש והופך קוהרנטי פחות ופחות). רק בלילה ההא... הוא הבין מה השאיפות האמיתיות שלה.
קפטן קונינגטון מתנשף, ש'קוונולף הזקן, אבי-סבך, הם היו קונינגטון לפני שהפכו לקונוולף' (הפוך ממה שאלאריס יודעת, לפיה סבה, לאחר שנטש את בית אביו בספר, שינה את שם משפחתו מקונוולף לקונינגטון).
'הם שינו אותו לאחר המשתה האדום של מיזלי הזקן-'
קפטן קונינגטון מדבר בגמגום, חרף הנסיון של לורקאנד לאלצו לשמור כוחות, על הדרך בה אביו לא התאושש מעולם מהתגלית כי בית אביו שלו נעלם, על כל יושביו.
אביה של אלאריס לוחש שהם לא נעלמו סתם-כך; הצללים של דאהל-דאגור קראו להם, דרך עלטה שעודה זורמת בעורקי השושלת, והם נענו; הם קראו להם דרך חפץ מקולל שנעלם לאחר מעשה לשלושה דורות... עד ששב והופיע, לפני שבועות מעטים. קריסלוריה חמדה אותו, ורצתה להשתמש בו לפתוח את השערים למען מטרותיה הפרטיות. החשיבה שלה... לא אנושית... היא יצירת-כפיו של קוסם מטורף, שירשה מיוצרה כמה מנימי הנפש שלו...
קפטן קונינגטון גילה את זה מאוחר מדי; ולאחר המריבה שלהם, הונה אותה, גנב ממנה את הפעמון המכושף ונמלט, כדי להגיע לווסטמור, ליטול את אלאריס ולהמלט מהמחוז מהר ככל שניתן (וכך למעשה, הפקיר את קריסלוריה לגורלה- למוות נורא, לבדה, במעמקי הכוך של קאהל-ראמדור).
אלא, שהתאגיד כבר ידע הרבה יותר ממה שהעלה קפטן קונינגטון על דעתו; אותם שוטים חמדנים עקבו אחריו, נחושים לבדוק ולנצל את הסיפורים על מתכת מכושפת שניתן לכרות במעמקי הכוכים. הם אסרו אותו, כדי ליטול את החפץ וכדי שיראה להם כיצד לפתוח את הדלתות. קפטן קונינגטון משער שאנשי התאגיד לא הבינו עד הסוף, שרק יד מתאימה יכולה לאחוז בחפץ ההוא; לא יד משרתי התאגיד וגם לא ידה של קריסלוריה; אלאריס, לעומת זאת, ירשה גם את דם השושלת שהפעמון היה שלה, וגם - דרך אימה - את היכולת לארוג ערפילים לפי המנהג העתיק. הקפטן לוחש משהו לא ברור, שוב, על 'הנבואה'.
לורקאנד לא נראה מופתע, ומעיר שהגבירה של קלאן פעמון-הערפל (הקלאן שלו), ליידי אידיין, תהתה מזה שנים האם קארוליין וולמהארן לא לקחה את האפשרות בחשבון, כאשר נעתרה לחיזוריו של קפטן קונינגטון. הלה נאנח ומקלל חרישית את הפיות והנבואה גם יחד. לאיש... גם לא לבני עמו של לורקאנד, אין זכות להפוך את הילדה שלו לכלי, ולשלול ממנה את החיים שיאים לליידי הידרוסטית צעירה.
לורקאנד משיב, שכל אחד עשוי להפוך לכלי בידי 'עתיקים וגדולים ממנו', בין אם ירצה ובין אם לאו. גורלה של אלאריס מצוי בתוך הערפל, וגם הספינה המהירה ביותר בה היה אביה ממלט אותה, לא יכולה היתה לשנות זאת. כך או כך, הפעמון עשה את שלו והפור נפל, גם אם בדרך שונה מכפי שתכננו כל המעורבים בעניין; קאהל-ראמדור התעורר, והדבר אינו מבשר טובות - באף אחד מצדדיו של מסך הערפל.

קפטן קונינגטון ממלמל, נחלש עוד יותר, את שמה של בתו, ושמעולם לא היה לה אב טוב כמו שרצה להיות. הם היו צריכים... להפליג... לפני שהערפל השיג אותם...
וכך הוא מאבד לגמרי את הכרתו; אלאריס שטופת דמעות, מתחננת בפניו להחזיק מעמד, ולא להכנע ולנטוש אותה שוב. שטופת בכי, היא מסייעת ללורקאנד, ששב וזימן את הסוס המכושף שלו, להעמיס את קפטן קונינגטון על האוכף, וליצור עבורו סל נשיאה נוח ככל שניתן.


ההגעה אל המחט של אופליה
עוברים מספר ימים של מסע איטי, עגום ומפחיד, של התקדמות ברגל בתואי קשה, עם אביה של אלאריס מרחף בין חיים ומוות, בעודו מטלטל על האוכף; ונראה שבלא הידע של לורקאנד ברפואה, לא היה עובר את הלילה הראשון. אביר הערפילים עצמו קודר וממעט בדיבור, מלבד בפעמים בהם הוא מלמד את אלאריס ומשפר את ידיעותיה בתורת העשבים וכיצד לרקוח מהם שיקויים.
קפטן קונינגטון נע בין שינה טרופה להזיות, מחליף לא פעם בין אלאריס לאמה; או מנהל פעם נוספת את הדו-קרב מול ריצ'ארד דארקרידג' על ליבה של קרוליין הצעירה; כאשר העננים מעליהם מתקדרים, ברכים מכים בערפל ורעמים מתגלגלים, קפטן קונינגטון נמצא שוב על הסיפון שלו, צועק (ליתר דיוק לוחש בקול מקוטע) הוראות למלחים ולנווט.
ואז, לאחר מסע נטול התקלויות משמעותיות (מלבד לטאת ענק בודדת וברד חיצים שהיה רחוק מכדי להיות קטלני, שככל הנראה נורה בידי גנולים), כאשר אור שימש חיוור מרצד על המדרונות ועל העצים נוטפי המים, לורקאנד נעצר בעיקול, ומחווה על המראה שנפרש מולם - המחט של אופליה, במלוא הדרה.
מבעד לקרעי הערפל, נחשפת גבעה מבוצרת, שמשעול מתפתל בין בתי החווה הישנים שלה, לעבר טחנות רוח גדולות למעלה, שלהביהם מסתובבים באיטיות; ומעבר לזה, מטושטש ונישא לגובה, מגדל גלילי גדול, נישא לגובה מצידו האחר של ערוץ עמוק, משקיף על הגאיות העמוקים מתחת לרגליו; אלאריס יכולה לראות נס של עורב לבן על רקע שמי לילה כחולים-שחורים, מתנופף מעל ראש המגדל. ואילו הלאה משם, חבוי בערפילים, מתחלף נוף הגבעות ביער עצום וצפוף.
'החזק עוד זמן קצר, קברניט. כמעט הגענו לנמל' אומר לורקאנד, ולאלאריס הוא מסביר, שהמחט של אופליה היא אחת המקומות היחידים ששומר עדיין על בריתות ישנות, והוא כבר שהה כאן פעמים מספר בעבר, כאשר האדון והגבירה התרצו לשלוח אותו לעניינים בצד האחר של הערפילים. ולמרות זאת, לא כל בני-האנוש ראויים לאמון; אפילו לא כאן; לכן על אלאריס לרסן את לשונה ולשמור על עיניים פקוחות.
וכמו בתשובה, קורא עורב רחוק, אי-שם בתוך צעיפי האד שסביב המגדל...
וכך לורקאנד זוקף את ראשו, משווה לעצמו ארשת יצוגית יותר, והחבורה מתקדמת לעבר הגבעה המבוצרת; לורקאנד שולף קרן קטנה מחגורת האוכף, ותוקע בה פעמיים.
תקיעה נמרצת עונה; ואנשים מתחילים להתקבץ על החומה הנמוכה וסביב המבנים הסמוכים לה; לחישות על 'אנשי הערפל הגיעו!' מתערבבות עם מבטי הערצה על הסוס האצילי של לורקאנד; תהיות מי האדם הפצוע שהביא עימו, האם הוא פיה אחרת או בן-אנוש, ורטינות של "This bodes ill... קודם הסערה הארורה, ואז הוא מופיע-"
ו"מי הליידי? היא לא נראית פיה. לא לגמרי-"
לורקאנד תופס דברים עם קצין מגודל ובעל זקן אדום, שתוהה האם 'היו צרות'
לורקאנד מהנהן, ואומר שבפיו דברים שהוא צריך להביא לפני הגבירה של המקום; וגם בן-ברית פצוע שחייב לקבל טיפול ומנוחה.
'ראשי הקיטור? תגיד, לא עצבנת אותם מספיק כדי שירדו עלינו?"
לורקאנד,שפונה אל הקצין כ"וודנריק ידידי", אומר שהוא מקווה שלא; העניין מורכב בהרבה, והוא יפרוש את כולה בפני הגבירה המפקדת, אם תואיל להזמין אותו לראיון.
הקצין נשמע מהוסס; הוא בספק אם הגבירה תתרצה לכך, "אתה יודע-"
"לצערי כן. האם ידידי הותיק סדריק מק'קלאוד יהיה אדיב די הצורך בכדי לארח אותנו, אם כן?"
החבורה מתחילה לפלס את דרכה בקרב הקהל, כאשר הקצין האדמוני מוביל אותם. לורקאנד מתייעץ בשקט עם אלאריס, ומזהיר אותה כי זהותה האמיתית תוודע במהירות, ולכן עדיף שהיא תחשוף זאת ביוזמתה. כאשר השם 'אלאריס, בתה של קרוליין וולמהארן' מושמע, רוב האנשים לא נראים כמבינים משהו מיוחד, אבל כמה לחישות נסערות אכן עולות פה ושם.
'אתה באמת מחפש צרות הפעם, פיה'. לוחש הקצין וודנדריק.
'לא יותר מאשר אני נאלץ. יש לנו די אויבים אמיתיים, בלא לטבוע בסכסוכים פעוטים וישנים של בני-אנוש'.
'לך תסביר את זה לה. אבל כרצונך-'

וכך, החבורה מעפילה במעלה הנתיב, לעבר ראש הגבעה שמול גבעת המגדל; וזה הולך ומתגבה, הולך ובוקע מתוך הערפילים; כאשר אלאריס מגיעה לכיכר שעל ראש הגבעה, היא רואה שאת שתי הגבעות מחבר גשר אבן עתיק, חוצה בקימור תהום עמוקה ומהבילה; וריח גופרתי חלוש, נישא ברוח ומדגדג את אפה.
אלא, שוודנריק אינו מוביל את החבורה אל הגשר, אלא אל עבר אחד הבתים הגדולים שבצד הכיכר: בית אבן דו-קומתי מרשים יחסית, שפסלי חתוכי ראשים וזרועות מוריקים משני צידי המפתן שלו.

הסצנה בפונדק:
מסתבר, שסדריק מק'קלאוד ורעייתו אדלה מנהלים את הפונדק המקומי (לצד עסקיו הנרמזים של סדריק בתור אלכימאי), והאולם הפנימי שלהם הומה אדם בשעה מאוחרת זו של היום (עד שהחבורה מגיעה לפונדק, כבר מתקרב הערב). אדלה, אישה גוצת-מראה, נמרצת וחביבה למדי, צועקת על האנשים להתרחק ולתת לאדם הפצוע אוויר, בעוד היא מפקחת על העברתו לחדר מאוורר בקומה העליונה - כי מסתבר כי השמועה על בואם של הזרים, שאחד מהם אביר-פיה מהצד האחר של הערפל, כבר עשתה לה כנפיים. ובעוד האנשים מצטופפים ומדברים בקולי קולות, סדריק - ברנש מכובד, שיערו מכסיף והוא עטוי בגלימה אדומה ובכובע אדום תואם, מגלגל שיחה שקטה עם לורקאנד בצד.
סדריק מעיר במרירות על הזמן הנאה בו לורקאנד בחר לשוב ולהופיע.
לורקאנד משיב כי הגיע לאחר שהאדון והגבירה של קלסילדי התירו לו; סערה מצויה בדרכה, והרוחות הראשונות שלה כבר נושבות בחוזקה.
סדריק משיב בצחוק יבש, כי הוא חי עם הסערה מזה שנים; משניהם, ידיד-ותיק, הוא זה שהיה באותו יום בו אלאריק נהרג; ודווקא אנשי הערפל, לא היו שם ולא סייעו לאדונו הרוזן, כאשר כותר מכל עבר.
לורקאנד משיב כי הנסיך שלו אינו להוט להתערב במלחמות בני-האדם (הגם שנראה שהוא עצמו לא לגמרי משכנע בהסכמתו הנטענת למדיניות של הנסיך).
סדריק צוחק בלא עליצות, ומשיב שזו וודאי סערה רצינית, אם היא שכנעה את אנשי-הערפל לשוב ולהתערב בענייניהם של קטני-ארץ.
בינתיים, אדלה מושיבה את אלאריס העייפה, מכרכרת סביבה מעט - היא ילדה מסכנה, בוודאי רעבה ועייפה, ומציעה לה לחם טרי, גבינה ומרק ירקות סמיך ומהביל; אלאריס מלאה במבוכה ורגשות אשמה, מודעת לעיניים שננעצות בה מכל עבר, ורוצה בחלקה לשבת ולאכול, ובחלקה להשאר כל הלילה לצד אביה, כדי לא לתת לו להכנע ולמות.
האנשים מתקבצים סביב ומטרידים אותה בשאלות, חרף המחאות של אדל. האם היא באמת סיירת? האם זורם בה הדם העתיק של אמה? אילו חדשות היא מביאה? ככל הנראה רעות, כל החדשות רעות לאחרונה. האם היא שולטת במסורות העתיקות של וולם, ויכולה לשיר?
"כן, שיר! שיר! אנחנו רוצים שיר!"
ילדה קטנה ומעט ביישנית, שחובקת דובון ביד אחת וביד האחרת ספר כבד - אחת מבנותיה של הפונדקאית, שואלת בביישנות, האם לורקאנד - אותו היא בולעת בעיניה בעודו מוסיף לשוחח עם סדריק בצד - הוא באמת פיה כמו שאומרים, ואיך זה יכול להיות, כי בספר ששלחה לה דודתה מהעיר הגדולה מספרים הכל על פיות. לורקאנד גדול מדי בשביל להיות פיה, היא לא חושבת? ואין לו כנפיים של פרפר, ואולי יש לו, אבל הוא מסתיר אותן? יש לו יין מצוף?"
ולרוגזה של אמה, הילדה הקטנה פותחת את הספר "הנה, אני אראה לך-"
ומתחילה לקרוא בקולה הדק.
"חלומו של כל פיון זהוב, הוא להיות-"
כאן, אדלה קוטעת אותה בתקיפות, מורה לה להפסיק להטריד את האורחת וללכת להשלים את המטלות שלה.
"שיר, אנחנו רוצים שיר!"
"את המנון לפידי הערפל!"
"אם היא לא שרה, שצ'רלס ישיר. הוא חצי עלמה בעצמו-"
"נראה אם תאמר את זה שוב אחרי שהאגרוף שלי-"
ואז, מישהו אכן שולף חליל, ואדלה, הגם שהיא רוטנת, מתרצה להביא את המנדולינה הישנה שלה; ועד מהרה, נסחף הפונדק כולו בשיר שהוא ספק שיר-שיכורים, וספק תזכורת היסטורית על ימים עתיקים, בהם נישאו המגדלים הבהירים של ווינטרסקלאוד מעל ההר-

לפידי ערפל לעד, בגדיהם שני וענן
בראשם אלוף זקן, שמו אדווארד רינדהארן-
חיציהם חזיזי-ברקים, להבם כחורף צורב,
במגדל הגבוה שכנו, על גבולה של ממלכת עורב

הספלים מתחילים להלום על השולחנות, והמוסיקה מתגברת- אלא, שמתוך הפזמון העליז לכאורה, עולות שורות שהופכות בהמשך לטראגיות, גם אם באורח מרומז; על אש הדרקון שהחריב את ווינטרקלאוד והעלה את היערות בלהבות גבוהות; על האלוף הזקן שהצליח לפצוע את הדרקון בחרבו, לפני שקרס מתחת לטפריו; ועל הלוויתו של רינדהארן הזקן, שנטמן בראש הכעס, עם השיריון והלהב השבור-
(הגם שאף השורות הללו מהולות בלא מעט נימה ממזרית, תרתי משמע, באורח שרומז גם רומז על "כוח הגבורה" של האלוף, שהעמיד ממזרים חסונים שחלקם נטל לאחר מעשה את הלפיד והמשיך את דרכו...)

אלא שאז, בעוד המהומה בשיאה, דלת הפונדק נפתחת בחבטה,וכל הקולות העליזים משתתקים בבת-אחת;
הגבירה המפקדת ניצבת שם, שיערה האפור מוזנח ופרוע, פניה המקומטים, פני אישה שהזדקנה קודם זמנה, מעוותים מזעם; אחריה מספר שומרים, כולל קצין צעיר, נאה ובעל ארשת יהירה עד מיאוס (נדמה לאלאריס שהוא שולח מבט מגעיל במיוחד לעבר סדריק).
"סיבה טובה מצאתם לחגוג, הא?"
נראה שאיש אינו מעז להשיב לה מבט, וכולם משפילים עיניהם.
היא נוהמת- היכן קפטן קונינגטון? חוצפה שכזו, סורו מדרכי, חדלי אישים?"
אלאריס מנסה לחסום אותה, כאשר היא נכנסת פנימה כרוח סערה, וגם סדריק מנסה להתערב, לשווא; אלאריס מלאהכולה חששות מהארשת הרצחנית בפניה; אולם לא מצליחה לחצוץ בינה לבין המדרגות, לשווא; הגבירה המפקדת יורה באלאריס מבט קטלני.
"אז את ה-Whelp שלו? בך אטפל אחר-כך, אם ישאר לי זמן-"
הגבירה המפקדת, ליידי קתרין וול'היירן, מעיפה מדרכה את אדלה שמנסה להסביר שהקפטן פצוע וחולה,
לורקאנד פוסע מתוך הצללים, מתייצב לצד אלאריס ושולח בגבירה המפקדת מבט מצמית.

"האדם הזה, וגם בתו, נמצאים תחת חסותי, ואי לכך, גם בחסות נסיך פעמון הערפילים"
קתרין רושפת ניצוצות.
"הו כן? כדאי שתזכור יפה, פיה (בלשון מזלזלת מאד), שכאן המבצר שלי, והחוק שלי מושל כאן, לא זה של הנסיך, גם כאשר הוא מטריח את עצמו לזכור בריתות ישנות, דבר שלא חטא בו בדור האחרון"

"אל דאגה עלובים שכמותכם. מה אתם מביטים?" נוהמת קתרין "אני לא אפגע בו. אין לי כוונה לזהם את החרב שלי בדם הנאלח שלו-"
הגבירה הרושפת גוהרת מעל קפטן קונינגטון; ולחרדתה של אלאריס, זה פוקח את עיניו, לראשונה מזה שעות ארוכות, ולוחש בשמץ אירוניה.
"ערב טוב וברוכה הפגישה, קתרין. אני... מודה לך על האירוח הנדיב".
"מודה לי? יש לך חוצפה, להראות את הפנים שלך לאחר מה שעוללת אז. אלמלא כמה מוסכמות מיושנות, ומישהו שמותח עד דק הכרת תודה עתיקה שכבר הדלדלה מאד, הייתי משליכה אותך החוצה, גם אם היית באמת גוסס"
"אני לא... הרגתי אותה..."
"אתה מעז?!" היא שוצפת, ושולפת את חרבה. אלאריס מתנשפת, ושמה יד על הקשת שלה.
אבל ברגע הבא, לא בלי מאמץ, קתרין מחליקה את החרב פנימה בחזרה, והמתח דועך במעט.
"לא הרגת, אבל אתה אשם במותה; וגם בדברים אחרים. טוב ויפה-" את המילים האחרונות היא אומרת לנוכחים "שישאר להסריח כאן, עד שימות או יתאושש, וכאשר אחד משני אלו קורים, הוא מתעופף מכאן. וגם אתה, אביר פיות- You had worn your welcome. באשר לך-"
היא נועצת את עיניה שטופות הדם באלאריס.
"בקרוב אולי נגלה, אם את צאצא לאימך, או בכיינית עירונית חסרת ערך, שראויה לאביך והוא ראוי לך. כל עוד את כאן, תצטרכי לעבוד בשביל האוכל שלך; שלך ושל אביך הארור. סיירת ואוחזת קשת, הא? בקרוב נבדוק מה הרמה במועדוני הקשתות של ווסטמור (המילים האחרונות בנחרת זלזול, וכמה אנשים - בעיקר הקצין הצעיר - מצחקקים).
היא סבה ושמה פניה לצאת, לא לפני שהיא יורה בלורקאנד מבט נוסף.
"לעולם לא אסלח גם לך, מק'קרויך".
לורקאנד קד בנוקשות.
"ליידי וול'היירן".
וכך, הגבירה המפקדת מתפרצת החוצה כמו רוח סערה; הקהל מתחיל להתפזר; ואלאריס מצותתת ומצליחה לתפוס כמה מהלחישות.
"היא שונאת אותו,הא?"
"יש לה חוש משובח לזה, לחשבונות ישנים-"
"למה אתם מצפים? זו שלו חיה והגיעה לפרקה, ועוד-איך שהגיעה... וזה שלה, נו אתם יודעים".
אלאריס מנסה לדובב את לורקאנד וגם את סדריק, אבל מקבלת מעט מאד תשובות. זהו סיפור ישן ועצוב, ונראה שאף אחד מהם לא שש להרחיב בנושא.
לורקאנד אומר שעליו לשהות עם אביה של אלאריס ולהמשיך לטפל בו, בעוד אלאריס צריכה לנסות ולתפוס מעט שינה. הוא מנסה לנחם אותה בעדינות, תוך שהוא אומר שלמרות זעמה ומרירותה, ליבה של קתרין נמצא ביסודו במקום הנכון; ליבו מנבא לו שהיא תיזכר בכך לפני הסוף.

ליוטננט פארנל וקפטן רינד:
על אלאריס עוברת שינה טרופה, שבה הרעמים מתגלגלים ורודפים אחריה בתוך חלומותיה; אבל היא זוכרת מעט מאד מהם כאשר היא מתעוררת.
כאשר היא יורדת לאולם הפונדק, אדלה מבשרת לה שאביה ישן שינה עמוקה; הזר מהערפל טיפל בו רוב הלילה ונאבק בחום ובקדחת, ונראה שהקפטן יצא מכלל סכנה; לפנות בוקר, בעלה סדריק והזר מהערפל יצאו להיכנשהו, היא לא יודעת בדיוק להיכן. ובעוד אדלה מניחה בפני אלאריס ארוחת בוקר, היא טוענת שאינה יודעת הרבה מה הרתיח את ליידי קתרין.
בכל-זאת, אלאריס מצליחה להציל מפיה, שבעבר קתרין היתה שונה; מפקדת דגולה ואהובה, אבל היא לא התאוששה מהמוות של בנה היחיד, לפני שנים מעטות; הוא היה כזה צעיר אמיץ ומשובח, כולם אהבו אותו... ומילא אם היה מת בקרב גבורה על הגנת המחט, אבל זה היה מוות כל-כך מיותר, באיזו תגרת גבול מטופשת או משהו כזה...
אדלה מוסרת לאלאריס פתק, מליוטננט פארנל הצעיר והבלתי נסבל- בפקודתה של ליידי קתרין, על אלאריס להתייצב בבוקר בקרסקטין, כדי שימצא לה תעסוקה הולמת.
בית המשמר נמצא בצידה האחר של הכיכר, סמוך מאד למבוא הגשר הגדול.
פארנל הצעיר מהלך סחור-סחור ליד החלון, ומקבל את אלאריס בלעג מורעל.
"איחרת. כאן זו לא תחרות קשתות לגברות מהעיר, שנפתחת באחד-עשרה בבוקר. סיירים אמיתיים קמים לפני הנץ החמה. אז מה, גברת קטנה? את חושבת שאת שווה משהו?" החיילים לידו מצחקקים; אלאריס מתחילה, במיטב הכשרון של לשונה החלקלקה, להשיב לו כגמולו מתחת למעטה של חביבות וצייתנות מעושה, באורח שלאט-לאט, שם אותו לצחוק בעיני החיילים שלו.
מפארנל, אלאריס לא מצליחה להציל דברים רבים; מלבד הערצה קולנית לקתרין, שהיא מפקדת דגולה שעושה עם אלאריס ואביה חסד שאינו ראוי להם.
לגבי הסכסוך, הוא רק יעיר, שקתרין פשוט לא רצתה חלאות עירוניות בתוך המשפחה שלה; אבל אלאריס לא במעמד של לסחוט ממנו דברים; הוא במעמד של לסחוט ממנה זיעה.
פארנל ואנשיו מוליכים את אלאריס לאורך הגשר, באורח שמאפשר לה לראות את יער האות'ינג הצפוף והקודר, על עציו הלחים ועוטי הערפל והריח הגופרתי שמתמר ממנו. פארנל אומר, ששם בתוך העצים, זה השטח של בני האות'ינגהאל; הם עתיקים מאד, בלי סבלנות לשטויות; ובשנים האחרונות הם קצת משוגעים. היא רוצה לדעת מה הם עושים לעירוניות משיגות גבול? הוא מגחך, משמיע יללה ומסמן באצבע לאורך הגרון.
ופעם נוספת, אלאריס משיבה לו מנה אחת אפיים באורח שמוחק במהירות את החיוך מהפרצוף שלו, ומחליף אותו בסומק זועם.
ביתר רצינות, הוא מאלץ את עצמו להבהיר את עצמו - האות'ינגהאל היו בעבר בעלי ברית של המחט, אבל מאז המוות של אלאריק הזקן הם מסתגרים בינם לבינם וכבר לא באים לסחור כמו פעם. אבל אנשי המחט מפטלים על הדרכים סביב המחט, ושום דבר לא קורה... חוץ מעכביש ענק או שטות כזו מפעם לפעם.

("אבל עדיין נחמד לראות אותך משקשקת, ילדת עיר". ממילא, אין לו שום כוונה לקחת אותה לסיור מחוץ לחומה. היא לא שווה את זה, לכל היותר צריך לשלוח אותה לעבוד במטעים, שתביא קצת תועלת")
ההתגרויות ההדדיות ביניהם (כשאלאריס משיבה בחיוך מתוק ותחת נימוס עוקצני, שמוציא את הליוטננט מכליו, ועדיין לא יכול להחשב כחוצפה באורח גלוי), מסתיימות בכך שהוא מחליט לבחון אותה. בחצר האימונים שמעבר לגשר, הוא מורה לה להתחרות בשניים מטובי הקשתים שלו, בירי על מטרות. לזעמו, אלאריס גוברת על שניהם בקלות רבה; גם במטרה הראשונית וגם מול מטרה נעה וקשה יותר שהם עוברים אליה בהמשך.
פאנרל משתולל מזעם, ובבת-אחת, מצווה על אחד מאנשיו, בריון שעיר וגדול בשם בארנולד, לתקוף אותה מאחורה; בטענה ש"מה שלא מלמדים במועדוני הקשתות לגברות, זה כמה קשת סובל כשהוא נתפס מטווח אפס. תשתדל לא לשבור לה יותר מדי עצמות, הא?"
אלא, שהמזל והמיומנות מאירים לאלאריס פנים פעם נוספת; היא משתמשת בלחש העורבים שלה כדי להסיח את דעתו של הבריון ולהפריע לו, באורח שסוחט התנשפויות נדהמות, מפוחדות ומעריכות בו-בעת מהחיילים ("מכשפה" ו"הדם של אמא שלה, על בטוח"), מזנקת במהירות לאחור, ובתוך רגע קצר, הבריון סופג פגיעות קשות שמוציאות אותו פחות או יותר מכלל פעולה.

פארנל משתולל, ולרגע נראה שהוא מתכוון לתקוף את אלאריס בעצמו; אבל קצין אחר, מסוגר, קודר ובעל לסת מרובעת ושיער מאפיר, מופיע ומפסיק את התגרה במילים חריפות; ניכר, שקפטן רינד וליוטננט פארנל לא מחבבים זה את זה, בלשון המעטה. רינד מעיר שלא לנצח יעמוד לפארנל חסדה של קתרין (במובן שהוא יותר מרומז על החנפנות הריקה שלו), פארנל משיב שהוא צעיר מוכשר, שצפויים לו אירוסין מעולים והוא נמצא בדרכו למעלה, להבדיל מבעל מטעים מזדקן וחסר ערך שעדיין חי עם אמו הזקנה, על התה שדולף מהסנטר שלה-
הדברים כמעט מגיעים לדו-קרב ביניהם, כוונה שנקטעת באיבה נוכח ברק עצום שמבהיק מעל היער, ורעם מבשר רעות שמתגלגל מאחוריו; החיילים מתלחשים במבוכה, ורינד מחזיר את החרב לנדן ואומר "ביום שנלחם באמת, זה יהיה היום בו אתה תמות, גור שחצן. עכשיו אני לוקח את וולמהארן הצעירה. אני צריך עוד סייר במטעים".

אלאריס מוצאת את עצמה מלווה את הקפטן המאפיר והשתקן מאד, שנראה שכבר אינו רגיל בדיבור ממושך עם אנשים. הוא לכשעצמו, טוען שאינו יודע מה קורה בחוץ וזה לא מעניין אותו. יש לו חובות למלא ומטעים ודירים לשמור עליהם (עם רמז, שלאחרונה הדבר נעשה מסוכן יותר, ומכאן הצורך שלו באלאריס).
אלאריס מלווה אותו לבית החווה שלו, וחווה פגישה קצרה ומטרידה עם אימו הכמושה, שבינתה כבר אינה מה שהיתה פעם; היא מתעקשת לבלבל את אלאריס עם אמה, ליידי קרוליין וולמהארן ("מזמן לא עצרת לפטפט איתי, קרוליין הקטנה והחמודה, אוי כמה שאת יפה!").
היא תלהג, שהיא מתאפרת ומתפארת, ועדיין השיער שלה ממשיך ליפול; ומתייחסת לכך ש"גם בת-דודתך קתרין כבר לא מה שהייתה, בימים שהיתה קולעת חיצים בתחרויות ורוקדת ביריד-"
אלאריס מבינה היטב, שהיא מתייחסת לבעלה המנוח, אביו של רינד, כאילו הוא עודו בחיים. בסופו של דבר, הקפטן קוטע את השיחה בחריפות, כולו זעוף ומבוייש; ומטיח ש"אבא מת כבר לפני שנים"; וגם זה לא עוזר.
"הוא תמיד היה קצר סבלנות,הילד הקטן שלי, קרוליין. אלים, כמה שניסיתי לשדך אותו-"
כאן, רינד כמעט גורר את אלאריס משם, לסיור בין המטעים והדירים, אל המקום ממנו הוא חשש שנפתחה רעה- מערה ליד גלגל מים מסתובב באיטיות; הוא מסביר לאלאריס, שיש מעבר קשה לגילוי בסלע, שחולש על הזרם. הוא חושש שעכבישים ענקיים התנחלו בחלק התחתון שלו, טוו קורים באורח שמאיים על הגלגל, וכמובן יוצר איום עתידי על דירי הכבשים.
ואכן, כשהם יורדים ביחד לתוך העלטה, הם מגלים שהעכבישים כבר החלו לטוות קקונים. רינד מורה לאלאריס לחפות עליו, כשהוא מצית לפיד ומתחיל לשרוף את הקקונים והרשתות; כצפוי, העכבישים נזעקים לשם מהאפלה, אבל החיצים של אלאריס מצליחים ללמד אותם לקח מר-מאד. לאחר שכמה מהעכבישים נופלים, כולל עכביש חום-זהבהב תפוח ועכביש שחור-אדום מטיף רעל, השרצים האחרים 'מבינים את הרמז' ונעלמים לתוך מעמקי המנהרות.
רינד מודה לאלאריס על העזרה רבת-הערך, שיותר מהוכיחה את ערכה כסיירת; אבל בפנים מודאגות למדי, הוא קורא לה להביט במה שמצא בתוך אחד הקקונים... העכבישים חנטו באחד מהם אנושואיד מת, יצור נמוך במעט מאדם, שנראה כאילו פניו אפורים ובעלי מראה מעוות (שונה מאד מכל דמיון, ולו שטחי, לגנול), שמקנה לתוויו, כנראה גם כשהיה חי, חזות כאילו הפנים הומסו למחצה ברותחין; על עורו יש חריטות מתועבות, שאין ספק שלא נעשו בידי עכביש.
מודאגת למדי, אלאריס שבה ביחד עם רינד אל המטעים, להמשך סיור נינוח יותר, בלא מאורעות חריגים.

כך, עוברים מספר ימים בלא ארועים מיוחדים; החום של קפטן קונינגטון יורד בהדרגה, הגם שרוב הזמן, הכרתו חלקית מאד. אלאריס עצמה מועסקת רוב שעות היום, כך שזמנה הפנוי מועט מאד; את רוב הזמן היא מבלה בפטרולים ארוכים, במטעים ובעמקים מתחת למתחם המחט. אבל מלבד חרק מחוצף או תן מעוות בודד, הפטרולים עוברים בלא ארועים מיוחדים.
אלא, שהצרות שבות ונוחתות לאחר שבוע ימים בערך- דווקא ביום שבו נדמה לאלאריס כי מצבו של אביה הוטב באורח משמעותי, ויתכן שתוך זמן קצר מאד יוכל לשוב ולעמוד על רגליו בקלות.

הבוקר הרה-הגורל מתחיל עם קלף מגולגל בכתב ידו של לורקאנד, שמגיע אל אלאריס דרך סדריק. לורקאנד מודיע, כי הנסיך שלו (או ליתר דיוק, יד-ימינו של הנסיך) זימן אותו בדחיפות אל מעבר לערפילים, כדי לשמוע ממנו דיווח על המאורעות האחרונים. הוא מתנצל על כך שאינו יכול עדיין לקחת את אלאריס עימו... זה עלול לעורר בעיות מסויימות. הוא ישוב בעוד מספר ימים, מהר ככל שיוכל; ובינתיים, הוא שם יהבו על ידידו הותיק סדריק ועל רעייתו, כדי שיטפלו בקפטן החולה היטב.
עם המכתב בידה, אלאריס חשה שהיום יוכל רק להעשות רע יותר... מה שאכן מתגשם עד מהרה, בדמותו הזחוחה של פארנל, ארשת פניו מרוצה מדי ומבשרת רע, שמודיע לה בשם ליידי קתרין, שהשמועות על כשרונה הרב עשו כנפיים.
"מי יודע, ילדה קטנה? אלי זה היום בו תצטרכי להוכיח באמת מה את שווה, רינד אומר שאת מוכשרת, אבל לכי תאמיני לדביל עם הלסת המרובעת. נעשה דפוק ממש כמו אמא שלו, חה!"
לגופם של דברים, הוא מודיע לאלאריס שהוא מוביל סיור של יומיים לאורך הדרך שמקיפה את היער מדרום, עד לרגלי האחוזה הנטושה של בני האות'ינגהאל. השליחים העונתיים של האב מיזלי עומדים להגיע, וקתרין לא רוצה שיהיו בעיות או מארב שיתן לזקן הקמוט והמרושע סיבה להתלונן ולדחוף את אפו הטורדני להיכן שהוא אינו שייך. אולי במהרה יתברר, אם היכולת של אלאריס לזמן ציפורים מרגיזות שווה משהו, הפעם מחוץ לחצר האימונים-"
הוא מחייך חיוך קר, אכזרי; שהוא שב ולועג לה, שואל אם היא מפחדת. אם כן היא יכולה לרוץ בבכי להתלונן עליו לליידי קתרין... אבל היוזמה באה ממנה.
לאחר רגע, כאשר מהלחישות סביב הוא מבין שהגזים, הוא מושך בכתפיו ומבהיר שלא צפוי שום דבר מיוחד; בני האות'ינגהאל מסתגרים במעמקי היער; הם לכל היותר אויבים של בני מיזלי ועדר החנפנים האדוקים שלהם,לא של המחט; לא צפוי יותר מכמה שרצים פה ושם, במקרה הגרוע חבורת שודדים... לא משהו שסיירת מבריקה עם דם עתיק לא יכולה להתמודד מולו..
אלאריס, מלאה בתחושה רעה, הולכת להפרד מאבא שלה, שפעם נוספת נמצא במצב חולמני מאד, הגם שהצבע בהחלט החל חוזר אליו.
"אני לא הרגתי אותה, אלאריס" הוא ממלמל "אבל משהו בה... ידעתי שהוא לעולם לא יהיה שלי. רק לא ידעתי עד כמה. העלטה מכסה אותנו... את כולנו".

הסיור:
היום הראשון לסיור עובר בלי התקלויות חריגות.
הסיור מורכב מחמישה אנשים: ליוטננט פארנל, שני לוחמים ותיקים בשם סטיוארט מור וג'ון באנוק, סייס בשם אלן מק'לורי, וכמובן אלאריס.
בתחילת הסיור, הליוטננט ממשיך להתבדח על חשבון אלאריס, כדי לנסות להראות שהיא ילדה מפונקת שלא מבינה כלום בסיור וגילוי עקבות... אבל הוא מפסיק די מהר, כאשר הוא לא מצליח להשיג כלום, ואלאריס מעמידה פנים באורח משכנע מאד שהיא אכן רוצה להתחבב על האחרים. נראה שלאט-לאט, מי שהופך את עצמו לבדיחה מול החיילים הוא בעיקר פארנל, שהם ממילא לא מחבבים את ההתנשאות והנפיחות שלו.
אין התקלויות, מלבד בשני חולדים ענקיים; אבל פה ושם, עקבות מוזרות ומחוקות למחצה מנמרות את הבוץ, נכנסות ויוצאות מתוך היער; וככל שאלאריס צועדת ליד יער האות'ינג, כך הוא מוצא חן בעיניה פחות ופחות; העצים שלו עתיקים ומסוקסים מאד, האדים כבדים מאד והריח הגופרתי שעולה מן העומק ממלא את האוויר בצחנה דקה; לעיתים, אלאריס יכולה להשבע שראתה עיניים צהובות או אדמדמות מציצות לרגע מהאפלה, ואז נעלמות.
החיילים מכירים את ניחוח הגופרית, ומספרים שבעומק היער, יש מעיינות גופרתיים רותחים שמסביבם ביצות שקועות בין השורשים; ומכאן הסרחון... אבל בכל מקרה, הפטרול אינו אמור להתקרב לשם, אלא להשאר ליד הדרך.
כאשר השמש מנמיכה במערב, גבוה מעל עיקול של הדרך, אלאריס רואה את אחוזתם הנטושה של בני האות'ינגהאל. מבנה תלת-קומתי עצום, ומעליו מגדל אבן מבוצר, חולשים מגבוה על ים העצים ההולך ומשחיר; על-פניו, המקום לא שונה בהרבה מאחוזות נטושות אחרות שאלאריס ראתה, אבל בכל-זאת, משהו בתוכו מחריד אותה, היא לא יודעת מה.
האנשים סביבה חוזרים לשוחח על בני האות'ינגהאל, ואיך שעזבו את האחוזה והכפר מאחוריה אחרי המוות של אלאריק, כנראה מחשש כי התאגיד או אנשיו של מיזלי 'ירדו עליהם', וכעת הם חיים במעמקי היער; השיחה נענית בצרחות של עשרות רבות של עורבנים שמקרקרים ומרעישים עולמות על הגג, פורשים כנפיים מול השמש המאדימה במערב; ומאי-שם אלאריס מדמה לשמוע יללה רחוקה מאד, חלושה ומוזרה. העורבנים מציקים לפטרול, גורמים לסוסי המטען לנחור ולרקוע בפרסות בעצבנות; אי-כה, נראה שהם למדו לצרוח באופן שהוא חיקוי משכנע למדי של זעקות אנושיות.
שני הלוחמים הותיקים לצידה של אלאריס, מעלים זכרונות מרים מהקרב האחרון שבו נהרג אלאריק; בני האות'ינגהאל, בראשות הבארון האחרון שלהם, את'למוט, נלחמו לצידם באותו יום... אבל מאז, לא שמעו מהם; אומרים שהם חיים בתנאים של חיות פרא, אי-שם באפלה הגופרתית שבלב היער.
ושוב, אלאריס מדמה לשמוע יללה רחוקה, כאשר השמש השוקעת צובעת את חלונותיה המנופצים של האחוזה מעליהם באודם-דם.
פארנל הצעיר, שלא אוהב את השיחה ופחות מזה שאלאריס מתחבבת על אנשיו, מפסיק את השיחה בכעס ומורה להתרחק מהאחוזה ולמצוא מקום מוגן לחניית לילה; הוא מבהיר, שאלאריס תקבל משמרת לילה ארוכה ("לא חשבת שתישני שנת יופי כשהאנשים שלי שומרים, הא? וחסר לך שאתפוס אותך ישנה במשמרת, זה יהיה הסוף שלך").

הסיור מתקרב למקום שהם מכירים כהולם חניה, והאדם המוביל מפליט זעקת הפתעה ומיאוס.
מה שזכרו כמעיין קטן ונעים, הפך לאגם לא גדול, אבל עכור ודוחה, שמפעם לפעם מתפצפצות בועות חמות בתוכו; המים מעלים צחנה רכה- לא קטלנית, אבל בהחלט לא נעימה. האנשים מתלחשים, ותוהים האם זו הרעידת אדמה שהרגישו לפני כמה ימים- אחרים אומרים שזה לא אפשרי; כאן הידרוסט, לא הארכיפלגו הדרומי, אין רעידות גדולות; אולי אחד הסכרים שהקימו בני האות'ינגהאל בזמנו התמוטט בגלל עזובה, ושחרר כמות גדולה של מים מעופשים-
אלא, שבעוד האנשים מתווכחים, עולה זמזום מבשר רעות; כאשר להקה של יתושי ענק מכונפים מתקיפה, באה משני עברים ומשתמשת בהתקפות עיטה מהירות; החיילים ואלאריס משיבים מלחמה והודפים את החרקים המאוסים, לא לפני שאחד האנשים נפגע פגיעה קשה ונזקק לטיפול. ובעוד האנשים מתווכחים, אלאריס תרה את הגדה ומוצאת משהו מוזר- פטיש נפחים מוזר, לא קסום ושבור מכדי להשתמש בו, בעל צורה מטרידה מאד: מעוצב כמו ראש מקורנן עם עין צהובה.
ואי-שם, אלאריס מדמה לראות אור עכור וחיוור נדלק, גבוה מעל הצמרות המאפילות והולכות, אולי בחלונות הגבוהים של האחוזה - מהבהב לרגע, ודועך.

הפטרול נסוג לעבר הדרך, עוצר על תל קטן, ושם פארנל מורה לאנשים להקים מדורה ולטפל בחבר הפצוע שלהם.
האנשים מבועתים, המורל שלהם ירוד מאד; והם כועסים יותר ויותר על הפקודות הנבחניות של פארנל.
"אבא שלו היה מפקד דגול. הוא בחיים לא יגיע לרמה שלו, עד כמה שלא יתנפח"
"על מה אתם לוחשים שמה?"
"על כמה שאתה מפקד דגול,פארנל- שיום אחד אתה תירש את ליידי קתרין, מרוב כמה שהיא אוהבת אותך"
(ובלחש, הדובר מוסיף 'הלוואי שהלשון הלקקנית שלו תתקע בתחת שלה ולא תצליח לצאת משם').

אלאריס קיבלה, באורח לא מפתיע, את המשמרת הגרועה ביותר - באמצע הלילה, על עץ גבוה במרחק-מה מהתל, באורח שמתצפת יפה על הסביבה, ועל המשעולים שמובילים אל האגם העכור. הסייס המבועת, ששמר לפניה, רועד ונשבע ששמע זאבים; אף פעם חיות פרא ארורות לא העיזו להתקרב ככה לדרך במספרים כאלו... היא חושבת שהיתושים יחזרו שוב?
הסייס מדדה משם, ואלאריס מוצאת את עצמה מאד לבד, מלבד הינשופים שלא מפסיקים לקרוא בקול נוגה;
פעם נוספת, לא ברור אם מתוך ערות או חלום (כל המחזה של היער בעלטה והערפל שזוחל סביב הוא הזוי, כאילו נלקח מחלום מסוייט), אלאריס רואה שוב את המרפסת הגבוהה של אחוזת האות'ינגהאל, רק שהפעם עומדות עליה שתי דמויות. אחת חייתית למחצה, כמו חיה שעירה וכלבית שעומדת על שתי רגליים אחוריות, ואחת אנושית ודקה יותר,מכורבלת בגלימות כהות.
ולרגע מסוייט אחד, העיניים של היצור נפגשות בעיניים של אלאריס, שוטפות אותה בפחד נורא, בכאב-
אלאריס מתעוררת, שטופת זיעה קרה; לא רק שהיא נרדמה במשמרת, אלא שהירח כבר עומד לשקוע; השעה מאוחרת מאד- המחליף שלה כבר היה אמור להגיע מזמן, אבל היער שחור ושקט, מלבד קולות הלילה שמקיפים אותה מכל עבר. מפוחדת, אלאריס מנסה לשוב למחנה... ולא מוצאת זכר לאחרים; התל שחור ושקט; המדורה כבתה והפחמים פוזרו, אבל אין סימן למאבק או לדם. רק קנקן תה שכעבר הספיק להתקרר ורמץ שהטל הפך לבוץ עכור.
אלאריס לבד...
או אולי לא לגמרי...
הדם שלה כמעט קופא מאימה, כאשר הצל החשוך מופיע ממש מולה, בקצה העלטה שבין העצים; הולך-על שתיים מכוסה פרווה כהה, עוטה גלימות מוזרות; האור החלוש מרצד על פני הזאב שלו, על עיניו הצהובות והניבים הנוראים שלו. היצור- אדם-הזאב, לא ממהר... הוא נועץ את מבטו הצהוב באלאריס, ואז מטה את ראשו לאחור ומשמיע יללה ארוכה, וכל העצים מחזירים הד.
אלאריס אחוזת אימה, חשה בכל מאודה, שהיצור חזק מספיק כדי למחוץ אותה בלא להתאמץ; היא משתמשת בלחש עורבים כדי לנסות לעכב אותו, ואז רצה מהר ככל שהיא יכולה. היצור מילל שוב, ויללות נוספות עונות; צלליות של זאבים מגודלים, הולכי-על-ארבע,נוהמות ורושפות בין העצים; ובתוך רגע, היצורים יוצאים למרדף; איש הזאב מטיל לחש, שפוגע אי-כה מאחורי אלאריס וגורם לקרקע להתיז גיצים; שורשים אפלים נענים, ומנסים ללפות את הרגליים שלה, בעוד הזאבים הולכים וקרבים מאחור.
אלאריס בורחת כל עוד נפשה בה, כאשר נדמה שהיער כולו מילל סביבה.
שניים מהזאבים חוסמים אותה, ואלאריס נלחמת בהם וגוברת עליהם; אבל יתר הלהקה מתקרבת והולכת. מים עכורים משקשקים סביבה- אלאריס חזרה, בבריחתה, אל עבר האגם בו נלחם הפטרול ביתושים בערב הקודם. ובעוד היא מדלגת מעל יובל בוצי, והזאבים סוגרים עליה מאחור, היא מוצאת רק דרך בריחה אחת- סדק ארוך בקיר הטבעי שסוגר על האגם מדרום, ומים מלוכלכים נוזלים ממנו. אלאריס מזנקת למעלה; אחד הזאבים מנסה לקפוץ אחריה, ומחטיא; אלאריס רואה את הרשף בעיניו ושומעת את הנקישה של המלתעות שלו, נסגרות בנקישה סמוך מאד לרגליה.
אלאריס דוחפת את עצמה בפראות לתוך האפלה; הזאבים, כך נראה, מתיישבים מתחת לסדק בעבר השני, מיללים ומחכים...

המנהרות והסדנא הנטושה:
אלאריס מוצאת את עצמה במנהרות מטפטפות ומלאות בשרכים; כאשר מאחד הצדדים מבעבע אגם עמוק ומעלה אדים ובועות. אלאריס בודקת סביב, חומקת מהתקלות עם קרפדת-ענק טורפת, ומאתרת חתיכות ברזל מאורכות ומוזרות, צפות בתוך המים. היא מוצאת עליה בוגדנית על גל הריסות שעולה גבוה יותר מעל האגם, מה שמוליך אותה לעבר מפלס אחר, שנראה ללא ספק כמו סדנת עבודה גדולה שנהרסה, אולי אכן ברעידת אדמה או התמוטטות, כאשר חלק מהרצפה שלה עדיין נוטה באלכסון לעבר האגם;
אלאריס נאבקת לשמור על שיווי משקל, כאשר משהו גדול רוחש בתוך המים למטה, משגר לעברה סילון של קיטור ומנסה לצוד אותה עם קנוקנות דביקות. היא חומקת, ועולה אל תוך מה שנשאר מהמפלס העליון.
כעת, אין ספק שהיא נכנסה להיכל חצוב שלא נוצר בידי הטבע, ושעד לפני זמן לא רב במיוחד, שימש כסדנת עבודה; שולחנות עבודה מאורכים עדיין פזורים כאן, חלקם עוד עומדים, ולצידם ציוד עבודה- פטישים שמזכירים לה את הפטיש השבור שמצאה על שפת האגם; שרידי חומרי גלם... וחלקי מתכת מאורכים נוספים. משהו הולם בחוזקה בליבה של אלאריס כשהיא בוחנת אותם; אלו לא גרוטאות סתם, אלא חלקי שיריון, עשויים גס, אבל יעילים למדי- אבל מה שמבעית, הוא שמידות חלקי השיריון הם ליצורים בגובה כפול או משולש מגובה אדם.
בצד הרחוק של החדר, במקום שנפגע הכי פחות בהתמוטטות, אלאריס מוצאת מפוחים ענקיים; וגם דלת נעולה בחוזקה, שהיא שומעת קולות צווחניים עכורים אי-שם מאחוריה; כמו כן, הרחק בעלטה, היא שומעת קולות הלמות של פטישים רבים... כאילו יש עוד סדנאות, והן עובדות במלוא המרץ.
אלא, שאלאריס לא מגלה במועד, שהשרץ הענקי באגם למטה לא ויתר עליה, אלא הזחיל קנוקנות מאוסות כלפי מעלה, לעבר הסדנה והתקרה החשוכה מעליה...
אלאריס ניצלת ממוות בטוח ברגע האחרון ממש, בגלל שהמתכת של הסדן שהיא בוחנת,משקף עמומות את הגוש הג'לואידי שזחל על התקרה ושרבב את עצמו בשקט מופתי כלפי מטה, אל מאחורי גבה וצווארה הלא מוגן, זוהר קלות וחושף שיני מחט לחות וארוכות.
אלאריס צווחת ומגלגלת את עצמה; אלאריס מנסה להתרחק מהיצור, ומהקנוקנות הנוספות שמזדחלות ממרכז הסדנא לעבר איזור המפוחים בו היא נמצאת- ולמרבה מזלה, היא מצליחה לקלוע שני חיצים מדוייקים הישר לתוך העין שבמרכז הגוש הרעב, מפוצצת אותה ב"שפלאכץ" צהוב מוגלתי; היצור הענקי כולו מזדעזע, ומפליט צווחה כזו, שכל הסדנה רועדת כמחשבת להתמוטט; הקנוקנות רועדות ונסוגות במהירות, נמשכות אחורה, לעבר קצה הסדנה השבור והמים העכורים שמעבר לה.
אלא, שברגע הבא, נפתחת בטריקה הדלת הנעולה, ואנושואידים אפורים מעוותי-פנים, נראים דומים מאד ליצור המת שאלאריס ראתה בזמנו בתוך הקקון, פורצים החוצה, מנופפים חניתות ופטישים. הם צווחים בזעם - ממה שאלאריס מבינה, נראה שהם כועסים ופוחדים ממה שעשתה ליצור
("ילדת עורב רעה, לא רוצה להיות קורבן. רורת'-קאונה יכעס! תהרגו אותה ותשליכו אותה אליו, או שהוא יבוא אלינו במקום, עושה אדונים שחורים לכעוס!")

אלאריס ממגרת את הגל הראשון שלהם; היצורים לא חזקים במיוחד, אבל במספר גדול מספיק, הם עשויים בהחלט לשטוף אותה בקלות.
ואי-שם, מן החשיכה מאחורי הדלת, עולה יללה מבעיתה-
אלא שבאותו רגע, אלאריס מקבלת עזרה לא צפויה. פרא-אדם מצחין בקרעי בגדים, עם זקן עצום ומלוכלך, מסתער לעזרתה מאחור, עוזר לה להדוף גל נוסף של היצורים, ומושך אותה כשהוא נוהם משהו כמו "מה את עושה כאן, ילדה? זה לא מקום בשביל כמותך!"
אלאריס לא צריכה שכנוע נוסף, והיא רצה אחרי בן-הברית המסתורי שלה לתוך פאתי הסדנה, למקום בו הקיר אכול איזובים, לעבר מה שמתגלה כמעבר צר וחשוך שהיא לא מצאה קודם. אפורי-הפנים רצים אחריהם, משליכים חניתות ומנסים לחסום אותם; ונהדפים שוב; אלא שהצללית הזאבית הולכת וקרבה, ואלאריס מתחמקת בקושי מחזיזי ברק מקפצים שהוא מטיל אחריהם.
בצד השני של המעבר, יש מסדרון שאחד מצדדיו מלא תאים מסורגים חלודים. היצורים צווחים מאחור, מהססים לרגע-
אבל להפתעתה, במקום להמשיך לנוס, הפרא כורע על ברכיו ליד אחד התאים, במקום בו ערמת איזוב מסריחה ואבנים מכסים באורח חלקי מה שנראה כמו שרידים של עצמות אדם, חלקן קטנות.

אפורי-הפנים, שהתאוששו מההיסוס הראשוני שלהם, מתקיפים שוב; והפעם מובלים בידי כמה מהסרג'נטים שלהם.
הפרא מתרומם באיטיות, ונוהם לעבר אלאריס.
"אני נלחם כאן. את תרוצי! תרוצי ותיפלי משם!" הוא מצביע על הקצה הרחוק של המסדרון, ששקשוק מבשר רעות נשמע ממנו. "זה הסיכוי היחיד שלך! קחי!"
וכך, הוא זורק לעברה משהו נוצץ וקטן שמתגלגל על הרצפה; אלאריס חוטפת אותו, כשהאפורים סוגרים עליה.
אלאריס נאבקת על חייה; לוחמת ומפילה את אחד הסרג'נטים, מבלבלת את אפורי-הפנים האחרים, ואז מטילה את עצמה קדימה, מתעלמת מהפצעים שפוצעים אותה חניתות ההטלה שלהם. בזוית העין, היא רואה את הפרא נלחם באיש הזאב - נדמה לה שלרגע אחד, לפני הקרב, הם מחליפים דברים; מילים מלאות תיעוב וכעס, משני הצדדים; ומצליח להחזיק מולו רגע קצר בלבד, לפני שהטפרים הנוראים, הארוכים, ננעצים עמוק בבטן ולאחר מכן בגרון שלו.
איש הזאב מפליט יבבת נצחון ארוכה, בעודו מניף את הראש הכרות של הפרא הקטול, ואז משליך אותו אחרי אלאריס.
אלאריס, מבועתת ושטופת דם ודמעות,מטילה את עצמה (סדרת גלגולי קואורדינציה למניעת נזק חבטה) אל עבר המים הקוצפים שמתחת לתהום אליה נפער קצה המסדרון; המים הקרים מקיפים אותה, והיא נאבקת לשחות; למזלה,מלבד כמה חניתות שמוטלות ממרחק גדול מדי, נראה שלא רודפים אחריה. מפרפרת, יורקת מים ונאבקת, היא ספק שוחה וספק נספחת... עד שהיא מוצאת את עצמה, רטובה עד לשד עצמותיה, שרוטה וחלשה, מדדה דרך מנהרה עם מים רדודים, שיוצאת אל היער דרך חור בחומת האבן... הצמיד הישן והפגום שזרק אליה הפרא ברגע חייו האחרון עדיין לפות בידה.
מעבר למנהרה, נוצץ אור שמש אפרפר-חלוש בין העצים.

סצנת סיום:
השעה היא שעת בוקר מאוחרת מאד, כאשר אלאריס מוצאת את עצמה מוטלת על גדתו הבוצית של אחד ממקווי המים הקטנים והעכורים של פאתי היער; ולרגע, היא מתקשה להחליט האם מה שעברה הוא מציאות, או משא סיוט ארוך ומוחשי במיוחד... עד שהיא שבה וחשה את הצמיד המוזר בכף ידה.
למזלה, היתושים הענקיים לא נראים בשום-מקום, בשעה שהיא כושלת הלאה משם,לעבר הדרך... ובדמיונה, הולמים עדיין מאות פשיטים של יצורים מעוותים באפלה, עמלים על שיריונות עבור יצורים שגובהם עולה על ארבעה מטרים.

בתוך פחות מחצי שעה,היא מוצאת את הדרך ומתחילה לצלוע לכיוון המחט-
הדרך חומה-אפרפרה, והצמרות הירוקות רוחשות בשקט, בלא זכר למאורעות אתמול; אלא, שלאחר זמן לא ארוך, נשמעת שעטת פרסות. אלאריס מסתתרת בתחילה, ויוצאת ממחבואה כשהיא מזהה את הרוכבים כאנשים עם סמלי המחט של אופליה. בדיוק לפני שהתגלתה, החבורה מתווכחת; המפקד שלה הוא גבר בגיל של אביה, עם שיער שחור שהחל מלבין, וצלקת או שתיים עמוקות בצד הפנים. הוא זועם, ואומר שהם ירדו מהסוסים ויכנסו ליער אם צריך, כדי למצוא את וולמהארן הצעירה.
האחרים רוטנים, ומישהו אומר 'זה לא אשמתנו שפארנל אידיוט צעיר וארור'.

המפקד, שמזוהה בידי האחרים כקולונל ת'ורנהיל (בדיעבד, נדמה לאלאריס ששמעה את השם- מפקד משמר המחט של אופליה, שלא הזדמן לה לראות אותו קודם,משום שנעדר מהמחט של אופליה לרגל מסע כזה או אחר), רותח עוד יותר, ואומר שאם אלאריס לא תמצא, פארנל יסיים את היום על חבל התליה.

אלאריס משתעשעת לרגע ברעיון המענג לא להמצא בכוונה עד מחר...
אבל בסופו של דבר אכן מתגלה.
הרוכבים אוספים אותה מיד; המפקד ת'ורנהיל ידידותי, אבל משהו בצורה שהוא מביט בה לא מוצא חן בעיניה.
הוא מביט בה בהתפעלות, מבליע התנשפות, ואומר שהיא אכן הבת של אמה; הוא מספר שפארנל טען שהוא ואנשיו הותקפו בלילה בידי משהו מזעזע, והיו חייבים להמלט; פארנל ניסה להאשים את אלאריס, שהיא זו שהתרשלה ונרדמה במשמרת, ולכן הוא ואנשיו לא קיבלו התראה. הקולונל אומר שלא היה צריך להפקיד פטרול בידי הגור ההוא... ובוודאי לא אוצר נדיר כמו אלאריס. הוא בוחן אותה שוב ושוב באורח מדוקדק.
"אתן כל-כך דומות..."
לדאגתה של אלאריס, נראה שהוא מקשיב לסיפוריה רק בחצי אוזן, כולו שקוע בה באורח אחר לגמרי.
את הצמיד הוא מזהה כחפץ שהיה שייך לבארון את'למוט, הלורד האחרון של בני האות'ינגהאל, אבל לא נותן דעתו יותר מדי על הסיפור.
"כן בהחלט, יצורים אפורים ומגעילים... זה חדשות רעות. אבל המקום ההוא היה תמיד מסוכן, ועדיין שרדת. כן, זה אולי היה הגורל שאת תגיעי לכאן... אלי..."
כשהם עוברים בשער, מישהו בא בריצה במורד הגבעה, וצועק לקולונל ת'ורנהיל, שליידי קתרין כועסת, היא דורשת לראות אותו מיד בעניין פארנל

(ככל הנראה הוא לא נועץ בה, לפני שהורה לכלוא את הקצין החביב עליה).
"כן,כן, שמעתי. הוא נשאר במעצר בינתיים. הוא ילמד, לא לקחת אוצר יקר כזה ולנהוג בו בחוסר אחריות-" (התנשפות) "כן, זה גורל... ידעתי שתגיעי לכאן, מופלא, כמה את דומה לקרוליין, לא לאדם ההוא שלקח אותה-" (וכך זה נמשך כשהם רוכבים במהירות במעלה הגבעה, לעבר הכיכר)
ובעוד היא מוחה על היחס הזה לאביה, בלא התראה מרובה, הוא גוהר עליה ומנסה למשוך אותה בכוח אליו.

אלאריס נאבקת בו ומתחמקת במהירות לאחור, מונעת ממנו ללפות אותה ולנשק אותה בפראות.

ת'ורנהיל מהסס, לוחש משהו על גורל- שהיא צריכה להיות שלו-
אלא שאז, נשמע קול אחר- קולו של אביה של אלאריס.
"ריצ'ארד, אני לא יודע מאיפה הופעת. אבל אתה תסלק את הידיים שלך מהילדה שלי. עכשיו!"
ת'ורנהיל, שמתגלה כריצ'ארד דארקרידג', ידיד-הנפש של אביה של אלאריס שהפך לאויבו בנפש, שולף את חרבו.
"אתה, תמיד חתרת מתחתי, גם כשהעמדת פני חבר. תמיד זממת לקחת את מה ששלי. לא אהבת אותה,לא באמת-"
אלאריס מזנקת אל מאחורי אביה, ומעמידה חץ על המיתר של הקשת באזהרה ברורה.
החיילים סוגרים קדימה, מהססים- אבל נראה שיבואו לעזרת מפקדם אם יצוו או אם יותקף. ריצ'ארד דארקרידג' אכן נראה מטורף לגמרי.
"היא היתה שלי, היא נועדה בשבילי-"
"זו הילדה שלי כאן. לא קרוליין.תתרחק ממנה!"

לרגע, שני היריבים עומדים זה מול זה; אביה של אלאריס עדיין חלש, אבל צלול ותקיף כמו שאלאריס זוכרת מימים טובים יותר.
"אתה לא במעמד לומר לי כלום, קונינגטון. היא הבת של אמא שלה, ואני מפקד לפידי הערפל. אלמלא היית כל-כך עלוב, הייתי מציע לך המשך של הדו-קרב הקטן שלנו מאז, ומשפד אותך מהחזה ועד המפשעה-"
אלאריס מזהירה שוב, שאביה לא עומד לבד; אם דארקרידג' רק יתקרב אליו, הוא יספוג את החיצים שלה מטווח אפס.

"אתה מטורף ארור. אף פעם לא הצלחת להבין את ההבדל בין אישה לבין חפץ יפה שאתה חומד. אמא שלך, גבירת הטירה היקרה, לא היתה ישרה מספיק כדי לספר לך את החלק שלה בכל זה?"
הפונדקאית מתחננת "אנשים, תורידו את החרבות-"
"בלום את הפה, קונינגטון, או שאני אבלום אותו בשבילך!"
בקול שקט יותר, קפטן קונינגטון אומר לאלאריס "אמרתי לך שהיינו צריכים להסתלק, וזה עוד לפני שידעתי שהוא חזר מן הגלות"
החיילים ממלמלים מסביב ויוצרים מסביבם מעגל מבשר רעות.
"כן, חזרתי מהגלות תחת שם בדוי כדי לתקן את מה שאתם, מלחכי הפינכה של התאגיד, עשיתים למולדת העתיקה שלי. הייתי בחורים האפלים ביותר ונלחמתי, כשאתה אכלת למנוולים מן היד. לך תסביר כבוד לאדם מסוגך".

אלאריס מטיחה בדארקרידג' שאם כך הוא לא צריך לרצות אותה; גם היא, עד לפני מספר שבועות, היתה אישה של התאגיד. אבל פעם נוספת, הדברים מחליקים סביב האוזניים שלו.

אלא שאז, כשהמתח בשיאו, ונראה שחצי מתושבי העיירה הספיקו להתקבץ מסביב,
מישהו צועק "שליח,שליח בשער!"
ריצ'ארד מתעלם בתחילה, כולו שקוע באויבו הישן והשנוא-
אבל לאחר דקה קצרה, שועט פרש פרוע למראה; ותיק מלחמה מחוספס, אבל נראה מבועת לגמרי; כמעט רומס שני אנשים שעומדים בדרכו, כשהוא צועק "המפקד, המפקד!"
"לא עכשיו, סרג'נט. האיגרת מהדוכס של ווסטמור יכולה לחכות. יש לי עניין לסיים. עשרים שנה אני חיכיתי-"
"המפקד, זה... אסון, אסון-" הסרג'נט נראה רועד מכף רגל ועד ראש.
ריצ'ארד דארקרידג' יורק ומפליט גידוף.
"אז שפוך את זה כבר, לכלה רוחות. מה יכול להיות כל-כך-"
"המפקד... טירת ווסטמור נפלה-"
"מה הקשקוש הזה? התאגיד לעולם לא יעיז-"
הפנים של הסרג'נט אפורות מזוועה.
"זה לא התאגיד, אני- הייתי בהרבה קרבות, הייתי עם אלאריק כשהוא מת... אבל דבר כה-" הוא מתנשף "כזה רוע, זה פשוט בלתי נתפס. הטירה אבודה, המפקד. האנשים בתוכה... אין לי אפילו מילים לתאר, הם אבודים, הדוכס אבוד. הטירה נפלה".
כשדארקדירג' מקלל ותובע תיאור ברור, הסרג'נט מתאר בגמגום משהו נורא שהשחית את אנשי הטירה, שהחלו לעסוק בטקסים מבעיתים"
ליבה של אלאריס שוקע, כשהיא שומעת את ההמשך- "היו כמה בני-רועים צעירים שניסו לעצור את זה, הם נכשלו-"

אלאריס תובעת לדעת מה קרה להם.
הסרג'נט רועד ואומר.
"הלוואי שהם מתו מהר. ראיתי איך הם הורגים את הבחורה, זה היה לא אנושי, פשוט לא אנושי... לא יודע מה קרה לשני הבנים, אבל אני מקווה שהם מתו מהר"

וכמו בתשובה, מתגלגל רעם רחוק; אי-שם, עמוק מתחת לצמרות יער האות'ינג, עונה יללה.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.