הקמפיין של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)

ספר שלישי: פנס בודד בערפל

פרק XII: The Shattered Brace

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

הריאיון אצל ליידי קתרין

הפרק נפתח כאשר אלאריס וריצ'ארד דארקרידג' נכנסים לתת דיווח לליידי קתרין הזועפת על מאורעות היום, זמן מאוד קצר אחרי הניסיון של ריצ'ארד לכפות את עצמו על אלאריס.

אלאריס מועלית לאולם הראיונות של קתרין למעלה במגדל, וחשה שבכל החבורה הגדולה של האנשים שמקיפה אותה וצופה במחזה יש מעט מאוד פנים ידידותיות, מלבד אולי האלכימאי סדריק.

קתרין לא ממהרת להתחיל בריאיון ויושבת רכונה מאחורי וילון. כשהיא בסופו של דבר מואילה להסיט אותו ולפנות לעבר הדמויות הממתינות לה, אלאריס מצליחה להציץ במה שנמצא שם. מעבר לוילון יש משטח שעליו נחים שרידי שריון במצב רע עם פגיעה מאסיבית באזור בית החזה. קתרין ממלמלת משהו קודר על אבק וצללים ושולחת גם באלאריס וגם בדארקרידג' מבט לא ידידותי.

"מפקד המשמר שלי מואיל בטובו לצוץ שוב ומיד מטריד אותי בבעיות שלא השכיל לטפל בהן בעצמו. ולגבי יוצאת חלציה של בת דודתי הנאצלת אין צורך שאשחית מילים. במה באתם להדיר את מנוחתי הפעם?"

מסתבר שקתרין כבר הספיקה לשמוע על ההיתקלות בין דארקרידג' ואלאריס, ומוצאת בזה בעיקר סיבה לגחך על חשבונו של מפקד המשמר. דארקרידג' מסמיק ומגמגם בתנצלות לא כנה, תוך שהוא מאשים שוב את אביה של אלאריס. אלאריס מתחילה להשיב לו אבל קתרין חותכת את העניין ואומרת שהנושא סגור: דארקרידג' חוטא בכך שהוא חומד דווקא את אלאריס, אבל מרגע שהבטיח לא לחזור על מעשיו אין מה לדון בעניין יותר.
לאחר מכן מפקד המשמר מדווח לקתרין על הבשורות הרעות מווסטמור כשהוא מעדן מאוד את הסיפור. קתרין רק מושכת בכתפיה: ממילא הארץ שוקעת בצללים ובדם, ווסטמור רחוקה ולא מעניינת אותה. הדוכס ממילא נחשב בעיניה לשוטה, נצר לא ראוי לאבות גדולים ממנו, ואפילו אם הייתה רוצה – והיא לא - אין לה אנשים או כוח לשלוח רחוק כל כך אל מעבר לגבולות שלה.

לאחר מכן אלאריס מתבקשת לספר את הסיפור שלה אבל זוכה בעיקר לבוז מצד קתרין. האנשים מאחור מתלחשים שאלאריס מספרת גוזמאות כדי להראות כמה היא חשובה. למרות שיש אנשים שקצת מודאגים וריצ'ארד דארקרידג' מאזין כשהוא נשען בכבדות על חרבו וארשת תסכול על פניו.

אז, בלי התראה, קתרין פורצת בצחוק.

"צבא אויב עצום שמפחותיו הולמות יומם ולילה, ענקים משוריינים.. שיבואו! שיבואו כולם אם הם רוצים! התקווה ממילא אבדה לפני שנים. אנחנו יושבים באי שוקע ומאומה לא ישנה זאת. התאגיד, מיזלי, או כל חלאה אחרת מתחרים מי יוריד את המסך על המקום האומלל וחסר-החשיבות הזה."

הקול שלה הופך לצעקה, "כלום!!! המקום הזה הוא פיסה של כלום, בלי עתיד! בלי יורש! שיבואו, אתם שומעים?! שיבואו..."

גביע היין מתגלגל מן היד שלה שופך מעט נוזל כהה על השטיח של המדרגות. הס עומד באולם. האנשים נראים כלא מעזים אפילו להתלחש, וקתרין עוברת ללעוג לאלאריס שאם היא בת ממשיכה לאימא שלה הרי שהיא מתעניינת בעצמה ובעצמה בלבד.
במחשבה שניה ובטון מעשי יותר היא מוסיפה, אולי בגלל שראתה את הבהלה והשקט באולם שגם אם כוחות אפלים מתאספים ביער, סביר להניח שהמטרה שלהם תהיה העמקים העשירים למרגלות המנזר ולא פיסת הכלום של המחט.
"אז שיהיה להם ולמיזלי לבריאות והיא תאחל לשני הצדדים בהצלחה."
היא כמעט מתפתה לייחל שאלאריס לא שיקרה ואז יהיה אפשר לראות כמה התפילות היבבניות של הנזירים יסייעו להם מול ענקים משוריינים; והיא שוב פורצת בצחוק מטורף למחצה.

הקהל מתלחש; דארקרידג' מעיר שאולי בכל זאת עדיף שננקוט כמה אמצעי זהירות.

קתרין אומרת באדישות שיעשה מה שהוא רוצה. בשביל זה היא מחזיקה אותו כמפקד משמר, שלא יטריחו אותה בהבלים האלה. כל הנסיונות של אלאריס לשכנע את קתרין נופלים על אוזניים ערלות ואז, דווקא כשאלאריס חושבת שהריאיון הסתיים ויתירו לה ללכת קתרין שומרת לה מכה לפרידה – היא מצווה לכלוא את אלאריס ב"אירוח ראוי למעמדה" במערכת חדרים ישנה ומהודרת בתוך המגדל ואוסרת עליה לצאת המחדרים הללו ללא רשותה כדי לוודא שהיא לא תתרוצץ ותסב אליהם את תשומת הלב של המפלצות.

גרוע מזה; כאילו היא ניחשה את מחשבתה של אלאריס, ליידי קתרין מוסיפה שאם אלאריס תתנהג יפה אבא שלה יורשה לבקר אותה פעם ביום. אם לא, הוא זה שישלם על כל ניסיון בריחה שלה - יש לה צינוק עמוק בשבילו, במקרה הזה. האנשים ממלמלים ואפילו דארקרידג' מנסה להעיר משהו אבל קתרין משתיקה אותו. היא זועמת במיוחד כשמישהו מזכיר את לורקאנד - שאלאריס מצויה בחסותו וצועקת שבן הפיות יכול להירקב מצדה, הוא בכלל לא מתכוון לחזור וגם אם כן אסור לבטוח במין שלו. בוגדניים כולם, והקול שלה מתרומם, "אני מוקפת בוגדים צבועים!!"

וכך, אלאריס מובלת מן האולם במורד מדרגות לעבר החדרים שיועדו לה.

דארקרידג' מנסה לרמוז לה שהוא יעזור לה אם היא תיעתר לחיזורים שלו, ואלאריס דוחה אותו בחריפות כזו שגורמת לו להסמיק מכעס ולסנן שתלך לגורלה אם כך. יש לו דברים יותר חשובים לטפל בהם. נדמה לאלאריס שהוא מגדף ומחרף את אבא שלה כשהוא מתרחק.

אלאריס מוצאת את עצמה במערכת חדרים שהייתה פעם מהודרת אבל התבלתה עם השנים. השאירו לה את הציוד שלה, משום שקתרין כאמור סומכת על האיום לגבי אביה של אלאריס כתרופה מספיק טובה למניעת בריחה.
אלאריס מנסה את כוחה בלחזור ולהיות ליידי מפונקת ובלתי נסבלת, ולשגע את המשרתות בבקשות מבקשות קפריזיות שונות, אבל ההצלחה שלה מוגבלת למדי. רוב הדברים שהיא מנסה להשתמש בהם או לדרוש אותם בכלל לא קיימים במגדל.

כך עוברים ימים על ימים. אלאריס מקבלת את ארוחותיה כסדרן ביד נדיבה יחסית, מים חמים להתרחץ בהם וספרים. רובן ישנים ולא מעניינים במיוחד לקרוא. המבחר אכן לא מרשים, מה גם שהרבה מהספרים הגיעו מהעמקים ליד המנזר או מהמנזר עצמו: קרי יש המון ספרי מוסר ארכניים ומטופשים, ובספרים אחרים הנזירים צנזרו קטעים שלמים, ויש שם כמה ספרים בתיאולוגיה שהיו יכולים להיות מעניינים, אם אלאריס היתה מגלה עניין כלשהו בתאולוגיה קלאודוריאנית.
בכל זאת אלאריס מוצאת סאגה שירית יפהפייה על חורבן ווינטרסקלאוד - כולל לא מעט מידע על המאבקים הפוליטיים שקדמו להופעת הדרקון בין כוהני אדון הרעם לכוהני גבירת החורף. והקרב האפי והטראגי בין הדרקון למשמר של ווינטרסקלאוד ועל הקפטן שנקבר גבוה בהרים על שריונו וחרבו המכושפים שכמעט הותכו בשל אש הדרקון. מלבד הסאגה הזו, דווקא בתוך ספר צדקני של משלי חיות כתוב בחרוזים מגושמים למדי, אלאריס נתקלת בסיפור חיות שונה לגמרי - שברור שנכתב על ידי מחבר אחר ורהוט בהרבה, שלמעשה הגניב אותו לספר.
המשל מספר על עלילות עדר הצבאים האדוק שירד אל תוך העמק ונתקל בעורב שסגד לרוחות העתיקות של העמק. הגם שעל פני השטח המשל הוא שיר הלל לצבי האדוק, מבין השיטין עולה שהמסר הוא בדיוק הפוך – בעיקר בסוף כאשר מתואר בפרטים כיצד הצבי האדוק הזמין את העורב למשתה בקרן השקיעה ולמעשה שחט אותו למוות כשהיה הלום יין (גם אם זה מתואר בתיאור קצת ילדותי של נגיחות); ובסוף גם לקח את הגוזלים של העורב "כדי שלא יימחק שמה של חיה מהעמק שלי" והעביר אותם לעופרים שלו שהיו אדוקים כמו אביהם.

במהלך התקופה קפטן קונינגטון מגיע לבקר את אלאריס פעמיים או שלוש. ונראה שהוא מקפיד על לשונו כאילו הוא משוכנע שמצוטטים להם. הוא התאושש כמעט לגמרי מן המחלה; והוא מספר לאלאריס שפנה בכתב לליידי קתרין וביקש שישחררו אותה, בהבטחה ששניהם יעזבו את המחט מיד ולא יחזרו לעולם - אבל קתרין לא טרחה אפילו לענות. הוא עצמו יכול לשוטט חופשי בעיירה, כל עוד אינו מנסה לצאת מגבולותיה; אבל מלבד סדריק וקומץ אחרים המקומיים מתייחסים אליו בחשדנות וחוששים לדבר איתו. את דארקרידג', לעומת זאת, הוא כמעט לא ראה מאז אותו יום.

מלבד אביה של אלאריס מבקר אותה מפעם לפעם גם האלכימאי סדריק ומוסר לידה איגרת חפוזה מלורקאנד, שלא מבשרת טובות. נסיך הערפילים עיכב אותו ומבין השיטין אלאריס מבינה שנסיך הפיות לא רואה בעין יפה את התערבותו היתירה של לורקאנד בענייני בני אנוש. לורקאנד רומז שמלבד סדריק הוא לא בוטח ברבים במקום הזה, ושהאפלה מגיעה מכיוונים לא צפויים.

כך הימים עוברים. ורק מפעם לפעם מתירים לאלאריס לצאת לטיול קטן בגן מאחורי המגדל ומספרים לה בלגלוג שאף אחת מהמפלצות הנוראות שתיארה לא טרחה להראות את עצמה. מה שמחזק את הדעה שאלאריס המציאה גוזמאות.

הפגישה עם שליחי המנזר

אחר צהריים אחד, כשהאור בחלון הצר של אלאריס הופך אפור-כחול, המלווה של ליידי קתרין נכנסת ובקול עוין מודיעה לאלאריס שיש לה אורחים. מהלחישות של השומרים בחוץ - שאלאריס כמנהגה בקודש מצוטטת להן - היא מבינה שמדובר בשליחים של מיזלי שהגיעו באיחור של שבוע וחצי ושדרשו במפגיע לראות את אלאריס. בלשון המעטה – הם לא פופולאריים אצל יושבי המחט.

כאשר האורחים נכנסים לאלאריס מצפה הפתעה. אם היא ציפתה לנזיר צדקן ומטיף או למטרונית זקנה ואדוקה להגעיל, מציגים בפניה תחת זאת את ליידי איזבל לייטבורי, רעייתו של הברון שמושל באחוזת לייטבורי (אחד הוסאלים של המנזר, שאחותו נמצאת על גבעה גבוהה בגבול בין אדמות נורת'ווינד לעמק אסטפורד) ואת בן דודו של הברון, הקולונל ססיל לייטבורי.

איזבל היא ליידי מהודרת בסוף שנות השלושים שלה, אישה גבוהה עם יציבה תקיפה, שיער זהוב כהה בתסרוקת מוקפדת ועיניים הידרוסטיות אפורות צלולות. הקולונל מבוגר ממנה בעשרים שנה, גבר גדול וסמוק לחיים, עם לסת חזקה ומרובעת, שבטנו הולכת לפניו, ושיערו המאפיר מסודר, כולל פאות לחיים ארוכות ומסולסלות. הוא לבוש מדים, שריון קל ושתי חרבות קלות מיטלטלות משני צדי החגורה שלו. שני השליחים ידידותיים כלפי אלאריס באורח לא צפוי; ססיל מפסיק בנפנוף יד את ההצגה הרשמית והקרה שעושה המלווה של ליידי קתרין ושולח אותה בעל כורחה להביא כיבוד.

איזבל מעירה בחיוך, "אני מסופקת אם אתה זקוק לעוד כיבוד ססיל יקירי", כשהיא מעירה יותר בשקט שאתה לעולם לא יודע מה האנשים האלה יכולים להכניס למשקה.

"זקוק גם זקוק חביבתי הקטנה, לא אכלתי מזה שעתיים תמימות. אם המצב ביש הזה יימשך, אני עוד עלול להצטמק, ירחמו האלים!"

השניים מברכים את אלאריס שנותרת חשדנית, ואיזבל אומרת בחיוך ידידותי שהיא שמעה עליה והפגישה היא לכבוד לה.

ססיל מגחך: "וגם לי. אם הייתי יודע שבווסטמור גדלים פירות נאים כל כך הייתי עלול לבקר שם לעתים קרובות יותר, שככה יהיה לי טוב!"

איזבל מרימה גבה: "בחברת הגבירה רעייתך אני מניחה."

"אוך, הורסת שמחות שכמוך!"

אבל מעבר לרעש שהם מקימים במכוון, הם מגניבים לה גם כמה מילים שקטות והרבה יותר מעשיות ומסבירים לה שרצו לראות אותה, וכמעט הכריחו את קתרין לאפשר את זה, משום שהגיעו אליהם רמזים שבידי אלאריס מידע שעשוי להיות חשוב עבור המנזר.

איזבל מוסיפה שהיא מעט מאוכזבת כי נאמר לה שגם הגבירה אינגראם הצעירה נמצאת עם אלאריס. אלאריס מפליטה שכבר לא. בקול, איזבל אומרת שאחותה הבכירה של ליידי קאליסטה מתגוררת במנזר. "עלמה חביבה מאוד" מוסיף ססיל, "בעלת חיוך שאין כמוהו להחמיץ חלב ולהקציפו בשפע תוכחות תאולוגיות שקשה להתווכח עמן, בעיקר כאשר המשקה פוגע קלות בצחות הלשון שלי."

יותר בשקט אלאריס מצליחה לסחוט מאיזבל שלפני שנים היא הכירה את קאליסטה. באותם שנים, איזבל עצמה הייתה פוחזת בזכות עצמה ובילתה פרקי זמן בלתי הולמים בעליל בדרכים.
למעשה, מתברר לאלאריס, שאיזבל שהייתה אז מעין הרפתקנית; והיא הייתה זו שלימדה את קאליסטה, שהיתה אז נערה צעירה מאד, כיצד להשתמש בחרבות. אלאריס נאלצת לגדוע באיבן את תקוותה של באיזבל שהשנים הפכו את קאליסטה לשקולה יותר ונמהרת פחות.
כך או כך, איזבל מסירה ספק ומבהירה כי כבר לפני שנים היא עצמה נטשה בלא שוב את החרב ואת סגנון החיים שאינו הולם גבירה. תחת זאת, היא מצאה את מקומה ההולם והראוי בחברה, באה בברית הנישואין, הולידה ילדים והשאירה את משחקי הילדות מאחוריה. היא משערת שגם לקאליסטה זה יקרה במוקדם או במאוחר.

ססיל מעווה את פניו, "במוקדם אני מקווה. אני אצטער צער רב אם יקרה דבר מה ליחידה מבני אינגראם שעולה על זה של בקר בחומץ. לעתים גם אני תוהה אם הייתי מיטיב לעשות אם גם אני לא הייתי מניח לחרבות לפני עשרים שנה - ולפני עוד עשרים קילוגרמים טבין ותקילין - שככה יהיה לי טוב!"

למעשה זאת אסטרטגיה מתוכננת של השניים, לפטפט שטויות בקול רם כדי שמי שאולי מצוטט לשיחה ישמע ואת הדברים הרציניים ללחוש בקול נמוך בין לבין. בשקט, איזבל מסבירה לאלאריס מה העניין האמיתי ששליחי המנזר מגלים בה. למעשה איזבל עצמה לא הייתה אמורה בכלל להיות במשלחת, אלא ססיל היה אמור ללוות נזיר בכיר, מפקח המוסר יורגראם. אולם, למרבה הצער, האח הצדיק חש בבטנו בשבוע האחרון, וחרף מחאותיו נמצא לא כשיר למסע.

למעשה השליחים יודעים יפה מאוד שהם לא רצויים ולא אהובים במקום הזה והם מצידם לא מחבבים את המחט ויושביה. המקום הזה עתיק, והצללים העתיקים של העמק לא נעלמו ממנו, או איך שססיל מגדיר את העניין: "הטינופת של אדון הרעם שלפני דורות רבים סגדו לו כאן ובמקומות אחרים לפני שאבירי סנט-קלאודור ביערו את המנהג ביד קשה, אף פעם לא התנקתה מכאן לגמרי".
אבל לא זו הסיבה העיקרית לטיול הזה. אלאריס שוקעת בשיחה ומתחילה לספר להם חלק מקורותיה, גם החוויה המפחידה שלה ביער וגם החשש שאדון הרעם התעורר (מטבע הדברים, אלאריס משמיטה 'במקרה' את חלקה בסיפור ההתעוררות הזה).

איזבל מודעת לפחות לכך שביער יש יצורים אפלים; ולמעשה, היא כבר נלחמה באפורי-הפנים עוד לפנים שנים והביסה אותם כמה וכמה פעמים. היא מתחמקת מלספר את כל הסיפור אבל אלאריס מבינה, שלא רק התקף מוסרנות פתאומי, אלא היתקלות קשה היא זו שהניעה אותה לנטוש את החרב ולהפוך לרעייה ואם - ושבתוכה יש עדיין כאב עמוק בגלל אותו סיפור.
כך או כך, איזבל וססיל לא מתרגשים מהסיפור על אפורי הפנים, זה לא חדש שהם שורצים ביער והם לא מהווים איום רציני בפני עצמם. איש הזאב לעומת זאת הוא סיפור אחר. איזבל במיוחד נראית כאילו היא מסתירה משהו כאוב בעניין הזה. היא לא נראת שמחה לשמוע גם את הסיפורים של אלאריס על אדון הרעם, גם אם לכשעצמה, איזבל לא בטוחה שאלאריס מדייקת ושהמלך העתיק באמת התעורר אבל - מספיק שאיזה כהן אלילי מטורף וחזק לקח את השם הזה ומקבץ תומכים, כדי ליצור איום על המנזר משום שיש רבים בעמק שיכולים גם ללכת אחריו. זה מספיק חשוב כדי להביא את אלאריס בפני האב העליון כדי שישמע את הסיפור (אלאריס ממש לא נלהבת מהאפשרות הזו).

כאן השיחה מגיעה לעיקר: אין לססיל ואיזבל הרבה זמן, לפני שקתרין תחשוד שהם זוממים משהו אבל הם מוכנים לעזור לאלאריס ולאביה להימלט אם היא תעזור להם. איזבל רוצה שני דברים:
בקשתה הראשונה, היא לאמת את השמועה על הצמיד של האדם המת שהתגלגל לידי אלאריס.

אלאריס נענית, ואיזבל לא יכולה להסתיר את הכאב בעיניה כשהיא רואה את החפץ. היא מזהה מיד את הצמיד של הברון אתלמוט, ופירוש המילים האחרונות שאמר הוא: "שושלתי איננה עוד."

הצמיד היה אמור לעבור לבנו ויורשו הארלרינג, שאיזבל הכירה אישית. היא שוב פולטת משהו שכולל רמז על הסוף העגום של חבורת ההרפתקנים שהיא הייתה בה. שכנראה גם הארלרינג היה חבר בה אבל היא עדיין לא רוצה לפרט (אלאריס רואה שהיא מוחה דמעות מהעיניים); כמו כן, נראה שאיזבל הבינה מהסיפור יותר מאשר אלאריס סיפרה, בעיקר למה שנוגע לרגעי החיים האחרונים של אותו פרא שהציל את אלאריס, שהיה אכן הבארון אתלמוט בכבודו ובעצמו.
כעת ססיל ואיזבל מגיעים לעניין השני והחשוב יותר - ומראים לאלאריס קלף קטן עם שרטוטים דקים. אלאריס לומדת את הקלף ומבינה שזה שרטוט של מפה, עם סימונים של מעברים חבויים, שאחד מהם מצויר כ-X. השליחים מספרים לה שהם הוציאו את המפה מהאח יורגראם, שבריאותו הרופפת מנעה ממנו להגיע לכאן; מעבר לדברי הלעג אודות מידותיו הצבועות של אותו צדקן שמאוס כל-כך על שניהם, הם חוששים שיש תפוחים רקובים במנזר: כמה מהנזירים מנצלים לרעה את האמון של מיזלי הזקן ועוסקים כנראה בסחורות מוברחות, שייתכן כי חלקן מאוכסנות או עוברות מתחת למחט. התכנית של ססיל ואיזבל הוא להשתמש במפה כדי לחקור את אותן מנהרות משוערות מתחת למגדל, למצוא מה פירוש ה-X, בתקווה לחשוף את קלונו של האב המשגיח, ולהוציא אותו ואת חבריו מעסקי ההברחה לתמיד - אם תהיה להם הוכחה מספקת להביא למיזלי.
התכנית היא כזו: אם אלאריס תעמיד לרשותם את הכישורים שלה בגילוי עקבות וטיפול בדלתות חבויות, היא תתלווה לססיל שייתן לה שיקוי שיהפוך אותה מטושטשת למראית עין וקשה לגילוי למשך כמה דקות, מספיק כדי לחמוק מהשומרים ולעקוב אחרי ססיל שישים פניו לביקורת סחורות שגרתית במרתפי המגדל.

איזבל מבטיחה בתמורה, שבינתיים היא שתחזור לעיירה ותדאג לחלץ את קפטן קונינגטון. כפי שאלאריס תגלה בהמשך, איזבל תנצל את החשכה ותורה לקפטן לדחוף כרית אל מתחת למעיל שלו בצורה שמרחוק תהפוך אותו דומה לססיל; כאשר השליחים מסתמכים על כי שאנשיה של קתרין לא מתואמים, וכל כך להוטים להיפרד מאנשי המנזר, עד שלא ידקדקו בשום בדיקה.

התכנית מתבצעת כך: ססיל אומר בקול לאיזבל שהוא יצטרף אליה בפונדק בעוד שעתיים כי הוא ירד למרתפים של המחט לעשות את בדיקת הסחורות השגרתית. אלאריס מתבקשת לגייס את מיטב כשרונה ולעשות סצינה קולנית, לפיה השליחים של מיזלי העליבו אותה, היא מגרשת אותם מהחדר ולא מוכנה לראות אף אחד עד הבוקר.

אלאריס מקבלת לידיה את השיקוי המטשטש ומבצעת את חלקה בכישרון רב, רוקעת ברגליים, צורחת ובוכה, כשהיא משליכה חפצים אחרי איזבל וססיל ("טוב איזבל, אנחנו יודעים מתי אנחנו לא רצויים") ואז לפני שהמשרתות והשומרים (שאיש מהם לא מעוניין לבדוק את זעמה של אלאריס ולמלא אחר עוד קפריזה שלה) יתעשתו, אלאריס שותה במהירות את השיקוי וחומקת מבעד לדלת לפני שהמשרתים ממלאים את מצוותה שלה עצמה ומגיפים אותה.

ססיל ואיזבל נפרדים ואלאריס עוקבת אחרי ססיל לתוך המרתפים שמתחת למגדל. (איזבל קוראת לססיל לפרידה, "אנא הזדרז, אני רוצה לצאת מכאן עוד הערב, אינני מורגלת להעביר זמן רב כל כך ללא בעלי." השומרים מגדפים אותם בלחש אחרי שהם הולכים.

משרת זעוף עושה לקולונל סיור במרתפים, ססיל מנחה את אלאריס בלחש לאזור של ברזי נחושת שם אמורה להיות הדלת הסודית שמובילה למנהרות, ולוחש לה להשמיע יללת חתול כאשר היא מצאה את הדלת. אלאריס עושה חיפוש באותו אזור של המרתף כאשר ססיל מתמרן את המחסנאים לכיוון השני, ואומר שהבדיקה עלולה לארוך שעות ארוכות אם תהיה מוקפדת כמו שרוצה הכלכל של המנזר,
אבל הוא מוסיף בקריצה - הוא עצמו היה מאז ומעולם נפש נוחה יותר לבריות, כך שייתכן שאיזו כוסית חביבה של משקה משובח תהפוך אותו קפדן פחות - כך למעשה הוא מפנה את המחסנאים למקום ההפוך מהמקום בו אלאריס מחטטת.
אלאריס מנסה, ולבסוף מצליחה להבין את המנגנון של סיבוב הברזים שפותח את הדלת - בלי להיכשל מספיק פעמים כדי לעורר רעש שיביא את השומרים ואז היא משמיעה "מיאו" תובעני.
המחסנאי מתפוצץ מזעם.
"עוד אחד מהיצורים המפורעשים זחל לכאן... הפעם אני פושט לו את העור ועושה ממנו מטלית! חרא... רק לרדוף אחרי חתולים עוד חסר לי."
"לא שם, אידיוט. הוא בטח הולך לאיזור של הבשר המעושן-"

המנהרות מתחת למחט

אלאריס עוברת דרך הפער הצר שנפתח, ומוצאת את עצמה בראש גרם מדרגות מסותתות למחצה שיורדות מטה מטה לתוך החשכה. הדים או טפטופים מוזרים נשמעים הרחק מלמטה.
ססיל מצטרף אליה לאחר רגע, "טוב ויפה" הוא רוטן, "כלומר הכל טוב ויפה חוץ מהמדרגות האלה, הן תמיד מכעיסות את זוגתי היקרה והנאמנה" כאן הוא טופח על הכרס שלו.
בכל זאת שולף את אחת החרבות לאות זהירות. הוא להוט לראות מה יש למטה ומה מסתיר הנזיר הצדקן והשקרן במקום בו הוא סימן X .
"כל כך מתחשק לי לשמוע אותו בוכה ומייבב תפילות בדרך למעצר, שותף צדיק של מבריחים שכמוהו, זה מתחשק לי אפילו יותר משמתחשקת לי תרנגולת ברוטב, וזה כבר אומר הרבה."

המדרגות מתפתלות מטה מטה מטה, לתוך מה שנראה כפיר ענק שחלקו סתום בערימות של אבני מפולת ושיחי מערה. אלאריס מפעילה את כשרונות העיכוב שלה ובוחנת בזהירות את הסביבה - מה שאכן משתלם לה, משום שהיא מבחינה בזמן באפור הפנים המגעיל שמסתתר באחת השלוחות הצדדיות של הפיר וצופה בהם. אלאריס מכוונת יפה ומשגרת בו שני חצים מדוייקים שמפילים אותו, מפרפר, למטה כשהדם השחור שלו משאיר פס על קיר הלבנים.
צרחות זועמות נוספות עונות לצרחת המוות של הצופה, ומתוך נקבה צדדית נמוכה יותר מסתער כוח שלם של אפורי פנים. היצורים עוטים עורות שמסייעים להסוואה וחמושים ברובם בכלי נשק דו ידניים שנראים כנשק וכלי כרייה בו זמנית. אבל המיקום הנמוך שלהם והריצה במעלה המדרגות עומדים בעוכריהם משום שאלאריס תופסת עמדה, משתמשת בקסמי הטבע כדי להקשות אליהם עוד יותר את העלייה במדרגות, בעודה שולחת בהם מטח אחרי מטח של חצים. ססיל שתופס עמדה לפניה מתגבר בקלות על המעטים, לא יותר משניים-שלושה - ששרדו את החצים ולא התגלגלו למטה.

הקרב נגמר במהירות, אבל ססיל מופתע ומעט חושש: זה לא יהיה רצוי שיצורים מהעולם התחתי לא רק שורצים כל כך קרוב למגדל אלא הגרוע מכל – ייתכן שהם יימצאו את היין המוברח לפניו. זו תהיה שערורייה, אם הוא לא יזכה בלגימה אחרי כל המאמץ הארור הזה.

הדמויות יורדות למטה, ומתגברות על התקפה נוספת, שהפעם מצטרף אליה כמו מעין יצור שכולו בוץ וצמחים עם שני אגרופים כבדים ומאיימים - אבל לחשי ריכוך האדמה של אלאריס עושים בו שמות והופכים אותו לטרף קל למדי.

הדמויות יורדות למפלס נמוך יותר עם מספר פתחים כשאחד מהם שוקע לתוך מקווה מים תת קרקעי ופסל של אלה עתיקה קרס הצידה ונוגע בראשו בקיר מעל המים. הדמויות מגלות חריטה על הפסל שהיא למעשה חידה שרומזת על המיקום של דלת סתרים נוספת; ולאחר שהן מבינות את הכוונה, הן עוברות דרכה ומוצאות את עצמן על מדרגות חלקלקות שיורדות לתוך מאגר מים עכור שלא מפסיק לטפטף, שאכן מערום אפל מסתמן לצדו. אלאריס מגלה עקבות של דמויי אנוש - טריות למדי - עולות ויורדות מהמדרגות האלה, והדמויות חומקות ברגע האחרון ממלכוד קטלנית שמוסווית מאחורי אחד מזקיפי הסלע כאשר סופסוף הן מגיעות לתחתית הן יכולות לבדוק את החביות.
לתדהמתם אמנם מדובר בחביות חדשות ומשובחות מהסוג שיכול היה להכיל משקאות משובחים שלא עברו אצל המוכס, אבל בפועל הן לא מכילות יין או סחורה אחרת. תחת זאת, הן מפיצות סביבן זוהר ירקרק חולני שעצם הקרבה אליו מעורר באלאריס תחושה לא נוחה. החומר עצמו הוא תערובת של גרגרים ירוקים קטנים נוצצים, שמעלים ריח רעיל ומפיצים אור חולני - מעורבבים עם גרגרים גסיום יותר ושחורים.

האמת כמו שאלאריס חושדת בה היא מפחידה. החביות האלה, אם יציתו אותן בצורה נכונה במיקום הנכון, יכולות לשלח ענן מתפוצץ ענקי שמעורב בגז רעיל. המיקום שלהם כל כך קרוב ליסודות של המגדל והעובדה שאפורי הפנים נמצאים כאן ברורה: המחט נמצאת בסכנה קטלנית.

ססיל מוכה הלם, ועובר רגע לפני שהוא מעכל את המשמעות: הוא חשד שהאב המשגיח הוא שקרן וגנב, אבל לא האמין באילו תכניות מרושעות הוא מעורב. הם חייבים להזהיר את איזבל ואת המנזר. אלאריס עצמה מתלבטת מה לעשות לגבי המחט, בעיקר משום שהיא מנחשת כמה אמון קתרין תייחס לדברים שתאמר לה ואין לה שום חשק להיאסר מחדש. ובעוד הדמויות מתדיינות מה לעשות, האויב מופיע בפתח מעליהן. האפורים באים במספר כפול ותוקפים גל אחרי גל. רובם מסתערים עם כלי הנשק הכבדים שלהם ואחרים מטילים חניתות מגבוה. הדמויות נלחמות על חייהן כאשר בין גלי ההתקפה אלאריס עסוקה בלקלקל את החביות על ידי זה שהיא מנקבת אותן ומגלגלת אותן לתוך המים. ססיל למרות חזותו הכבדה הוא סייף מיומן מאוד. בעזרת אלאריס הוא מצליח להדוף את התוקפים ולהבקיע דרך לתוך המנהרה המרכזית. כאן מתקיפה את הדמויות בהמת חפירה עצומה שהאפורים משחררים מהרסנים שלה (טעות קשה משום שהיא הורגת את הנהגים שלה עוד לפני שהיא עטה על הדמויות).
היצור נראה כמו חפרפר משוריין ענק, גדול יותר מסוס, עם חוטם עצום וחד שמקורה בחומר קרני חזק כמעט כמו מתכת. היצור מסוגל למעוך את היריבים שלו בזינוקים, לנצל את המשקל שלו כדי להכריע יריבים לרצפה ולקרוע אותם לגזרים בשיניים שלו, ולעשות נזק עצום עם החרטום. ססיל סופג פגיעה קשה אבל לא קטלנית. אלאריס מצילה את עצמה על ידי קסם שמקשה על היצור לכוון אליה והופך אותו למטרה קלה יותר לחצים שלה ואיכשהו הדמויות מצליחות לגבור עליו
(הערת השה"מ: חוסר מזל משווע בקוביות ההטלה של המפלצת...)
אז, דווקא כשהדמויות חושבות שיוכלו להיחלץ הן מותקפות שוב. הן לא רואות את התוקף, שהפעם הוא כנראה בן אנוש אלא רק את הצל שלו. בקול שהוא הרבה פחות מרושע ממה שציפו ואפילו עם עצב מסוים הצל אומר שהוא לא יכול להרשות לדמויות לצאת מכאן. הן הפתיעו אותו כשמצאו וניטרלו את החביות אבל הן רק דוחות את הבלתי נמנע.

הצל, שהוא למעשה קוסם, שמוגן מזיהוי בעזרת לחש טשטוש חזק, מזמן לעזרתו קונסטרוקט עצום שנראה כמו זקיף אבן חי.

כך מתחיל הקרב האחרון, ססיל מצליח איכשהו לבלום את ההתקפות של הקונסטרוקט שהוא אמנם חזק מאוד ויכול לגרום נזק עצום אבל הוא גם צפוי ואיטי מאוד, כשאלאריס לא נותנת מנוחה לקוסם ומטרידה אותו בירי חצים בלתי פוסק, בלחש עורבים ובשאר טובין שלא מסייעים לריכוז שלו. כאשר לחש ההגנה הדרואידי שהיא מטילה על עצמה עוזר לה לשרוד את הטלות הברקים שלו באורח טוב משציפה. כאשר המגן המכושף של התוקף מתרסק הקוסם לא לוקח סיכון ומעתיק את עצמו משם, כשהמילים האחרונות שלו הן שוב: "רק דחיתם את הבלתי נמנע".
מכיוון שהחץ האחרון של אלאריס חדר מתחת למגן, הצליח לפצוע ולזעזע אותו, משהו נפל לו כאשר הוא הטיל את לחש ההתעתקות. אלאריס מתקרבת לחפץ ומזדעזעת. זה הצעיף האדום של האלכימאי סדריק - האדם היחיד שבו היא בטחה במחט. אלאריס אחוזת אימה: כעת היא בטוחה שאין שום טעם לחזור ולהזהיר את האנשים במחט משום שאם "האדם היחיד שהיה קרוב אליה" יצא נגדה, איש לא יתייחס אליה ברצינות; ומצד שני היא חוששת מאוד ללורקאנד שרואה בסדריק ידיד ויכול לחזור ישר לתוך מלכודת.

ססיל ואלאריס יוצאים דרך פתח צדדי שעולה למעלה, ובסופו של דבר מוליך את אלאריס לאותה מערה שבה היא ירתה בעכבישי הענק שבועיים קודם לכן. המנהרה נפתחת החוצה ליד תחנת המים החיצונית והדמויות חומקות אל תוך המטעים ואל מחוץ למחט.

שם, חבויה מאחורי עיקול של הדרך מחכה כרכרת השליחים של המנזר ובתוכה ליידי איזבל וקפטן קונינגטון בריאים ושלמים. איזבל נחרדת מהבשורות שאלאריס וססיל מביאים. ברור לה כעת שהרשת האפלה שנפרשת מתחת לאזור היא הרבה יותר מסועפת ממה שחושבים – לא רק המחט אלא גם אחוזת לייטבורי ואולי עמק נורת'ווינד כולו נמצאים בסכנה. איזבל מחברת אחד לאחד, וכדי להבהיר לאלאריס מה היא חושבת שיש לעשות כעת, ואז בלית ברירה, מגלה לאלאריס חלק גדול יותר מהסיפור האישי שלה ושל חבורת ההרפתקנים שהשתייכה אליה. הם היו חמישה; כשהיא הייתה האישה היחידה ביניהם ובחבורה היו גם בנה של קתרין ובנו ויורשו של הברון האות'ינגהאל. הם המיטו על עצמם אסון כאשר ביצעו ריטואל דרואידי מסוכן באחוזה נטושה של מלומד במרחק כמה ימים צפונה מכאן. הקוסם של החבורה, סטנריק, האמין שהוא יכול בעזרת ריטואל שייערך במקום ההוא, ובעזרת צמחים נדירים שגדלים שם, להשיג חיזיון שימצא בשביל החבורה את מקום הקבורה של הקפטן האגדי מווינטרסקלאוד שנקבר עם החרב והשריון הקסומים שלו לאחר שעצר את הדרקון אבל נהרג על ידו (הם, בטפשותם, האמינו שאולי הוא קבור בסביבות האחוזה הנטושה ההיא, מה שכמובן לא היה נכון).
כך או כך, הם עשו טעות נוראית. הקבר לא היה באותה אחוזה נטושה, וסטנריק לא הבין מספיק או לא היה בעל כוח דרואידי מספיק כדי לנהל ריטואל כזה. מה שקרה זה שצללים חשוכים נמשכו לעוצמה המאגית שהשתחררה מהקדרה, סגרו עליהם מכל כיוון, וההרפתקנים היו כמעט חסרי אונים מולם. לפחות מחצית מהחבורה מתה. בנה של קתרין, איזבל מודה בצער, מת בין היתר כדי להגן עליה. הדבר העצוב הוא שמהשילוב בין הסיפורים, התיאור של אדם הזאב שאלאריס מסרה, כמו גם הסיפור על הצמיד, איזבל יותר מאשר חושדת שמדובר בלא אחר מאשר הארלרינג האוטינגהאל, ידידה לשעבר שהפך את עצמו למפלצת ופנה נגד אבא שלו כשהוא ממיר אחריו רבים מבני האות'ינגהאל.

איזבל הוגה תכנית שנראית מטורפת – לחזור לאותה אחוזה, עם הצמיד ולבצע את הריטואל מחדש. היא חושדת שאיש הזאב כבר עוקב אחרי החבורה מרחוק, אולי באמצעות משרתים או בדרך אחרת; גם היא עצמה וגם אלאריס מעניינות אותו, כל אחת מסיבה אחרת. השילוב בין החזרה למקום שהוא טראומטי כל כך גם בשבילו, הצמיד שאבא שלו הרחיק ממנו בנשימתו האחרונה, והטרף שמשחזר את אותו ריטואל, ייצור בשבילו – כך איזבל מקווה - פיתוי כמעט בלתי נשלט.

אלאריס וגם האחרים משיבים שזה מטורף – איש הזאב כפי שאלאריס זוכרת נראה כמעט בלתי מנוצח. איזבל מעלה חיוך חיוור, ואומרת שהארלרינג הצעיר היה לוחם טוב אבל לא ידע להתבונן בפרטים קטנים ובמערה מתחת לאחוזה יש משהו שהוא בטח לא זוכר – ולמעשה אז כשהוא היה אדם לא הייתה לו שום סיבה לשים לזה לב: כל המערה מתחת לאחוזת המלומד הנטושה מלאה בשיחי אקוניטון. אם אלאריס תבצע את הריטואל, לא רק שהכוחות הדרואידיים שלה יכולים להצליח בו הרבה יותר מהכוחות ההרמטיים של סטנריק המנוח, אלא שהיא בעזרת כישרון העשבונאות תוכל למהול בקדירה כמות גדולה של אקוניטון כך שאיש הזאב יבין רק במאוחר שהוא נכנס למלכודת ושמתחת להשפעה של אדי האקוניטון הוא יהיה הרבה יותר חלש מהרגיל. איזבל מודה שהתכנית מסוכנת ומטורפת ואומרת שאיש הזאב הזה נראה לה כמנהיג של כוחות האויב (גם נוכח מה שאלאריס סיפרה על הצורה בה האפורים מצייתים לו בעיוורון). אם הוא ימות, האויב עשוי לאבד את הארגון ויחטוף מכה קשה: מי יודע כמה חיים יינצלו ככה.

ההתנגדויות בחבורה עדיין רבות בעיקר נוכח העובדה שלא כל הדמויות מיועדות ללכת לשם. איזבל רוצה לשלוח חלק מהם במהירות לבעלה באחוזת לייטבורי כדי להזהיר את האחוזה ואת המנזר מהכוח האפל ששורץ בתוך היער. הדמויות מתווכחות לא מעט מי יהיה זה שיעזוב. ססיל לא רוצה להפקיר את איזבל, אבל נאלץ להודות שהוא עצמו כנראה כבר לא מתאים להיתקלויות קטלניות באנשי זאב. אלאריס לא מוכנה לשמוע אפילו על הרעיון לסכן את אביה שרק עכשיו החלים מקדחת במסע קטלני, וקפטן קונינגטון מאוד לא מאושר שהבת שלו מסתכנת בשביל המנזר ועדיין רוצה לקחת אותה ולהימלט מן המחוז. ובסופו של דבר מוכרע שקפטן קונינגטון וססיל יעזבו לכיוון אחוזת לייטבורי, כדי להזהיר את בעלה של איזבל (שיתכן שלא יתרשם מאזהרה שתבוא רק מאביה של אלאריס, שהוא זר גמור עבורו) ואיזבל – שאי-כה לא נראית לגמרי מופתעת או לא מוכנה לחזור ולשאת חרב פעם נוספת ואחרונה - ביחד עם אלאריס יסטו צפונה לעבר אחות המלומד הנטושה. איזבל מודעת לכך שהיא מסתכנת ואומרת לאלאריס שאם יקרה לה משהו (אחרי ככלות הכל היא כבר לא אמנית הנשק שהייתה פעם, והחלידה לא מעט אחרי שנים של חיים באחוזה ושתי לידות) היא מצווה על אלאריס לומר לילדים שלה שאימא שלהם מתה למענם, כדי שיגדלו לתוך עולם שבו הם לא יהיו טרף לאנשי זאב.

איזבל עצמה כפי שאלאריס מנחשת, פועלת מתוך רגשות מעורבים. מצד אחד היא חוששת מהסיכון ומבינה שהיא גם פוגעת במוניטין שלה, ושכבר עברו הימים שבהם היא הייתה הרפתקנית צעירה ונטולת דאגות. מצד שני משהו בתוכה עדיין מושך אותה לחזור להיות אמנית חרבות... לפחות להרפתקה אחת אחרונה.

אלאריס עצמה משקשקת מפחד במחשבה על האחוזה המקוללת שהייתה קבר לחבורת הרפתקנים שלמה ועכשיו הן חוזרות אליה בכוח הרבה יותר קטן. ואפילו האפשרות לנבור ולשים את ידיה החמדניות על שלל וצמחים נדירים לא מנחם אותה לגמרי; אם כי איזבל מעודדת אותה בטענה שמה שהביס אותה ואת החברים שלה לא היו יצורים רגילים, אלא צללים אפלים שהגיעו בגלל שסטנריק נכשל בריטואל - וגרוע מזה – הוא לא הבין את זה בזמן, ונכנס לטראנס הולך וגובר, אולי במחשבת שווא שאם יצליח להשלים את הטקס הצללים יימוגו. לפי המעט שאיזבל כבר יודעת על אלאריס אולי היא האישה הנכונה לעשות את הטקס כמו שצריך ולקלוט נכון את האנרגיה האדירה של הטבע. לגבי יצורים אחרים, יש משהו מעט מעודד בזה שאלאריס מוגנת בידי האישה שלימדה את קאליסטה להילחם בחרב.

(הערה טכנית: איזבל נמצאת שלוש דרגות מעל אלאריס, שיטת הלחימה שלה שונה מאוד מזו של קאליסטה וכפי שהיא אומרת כשהייתה צעירה מאוד גם היא השתמשה בשתי חרבות אבל בהמך היא למדה להעדיף שיטה מדוייקת יותר וקלה יותר להגנה נגד יריבים עם כוח פיסי עדיף. איזבל משתמשת בחרב דו ידנית מעודנת כששיטת הקרב שלה מבוססת על יכולות הגנה והסטה מעולה של מכות שמאפשרות לה כאשר היא בולמת את היריבים שלה מספיק פעמים לשחרר התקפות נגד קטלניות.)

האחוזה הנטושה של בני מירלוואל

לאחר שלושה ימים של הליכה צפונה בפאתים המזרחיים של היער, בלי היתקלויות מיוחדות או קשות, הדמויות מגיעות לשביל סלעי מוצלף רוח וגשם שעולה במעלה הרכס ומקרב אותן ליעדן. האחוזה המקוללת שרויה תחת ערפל כבד וענני גשם, כאשר אלאריס יכולה לראות גם ממרחק את הצריח הראשי ההרוס למחצה, נישא לגובה ויצורים מכונפים מגעילים מתעופפים מעליו, את הגגות הגומים וזולגי המים שמדי פעם מוארים באור של ברקים.

החצרות של האחוזה מורכבות למעשה משני מפלסים עיקריים. החצר הגבוהה של פתח האחוזה משקיפה ממרומי הרכס דרך שורה של עמודים שחלקם נפלו או כורסמו עם השנים. מתחתיה יש רחבה גדולה ומעופשת נמוכה יותר; במרכזה אגם עכור שמסביבו דולקים אורות אדומים. איזבל זוכרת שזרם מים נשפך לתוך האגם מן המרתפים שמתחת לאחוזה.

הדמויות מתחילות את הדרך שלהן בשביל הסלעי שעולה בכיוון החצר העליונה, וצופה על הצד של החצר התחתונה מלמעלה. המסלול חלקלק ובוגדני, העצים הנבולים והמטפטפים שלו מוארים מפעם לפעם בידי הברקים. הדמויות מתקרבות למעין צומת דרכים אפלולי ומצליחות להסתתתר כאשר מולן מגיע פטרול של עוגים מגודלים ומכוערים שיצאו לציד בחצר העליונה, וכעת חוזרים ממנו כשאחד מהם נושא את השלל – זחל שחור וענקי שהראש שלו נמחץ באלה. העוגים עסוקים בלנהום ומדי פעם לחבוט זה בראשו של זה, ולא מבחינים בדמויות. אז הם פונים בצומת לדרך שיורדת למטה לכיוון החצר התחתונה. הדמויות עוקבות אחריהם ומגלות שכל האזור סביב האגם הפך להיות מחנה של עוגים. יש שם לא רק מדורות גדולות שבוערות אלא גם כלובים מלוכלכים שעולה מהם צחנה נוראה ונהמות שמנוניות. המון ערימות של זבל שנחפר מתוך אחת המנהרות, שברי אבנים ורקבובית צמחים שהעוגים ערמו ביד מגושמת והגרוע מהכל – העוגים לא סתם נמצאים כאן. הדמויות שעוקבות אחרי הפעילות שלהם מבינות שהעוגים מתכוננים למלחמה ויש להם כמה מכשירים שללא ספק הם מורכבים מכדי שעוגים יבנו אותם. בין היתר קדירה מחוברת לשלשלת וגלגל הרמה שאיתה הם מעלים מי גופרית מהאגם; וכמו כן העוגים כרתו גזעים משולי היער והם עסוקים בלהשחיז את הקצה שלהם ולמשוח אותם בשמן כאילו הם עובדים על כלי מצור.

הדמויות חלוקות בדעתן. איזבל רוצה להפתיע את העוגים ולהרוג כמה שיותר מהם. הם מתכוננים למלחמה ואיזבל אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה בהתמודדות בין עוגים לבין מיליציות איכרים חצי מאומנות או אפילו חיילים פשוטים. מבחינתה כל עוג שהיא ואלאריס יהרגו עכשיו זה פחות עוג שיתקוף את המחט או את החוות הלא מוגנות בפאתי עמק נורתווינד. אלאריס כדרכה להוטה הרבה פחות לקרב ומציעה להתמקד במשימה שלהן. בסופו של דבר הכריזמה שלה עושה את שלה ומצליחה שלכנע את איזבל לפחות בינתיים להסכים איתה. הדמויות מסיחות את דעתו של הצופה שהעוגים שמו על השביל שיורד למחנה שלהן ומשתלשלות בחבל למטה אל פאתי המחנה אל מאחורי ערימות הרקבובית והכלובים.

אלאריס קיבלה עוד קודם מאיזבל הסבר על הריטואל, איך מבצעים אותו ובעיקר אילו צמחים מוסיפים לקדרה, צמחים נדירים שאחת הסיבות שהחבורה נמשכה למקום הזה היה שכולם גודלו כאן בידי המלומדים ששלטו פעם במקום ועדיין נמצאים כאן בשפע.

· עלה גפן העורב הוא החומר שמשמש כדלק העיקרי של הריטואל. הוא מה שמאפשר לריטואל להתקדם ולהפיץ כוח מסביב וככל שישימו יותר ממנו הריטואל יתקדם מהר יותר, עם פחות הזדמנויות לטעות ולקרוא לצללים החשוכים.

· דמדמנית הנחש היא פרי אדמדם ומפותל שגדל בשיחים. זהו פרי שמעצים את ההזיות והחזיונות וככל שישימו יותר ממנו יהיה קל יותר להשיג חזיונות ברורים ואולי נדירים יותר, קשים יותר להשגה.

· פעמונית השחר היא פרחלבן כסוף נדיר עם יכולת ריפוי חזקה, אם ישימו ממנה היא תסייע להגן על הדמויות ולהפעיל עליהן כוחות ריפוי חלשים אבל בעלי משמעות אם ייקלעו לצרות. לפי מה שאיזבל אומרת, סטנריק זלזל לגמרי בצמח הזה (שממילא קשה להשגה יותר מהאחרים) משום שבכלל לא לקח בחשבון את האפשרות לכך שהריטואל ישתבש והם יוקפו בצללים.

· מעבר לשלושת הרכיבים האלה יש את האקוניטון, שהיה חסר משמעות בפעם הקודמת אבל יהיה חשוב מאוד עכשיו. איש הזאב הוא כמעט בלתי מנוצח כשהוא במלוא כוחו. צריך כמות נכבדה למדי כדי להחליש אותו מספיק ולהעניק לאיזבל ואלאריס סיכוי להתמודד עמו.

אלאריס שמה את עיניה על ערימות הרקבובית, שהעוגים שפכו ביחד עם סלעים מתוך המערות וערמו בפאתי המחנה שלהם; ומנחשת נכון כי תמצא שם לא מעט שרידי צמחים שישמשו אותה. הדמויות אכן יורדות למטה ואלאריס מתחילה לנבור בשקט ככל שהיא יכולה בתוך הערימות. המלאכה מתקדמת לא רע ומלבד העלים היא מוצאת גם לפחות דגימה אחת של יהלום טחב מכושף; אבל בסופו של דבר, כאשר מתברר שנותרה עוד ערמה אחת שקשה מאד להגיע אליה בלא לעורר תשומת לב, והרשרושים מעוררים חשד, ההתקלות בין הצדדים הופכת בלתי נמנעת. ובעוד אלאריס מכינה חיצי אש, והזקיפים של העוגים צועקים צעקות גסות. איזבל תופסת עמדה בין שתי ערימות גדולות של סלעים; והקרב נפתח.

איזבל משתמשת בכל כישרון התמרון וההדיפה שלה כדי להחזיק מעמד מול האלות והגרזנים הכבדים של העוגים, שלמזלה לא מאורגנים ומסתערים בקבוצות, בלא לעצור לתכנן את צעדיהם (כזכור, איזבל משתמשת פחות בכוח פיסי ויותר במיומנות ויכולת להסיט התקפות של אויבים חזקים ולהשתמש בכוח שלהם נגדם.)
אלאריס מסייעת לה בירי חצים, כשהיא מנצלת את איטיות התגובה של היצורים ואת העובדה שהם נאלצים לרוץ לעברם; מלבד את המטרות המיידיות שתוקפות את איזבל, אלאריס מכוונת לכיוון הגופרית שבתוך הקדרה הגדולה באמצע המחנה ולכיוון ערימות העצים שמשוחים בשמן בתקווה להבעיר אותם. הקרב הוא לא קל וכולל כמה שלבים, כשבשלב מסוים אחד העוגים רץ לכלובים כדי לשחרר משם כלבים חצי-אצתיים מעוותים עם עין אחת שהעוגים מחזיקים שם. הוא מצליח לפתוח כלוב אחד ולשחרר ארבעה כלבים כאלה לפני שאלאריס מצליחה לירות בו ירייה קלטנית.

הדמויות מחזיקות מעמד ובסופו של דבר, האבדות שהעוגים סופגים יחד עם חוסר הארגון שלהם והאש המפחידה שמתחילה לעלות מעוד ועוד מקומות במחנה, עושים את שלהם והעוגים מתחילים להימלט. עוג מגודל שנראה כמנהיג החבורה מנסה את כוחו בהתקפת ייאוש כשהוא אוחז אלה מסומרת כבדה בכל יד אבל הדמויות מצליחות להפיל אותו.
מהנהמות העילגות שלו אפשר להבין שהעוגים סבורים ש"אבא שחור של לילה" הבטיח להם את האדמות העשירות של בני האדם, והם ישפדו את בני האדם על מקלות כמו בזמנים הישנים.
לאחר שהחרב של איזבל משספת עמוק לתוך הגוף של העוג הגדול, יתר התפלצים שליוו אותו מאבדים כל חשק להילחם ובורחים לתוך היער. הדמויות מקיפות את המחנה הנטוש והבוער ונכנסות למערה המוצפת שמזרימה לתוכו מים, שם גדלים הרבה מאוד שיחי אקוניטון. אלאריס מבחינה באזור מסוכן בתוך המערה שם העוגים נעצו מקלות פולחן ונראה שהם סוגלים לאיזו בריכה שנראית מבעבעת וחשודה מאוד, די הצורך כדי להפוך את אלאריס חשדנית מאד ומעדיפה לבדוק ממרחק את השרשרת המוזרה ודלי המתכת הגדול שתלוי מעליה; אלאריס יורה בדלי שמשמיע צלצול עמום ומטלטל קלות, וקנוקנת שחורה גועלית וגדולה או משהו דומה מתחילה לעלות מהמים. אלאריס מחליטה שאין לה שום חשק לבדוק מקרוב יותר, וממילא יש לה די צמחים, כך שהדמויות נסוגות, לפני שמתפתחת התקלות ממשית.

(הערה טכנית: השרשרת, הדלי והמפלצת באגם היו משחקים תפקיד חשוב אם הדמויות היו הולכות בדרך אחרת ובמקום להתמודד מול העוגים היו תועות לתוך פנים האחוזה ומוצאות את הבור הזה מהחלק העליון שלו ואז מנסות לרדת למטה.)

הדמויות יוצאות מן המערה ומשתמשות בחבל כדי לטפס לחצר הגבוהה שמשקיפה עליה מלמעלה, בין העמודים ההרוסים למחצה, שם האזור כולו נגוע בטחבים וקורים דולפים וזוהרים באור מבאיש. הדמויות מתמודדות מול חבורה של זחלים רעבתניים ויורקי ארס, ואלאריס מנהלת איתם קרב יריות במקום שבו החרב של איזבל לא כל כך יעילה. לאחר שהזחלים סופגים מספיק פגיעות הם מחליטים שהטרף הזה מסוכן מדי, ונעלמים לתוך הקורים הלחים או מתחפרים בתוך חורים באבן.

הדמויות מגיעות למרכז החצר, שם על רחבה מוגבהת קלות בכמה מדרגות, עומדת הקדירה העתיקה של הריטואל, מקום שבו המלומדים השכוחים בעצמם ביצעו את הטקסים שלהם, ואחריהם עשתה זאת חבורתם חסרת המזל של איזבל ושות'.

אלאריס, שהוסברה לה צורת עריכה הריטואל, וכבר נתקלה בטקסים דומים בעבר (או לפחות חשה שאי-כה, היא שולטת בהם הרבה יותר משהיתה אמורה), צריכה להשתמש בכישרון העשבונאות שלה ולמעשה לעשות מספר בחירות אסטרטגיות שיעצבו את הריטואל, התועלת שלו והסיכונים שלו.

למעשה יש לה מספר כללי מוגבל של מנות צמח שהיא יכולה לסחוט לתוך הקדרה כאשר ההרכב שהיא תבחר מארבעת הרכיבים - כמה מכל רכיב - יקבע א הקצב של הריטואל, את היכולת להשיג חזיונות חזקים, את האפשרות לקבל לחש מגן וריפוי שיסייע אם הדברים יהפכו להיות מכוערים, והחשוב מכל בכמה תצליח אלאריס להחליש את אדם הזאב עם וכאשר יגיע. אלאריס בוחרת בפתרון יחסית מאוזן בין כל הרכיבים, ומציתה את האש; הריטואל מתחיל.

הריטואל והחזיונות

הריטואל נפתח בעננים של עשן לח וכבד שגורם לכל העולם לרצד סביב הדמויות כחלום הזוי. אלאריס חשה את הצללים המרושעים מתעוררים בהדרגה, עדיין לא נכנסו לטווח מגע - אבל הם שורצים בדממה בצדדים, מסתמנים ברווחים שבין הלהבות, ומחכים לטעות הראשונה שלה.
לעומת זאת החזיונות עצמם מסתחררים מעליה כמו כוכבי לכת זוהרים באורות שונים. הקרובים ביותר זוהרים באור עמום והם רבים יותר, מעליהם כדורים מעורפלים זוהרים בכסף, ומעליהם צורות מטושטשות וקשות להשגה עוד יותר, זוהרות באור יקרות. כל הריטואל והקסם שאלאריס אוספת לתוך עצמה, מהצמחים ומן הטבע, מאפשר לחלק מכוח הרצון שלה לבנות את עצמו כמו יד רפאים שהולכת ועולה באיטיות כלפי מעלה, ומסוגלת - אם אלאריס שולטת בה כמו שצריך - ללפות את אותם כדורים מעורפלים וזוהרים ולהכניס אותם לתוך התודעה שלה; כאשר כל טעות תקרב אלה יותר ויותר את הצללים שעלולים להתקיף אותה מכל הכיוונים, בלהבים הרפאיים השקופים שלהם.

אלאריס, חמדנית כתמיד, מכוונת אל חזיונות מסובכים וקשים להשגה שנמצאים גבוה ונראים לה כבעלי הערך הרב ביותר; ובין אם משום שהיא אכן מוכשרת מאוד או אולי יש לה מזל יוצא דופן
(הערת השה"מ: האופציה השנייה היא הנכונה יותר למצער נוכח הגלגולים המטורפים שהוציאו הקוביות של השחקנית באותה הזדמנות). החזיונות אכן נלפתים בזה אחר זה, כשכל הצלחה מחזקת את יד הריטואל של אלאריס ומאפשרת לה לשלוח אותה עוד יותר גבוה.

חיזיון אחד מבעית ומחריד זהה למעשה לחלום צללים של שרלוט על דמות האימים של קריסלוריה שיושבת גבוה במצודה הררית, ומחשלת - ביחד עם הגנולים העתיקים - את הגוף של אדון הרעם או את השריון המכושף שיאפשר למלך הדרואיד המת לחזור ולהתהלך ולהטיל אימה בווסט-דאונס.
(בניגוד לשרלוט, אלאריס כבר נתקלה בגנולים מקלאן קוג'רוק פנים אל פנים, והיא מסוגלת לזהות אותם מיד כשהיא רואה אותם בחזיון)

החיזיון השני מראה לאלאריס אישה יהירה בבגדים המפוארים ביותר שאלאריס ראתה אי פעם; עם שיער בהיר ונזר, מקבלת ידיעה על כך שג'יין ווסט חיה. החייל המרושע שמוסר את הידיעה די מזלזל: ג'יין ווסט היא בסך הכל פורעת חוק, האנשים שלו ימצאו אותה וידרכו עליה כמו שדורכים על תולעת.
האישה (אלאריס עצמה לא בטוח מבינה את זה, אבל השחקנים בהחלט כן) שהיא לא אחרת מהנסיכה מירנדה, מגרשת את החייל בצרחות ומשתוללת בסערת זעם ובכי בחדר שלה - שהרי מירנדה יודעת שג'יין ווסט מתה מזמן והמשמעות של הבשורה היא אחת: אחותה הערימה עליה איכשהו והיא עדיין חיה ואולי גם מתחזקת. מירנדה משתוללת בסערת רגשות, בוכה ומאשימה את יוסטישיה בזה שהיא הכריחה אותה לעשות לה את זה. הן היו יכולות לחלוק בכוח, אבל יוסטישיה הייתה כל כך גאוותנית ועקשנית ולא הבינה מה הצד הנכון. בהתקף הזעם מירנדה שולפת סכין, פונה לתמונה ישנה שמציגה אותה ואת יוסטישיה מחייכות אחת ליד השניה בגיל צעיר יותר ומתחילה לדקור את התמונה בפראות; אבל כל מה שהיא מצליחה לעשות זה לקרוע את התמונה לשניים, כך ששני החלקים נופלים כל אחד לכיוון אחר והחלק של יוסטישיה נופל ונעצר ליד הנזר שנשמט מראשה של מירנדה. מירנדה צורחת בזעם כאילו מדובר באות, ובצרחתה היא קוראת "אדון, אדון - עזור לי!!"
החיזיון מתרחק, ברקים מבהיקים ואלאריס רואה כאילו הקריאה נשמעה ונענתה. אי שם במקום אחר, חורקות דלתות עצומות של אבן, כאילו הר נפתח אי שם מתחת לשמי לילה שחורים; וצבא עצום מתחיל להישפך משם - שורה אחר שורה, גדוד אחרי גדוד.

חיזיון שלישי, מסתורי ועצוב יותר מראה לאלאריס אגם עם סלעים רוניים מוזרים ומעין סירת הלוויה שבה שתי דמויות חיוורות עם ברדסים משיטות אישה גוססת. אלאריס יותר מחושדת - ועצם הרעיון מחריד אותה - שהאישה הגוססת דומה מדי לאימא שלה. כאשר השייטים החיוורים עוברים את הסלעים הרוניים ומתקרבים למרכז האגם, עולה מתוכו כמו טירה מוזרה מאבן כהה, שיוצאת לאט לאט מתוך המים או מתגבשת מתוך הערפל השחור של מרכז האגם (לא לגמרי ברור).

החזיון הרביעי הוא המחריד מכולם: ככל הנראה מדובר באופציה עתידית שלא בטוח שתתגשם אבל די בסבירות לכך כדי לזעזע. החזיון מראה לאלאריס את החורבן של העיר ווסטמור, ונותן רמז לריטואלים האפילם שמתבצעים כעת בטירה של הדוכס ממש מעל לאגם לתוכו שקעה לפי האגדה עיר הבירה העתיקה של ממלכת וולם. בחיזיון, באמצע לילה אפל, האגם מתחיל לבעבע; עולה מתוכו עמוד נורא של קיטור מסתחרר, ואחריו גלים עצומים שפוגעים בעיר הנמה את שנתה; אבל זו רק ההתחלה כי המים של האגם הולכים ומתחממים; סערה של קיטור משתוללת מעליהם והאדמה כולה רועדת, כאשר קול רפאי כאילו לוחש לאלאריס: "זו לא רעידת אדמה, ילדה. זה דרקון."
(אם כי החיזיון עצמו מסתיים רגע לפני שהמפלצת העתיקה אכן קמה לתחייה, עולה מתוך המים ומתחילה להשתולל מעל ווסטמור ולהעלות אותה באש)

אלאריס מזועזעת אבל עדיין ממוקדת וחמדנית מספיק - וכעת היא חשה את יד הריטואל שלה ככזו שהתגבשה והתארכה מספיק כדי לשלוח אותה אל הכוכב הזוהר והרחוק מכולם; שהוא-הוא למעשה מה שהחבורה של איזבל וסטנריק חיפשה. אלאריס מצליחה גם הפעם והחיזיון שהיא רואה הוא עמום ומעורפל יותר מהאחרים. היא רואה דרך תלולה שעולה מעמק הררי לכיוון מצודה מוזרה על פסגה גבוהה, וחבורה של אנשים בבגדים עתיקים הולכים ושרים במעין מסע הלוויה עגום, כשמתוך הארון נוצץ משהו.
הבשורות הטובות הן שכנראה זה החיזיון הנכון לגבי מקום הקבורה של הקפטן האגדי של ווינטרסקלאוד, זה שהחרב שלו הייתה הנשק שפצע את הדרקון. הבשורות הרעות מאוד הן שאלאריס יותר מחושדת שהיא כבר ראתה את המקום הזה בחיזיון קודם. זה אותו חיזיון שבו ממש כעת קריסלוריה והגנולים מחשלים מחדש את אדון הרעם. כך או כך אין ספק שלא מדובר באחוזה של מלומדי מירלוואל, אלא במבצר על פסגת אחד ההרים שצופים על הווסט דאונס - או מצפון או ממזרח.

הקרב הסופי

הריטואל נקטע ביללה מבעיתה. הכוח המאגי פעל בדיוק כמו שאיזבל חשבה שיפעל – והפתיון חזק מכדי שאיש הזאב - גם בגלל עברו כבן אנוש במקום הזה - לא יכול היה לעמוד בפניו.
הגל הראשון שיורד על הדמויות זו להקה של זאבים שחורים ופראיים משחרים לטרף. חלקם מסתערים במעלה המדרגות כאשר אלאריס מטווחת אותם; אחרים באים מאחורה ומנסים לזנק מבין העמודים השבורים. בנקודה מסוימת אלאריס צריכה לגלגל את עצמה על הרצפה מהר ככל שהיא יכולה כדי להימנע מלהילכד מתחת לזאב ענק.
איזבל נלחמת בשצף-קצף, מצליחה למשוך את רוב היצורים ששרדו את החצים אליה וכותשת אותם בתמרונים מהירים של החרב הדו ידנית שלה. ואז כאשר התקפת הזאבים מתחילה לההידף, מגיע אדם הזאב עצמו, שחור כמו הלילה, העיניים זוהרות בזהוב פרוע, השיניים נוצצות כמו סכינים – אבל מלבד הכוח החייתי שלו היצור יודע להטיל לחשי טבע אפלים שכל אחד מהם מהווה סכנה קטלנית; והגם שהאקוניטון החליש אותו מאוד, מתגלה לאלאריס שזה היריב הקשה ביותר שהיא ראתה מימיה.

איש הזאב עושה נזק עצום במכות הטופרים המהירות שלו ופעם במספר סיבובים מסוגל לנתר למרחק ולנחות על יריב בעוצמה שמאפשרת לו התקפה פיסית עוד יותר קטלנית - כשכל התקפה יכולה ליצור דימום מזוהם מזיק בפני עצמו.
בנוסף לכך איש הזאב מסוגל להפעיל לחש אימה באמצעות היללה שלו, לזמן מכות ברק מהשמיים שכל אחת מהן יוצרת פיצוץ חשמלי חזק מסביבה ועוד כהנה וכהנה.

אלאריס נמצאת פשוטו כמשמעו שניה אחת מן המוות. בנקודה מסוימת איש הזאב מצליח לבלבל את איזבל ולגרום לה להמלט ולרוץ בלי מטרה בהשפעת היללה שלו, ואז הוא מזנק על אלאריס ופוצע אותה קשה, למעשה, כמעט קורע אותה לגזרים במכה אחת. אלאריס מנסה לחמוק בעזרת כישרון הקפיצה לאור שלה כאשר רק יכולות הריפוי המוגבלות שלה בתוספת לריפוי האזורי שעדיין פועל מצמחי הפעמונית מצליחים איכשהו לאפשר לה ולאיזבל לשרוד. איש הזאב עצמו מחטיא כמה מכות שהיו יכולות להביא לו ניצחון מהיר בקרב, כולל גלגול חמיקה מוצלח של אלאריס שמאפשר לה להיצמנע מלחטוף נזק נורא ממכת ברק.
בסופו שך דבר איזבל מתאוששת מלחש הפחד ומסתערת עליו מאחור, בשתי תנופות חרב שעולות לו ביוקר. הקרב מתאזן שוב, וכאשר בסופו של דבר היצור חוטף את המכה האחרונה גם איזבל וגם אלאריס נשארו עם נקודות פגיעה בודדות. למעשה כל פגיעה נוספת של איש הזאב, מה שהיה קורה כמעט בוודאות אם הלה היה שורד עוד סיבוב-שניים, הייתה הורגת אחת מהן.

איש הזאב מתמוטט, אלאריס נופלת על הברכיים, פצועה, בוכייה ומבוהלת, מתחילה להבין לאט לאט כמה קרובה הייתה למוות כפי שלא הייתה אף פעם. ועדיין, איש הזאב הנורא מת, קורבן למלכודת האקוניטון ולמשיכה החזקה שלו אל איזבל, אלאריס והצמיד - ואולי גם לזכרונות שלו עצמו מהריטואל שבו השתתף כשהיה עדיין אדם. ולמרות הפצעים והגשם שממשיך לזעוף מעל האחוזה הנטושה אלאריס מבינה שהאויב איבד כרגע את המצביא שלו - מה שאולי נותן להם סיכוי.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.