הקמפיין
של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)
ספר
שלישי: פנס בודד בערפל
פרק XIII: The
Barrow of Light
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
פתיחה
סערת
הברקים דועכת לאיטה מעל האחוזה החרבה, כאשר אלאריס ואיזבל משיבות באיטיות מעט
מכוחן, מעל הגופה המזוויעה של איש-הזאב; לאחר מותו, נראה שהיצור הנורא מצטמק
באיטיות וחוזר במעט לדמותו האנושית הישנה- אם כי לא לגמרי, מה שמותיר אותו כפגר של
ספק אדם וספק חיה, פוער ניבים דוממים אל הרקיע הקודר, והגשם זולג על פצעיו.
איזבל
שבורה; היא ניחשה גם קודם את זהותו של איש הזאב- בנו ויורשו של את'למוט
האות'ינגהאל, ולשעבר עמיתה לחבורת ההרפתקנים. איזבל מפנימה, בכאב, שעכשיו היא
האחרונה שנותרה מהחבורה ההיא. היא מספרת בכאב לאלאריס על הדרך בה התקוטטו
האות'ינגהאל הצעיר ובנה של קתרין על חיבתה... וכעת שניהם מתים.
בצר
לה, היא נשבעת שזו היתה עבורה הטעימה האחרונה מחיי ההרפתקאות; היא חייבת להותיר את
הצללים האלו מאחוריה ולחזור למקום אליו היא שייכת באמת, שם ילדיה מחכים לה. לפחות,
יהיה לה סיפור מרתק לספר להם, בבוא היום...
אלאריס,
מזועזעת ומפוחדת בעצמה, נותנת דעתה בין השאר על עניינים מעשיים יותר- בעזרת איזבל,
היא מחלצת מאדם הזאב את השיריון שלו, ולשחרר את המקומות בו כמה מקשקשי המתכת הקלים
ננעצו בבשר היצור. השיריון הקל מתגלה כמלאכת מחשבת קסומה, שככל הנראה לא חושלה
באחוזת האות'ינגהאל, אלא במקום אחר, לפני כמה וכמה דורות.
הערת השה"ם: אלאריס מגלה במהירות שהיא עדיין אינה יכולה להשתמש בשיריון,
לא לפני שחשל שריונות מוכשר יתאים אותו למידותיה, שהן שונות למדי מאלו של הבעלים
הקודם.
השיריון
ספוג בכוחות 'זאביים' (שהם בתורם שייכים לאסכולת הטבע); הוא חזק ומספק הגנה טובה
בהרבה משיריון קשקשים רגיל, וגם קל בהרבה. עיקר תכונותיו, מחזקות במקצת יכולות
הגנה וכשרונות פסיביים של אלאריס, אבל כפי שהיא תגלה, הוא מכיל שני כוחות
אקטיביים-
הראשון-
יכולת להפעלה פעם ביום של לחש, שיאפשר לאלאריס לרוץ במהירות של זאב למספר דקות.
השני
– מנעול קסם-ירוק, שמתלבש על לחש ענן העורבים של אלאריס, ומאפשר לה להשתמש בו פעם
ביום בגרסה מחוזקת מאד (Blood crows).
איזבל
אינה נראית כחומדת את השיריון רב-העוצמה; היא אומרת באנחה שהקריירה שלה כהרפתקנית
נועזת הסתיימה ("היתי ילדה פזיזה ושוטה. האמנתי שכוחות אדירים מצפים לי, שאני
יכולה לכבוש את העולם כולו בכוח החרב והיד שמחזיקה אותה. כל מה שמצאתי הוא יגון
ומוות"). של אלאריס רק עומדת להתחיל... וברמז אפלולי היא מוסיפה, שהיא תתפלל
לאלים שנתיבה יקח אותה למקום הנכון (רמז לדם העתיק של אלאריס ולכוח של אדון הרעם,
שמעולם לא נשכח מהעמק).
המסע
אל עמק נורת'ווינד
הדמויות
נוטשות את האחוזה וצועדות צפונה, משתמשות בדרך הגבעות שעוקפת את יער האות'ינג
ממזרח ומצפון (כדי להמנע מלחזור בדרך בה באו, שתוביל אותם לאיזור המחט של אופליה).
בפאתי
היער מתחתיהן, הדמויות רואות פעילות חשודה מפעם לפעם – הכוחות האפלים (בין היתר
העוגים) נאספים. איזבל תוהה, האם להתעכב ולהנחית עליהם עוד מכה- בין אם מטעמים עניניים, לנצל את המצב בו הם לא
מאורגנים כדבעי ואיבדו את המנהיג שלהם, ובין אם משום שלמרות הכרזותיה, היא עדיין
קרועה מבפנים.
בסופו
של דבר, אלאריס משכנעת אותה להמנע מכך, ולמהר לכיוון העמק; אלאריס עצמה רוצה להחיש
פעמיה ככל האפשר, במחשבה שהעימות המרכזי לא יתרחש כאן, אלא בטירתו של הדוכס
שהושחת.
לאחר
שלושה ימי מסע, הדרך משתפלת מטה, העצים האחרונים בפאתיה נעלמים, והדמויות נכנסות
אל המרחב העצום של פאתי עמק נורת'ווינד, חולפות מתחת לשער אבן עצום ונטוש, שגילופי
המלך והמלכה העתיקים על עמודיו התבלו לגמרי בגשם וברוח; ואילו בהמשך, הן נתקלות
בשורות של פסלי עץ פשוטים יותר וחדשים יותר של קשישים זועמים ואדוקים, שנראים
כאילו יתחילו לזעוף ולהטיף לאלאריס מוסר בכל רגע.
השדות שטופי הגשם ריקים, ואיש לא מקדם את פני הדמויות; מלבד עורבים וערפילים כבדים
שעולים מיער האות'ינג שנישא מדרום לדמויות. איזבל מכוונת את פעמי החבורה לכיוון
הכפר הגדול האמבלפייר, ממנו ניתן יהיה על-נקלה לשכור כרכרה לאחוזת לייטבורי.
הדמויות
מתחילות לדאוג נוכח הדממה שטופת הגשם – דאגה שמתאמתת בפאתי חווה גדולה; אדם צעיר
בא מולן במרוצה ומזהיר אותן שהחווה שורצת מפלצות. הוא מזהה מיד את איזבל, והיא
מזהה אותו כמאלקולם רינדן (נורת'רינדן), בן לאחת המשפחות העתיקות בפאתי העמק, שהיה
חניך סורר למדי במנזר וסולק משם לפני מספר שנים.
כפי
שאלאריס תגלה מקטעי הדברים, מאלקולם התאהב באיזבל בעקשנות של נער סורר, וניסה לחזר
אחריה למרות שהיתה כבר נשואה לבארון לייטבורי, וחרף סירובה הנחרץ. זו היתה גם אחת
הסיבות לכך שמיזלי הזקן סילק אותו בחרפה מהחניכות. כעת, הכוהן הצעיר מחריד ומרתיח
את אלאריס כאשר הוא מודה, שבעקבות חלום של סבו הזקן, הוא החליט לחזור לדרכים
העתיקות- ולחפש את כוחו המתעורר של אדון הרעם, כדי להפוך לכוהן שלו.
אלאריס שוקלת כיצד לטפל בצעיר הסורר, שיכול בהמשך להוות סיכון- אבל לעת-עתה, מקבלת
את דעתה של איזבל שהאויבים המשותפים- בדמות המפלצות שפשטו על העמק (לראשונה מזה
דורות ארוכים), חשובים יותר.
החווה,
כפי שהדמויות מגלות, אכן שורצת באפורי-פנים מעוותים; היצורים רצחו שניים מפועלי
החווה, ועסוקים כעת בביזה. הדמויות עטות עליהם, נתקלות ומביסות את מנהיגם – שהוא
איש זאב "זוטר" (מזכיר גרסה חלשה בהרבה, וחסרת קסמים, של איש הזאב הגדול
שהביסו הדמויות), כנראה אחד מבני האות'ינגהאל שהושחתו לבלי תקנה וכחלק מהכניסה
לשירותו של ה"מסטר", עברו טקס שהפך אותם לליקנתרופים.
הדמויות הורגות את היצור בלא קושי רב מדי (רינדן הצעיר הוא כוהן לא חזק, אבל הוא
עוזר בכל-זאת בכמה קסמי מרפא וחיזוק), ומשחררים איכרה כפותה ומתייפחת, שמספרת
שהיצורים ירדו עליהם מתוך הערפל בלא התראה (למזלה של המשפחה, רוב בניה יצאו באותו
בוקר ליריד האיכרים בהאמבלפייר הסמוכה).
הקרב
על האמבלפייר
הדמויות
עושות דרכן לעבר האמבפליר, תוך שהן חוששות מן הרע ביותר; בין לבין, אלאריס מתווכחת
בכעס לעגני עם רינדן הצעיר, שראה את כוחותיה ומנחש את עניין הדם העתיק שלה – ולכן
אינו מבין איך היא יכולה לסרב להתמסר לשלטונו של אדון הרעם ("הוא יהפוך אותי
לכוהן אמיתי, לא יבבן תפילות עלוב'), שיחזיר את תפארתה של וולם, ויגרש את
ההידרוסטים, כולל ובעיקר מיזלי והנזירים שלו, בבעיטה.
דבריה
של אלאריס, שהוא ישעבד את העמק ויהרוג כל מי שיעז לא לכרוע בפניו, נופלות על
אוזניים ערלות. מלקולם מנסה עדיין, באורח פתטי, להרשים את איזבל; שמשיבה לו
בקרירות, אבל לא מעוניינת לשבור את הכלים- אדון הרעם או לא, היא חוששת שהחבורה
תזדקק בינתיים לכוחות המרפא הצנועים של הצעיר.
האמבלפייר מותקפת, ממש כאשר הדמויות חוצות את השדות ומתקרבות אליה.
עמוד
אדום ושחור עולה גבוה מעל פאתי העיר; וקומץ דליל של גופות מפוזר בשדות מסביב-
כנראה אנשים שניסו לברוח לכיוון הלא נכון. חלקה החיצוני של העיירה, קרי, רחבת
היריד, ואוסף המבנים והחוות שנבנה בחוסר סדר מחוץ לחומות, כבר בוער בלהבות עזות.
נראה, שרוב התושבים נמלטו בבעתה לכיוון הנכון- אל בין החומות של החלק העתיק
והמבוצר של הכפר, שעדיין מחזיק מעמד.
אלא,שמסביב
משתוללת תופת שחורה ואדומה; והחיצים שורקים. למזלם של המקומים, נראה שהתוקפים –
בעיקר אפורי-פנים, אבל גם עוגים וכפי שהדמויות יגלו במהרה, גם בני-אדם ממאמיני
הדרקון – לא מאורגנים. בין אם בשל מותו של איש הזאב הגדול או מסיבה אחרת, נראה
שאין להתקפה יד מכוונת תקיפה מספיק, ולאחר שהחלק החיצוני של העיירה נפל, רבים
מאפורי-הפנים המעופשים החלו עוסקים בביזה, במקום להסתער במהירות על החומה.
איזבל ואלאריס מחליטות לרדת על התוקפים מאחור, תוך ניצול הלהבות והעשן שהם עצמם
יצרו, בעודם עוסקים בביזה. מאלקולם מלגלג עליהן, ובעיקר על כוחות המנזר
("איפה חיל הצדיקים? רועד מפחד במצודות שלו? לא גמר להתפלל עדיין?"),
אבל מוכן לשתף פעולה. מה גם שאיזבל שוטפת אותו בחומרה, ומזכירה לו שיאמינו במה שיאמינו
- בעמק הזה חיים האנשים שהוא נולד וגדל איתם; ולכן עדיף היה אם יסייע בהצלתם במקום
להתיהר ולשמוח לאיד.
הדמויות
מפלסות דרכן בין כוחות מפוזרים של אפורי-פנים, שפה ושם מתגבר אותם עוג שמסוגל
להטיל סלעים (מה שמסכן באורח ישיר את אלאריס). בנקודה מסויימת, הן נתקלות במאמין דרקון
משוריין ועוטה מסכה מפחידה, רכוב על סוס. הלה שועט לעבר הדמויות, תוך שילוב התקפות
חרב עזות (עם מלוא הבונוס של רוכב כנגד רגלים), והתקפת רמיסה של הסוס שלו.
("הא, סוף-סוף קצת אתגר! נמאס לקצץ לגזרים
איכרים בכיינים ומתחננים!")
החבורה
מתגברת על הפרש ועל אויבים נוספים, אלא שבשלב הזה, ממש מתוך העלטה העכורה, מזדחלות
הבליסטראות של האויב, ומאיימות לשנות לגמרי את המערכה. אלאריס יכולה להבחין בהן,
כמו בהמות עצומות, מסתמנות בין האדים, מוקפות בעוגים שמעמיסים עליהן סלעים כבדים,
ואלו נורים בקשת גבוהה, כדי לכתוש את האמבלפייר הפנימית שמעבר לחומות.
הדמויות
משתמשות בערפל כדי לעקוף את הבליסטרות היורות ולנסות להפתיע את הצוותים שלהן
מהאגף- שמה שמצריך מספר גלגולי הליכה שקטה כדי לתעתע באפורי-פנים מטילי חניתות
ובשני קשתי-דרקון (מאמיני דרקון) שניצבים באגף ההוא.
בסופו
של דבר, התעלול של החבורה עולה יפה, הקשתים מופתעים מטווח קרוב, סופגים לחש עורבים
ופיצוץ של אור פיות שמסנוור אותם, ובחסות המהומה וההפתעה, איזבל מסתערת עליהם
וקוצרת את רובם. משם, הדמויות תוקפות את צוותי הבליסטרות עצמם; אלאריס סופגת פגיעה
כואבת מאד מסלע שמטיל עליה עוג מגודל ומגחך, אלא שהיצור מספיק לגחך, כאשר החרב של
איזבל ננעצת בו מהבטן ועד לצוואר. גם תגבורת של אפורי-פנים רגלים, צווחים
ומופתעים, לא מצליחה להציל את הבליסטרות מן החבורה; בסופו של דבר, הדמויות מתעמתות
עם אדם-זאב נוסף, כנראה המפקד של היצורים, שנוהם לעבר איזבל במעין קריאת-תגר, בעוד
אלאריס מחד והחיילים שלו מאידך צופים;
במקור, הכוונה היתה שכאשר הוא יפצע מספיק, הוא יפר את ההסכמה בעל-פה, ויורה
לחייליו להתערב. בפועל, התקפת זינוק כושלת שלו ותמרון הגנה-התקפה של איזבל שהוציא
תוצאה גבוהה באורח קיצוני, מיגרה אותו לפני שהספיק.
כאשר
היצור נופל, אפורי-הפנים הנותרים נאחזים באימה ומתפזרים לכל עבר; בלא הבליסטרות,
ובלא ארגון ונסיון מסודר להפיל את החומות, ההתקפה על האמבלפייר דועכת ונהדפת
לאיטה.
הערת
השה"ם: את המשך הקרב תיארתי בכמה שורות סיפוריות, קרי- הדמויות היו מעורבות בעוד
התקלויות גדולות וקטנות עם אפורי-הפנים והאחרות, אבל בחרנו שלא לטבוע בים של פרטים
טכניים והתקלויות חוזרות, שרובן הגדול חסר יחוד או אתגר משמעותי.
מעבר
לחומה, תושבי האמבפלייר אחוזי אימה, וחלקם בטוחים שסוף העולם מגיע; ממה שאיזבל
מצליחה להציל מאנשי המשמר, הם לא מבינים מדוע הפרשים של המנזר לא הגיעו לעזרה,
למרות שתושבי העיירה צלצלו בפעמונים, והקסרקטין של הפרשים נמצא לרגלי הגבעות
והכרמים, במרחק של פחות משעת רכיבה מהירה.
הזוועה
בקסרקטין והקרב בכרם
הדמויות
מחליטות לצאת לעבר הקסרקטין כדי לבדוק מדוע לא הגיעה עזרה, ועד-מהרה הן מגלות את
הסיבה.
הקרסקטין מבאיש כולו, ודומם, מלבד קרקורי
עורבים- הזוועה האמיתית מחכה בפנים, שם שרועים הפרשים והמשרתים מתים, מן הפנים
המתעוותות של המתים והצורה בה הם מוטלים, ניכר מיד שהם הורעלו באכזריות ומתו מוות
מלא יסורים- ורק קומץ מהאנשים, בעיקר משרתים שלא טעמו מהרעל, הומתו בכלי נשק.
הדמויות
סורקות את האיזור, ובסופו של דבר מגלה ניצולה בודדה –נערה משרתת שהיתה רחוקה
מההיכל הראשי (למזלה, החוקים של מיזלי גרמו לכך שהורו לה לשמור מרחק מכל מה שנוגע
ללוחמים וכלי נשק, ולכן היה לה זמן להסתתר)- היא בוכיה והיסטרית, אבל הדמויות
מצליחות להוציא ממנה, שהמרעילים הם נזירים, בראשות אח בכיר; אח בכיר, שאיזבל מזהה
מיד שהוא אותו אח-משגיח ומפקח מוסר שהיא עצמה חשדה בו בלייטבורי (אז- שהוא עוסק
בהברחות, ורק במחט של אופליה התגלה שהוא קשור לבגידה ממש).
נראה,
שהאח המשגיח השיב להרעלה הקלה שאיזבל גרמה לו בזמנו כדי למנוע ממנו לצאת למחט במנה
אחת אפיים... והתוצאות המזעזעות מפוזרות מסביב. איזבל אחוזה בחמת זעם, והיא גוררת
את הדמויות האחרות אחריה; אלאריס מגששת אחרי עקבות, ואכן מוצאת אותן, מוליכות אל
בין הכרמים שעל הגבעות שמעל לקסרקטין. מלקולם רינדן לא צריך שכנוע רב כדי להתלוות
אליהן- הוא בטוח שאין דרך טובה יותר לזכות בחסדו של אדון הרעם, מאשר הרג נזירים.
הדמויות
מוצאות את הנזירים שסרחו בעיצומה של חינגה מזעזעת שכוללת אכילת בשר אדם ושאר
תועבות, הגם שהם שותים לשוכרה. החבורה מתנפלת על הנזירים- ולמרות קסם ההגנה של
הנזירים, והיכולות הלא אנושיות שהקנה כוחו של ה"מסטר" לכמה מהם, החבורה
המתועבת נופלת בקלות יחסית- מנהיגם מצליח להחזיק מעט בכוחות קסם אפלים ולחשי שאיבת
חיים; ובנקודה מסויימת בקרב מצליח להכריע את רינדן הצעיר ולהפיל אותו חסר הכרה,
אבל עד-מהרה הוא מוכרע.
בנשימתו
האחרונה הוא יורק דם ולועג לאיזבל- הוא מטיח בה שהקרב כבר הוכרע, ושאחוזת לייטבורי
כבר אבודה ("כל מה ששלך... כבר שלנו"). איזבל, באורח אכזרי בהרבה
מהרגיל, דואגת לוודא הריגה בכל אחד ואחד מהנזירים. אלאריס, לעומת זאת, שמחפשת
באורח שקול יותר, מוצאת כמה פריטים מעניינים שסוגרים קצה ישן-נושן בעלילה- מנהיג
הנזירים, כך נראה ממה שהיא מוצאת עליו, היה אותו 'עלה ענק' שעמד בקשר עם הדריידר
דאגהאת' וכת העכביש בווסטמור... ושרד כמסתבר את ההתקפה שביצעו קפטן קונינגטון
וקריסלוריה על כת הנזירים המושחתים שפעלה בצללי המנזר, מתחת לאפם של מיזלי הזקן
ומקורביו.
הדמויות
גוררות את רינדן חסר ההכרה; למרות שלאלאריס יש כמה מחשבות אכזריות למדי בעניין,
היא שומעת לעצתה של איזבל ומחליטה לחוס עליו- תומך באדון הרעם ככל שיהיה, הוא סייע
להם ולא בוגדים במי שסייע להם. הדמויות מביאות את רינדן הצעיר לפונדק סמוך,
ומותירות לפונדקאי המבוהל צרור כסף כדי שיטפל בו עד שיתאושש ויוכל ללכת לדרכו.
הבגידה
באחוזת לייטבורי
סמוך
לשקיעת השמש של היום שלאחר מכן, הדמויות מגיעות סוף-סוף לאחוזתם של איזבל ובעלה, הבארון
לייטבורי; המקום שקט מאד, והשערים פתוחים, מעבר לשדרה המפורסמת של פסלי האריות
הניצבים זה מול זה במעלה הגבעה; ואילו מעל יער האות'ינג (שכעת משתרע באופק המזרחי,
מתחת לגבעה), אפוף ערפל כבד.
מתוך
זהירות, וחשש מהדברים האחרונים של הנזיר המושחת, הדמויות מעדיפות להכנס לאחוזה לא
מהשער הראשי, אלא משער הגן. הגנים שקטים מאד, והשומרים מעטים... בדיעבד, אלאריס
משוכנעת שחשה משהו מוזר וחשוד, אבל לא היא ולא איזבל שיערו עד כמה.
מפקד המשמרת מקבל מיד את הליידי שלו ששבה, ואומר שיודיע על בואה לאדון; ושיורה
להתקין לה ולבת-לוייתה אמבטיה וארוחת ערב. לאחר דקה, מתקבלת הודעה שהבארון, בעלה
ואבי ילדיה של איזבל, נמצא- כמנהגו לא אחת בשעת שקיעה – בגן הפנימי, וישמח לקבל שם
את פני רעייתו השבה וידידתה.
הבארון מבוגר מרעייתו בעשר שנים בערך, ברנש דקיק ומעודן, עם שמץ של יהירות חבויה
מאחורי גינונים נימוסים וחיוך חד. הוא מתהלך סחור-סחור בגן, כשגביע היין הנוצץ
בידו. הוא מקבל את רעייתו בנימוס רב, שמאחוריו מעט לגלוג עדין (אולי), ושואל אותה
לקורותיה.
על-פניו נראה שציפה לשובה מהמחט, והוא מקבל בפליאה ושוב- בשמץ לגלוג מעודן- את
הדרך בה איזבל מתנשפת ומספרת על ההתקפה על האמבלפייר ושאר זוועות. לחרדה של
אלאריס, הבארון מרים גבה בפליאה, לשאלה על קולונל ססיל וקפטן קונינגטון, ואומר שהם
מעולם לא הגיעו לכאן. נהפוך הוא, הוא חשב שאחיינו נמצא עם איזבל...
ובעוד
איזבל הלומה מהבשורה הרעה החדשה, והבארון מנסה להרגיעה ולשכנע אותה להשיב את נפשה
ולספר לו ברוגע ובאורח מסודר את כל קורותיהן, אלאריס בוחנת בחשדנות את התקרובת
שהגישה להם משרתת חנפנית מעט יותר מדי... מצליחה בגלגול האבחנה שלה (כשרון
עשבונאות), די הצורך כדי לקבל חשש מבוסס מאד, שהיין מורעל.
ואז, כאשר אלאריס נזעקת באורח שמבהיר לבארון, כי המזימה התגלתה, נסגרת עליהן בבת
אחת טבעת של שומרים חמושים, ואפילו המשרתת מרת'ה מפליטה גרגור חצי-אנושי ושולפת
שני פגיונות אכזריים; השם של המסטר נלחש מסביב, כאשר הדמויות מוצאות את עצמן
מוקפות בטבעת של אנשים חמושים... יותר מדי מהם.
הבארון
מלגלג על יקירתו 'הקטנה והמתוקה', וכעת מודה בעובדה שהוא בגד במנזר והחל משרת את
המסטר; מבחינתו, זה הכרח בל-יגונה, הוא מעריך שהמסטר עומד לנצח- וכמו כן, הובטחו
לו תגמול וכוחות אדירים, כולל רעיה חדשה, צעירה ויפיפיה שאינה מזדקנת (קרי,
קאהרויאנית). גם ססיל וקפטן קונינגטון 'מתארחים' במרתפים ומצפה להם גורל רע ומר...
וכאן,
הוא מוסיף שמתנותיו של המסטר לא באות בלא מחיר- למעשה, הוא נדרש להקריב קורבן כואב
כדי להראות את נאמנותו: להעלות קורבן את ילדיו מאיזבל. זה כואב עבורו, אבל תמורת
שייכות לצד המנצח והכוח שהובטח לו, הוא מוכן לזה. צר לו, איזבל היתה רעיה טובה לפי
דרכה, אבל זה הכרח בל-יגונה-
איזבל נכנסת להתקף של זעם כאשר היא מבינה מה בעלה מתכנן לעשות עם ילדיהם, ומסתערת
על חומת השומרים שמפרידה ביניהם בהתקפת התאבדות. אלאריס מנסה לעזור לה ככל שהיא
יכולה, מנסה לבלבל את השומרים, ואז לזנק אל מחוץ למעגל החרבות ולהסתתר מאחורי עציץ
גדול; החיילים מנסים לסגור עליה, ואלאריס נופלת לקרקע, כשהיא מתגלגלת על המרצפות
כדי לחמוק מהחרב של השומר המעוות שנישא מעליה, ומתכוון לחתוך אותה לשניים...
אבל אז, בעוד הבארון צוחק ומרים את גביעו, החיצים מתחילים לשרוק; השומר שמעל
אלאריס סופג פגיעה ישירה באמצע הגב, מתיז דם לכל עבר ומתמוטט; החיצים יורדים כמו
גשם, באים מן העצים הגבוהים שמעבר לגן; שומרים ומשרתים מעוותים מתמוטטים בזה אחר
זה.
הבארון לייטבורי צורח באימה ובזעם ונמלט לעבר פנים האחוזה- לא לפני שאלאריס מתאזנת
ומכבדת אותו בפגיעה כפולה מהקשת שלה, שגורמת לו לילל מכאב ולהותיר אחריו שובל של
דם כאשר הוא נמלט.
הצלליות
החיוורות שירו את החיצים עוטות ברדסים אפורים-כהים; ואחד מהם מתגלה עד מהרה
כלורקאנד בכבודו ובעצמו- הוא שב, בראש תגבורת מקרב בני עמו ("הפיות", או
במונח המדוייק יותר, קלאן פעמון הערפל - קלאן קאהרויאני גולה שנמלט לכאן לאחר
שסירב לקבל את מרותו של אר-טורגול).
אלאריס חשה לעבר לורקאנד, מודה בליבה על מזלה הטוב, שלפחות לא נתפסה כשהיא כפותה
על ברכיה, אלא בעיצומו של נסיון- התאבדותי כאשר יהא – להלחם ולהחלץ. איזבל היסטרית,
מתחננת בפני הזרים לסייע לה לחלץ את ילדיה. מסתבר לה, שהחשש שלה שלורקאנד ישוב
בתמימות למחט של אופליה ויפול בידו הבוגדת של סדריק, היה מופרך- ככל הנראה, הגבירה
אידיין ("מלכת הפיות") גילתה משהו על המתרחש, ושלחה את לורקאנד לכאן,
כדי לעצור את המזימות של תומכי המסטר.
לורקאנד
מחלק פקודות; ניכר לאלאריס, שקיים מתח בינו לבין מי שנראית כסגניתו בפיקוד,
"פיה" יהירה וקרירה בשם ולסטיה; היא אמנם פונה אל אלאריס בנימוס, אבל
קרירות יהירה והתנשאות נושבות ממנה, כמו גם מ'פיות', באורח שגורם לאלאריס לאחל לה,
בליבה, את כל הרע שבעולם; רוב הכוח של פעמון הערפל נעלם במהירות, חומק לתוך הצללים
כדי לקדם כוח אויב שנצפה עולה מהיער לכיוון האחוזה. לורקאנד עצמו בוחר מטיל לחשים
נוסף מאנשיו, ושניהם מצטרפים אל אלאריס ואיזבל לנסיון לרדוף אחרי הבארון, במטרה
לשים סוף למעשה הבגידה והרצח, ולעצור את הטקס המזעזע שהוא מתכנן.
המאבק
הסופי מתחת לאחוזה
לאחר
שאיזבל מוסרת ללורקאנד ואלאריס את המבנה הכללי של המרתפים של אחוזת לייטבורי,
ומשערת נכון, שהטקס עשוי להתבצע במערה לחה ונמוכה מתחת להם, הדמויות מתחלקות:
איזבל ומטיל הלחשים החיוור מצד אחד, אלאריס ולורקאנד מהצד השני, במטרה להקיף את
המחסנים משני העברים ולמנוע מהבארון לחמוק. אלאריס מתמוגגת בינה לבינה כאשר
לורקאנד מנשק את ידה ואומר לה שהוא שמח להלחם לצידה; באורח שמזכיר את הבריתות של
ימי קדם.
בהתחלה,
המרדף והטיהור האחוזה והמרתפים ממשרתי המסטר נראים קלים בהרבה מכפי שאלאריס חשבה;
השומרים והמשרתים המושחתים, צמאי-דם ובעלי מספר יכולות מפלצתיות שקשורות לדם, אינם
אתגר משמעותי לאלאריס ולורקאנד, והם מוכרעים במהירות; החבורה יורדת כלפי מטה,
שוברת עוד נסיון של השומרים המעוותים לחסום אותם, ומתמודדת עם מערב חיצים של קשתים-צללים,
שמסוגלים לייצר צל-רפאים שנראה כמו חיקוי מעוות (וחלש יחסית) של אחת הדמויות.
קולות
קרב כבר עולים מחלקים אחרים של המרתפים; וכאשר הדמויות מתמודדות עם כלבן מעוות
מקרב מאמיני הדרקון וחיות הטרף המגעילות שלו (שכמה מהן מצליחות לעקוף את לורקאנד
ולהזדחל אל אלאריס, תוך שהן מרתקות אותה), הקולות גוברים, והחבורה מקבלת תגבורת לא
צפויה- מסתבר שקולונל ססיל וקפטן קונינגטון, שהוחזקו באחד המרתפים ביחד עם אותם
שומרים ומשרתים שלא הושחתו, תעתעו בסוהרים מאמיני-הדרקון שלהם, בין השאר בעזרת מה
שאביה של אלאריס מכנה בגיחוך "התרגיל הישן ביותר בספר של יורדי-הים"-
ופיתו את הסוהר לא להזהר בסיפורים על אוצר שקפטן קונינגטון קבר באי רחוק.
(לא
שהוא היה משחרר אותם בגלל הבטחה, אבל הוא חשב לענות אותם כדי להוציא את המידע,
ובדרך לא נזהר, ואפשר לססיל לחנוק אותו מאחורה).
ובעוד המשרתים ההלומים שנותרו בני-אנוש נמלטים כלפי מעלה, במעלה המדרגות שלורקאנד
ואלאריס טיהרו, ססיל וקפטן קונינגטון מצטרפים אל החבורה. ססיל לא איבד את חוש
ההומור השנון שלו, וכאשר הוא רואה את הדרך בה מתבוננת אלאריס בלורקאנד הוא מגחך
("אוך, שככה יהיה לי טוב - עכשיו באמת אין לי סיכוי איתה!"
באורח
שגורם לאלאריס להסמיק מאד, ולהתמרמר בינה לבינה על ההערה הקולעת מדי (אחרי
קאליסטה, היא רגישה למדי לדברים מסוג זה...)
במעמקי
המרתפים, מעבר לדלת חסומה וממולכדת, חוסמים את הדמויות יצורים מגודלים, חזקים ולא
טבעיים שמכונים 'עבדי מלחמה': מעין קונסרוקטים למחצה בדמות אנושואידים ירקרקים,
בגובה עוג ופנים מפלצתיות, אבל פרופורציות של אדם, חמושים בחרבות אדירות וקשתות,
ועור משוריין בהרבה משל כל אנושואיד 'טבעי'. ליצורים שיריון רב-עוצמה וכח סבל
עצום, וגם מיומנויות לא רעות בנשק- אבל סגנון הלחימה שלהם מאד צפוי ומאד לא
מתוחכם, וארבעת הדמויות, בכוחות המשותפים שלהם, מצליחים להכריע את ההגנה על הכניסה
למערה התחתית, ולהתפרץ פנימה.
הדמויות ניצבות בפתחה של מערה עצומה, שחלקים מקרקעיתה מוצפים במים רדודים; אור
סגול חולני מבהיק מהמרכז, במקום בו נישא מעין אובליסק או גוף אבן דומה, ואליו
קשורים הילדים המבועתים של איזבל- שמתחילים לצרוח ולקרוא לעזרה.
מהקולות
עולה, שאיזבל והמג שמסייע לה נלחמים בצד האחר של האולם, בעוד בעלה הבוגדני נסוג
לעבר האובליסק, פצוע וזועם, מחלק פקודות לעבדי המלחמה המגודלים... שעד מהרה הוא
מגלה שמספרם מועט בהרבה ממה שדרוש לו.
אלאריס
שומעת, כיצד הוא צורח על איזבל, שדולקת אחריו כמו כלב ציד, מנסה לזעוק לעברה שלא
היתה לו ברירה, הכוחות של המנזר לא היו יכולים לנצח; הילדים עצמם כבולים לאובליסק
בכבלים לא מוחשיים, שעשויים קסם טהור; משהו באובליסק גורם לאלאריס יותר מלחשוד שהם
עלולים לעמוד לא רק בפני עבדי מלחמה לפני שהכל יסתיים...
הערת השה"ם: מהבחינה הטכנית, מרגע בו
הדמויות פרצו למנהרה, הכל נחשב כקרב-על גדול אחד, תוך ספירת סיבובים כדי לבדוק את
התקדמות הדמויות והעמדה שלהן, לעומת מה שקורה בצד השני של המערה, כאשר כל הארועים
הולכים ומתקרבים אל המרכז...
לאלאריס ניתן, בתחילת ההתרחשות
הזו, כוח קסם חדש שמאפשר לה להשתמש באורות-הפיה שהיא צוברת סביבה (אם הגיעה לדרגת
צבירה מקסימלית שלהם), כדי לייצר 'בבואת עוצמה' של דמות העורב של וולם; מעין זימון
עשוי אנרגיה מאגית טהורה, שמסוגל לחסום כמות מסויימת של נזק קסום שעובר במקום בו
הוא מוצב, בין אם על דמות או במקום סטטי יותר.
השאלה היתה – האם אלאריס תהיה חכמה
מספיק כדי לצבור את אורות הפיה ולא לבזבז אותם על עבדי המלחמה, כדי להגיע להתרחשות
במרכז כשהיא מסוגלת להפעיל את הכח שלה (התשובה כן).
כמו כן, הותרתי לשחקנית את ההחלטה
המאד קריטית, היכן בדיוק להציב את הלחש, כאשר הוא יוצב- ולהחלטה הזו, כפי שיפורט
מיד, תהיה השלכה קריטית על אופן התפתחות הדברים.
אלאריס חשה את הקסם שמפעפע על האבן בתוך האור החולני;
היא שומעת מעין מנגינה שקטה, יפיפיה ומבעיתה שעולה באורח שמעל לחושים הרגילים-
עבדי המלחמה לוחמים באורח כבד מאד, חסר מוח או יכולת לשנות תוכנית, וכאשר הבארון
עצמו נותר חסר הגנה, איש מהנותרים לא מתאמץ לעזוב את הדמות בה הוא לוחם כדי להציל
אותו.
לשווא, הוא צורח עליהם להגן עליו, כפי שהובטח לו;
לשווא, הוא ספק צורח וספק מתחנן על חייו- איזבל נחושה בדעתה ("למה שעשית אין
כפרה"), והיא סוגרת עליו כהרף-עין.
זעקותיו ותחנוניו האחרונים נקטעים בצרחה, כאשר – ממש
לרגלי האובליסק הזוהר, איזבל עטה עליו ומשספת אותו באבחה נוראית.
ובעוד עבדי המלחמה האחרונים קורסים (שה"ם:
למעשה, נותר רק אחד מהם לשלב הבא של הקרב), הדם של הבארון נשפך על מרגלות
האובליסק, ומזין אותו בקורבן אדם של בני לייטבורי... לא הקורבן שהבארון חשב עליו,
אבל בכל-זאת.
ואז, מכה האסון; אלאריס חשה- ויש לה שניה בודדת- את העוצמה גועשת מסביב, ועימה קול
נשי קריר שלוחש לה משהו כמו 'אם חייך העלובים יקרים לך, הסתתרי!'. תחת זאת, ובעוד
איזבל שולפת את חרבה מבעלה המפרפר וחשה לשחרר את הילדים המעולפים למחצה, אלאריס
מפעילה את בבואת העוצמה של העורב, ומציבה אותה בין האובליסק לבין לורקאנד, שמוביל
את החבורה שלהם לעבר איזבל והקוסם שאיתה.
בשניה הבאה, מתפרץ האובליסק ומשחרר את הלחש הקטלני
ביותר שאלאריס ראתה מעודה- ברק שרשרת עשוי מעוצמה מאגית טהורה, שפוגע שבע פעמים
כשהוא קופץ בין דמות לדמות (הוא כלל אינו מבזבז את עצמו על הילדים הקשורים... מותם
מעולם לא היה במקום גבוה בסדר החשיבות של האויב, כפי שאלאריס הבינה במאוחר).
הערת השה"ם: המיוחד בלחש ההרסני הזה, שהוא אינו מגלגל קוביות אלא פוגע בסכום
קבוע מראש, אם אפשרות לגלגול הצלה קשה מאד לחצי הנזק. הנזק שגורמות המכות הוא 150,
120, 90, 60, 45, 30 ו-15. שתי המכות הראשונות, הן בעוצמה שיכולה להרוג מיד כל
דמות מאלו שפעילות שם, כולל החזקות ביותר.
המכה הראשונה פוגעת במטרה הקרובה ביותר לעמוד- איזבל
מוכה הישר בחזה, וקורסת. נדמה לאלאריס שהיא מספיקה למלמל 'לפחות הגנתי על...' לפני
שהיא מתמוטטת, וחרבה חסרת התועלת נשמטת מידה המתה. הקוסם שאחריה סופג את המכה
השניה, ונהרג גם הוא במקום.
(הערת השה"ם: מכל הדמויות ללא
שחקן, זו למעשה היחידה שלאלאריס לא היה סיכוי ממשי להציל. אם היתה מציבה את העורב
בין איזבל לעמוד, איזבל היתה יכולה לשרוד- בקושי – את המכה הראשונה בנזק מופחת
מאד, והמכה השניה היתה עדיין הורגת את הקוסם, כאשר המכה השלישית קופצת על החבורה
בצד השני ופוגעת פגיעה קשה בלורקאנד- אבל אותה כבר דמות משוריינת כמוהו יכולה
לשרוד, גם אם בקושי רב- ארבע המכות הנותרות, בכל-מקרה, היו קופצות באורח אקראי,
כאשר הלחש לעולם לא מכה את אותה מטרה פעמיים רצופות).
לחש העורב של אלאריס סופג את רוב-רובה של המכה
השלישית, מה שמותיר את לורקאנד פצוע מעט מאד; ויתרת הלחש קופצת בין קפטן
קונינגטון, ססיל ואלאריס, פוצעת אותם, אבל לא מצליחה להפיל אף אחד מהם.
ההתקלות הסופית
בעוד הלחש מתפוצץ מסביב, נשמע קול צחוק מעודן וקר- מי
שמתגלה לדמויות הוא כוהן קאהרויאני מהודר ורב-עוצמה, מוקף בלוחם ולוחמת מבני-עמו
ובקוסמת נוספת שניצבת מאחוריו (מלבדם, גם אחד מעבדי המלחמה עדיין עומד על רגליו
בשלב הזה).
הכוהן האפל והחיוור פונה אל לורקאנד בקאהרויאנית
ולועג לו, ונראה שהדברים קולעים היטב, ופוגעים ב"אביר הפיות" חזק יותר
מנשק מורעל.
הערת שה"ם: כפי שיתברר
לאלאריס בהמשך, הכוהן 'מסביר' שהילדים ואחוזת לייטבורי היו רק כלים, ולמעשה הרעיון
היה למשוך את לורקאנד ובני עמו החוצה, כדי להתחקות אחרי המקום בו הקלאן שלהם
מסתתר. והוא 'אסיר תודה' ללורקאנד על העזרה רבת הערך שעזר לאר-טורגול ולמסטר
בעניין... בלא דעת כמובן.
קולונל ססיל קוטע את הדברים באיבם. הוא המום ופצוע,
ודמעות נוטפות על פניו, אבל הוא שואג בכל-זאת "אנשים, על איזבל תתאבלו
אחר-כך. הבן-זונה החיוור והמעוות הזה, הלחש לקח את רוב הכוח שלו, בגלל זה הוא
מתעכב לפטפט. עליהם! עליהם! שאף אחד מהם לא ימלט מכאן חי!"
וכך מתחיל הקרב-
הכוהן הקאהרויאני הבכיר, הגם שהלחש ההרסני שהשקיע
באובליסק אכן החליש אותו מאד, הוא אויב נורא, מתוחכם בהרבה מאיש-הזאב. הוא מסוגל
למגוון לחשי צל ומוות; בין היתר, להקריב את אחד מאנשיו כדי לרפא את עצמו בכל
הנק"פ שנותרו לקורבן; זימון של ענן שואב-נשמה שמחליש את הדמויות ומעביר אליו
חלק מכח החיים שלהן; זימון של צל יגון שנלחם בשירותו ומרפא אותו בכל נזק שהוא גורם
לאויבים, ועוד.
שני הלוחמים לצידו חלשים יותר, אבל מצויידים גם הם בכוחות קסם בסיסיים (כדרכם של
קאהרויאנים). אלא, שהכוהן הבכיר ומשרתיו לא יודעים דבר אחד, שעתיד לעלות להם
ביוקר... הקוסמת שלו היא בוגדת, שתכננה מזה זמן להפטר מהמפקד שלה, ליטול את חפצי
העוצמה שלו ולצאת לעצמאות (כלומר, לשרת את תוכניותיה האישיות, במקום את התוכניות
של אר-טורגול והמסטר).
בתחילת הקרב, כאשר היא עוד לא בטוחה מה עומד לקרות,
היא יוצאת ידי חובתה בהטלת ברק-שרשרת על החבורה, אלא שמדובר באשליה שלא גורמת נזק
אמיתי; כאשר אלאריס יורה בה ופוגעת פגיעה שטחית במגן המכשפים שלה, היא מעמידה פנים
שהוכרעה, ולמעשה מסייעת לחבורה בקסמי הגנה – כגון הטלת שדה כוח על דמויות שנפצעו,
הטלת בלבול על המלווים של הכוהן, ועוד.
הכוהן מבין רק מאוחר מדי שנבגד, וכשלחש ההקרבה שלו
הוטל על המשרת הלא נכון (עבד המלחמה), והותיר אותו לא מוגן יחסית, כאשר שני
השומרים שנותרו לו לא חזקים מספיק כדי לבלום את הדמויות; והגם שלורקאנד סופג בסופו
של דבר לחש הרסני שגורם לו להתמוטט (אם כי לא מצליח להרוג אותו ממש), ססיל תופס את
מקומו בתור המגן הראשי של החבורה, והכוהן הולך ומוכה-
בסופו של דבר, לחש הפרעה של אלאריס משבש את נסיונו האחרון
של הכוהן למלט את עצמו בהתעתקות, והוא נופל קורבן למאמצים המשולבים של החבורה ושל
המשרתת הבוגדנית שלו, בשלב הזה כבר לוחמת באורח גלוי לצד החבורה.
הלוחמת הקאהרויאנית האחרונה צורחת באימה ומנסה להמלט
ברגל לאחר שאדונה נהרג, אבל אלאריס הורגת אותה בשני חיצים מדוייקים בגב; והקרב
נגמר.
הקוסמת הקאהרויאנית – אמנסטריה – קדה לדמויות קידה ספק מנומסת וספק לגלגנית, אגב
שהיא מבהירה חלק מהמניעים שלה; וכמו שאלאריס מגלה, הכריזמה שלה, שטבולה במעט קסם
מעודן, עושה עבודה יפה. אלאריס רותחת ונגעלת ממנה, אבל לעת-עתה, לורקאנד שנפל
מעניין אותה יותר, והיא אצה לטפל בפצעים שלו.
(למעשה, אף אחד מדמויות השחקן והדמויות בלא שחקן, לא
הפריעו בנקודה הזו לאמסטריה ליטול מאדונה המת את ה-Scepter והטבעת שלו. היא לא טיפשה
מספיק כדי לנסות להשתמש בהם, כפי שהיא תבהיר בהמשך בציניות, אבל היא מתכננת להתיך
אותם ולהשתמש בקסם הרוני שלהן למטרותיה האישיות. כאמור, החבורה נראית מוטרדת בהרבה
בשלב הזה מכדי להתעמק בכך, הגם שאלאריס מתכוונת לחקור אותה מאוחר יותר).
אפילוג
לאחר ששני מפקדי ההתקפה (אדם הזאב והכוהן) נהרגו,
ולאחר כל האבדות הכבדות שספגו, כוחותיו של המסטר מוצאים את עצמם חסרי ארגון מספיק,
ולאחר עשרה ימים של קרבות מול חיילי המנזר, נהדפו כליל. ההתקפה על עמק נורת'ווינד
נהדפה... אבל המחיר היה נורא; גם במתים ממש, וגם באלו שנראה (כפי שאלאריס תגלה עד
מהרה, לחרדתה) שאיבדו את הרצון לחיות...
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.