הקמפיין של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)

ספר ראשון: כנפיים שחורות

פרק III: יבבה בערפל

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

אינטרו: האוצר של דאהגאת'
בחיפוש במחסן המגעיל שם הסתתר הדריידר דאהגאת', הדמויות מוצאות מטבעות וחפצי ערך (כולל גלילי אריג משובחים) בשווי כללי של 250 כתרי זהב; באורח מעניין, חלק גדול מהמלקוח נמצא בתיבות עץ סגורות עם חותם של מנזר גדול ממרכז ה-West Downs. לתכולה מצורפים גם מספר עמודים כתובים, חלקם לא מובנים, שנראים כתכתובת בין הדריידר (במסווה האנושי שלו כראש כנופיית מבריחים), לבין מישהו מהמנזר או סביבותיו שמכנה את עצמו "עלה ענקי" (Huge leaf), או "אחיך הקטן והרעב".
גולת הכותרת של האוצר הוא שתי טבעות מכושפות יפיפיות; אחת היא טבעת קלאודוריאנית לבנה-אפורה, שכנראה נישאה פעם על-ידי אחד האבירים של המסדר; השניה היא טבעת פניני-ים כחולה ירקרקה. לאחר דין ודברים קצר, אלאריס בוחרת בטבעת פניני הים, וקאליסטה נוטלת את הטבעת הקלאודוריאנית.

אלא שמלבד האוצר, בחדר נמצאים גם מספר ספרים, רובם לא מעניינים או מושחתים. אולם כרך אחד, חבול ומוזר, מושך מיד את תשומת הלב של קאליסטה. הספר עצמו מעט מושחת וכמעט בלתי מובן, משום שהוא כתוב בכתב ושפה מיושנת ובאורח מאד-מאד מקצועי, שלמעשה מי שאינו מומחה גם בחישול מתכות וגם בעבודה עם אבנים יקרות יתקשה מאד להבין אותו. אולם ניכר בספר, שהוא ספר הדרכה לצורפים וחשלי נשק אומנים, שמסביר כיצד לעבוד עם פנינים נדירות ( Griffin’s eye, Dark Iridescent pearls, וסוג מוזר עוד יותר של אבנים שנקרא Sturmwurg agates), ולחשל אותן או את האבקה שלהן אל תוך שיריונות וכלי נשק מכושפים. התרשימים שיש שם מפורטים ומלאי חיים מספיק כדי לגרום לקאליסטה לרייר בלא הפסקה, ונראה שמרגע בו הניחה ידיה על הספר, כמעט כלום לא מעניין אותה מלבד האופציה להשיג לעצמה נשק שחושל בדרך הזו.
הדמויות נושאות את קרימהילד חסרת ההכרה אל מחוץ למאורת המבריחים; ולאחר התלבטות מסויימת, אלאריס מכריעה על חזרה אל אנשי התאגיד, כדי לדרוש מהם צדק.

זעמו של לורד ג'ון אינגראם: אנשי התאגיד נוטלים את אלאריס למעין 'מעצר חסות' לא רשמי, עד שיוכל פורטסמות' הזקן, "הרוקח הראשי" שמנהל למעשה את התאגיד בהעדרו של מולנר, לערוך בירור הולם של טענות כל הצדדים (הנימוק הרשמי הוא שזה מיועד להגנתה של אלאריס, במיוחד מפעולת תגמול של המבריחים על הפשיטה שעשתה עליהם). אלאריס מוחזקת במרתף של בית המכס בפרבר 'נווה קדמה'; והגם שהיא זוכה לטיפול נאות ואוכל מזין, עצביה מעורערים והיא רגוזה על דרך הטיפול, ובעיקר על העובדה שהזמן מתארך והיא עודה מרותקת לאותו חדר אורחים, ממנו ניתן לראות בקושי משהו מן החוץ; היא מסוגלת לשמוע את המהומה של האנשים שמתקבצים בחוץ, והדבר הופך אותה מתוחה עוד יותר.
ואם לא די בזה, הרי שקאליסטה, ששכחה הכל מלבד הספר שלה, מרגיזה אותה עוד יותר. בניגוד אליה, קאליסטה יכולה לצאת ולבוא כרצונה, והיא הולכת 'לרחרח' בעניין דרכים למצוא חומרי גלם או מישהו שמסוגל לפענח את הצפונות המקצועיות של הספר. קאליסטה ממש חולמת על עצמה מסתייפת בעזרת להב מכושף כזה, וכמעט רוקדת במרתף במסגרת אותו קרב מדומיין; ואפילו עקיצות רעילות מצידה של אלאריס כמעט לא זוכות לתשומת לב.
בין לבין, קאליסטה פולטת על כך כי גילתה פרטים מעניינים אודות המבנה הנטוש והחרב למחצה מעל הפרבר המזרחי שמחוץ לחומות ווסטמור, רובע עין החתול. אמנם, המבוגרים יותר בעיר זוכרים אותו בתור מה שהיה פנימיית הבנים היוקרתית של פרנטון הזקן, שננטשה לאחר טרגדיה אלימה כזו או אחרת. אולם לפי מה שגילתה קאליסטה, הרי דורות קודם לכן, זו היתה מצודה של אבירי סנט-קלאודור, ובמעמקי המרתפים שלה שכנה מפחה גדולה של נשק ושיריון. קאליסטה משכנעת את עצמה שאולי בשרידים של אותה מפחה, ניתן יהיה למצוא חומרי גלם או משהו שיקדם אותה- הגם שהגיונית, הסיכוי לכך הוא לא ממש מבריק; היות והמפחה חדלה לפעול לפני יותר מ-200 שנים, ולאחר מכן היה המבנה מאוכלס בידי דיירים אחרים (כאמור, הוא ננטש רק לפני דור, אחרי אותם מעשים אפלים שארעו בפנימיה).

אלא שבעוד קאליסטה מייגעת את אלאריס בקשקוש בלתי פוסק על אותם כלי נשק, מתפרץ פנימה לא אחר מאשר אביה, לורד ג'ון אינגראם, שהגיע עם אנשים חמושים מהאחוזה שלו, וכמעט דוחף בכוח את המדריכים של התאגיד ששומרים על המרתף.
ג'ון בקושי מתעניין בקיומה של אלאריס, מלבד כמה גינוני נימוסים חפוזים, אלא מתנפל על ביתו בזעם מפתיע בעוצמתו (אלאריס חושדת שמאחורי הזעם יש גם פחד), צועק עליה שהיא ילדה פוחזת ועושת-צרות, שהוא שגה כאשר התעלם מתחביביה הלא הולמים והלא נשיים; הוא מאיים על בתו, שאם לא תניח לשטויות ותבוא עימו הביתה ברגע זה, הוא יתכחש לה, וינשל אותה כליל ממעמדה, ההקצבה שלה והירושה שלה, כך שעוד הלילה היא "תישן באורווה של איזה פונדק מסריח, כמו הרפתקנית אמיתית ארורה".

לשווא, אלאריס מנסה להתערב ולמתן את הדברים; גם אנשיו החמושים של לורד ג'ון נראים נבוכים ומופתעים, ממלמלים בינם לבין עצמם; ובסופו של דבר קאליסטה המושפלת נכנעת, מתוך הנחה שכמו תמיד, אביה ירגע לאחר יום או יומיים.
כאשר כל החבורה עולה למעלה, אלאריס מתגנבת במדרגות אחריהם (עד למדריכים החמושים שמעבר להם אסור לה להמשיך) כדי לנסות לצותת. ממעט הלחישות בין אנשיו של לורד ג'ון, היא קולטת רמז עבה מאד, שללאוקונדרה הזכורה לרע יד ורגל בעניין, ולורד ג'ון שוחח איתה לפני שהתפוצץ מזעם; לחלופין, אנשיו של לורד אינגראם תוהים, האם האיזכור של המבנה על רכס אולדרידג' הוא שהעלה את חמתו – לאדון יש זכרונות ישנים רעים מאד מהמקום הזה (כפי שאכן יתגלה, לורד אינגראם היה בנעוריו אחד החניכים בפנימיה של פרנטון הזקן, בשנות קיומה האחרונות). כאשר אלאריס מציצה אל תוך אולם הקרקע של בית המכס, היא קולטת את לאוקונדרה ניצבת בקרן זוית, צופה במחזה כאשר חיוך מדושן עונג ממלא את פניה הכעורות.

המשפט של אלאריס: שעה קצרה לאחר מכן, אלאריס מובלת סוף-סוף אל האולם הגדול בקומה השניה, שדחוס ומלא מפה לפה; פורטסמות' יושב על כס הכבוד, סמוק ונרגז; מהצד השני ניצב נורמן בלק, עם כובעו השחור הנצחי ופניו החיוורות כסיד, ולצידו דמותו המהודרת של שופט השלום קאסטר.
מידלטון הצעיר, סמוק ומהוסס כתמיד, מגמגם לעבר אלאריס מילות תמיכה; ואז, מהדלת האחרת נכנס דודה הנוכל של אלאריס, טימות'י, חבוש באורח מוגזם בהרבה יחסית לחתך שהשאירה אלאריס בפניו, כשהוא גונח ומיבב מכאבים באורח מוגזם; לצידו בת-זוגו היפיפיה אלכנסדרה ואחותה לאוקונדרה, ממררות בבכי מעושה.

פורטסמות' לא מסתיר את דעתו, מהרגע הראשון, שמה שקרה באולד סלאגי הוא שערוריה לשמה, וראוי שלמר בלק יהיו הסברים מצויינים לכך. עוד פחות מזה, פורטסמות' טורח להסתיר את חוסר החיבה המופגן שלו כלפי טימות'י.

אלאריס מתבקשת למסור את גרסתה, ועושה זאת בציוריות רבה, כאשר היא מפרטת את הזוועות ואת היחס הנורא שזכתה לו בכלא, לרבות החקירה בידי שני בריונים שאיימו ונראו כעומדים לאנוס אותה בכל רגע. לעומת זאת, היא מעמעמת ולא במקרה את פרטי ההתקלות בינה לבין טימות'י, שמתפרץ בצניפות זעם פעם אחר פעם, ונרגע רק לאחר שפורטסמות' מאיים עליו בקנס.

לאוקונדרה נועצת בפורטסמות' מבטים אפלים מאד, וממלמלת שוב ושוב שהרוקח הזה "לא תומך אמיתי של הקידמה".

כאשר נורמן בלק מקבל את זכות התגובה, הוא לא נראה נבוך או נפחד במיוחד. הוא מודה אומנם כי שגה במאסר המיידי של אלאריס ואביה, משום שהיה "נלהב מדי" לאכוף את הסדר, ואת הצו שהוציא כבוד השופט קאסטר, "שאיש כאן בוודאי לא יעז להטיל ספק ביושרו"; אכן, הוא נסחף- אולם בזאת מסתכמת אשמתו. בלק מטעים, שאלמלא אותו טירוף אפל בכלא- שהוא הנפגע העיקרי ממנו (אחרי הכל, עשרות מאנשיו נהרגו, או התעוותו למפלצות אדם שהיה צורך להרוג), היה העניין בא על סיומו ותיקונו בהתנצלות.
נורמן בלק מכחיש מכל וכל כי הוא הורה לטפל באלאריס כפי שטופלה, ואומר שלגבי האיומים באונס, מה חבל שאי אפשר לבקש תשובה משני החוקרים, כי שניהם מתים. הוא טוען שקפטן קונינגטון, או שרידיו, טרם אותרו, והוא יעדכן ברגע שיהיה גילוי. אגב כך, הוא רומז לפורטסמות' שהיו "כמה שאלות לא פתורות" לגבי הקפטן, ופורטסמות' מתנשף בכבדות מהסה אותו מיד, ואומר שהדבר לא לעניין.

בלק מתנצל בציניות; ואז מטיח ברד תהיות מאשימות באלאריס; מופלא מאד, שמכל האסירים באגף שנרצחו באורח נורא, רק אלאריס שרדה בריאה ושלמה, וגם ברחה בלא פגע. בלק טוען שמה שפגע באנשים שלו לא היה אמצעי רגיל; אפילו שיקוי רעל לא היה יכול להשפיע חזק כל-כך על אנשים רבים כל-כך באותו זמן; בקול מקפיא הוא אומר שמדובר בקסם פראי ומרושע – קסם של פיות.
מלבד לאוקונדרה, שממלמלת בשנאה על אויבי הקדמה, רוב הקהל מתחיל לגחך למשמע הטענה; וגם התהיה לגבי הקשר בין העובדה שאלאריס לא נפגעה לדם שזורם בעורקי אמא שלה, מתקבל בזלזול וגיחוך על-ידי רוב הקהל. פורטסמות' עצמו מעיר משהו כמו "נו באמת, מר בלק. קסם של פיות, שרקח מלך היער ביחד עם הדרקונית הכחולה של סנט-קלאודור. פיות לא קיימות, מלבד במוחם הקודח של רועים נבערים".

אלאריס מנצלת את המומנטום ועושה סצנה שלמה בתגובה; לא רק שהתאכזרו אליה ונהגו בה באורח מביש; לא רק שכמעט קיפחה את חייה, וניצלה רק משום שהיתה כלואה בבור עמוק ומבודד, כעת מאשימים אותה על עצם העובדה שנותרה בחיים?!

בהמשך, עובר הבירור להתקלות בין אלאריס לדודה טימות'י. טימות'י צונף בקול בוכים, נעזר במקהלת היבבות של בת-זוגו ואחותה, וטוען כנגד ההתקפה ה"ברברית" שנחתה עליו בלב ביתו; אלאריס רותחת מזעם, וטוענת שאין לנוכל שום זכות על ביתו ונכסיו של אביה המנוח; ובכל-זאת, הוא מיהר וחמס לעצמו את חדר העבודה. הוא שב ונשבע, בקול בוכים, כי קפטן קונינגטון הבטיח לו שיכסה את חובותיו, וגם אם חטא מעט בפירוש ההבטחה, האורח שבו התנפלו עליו, ואיימו עליו כדי לנשלו מרכושו בחוזק יד.

אלאריס לא טומנת ידה בצלחת, ותוך ניצול חוסר החיבה הכללי כלפי טימות'י, היא עושה ממנו חוכא והיתלולא, ולא פחות מכך, מאלכסנדרה, כאשר היא יותר מרומזת, כאילו אגב-אורחא, למעמדה כפילגש ובעלת עבר מפוקפק.

בסופו של דבר, פורטסמות' חורץ את הדין; ההאשמות כנגד אלאריס בטלות ומבוטלות (אם כי הוא רומז לה, שהוא יודע שתקפה את דודה בסכין, ואוסר עליה לחזור על כך- במדינה מתוקנת כמו הידרוסט, יש דרכים לישב סכסוכים כחוק, ואפילו לתבוע נוכל); פורטסמות' לא רואה פסול או תמיהה בכך שאלאריס ניצלה את כשרונה בקשת כדי להציל את חייה, ומרוצה למדי מכך שבין לבין פטרה את העיר מכנופיית מבריחים אלימה, שעוד הכילה מטורפים שסגדו לעכבישים ארסיים. עם זאת, עליה להשאר בעיר ולא לצאת ממנה בלא אישור שלו, לצורך הבהרות עתידיות. לעת-עתה, ומאחר והגורל העגום של אביה, שעוד יש לבררו, קרה גם בשל הרשלנות מצד נורמן בלק, הרי שמר בלק נדרש לממן באורח חודשי את אורח החיים ההולם של אלאריס כליידי צעירה – צפרדע שנראה שרב הסוהרים מוכן לבלוע, לעת-עתה.

לגבי טימות'י, פורטסמות' מזהיר אותו כי אם יוכח שזייף את שטר הערבות, הוא עצמו יודאג שטימות'י יושלך לכלא לשנים ארוכות. שאלת הירושה, בכל-מקרה, תוכרע רק לאחר שימצא קפטן קונינגטון, או אם יובהר שנהרג, עד שיחזור בנו – שהוא-הוא היורש לפי חוקי הכתר, ויקבע מי זכאי להמשיך ולהשתמש בנכסי המשפחה, ומי לא. טימות'י יכול לכאורה להמשיך להשתמש בבית, אולם ראוי מאד שישקול להעביר את מגוריו לפונדק או מקום אחר. טימות'י הזועם יוצא משם עם המלוות הבוכיות שלו, כשהוא צונף שאין צדק במקום הזה, ונעשה לו עוול נורא.

בנוסף לכל, פורטסמות' מורה לאלאריס להמשיך בחייה כרגיל; ובעיקר, חובה עליה להתייצב, עם כל הגברות הנכבדות של התאגיד, לחגיגות שבוע הנצחון בעוד ימים ספורים. חשוב לו מאד, כי אלאריס תראה שכלפי חוץ, היא אישה של התאגיד שנאמנותה לא נפגעה עקב המקרה הטראגי.

(ושוב, בחלק מהדברים הוא נשמע מהורהר, כך שאלאריס לא יכולה אלא לתהות אלו דברים שהוא יודע או נמצאים מאחורי הכלאים, בעניינם בחר למלא פיו מים).

חגיגת ערב שבוע הנצחון:

חגיגת ערב שבוע הנצחון שעורך התאגיד נעשית בכיכר המרכזית של רובע 'נווה קידמה', בטווח עיין מהחומות הקודרות של העיר העתיקה, שעדיין נשלטות בידי יריביהם, אנשי הדוכס. כרגיל, מדובר בחגיגה מפוארת ומושקעת מאד; הוכנו דוכני מזון רבים, ובחינם, לפשוטי העם של התאגיד, לאחר שיגמרו הנאומים המשבחים את הישגי התאגיד במשך השניה, את דבר היותו משפחה שגומלת לכל אדם לפי כישוריו והישגיו, וכמה טועים ומטעים השמרנים החשוכים, אנשי הדוכס שמשקרים ומנצלים את נתיניהם האומללים.
הקהל מסודר ושומע את הנאומים כשהוא מחולק בסדר מופתי למחלקות; נגרים, פועלי נמל, עגלונים, כורים וכיוצא באלו; כל מחלקה ומדי החג שלה; ולפניהם המדריכים בלבוש הדור, נושאים לפידים בוערים. אלאריס ממתינה, ביחד עם שאר הנכבדים, מאחורי שער סגור, מחכה שתתחיל התהלוכה המסורתית של הנכבדים לפני הקהל, כאשר הכרוז קורא בשמותיהם; כאשר בפעם הראשונה, היא עושה זאת בלא אביה; וגם בלא אחותה פיליפה, שהדירה רגליה ונסעה לאתר תפילה מקודש באורח הפגנתי, כדי להתפלל לשלום אביהן.

הטבע של ליל ראשית הקיץ שולח את זרועותיו ופוגם במעט בחגיגה מעשי ידי אדם; הערפילים החמים עומדים כבדים מעל האגם ופושטים זרועות לבנוניות אל תוך העיר, מתערסלים מעל הגגות הפשוטים והזהים זה לזה של מאות המבנים של נווה קידמה. באור הלפידים האדום, נראה לעיתים כאילו האד טבול בדם; והרוח מייבבת בפראות ממעל, בעוד פורטסמות', שנראה מרוכז ומפוקס פחות מבשנים קודמות, מונה באריכות את הישגי התאגיד בכל התחומים.

לצד אלאריס, מידלטון הצעיר רעב ומתלונן, מצר מאד על כך שבתור בנו של בעל מניות מרכזי, הוא חייב לשבת במרפסת ההדורה עם הנכבדים, במקום בו לא רק שמגישים מנות קטנות (ומהודרות), אלא שמכל עבר בוהות בו גברות צדקניות ומזעיפות פניהם אם הוא נוגע בבשר בידיים. זאת, כאשר פשוטי העם יהנו מבירה ושפע נקניקיות חינם בדוכנים מסביב לכיכר.

נורמן בלק, באורח לא מפתיע, אינו נוכח; הוא ממילא שנוא, ומעדיף להדיר רגליו מחגיגות כאלו. אלאריס שומעת שלורד אינגראם ומשפחתו מאחרים, והיא די מתוחה בעניין הזה, כי היא דואגת לקאליסטה. ממעט הרכילות שהיא שומעת, עולה שהלורד מתכנן לארס את בתו, בקרוב; אם כי העובדה שהוא שקוע בחובות יכולה להשפיע לרעה על הנדוניה שהוא יכול להציע לחתן פוטנציאלי.

ואז מריעות החצוצרות ונפתחת התהלוכה המפוארת; השמות נקראים בזה אחר זה והקהל מריע; אם כי אלאריס מדמיינת שכאשר שמה נקרא, הקהל מתמלא בלחישות; ובעוד התהלוכה מקיפה את הכיכר ועושה דרכה אל המדרגות העולות לבית הנכבדים, הקהל שואג בעליזות כאשר נכנסת לכיכר מהצד השני העגלה המסורתית עם הכרוב הענק והטבחים שמקיפים אותו, לצורך הטקס העממי המסורתי של 'הכנעת הכרוב החמוץ'.

וכאן הסדר נשבר, ומתחילה מהומה של זלילה ושתיה; אלאריס מובלת, ביחד עם כל הנכבדים וביחד עם מידלטון הצעיר (לצערו הרב, ובלא שיפסיק לנעוץ מבטים מלאי כיסופים בדוכני הנקניקיות שנשארו למטה); ורק הרוח ממשיכה ליבב ולהטיח בכיכר ובגגות מסביבה צעיפי ערפל מן האגם; מפעם לפעם הרוח ממש צווחת, חובטת במרפסת ומאיימת לסחוב כובעים ולהפיל כלים. לעיתים, אלאריס חשה תחושה לא נעימה, כאילו מישהו, מתוך החושך והערפל, עוקב אחריה ונועץ עיניים בגבה.

ובעוד אלאריס ומידלטון מסבים לשולחן צדדי, פורטסמות' וחבורתו יושבים במרכז ומתחילים לרכל בעליזות. אלאריס מנסה לצותת כדי לשמוע משהו על אביה וכיוצא באלו; אולם במקום זאת, היא שומעת שיחה מבודחת על הרכילות האחרונה מעיר הבירה (הידרקראון), שחלקה עוסקת בידיעה המפתיעה שלראשונה מזה דורות רבים, מסדר סנט-קלאודור השוקע צירף אליו אישה צעירה ונאה בשם שרלוט גריווינד בתור אלופה חדשה.

בכירי התאגיד מתלוצצים על חשבון הגיל המבוגר של אנשי המסדר, ופורטסמות' "מברך" את יריביו האידיאולוגיים מסנט-קלאודור על שמצאו סוף סוף אלופה צעירה ממנו "ואני הרי בן שישים ושלוש!".

"אין ספק, שבשתיה לפחות, הרי שהאלוף שלנו מביס את זו שלהם בלא קושי!"
"אני אשתה גם לחיי לזה".

מידלטון הצעיר מגמגם כאשר המלצר מציע לו לבחור בין פרוסת לשון מעושנת או דג מבועים בחמאה, ותוהה מה מהשניים יותר גדול.

בחלק אחר של מרפסת ההסבה המהודרת, מיס אמאנדה פלטשר מדברת עם הרופא, דוקטור תיאודור מיסלין, על מצבה של בתה; הרופא אומר שהיא תהיה בסדר, למרות שההתאוששות תהיה איטית. קרימהילד ספגה מנה גדולה של רעל קטלני, שהוא לא זוכר כמוהו אפילו משנות שירותו במושבות כרופא צבאי.

רעייתו הצדקנית של המהנדס הראשי בלאקברוק, מתערבת בכעס בשיחת הרכילות על האבירה דיים גריווינד, ומגנה אותה כדמות בלתי מוסרית; ומגנה את כל מי שנותן גושפנקא ל"מחזה המביש הזה"; ו"אני לא הייתי נותנת לבנותי להתרועע איתה!"
מידלטון מעיר בעיקום אף, שהוא לא בטוח שהוא היה נותן לאותה גריווינד להתרועע עם הבנות של מיס בלאקברוק, ופולט אגב כך שאבא שלו רצה, או אולי עדיין רוצה, שיתארס "לאחת הדפוקות האלו".
(בדרכו הגמלונית והנואשת, הוא רומז לאלאריס שהוא היה צריך מועמדת אחרת, כדי שאביו יחדל מלרדת לחייו).
בינתיים, השיחה עוברת מדיים גריווינד לעניניים כלכליים הקשורים בנכסים של מסדר סנט-קלאודור, ולעג על האגדה המטופשת אודות הדרקונית הכחולה, שאולי עדיין מרתיעה אנשים בחצר מלבטל את האוטונומיה של המסדר בתחום המס, מה שהיה מביא את האבירים לפשיטת רגל תוך פחות משנה.
כאשר אחד מילדיה של מיס בלאקברוק שואל בקול צייצני "יש להם באמת דרקונית?", אמו תוחבת את פניה הסמוקים לתוך פניו, כמעט מעלה קיטור בצורה שלא היתה מביישת אחד מאותם יצורים אגדיים.
"דרקונים-אינם-קיימים!" ו"ואני סברתי שהשקעתי מכספי הטוב על מורים וחינוך משובח-"
מר קארטר, המדריך הראשי של התאגיד, נהנה לקנטר את מיס בלאקברוק, ולזעמה הרב, מתחיל להתלוצץ על הדרקון האדום המרושע, שלפי האגדות הוא זה שהשקיע את בירתה של ממלכת וולם אל מצולות האגם (שלחופו בנויה ווסטמור דהיום), אולם נפצע פצעי מוות בעצמו בקרב, ושרידיו שקעו למצולות ביחד עם העיר; מרת בלאקברוק זועמת ("ואני חשבתי שאני נמצאת בחברה רציונלית ומהוגנת!"), וזוכה לעוד בדיחות ארסיות מבכירי התאגיד העולזים.

הופעתה של קאליסטה: ואל תוך המהומה העליזה, נכנסת משפחת אינגראם בהרכב מלא, כולם מהודרים מכף רגל ועד ראש, והלורד ג'ון נראה מרוצה מעצמו מאד. קאליסטה לבושה בלבן, מהודרת ויפיפיה מתמיד, אולם ככל שאלאריס רואה אותה ושומעת אותה, כך היא מתחלחלת יותר. לכאורה, היא בלא שינוי- מלבד העובדה שהעיניים הכהות שלה, שהיו תמיד ערות ושופעות התרסה, כבויות כעת; והחיוך שלה רדוד וחסר הבעה; הצחוק שלה, כאשר היא משוחחת שיחות נימוסין, כמעט מלאכותי.
לשווא, אלאריס ומידלטון הצעיר מנסים לתהות על קנקנה; קאליסטה אומרת באותו קול רדוד ומצחקק, שמעולם לא חשה טוב יותר; וכי אביה צדק בכל; יש לה חדשות נפלאות: בקרוב היא תתארס לג'נטלמן מכובד ועשיר, ובתור אישה בוגרת, היא אינה מתעניינת עוד בעיסוקי הנעורים שלה ("מחשבה מעמיקה על העתיד הועילה לי מאד"). לזוועתה של אלאריס, קאליסטה מוסרת לה את הספר על חישול הנשק הקסום שכל-כך התלהבה ממנו ימים ספורים קודם לכן, ואומרת באדישות מחוייכת כי היא כבר לא נזקקת לו.
אמה של קאליסטה כמעט דוחפת לאלאריס בגסות את הספר כשהיא מהססת, ואומרת שבתה הותירה את ההבלים האלו מאחורי גבה; ואז היא נוטלת את קאליסטה בידה, כדי להציגה ולהתפאר בה בפני עוד מספר אדונים מכובדים.
אלאריס יושבת מזועזעת. בין לבין, היא שומעת קטעים משיחה של לורד אינגראם עם מר קארטר, המדריך הראשי של התאגיד. לורד אינגראם מתלונן על מדריך מסויים (כנראה הארולד הצעיר) שניסה להכנס ללא רשות לאחוזתו כדי לראות את בתו. קארטר מנסה להפיס את דעתו, ולומר שכל צעיר חוטא בכך מפעם לפעם; לורד אינגראם עומד על דעתו; אם אותו ארכי-פרחי יתקרב שוב לאחוזת סילברגלן, הוא יורה שיצליפו בו עד זוב דם.

בנקודה זו, אלאריס מחליטה שהנשף נמאס עליה, והיא רוצה להתרחק ממנו כמה שיותר. לאחר התנצלות בפני מר פורטסמות', שמנסה תחילה לפתות אותה עם הקינוחים, אבל בסופו של דבר מבין לליבה ואומר שיבקש ממר קארטר למצוא לה מדריך של התאגיד שילווה אותה לתחנת הכרכרות הקרובה ואם יש צורך עד לביתה ממש, הרופא מתערב; דוקטור מיסלין אומר שגם הוא נדרש לפרוש, כי עליו לבקר חולה מחוץ לעיר השכם בבוקר; והוא ישמח ללוות את העלמה לתחנת המרכבות.

מידלטון אומר שיבוא איתם (בתירוץ המאד בלתי משכנע כי אכל יותר מדי); והרופא חוגר את חרבו הישנה, ובין לבין, לאחר שהם יורדים והוא בטוח שלא מצותתים להם, שולף מכתב שהתבקש למסור לאלאריס מידידה שלו, בשם מיס קרופטון; שם שאלאריס כבר שמעה.
מיס קרופטון כותבת לה, שהיא הכירה היטב את אביה, שנהג בה התנהגות ג'נטלמנית מאד לפני שנים, והיא חבה לו ולאצילותו רבות. היא מוסרת לאלאריס כי היא תשמח לקבלה אם תרצה לבקרה, במעונה שברובע עין-החתול, או לקבל ממנה כל עזרה אחרת. בד בבד, היא מזכירה כאילו במקרה, כי אנשים מצוות המלחים המסור של אביה של אלאריס מתאכסנים בפונדק ,Ye howling hound שבאותו רובע.

הרופא מסרב לחוות דעה על קאליסטה, ומסתפק בכך שהוא מספר לאלאריס, שהוא עצמו היה חניך בפנימיה של פרנטון הזקן במצודת אולדרידג', ביחד עם אביה של קאליסטה; זה היה מקום קשה מאד, וללורד ג'ון יש ממנו זכרונות רעים מאד. כאשר הוא מלווה אותה לתחנת הכרכרות (שם הפקידה קאליסטה בכספת את הקשת והשיריון שלה), הוא אומר שהוא יפרד ממנה כאן, כי הוא מתכוון לעקוף את העיר בדרך הצפונית; אבל בסוד, הוא לוחש לה ששמע שיש מדריך צעיר שנקרא הארולד, שאלאריס מכירה ואולי כדאי שתבדוק בשלומו; הרופא ראה אותו, מספר שעות קודם לכן, בבית השיכר "הקומקום הלוחש" שבפאתי רובע נווה קידמה; ונראה שמצבו אינו שפיר במיוחד.

המאורעות בפונדק "הקומקום הלוחש" (“The hissing Kettle”)
פונדק הקומקום הלוחש, בהנהלת האחים קנוט וג'ים ברנסבי, שוכן על גבעה נמוכה מכוסה בעצים דלילים, שחולשת על בתיו הנמוכים והאחידים של "נווה קידמה" מצפון. הגם שהאחים ברנסבי חיים מזה שנים בשלום עם התאגיד, הפונדק נראה בדיוק כהפך הגמור מזה: מבנה עתיק, גדול ואפלולי עם גגות שחורים בלים ושלט מעוטר חורק ברוח. למבנה יש שני אגפים: חנות למזכרות אפלוליות ("הנחה לעובדי תאגיד") ואולם שתיה זול, שהוא כמעט ריק כאשר אלאריס מגיעה לשם.
אחד האחים ברנסבי יושב מאחורי הדלפק, משוחח עם שלושה לקוחות מפוקפקים, שאחד מהם ננס אורנים; הארולד עצמו סרוח, שיכור לגמרי, על שולחן צדדי. בתחילה, הפונדקאי (ברנש מלא, מזוקן וגס למדי) וידידיו צוחקים על אלאריס, משום שהם חושבים בטעות שהיא "אותה יפיפיה ששברה את ליבו של הבחור כאן; תזכירי לו לשלם את חשבון השתיה שלו, לפני שהוא יוצא".
פניו של הארולד אדומים ממשקה, אבל גם נפוחות מדמעות. בתחילה, הוא שיכור כל-כך שאי אפשר להציל ממנו משפט ברור אחד, מלבד קטעי מילים על קאליסטה, שהוא חושב שהיא "חולה וזקוקה לעזרתו" וכעס על הדרך הגסה בה טופל, כנראה כאשר ניסה להתגנב או להתפרץ לאחוזתו של לורד אינגראם.

אחיו של הפונדקאי, שדומה לו להפליא מלבד זקן ארוך יותר ורטיה על אחת מעיניו, מציץ מדלת צדדית ומבקש מפתח כלשהו, והאחים מדברים על מישהו שאולי יגיע.
"אתה חושב שהוא באמת עומד להגיע, ועוד במזג אוויר מחורבן כזה?"
"דווקא במזג אוויר כזה, אידיוט".
וכמו בתשובה, הרוח מיללת וחובטת בחוזקה בחלונות המוגפים של הפונדק, ועימה יללה רחוקה.

לאחר כמה מטבעות שאלאריס משליכה כדי לפתוח את חרצובות לשונו של הפונדקאי, הוא מספר שהארולד הגיע לכאן, נסער לגמרי, לאחר שספג מהלומה רצינית לכבודו. ואחריו נכנסה עלמה כעורה וקנאית (תיאור שהולם בדיוק את לאוקונדרה) עם שני בריונים, לעגה לו ("שמה עליו רגל וסובבה" כמו שאומר הפונדקאי), וכאשר הוא התלבט ושלח יד לכיוון חרבו, אחד הבריונים שאיתה הלם בו באגרוף ושיטח אותו על השולחן.

אז, הפונדקאי שואל את אלאריס אם היא מיס קוניגנטון, כי במידה וכן, אותה "כעורה" ניחשה שהיא תגיע לכאן והשאירה מכתב בשבילה, בגדר "תשלום חוב קטן שאני ואחותי חייבות לה, על הנדיבות שלה עם איזה קרוב משפחה".

ליבה של אלאריס הולם בחוזקה, כאשר היא קוראת את המכתב, שמוסווה ברישול לעגני ככתוב בשפה מנומסת. הגמול שמחזירה לה לאוקונדרה על 'נדיבותה', היא שהיא כותבת שהיא יודעת היכן קברו את "האבא הבוגד שלך"; הגם שהמכתב נפתח בהתייחסות אליו כמת, הרי שבהמשך לאוקונדרה מגלה לוה שמתחת למגדל הדרומי של אולדרידג' יש בית קברות ישן, שם מחלקת המבצעים של התאגיד 'טומנת את האשפה באופן דיסקרטי', אבל ג'רי, אחיינו של מר בלק, היה שם וראה הכל. לעדותו, אביה של אלאריס 'עדיין רטט וגנח כמו חזיר, והרגליים שלו פרפרו כאשר כיסו אותו באדמה'.

לאוקונדרה מסיימת ב:
"אז שיהיה לך שבוע נצחון שמח ומהנה, אלאריס יקרה.
להתראות בקרוב,
אוהבת,
לקואונדרה"

אלאריס מזועזעת, נקרעת בין ההגיון שמזהיר אותה שמדובר במלכודת, לבין הדחף שכמעט מאלץ אותה, אם יש ולו סיכוי קטן שאביה עדיין גוסס בקבר שהשליכו אותו אליו בעודו חי, היא חייבת להגיע לשם מהר ככל האפשר, בלא לאבד רגע. על המיקום של אותו בית קברות עתיק, היא יודעת רק בערך, שהוא מתחת למגדל הדרומי של המצודה עליה ליהגה קאליסטה, בזמנו.
הקשר הזה נעשה מוחשי ומוזר עוד יותר, לאחר שאלאריס שופכת על הארולד מים וגוררת אותו מהשולחן, כדי כמעט לאלץ אותו לעזור לה- ולו כגמול על הדרך בה היא הצילה את בת-דודתו קודם לכן.

הארולד מפקפק בכך שהתאגיד, שהוא "גוף נאור ומתקדם" מסוגל לרשע טהור כזה; אפילו נורמן בלק, לדעתו, לא יעיז לנהוג כך. כמו כן, ראשו כואב עליו והוא חייב לחזור למגורי המדריכים לפני משמרת הבוקר; אבל כבודו מאלץ אותו לסייע לאלאריס בכל-זאת. בין לבין, הוא מספר לה שוב ושוב בדמעות שלא נתנו לו לראות את קאליסטה; ושהוא הגיע לכאן, כי זה המקום אליו הזדמנה קאליסטה עצמה קודם לכן, וכאן ביררה פרטים על אותה מפחה עתיקה מתחת למצודת אולדרידג'. אבל כמסתבר, לאוקונדרה עקבה אחריה בחשאי, ואז רצה להלשין לאבא שלה.

הארוע בחצר: כאשר הם יוצאים, כלומר, הארולד מתנודד באומללות בעקבות אלאריס, ומתחילים להתרחק בין העצים המזוהמים, אלאריס חשה תחושה איומה; כאילו ענן כבד ירד בבת אחת על הפונדק. הכלבים נובחים ומיבבים; הסוסים רוקעים בפראות ברגליהם וצונפים באורווה; ואפילו החתול נמלט מעל ברכי השומר המנומנם ונעלם לקרן-זווית.

חצר החיצונה והעצים אפלים מאד, כי כעת האדים מצלים כמעט לגמרי על הירח, ועומדים כבדים מאד; כאשר אלאריס מתגנבת בין העצים, היא שומעת קולות מפתח האורווה. אחד מהם, הוא ללא ספק אחיו של הפונדקאי, זה שחיפש את המפתח קודם; ואילו השני דובר בהיגוי מוזר, וקולו מעורר באלאריס אי-נוחות. הוא נשמע מאיים, ולא מרוצה בעליל- ככל הנראה, בנוגע לחפץ שאחד האחים ברנסבי מכר באותו ערב.
לשווא, ברנסבי מנסה להצטדק ולומר שהוא עומד בחלקו בהסכם; שמה שמכר לא היה הדבר האמיתי, אלא חיקוי זול מנחושת, לא יותר. הקול המוזר לועג לו, ומזהיר אותו כי הוא יורק אל תוך הבאר ממנה הוא שתה במשך שנים; ואם הוא סבור שהפרחחים העלובים של התאגיד, או "איך שהלצים הללו לא יכנו עצמם" יכולים להגן עליו, הוא תועה מאד.

ברנסבי, מבוהל מאד, אומר שפסל העורב המזוייף היה זבל שאיזה מלח מכר לו בעבור כמה גרושים, ושהרופא, דוקטור מיסלין, קנה אותו כמתנה לאיזו ליידי שהוא מכיר. הקול המוזר חוקר להיכן הרופא הלך, ומר ברנסבי מפנה אותו לדרך הצפונית, שעוקפת את העיר ומהווה קיצור דרך אל רובע עין החתול; והוא שם את פניו אל פונדק הכלב המילל.

הקול מזהיר אותו "לטובתך, כולי תקווה שאינך משקר הפעם, קנוט. אומר לך ליל מנוחה, אם כן... ולטובתך, אל תפר את אמוני פעם נוספת".

ואז האורח עולה על סוסו ומתפרץ החוצה בדהירה פרועה. אלאריס מוצאת עצמה מביטה מן המסתור בדמות של נזיר מבורדס, חוגר חרב ארוכה, ופניו מוצלים לגמרי; אולם מתחת לגלימות הוא עוטה שיריון; אלאריס רואה את הנצנוץ שמרמז על כך; ויש לו תליון מוזר ואדום על חזהו; סוסו אפור וגדול גם הוא, ועוטה מסכת פנים מפחידה. אלאריס חשה תחושה נוראה, כמו צינה אל-טבעית; כאשר הוא חולף סמוך אליה כרוח סערה.

בתוך האורווה, קנוט רועד ומשקשק. את שאלתה של אלאריס הוא פותר בכך כי מדובר בג'נטלמן זקן, הוא לא יודע בדיוק מאיזו אחוזה, שבא פעם בכמה שבועות או חודשים לחפש מזכרות עתיקות בסגנון וולם; אבל הפעם הוא ממש הקפיא לו את הדם.

הסצנה על הדרך הצפונית:

אלאריס והארולד הולכים, מהר ככל שהם יכולים, בדרך הצפונית שיוצאת מהעיר אל תוך השדות, וחולפת לא הרחק מאחד מאפיקי הנהרות; העיר ווסטמור נפרשת כעת מדרומם, כמו גוש ענקי של חשיכה עם מעט נצנוצי אור; ואילו מצפון, הרחק, משתרעות צורותיהן המטושטשות של גבעות ועליהן כפרים או אחוזות רחוקות. האוויר חמים ולח, עם גשם טורדני וקל שיורד מפעם לפעם, ואד שלא פעם מקשה על הראות. הארולד שקוע כולו ביגונו, וכל העת מביט צפונה ומזרחה, אל המיקום המשוער של אחוזת סילברגלן; אולם זו נסתרת הרחק מעבר לגבעות, ולא ניתן לראותה כעת.

התחושה הרעה של אלאריס הולכת ומתחזקת ככל שהמסע המאומץ נמשך; לא פעם, היא חשה כאילו משהו עוקב אחריה; כאילו צלליות אפלות חומקות מאחורי המשוכות שלצד הדרך, ועוד.

הדמויות מגיעות לצומת הדרכים הגדול, שבו מצטלבת הדרך שלהם עם הדרך שיוצאת משערה הצפוני של ווסטמור וממשיכה צפונה, אל לב ה-West Downs; שלטי הדרכים חורקים ברוח, ביחד עם כלוב דרכים ישן, שאמנם מזה דורות לא נעשה בו שימוש, אולם נותר ממקומו ומתוחזק 'מטעמי מסורת'; והשלשלאות שלו מצטרפות לחריקה הנוגה. לרגע, מבריק ברק וצובע בכחול את השדות ואת הגגות של בתי חווה קטנים ורחוקים; משהו מדיר את מנוחתה של אלאריס.

חיפוש בצומת מגלה לאלאריס משהו שחור ורפוי שנח באחד השיחים בצד, והיא מגלה לאימתה שזה התיק של הרופא; שנראה מעוך ומעט נשוך. מן המשוכה, מתחיל שובל של עקבות, כאילו מישהו רץ בפראות אל תוך השדות. כעת, הרוח לא סתם מיללת, אלא ממש מיבבת בעוצמה באוזניה של אלאריס, כאילו באה כעת מכל הכיוונים ביחד.

ושם, בין התלמים הבוציים של אחד מהשדות, מעבר לגדר עץ קטנה, מוטל משהו שחור בעל צורה מבשרת רעה, שנחשף בבת אחת כאשר צעיף עצום של ערפל מתרומם מעל השדה. היללה שבה ונשמעת, וכעת גם הארולד מבין שזו לא רק הרוח מיללת...
וכמו בתשובה, מגיחה הצללית הראשונה, סמורת הפרווה, מבין שתי ערמות שחת, ניצבת בלוע חשוף מעל גופו הדומם של הרופא. זאב האגם לא שונה בהרבה מזאבים רגילים, מלבד קרומי שחיה בין הטופרים הקדמיים שלו, והזנב המוזר שלו, שמזכיר זנב של יצור מימי; ובעוד היצור פוער את לועו לעבר הדמויות, שני זאבים אחרים מתגנבים בעלטה, ומנסים להפתיע את הדמויות מאחור.

וכך מתחיל הקרב, בין הדמויות לבין להקת הזאבים – שעצם הופעתה, והחוצפה של התקפה על הדרך הראשית, כל-כך קרוב לשערי ווסטמור, היא שערוריה שלא ארעה כבר דורות; בסופו של דבר, מופיע גם זאב אפור וגדול יותר מהאחרים; אלאריס משלחת בזאבים חיצים ומשתמשת ביכולות שלה כדי לנסות לשטות בהם ולשמור מהם מרחק; אולם הזאבים מסוגלים לזנק, תוך נסיון להטיל את מלוא כובד משקלם על קורבן הולך על שתיים ולהטיח אותו לארץ; וכך, מוכרע הארולד ונפצע פצעים קשים, לפני שאלאריס ממגרת את התוקף שלו; הארולד שותת דם וחסר הכרה; ואלאריס מצליחה בקושי לייצב את המצב שלו, ולגרור אותו לעבר הדרך הראשית.
חיפוש מהיר שאלאריס מצליחה לעשות על הרופא, מגלה שהוא לא נבזז; הארנק שלו נסחב וכורסם מעט, אבל המטבעות מתגלגלים מסביב, וטבעתו היקרה עודה ענודה על אצבעו. גילוי מעניין הוא, שבניגוד לרושם הראשוני, אף אחת מנשיכות הזאבים על גופו של דוקטור מיסלין לא נראית קטלנית, אלא יותר כמו סימנים של לפיתה וגרירה. לעומת זאת, יש על חזהו כתם סגול מכוער ומוזר, שעצם המגע שלו מעביר באלאריס צינה מקפיאת דם.

המרדף: ובעוד הזאבים הנותרים מיללים מסביב, נשמע שקשוק אופנים ואור עמום מבליח על הדרך, הולך ומתקרב; כרכרה מהודרת למדי, אם כי לא באורח יוצא דופן מדי, מתקרבת, רתומה לשני סוסים, ובה יושבים, מלבד הרכב, גבר חמוש ואישה בלבוש של ליידי. הג'נטלמן קורא לאלאריס למהר לעלות על המרכבה, כי הדרך כולה שורצת זאבים.

הברנש, שמציג את עצמו כמר וונטוורת' מאחוזה קטנה בקרבת ווסטמור, ואת האישה כבת-דודתו לואיזה, מזועזע מהתעוזה של חיות הטרף, שכמוה לא זכור לו שארע מעולם בימי חייו. הסוסים, וגם הרכב, מבוהלים מאד; ובעוד וונטוורת' מאשים את הרשלנות של שומרי התאגיד, היללות מתחזקות; ולרגע, אלאריס בטוחה שקול נורא מהדהד מאי-שם בתוך הערפל; כמו צרחה ארוכה, מזעזעת- אולם לא של זאב, משום שאי-כה, היא מדמה שיש מילים בתוך הקריאה. וכמו בתשובה, הזאבים מחדשים את הסתערותם, ושועטים לעבר המרכבה מכל עבר. הרכב נאחז בפאניקה, ומר וונטוורת' בועט אותו לתוך הכרכרה ותופס את מקומו, כשהוא קורא לאלאריס (הוא מבחין בקשת שלה) לתפוס מקום לצידו ולירות 'בחיות הארורות', לפני שיצליחו לפגוע בסוסים.

וכך, מתחיל המרדף; הזאבים שועטים משני עברים, ומנסים לסגור על הסוסים שדוהרים קדימה; המרכבה עצמה מטלטלת, באורח שמקשה על הדמויות ויכול לערער את שיווי המשקל של אלאריס בעודה יורה; אולם אלאריס מתאזנת, וממטירה ברד חיצים על החיות פעורות הלוע; מר וונטוורת' אוחז ברתמה, ומשתמש בה בכדי להמעיד ולהדוף זאב שמנסה לקפוץ על הסוסים; לאחר מכן, הוא נאלץ לשלוף את חרבו ולהלחם בחיות שמתקרבות מדי, או מנסות לנשוך את הרגליים של הסוסים הדוהרים.
בנקודה מסויימת, לואיזה משמיעה צרחת אימים, כאשר אחד הזאבים ממש נשען על הכרכרה מהצד ומנסה לנשוך ולפרוץ את הדלת הצדדית שלה; אלא שאלאריס מצליחה, בחץ מכוון היטב ובוער באש פיות, לקלוע בזאב ולגלגל אותו אחורה.

בשלב האחרון של הקרב, מזנק מנהיג הלהקה, זאב ענק ושחור כלילה (שמזכיר יותר את אחד הווארגים האגדיים מאשר זאב או זאב אגם רגיל), על גג הכרכרה, ויורד על הדמויות מאחור, מאלץ את וונטוורת' ואלאריס להשיב מלחמה בעזרת החרבות שלהם. רק כאשר הוא נופל, הזאבים הנותרים מוותרים סוף-סוף על המרדף, והכרכרה שועטת הלאה ויוצאת מכלל סכנה.

לואיזה הלומה לגמרי, נמצאת על סף עלפון מוחלט. מר וונטוורת', לאחר שהוא מודה לאלאריס, ובאורח ג'נטלמני מזמין אותה להתארח בביתו בכל עת שתחפוץ, אומר שהדבר הנכון לעשות הוא ליטול את אחותו ואת הארולד לפונדק ברובע עין החתול, שכעת אינו רחוק במיוחד, כדי לטפל בהם שם. הוא עודו זועם על התאגיד, שהבטיח שיפור וקדמה, אבל מניח לשערוריות כאלו לקרות, ואומר שבקרוב יגיע אל פורטסמות' הזקן בעצמו "והוא כבר ישמע מה יש לי לומר בעניין".
כאשר אלאריס אומרת להיכן פניה מועדות, וונטוורת' מזדעזע. בית הקברות העתיק אינו מקום שיאה לגבירה; גם בלא להאמין להבלים על רוחות משוטטות ומתים מהלכים (וממילא איש לא נקבר שם במשך מאתיים שנים לפחות), זהו מקום רע ומסוכן, וכנופיות שודדים הסתתרו בו לא אחת.

בנקודה זו, אלאריס צריכה להחליט: האם לעבור קודם דרך הפונדק כדי לנסות לגייס עזרה, מה שלכאורה יהפוך את המסע שלה למסוכן פחות, אבל יבזבז לפחות שעה וחצי; ואם אכן אביה נקבר בעודו בחיים, כל רגע חשוב ועשוי להכריע. אלאריס משתכנעת בכך עוד יותר, כאשר המרכבה קרבה לרכס של עין החתול, באורח שמאפשר לה להשקיף על החלק הדרומי והאפל של המדרונות, במקום בו נמצא בית הקברות הישן. בין הברקים שקורעים מפעם לפעם את השמיים, אלאריס מבחינה באור ירוק, חולני ומבזיק שעולה ודועך באחד המפלסים הגבוהים יותר. היא חשה, שהיא חייבת לעלות לשם מיד, אחרת תאחר את המועד.
וונטוורת', הגם שהוא טוען שאלאריס היא מטורפת, אבל נענה לבקשתה לנהוג במהירות האפשרית לפונדק שברובע, כדי לנסות להזעיק עזרה. בדרך, הוא גם מעיר משנתו סוחר מקומי שמוכר לו, בדפיקות נמרצות על הדלת ובהסבר שמדובר במצב חירום, והלה מוכר לאלאריס שיריון עור מחוזק, קשת וחרב טובות יותר מהסוג הירוד יחסית שמצאה בזמנו בכלא.

בית הקברות הקלאודוריאני
בית הקברות הקלאודוריאני העתיק נישא על המתלולים הדרומיים של גבעת עין החתולך; מפלס אחר מפלס של אבנים מתפוררות, מצבות הרוסות למחצה ומבנים שרובם קרסו באורח מלא או חלקי. מלמעלה, נישאות החומות והמבנה העצום של הפנימיה הנטושה, בוקעות ודועכות לסירוגין בין ענני האד. ומדי פעם אור הירח משתקף מהחלונות הגבוהים באורח שכמעט גורם לאלאריס להאמין לאגדה על רוח הרפאים של פרנטון הזקן, מסתובב עם עששית בין החדרים הריקים בהם ישנו פעם תלמידיו. גשם קל, חמים וטורדני יורד; אלאריס, שלמרות הבהילות חוששת מאד מתחבולה מכוערת של לאוקונדרה ומארב, מתגנבת כמו צל במעלה מדרגות הגישה הנכנסות אל איזור בית הטהרה שפתח המפלס התחתון; וחששותיה מתאמתים; בכיכר שמול בית הטהרה, נטמן לה מארב של מבריחים אלימים, שנחושים לסגור איתה חשבון על הפשיטה שלה על בית הסירות.

אלאריס משתמשת בלחש החדש שלה, כדי לזמן להקת עטלפים שורטים ונושכים שמסיחים את דעת הזקיפים שלהם ומקימים מהומה, בעודה מתגנבת מסביב. מקטעי הצעקות והשיחות שהיא קולטת, עולה שהכנופיה אכן מצפה לה; ושמנהיגה, בריון עצום ורחב, קיבל הודעה מ"המכוערת השמנה" (לאוקונדרה) שאלאריס בדרכה לכאן; ובכוונתם להתנפל עליה ולהרוג אותה. אלא שבפועל, אלאריס מתחמקת מהם בחסות ההסחה של לחש הטבע שהטילה. היא מוותרת על המדרגות שנכנסות לתוך הסלע ישירות אל המפלס השני, משום שהן שמורות מדי. במקום זאת, היא חומקת אל תוך המפלס הנמוך ביותר של בית הקברות, במקום בו הוא הופך לאכסדרת עמודים ישנה וקשתות אבן נגועות באצות מסריחות; האכסדרה הישנה, כפי שאלאריס מגלה, צופה מגבוה על פאתי ה-Old Sluggy, בור הכלא העצום שבאחד האגפים מתחת לו הוחזקה. למעשה, למרות הערפל, היא מסוגלת לראות את מגדלי השמירה, וכנראה שגם את הדרך בה הובלו היא ואביה לכלא, לפני מספר ימים, באותו לילה ששינה את חייה בלא היכר.

חיפוש מדוקדק בין השרכים וערימות המפולת מגלה מעט עקב של נעל כבדה שהוטבע עמוק בבוץ; שרידים של גלילי עישון ושק מזון קטן עם חותמת של התאגיד, מה שמבהיר שהביריונים של נורמן בלק היו כאן, אם כי לפני זמן-מה. בנוסף, בדיקה בין העמודים מגלה שתי מגרעות ברזל מתוחכמות שהוחדרו לתוך קיר האבן מתחת לאכסדרה, עם ווים מתוחכמים אליהם ניתן להשחיל חבלים מלמטה, ולהפוך אותם לחלק ממתקן כננת עולה או מעלית מתוחכמת למדי; וכאשר היא צופה על פאתי אולד סלאגי הרחק למטה, היא מבינה באיזו דרך משתמשים האנשים של נורמן בלק כדי להכנס ולצאת מבית הקברות העתיק בלא לעורר תשומת לב.
אלאריס לא יכולה להמשיך לעקוב אחרי העקבות, משום שרובם ממילא נמחקו בגשם; אבל היא ממשיכה דרך המפלס הראשון, אל מה שנראה כגרם מדרגות עקלקל שעולה מסופו, מחבק את הצוק בטור בוגדני וחלקלק לצד פסלים של אבירים עתיקים בתוך אלקובות בקיר, שרובם איבדו מזמן את ראשיהם. אורות מטושטשים, כתומים-ירקרקים, מרחפים בגובה נמוך; ואלאריס מזהה אותם כחרקים ענקיים, תופסת מחסה לצד הקיר וממטירה עליהם חיצים.
לזבובי הסוסים הענקיים אין הרבה סיכוי כנגד המתקפה המהירה; אחד מהם קורס מיד, והשני צולל על אלאריס, רק כדי להפצע אנושות ולמות זמן קצר לאחר מכן; אולם רעשי הקרב מסבים תשומת לב לא רצויה מצד יצורים אחרים, כפי שאלאריס לומדת בדרך הקשה, כאשר היא ממשיכה להעפיל במדרגות, שעושות מעין חצי מעגל ועוברות מתחת לבית תפילה קטן (מעין כיפה קטנה על ארבעה עמודי אבן). היצור שמשתופף שם הוא שרץ מצחין, אנושי רק למחצה; נמוך יותר מאדם, עם זרועות ארוכות ומטופרות, עורו לח ומצחין להדהים, נודף תערובת של ריח חזזיות ובשר רקוב; פניו פחוסות וקרומיות; וכולו מנוקד בבהרות, וגושים עצמוניים בוקעים מן הגב שלו.
היצור, שהשתופף למטה כדי לקפוץ על אלאריס ולמעוך אותה בחיבוק רצחני, סופג במקום זאת ברד של חיצים, מצווח בקול צורם, גבוה ולח, מתגלגל על המדרגות כשהוא מתיז דם כהה ואילחה של קיטור לכל עבר; ובליל של צווחות נתעבות עולה בתשובה מתוך העלטה. שרצים קרומיים נוספים תפסו עמדות על המצוק מעל המדרגות, עם חניתות הטלה, וצמד קשתים שלהם מסתתר מאחורי שתי מצבות גדולות שנישאות במקום בו המדרגות מתחברות למפלס העליון;
מתפתח קרב קליעות, כאשר אלאריס מסתתרת מאחורי פסל אביר גדול, ויריביה מאחורי המצבות; אלאריס קולעת תחילה ומורידה את מטילי החניתות, שאין להם מחסה אפקטיבי; ולאחר מכן משתמשת בלחש ענן העורבים שהל כדי לפגוע ולהסיח את הקשתים, לאחר שאלו הצליחו לפגוע בה פה ושם; היצורים המצחינים, שלא נראים חכמים במיוחד, נוטשים את המחסה שלהם כשהם נאבקים בתוקפים המכונפים, והופכים את עצמם למטרות קלות מאד.

לאלאריס מסתבר, למרבה הגועל, כי כאשר היצורים האלו נקטלים, הם מבעבעים, פולטים כמות גדולה של קיטור חם ונוזלים סמיכים, ומתכווצים, באורח שמקנה להם חזות אנושית בהרבה דווקא לאחר מותם.

הקבר הטרי: כבר מן המדרגות, אלאריס רואה היטב את ההבזקים הירוקים שעולים מן המפלס העליון, כעת מעובים וקרובים בהרבה; ולאחר שהיא נפטרת מהתוקפים המצווחים והמצחינים שלה, היא צולחת את המדרגות החלקלקות ומגיעה אל אחד המפלסים הגבוהים יותר, מול מה שנראה כפתח אפל של קריפט קלאודוריאני עתיק שקבוע בסלע, ומסביבו שפע מצבות קטנות יותר, כמו גם בריכה עם פסל ישן של קלאודור, שהפכה למדמנה מצחינה; וכאן, ליד הבריכה, אלאריס מבחינה בתילים חשודים, שנראים כמו בורות רדודים שאדמה נשפכה עליהם באורח לא טבעי. רובם ישנים בהרבה מכדי להיות מה שהיא מחפשת, ועל האדמה שמכסה אותם כבר החל לגדול עשב; כמה מהם נראו כאילו נחפרו או נהפכו, והותירו פירים ממוטטים למחצה מלאים בבוץ. אבל אחד מהם, לעומת זאת, נראה טרי מאד, ואד ירקרק עולה ממנו.
ליבה של אלאריס מנתר בחזה בבעתה; וכדי להפוך את הדברים גרועים יותר, מסביב מפוזרים מבריחים מתים, שהופתעו כנראה בידי אותם יצורים נאלחים ("זוללי עצמות"), כאשר היו עסוקים בחפירת הקברים. המראה הוא קשה ביותר, משום שזוללי העצמות החלו כבר בחינגה של נבירה בתוך הגופות של המבריחים, לפני שככל הנראה נזעקו לבלום את אלאריס ונהרגו; כרגע, אלאריס לא רואה עוד מהם, אם כי היא חוששת שלפי המחזה שלפניה, היה כאן מספר גדול בהרבה שלהם.
(בפועל, אם אלאריס היתה מטפסת על הגבעה בדרך השניה, קרי, מתעמתת עם הפושעים למטה ועולה דרך המתלול המשופע שבמערב הגבעה, היתה נתקלת בכוח גדול בהרבה של זוללי עצמות, ואולי גם רואה מחזות שקשורים בחיסול של מחנה הפושעים שעל הגבעה).

אלאריס נוטלת מעדר שזרוק ליד אחד המבריחים המתים, ובעוד הברקים מבזיקים, הגשם זולג על פניה והרוח צווחת בין החומות והקירות של הפנימיה הנטושה, גבוה מעליה, היא חופרת את הקבר החשוד- עד שהיא מגלה גופה נפוחה מרקבון, אפורה וספוגת רימות, שעדיין כפותה ללוח עץ שהשחיר מדמה. נקל להבין, שאותו אומלל נקבר כאן כשהוא כפות; הגם שהחבלים נרקבו וניתקו לאחר מכן; כמו כן, ברור מהמראה שלו שאנשיו של נורמן בלק התעללו בו ועינו אותו לפני מותו.

אלא שלרווחתה של אלאריס, דבר אחד ברור: זה אינו אביה. הגם שהפנים מושחתות לגמרי, מבנה הגולגולת והגוף אינו דומה בכלל לזה של אביה; הוא רחב, נמוך ועגלגל יותר, והשיער שלו או מה שנותר ממנו, דליל בהרבה ובלא זקן. אלא שמשהו בו בכל-זאת מוכר לה; כאשר היא בודקת ומנסה לנבור בזיכרונותיה,היא נזכרת בפרשיה שקשורה לאחד החשבים של התאגיד, שעבד בעבר בשביל נורמן בלק, והתפרסם כי הוא מעל בכספים, רימה את בלק ונמלט; כעת, אלאריס מבינה שבפועל הוא לא הצליח להמלט, או נתפס מתישהו... וגורלו היה עינויים ארוכים, שבסופם הקבורה המגונה כאן, בעודו כפות ללוח עץ (ואם להאמין לדברים שלאוקונדרה שמעה מידידה, וברשעותה עיוותה אותם כאילו שמדובר בקפטן קונינגטון, יתכן שהאומלל הזה עוד לא היה מת לגמרי כאשר נקבר כאן).

הקרב הסופי: נדמה לאלאריס, שרעשים רחוקים ונביחה של כלבים עולה אי-שם מתוך המפלסים התחתונים; אלא שבעוד היא ניצבת רועדת בגשם, ובוהה בתערובת של גועל ותחושת רווחה בפגר הנפוח בבור, נשמע קול – מקרקר וצרוד, אולם הקרקורים שלו הם מילים בעלות משמעות; מתריסות, כעוסות ולועגות.
בפתח הקריפט עומד יצור מפחיד, פניו ירוקים ופחוסים, עם לחיים תפוחות ולחות, שער כתום-אפרפר; שני ניבים עולים מהשפה התחתונה, האף שקוע והעיניים צהבהבות עגולות, מעט בולטות. אלא שלא אנושי כאשר יהיה, היצור נראה תבוני בהרבה מזוללי העצמות, ומאיים בהרבה; הוא עטוי בשיריון עור משובח מסוג שאלאריס לא ראתה מעולם, חלקלק ובוהק באורח מוזר; החרב שלו ארוכה ומגולפת בצורה מפחידה, אולם באורח שברור שיצר אותה חשל מומחה, כנראה לא אנושי; והמילים שלו, כאמור, הגם שהיא לא מבינה אף אחת מהן, מלאות הבעה ומשמעות.
היצור צועק משהו כמו "גאהוו, קרווקאר וואאאבוט!" ומשליך לעברה משהו שמתגלגל על הבוץ ביניהם; מה שהוא השליך זה שרידים של אותה אבקה קינמונית דוחה שהתפוצצה בכלא; הוא אומר משהו כעוס, ומחווה בחרב שלו, משהו שנראה כמו ספק גרסה לא אנושית ולעגנית של הצדעת אביר לאויבו, וספק מחווה של אציל שרואה מול עיניו חזיר בר גדול, או סוג אחר של ציד מרתק. לשווא, אלאריס מנסה להחזיר במחווה שתבהיר שאין לה קשר לאבקה הזו. היצור מכסה את עצמו בהילה טעונה חשמלית, ומחווה בחרבו לעבר האדים למעלה; ואלו מתחיל לזמזם בזמזום חשמלי מסוכן מעל ראשה של אלאריס.
בשלב ראשון בקרב, אלאריס נדרשת לנצל את כל הזריזות שלה כדי להתחמק מהברקים (לחש של Call lightning) שבאים מלמעלה. וגרוע יותר מזה, כאשר הברק מכה בקרקע, אחד המבריחים המתים מתרומם בכבדות, ומתחיל לדדות בעקבות אלאריס בתור זומבי מדיף קיטור (קומבינציה של לחש טבע ומוות, שנראית כמעט בלתי נתפסת במושגים של קסם אנושי). אלאריס משיבה מלחמה, וממטירה חיצים על ההילה החשמלית של היריב מטיל האימה, עד שהיא נשברת והריכוז שלו בלחש קריאת הברקים נשבר.
בשלב זה, היצור נסוג לאחור ופולט קריאה גרונית רמה, שמזמנת עדה שלמה של זוללי עצמות, שמגיחים מכל עבר מבין המצבות והבורות הפעורים; חלקם יורים חיצים; חלקם משתמשים במגיני עץ רחבים ובאלות עצם; והאחרים בכלי נשק כבדים יותר, דו-ידניים. אלאריס משיבה בלחש של קריאה, שמזמן להקת עורבים שתוקפים את היצורים הקטנים והלחים מכל העברים, פוגעים בהם ומאיטים אותם, באורח שהופך אותם לקורבן נוח למדי לחיצים שלה; באורח כזה, שני התוקפים בעלי הנשק הדו-ידני קורסים לפני שהם מספיקים להגיע עליהם; ובשלב שני, אלאריס מבצעת קפיצה מהירה לאחור (Disengage), שמרחיקה אותה מהתוקפים עם המגינים, כך שאחד הפירים הפעורים והבוציים מפריד ביניהם.
דווקא אז, כאשר רוב זוללי העצמות (למעט הקשתים), כבר נפל, ולחש העורבים שלה מתפוגג, נראה שבבת אחת, הקרב מתהפך; אלאריס חשה נגיעה, כמעט עדינה, בכתפה מאחור, רק שהאצבעות אפורות ורקובות. כשהיא מסתובבת, היא מוצאת את עצמה בוהה הישר בפניו המתים של החשב הנפוח מרקבון, שהתרומם מהקבר כשכולו מבעבע ומדיף קיטור מצחין; פני הגולגולת הרקובים שלו מגרגרים לעברה, וגורמים לה להפליט צרחת אימה. לרוע מזלה, הזומבי הנפוח מקיטור נדבק אליה, באורח שלא מאפשר לה להשתמש בקשת, ובין לבין מצליח לנשוך אותה בנשיכה מזעזעת, מזיקה מאד ונגועה במחלה (בפועל, גלגול ההצלה של אלאריס הצליח למנוע את רוב האפקטים המיוחדים של הנשיכה, אבל הנזק עדיין היה גבוה). כדי לשרוד, אלאריס הולמת בפראות בחרב שלה, ומטילה לחשי הגנה, אבל התקפות החרב, הגם ששתיים מהן היו מכוונות ופגעו היטב,חלשות מכדי להסב ליצור נזק משמעותי מדי.
רק לאחר מספר סיבובים שהפכו לסיוט, כאשר אלמלא לחש ההגנה של אלאריס, היה סיכוי מצויין לכך שהיא היתה מוכרעת, היא מצליחה לגייס די אנרגיה לקפיצה מהירה נוספת אחורה (טכנית: ה-cooldown הארוך של יכולת ה-disengage שלה נגמר סוף-סוף), שמחזירה לה את היכולת לירות ביצור האיטי, המגרגר וזב הרימות שמדשדש אחריה. זמן קצר לאחר מכן, שבה עליה גם היכולת לזמן ענן עורבים נוסף, שמסייע לה להכריע הן את הקשתים והן את הזומבי הנפוח המזעזע.

בינתיים, קולות הקרב מלמטה הולכים ומתקרבים; עולים קולות של מספר גברים ואישה, וכן של כלבי תקיפה, לצד הצווחות של זוללי העצמות, שככל הנראה מפסידים בקרב. מישהו מחלק הוראות; ונדמה לאלאריס שכלב-זאב גדול וכסוף-אפור חולף כמו צל בין המצבות, נוחת על זולל עצמות צווח וקורע אותו לגזרים.
היצור המפלצתי משמיע קריאת אכזבה מתגלגלת, ומגביה את ידו, יוצר הבזק חשמלי מסיבי שהולך ומתגבש למעין חנית גדולה. בלחש איטי, הוא מאריך את החנית ומכוון אותה להטלה רבת עוצמה, שנראית כאילו היא יכולה לשפד את אלאריס בחבטה אחת. אלאריס משתמשת בעורבים שלה כדי להסיח את דעתו של היצור ולהפריע לו לכוון, ומזנקת הצידה כדי להתחמק מההטלה, מה שמצליח חלקית, וגורם לה להפגע פגיעה חלשה בהרבה, רק מן ההבזקים החשמליים שמקיפים את החנית, ולא ממנה עצמה (מה שיכול היה, במקרה רע במיוחד, להרוג אותה במכה אחת, גם אם היתה בריאה לגמרי).

ואז, כאשר המתקפה המוחצת שלו לא השיגה את המטרה, והקולות של הקרב מלמטה הולכים ומתקרבים, היצור אומר משהו חצי מגחך בשפה המוזרה שלו, כאילו הוא מודה בתבוסה, מפיל צרור גדול לפני רגליו, ונסוג לתוך הקריפט בהבזק ירוק ארסי אחרון.

סיום: האנשים שלחמו בזוללי העצמות מגיעים סוף-סוף, אולם בלא שהספיקו לראות את היצור המאיים; מי שמוביל אותם, הוא גבר מעט שמן בשנות העמידה המוקדמות, אוחז מטה ביד אחת וחרב ביד שניה; איתו נמצאת אישה בשנות הארבעים שלה, עם שיריון מתכת קל, חרב ולפיד בוער – שמזהה את עצמה כאלכנסדרה קרופטון, לשעבר בת חסותו של קפטן קונינגטון ("אביך היה נדיב מאד כלפי, כאשר לא היה לי כסף ולא איש בעולם לפנות אליו"), שמשמשת כיום כמעין מרפאה או עשבונאית ברובע עין החתול. הברנש העגול מלווה בשניים או שלושה כלבי זאב מאיימים- אבל אף אחד מהם לא מרשים וגדול כמו הכלב שאלאריס חושבת שראתה לרגע קודם לכן.
דקה לאחר מכן, מצטרפים שני גברים נוספים וחמושים, שאלאריס מזהה כחובל ורב המלחים מהצוות של אביה.
משלחת החילוץ, כשעולה כנראה כי הוזעקה בידי מר וונטוורת', נתקלת באלאריס ספוגת מים ודם, שניצבת בין הקברים הפתוחים, שערה פרוע, לצד כל השרידים של זוללי העצמות, המבריחים המתים והזומבים המפורקים. מנהיג המשלחת, אומנם, מכריז עליה חגיגית ורשמית בתור המטורפת הגדולה ביותר שראה בעשרים השנים האחרונות; ולעומת זאת, מיס קרופטון לבבית בהרבה, כמעט מחבקת אותה (מתייחסת אליה יותר כ'ילדה מסכנה שעברה גהינום שלם'), וטוענת כי היא זקוקה בדחיפות לאמבטיה, מרק חם ותרופות מחזקות. המלחים, לעומת זאת, נראים כמי שהתרשמו מאד מ"הבת של הקפטן". אלאריס מוסרת לחבורה דיווח מהיר, מעט נסער ומגומגם של רוב מה שארע, אולם חיפוש בתוך המבוא לקריפט לא מעלה שום זכר ליצור. לעומת זאת, אלאריס מזהה עקבות, שמעידות שחבורה נוספת של זוללי עצמות הצטרפה אליו; ואם לא די בזה, חיכתה לו בהמת רכב שלפי העקבות שלה, נראית כמו קרפדת מערות ענקית מסוג מסויים. אלאריס מחליטה, כנראה בחוכמה, שעדיף לא להעמיק לתוך המנהרות מתחת לקריפט כדי לחפש אותו.
בצרור שהשליך לה (מה שנראה כמו חלק מסוג של קוד לוחמים או כללי משחק מוזרים), היא מוצאת עורות מבריקים וחלקלקים, באיכות גבוהה, שכנראה נלקחו מסוג של קרפדת מערות או קרפדת קיטור ענקית, ויכולים לשמש חומר גלם לשיריון עור משובח וחזק במיוחד, כמו שעטה היצור עצמו. אלאריס מחליטה, תחת זאת, לרדת עם חבורת המצילים הנסערת לעבר רובע עין החתול, בדרכה אל אמבטיה חמה, מרק ומנוחה. לאחר דברים ששמעה מראש המשלחת, אלאריס מחליטה כיצד להתנקם בלאוקונדרה באורח הכואב והאכזרי ביותר: לשלוח את המכתב שכתבה לה, עם התיאור על הקפטן שנקבר חי, הישר לפורטסמות' הזקן, בתקווה מבוססת למדי שיקרא לנורמן בלק ויתשאל אותו בעניין. אמנם, ספק גדול אם בלק ינזק מהסיפור – מעמדו בתאגיד חזק הרבה יותר מדי; אולם מצד שני, נורמן בלק בוודאי לא ישמח לשמוע, שלאוקונדרה חשפה, מתוך גחמה אישית שלה, את המקום והדרך בה הוא נפטר מ'אסירים לא רשמיים' במרתפים שלו (וכנראה לאחר שבן-דודו הצעיר שמקורב אליה, פטפט בפניה על מה שלא היה צריך לפטפט). במילים אחרות; לאוקונדרה בצרות; אפילו צרות צרורות.
וטיזר קטן להרצה הבאה: אלאריס שומעת מן החובל של אביה פרטים על הפגישה האחרונה שלהם, שבה קפטן קונינגטון, שמעולם לא היה אדוק במיוחד, דיבר על עליה לרגל שהוא מתכנן למנזר נורת'קרוס שבלב ה-West Downs (אלאריס זוכרת יפה את השם הזה, בגלל חליפת המכתבים שמצאה אצל הדריידר, שנוהלה בינו לבין משתף פעולה שלו בתוך המנזר). כמו כן, קפטן קונינגטון נראה מעט לחוץ, ואמר משהו מוזר על כך שהוא מחפש נפח מסויים, כדי שיחשל עבורו פעמון, מה שנשמע לחובל מוזר, אבל מטבע הדברים הוא לא התערב. למרות קצה החוט הכפול שמוליך אל המנזר ההוא, אלאריס בוחרת לעקב את צאתה לשם, ולנסות תחילה לבדוק מה קרה לקאליסטה, נתיב חקירה שאמור להוביל אותה לעבר אחוזתו של לורד ג'ון אינגראם.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.