הקמפיין של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)

ספר ראשון: כנפיים שחורות

פרק I: מחול הכזבים

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

תקציר: לפני למעלה משני עשורים, נפל סכסוך קשה בין שני ידידים ותיקים, שניהם בנים למשפחות עתיקות יומין מהעיר ווסטמור. ריצ'ארד קונינגטון ואלפרד ווירלורן (Wyrlorn) הפכו ליריבים מרים בתחרות על ליבה של נערה יפיפיה ומוזרה בשם קארוליין וולמהארן, מאבק שהוכרע בסופו של דבר לטובתו של קונינגטון, לשעבר קברניט עטור תהילה של צי הוד-מלכותו. אלא, שהנישואין בין קפטן קונינגטון לקרוליין וולמהארן לא עלו יפה; ולאחר כעשר שנים נעלמה קארוליין בלא להותיר עקבות; וככל הנראה מתה, כשהיא מותירה את בעלה עם שלושה ילדים יתומים מאם.

אלאריס, בתם האמצעית של קפטן קונינגטון וקארוליין וולמהארן, היתה היחידה מצאצאי הזוג שזכתה לשם לפי המסורת העתיקה של ה-West downs; במקרה או שלא במקרה, הרי בילדותה המוקדמת, היא היתה חביבתה היחידה של אמה, שאהבה אותה פי כמה מאשר את בתה הבכורה פיליפה, או בנה הצעיר בריאן; קארוליין הרבתה לספר לבתה המועדפת סיפורים עתיקים על ממלכת וולם ועל הפיות והתילים המכושפים של ה-West Downs; לשיר לה בלשון העתיקה, ובאורח כללי, לטעת בליבה את תחושה שהיא מיוחדת ומועדפת.
עשר שנים לאחר העלמה של הליידי קארוליין, אלאריס היא עלמה עשירה ומפונקת, שרגילה לעשות ככל העולה על רוחה; יופיה, אולם גם מזגה השנוי במחלוקת, הפכו לשם דבר בקרב העילית העשירה והמיוחסת של בכירי תאגיד 'מולי נכסים', שעושה בחלקים רבים של ה-West downs ככל העולה על רוחו. אביה, שבמשך שני העשורים האחרונים מצא את לחמו בשפע כבעליה של ספינת נהר מצליחה העובדת עבור התאגיד, נחשב לג'נטלמן בעל מידות ראויות לשבח ומקובל מאד חברתית (להבדיל מאחיו הצעיר טימות'י, שהוא מהמר כפייתי שכשרונו היחיד הינו הוללות ושקיעה בחובות).

אלאריס חייה חיים חסרי דאגות שסובבים מסביב לנשפים, ארועים ותענוגות של החברה הגבוהה של "פורט אלכסיס" – רובע היוקרה החדש החולש על העיר ווסטמור ממערב, נשלט ומשכן את העילית של אנשי התאגיד. דאגותיה הכמעט יחידות הם המשחק והתמרון של צעירים מקומיים, הריבים הבלתי פוסקים שלה עם אחותה הצעירה והקנאית של בת זוגו החדשה של דודה טימות'י; והתחרות הבלתי פוסקת שלה עם יפיפיה מקומית אחרת - מיס קאליסטה אינגראם הנמרצת והנחשקת, עימה אלאריס מצויה בתחרות לא לגמרי ידידותית מאז שעמדה על דעתה והחלה להראות בחברה. אמנם, מפעם לפעם פקדו את אלאריס זכרונות מאמה, שלא לדבר על הפגנה של כשרונות מיוחדים החורגים מאד מאלו של ליידי צעירה; מאז גיל צעיר, לא היתה נערה כאלאריס שידעה להתגנב ולמצוא עקבות; לירות בקשת (כשרון שלעת-עתה מוצא את ביטויו בתחרויות אופנתיות של קשתות לעלמות, מה שנחשב כשעשוע מעט אקסנטרי, אבל לא מזיק), וכיוצא באלו; אולם כל אלו לא זכו לתשומת לב רבה. גם המאורעות שהתרחשו במחוז, ובעיקר נפילת הרוזן המורד מהצפון (ששמו דומה מאד לשמה) בידי כוחות התאגיד ומותו, חלפו מעל ראשה של אלאריס בלא להותיר רושם רב מדי.
וכך, באמצע האביב של שנת 2440, עסוקה אלאריס הצעירה בהתכוננות לעוד אחד מאותם נשפים קטנים הנערכים דרך שגרה בפורט אלכסיס; הפעם, באחוזתו הענקית של הארכיטקט היהיר והעשיר כקורח העובד עם התאגיד, מר רוי פלטשר, בעלה השני של אלמנת הרוזן המורד המנוח. גם הרוח העזה וסופת הברקים הפתאומית שהשתוללו סביב, בעודה עולה למרכבה המהודרת, לא העלו בליבה חשד שאת הלילה הזה, היא לא תשכח לעולם... ודבר בחייה לא יהיה כפי שהיה לאחריו.


חלק ראשון: הנשף בגבעת האחוזה
הפרק נפתח בתיאור המרכבה המטלטלת על גשר קלאודסטון בדרכה מהרובע המהודר של פורט-אלכסיס אל גבעת האחוזה, ובתוכה אלאריס, דודה ההולל טימות'י, בת זוגו היפיפיה המפונקת אלכסנדרה רוס, ואחותה הצעירה והקנאית לאוקונדרה, שלמרות שמה העתיק היא התומכת הקנאית ביותר של הקידמה ושונאת בלהט כמעט מטורף כל דבר שקשור למסורות עתיקות; ועוד יותר מזה היא שונאת את אלאריס. האמת היא, שאלאריס נתנה ללאוקונדרה סיבות טובות מאד לכך, משום שמעולם לא התעייפה מלגלג, מאחורי מסווה של עדינות עוקצנית, על פניה המכוערות של לאוקונדרה, על גופה השמן וחוסר הכשרון המשווע שלה בריקודים; ועוד כהנה וכהנה.
מסביב, משתוללת סערה של "ברקים יבשים", מאירה מפעם לפעם את הגבעות, בתי האחוזה ואת האגם מלמטה באור כחול עז; הרוח שורקת בחוזקה, והסוסים עצבניים מאד. בין לבין, לצד ההתרחשות והשיחות בכרכרה עצמה, מובא תיאור של העולם המפואר והמבודד יחסית שבנו לעצמם בכירי התאגיד והקשורים בהם על ראשי הגבעות שחולשות על ווסטמור ממערב, מחוברות בגשרים עצומים שנתפסים כ"נצחון הקידמה על הטבע"; בעוד שהעניים – אלו שאינם בני העיר העתיקה, מצטופפים ב-"Rift"; שהוא עמק תלול מתחת לשתי הגבעות, או ב"נווה קידמה" שבהמשך רצועת החוף, כאילו מדובר בשני עולמות שונים שהמגע ביניהם לא תדיר ולא שוטף.
בתוך הכרכרה, לאוקונדרה מטיפה כנגד כל נסיון לייחס לברקים משמעות מיסטית ומפחידה, אלא הם לכל היותר כוח טבע שהאדם צריך להכניע ולנצל באמצעות מחשבה רציונלית; אלאריס לועגת לה, וטימות'י מתאונן על הדחק ועל מזג האוויר. בנקודה מסויימת, השיחה נסבה על מר נורמן בלק, אחד מ"הארבעה" (בעלי המניות הבכירים של התאגיד), והאם הוא יהיה בנשף – סביר להניח שלא, משום שהוא מוזר, שונא ארועים חברתיים ועסוק רק בעבודה, שעיקרה כליאה וטיפול במתנגדי התאגיד. מנגד, אחיינו הצעיר ג'רולד יהיה שם, וטימות'י שוב מנסה לרמוז לאלאריס שכדאי לשקול ברצינות לנסות ליצור עימו קשר (ויותר מזה) – כי נכון שהוא מעט שזוף ובעיקר המוני ודי גס, אבל הוא יורש של הון תועפות ומצפה לו עתיד גדול.
בסופו של דבר, המרכבה מגיעה לאחוזה העתיקה, שפלטשר קנה במחיר מציאה מאציל שנאלץ לגלות ולמכור את נכסיו במהירות, לאחר שנחשד בקשרים עם הכנופייה החשאית של ה"ארג'נט קון"; הארכיטקט הנובוריש, שמטיב לשפץ בתים של אחרים, לא העז משום-מה לגעת בחזות החיצונית הקודרת של האחוזה, שבנויה מאבן כהה בנוסח וולם, עם גרגוילים מפחידים על הגגות המשופעים שלה; ואלו נראים כשדים מפחידים של ממש באור הברקים המשתוללים והרעמים המתגלגלים אחריהם.

הנשף עצמו, אינו ארוע גדול מדי, והנוכחות בו יחסית מצומצמת; בין היתר, נמצא שם פורטסמות' הזקן, הרוקח הראשי של התאגיד, שהתואר שלו רחוק מלשקף את כל סמכויותיו; הלה שולט בשולחן הקלפים ביד רמה, בקולו הצרוד והרם, ומזמין מיד את טימות'י להצטרף למשחק ביחד עם כמה אחרים, לרבות שופט השלום המהודר ג'ון קאסטר. מיס פטרישיה אינגראם המצועצעת, ביחד עם בתה הצעירה והיפיפיה קאליסטה, יריבתה המושבעת של אלאריס (ושתיהן לא מאבדות הרבה זמן לפני שמתחיל ביניהן קרב עקיצות מתחת למסווה ידידות מתקתק); מר ויליאם מידלטון הצעיר, בנו של אחד מ"הארבעה"; צעיר מנומש ודי הססן שהיה מאד רוצה את אלאריס, אבל בינתיים מפחד מהצל של עצמו; והיפוכו הגמור, מדריך צעיר ומושך של התאגיד בשם הארולד, שמתברר כבנו של אציל מתומכי הרוזן (למעשה, הוא אחיינו הצעיר של הרוזן אלאריק עצמו), ש"חזר בתשובה" והפך למצדד של התאגיד. קאליסטה, באורח הפגנתי, מפלרטטת איתו ו"מסמנת בעלות" (בעיקר כלפי אלאריס).
ויליאם מידלטון, מגמגם ומהוסס, מנסה לפלרטט עם אלאריס באורח מגושם מאד, ומנסה לשווא להזמין אותה לרקוד.
בין לבין, אלאריס מבחינה שהמארחים – רוי פלטשר ורעייתו אמאנדה, מתווכחים בשקט, וכי הויכוח קשור לבתה של אמאנדה מבעלה הקודם, הרוזן המורד בכבודו ובעצמו; סבלנותו של מר פלטשר כלפי המרדנות של בתו המאומצת הולכת ומתפוגגת, והוא דורש מאימה להתחיל לפעול, בכוח אם צריך, כדי לחנך אותה, ולהכניס לה לראש שאביה הטבעי היה בוגד ונבל; אמאנדה מסכימה לגבי היותו של אלאריק בוגד ונבל, אולם אומרת שמבחינת בתה, הוא היה אב נערץ, והיא בסך הכל נערה בת-שבע עשרה שאבלה על אביה; ולכן על מר פלטשר להתאזר בסבלנות.

בינתיים, ליד שולחן הקלפים, טימות'י נראה לחוץ למדי, סמוק ומזיע, בעודו מסתודד עם השופט קאסטר ומחזיק איזה נייר מורכב שכנראה קשור לענייני כספים; אלאריס משערת ששוב מדובר בעניין החובות של דודה, בגין הימורים לא מרוסנים והוללות, לרבות החפצים היקרים שקנה לבת-זוגו הנוצצת אלכסנדרה. מצב הדברים הזה לא חדש לה, והיא לא שמה לב לכמה שדודה נראה לחוץ – עניין עליו היא עתידה להצטער מאד בקרוב.
בעוד אלאריס מנערת את מידלטון הצעיר והמגמגם, היא מבחינה באחיינו של נורמן בלק, ג'רולד גס הרוח, מסתודד באורח חשוד עם שני נערים אחרים, שנראים שתויים למדי, ועם לאוקונדרה. משהו בהתרחשות נראה לה חשוד מאד, ממש מבשר רע, וחושיה דוחפים אותה לבדוק את המתרחש. החבורה: שלושת הנערים ולאוקונדרה, חומקת במורד המדרגות אל הגן; ומסתבר שהם בדרכם למצוא את המקום בו מתבודדת העלמה המרדנית קרימהילד, בתו של המורד אלאריק, ולהתעמת או ללעוג לה. הנערים שתויים למדי, מעבירים בקבוק ויסקי נוסף ביניהם; ורק לאוקונדרה פיכחת לגמרי, אבל עיניה נוצצות בטירוף.
אלאריס עוקבת אחריהם בגן, כאשר הם מתנודדים אל האכסדרה הנישאת שמשקיפה מגבוה על האגם, שם קרימהילד ניצבת, שערה הבהיר מתנופף בפראות ברוח. הנערים מנפצים לידה בקבוק ומתחילים ללעוג לה; כאשר לאוקונדרה מלבה את הרוחות- משום שבניגוד לשלושת השיכורים, מבחינתה מדובר במלחמה עקרונית של כוחות הקידמה בכוחות הבערות, ויש להשפיל את האחרונים עד עפר. קרימהילד רותחת על הדרך בה נתפסה כשפניה מלאות דמעות, משתוללת ומחמירה את המצב. אלאריס מתערבת, כאשר הרוחות מתלהטות והדבר נראה על סף מכות רצח או נסיון אונס – משום שג'רולד גס הרוח שתוי לגמרי, והוא ממילא סבור כי בהיותו אחיינו של נורמן בלק, מותר לו הכל.
קרימהילד מתנפלת על לאוקונדרה, כאשר זו חוגגת על מות אביה של הראשונה; אלאריס מנסה להרתיע את הנערים, וג'רולד השתוי שולף סכין; הנערים האחרים, לעומת זאת, מתחילים להסס ולהרתע; אולם העימות מסתיים רק כאשר ויליאם מידלטון, שאלאריס שלחה בתחילת ההתרחשות להזעיק עזרה, חוזר עם בן-דודה של קרימהילד (הארולד) ועם קאליסטה אינגראם, כאשר שני האחרונים מחזיקים בחרבות שלופות (ממש כפי שאלאריס חיבבה תמיד את הקשת, קאליסטה חיבבה סיוף – דבר מקובל עוד פחות, והזדמנות לאלאריס ללעוג לה ולרמוז לה שהיא 'גברית' במובן מאד לא מחמיא).
חבריו של ג'רולד נמלטים, ואילו ג'רולד עצמו נסוג בסופו של דבר גם הוא, כשהוא מפליט קללות ואיומים גסים ("אתם לא יודעים עם מי הסתבכתם"). למרות זאת, לא רק שקרימהילד לא מודה לבן-דודה הלא אהוב, אלא מגדפת אותו ואומרת שבכלל לא נזקקה ואינה רוצה את עזרתו של בוגד; ובכך היא נמלטת, אדומת פנים ושטופת דמעות. קאליסטה מציעה להארולד ולאלאריס לחזור במהירות לנשף, לפני שג'ארולד יצליח להמציא סיפור שקרי ולהפוך את היוצרות.
אולם, כאשר החבורה חוזרת פנימה ומתלוננת בפני בעל הבית על מה שהיה קרוב מאד לנסיון אונס של בתו המאומצת, מר פלטשר משיב להם בקרירות ולמעשה מורה להם לשתוק, אם הם רוצים "להמשיך להתקבל בברכה בביתו"; כאשר הוא אינו מסתיר את הסיבה – הבת המאומצת הסוררת שלו בוודאי לא שווה את הסיכון להסתכסך עם נורמן בלק.

הופעתה של ליידי פליסיה: הסערה ממשיכה להשתולל בחוץ, הולכת ומתגברת כאילו הברקים והרעמים צרים ומהדקים את אחיזתם יותר ויותר סביב העולם הקטן והמוגן של האחוזה; אלא שבשלב מסויים, נשמעים קולות מוזרים מבחוץ; השוער מתווכח עם מישהי ומנסה לשווא לחסום אותה, בטענה שהיא לא מוזמנת לארוע; ומיד לאחר מכן מתגלגל רעם כזה, שגורם לכל האחוזה לרעוד; וכל האורות בחדר הנשפים כבים בבת אחת; בפתח, עומדת דמות בגלימות וברדס שחור, שמתוכו ניבטים פנים חיוורות עם אניצי שיער בהיר; ושרביט מאיים נוצץ בידה.
הגבירה, ללא ספק קוסמת (אלאריס קולטת את השם פליסיה), אומרת בקול מקפיא, כי באה לדבר עם אחותה – כאשר הכוונה היא בבירור לליידי אמאנדה. כאשר רוי פלטשר מתחיל לצנוף בזעם ומורה לה להסתלק, שאין לה זכות להיות כאן, הוא אוסר עליה לדבר עם אשתו ועוד, היא מטילה עליו, כמעט אגב אורחא, לחש השתקה שגורם לו להמשיך לפתוח ולסגור את הפה בפנים סמוקות, בלא שיצליח להשמיע קול למשך דקה ארוכה.
ליידי אמאנדה חיוורת מזעם, אבל נכנעת ולוקחת את האורחת- אחותה- לחדר צדדי לדבר שם, "באורח תרבותי" ובלא להפריע לנשף; פליסיה נועלת את הדלת מאחוריהן בלחש; מה שמוציא את פלטשר מהכלים; לשווא הוא דופק בדלת, משתולל וצועק שזה הבית שלו, וזכותו להכנס להיכן שירצה- כאשר לרגע ארוך, הוא שוכח שכל אורחיו מתבוננים בו.
אלאריס לא מתאפקת, נכנסת לחדר צדדי עם חלון ומשם מטפסת אל הקיר החיצוני, במקום בו יש מרפסת אדניות מלאה בצמחים, כדי לנסות לצותת לשיחה; עולה בידה לשמוע ויכוח מר בין שתי הנשים, שהן אכן אחיות. פליסיה באה לכאן בדרישה לקחת את קרימהילד הצעירה; ואמאנדה מתנגדת בכל תוקף; פליסיה מדברת על הכבוד וחוקי הדם העתיקים; ואילו אמאנדה משיבה שקיים כאן רק חוק אחד, והוא חוק הוד-מלכותו, ולפיה היא האפוטרופסית של בתה עד שתגיע לגיל עשרים ואחת לפחות. היא רוצה ש"קרי שלה" תגדל להיות ליידי ותחייה חיים נוחים, ולא תחזור ליערות הקודרים ותמות בסופו של דבר מוות אלים בחרב. פליסיה עונה כי המוות מוצא את כולם, בסופו של דבר, השאלה היא מה אנו מותירים אחרינו. הויכוח מעלה זכרונות מרים מאד מהעבר, וגולש לדברים שאלאריס לא מבינה – בעיקר המרירות של אמאנדה על המשפחה שלהן, והתיעוב שלה לחוקים העתיקים. פליסיה, לעומת זאת, מטיחה באמאנדה שלא רק שהיא נואפת, אלא שהיא ביזתה את שבועותיה וחטאה במעשים ובחרפה שהם גרועים פי אלף מכל ניאוף שהוא.
אבל בנקודה זו, הרוח מתגברת ומקשה על אלאריס להמשיך ולצותת, מה גם שהמשבים מתחילים לסכן אותה; ובסופו של דבר, אחד מהם ממעיד אותה לתוך עציץ גדול ועושה את הזוועה הבל-תאומן: מלכלך את שמלת הנשף שלה.

ההפתעה המרה בסיום הנשף: כאשר אלאריס חוזרת לאולם הגדול, הנשף כבר גווע. האורחים, שנסערו מאד ממה שקרה קודם לכן, ברובם נמצאים בשלבי עזיבה; ופעם נוספת דוד טימות'י מסתודד עם השופט ונראה מאד לחוץ ומיוזע. אלא, שבעוד אלאריס תוהה האם לחכות לו או לא, מופיע המדריך הצעיר הארולד בריצה, פרוע ומתנשף, ומספר לאלאריס כי הוא נזקק לעזרתה בדחיפות: בת-דודתו קרימהילד ברחה, מתגברת על הצמיד הקסום שנועד למנוע ממנה "לעשות שטויות מבישות", ונעלמה לתוך החשיכה. קאליסטה ניסתה לעקוב אחריה, אבל איבדה את עקבותיה במהירות; ואם מישהי מסוגלת לעשות זאת, זו אלאריס- הארולד לחוץ מאד וחושש מאד לגורלה של בת-דודתו.

אלאריס לא נלהבת אבל מוכנה לעזור, והיא יורדת ביחד עם הארולד לעבר שער האחוזה.
אלא שבגן האחוזה, מפתיע את אלאריס לא אחר מאשר אביה; באורח מוזר ומפחיד, קפטן קונינגטון חיוור מאד, ממש מפוחד באורח בו אלאריס לא ראתה את אביה מעולם. הוא אומר לה בבהילות שהיא חייבת לעזוב הכל ולבוא איתו מיד אל המרכבה שלו; אין זמן, בעיקר לא להסברים ולשאלות-
אלא, שבשער האחוזה קפטן קונינגטון ואלאריס נחסמים בידי לא אחר מאשר נורמן בלק, ברנש אפלולי עם כובע רחב ושחור ומבט מטורף למחצה, שמצטרף לקול שקט ומבשר רעות. מאחורי בלק ישנם למעלה מתריסר אנשים חמושים, כמו גם אחיינו ג'רולד, שנראה מרוצה מאד מעצמו, ולצידו לאוקונדרה, שעיניה יוקדות באור מטורף- ובארשת של נצחון חסר רחמים.
בלק מקריא לקפטן קונינגטון צו מאסר שחתם נגדו כבוד השופט ג'ון קאסטר; העילה הרשמית היא כי קונינגטון חתום עבור אחיו על כתב ערבות לחובות בסך אלפיים כתר זהב; סכום עצום שהדרך היחידה לשלם אותו הינה הסכמה של קפטן קונינגטון לעקל את הספינה שלו (בלי להסתבך בענייני משפט, הספינה כפופה לדין הימי, ולכן לכאורה נדרש הליך סבוך כדי להחרים אותה, או כתב הסכמה של בעליה). לשווא, מנסה קונינגטון המפוחד והזועם להכחיש, ולטעון כי מעולם לא חתם לאחיו טימות'י על ערבות כזו; השופט עצמו מופיע, ביחד עם טימות'י הסמוק והמזיע, שכובש את מבטו בקרקע, מצחקק בעצבנות ומנסה לא להביט בעיני אחיו; השופט קאסטר, וכן טימות'י, מאשרים את נכונות כתב הערבות. בלק, מבעבע עונג שקט ושטני, מורה לאנשיו לאסור את קונינגטון- וכן את בתו אלאריס; בלק מודה שהיא לא חייבת דבר, אבל "הוא אוהב לאסור גם בני משפחה. הנוכחות שלהם גורמת לחייבים לראות את האור מהר יותר".
את הספק הגדול בדבר החוקיות, כולל הנסיונות של כמה מהקרואים להתערב, קוטע היתרון המוחץ של בלק באנשים חמושים, והמעמד הבכיר מאד שלו בתאגיד. כאשר אלאריס מנסה להאבק, היא סופגת – אולי לראשונה בחייה, סטירה אדירה מאחד הבריונים, בעוצמה שכמעט גורמת לה לאבד הכרה. מעורפלת ומוכה, היא מושלכת לתוך כרכרה מלאה בבריונים, שעושה את דרכה בעלטה ושועטת לאחד ממעוזיו של נורמן בלק: בית הכלא התת-קרקעי המכונה Old Sluggy.


חלק שני: הבריחה מ-Old Sluggy

אינטרו: את האורח בו היא נגררה לכלא, אלאריס זוכרת כמו חלום בלהות מעורפל. הדרך הגסה בה סחבו אותה, דרך שערי ברזל שחורים ובמדרגות היורדות מטה-מטה, אל מעמקי האדמה; הצעקות והידיים המושטות מתאי הכלא; הצחוקים הגסים והקללות של הסוהרים; אביה סופג אגרוף בבטן כאשר הוא מנסה להגן עליה, ואז הם מופרדים.
אלאריס נלקחת לאגף נפרד שבמעורפל נראה שהוא הרבה פחות מאוכלס מן האגפים האחרים; מעבר לעוד גרם מדרגות ושער מבוצר, ובסופו של דבר מושלכת לבור כלא בלא מאומה מלבד קש מזוהם וספוג בריח שתן, וה"מכסה" נסגר מעליה באמצעות גלגלת. מבועתת, הלומה ומפוחדת, אלאריס מנסה לשווא לאלץ את עצמה להיות אמיצה ולא לבכות, וכאשר המכסה נסגר ומותיר אותה באפלה, היא פורצת בבכי מר עד שחוסר האונים עושה את שלו והיא נרדמת, שוקעת לשינה מלאה בסיוטים.
אלאריס מקיצה, כאשר מישהו שופך עליה בגסות דלי מים מזוהמים; היא לא יודעת האם ישנה עשר דקות או יום שלם.
באור האדמדם שעולה כאשר מכסה הבור נפתח, מסתבר שיש לה שני מבקרים: חוקר קטן קומה ומעודן למראה בברדס כהה, והר-אדם לבנבן וחצי ערום בשם טום, שמביא לה את הארוחה שלה, דייסה לא מזוהה בצבע צהבהב מעופש ("הנה, ד'סה"). השניים משחקים את החוקר הטוב והחוקר הרע, כאשר טום מאיים בלשונו העילגת שהוא רוצה להשתעשע בה, ו"נבלם" כל העת בידי החוקר הנמוך עם הברדס. זה, מתמרן בין מתק שפתיים לקול מצווה ומאיים, ממטיר עליה שאלות משאלות שונות, שעל רובן היא לא יודעת לענות תשובה מדוייקת: כמה תיבות תכשיטים יש בבית שלהם, מהיכן נקנתה כל האחת, האם כדין וכנגד קבלות; זאת, כאשר מפעם לפעם הוא מגניב שאלה על "תכשיט מסויים" שמעוצב בנוסח העתיק של וולם (הגם שהוא אומר זאת בלשון מזלזלת מאד, כאילו מדובר במלאכה פרימיטיבית של ילידים); ומהרמזים שהוא מפזר, יתכן שמדובר במשהו שמעוצב כמו עורב או כנפיים של עורב.
הוא ממשיך ושואל, האם זה מקרה שאביה קרא לה בשם שהוא הגרסה הנשית של השם אלאריק; על פגישות של אביה עם אנשים מוזרים; כאשר כל העת הוא אורג איומים מרומזים ולא מרומזים – מה"חשש" שאם היא לא "תעזור לו" לשחרר אותה, היא עלולה ללקות בטיפוס או במחלת ריאות ש"תגמור אותה תוך שבועיים"; שהיא לא תצא מכאן עד שהשיער החום היפה שלה ילבין; ועוד.
בסופו של דבר, מאלצים את אלאריס לחתום על מסמך שמופנה לאביה, שבו היא מספרת לו שמצבה הרפואי מדרדר במהירות, למרות ש"מטפלים בה מצוין"; שהיא חוששת שלא תחזיק מעמד זמן רב ולכן היא מפצירה באביה לשתף פעולה ולזכור את חובותיו כלפי התאגיד, וכך הלאה. אלאריס חותמת בחתימה לא אופיינית לה, כדי לרמוז לאביה שהיא חותמת בניגוד לרצונה ושלא יאמין למה שכתוב שם.

ואז, לאימתה – בין אם בתגובה לתעלול שלה ובין אם בלא קשר אליו, החוקר הנמוך והמעודן יותר עוזב, ומשאיר אותה עם טום, כדי ש"יוודא שהיא אוכלת את הארוחה שלה"; אלאריס חובה כמה דקות של אימה טהורה, כאשר טום גוהר מעליה עם הכרס הלבנה הענקית שלו, נוחר ונושף כשידיו על המפשעה שלו, עיניו מתגלגלות בפראות, ואלאריס בטוחה שהוא עומד לאנוס אותה. בסופו של דבר, טום עוזב בלא לממש את זממו, אבל לא לפני שהוא מעיר ש"הוא עוד יחזור", עם יותר מרמז שאם אבא שלה לא ישתף פעולה, הוא אכן יממש את זממו.

חלום הפיות: אלאריס לא מסוגלת לגעת בארוחה הדוחה שהוגשה לה; תחת זאת היא מצטנפת לכדור, ובסופו של דבר היא שוקעת שוב בשינה מלאה בסיוטים נוראים, בהם מככב המאסר של אבא שלה, וכמובן טום המבחיל שמתחיל לבצע את זממו; והפרצוף הסמוק והמזיע של הבוגד הנאלח, דוד טימות'י, מרחף גם הוא ומצחקק מולה.
אלא שאז משתנה החלום בהדרגה, כאשר היא חולמת שהיא נסחפת בתוך נהר של ערפל, והקול של אמא שלה שר דרך הרוח; ובסופו של דבר היא חווה סצנה מהסוג שנראית לה הגיונית כשהיא בתוך החלום, אבל בדיעבד ברור שהיא יכולה להתרחש רק בחלום. אלאריס שוכבת בחוסר אונים בתוך התא המזוהם שלה, על גבה, אבל מולה רואה את הערפל ואת הגבעות הירוקות באור ירח, עם שני תילי ענק נישאים אל תוך השמים השחורים. ולאט-לאט, הלחיושת והקולות מתגבשים לדמות של אישה מוזרה, עוטה שמלות ירוקות, תקיפה וחסרת רחמים, בעלת עור לבן לחלוטין, שיער שחור ארוך ומבריק ועיניים ירוקות נוצצות, מתחת לגבות עדינות ומשוכות כלפי מטה.
הדמות, בלא ספק קשורה לעם הפיות הקדום, מזהה את עצמה כגבירה אידיין מק'רויך; ויותר מרומזת שהיא הכירה את אמא של אלאריס בזמנו, והיא "היתה אישה טובה שהדם העתיק זרם בחוזקה בעורקיה". אלאריס מנסה לבקש עזרה; הגבירה נוהגת בה בתחילה בקור וביהירות, ותוהה מדוע עליה לעזור להידרוסטית מפונקת, שכרעה בפני פסל הסוחר המזוהם של בני עמה וסוגדת לזהב; אלאריס מנסה להתמודד עם הטענות ולשכנע כי עוד לא היתה לה הזדמנות לנהוג אחרת- ובסופו של דבר, הגבירה אידיין מתרצה, הגם שהיא אומרת שהנכונות שלה לעזור היא "לא למענך, אלא למען זכר אימך";
אלא, שגבירת הפיות מבהירה שלעזרתה יש מחיר; לא בזהב וכסף עלובים, אלא מחיר אמיתי: אם תתערב, הרי שחלק מחייה של אלאריס יהיו שלה; היא מתחמקת מהשאלה מה המשמעות המדוייקת של המושג; אלאריס תגלה בעתיד. אלאריס חוככת בינה לבינה, אבל סבורה כי אם תסרב, ממילא חייה כולם יגמרו בקרוב; ואי לכך היא מסכימה; והחלום מתפוגג באיטיות; אלאריס שבה לאט-לאט אל המציאות, כאשר היא שוכבת על גבה ומרגישה מוזר; מחד, עדיין הלומה ומזוהמת עם שרידי שמלת הנשף שנצמדת אליה כמו תכריכים מזוהמים של גוויה; ומצד שני, מאוששת ורעננה באורח מוזר – וכפי שהיא מגלה בהדרגה; כל היכולות שהיו לה התחדדו מאד; כל מה שביצעה לשעבר לשם שעשוע או מדי פעם ולא ברצינות, חוזר אליה באורח סדור; יכולת הגישוש, היריה המדוייקת בקשת ויכולות נוספות שתמיד היו שם, אבל לא נוצלו כראוי.

ובו בעת, מלמעלה עולה אור אדום עמום מלווה בצרחות; צלצול ברזלים, גניחות ושאר קולות שלא מן העולם הזה; עולות ודועכות לסירוגין; אלאריס חוזרת להכרתה בהדרגה, ומגלה שבאורח מוזר, מישהו- אולי טום גס הרוח – התרשל ולא סגר עד הסוף את מכסה המתכת של הבור שלה; כך שהגלגלת לא סובבה עד הסוף ולא ננעלה. אלאריס מנצלת את ההזדמנות ומטפסת במהירות למעלה, כדי לתור אחר דרך המלטות.

הבריחה מן האגף המקולל: המחזה שנגלה לאלאריס כשהיא עולה למסדרון הכלא הקטן מעל הבור שלה הוא מפחיד; אוויר הכלא חם מאד, מוצף באד סמיך בריח מתוק-מחליא שמזכיר גרסה מעוותת של קינמון חם; השילוב בין האד הכבד לאור האדום של הלפידים יוצר עולם שחור-אדום לוהט שמזכיר גהינום; ומשתלב היטב עם הדי הצרחות ושאר הקולות המזעזעים שעולים ממרחק. עד כדי כך, שאלאריס אכן תוהה לרגע אם המקום נגוע בשדים מהתופת.
אלא שבמקום שדים, הדמות הראשונה בה היא נתקלת הוא סוהר מדהה עם עיניים בוהות ופנים מזעזעות, מלאות פצעים. הוא מדדה לעבר אלאריס אבל לא רואה אותה; ידו האחת על גרונו והאחרת שלוחה קדימה, הוא ממלמל קללות ושהוא צמא, כל-כך צמא- ואז הוא מתמוטט לפניה, מגלה סכין ארוך ואכזרי שנעוץ במרכז גבו. אלאריס נוטלת את הסכין ואת המפתחות שלו, ומציצה בזהירות לאולם העגול הגדול שמעבר למסדרון, שהיא זוכרת ששם ישבו סוהרים רבים כאשר גררו אותה לכאן.
אולם מה שהיא רואה הינו זוועה בל תשוער; האולם העגול זרוע גופות של סוהרים וכן גופות של אסירים, שכולם מתו מוות אלים ונורא לפני זמן קצר; מן המחזה נראה, שהסוהרים פשוט נאחזו בטירוף שטני, החלו להתקוטט, לשחוט את האסירים ומיד לאחר מכן זה את זה; והדבר אולי קשור לאד הקינמוני המוזר שממלא את האוויר. בין היתר, אלאריס נתקלת בצמד סוהרים שהמוות הקפיא אותם בעודם נאבקים וחונקים זה את זה; ברב הסוהרים שפניו מעוכות על השולחן שלו וגבו מנוקב בחיצים; באסירים שחלקי גוף נחתכו מהם וכורסמו; ועוד. הנפש החיה היחידה באולם היא אסירה זקנה שנשכה בתאה, שמדי פעם נאחזת בסורגים ופורצת בסדרת צרחות מטורפות, שוקעת חזרה אל תוך עצמה וחוזר חלילה; נראה, שהיא איבדה לגמרי כל שריד לתבונה או שפיות.
אלא שקולות גסים מתקרבים מבהירים לאלאריס שכמה מהסוהרים נותרו בחיים והם מתקרבים; היא תרה במהירות אחרי ציוד שימושי, ומוצאת את רובו באחד מארונות הציוד שנפרצו ותכולתם נשפכה. בין היתר, קשת מאוזנת ואשפת חיצים, חרב שטוחה ושיריון עור מחוזק במעט מתכת (יש שם רבים כאלו, אבל זה שמתאים לה יוצר כנראה כדי להתאים למידות גופה של סוהרת); תיק גב, ועוד כהנה וכהנה (אלאריס חותכת מעליה את שרידי שמלת הנשף ולאחר מכן מאפסנת אותם בתיק שקנתה במשיכה).
שני הסוהרים שנכנסים לחדר נראים איומים ונוראים; פניהם מכוסים פצעים מוגלתיים והאור שבעיניהם הוא לא אנושי; ניכר בשיחה העילגת שלהם, שהם מריחים בשר אדם חם ונגועים ברעב מפלצתי, שכרסום חלקי גופות לא השביע אותו. אלאריס תופסת מחסה מאחורי שולחן הפוך בצד השני של החדר, ומקדמת אותם בברד חיצים שפוגע בהם קשה עוד לפני שהם מבינים מה מתרחש ולהיכן להסתער; ולאחר מכן, היא לא מתקשה להשלים את העבודה.

התגלית בחדר הלבלרים: נסיונה של אלאריס לצאת בדרך בה הביאו אותה נכשל, משום שלאחר מסדרון נוסף היא מגלה שהמדרגות שורצות סוהרים מעוותים, רבים מהם בעלי קשתות, ומעבר לזה מתנהל קרב פרוע – כנראה בין הסוהרים המעוותים או כמה מהם לבין סוהרים ושומרים מאגפים אחרים של הכלא. בחיפוש אחר דרך יציאה חלופית, היא מגלה שחדר לבלרי הכלא ספג את הנזק הגדול ביותר; כאילו התרחש בו פיצוץ עצום, שהפיץ אדי קינמון נאלחים וחמים לכל עבר; חלק מהרצפה התמוטטה; הלבלברים נשרפו כליל ליד השולחנות שלהם, בלא שאיש מהם הספיק אפילו לקום, ולא נותרו מהם אלא עצמות מפוייחות וקרעי פחם שהיו פעם בגדים.
חלק מהרצפה של חדר הלבלרים התמוטטה לתוך המרתף, ממנו עולים האדים שמושכים הן סוהרים מעוותים אלימים והן אסירים לשעבר שהרעב והקסם האפל חברו ביחד לשלול מהם צלם אנוש, והפכו אותם לספק אדם ספק אלמת זוחל, כולו עור, עצמות וקרעי בגדים; האסירים המורעבים קופצים ונושכים סוהר עצום מימדים, שעורו האפור-חולני, הנפוח, מקנה לו חזות של גוויה שטבעה. אלאריס משגרת יריות ונאלצת לשחק "תופסת" עם הסוהר העצום שמדדה בעקבותיה עם הגרזן, תוך שהיא משתמשת ביכולות שלה כדי להמלט בקפיצה מהירה לאחור אל מרומי ערימת האבנים ולירות משם, בעוד הסוהר האיטי מדדה אחריה; לאחר שאלו ואלו מוכרעים, אלאריס חודרת סוף-סוף אל המחסן, ומגלה את מה שיתכן והוא מקור הקללה רבת העוצמה שפגעה באגף: תיבות משוריינות שהכילו אבקה מוזרה, מעורבבת בחלקי מתכת או אבן שעליהן חרוטות רונות שקשורות ללא ספק בכישוף מרושע רב עוצמה. הגם שהאבקה נשרפה לגמרי ברובה, מהראיות עולה, שהתיבות הוכנסו למחסן ברשות- שמא בהוראה מגבוה או כתחנת מעבר למקום אחר- אבל משהו, אולי אחזקה מרושלת או חמדנות של סוהר טיפש (ואולי משהו אחר...) גרם לאבקה להדלק ולהתפוצץ בעוצמה שביקעה לגמרי את התיבות והפכה את האגף כולו לגהינום של אד קינמוני מורעל ונגוע בקסם אפל.
אלא שליד התיבות, גוהר לא אחר מאשר הר האדם טום, או מה שנשאר ממנו: יצור נגוע ומקולל, עורו מלא גבשושיות ופצעים; הוא גוהר על התיבות, חופן בידיו המעוותות אבקה ומגרגר אותה אל תוך פיו, מטורף לגמרי; אלאריס מתמלאת זעם מעצם המראה שלו והזכרונות של מה שעולל לה בתא, ושולחת בו ברד חיצים מאחור; תום נפצע, אבל מצליח להסתובב ולנסות להלחם חזרה, כאשר במעורפל הוא מזהה את אלאריס ומתכוון הפעם לטפל בה, כי הפעם החוקר האחר כבר לא יעצור אותו (אלאריס מבינה את קטעי הדברים מגרגוריו העמוקים והעלגים), כי הוא הרג אותו בעצמו.
הקרב בין אלאריס לטום הוא קשה, כי לטום יש יכולות וכוח סבל גדול מאשר ליריבים הקודמים שלה; אבל בסופו של דבר, היא מכריעה גם אותו; אלאריס מרימה מהפגר שלו את ארנק הכסף, כמו גם בקבוק מעוטר שמשמש כשיקוי מרפא חזק; אבל האד המרוכז מהתיבות גורם לה לסחרחורת ולתחושה רעה מאד, והיא מחליטה להתרחק ולא לנסות לבדוק האם ומתי הקסם האפל שעולה משרידי האבקה ישפיע גם עליה.

המטבח של הכלא ונקבת הביוב: אלאריס מחפשת נתיב מילוט אחר, ובסופו של דבר מגיעה למטבח הכלא; הטבח הפך לזוועה מהלכת וגרגרנית; תלה חלקי אדם על הווים שלו וקוצץ גופה מרוטשת עם הקופיץ הענק שלו על משטח החיתוך, כשהוא מהמהם לעצמו בבהמיות, ומשכנע את עצמו שכולם רוצים להפריע לו לבשל, והוא יזרוק אותם בתמורה לסיר. אלאריס לא חשה מעוניינת מדי להתעמת עם היצור העצום, הקופיץ הענק הוו האימתני המחובר לשרשרת שמונח לידו, והיא מחכה להזדמנות ומנצלת את האד שעולה מהסירים העצומים שמבעבעים במטבח כדי להתגנב פנימה ולתור אחר דרך מילוט כאשר הטבח מדדה לצד האחר של המטבח. אלאריס מוצאת בור מוגן בסורגי מרזב שיורד למטה, אל תוך צחנה של ביוב ומים עומדים. היא משתמשת ביכולת של אדמה לבוץ, כדי לערער את האחיזה של הסורגים ברצפה ולהרים אותם, ואז משלשלת את עצמה במהירות פנימה ויורדת למטה, למטה, למטה, אל תוך מחסן ישן שנשכח והוצף למחצה, כאשר הביוב פרץ לתוכו והפך את חלקו לאגם חום מבעבע; החביות והארגזים נרקבו ברובם; וכאשר אלאריס תרה את דרכה, בוקע מתוך ערימות הזוהמה מפלץ צהבהב שעיר עם עין אחת וחרטום דמוי מקור קרני (שלא לדבר על טפרים עצומים ומרופשים); היצור, שכולו מדיף ריח שמזכיר ביצים רקובות (רפשן ביצים), מנסה להסתער עליה, אבל אלאריס מקדימה ופוצעת אותו פציעות קשות בשני חיצים מכוונים היטב, מה שמוציא ממנו את החשק להלחם וגורם לו לצלול בחזרה אל תוך ערימות הטינופת.
אלאריס מפלסת את דרכה לצד נתיב מי הביוב, שיוצרים כאן מעין נהר תת-קרקעי חום שנופל בסדרת מפלונים; בדרכה, היא בודקת מנהרה צדדית מלאה בצמחי מערות; מאתרת רק במאוחר מלכודת גועלית שנוצרה בידי קנוקנות (מעין אזעקה פרימיטיבית + יכולת לפגוע בתוקף), והגם שהיא לא נפגעת, האזעקה מעירה שני רפשני ביצים אחרים, שניצבים כמו שומרים סביב קמרון שער חשוך שקושט בעיטורים פרימטיביים – רובן עצמות מגולפות ושאריות שנתלו כמו צעצועים.
אלאריס גוברת בקלות על שני הרפשנים (הערת השה"ם: קובץ כזה של גלגולי קוביה גבוהים, ועוד בעת הפעלת יכולת של Rapid fire, לא זכור לי ממזמן); ואז, מעבר לקמרון, נתקלת בבוס הזועם שלהם: רפשן ביצים עצום ושמן מאד, וגם זועם מאד; כאן נראה שהמזל של אלאריס תם, משום שהיריות שלה בקושי מדגדגות את היצור הענק שנע לעברה. האומץ המועט שלה עוזב אותה, והיא משתמשת בקפיצה מהירה לאחור בכדי לצבור מרחק ולנוס על נפשה במורד המנהרה, חזרה לנהר הביוב, ומשם במורד הנהר עצמו, כאשר היצור, צווח ונוהם, מדשדש אחריה.
לאחר כמה דקות מתוחות, אלאריס מגיעה לקצה המנהרה, שם יש סורגי ברזל גדולים שהיא יכולה להתאמץ ולהשתחל דרכם; אבל הרפשן הענק לא מסוגל לעשות זאת בשום פנים ואופן, מה שפוטר אותה מעונשו ומוציא אותה מכלל סכנה. היא ממשיכה לאורך הנהר; ורק אז, במאוחר כאשר אור אפרפר מתחיל להאיר על קירות האבן המרופשים, מכה בה הידיעה בדיעבד: היא נכשלה ואין בכוחה להציל את אבא שלה; שמי יודע מה קרה לו, האם היה באגף מוכה הקללה ונקצץ לחתיכות, או באגף אחר; ומה יעשו לו כעת. מוכה במחשבות האלו, היא ממשיכה אל תוך האור האפרפר, ובסופו של דבר מוצאת את עצמה בתוך פתח גדול ששופך את מימיו העכורים אל אחד מצידי האגם העצום (אגם הדוכס בריאן); ונוף אפרורי של שעת שחר מוקדמת נשקף מעבר לו; הבריחה הושלמה.

תם ולא נשלם...

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.