הקמפיין
של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)
ספר
ראשון: כנפיים שחורות
פרק II: רשתות ובקיעים (Webs
and Rifts)
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
פתיחה:
אלאריס מחליקה דרך
הסורגים החלודים החוצה, ומתגלגלת אל תוך חלקה בוצית של אגמונים שנופלת אל תוך האגם
הגדול, מעט דרומה ומזרחה מפאתי נמל הדייגים של העיר העתיקה של ווסטמור; העולם אפור
וערפילי מאד, כאשר אדי הערפל עולים מן האגם ומכסים לגמרי את השמיים ואת העיר
המטושטשת, עד שהגבעה הגבוהה של פורט אלכסיס (ביתה של אלאריס עד לפני... היא לא
יודעת כמה זמן שהתה בכלא המצחין, האם יום, יומיים או יותר) בקושי נראית, והגגות
הרחוקים יותר של העיר העתיקה נראים כמו רכסים מטושטשים של גבעות אפורות.
רק כאן, יש לאלאריס זמן לחשוב מעט ולהרהר בכל הזוועה שעברה; כמו גם להבין את מלוא
המשמעות של העובדה שלא מצאה ולא עלה בידה לחלץ את אביה מאותה תופת אליה השליך אותם
נורמן בלק; כמו גם את המשמעות שמחלחלת לתוכה, שבפעם הראשונה, בלא התראה, הפעילה
כוחות קטלניים והרגה בני-אדם (אם אפשר לקרוא לסוהרים שהתעוותו בקסם אפל
בני-אדם...). קרועה בין הרצון להתקפל ולמרר בבכי, לבין החשיבה המעשית יותר שדורשת
ממנה לפעול במהירות, היא מתרחצת במי האגם (לא שיא הנקיון, אבל אין ספק שזה שיפור
מבורך מאד לעומת הצחנה הנוראית של צואה ומוות בתא הכלא), בודקת מה נותר משמלת הנשף
שלה (לא הרבה), ובסופו של דבר מפלסת את דרכה לעיר העתיקה, כדי לחפש מעט ציוד,
ולהרהר על צעדיה הבאים. היא לא יודעת כמה זמן יקח עד שיבינו שהיא נמלטה ולא נהרגה
– מן הסתם, יש לה עוד כמה וכמה שעות, עד שהסוהרים המעוותים יוכרעו סופית (כולל
הטבח המפלצתי העצום), ועד שאנשיו של בלק יתחילו לזהות את הגופות (רבות מהן כורסמו
והושחתו באורח חסר תקנה); את הזמן הזה היא רוצה לנצל כדי לבקר בחשאי בבית אביה, לקחת
משם מה שתוכל, ובהזדמנות גם להתעמת עם דודה השקרן והרמאי.
כאשר היא חושבת על האופציות להגיע לשם, היא פוסלת עליה בדרכים הרגילות, שהן שמורות
היטב בידי אנשי התאגיד; היא לא יודעת האם היא מבוקשת על-ידי התאגיד בכללותו, או רק
בידי הבריונים של בלק; ואין לה חשק לגלות את זה בדרך הקשה. לאחר מחשבה, היא נזכרת
במנהרה חבויה היטב בקיר האחורי של בית היין הישן של הרובע, שהיא גילתה בטעות כאשר
היתה ילדה, שספק שיחקה ספק התקוטטה עם קאליסטה אינגראם; משחק "I dare you" של קאליסטה, הוביל את שתיהן למנהרה החשוכה שהתפתלה למטה, עד
שהגיעה לתהום שמתחתיתה אלאריס שמעה מיים. במחשבה בדיעבד, יתכן מאד שהאגם חודר
בנקודה מסויימת אל מתחת למצוקים של פורט אלכסיס, וישנו מעבר חשוך שניתן אולי
להשתמש בו כדי לחמוק ללב הרובע העשיר והשמור באין רואה.
אלאריס עוברת בעיר העתיקה, רוכשת לעצמה גלימה עבה ומבורדסת, ומציגה את עצמה כזרה
("Ella"), שנקלעה למקום בטעות; היא נקלעת לשיחה עם דייג מבוגר בשם
פול, חייל לשעבר שחזר למחוז הולדתו ומתגורר אצל משפחת המפקד הזקן שלו, וול'פירסן,
ועוזר לבנים של הזקן בטיפול בסירות ובדייג. משום-מה, יש לאלאריס רושם שהדייג בוחן
אותה מאד במדוקדק, אבל בשיחה איתה הוא שומר על נימוס, הגם שהוא מתעניין מאד
בקורותיה; מהשיחה איתו היא למדה שהתאגיד ואיזורי השליטה שלו כמרקחה מאז שלשום
בלילה; ישנן שמועות על מרד אסירים עקוב מדם ב-Old Sluggy (כנראה זה הכיסוי שאנשיו של בלק משתמשים בו בכדי להסוות את מה
שקרה באמת), ועוד; מעבר לזה, אין לו הרבה מילים טובות לומר על התאגיד בכלל, ועל
נורמן בלק בפרט.
למעשה, פול רומז לאלאריס שכדאי לה לבקש מחסה במתחם של בני וול'פירסון, אבל אלאריס
מתעלמת מן הרמז וממשיכה בדרכה לבדה, ולאחר שעות ארוכות של חציית העיר העתיקה
ולאחריה אחד הגשרים שחוצים את ה-Rift העמוק והעלוב, על משכנות העוני הצפופים שלו, הליכה לאורך סכר
הריפט העצום ועוד, היא יוצאת מווסטמור בצידה המערבי, ובסופו של דבר מגיעה אל מתחת
למצוקים הכמעט אנכיים של פורט אלכסיס (עד כדי כך שהיא רואה מעליה, בשלב מסויים, את
בית האחוזה של פלטשר ואפילו את המרפסת עליה עמדה קרימהילד וצפתה על האגם מגבוה).
מסתבר לה, שהיא צדקה: מתוך אחד מחלקי החוף, שמלא שיחים לחים, אגמונים ושברי צדפים,
ישנו קיפול פנימי בסלע ששלוחה של מי האגם הירוקים-כהים חודרת לתוכו.
אלא, שהגם שלא צפתה זאת מראש, עיניה הטובות של אלאריס קולטות תנועה בשיחים: צופה
מרושל למראה וחמוש שראה אותה מתקרבת, והוא זוחל במהירות לתוך הפתח האפל, ככל הנראה
כדי להזהיר חברים שלו שנמצאים בפנים.
המעבר הסודי אל רובע
פורט-אלכסיס, וההתקלות הראשונה בכנופיית העכביש השחור
אלאריס
נכנסת בזהירות אל מנהרה חשוכה, עולה במדרגות אבן טבעיות נוטפות מים, ומוצאת את
עצמה בקרקעית של פיר עגול עצום, בין קירות שחלקם מחופים בשרכי מערה עצומים שלא
מפסיקים לטפטף מים (וגם שביל מתפתל, צר וחלקלק מאד שעולה במעגלים לאורך הדופן,
שקשה לראותו במבט שטחי מהכניסה).
במרכז המערה, מונח, כאילו נטוש, ארגז גדול ובתוכו בקבוקים, כמו גם מעט מטבעות
מפוזרות מסביבו. אלאריס מנחשת נכון, שהבעלים של הארגז לא נטשו אותו סתם-כך, במיוחד
לא כאשר צופה הזהיר אותם מפני בואה; לכן היא תופסת עמדה בזהירות ודורכת את הקשת,
ומתרכזת כדי לנסות לגלות את האנשים – מה שאכן מצליח בקלות יחסית; החבורה במערה לא
מיומנת או מבריקה במיוחד.
ישנם שלושה אנשים שנראים בהחלט כמו סוג של עבריינים שהסתתרו מסביב, בין עלי השרך
ובאחת הנקבות הצדדיות, מחכים להתנפל על אלאריס מכל הכיוונים כאשר תתקרב למרכז
המערה ותתעסק עם הארגז; אחד מהם, גדול ואלים מהאחרים, הוא "צ'רלי
לסת-אבן"; ברנש מגודל עם פנים מרובעות וזקן שחור פרוע, שמסוגל להלחם בשתי
חרבות.
לשווא, אלאריס מזהירה את המבריחים שלא להתקרב אליה, ואומרת ש"אף אחד לא צריך
להפגע", משום שהיא רק מחפשת מעבר.
צ'רלי מגחך, נוחר "הגעת בזמן ולמקום הלא נכון, מיסי", ומתחיל להתקרב
אליה באיום, באורח שגורם לאלאריס יותר מלשער גרידא שלמבריחים אין שום כוונה להשאיר
בחיים מי שיוכל לספר על מקום המסתור שלהם. היא לא מחכה להבהרה נוספת ומשלחת בצ'רלי
חיצים מהקשת שלה; הוא צועק לאחרים לבוא לעזרתו, כשהוא מגדף ומקלל בגסות אותה ואת האנשים
שלו שמהססים לרגע, וזוכים לשאגה שהם 'מתנהגים כמו נקבות יותר גדולות ממנה'.
אלא, שאלאריס נסוגה מעט לאחור והחיצים שלה מכריעים את צ'רלי לרצפה; שני המבריחים
האחרים לא מחכים, ונמלטים כל עוד נפשם בם לעבר פתח המערה; אלא שבין לבין, מתנודד
ויורד סל גדול מלמעלה, מחובר לוו; ההד במנהרה מעצים את הקולות, אבל מעוות אותם, כך
שלמבריחים מלמעלה קשה להבין מה קורה למטה, והם חושבים שצ'רלי והאחרים החלו לשתות
או להתקוטט על הסחורה (בארגז, כמסתבר, יש בקבוקי ברנדי משובח שברור למדי שלא שולם
עליהם המכס לקופת הוד-מלכותו); אלאריס מנקה ביסודיות את המטבעות מהארגז ואת
הארנקים של המבריחים, וגם מרימה את אחת החרבות של צ'רלי המנוח – חרב מלחים משובחת
שטובה בהרבה מהחרב הישנה שמצאה בכלא.
אלאריס מסתתרת, וכאשר המבריחים מלמעלה מאבדים את הסבלנות ויורדים בשביל החלקלק כדי
לברר מה קורה למטה, היא מחכה להם בצללים ומשלחת בהם ברד חיצים כאשר הם באחד
המקומות הצרים והחלקלקים ביותר בשביל הצר של הפיר.
בין לבין, מסתבר לאלאריס שמנהיג החבורה בפיר, שאחראי לקול שגידף מלמעלה ונשמע לה
מראש די מוכר, הוא בחור צעיר בשם סטן מורקלי, לשעבר מדריך בתאגיד שפורטסמות' הזקן
פיטר וסילק בזמנו בבושת פנים בגלל שורת פשעים ומעשים מבישים. במצב דברים אחר, סטן
יכול היה להוות אתגר קטלני עבור אלאריס, משום שהוא לוחם מיומן בהסתערות מהירה,
ויכולת שימוש טובה במגן ובחרב רחבת-להב; אבל במצב בו היא תפסה אותו, הוא נמצא
בעמדה נחותה באורח קטלני; ולפני שהוא מספיק להשתמש ביכולת הזינוק שלו כדי להגיע אל
הקשתית שנסתרת בצל, הוא כבר פצוע קשה, ובסופו של דבר מוכרע ארצה בקלות יחסית. לא
ברור אם אלאריס שמה לב, מנגד, לעובדה המצערת שההתקפות שלה גרמו לו לאבד הכרה, אבל
הוא נותר בחיים ושרד את ההתקלות איתה (אם כי בלא ארנקו, שמוחרם גם הוא לטובת
התקציב המדולדל של הליידי הצעירה).
נקודה מעניינת שאלאריס עומדת עליה, במסגרת הקללות הגסות שסטן משמיע כשהוא מאיים על
אנשיו להסתער ("תגידו, זונות, ממי אתם מפחדים יותר? מהכוסית הזו או
ממני?"), הוא האיום שאם "העסקה תתפשל" בגלל הפחדנות שלה, אז
"דיק ישמע על זה, ויגרום לכם להצטער שלא התפגרתם כאן".
אלא, שהממצא החשוב ביותר על סטן אינו כסף, אלא מטפחת נשית רקומה בסגנון עתיק,
מוכתמת בדם, שעליה האות "K"
בכתב מעוטר.
כאשר אלאריס עולה לבסוף
במדרגות, ושארית המבריחים נסה ממנה ומתפזרת לכל עבר (אחד מהם, אגב, הוא אחד
הצעירים שהסתובב עם ג'רי בלק בנשף, יומיים קודם), היא מזהה את המנהרה בה ירדה עם
קאליסטה אינגראם מספר שנים קודם לכן; המערה לא השתנתה בהרבה, מלבד העובדה שהיא
מזוהמת בכתובות וציורים בפחם שחור, רבים מהם מתארים בגסות עכביש, ואחרים הם כתובות
ובעיקר ציורי זימה (בהנחה שרוב המבריחים לא ממש יודעים לכתוב).
בסופו של דבר, קרש נדחף מוליך אותה, ממש כמו לפני שנים, אל הקיר האחורי של בית
היין הישן, והיא מוצאת את עצמה בלב פורט-אלכסיס, מרחק פחות משני רחובות אל הבית
שלה. כעת כבר לילה, מלווה בגשם דקיק וצולף ומעט ערפל, והשילוב הזה מותיר כנראה את
רוב האנשים מן המעמד הגבוה ספונים בבתיהם; מלבד פטרול שומרים משועמם שהתרכז בעיקר
בלהתחמק מהגשם, ומרכבה אחת שלא עצרה וחלפה כמו צל, הרחובות הרחבים והמרוצפים יפה
ריקים; אלאריס חומקת הלאה, ובתוך שעה קצרה מאד היא נמצאת בשערי הבית שהיה ביתה
בעשר השנים האחרונות.
המאורעות באחוזת
קונינגטון
הגן של אחוזת קונינגטון חשוך וריק, מלבד הרוח שמיבבת בין השיחים; רוב החלונות
חשוכים, מלבד אור עמום במגורי המשרתים, ועוד אור בקומה השלישית, מכיוון חדר העבודה
המקודש של אביה; ונדמה לה שהיא שומעת את קולו של דוד טימות'י מאי-שם, מה שממלא
אותה כעס ומחשבות אפלות, שמשתלבות יפה בתחושת אי נוחות שהיא חשה יותר ויותר; קר
מאד, ומשהו- לא מוגדר ולא ברור, לא מוצא חן בעיניה. היא חומקת בגן, מוצפת זכרונות
מהשנים שבילתה כאן – החל מהפעם הראשונה בו לקחה אותם המרכבה לכאן; ממריבות ובדרך
בה לגלגה והתעמרה באחותה הכעורה והמוסרנית פיליפה; תעלולים אחרים שעשתה; הפעם בה
אילץ אביה את עצמו להזמין את לורד אינגראם הריקני והנפוח מראש, ואלאריס הילדה ראתה
בפעם הראשונה את קאליסטה אינגראם, ילדה בת גילה, ששערה השחור והנוצץ מעוטר בסרט
אדום (אלאריס מתקשה לזכור, מי מהן היתה הראשונה לחרוץ לשון לשניה, כאשר היתה בטוחה
שהמבוגרים לא מסתכלים).
ובאורח כאילו מופלא, בעודה מתגנבת לעבר החלונות, היא שומעת "פסססט!"
מאחוריה, ומגלה את קאליסטה אינגראם בכבודה ובעצמה מסתתרת בתוך קבוצת שיחים, ומסמנת
לה בידה להתקרב. ליידי אינגראם הצעירה עוטה גלימה משובחת, ירוקה-כהה ומעולה
להסוואה, ש"השאילה" מאבא שלה (כנראה בלי ידיעתו), ומתחת לה היא עוטה
שיריון קל וחמושה בשתי חרבות דקות. קאליסטה פוערת עיניים ולרגע מתקשה להאמין
שידידתה-יריבתה מזה שנים חיה ושלמה; ומהתהיות שלה אלאריס לומדת, שהגרסה שנפוצה
בפורט אלכסיס היא שב-Old Sluggy
פרץ מרד אסירים, וכנראה שאלאריס ואביה נהרגו. עוד היא לומדת מקאליסטה, שפורטסמות'
הזקן רותח על נורמן בלק בגלל המאסר השערורייתי של קפטן קונינגטון, אבל חרף מעמדו
הגבוה בתאגיד, הוא לא יכול לאסור בעל מניות מרכזי, ולכן שלח מכתב דחוף לעו"ד
מולנר עצמו, בבקשה שיקצר את חופשתו ויחזור לווסטמור מהר ככל האפשר.
מידע נוסף שאלאריס שומעת, הוא שקרימהילד נעלמה ולא נראתה עוד; בן-דודה הארולד
(אותו מדריך צעיר ומושך שקאליסטה כבר "סימנה כטריטוריה שלה") משתגע
מדאגה, ושניהם חושדים שיש קשר בין המאורעות השונים. לכן, הארולד, היא ואדם נוסף
(כנראה אותו בן של בעל מניות שניסה לחזר אחרי אלאריס באורח מגושם בנשף) מתחלפים
במשמרות סביב בית קונינגטון; קאליסטה יודעת לספר, שאנשיו של בלק היו בפנים, ביחד
עם השופט ג'ון קאסטר (היה איתם אדם מפחיד מאד למראה, שקאליסטה חושדת שהוא מכשף),
וכנראה ערכו חיפושים, אבל ספק אם מצאו מה שחיפשו; וכי טימות'י הפך את עצמו לאדון
הבית, ובינתיים בעיקר שותה לשוכרה.
אלאריס וקאליסטה חודרות לבית בעזרת חבל ופריצה שקטה של חלון סגור ברישול בקומה
השניה, ומהר מאד מתחילות לעקוץ שוב אחת את השניה מאחורי מסווה מנומס (הגם שאלאריס
מודה, שלא לציטוט, שכמעט התגעגעה אל חברה כזו). התחושה הלא נוחה של אלאריס הולכת
ומתחזקת, הגם שהבית שקט ודומם, מלבד קולות עמומים ממגורי המשרתים ומחדר העבודה למעלה;
קר מדי, כאילו החלונות פתוחים הגם שהם סגורים; לעיתים הצללים נעים באורח מוזר, או
שנשמע רשרוש חרישי חשוד בין מנורות השמן.
אלאריס חומקת לתוך חדרה, ומביטה בצער רב על כל השמלות היקרות שמחכות שם; החדר עבר
חיפוש, אבל כמעט כלום לא נלקח, כולל תיבת התכשיטים שלה, ארון השמלות ועוד; החדר של
אביה, לעומת זאת, נראה כאילו עבר מהפיכה שלימה.
ואז, נפתחת דלת חדר העבודה, והקולות הופכים ברורים יותר; טימות'י, שיכור כלוט,
במריבה קשה עם פיליפה (אחותה הגדולה של אלאריס), שבוכה בכי תמרורים, ומאשימה את
טימו'תי שהוא חלאה, שלא לדבר על כך שבימי אביה איש לא היה מעלה על דעתו להשתכר כך,
ועוד בחדר העבודה שאבא אהב כל-כך. טימות'י צועק לחליפין ומצחקק צחוק שיכורים
לחליפין, ומשיב שעכשיו הוא אדון הבית, ואם פיליפה לא תתנהג יפה, הוא יכול להשליך
אותה בחוסר כל, שתעוף לבית מחסה עלוב, וכיוצא באלו. היא בוכה שעדיף בית מחסה ממה
שקורה כאן, והיא אכן שוקלת לפרוש למקדש; טימות'י משליך אחריה בקבוק כשהיא נמלטת
בריצה במורד המדרגות, ממררת בבכי.
זה מספיק לאלאריס כמעט כדי לאבד את העשתונות ולהתפרץ קדימה; טימות'י ספק רובץ בכסא
העבודה של אביה וספק שרוע על השולחן, בין ניירות מפוזרים והמון בקבוקים ריקים
מתגוללים סביבו. הוא לבוש בתחתונים וגופיה בלבד, ומסריח כולו מויסקי ומזיעה. הוא
שיכור די הצורך כדי לא להבין מול מי הוא עומד, והוא צועק ל"פיליפה"
שתורה למשרתים להביא לו יין; הוא יודע שהם בזים לו, שהם לא משרתים אותו כמו שצריך,
והוא עוד יפטר את כולם, את כולם-
אבל חרב שמוצמדת לגרונו מבהירה לטימות'י מהר מאד מול מי הוא עומד; בתחילה, הוא
מנסה להעמיד פנים שהוא דאג לה ולא יודע מה קרה לה; אבל המצב משתנה כאשר אלאריס
מהדקת את הלהב על הגרון שלו ומהרהרת בקול ברעיון לנקר לו את שתי העיניים, כדי
שהפנים שלה יהיו הדבר האחרון שהוא ראה אי-פעם (תוך שהיא מבהירה לו, במתיקות ארסית,
שאין לה עכשיו מה להפסיד).
טימות'י, הלום מפחד (אומץ וחשיבה מהירה תחת סכנה מעולם לא היו ממידותיו), ממלמל
ומתנשף בפחד, מתוך המלמול שלו עולה בליל של צידוקים עלובים למעשיו; לא הבינו אותו,
אבא שלה נהג בו שלא ביושר, מכר למשפחה את הבית בהידרקרון ועוד כהנה וכהנה; הוא היה
חייב, חייב כסף, ובכלל הוא לא אשם- זה בלק וקאסטר שרצו להפטר מאחיו, הוא היה סתם
פיון-
אלאריס מבהירה לו באורח נחרץ שהקשקושים המטונפים שלו לא מעניינים אותה; מוותרת בסופו
של דבר על ניקור העיניים, אבל משתמשת בלהב להותיר צלקת מדממת ומכוערת להפליא לאורך
הפנים של טימות'י, כשהיא לוחשת לו בקור שאם רק יעז לפגוע באחותה או לעשות לה משהו
("מבחינתי, היא גבירת הבית, חלאה. לא אתה"), היא תחזור לכאן, ותנקר לו
את העיניים אחת אחת. בסופו של דבר, בעזרת קאליסטה, היא סותמת את פיו, כופתת אותו
היטב ומשליכה אותו לתוך ארון חשוך.
(או כפי שקאליסטה מעירה בבוז, "מי יודע, אולי עד שבת הזוג שלו תחזור הביתה,
הוא יצליח לצאת מהארון").
ואז, כאשר הן נסוגות מחדר העבודה ויורדות לקומה השניה, התחושה המבעיתה הולכת
וסוגרת עליהן, כך שגם קאליסטה חשה שמשהו מאד, אבל מאד לא כשורה; הקור הופך להילה
ממיתה, שואבת חיים, כאשר משהו שחור, לא מוגדר ולא ממש נראה, נעקר מבין הצללים
ומתקיף אותם, משמיע קול יבבה כזו שמזעזע את הבית. רק כאשר אלאריס משתמשת בחץ שבוער
באש פיות בהירה, פוגע ומציף את היצור בהילה ורדרדה, נראים קווי מתאר מטושטשים של
בהמה עצומה עם ידיים ארוכות ושיניים מבעיתות; היצור מכה במהלומות אדירות, שמסוגלות
להעיף את הקורבן שלו באוויר ולמחוץ אותו על הקיר הנגדי; מוקף בהילה שואבת חיים
שפועלת כל העת; ושולט בכמה קסמי צל בסיסיים;
הקרב קשה, והחיצים של אלאריס לא מזיקים ליצור בתחילה יותר מדי, מה שמזכה אותה
בהערה צינית (ומעט מבוהלת) מקאליסטה; בסופו של דבר, קאליסטה היא זו שמצליחה,
בשילוב מוצלח של מכות חרב, לפגוע ביצור פגיעה קשה, ולאפשר לשתיהן לחדור את מעטה
הצללים שלו ולפגוע בו שוב ושוב, עד שהוא מתפוגג בנאקה מצמררת, ומתאיין לשרידים של
אבקה סגולה על הרצפה;
ומאחר והקולות שהשמיע היצור הקפיצו את כל הבית, אלאריס וקאליסטה, הגם שהן פצועות
למדי, לא מאבדות זמן ונמלטות דרך החלון, נבלעות בעלטה לפני שהמשרתים המהוססים
והמבוהלים מצליחים לאתר או לזהות אותן.
הפשיטה
על מעוז כנופיית העכביש השחור
השיחה
והחלפת המידע עם קאליסטה אינגראם, מוליכות את אלאריס (שממילא תוהה מה יהיה צעדה
הבא, לאחר שפרקה את זעמה על דודה, ולא בטוחה שהעצה של קאליסטה- ללכת אל פורטסמות'
הזקן ולדבר איתו, נכונה) בחזרה אל המטפחת הרקומה המוכתמת בדם שמצאה. ביחד עם
הפרטים שסיפרה קאליסטה, וההזכרות בלחישה המצמררת של נורמן בלק בעניין ממש כאשר
אלאריס נאסרה (רמז שקרימהילד לא 'תאסר באורח רשמי', ושיש לו מי שידאג לזה), מביאים
את שתיהן להבין שקרימהילד נמצאת בסכנת חיים נוראה, אם אינה מתה כבר כעת.
אלימיניציה ובירור אפשרויות מוליכה למסקנה ברורה, שקרימהילד נפלה בידי כנופיית
העכביש השחור (ככל הנראה, אותו סטן מורקלי היה אחד החוטפים, והיה מאבק אלים).
הצירוף של זה, השם "דיק" כמנהיג המשוער שלהם, והעובדה שהם משתמשים בדרך
האגם כדי להבריח משקאות לפורט-אלכסיס, מביאים את קאליסטה להזכר במזקקת אלכוהול
מזוהמת שיושבת ממש על שולי סכר ה-Rift הגדול, שמפריד בין הרובע העלוב ביותר של העיר לבין האגם.
ואכן, באותו מקום נמצא בית סירות גדול ומזוהם, בעל שתי קומות, רציף סירות קטן
וחבוי, וגלגל עץ גדול שמונע בזרם, כמו גלגל של תחנת מים. אלאריס וקאליסטה מטפסות
על פאתי הסכר, ומשם אלאריס ממטירה חיצים, בחסות האפלה, על הבריונים שניצבים על
המשמר בחזית הבית, בעיקר על הקשתים שלהם, שעומדים ברוב טפשות ליד לפידי התאורה,
שיותר מאשר הם עוזרים להם לראות, הופכים אותם עצמם למטרה מצויינת. הקשתים מנסים להשיב
אש, אבל סופגים פגיעות כבדות ונאלצים לסגת אל דלת הבית; ובעוד חבורות בריונים
יוצאים מהדלת הצדדית כדי לנסות לאגף את התוקפים במקום המצאם המשוער, אלאריס משתמשת
בחבל כדי להגיע לגג הבית ולחדור פנימה.
המזקקה המזוהמת בנויה מעל מרתפים עמוקים, סביב גלגלות וציר מתכת גדול מסתובב
באיטיות, שסביבו בריכות של נוזל מזוהם מבעבע; בחדרים העמוסים חביות ושקים, ועל
המדרגות, אלאריס וקאליסטה לוחמות בבריונים המופתעים והלא מאורגנים, ומפילות בהם
אבדות כבדות.
בנוסף לבריונים הרגילים, הן נתקלות גם בצעירים שפניהם ומצחם מקועקעים עד אימה
בצורת עכביש שחור, חמושים בלהבים מורעלים, זריזים ומיומנים בהרבה מהבריונים
הרגילים; אבל הם מעטים יחסית, ולא מאורגנים, והכוח המשולב של הקשת של אלאריס
והחרבות של קאליסטה מכריע אותם בלא קושי רב מדי; אבל התופעה המפחידה יותר עולה
מלמטה; פצפוצים והבזקים של להבות ירוקות ארסיות, שמעלות באלאריס את הזכרון של
המכשף.
מהמרתף, מישהו בשם
"בילי" – כנראה סוחר מפוקפק שעובד עם המבריחים, נאחז בפאניקה וצועק שלא
בגלל זה הוא כאן, הוא סוחר הגון., הוא-
לפי מילות הלעג ("נפרד כל-כך מהר, בילי? אז הנה, אל תשכח את הקינוח
שלך-") והצרחה, נראה שסופו של הסוחר היה מר ורע; מה שמתאמת כאשר הדמויות
פורצות למרתף, אל בסיס הציר והגלגלת, ורואות את גופתו של הסוחר שרועה בבסיס
המדרגות, עודה בוערת באש ירוקה וארסית.
מטיל הלחשים שהרג את בילי מסתתר בתקרה הגבוהה, נותן לאלאריס וקאליסטה להכנס אל תוך
החדר, שכולו מזוהם בקורי עכביש והמוני עכבישים קטנטנים מרצרצים בהם; בתחילה, הוא
משמיע שריקה ארוכה, וקורא ל"ילדים" לבוא לברך את האורחות הלא קרואות- מה
שגורם לשני עכבישי ענק חומים-שחורים ושעירים לזחול מתוך הצללים ולהתקיף את
הדמויות. באמצע הקרב, לאחר שאחד העכבישים מוצא מכלל פעולה, מטיל הלחשים (מעין
שאמאן עכביש אנושי רק למחצה) מזנק מהתקרה, מטיל להבות רעל ירוקות ותוקף במהירות
מסחררת עם הפגיונות המורעלים שבידיו. זאת, אגב שהוא מצחקק, פונה אל אלאריס
כ"קפצנית קטנה" (מלשון עכביש קפצן), ועוד.
מול אלאריס מתייצב ברנש שנראה לא שפוי לגמרי, במסכה מעוותת ועם בגדים שנראים כאילו
חלקם עשוי או מצופה בקורים דביקים; הקרב מתארך למדי, בעיקר בשל תצוגה עלובה מאד של
קאליסטה, שמפגינה כאן מגוון החטאות ותנועות שגויות, בעודה מנסה לתמרן בין העכביש
הענק הנותר למטיל הלחשים המטורף. השאמאן, או מה שלא יהיה, משלח באלאריס להבות רעל
– מה שמתגלה כרעיון רע; המהירות של אלאריס והאיטיות היחסית של האש הרעילה שלו הופך
את ההתקפה הזו למאד לא יעילה כנגד סיירת שעומדת במרחק ויורה חיצים. בסופו של דבר,
הוא אכן מזנק עליה כדי לקרוע אותה לגזרים בלהבים שלו ומצליח לפצוע אותה; אולם זה
מעט מדי ומאוחר מדי, והוא עצמו מוכרע ארצה.
כאשר הברנש נופל, הגופה שלו מתעוותת, אד ואש ירוקה עולה מן הבטן שלו, שכאילו
מתעוותת ונקרעת ומוציאה אד ירוק, והמוני עכבישונים מאוסים שמתפזרים על הרצפה;
אלאריס וקאליסטה מבינות את הסכנה וממלטות את נפשן בקפיצה ברגע האחרון, כאשר הגופה
כולה מתפוצצת בלהבות רעילות.
הקרב
הסופי: מפלתו של דהאגאת'
גרם המדרגות האחרון
מוליך את אלאריס וקאליסטה למרתף עמוק עוד יותר, שנראה כמקדש זדוני לכל דבר ועניין;
נרות ירוקים ארסיים במעגלים, מסכות מפלצתיות על הקירות, ועיטור ענק של עכביש שחור
על הקיר הנגדי.האוויר כבד, מלא כולו בצחנה, שלא לדבר על העכבישים שזוחלים בכל
מקום; הקורים העבים ועוד.
וכאן,על מעמד אבן, שוכבת קרימהילד, חנוטה כמעט לגמרי בקורים; ומעליה גוהר
"דיק": ברנש שלבוש כמו חיקוי מלגלג של ג'נלטמן, כולל המטה הארוך שמסתיים
בעיטור דמוי עכביש. דיק קד בלעג ומברך את האורחות, שעומדות להצטרף אל השוטה הקטנה
ששוכבת כאן, שכוחות החיים שלה עומדים להיות קורבן נאה ל"סרסאגו הרעבתן"
(Sarsagu); אלאריס מניחה שמדובר באלוהות עכביש דוחה כלשהי, אבל אין לה לא
זמן ולא חשק לברר. מהלעג של דיק עולה במעורפל, כי קרימהילד באה אליו מרצונה,
וביקשה לשחד אותו או האנשים שלו כדי שיבריחו אותה בסירה מן העיר (אחרי הכל, מבחוץ
הבסיס שלו נראה כמו בית סירות).
אלאריס מתקיפה בירי חיצים; קאליסטה מזנקת לעבר דיק עם שתי החרבות שלה, אבל דיק
מטיל בקאליסטה קללה של שינוי צורה, שגורמת לדמותה להעלם ולהצטמק בעשן, ולבלות כמה
וכמה סיבובי קרב בדמות עכביש גדול, שמתרוצץ לכאן ולכאן בחוסר מטרה. למרות האימה,
משהו באלאריס כמעט מתפוצץ מצחוק, במחשבה שאם שתיהן ישרדו את זה, היא לעולם לא
תתעייף מלרדת על קאליסטה בבדיחות עכביש על הסיפור הזה ("מה זה בשיער שלך,
יקירה? זה לא קור, נכון?", ועוד).
דיק מתקיף את אלאריס בלהבות רעל ירוקות, מהירות יותר משל השאמאן המטורף, בהטלת
פגיונות מכושפים שהופכים למכת צל, ועוד; אבל אלאריס מתגוננת בגבורה, משיבה לו בירי
חיצים שחלקם מצליח לחדור את ההגנות המכושפות שלו ולפצוע אותו לאט-לאט; ובנקודה
מסויימת קאליסטה משתחררת מהקללה, שבה לעצמה ומתקיפה בחמת-זעם; נסיון שלו לשוב
ולקלל אותה בשינוי צורה נחשף, ומבזבז לו זמן יקר, כאשר החרבות שלה קורעות את
ההגנות שלו ופוגעות בו-
ואז, כאשר הוא נפגע, הוא מסתחרר בלהבות ירוקות; לרגע, אלאריס מקווה שהוא נפל; אבל
הוא רק משתנה וגדל, וחושף למעשה את דמותו האמיתית: דריידר; חצי עליון של אנושואיד,
וחצי תחתון של עכביש שחור ושעיר; זעמו בוער בו, והוא מלחשש לדמויות (כעת קולו
אנושי הרבה פחות ומהדהד יותר), שאמנם הן אילצו אותו להחשף מוקדם משקיווה, אבל לא
נורא- הן לא יספרו את הסיפור לאיש; וממילא, כפי שהוא לועג להן – העולם שלהן, העולם
של ההידרוסטים השחצנים, הולך ונסדק, הולך וכלה; והוא, הדריידר דהאגאת' הגדול,
מתכוון להיות כאן כאשר הוא יקרע לגזרים.
בצורת הדריידר, דאגאת' מסוגל להטיל ברק שרשרת קטן ורעיל; להפעיל התקפת הסתערות קטלנית
שיכולה להטיל קורבן באוויר, לגלגל אותו ולגרום לו לאבד סיבוב קרב, ובמקרה הרע גם
להיות מוכן לעקיצה קטלנית (לא הצליח להגיע למצב הזה בפועל); וכך, במרתף הזדוני,
מתחת לצלם המתועב של סרסאגו ולנרות הארסיים, מתחולל הקרב הסופי, שהופך לקרב קשה
ופוגעני; הן קאליסטה והן אלאריס נפגעות קשה מהברקים (ואלמלא לחש טבע של כוח מגן
שהפעילה אלאריס, סביר להניח שלפחות אחת מהן היתה מוכרעת או נהרגת).
אולם בסופו של דבר, דהאגאת' סופג את מכת המוות שלו (בדיעבד, נראה שהן קאליסטה והן
אלאריס יטענו שזו היתה מכה מדהימה שלהן), קורס תחתיו ומתפורר לערמה של בשר רעיל
מטונף וחלקים של חרק.
אלאריס בודקת את קרימהילד; היא עדיין חיה, אבל הרעל פגע בה קשות וחדר עמוק מאד,
והיא שרויה בעלפון עמוק; קאליסטה ואלאריס, שלא מתכוונת לתת לה להוביל בנקודה הזו,
גם סוקרות את החדר בחיפוש אחר אוצרות וחפצי ערך, לפני שיסחבו את קרימהילד החוצה
וינסו לחפש עבורה מרפא.
המשך יבוא...
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.