הקמפיין
של אלאריס קונינגטון (Allaryce Koningtone)
ספר
ראשון: כנפיים שחורות
פרק IV: The
Devil Unchained
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
אינטרו: התגלית הלא נעימה ב'כלב המילל'
כאשר אלאריס חוזרת לכיוון פונדק 'הכלב המילל' בחברת הפונדקאי סדריק, מיס קרופטון
ושני המלחים הבכירים מהצוות של אביה, היא שומעת בפרוטרוט (אגב שהחבורה מתווכחת
בינה לבינה, והפונדקאי נוזף בה שהיא המטורפת הפזיזה ביותר שראה מימיו) את סיפור
השיחה האחרונה בין אביה לבין החובל הראשון שלו. מסתבר שקפטן קונינגטון, הגם שלא
היה מעולם אדם אדוק (אם כי המלחים מדגישים כי תמיד כיבד את אל הים כראוי – אף אחד
לא היה מפליג עם קפטן שלא היה עושה זאת), הודיע כי הוא הולך למסע עליה לרגל למנזר
הגדול בנורת'קרוס; ובין היתר פלט משהו שנדמה לחובל מוזר: שהוא מחפש נפח, שיצור או
יחשל עבורו פעמון (ועוד משהו שקשור בערפל שהחובל לא הבין).
זה נשמע לחובל מוזר, אבל הוא לא התערב; ורוב השיחה עסקה בכל-זאת בעניינים הרגילים
של תכנון ההפלגה הבאה. מחיבור הדברים של החובל עם הערות שמוסיפה מיס קרופטון
(שמספרת אגב כך כי היתה בת חסותו של אביה של אלאריס והפליגה עימו לפני שנים רבות,
והוא דאג לה בתקופה שלא היה לה אף אחד ולא כסף משל עצמה), מסתבר כי לפי הזמן הקצר
מאד שחלף בין השיחה ההיא לערב בו חזר הקפטן לעיר ונאסר, הוא מעולם לא הגיע
לנורת'קרוס; מישהו, או משהו, עצר אותו בדרך והפחיד אותו באורח כזה שהוא שב במהירות
על עקבותיו, בניגוד למנהגו הרגיל, לא עצר לביקור אצל מיס קרופטון, וניסה, כשהוא
אחוז בהלה, לקחת את אלאריס ולהמלט מהעיר – ובדיוק אז נעצר בידי נורמן בלק והבריונים
שלו.
המלחים מעירים, שרק מעט מאד דברים היו
מסוגלים להפחיד את הקפטן, בוודאי בדרך כזו; ומזכירים התקלויות מפחידות עם מפלצת
ימית מזעזעת, שבה הקפטן נותר קר רוח והוביל את הספינה למקום מבטחים.
בין לבין, החבורה מגיעה לפונדק של סדריק
ומגלה מיד שמשהו לא בסדר. הצוות של סדריק נרעש ומבוהל, ומסבר כי אשר סדריק ומיס
קרופטון עמדו בראש משלחת החילוץ שעלתה לבית הקברות העתיק לחפש את אלאריס, אנשי
התאגיד פשטו על הפונדק ולקחו את הארולד המעולף. המשרתים בפונדק מספרים שהמדריך
הראשי, מר קרטר, עמד בכבודו ובעצמו בראש אנשי התאגיד, והם היו מנומסים, אבל תקיפים
מאד; והם חיפשו גם את אלאריס.
מר קרטר הותיר מכתב עבור אלאריס, שמפציר
בה, בשמו ובשם מר פורטסמות', לחזור לעיר מהר ככל האפשר; ולא רק בגלל הצו שהוציאו,
מתוך דאגה כנה לבטחונה, אלא משום שהעניינים מדרדרים במהירות וה-Countryside הופך
מסוכן מאד, ולא רק בגלל השערוריה בדמות להקות הזאבים שפשטו סמוך כל-כך לווסטמור,
לראשונה מזה עשרות שנים. פורטסמות' וקרטר חוששים כי "אלאריס תיפול, שלא
בטובתה, קורבן למזימה מרושעת כנגד התאגיד שלנו". כמו כן, קרטר מסביר כי בתור
המדריך הראשי בתאגיד, הוא חש אחריות אישית לגורלו של הארולד הצעיר, ולכן נטל אותו
כדי שהוא יקבל טיפול מאחד המרפאים הטובים ביותר בוואטרוויל, אליו שולחים גם את בת
דודתו קרימהילד (כך שלמעשה התאגיד מוציא את שניהם במהירות מהמחוז, לעבר בירת חבל
המערב). כמו כן, מוזכר במכתב כי נשיא התאגיד קיצר את חופשתו, יגיע בקרוב בחזרה
לווסטמור, ובוודאי ירצה לראות את אלאריס מיד עם שובו.
הפונדקאי סדריק מזהיר את אלאריס, שאם
'תחזור לכלוב הזהב' היא תתקשה מאד להחלץ ממנו הפעם. כמו כן, הוא מלגלג על המלחים,
שמציעים להבריח את אלאריס בהפלגה דרך הים. לשיטתו, התאגיד יצפה למהלך הזה, והפונדק
עצמו כבר תחת מעקב, זה ברור; מה גם שנראה כאילו העקבות בסיפור הזה מוליכות לא לאגם
ולים שמעבר לו, אלא עמוק לתוך היבשה.
אלאריס שולחת בסופו של דבר מכתב תשובה
מנומס ומתחמק למר פורטסמות', שבו בין היתר היא כותבת לו על מעלליה של לאוקונדרה,
ועל הדרך בה פיתתה אותה להגיע לבית הקברות העתיק, בטענה שנורמן בלק קבר שם את אביה
בעודו בחיים. לאלאריס אין שום אשליה שמישהו יאמין להאשמות כנגד בלק; למעשה, היא
מתכננת ליידע בעקיפין את נורמן בלק על כך שלאוקונדרה פטפטה על דברים שהוא מאד לא
רוצה שיפטפטו עליהם – כך שהפעם תהיה זו לאוקונדרה שתסתבך עם אותו פסיכופת אכזרי
וחסר מעצורים.
בסופו של דבר, אלאריס – שכאמור החליטה לתת
קדימות לנסיון לחקור מה קרה לקאליסטה ולנסות לחלץ אותה, מקבלת את העצה של סדריק
לצאת מהפונדק בחשאי ובתחפושת (כאשר היציאה עצמה תעשה בהחבא, בין שקי תבואה שסדריק
מוביל בעגלה שלו), כאשר התחנה הראשונה שלה יהיה פונדק 'אפון הזהב' שבוילומר הקטנה,
באיזור ה-Twin Willows.
לא רק שסביר מאד להניח שאביה של אלאריס עבר שם במסעו המבוהל חזרה לווסטמור, אלא
שהפונדק הזה הוא אחד המקומות שלורד ג'ון הצעיר, אחיה הקטן, האלים וההולל של
קאליסטה נוהג לשתות בו מפעם לפעם (אלאריס זוכרת שכבר שמעה שהוא תמיד יעץ לאביו
לנהוג בקאליסטה ביד קשה). סדריק שמע, שמחר בערב תערך מעין מסיבה בפונדק ההוא, בו
ינכחו הנכבדים של וילומר הקטנה; ומאחר וג'ון הצעיר מיודד למדי עם ראש הכפר ואשתו
(הזוג אמברווד), ישנו סיכוי מסויים שגם הוא ינכח שם. סדריק מזהיר אותה, שהפונדקאי
של 'אפון הזהב', מר וילובי, נראה כג'נטלמן ידידותי, והוא אכן איש שיחה נעים אבל
רצוי מאד לא לבטוח בו יתר על המידה.
וכך, אלאריס יוצאת בהסתר מ'הכלב המילל',
בדמותה של ההרפתקנית הבת-בלי שם אלה, שכבר עטתה עליה בעבר, כשהיא חבויה בין שקי
תבואה ומצרכים דומים. לאחר שעות ארוכות של הטלטלות בדרכים צדדיות, אלאריס מגיעה
סוף-סוף אל דרך המלך, ורואה מול עיניה את ווילומר הקטנה והעשירה מצד אחד, ואת
ווילומר הגדולה והעניה בהרבה מהצד האחר.
חלק א': למרי היה טלה גדול (Mary’s not-that-little lamb)
ההרפתקאה נפתחת בתיאור של דרך המלך הריקה
ואפופת הצללים, שחולפת ממש על צלע הגבעה, כאשר הגדרות המטופחות של ווילומר קטנה
מעליה, והבתים הצפופים והדחוקים של ווילומר גדולה מתחתיה; ואילו מעל ווילומר
הקטנה, חבוי בערפילים, נמצא החלק העליון והמיוער של הגבעה, כאשר האבנים הענקיות
במרכזן צמחה פעם 'גברת ערבה" נחבאות כמעט לגמרי בערפל ובעלטה.
הפונדק של מר וילובי ניצב ממש בתווך, כאשר חזיתו המוארת פונה אל וילומר הקטנה,
ואילו אחוריו, עם המפלס התחתון של הוצאת האשפה, דלתות המשרתים וכ"ו, פונות אל
וילומר הגדולה. אורות רבים דולקים בקומה התחתונה, ומוסיקה כפרית עליזה מתנגנת, אות
שהמסיבה כבר בעיצומה.
מר וילובי מקדם את אלאריס בחיוך, אולם אין
לו זמן רב מדי אליה, משום שהאורחים שלו נכבדים מאד ותובעניים מאד; הוא לא שוכח
לדרוש תשלום נכבד מאד מראש, כי מאחורי חיוכו הנעים ומילות הנימוסין שלו, הוא מבהיר
היטב שמדובר ב'עסק מהוגן', ובמיוחד הלילה, הוא לא מתכוון להתעסק עם נוודים שהפרוטה
אינה בכיסם. לאחר שאלאריס משלמת בלי ויכוח, הוא מסכים להשכיר לה חדר ללילה, בתוספת
ארוחת ערב ובוקר, והיא מובלת לשולחן צדדי, שמאפשר לה תצפית טובה מאד על החגיגה
במרכז אולם השתיה.
נראה, כאילו הנכבדים של וילומר הקטנה
נאספו כולם, למה שנראה חגיגת יום הולדת לבנו הבכור ויורשו של מר אמברווד; מלבד חתן
השמחה עם ארשת הרצינות הקרתנית המגוחכת, הוריו ואחותו, נמצאים שם כמה וכמה נכבדים
אחרים, כולם לבושים בהידור כפרי מיושן; בין היתר גבירה צדקנית מאד, עם כובע ענקי
שנראה כניגוד מוחלט של פניה הכמושים; והאחים החוואים טום וברט ת'רילמן, ברנשים
עצומים לגודל ולרוחב, שזוללים בכל פה מתבשיל הכבש שעל השולחן, ולא מתביישים לנגב
בשרוול ולגהק; וזאת בלא להזכיר את אחותם וילהלמינה, שלא נופלת מהם לא בגודל ולא
ב'נימוסי השולחן'.
את התמונה משלימים בארד מבוגר ומכובד
למראה, עם שיער כסוף וארשת עגומה במקצת, שנאלץ לשעשע את האורחים בנגינה; מר וילובי
שמכרכר מסביב בחיוך רחב, והנערה המגישה שלו אסטליס; צעירה גבוהה ונאה מאד, עם שיער
כהה ופנים חיוורות, שמטורטרת כל העת, סופגת עלבונות ועקיצות הן מהאורחים והן
מהמעסיק שלה.
מפעם לפעם, היא מזדמנת גם לשולחן של
אלאריס ומגישה לה במהירות, ובפרצוף די ממורמר וחמוץ. אלאריס, בעיקר לאחר שהיא
שומעת מהבדיחות שעפות סביב שאסטליס באה משבט הרועים של ג'ורסווראק, רומזת לה שהיא
רוצה לשוחח, ושזה ישתלם לה. אסטליס נוהגת בה באורח חמוץ מאד, ורוטנת שאין לה זמן
כרגע.
המסיבה הכפרית היא אכן אחד האירועים
הקרתניים והמגוחכים ביותר שאלאריס ראתה מזה זמן רב. המסובים מתבדחים על נסיונה של
גבירה צדקנית מווסטמור לשכנע אותם לסייע לה בהקמת בית מחסה ליתומים, משום שהם 'לא
רוצים עוד גנבים וקבצנים קטנים אצלהם בסביבה'.
החוואים המגודלים מגדפים וזוללים לחליפין, כאשר הם מטרטרים את אסטליס להביא
תוספות, שתיה ורוטב, ומקטרים על האוכל ("כבש בשבוע שעבר, כבש מחורבן הערב,
ועוד עם הפרצוף החמוץ של זו בתור תוספת. עוד יין, רועה קטנה!"). וילהלמינה
נוטה לנהוג באסטליס באורח מפוייס מעט יותר ("מסכנה קטנה, תן לה ללכת. 'תה לא
רואה שמיס פולר ביקשה אותה כבר פעמיים?), ומוסיפה עקיצה גסה ("היא מהרועים
האלו, זוכר? אולי היו לה... רגשות עדינים לתבשיל שלנו"), אגב שהיא מנגבת את
הפה בשרוול ברעש, ממש זמן קצר לאחר שמר אמברווד משבח שוב ושוב את 'התרבות והמנהגים
המיושבים של בני האי הנאצל שלנו'.
בהמשך, שיחת הרכילות עוברת לנושא מעניין
בהרבה עבור אלאריס – אחוזת אינגראם והמתרחש בה. מבין הקשקושים, אלאריס שולה כמה
פריטי מידע מעניינים. חלקם לא לגמרי חדשים, כגון כמות החובות הרבה שצבר לורד
אינגראם, בין היתר, גם באשמת בנו ההולל; אבל מעבר לזה, יש רמזים על דברים מוזרים
שקורים באחוזה; וגם בדיחות על האירוסין של קאליסטה ('סוסת פרא שכמוה') – מה שמוביל
לדיון על אמצעי חינוך לנשים, כאשר הנוכחים מביעים את דעותיהם הלא-ממש-מלומדות.
(הגברת הזקנה קובלת על מיני גישות ליברליות נוראות שפשטו מהידרקרון; טום נוהם
ששיטת החינוך הטובה ביותר היא פליקים, אבל משתתק כאשר וילהלמינה נוהמת שבבית שלהם,
היא זו שנותנת ת'פליקים, וכדאי לו לא לשכוח את זה).
ההזדמנות של אלאריס לחטט, מגיעה מעט מאוחר
יותר, כאשר מר אמברווד משתיק את הנוכחים, משום שבנו-יקירו רוצה לשאת נאום חגיגי.
אמברווד הצעיר, כולו סמוק ממשקה, קופץ על השולחן ומתחיל לשאת את אחד הנאומים
הארכניים, הקרתניים והמטופשים ביותר שאלאריס שמעה אי-פעם, אם כי במרכזו עוד פריט
מעניין – הזוג אמברווד מנסים לסדר, דרך לורד אינגראם, תואר אצולה זוטר לבנם
ויורשם, והוא כמובן נפוח מגאווה על זה.
מאחר וכרגע אין צורך בנגינה, הבארד זוכה להפסקה קצרה, וגם אסטליס חומקת אל המטבח
(לא לפני שוילובי גוער בו בכעס, כאשר הוא מנסה לנגוס בפשטידה. הוא מנהל עסק מהוגן,
והבארד צריך לאכול אך ורק במטבח, עם המשרתים; לא בנוכחות האורחים הנכבדים). אלאריס
מנצלת את המהומה וחומקת בעקבותיהם.
כאשר היא מתקרבת אל המטבח, היא שומעת
מנגינה חלשה ונוגעת ללב, שלמעשה מכילה קסם שמתחיל לגרום לה לחוש חמימה, רומנטית
ומעט מסוחררת; אבל היא מתגברת עליו מהר למדי, ממש כפי במטבח עצמו, אסטליס מתגברת
עליו, נוהמת בזעם וחשה החוצה, חמוצה מתמיד וממלמלת משהו בלתי מחמיא בעליל. במטבח,
אלאריס מוצאת את הבארד הנבוך, מנגב את תבשיל העגבניות שנמרח על פרצופו, וממלמל
משהו על אי הבנה מצערת.
אלאריס חשה שהפנים שלו מוכרות לה, ובסופו של דבר נזכרת שהוא היה נוהג להופיע לא
מעט באחוזה של בני אינגראם. אבל משיחה איתו (אלאריס נאלצת לשמן את הבארד במעט כסף,
כדי שיפצה את פיו מאחר והוא 'בעל עקרונות של ג'נטלמן, ויש לו עקרון שלא לדבר סרה
ולא ללכת רכיל; רק אחרי שקיבל כמה וכמה מטבעות, הוא מוכן להתפשר 'לא בגלל הכסף
המזוהם, חלילה. רק כדי לא לאכזב עלמה נאה כמוך').
מסתבר לאלאריס, שהבארד פוטר וסולק מהאחוזה
לפני כשנה, הוא טוען שכך התחמקו מלשלם לו על שתי הופעות שלו, אם כי יש רמזים לכך
שמישהו 'פירש לא נכון' משהו שעשה. יש לו הרבה דברים רעים להגיד על לורד אינגראם,
ובעיקר על בנו ויורשו; ובעיקר הוא מרחם על עצמו על כך כי ירד מנכסיו ומעמדו, והוא
נאלץ לשעשע חבורת כפריים בורים שעסוקה בלגהק ולנגב את הפה בשרוול.
מסתבר, שהבארד לא יודע הרבה על מה שקרה
לאחרונה באחוזה; אבל הגיעו אליו שמועות על דברים מוזרים, ועל כך כי לורד אינגראם,
כנראה בעצת בנו, נהג באורח שערורייתי ופיטר את רוב המשרתים הותיקים, כולל שניים או
שלושה ששירתו שם עשרות שנים, והספיקו לשרת גם את אביו של לורד אינגראם הנוכחי (לפי
קוד הההתנהגות ההידרוסטי, מדובר אכן בהתנהגות יותר מלא הולמת גרידא). נדמה לבארד,
שאחד המפוטרים, הנפח הזקן ווטקינס, עבר לגור אצל שארי משפחה בפאתי וילומר הגדולה;
אבל הוא לא יודע הרבה, כי "הזקן מעולם לא חיבב אותו, משום-מה".
(אלאריס לא לוחצת בנקודה הזו, ודוחה את העניין למאוחר יותר- דבר שהיא עתידה להתחרט
עליו בהמשך אותו ערב רב-מאורעות).
בין לבין, ממשיך הנאום הקרתני מהאולם
("הורי הנכבדים, רעי היקרים, מעולם לא הסתרתי את העובדה כי אני מבקש לעצמי
מיצוי נאות של כישורי, המובילים בהכרח כלפי מעלה בסולם החברתי" ו"ומאחר
וכולם אנשים מהוגנים, מיושבים בדעתם, ובעלי כבוד רב לסדר הטבעי-" אמירה שנקטעת
בגיהוק של מיס ת'רילמן, ובויכוח שפורץ בין שני אחיה, מה הדרך הטובה ביותר לטפל
בנתח ברווז – האם לשלוק אותו במים רותחים, או שמא לצלות אותו במחבת עד
שיזהיב").
הבארד מזהיר את אלאריס כי ג'ון הצעיר הוא
פרא אדם מהסוג הגרוע ביותר, ומתרועע עם כמה טיפוסים גרועים עוד יותר ממנו; דווקא
את קאליסטה הוא חיבב ("יצור חביב למדי, גם אם נשי הרבה פחות מכפי שהיה ראוי
לבעלת פנים מתוקות כשלה; עשינו יחד תעלול אחד או שניים בשנים עברו, כאשר המקום
כולו היה מסביר פנים הרבה יותר מכפי שהוא כיום").
השיחה בין אלאריס לבארד נקטעת, כאשר היא שומעת
את מר וילובי מתקרב למטבח, כשהוא גוער קשות ובקול כעוס מאד באסטליס. וילובי, בקול
שאלאריס מזהה פחד מהול בו, גוער באסטליס ששכחה שוב לנעול את המחסן, והוא נשמע
מפוחד מאד- ומאיים מאד- מה יקרה אם מישהו יעז לחטט שם בגלל הרשלנות שלה,
ו"יגנוב את החפצים שלו"). וילובי סונט באסטליס שהיא ילדת רועים בת-בלי
שם, שהוא ברוב טובו מעסיק אותה ומשלם לה כסף טוב, בעוד היא כפויית טובה, מתרשלת
וחמוצה תמיד אל אורחיו הנכבדים.
אלאריס מסמנת לבארד לשתוק ומסתתרת במהירות
בקרן זווית, כאשר וילובי מתפרץ פנימה.
"היכן הנוכל הזקן הזה?"
הוא מתחיל לנזוף בבארד שהוא מתמהמה, עוד מעט האורחים ירצו קינוחים ונגינת בלדות
איתם,
("כן-כן, אחת יפה והולמת את המעמד אליו שואף פול הצעיר"); אז, הוא מתחיל
לגעור בבארד בכעס, משום שהוא רואה כתמי עגבניות על הצווארון שלו, ואסטליס מעירה
בלגלוג: "בוודאי שיש לו עגבניות. הוא בארד".
ואז, כאשר וילובי נוזף בשניהם, נשמע קולו
של פול הצעיר:
"ידידים נאמנים, אדונים הגונים ומיושבים בדעתם. במשך עשרים ושש שנים חייתי
איתכם, חלקתי איתכם את דרך החיים המהוגנת, המיושבת והראויה לבני האי המהולל הזה.
אני מחבב אותכם חיבה גדולה, אבל אם תצלח דרכי ואזכה בתואר המגיע לי כל-כך, לא תהיה
לי ברירה אלא לברך את כולכם ב'להתראות'!"
ועוד בטרם דעכה המילה, נשמע קול רעם עצום, ומיד לאחר מכן כל האולם עומד על רגליו,
צועק בהתרגשות ובבהלה, וילובי מפליט 'הו'! משתנק ורץ לשם, ואילו מיס אמברווד צורחת
ומיללת, כאילו בנה גוסס ("בני היקר, אסון! אסון! תביאו רופא, כוהן,
מישהו-")
כאשר אלאריס, שהסתקרנה מהדברים על המחסן
ומבינה שזה הרגע הנכון להתגנב ולחטט, מבזבזת רגע קצר להציץ לאולם, היא רואה את פול
הצעיר יושב על עכוזו בין שברי השולחן והכלים, כשהבעה הלומה ומטומטמת למדי על פניו
(אבל שום פצע ממשי)- מסבר כי ברוב התלהבות על התואר שלו החווה קפיצה, והשולחן הישן
לא עמד בכך ונשבר לשניים מתחת לרגליו. וילובי אחוז היסטריה, צורח על אסטליס; ואילו
טום, ברט ווילהלמינה ת'רילמן עומדים וגועים שלושתם בצחוק פרוע.
אלאריס יורדת חרישית במדרגות של המרתף (אם
כי נוכח המהומה באולם, גם טרול היה מצליח להתגנב פנימה בלא שיבחינו בו), מפצחת
במהירות את המנעול הפרימטיבי, (ובגלגול כזה שמאפשר לה להחזיר אותו למקומו באורח
שקשה מאד, אם בכלל, להבחין שמישהו התעסק בו).
היא מחטטת במרתף החשוך בין הנקניקים,
החביות והשקים של המצרכים, ובסופו של דבר מוצאת ארון נסתר למדי, נעול במנעול מעט
יותר מתוחכם, שגם אותו היא מצליחה לפצח די בקלות. בפנים, היא מוצאת צרור כסף נכבד,
שהיא מחליטה לא לגעת בו; חליפה וסט ביגוד ישן למדי של ג'נטלמן, עם סמל רקום של דובדבן
וכנפיים כחולות, שמוכר לה מהיכן שהוא, אבל היא לא בטוחה מהיכן, שני קנקנים מוזרים
עם חומר כהה שנראה כמו שרף מיוחד, שנותן ריח מאד חזק כאשר היא בוחנת אותו- ושלוש
תיבות, מלאות במכתבים חדשים וישנים, שעד מהרה מתחילים לעניין אותה מאד. מר וילובי,
כמסתבר, הוא מתעד כמעט כפייתי של מכתבים – גם כאלו שקיבל, וגם טיוטות של מכתבים
שלו עצמו עם תיקונים ומחיקות; ועד מהרה, אלאריס לומדת עליו לא מעט, וככל שהיא
קוראת יותר, כך היא מחבבת אותו פחות ופחות.
מהמכתבים מסתבר, שמר וילובי היה, לפני
שנים, סגן מנהל של בית-ספר לבנות, בבעלות ומימון המנזר של נורת'קרוס, והכוהן הראשי
שלו, האב מיזלי-ברינגטון (הענף השני של בני מיזלי-קונינגטון, שאלאריס מסוקרנת
ומוטרדת בשאלה, מדוע שמם השני דומה לשם משפחתה). מהמכתבים עולה, פשוטו כמשמעו, כי
הוא ניהל רומן אסור עם תלמידה בשם מיס מארי לאמבטון, שאביה היה אדם אלים שהכה אותה
לעיתים קרובות. מר וילובי כבש את הנערה הפשוטה, וככל הנראה גם נאה מאד, בהבטחות
מתקתקות על העתיד- אבל הדברים הסתבכו, כאשר הוא הכניס אותה להריון.
הסיום היה טרגי; וילובי התכחש למיס
לאמפטון, הגם שהתחננה בפניו לעזרה, משום שהיא מפוחדת, בלא כסף, והיא מפחדת מאד ממה
שיעשה לה אביה ברגע שיגלה: מסתבר, שאביה עשה עסקה מטונפת עם ברנש בשם ביל הוגר,
בריון ענק שישב שנים בכלא (היא מספרת, שהוא כל-כך אלים ומכוער, עד שהוא מזכיר לה
את הגנולים עליהם שמעה מהסיפורים של סבתא שלה). ביל הוגר חשק ברשיון חכירה לטחנה
שנמצאת בבעלות המנזר, אולם האב מיזלי דרש הוכחה כי הוא הפך לאגם הגון ומיושב; וכדי
לספק זאת, ביל הוגר ומר לאמפטון עשו עסקה, במסגרתה אמור היה הפושע המגודל להתחתן
עם מרי (שזוכה מצד כולם ליחס של סחורה); אבל אך ברור ששניהם יגיבו באורח קשה מאד
להריון הלא מתוכנן, שעתיד להרוס להם את התוכניות.
בסופו של דבר, מרי לאמבטון האומלל התאבדה; ומר וילובי, בלא בושה, מגן על שמו
ובמכתבים לאב מיזלי משמיץ את הנפטרת, מאחורי מסווה צדקני מאוס ("אכן, עקרון
גדול הוא לי שלא לדבר סרה במי שאיננו עימנו עוד, ובכל זאת-"). וילובי טוען,
בלא בושה, שמרי היתה מופקרת שניסתה לפתות אותו, וחטאו היחיד הוא שהיה רך מדי
כלפיה. נראה, שנוכח ידידותו עם האב מיזלי, הוא היא מצליח לצאת מהפרשה בלא יותר
מנזיפה, אלמלא פועלו של איש משמר בשם קפטן סטיל, שוילובי מתאר בברנש מוזנח ושתוי,
שסולק בעבר מצבא הוד-מלכותו בגין חרפה כלשהי. נראה, שקפטן סטיל ידע את האמת, והפך
עולמות כדי להפליל את וילובי. בסופו של דבר, הוא לא ממש הצליח, אבל מיזלי הזקן
השעה את וילובי מתפקידו, כמעין פשרה, והודיע לו שעליו לעזוב את נורת'קרוס למשך
מספר שנים, עד שהעניין ירגע ושמו יטוהר.
התיבות מכילות אין ספור מכתבים בכייניים
שכתב וילובי אל האב מיזלי ("אני בוכה על הנזקים שגרמו נבלים אלו לשמי הטוב,
אבל אין כואב מזה שאיבדתי את חסדך! לו יכולתי לקבל את אמונך וידידותך בלבד, אתה
שאני מחשיב לאבי הרוחני, אות ומופת לחיים מוסריים, לא הייתי פוצה פה על המשרה
שאבדה לי על לא עוול בכפי, בנוסף להכנסה של מאתיים כתרים לשנה, לא פחות!"),
אולם מיזלי הזקן נראה כהולך ומאבד את סבלנותו נוכח ההצקות הבלתי פוסקות, בעיקר
לאחר שוילובי ביאושו עשה טעות, ומתחיל לרמוז לקשריו עם משפחת אינגראם ובעיקר ג'ון
הצעיר ("שלא לאורך זמן יסבול את הדרך בה מתאנים לג'נטלמן ואיש חינוך
מסוגו"), מה שגורם למיזלי להפוך עוין וקר מאד, ותשובותיו הולכות ומתקצרות.
אלאריס מוצאת גם טיוטת מכתב שכתב וילובי
לג'ון אינגראם הצעיר, בה מוזכרת קאליסטה. וילובי כותב בתור 'איש מוסר וחינוך',
שנשים הן מעצם טיבן יצורים מופקרים שהאלים לא חננו אותם במוסר וביושרה של הגברים,
וממליץ לאסור על קאליסטה לשאת חרב – עדיף ליטול את חרבה (שערוריה שכזו!) ולשבור
אותה מול פניה, ואז להשיאה מיד; וכן להרחיקה מנשפים, ובעיקר "מאותה חברה
נוראה ומפונקת שתיארת במכתבך אלי")
אלאריס, שמבינה שמדובר בה, מתאפקת שלא
לרקוע ברגל ולצרוח בזעם, וגומרת בנפשה ללמד את וילובי לקח שלא ישכח לעולם (עניין
שממילא הרהרה בו, לאחר שקראה על מה שעולל למיס לאמפטון).
אלא שהמכתבים בתיבה האחרונה, מלמדים על
תפנית מעניינת, ומסוכנת, בקורותיו של מר וילובי; ביל הוגר, שלא זכה בחכירה שחשק
בה, התיישב אצל אחיו קוני הוגר, שהוא בעל מנסרה בפאתי וילומר גדולה; והשניים החלו
סוחטים באלימות את מר וילובי, מאיימים שיהרסו את שמו, ובהמשך גם שישרפו את הפונדק
שלו. הם טוענים שהוא חב להם חוב בגלל החכירה שאבדה, לפי כל שנות החכירה והרווח
הצפוי, ובחישוב מאד נדיב, ועם ריביות, הם מגיעים לסכום עצום של אלף כתר; הגם
שבנדיבותם הם מוכנים שזה יהיה 'בתשלומים'.
לשווא, וילובי מנסה להעזר בג'ון אינגראם
הצעיר, שמשיב לו בגסות רבה.
"למה בדיוק אתה מערב אותי בצרות
הארורות שלך? אני בקושי מכיר את האחים הוגר, הם לא בליגה ולא במעמד שלי. לא יכול
לעשות כלום בנידון. חוץ מזה, אני זה שהכרחתי אותך לשגול את הפרוצה הקטנה והבכיינית
ההיא?"
מהמכתבים עולה רמז, שמר וילובי יודע משהו על הסתבכות, כנראה אלימה, של ג'ון הצעיר
וידידיו, שקשור ל"משהו שקרה במחסן העצים ההוא", אבל ג'ון כותב שאין שום
הוכחות; בטח לא כנגדו, שהוא ג'נטלמן ויורש ("הרבה מעל הליגה שלך. אתה אל
תתעסק גם איתי, וילובי").
מהמכתבים הכמעט אחרונים, עולה שהאחים הוגר
ממש משעבדים את וילובי, והופכים אותו למאחסן באל-כורחו של כל מיני חפצים, כולל
"שלושת הקנקנים עם השרף המיוחד"; ומסתבר שהם החלו לעבוד בשביל "חברים
חדשים וחזקים, שאין להם סבלנות לזיוני מוח. אם משהו יקרה לקנקנים, והם יחליטו
לגמור עליך, אפילו ביל לא יוכל לעשות שום דבר בנידון"
ואז, מגיע הדבר שאותו חיפשה אלאריס: מר
וילובי דיווח לאחים הוגר, שקפטן קונינגטון הופיע אצלו, מבוהל ומוזר למראה, והלך
בעצמו להיכנשהו- וילובי מנחש, שהוא סר לשעה למעון טילדי (הבית הישן של בני
קונינגטון שנמצא לא הרחק מפאתי וילומר הקטנה). וילובי מדווח, שניסה לשלוח את
אסטליס איתו כדי שתראה להיכן הוא הולך (עולה מהמכתב שאסטליס לא מודעת לעסקים
הצדדיים של וילובי, ובעבור מי הוא עובד כעת, או כך לפחות וילובי חושב), אבל אותה
"ילדה חמוצה ורעה" הצליחה להסתכסך עם הקפטן, והוא לא לקח אותה. האחים
הוגר עונים "אתה אל תתעסק עם טילדי, אם אתה יודע מה טוב בשבילך" ואומרים
שמי שיטפל בנושא הבית הוא אחד בשם "סמל דארקו" (Darko), שהוא אחד שממש לא
כדאי להכעיס אותו.
כמו כן, מהמכתב עולה שהדרך בה "הבני
זונה של מולי השמן" (אנשי התאגיד) אסרו את קפטן קונינגטון נודעה לאחים הוגר,
והם מורים לוילובי לעמוד על המשמר, ולדווח לא רק על אנשי תאגיד, אלא בעיקר על
אלאריס, אם תזדמן אליו; במקרה זה עליו לשלוח אליהם מיד הודעה, אפילו אם זה באמצע
הלילה; וזה בהוראה ישירה של אותו 'דארקו'.
מכתב נוסף שנמצא שם, הוא מהנפח הזקן
ויטקינס, שפוטר זה לא מכבר משירות באחוזת אינגראם, וכנראה שהזדמן אל מר וילובי
וזכה ליחס רע מאד; הנפח מאיים על וילובי, שאם עוד פעם הוא יתייחס אליו כמו לזבל,
הוא יהרוס אותו ("שמע וילובי, אני יודע בדיוק מי ומה אתה, חתיכה של צואת
כלבים שמתחפש לג'נטלמן"), וידאג שאף אחד מ"האפסים הנפוחים" מוילומר
קטנה לא ידרוך אצלו בפונדק עוד לעולם.
ממה שאלאריס מבינה, וילובי שרבט תשובה ולא
שלח אותה, ובסופו של דבר שלח הודעה אל האחים הוגר, שהנפח מחטט ומאיים לחשוף אותו.
אלאריס מסיימת עם המכתבים ממש בזמן, משום
שמלמעלה, עולה קולו של מר וילובי; הפעם בלא חביבות כלשהי, כי נראה שהאורחים כבר
הלכו. וילובי מוצא דרכים להאשים ולהתנפל על אסטליס, על זה ש"כל המסיבה
נהרסה", וזה משום שהיא "לא בדקה את השולחנות והכסאות".
אסטליס מנסה להתגונן, והוא ממשיך להאשים ("ילדה רעה וחמוצה תמיד
שכמוך"), אבל לאט-לאט, ההאשמות הופכות לתאווה מתפרצת, שמתחילה בתהיות על
המוסר המפוקפק ב"שבט" שלה, שבוודאי שם משכיבים נשים, אפילו ילדות, בלי
בעיה; ומסתיימת בנסיון של וילובי לכפות את עצמו על אסטליס, אגב התנשפויות
("כל-כך יפה וכל-כך קרה. אין לכם גברים אמיתיים בשבט המלוכלך שלכם, הא?
את מפתה אותי, עם
הצוואר הזה שלך, הלבן והיפה הא-")
ולפני שאלאריס מחליטה מה לעשות, נשמע רעש
חזק; אסטליס, פשוטו כמשמעו, הדפה את וילובי מעליה בכוח, שגרם לו למעוד אל תוך המדפים,
ולהפיל כמה וכמה צלחות וסירים ביחד איתו. ובעוד אסטליס בורחת החוצה, וילובי מתנודד
אחריה, צורח דברים כמו "זונה, זונה ארורה שכמוך! כולכן, כולכן אותו
הדבר!", הוא נשבע שלא ישלם לה אגורה משכרה, שיהרוס את שמה וידאג שאיש לא
יעסיק אותה; הוא ידבר עם מר אמברווד, כן- ("בטח גם מהקופה את גנבת לי, רועה
ארורה, מלוכלכת-").
אלאריס, שנשבעת בינה לבינה שהיא תהיה זו
שתהרוס אותו (שמא, חוזר לה עצמה פלשבק של מה שכמעט וקרה לה בכלא של בלק?) נוטלת גם
מבחר ממכתבי הפיתוי של מר וילובי למיס לאמבטון, וגם את שני הקנקנים הקטנים עם השרף,
על כל מה שמשמע מזה כלפי מר וילובי. הוא עצמו נסער מדי, ופורק את כעסו בשתיה גסה
מבקבוק של ויסקי, וכלל לא שם לב לאלאריס שמתגנבת החוצה עם שללה, ושמה פניה לכיוון
אליו נמלטה אסטליס, כאשר שללה בידה.
חלק ב': צלליות באור ירח
חיפוש עקבות פשוט למדי מאפשר לאלאריס
למצוא להיכן נמלטה אסטליס; הנערה נמצאת כשהיא חבויה בין השיחים בקצה גשר קטן, מעל
פלג בפאתי הכפר, מחבקת בידיה משהו שאלאריס לא ראתה קודם (קרן מלחמה ארוכה
ומעוטרת), כשהיא מתייפחת חרישית.
התגובה הראשונית של אסטיליס אל אלאריס היא
אלימה למדי וכמעט אפשר לומר מטורפת למחצה; עוברת בין בכי, איומים וצחוק מעוות.
אלאריס נדרשת להפעיל לא מעט טקט ושכנוע, כדי להתחיל לדובב אותה ולהוציא ממנה פרטים
– כולל להבליג על כמה אמירות, שבימים כתיקונם אלאריס לא היתה עוברת עליהם בשתיקה
כלל וכלל.
אסטליס מפוחדת; בעיקר ממה שיעשו בקלאן
שלה, שם היא ממילא חצי מנודה, כאשר ישמעו שפוטרה מהפונדק, ובאה בלא הכסף. כלפי
המפגש שלה עם קפטן קונינגטון, לעומת זאת, היא חשה בעיקר מרירות ותיעוב. מקטעי
הדברים מסתבר, שאסטליס היתה מודעת היטב לכך שוילובי נסחט בידי גורמים אלימים;
ולמעשה, היא שכחה את עצמה וכאשר ראתה כמה קפטן קונינגטון לחוץ, היא הציעה לו שיקח
אותה איתו והיא תסייע לו- אסטליס מעידה על עצמה שהיא יודעת יפה כיצד מחזיקים מגן
וחרב; במקום בו היא נולדה, גם לנשים ראוי לדעת כיצד להגן על עצמן מדובים, זאבים
ודברים גרועים יותר. אלא, שקפטן קונינגטון דחה אותה בנימוס, באומרו שהוא אינו רוצה
לסבך אותה בצרותיו, ועדיף לה לשוב לביתה.
אלא, שגם אם הכוונה של אביה של אלאריס היתה טובה, אסטליס מפרשת זאת באורח מעוות;
גברים הם כולם אותו הדבר, היא מתפרצת עם פנים מלאים דמעות (הגם שקודם היא מביעה
הערצה טרגית כלפיה אביה, ש'נפל כמו שצריך, עם החרב ביד', ואומרת שהוא היה הורג את
וילובי, אם היה רואה איך נהג בה). ומאחורי 'הזבל הצדקני' של קפטן קונינגטון,
לשיטתה אין יותר מ"את אישה, תפקידך לבשל ולבדר את הגברים. עניינים של כבוד
וסכנה הם לא בשבילך, אז שבי במטבח שלך ותבשלי פשטידות, עד שהצללים יגיעו וישרפו
אותך בתוכו".
בטירופה, היא מצהירה שהיא שמחה שאסרו את הקפטן הזקן, לאחר שדחה אותה; ואי-כה,
אלאריס מצליחה להבליג על ההערה ולהמשיך לנסות לפתות אותה לסייע לה, כאשר היא
מתחילה, לאחר שהיא מבינה את אסטליס טוב יותר, לשחק לא רק על האפשרות לזכות בתשלום
אם תעבוד בשבילה, אלא גם להשיג את מה שאסטליס משתוקקת לו – נשק ושיריון שיהיו שלה,
כמו שהיו לאביה (וכנראה גם לאמה).
כאשר אלאריס מתרצה, היא מספרת שהיא יותר
מחושדת, שהאחים הוגר עובדים בשביל המאמינים של הדרקון האדום; לאותו דארקו, שהיא
ראתה רק פעם אחת בחטף, היה קעקוע שאי אפשר לטעות בו; אסטליס אומרת שהיא בת
ג'ורסווראק, והיא מכירה את הסמל הזה; זה היה הסמל שקועקע על האנשים שנישלו את
הקלאן שלה מהאדמות שלהם, והרגו רבים משארי-בשרה; אלו האנשים שבגללם אין לה אבא
ואמא. אבל בקלאן שלה ממילא לא יאמינו לה; ממילא לא מתייחסים ברצינות לשום דבר שהיא
אומרת.
(אגב כך אסטליס מזכירה בבוז שהקלאן שלה שכח, שבימים עברו הם היו אבירים, לפני
שהפכו לרועים; היא מביעה מעט את הקנאה והכעס שלה על הדרך בה נוהגים בה בקלאן, כאשר
שאריה הגברים קיבלו קשתות וחרבות, ואילו היא נשלחה לעבוד אצל וילובי. לעיתים,
אסטליס מצרה על כך שהיא לא מתה אז, ביחד עם אביה ואמה ("הם לפחות מתו עם
חרבות בידיהם").
אי-כה, למרות התקפות הזעם הפרועות של
אסטליס, בסופו של דבר אלאריס משכנעת אותה "לעבוד בשבילה", בהבטחה לארגן
לה לא רק תשלום שיפצה אותה על מה שלא קיבלה מוילובי, אלא גם כלי נשק ושיריון.
לאחר התלבטות, אלאריס מחליטה לטפל תחילה
בעניין של הנפח ויטקינס, שיתכן והוא יודע מה קרה באחוזת אינגראם, וגם נשמע מהדברים
שהוא בסכנת חיים מוחשית. לכן, היא מבקשת מאסטליס שתוביל אותה לצריף בו הוא גר; אסטליס,
מצידה, מאחלת לנפח רק רע; היא באה 'סתם להתעניין' לפני מספר ימים במחיר של מיני
חפצים (כנראה חרב), והוא גירש אותה, כאילו באה לגנוב ממנו.
שתי הנשים מגיעות, בסופו של דבר, לצריף
עלוב בפאתי וילומר הגדולה, שבני המשפחה של ויטקינס נתנו לו להתגורר בו, במרחק מביתם
שלהם, ובלב ולב (אשתו של בן-הדוד לא מחבבת אותו); במרחק, נשמעות יללות קורעות לב
של כלב, שמבשרות מראש שמשהו רע קרה, או עומד לקרות. את הצריף, אלאריס מוצאת הפוך,
עם סימנים למישהו שניסה לחטוף מספר חפצים ולצאת ממנו בחפזון; עד מהרה, היא מוצאת
גם ערמת קש שמכסה על מעט דם, ופטיש הנפחים שנשבר לשניים באיזור הידית; אסטליס,
לעומת זאת, מחטטת ו'מנכסת' לעצמה חרב פשוטה וחולצת שיריון באיכות נמוכה שהיא
מוצאת, בטענה שאם היא מחלצת את 'התחת של השוטה הזקן', אז הוא חייב לה בשביל זה;
ואם הוא כבר גמור, ממילא לא יזדקק לזה.
אלאריס מתחילה לבדוק עקבות, ואילו מוליכות
לתוך החורשה הסמוכה; במרחק מה, היא מוצאת את הכלב הזקן של הנפח, שהיה תמיד רובץ
ליד המפוחים שלו באחוזת אינגראם; מישהו פצע את הכלב אנושות באבחת גרזן, ונראה
שהכלב הגוסס ניסה בכל זאת לעקוב אחריהם ליער, והתמוטט במרחק כמה עשרות מטרים
מהבקתה. הכלב עוד מספיק לרחרח את אלאריס, ליבב ולהטות ראשו שוב ושוב לעבר החורש,
לפני שהוא נופח את נשמתו.
(מה שאלאריס לא מצליחה להבחין, הוא
שהבריונים שביקרו כאן, השאירו צופה במרחק בטוח; הוא מבחין בשתי הנשים שמחטטות
בבקתה, וממהר להזעיק את חבריו).
לאחר הליכה ועיקוב קצר, אלאריס ואסטליס
חוצות פלג קטן באמצע החורשה, ומיד אחריו הן רואות את הנפח הזקן תלוי מענף של עץ;
בכיסו שורבב פתק, שנראה כמו מכתב התאבדות מגושם, אבל אלאריס שקראה את המכתבים אצל
וילובי, מזהה מיד את הכתב וסגנון הכתיבה של האחים הוגר:
"להתראות כולם, החלטתי להתפגר כי אני בן-אדם דפוק עם פה גדול ובלי פני על
התחת, ונמאס לי מהחיים המזדיינים שלי".
(מה גם, שלפי הסימנים בשטח, תלו אותו מעל
בול עץ עליו אולץ לעמוד, ואז בעטו בבול העץ מתחתיו).
אסטליס, מצידה, מנסה להעמיד פנים אדישות,
אבל נדמה לאלאריס שהיא רועדת מעט.
ואז, אלאריס שומעת פסיעות מתקרבות. למזלה,
שני הרוצחים בטוחים יתר על המידה בכוחם מול שתי נשים צעירות, ולא מנסים להתגנב או
להזהר יתר על המידה. מדובר בבריון שעיר בשם וודג', שנושא נשק כבד; ולצידו ברנש
צנום שנראה מטורף לגמרי (ומכאן גם הדרך בה וודג' מכנה אותו: 'פסיכו'). פסיכו ממלמל
על זה שהוא 'מריח טלאים פיצי-פיצי בוכים, הטלאים חייבים לפגוש את אמא בשמיים', וכל
מיני כאלו. וודג' רוטן שגם ככה יש עוד עבודה מלוכלכת לעשות, גם "בלי החרבושים
שלך, פסיכו".
(מקטעי הדברים, ברור למדי שהצמד הזה הם אלו שרצחו את ווטקינס הזקן, זמן קצר קודם
לכן).
בגלל עודף הבטחון העצמי המופרז של וודג'
וידידו, אלאריס מצליחה להפתיע אותם לגמרי; מחשש שהסכינים של "פסיכו"
מורעלות (לא נכון במקרה הזה), הוא סופג את מטח החיצים הראשון מהקשת שלה, ומתמוטט
עוד לפני שהוא מבין מה קורה; אסטליס מגיחה ממחבואה ותוקפת את וודג', כשהיא הודפת
את המהלומה הפראית שלו עם המגן הפרימטיבי שניכסה, מכה בו בחזרה, ומסיחה אותו די
זמן כדי שאלאריס תסיים את העבודה בכמה חיצים מדוייקים.
מהרעשים שעולים, נשמע שפושעים נוספים
(כנראה עוד 'בחורים' מהמנסרה של האחים הוגר) נמצאים בדרך, ומהצעקות, נשמע שיש
מישהו מפחיד למדי שמפקד עליהם, ויש לחלקם קשתות. אלאריס מחליטה לסגת, והיא ואסטליס
מנסות להמלט בין העצים; מי שמפקד על התוקפים צועק פקודות בלשון גסה, וניכר שהוא בז
למלווים שלו.
("אז אי אפשר לסמוך עליכם בכלום, סרחנים קטנים?! הוגר כבר יקבל על זה, על
הזבלים שהוא שולח איתי. אם צריך לעשות עבודה כאן, אז תעשה את זה בעצמך-")
דווקא כאשר אלאריס חושבת שהצליחה להתחמק,
אותו ברנש צץ מולה ומול אסטליס וחוסם את דרכה; אולם התמרון שלה הועיל בכך, שהפריד
אותו מהפושעים (האחרים, שראו את הגופות של פסיכו וודג', איבדו למדי את החשק להלחם
הלילה); ולכן בקרב אותה בריה אימתנית נמצאת לבדה מול אלאריס ואסטליס, בלי סיוע של
קשתים.
הדמות שאלאריס רואה, שונה מאד מהפושעים; הוא עטוי שיריון מתכת כבד, אבל נושא אותו
כאילו הוא לא שוקל מאומה; ההליכה והתנועות שלו הם כמו של חייל מיומן מאד; והוא נושא
חרב ממזרית אחת בכל יד (כאשר רוב הלוחמים נזקקים לשתי ידיים עבור חרב כזו); כמו
כן, בולט למדי קעקוע של כנפי דרקון אדום על המצח שלו; הפנים שלו אפרוריות באורח
מזווע ולא טבעי, הגם שהוא בהחלט לא אל-מת; וההבעה על פניו היא אכזרית באורח שהוא
מעבר לחייתי.
נפתח קרב, שבו אסטליס מנסה לבלום את התוקף
עם המגן והחרב שלה, מצליחה אמנם לחסום כמה מתמרוני הנשק המתקדמים למדי שלו, אבל
בסופו של דבר סופגת התקפת מחץ שפוצעת אותה פצעים לא קלים ומשליכה אותה מדרכו; אלא,
שהחיצים של אלאריס ופגיעה שטחית או שתיים מאסטליס פצעו והתישו אותו בהדרגה, שלא
לדבר על לחש ענן העורבים שאלאריס משלחת בו, כדי לפצוע ולהאט אותו; ולפני שהוא
מספיק לסגור על אלאריס ולהנחית עליה מכת מחץ, הוא סופג את הפגיעה הקטלנית; כאשר
הוא מסתחרר למטה, הוא יורק דם ולועג לאלאריס: מאוחר מדי בשבילה, סרג'נט דארקו
והאנשים שלו "כבר לקחו את טילדי", הוא לוחש בכוחו האחרון משהו בשפה זרה,
אולי מילות פולחן אפלות שמוקדשות לשרידי הדרקון האדום, ונופח את נשמתו; הגם שדם
ניגר ממנו כמו מכל אדם חי, לאחר המוות הבשר שלו מבאיש במהירות בעוצמה כזו, כאילו
היה מוטל מת כבר שבועות.
אסטליס עומדת למרות פציעה, ולוחשת שכמעט
אותם אנשים, שהרגו את ההורים שלה ורבים אחרים בצפון.
הסצנה במעון טילדי:
במאוחר (מדי), אלאריס ממהרת לעבר המעון
הישן של בני משפחתה, אותו עזבה בלא צער לפני שנים ארוכות; את שיקוי המרפא הבודד
שקיבלה ממיס קרופטון, היא מעניקה לאסטליס, כדי שתחזור לכוחותיה ותוכל ללוות אותה
גם כאן; היא מבינה, שכישוריה של מי שנראתה כנערה מגישה בקרב, גדולים בהרבה מכפי
ששיערה; כולל אפשרות לחסום מכות נשק קטלניות במיומנות מפתיעה עם מגן פשוט למדי.
מעון טילדי יושב על הצלע הגבוהה של הגבעה,
כמחצית המייל מחוץ לפאתי וילומר הקטנה; ומעבר לו, העצים מתרבים ומטפסים לעבר החלק
העליון, החשוך והמיוער של הגבעה; אור הירח חלוש, וטובל בערפילים כבדים שגולשים
מהפסגה; ונעשה קר, קר מאד. למרות זאת, אלאריס מוצפת בזכרונות כמעט מכל פרט ופרט;
השביל ממנו הופיעה הכרכרה של סבתה הזעופה, כאשר באה רג'ינלדה באל-כורחה להתגורר
במעון טילדי; עץ התות מתחתיו אמה של אלאריס היתה רוקמת, ומספרת לבתה הקטנה אגדות
כובשות לב על ממלכת וולם; וכך הלאה.
אבל מהר מאד מסתבר, כי המקום אינו כשורה;
את השוער אלאריס מוצאת על הרצפה בבקתה שלו, לא פצוע קשה אבל שרוי בהלם מוחלט,
הכרתו ושפיותו מעורפלות מאד. הוא רק ממלמל שוב ושוב שקר, וקטעי דברים על חבורת
אנשים שהתפרצה לבית ("תקרעו את המקום לגזרים, ככה הוא אמר"). דלת הכניסה
שבורה ועומדת בקושי על ציריה; ובפנים- חורבן מוחלט; אפילו המיטות בותקו בסכינים,
כנראה כאשר אנשים רבים חיפשו האם הוסתר משהו בתוכם; הרהיטים נשברו; כלי האוכל
הישנים נופצו; ונראה שבבית אין כמעט ולו חפץ שלם אחד.
ההתקלות הראשונה, הינה קלה יחסית: חבורה
קטנה של פושעים שנותרו מאחור לחפש ביזה. מקטעי הדברים שהיא שומעת, לפני שמתחילה
ההתקלות, ברור לה שלא הפושעים והבוזזים האלו הסבו את החורבן (להיפך, הם ממורמרים
על כך כי בקושי נשאר משהו שלם לבזוז), אלא אנשים אחרים, שגם הפושעים מפחדים מהם
וחושבים שהם מטורפים. למעשה, כמה התקפות ומטר חיצים על הפושע הראשון שמנסה להסתער
עליהן דרך הדלת של המטבח, מפילות אותו מת, וגורמות לחבריו להפנות עורף ולהמלט על
נפשם.
תחושה רעה עולה מהמרתף; הקירות שיורדים
אליו צימחו טחב מוזר שמריח רע, כאילו הטבע נמשך לשם באורח מעוות; בתוך המרתף,
צבתנים ענקיים מטפסים על הקירות, סביב מעגל פחם ושרידים שנראים כשרידים של ריטואל;
מישהו הניח קנקנן של שרף דומה לשניים שאלאריס סחבה (במכתב של האחים הוגר שאלאריס
מצאה קודם לכן אכן היה כתוב שהיו שלושה קנקנים), אבל השרף עורבב עם עוד משהו, בעל
ריח מתקתק-דוחה שמוכר לאלאריס מהרפתקאות קודמות, או לפחות דומה לה מאד; והריטואל
כלל שריפה שלו, או של חלקו, על קרקעית המרתף.
אלאריס, שלא רואה משהו חשוב נוסף בפנים,
ולא מעוניינת להסתבך עם החרקים הענקיים שמטיילים על הקירות וכנראה נמשכים לריח,
סוגרת את דלת המרתף, כאשר גל של קור שקט, מזעזע, מציף אותה באימה חסרת שם. אסטליס
שומעת את דלת הכניסה חורקת קלות, כאילו מישהו נכנס, אבל בלא להשמיע ולו איוושה משל
עצמו; והדבר הזה סוגר עליהן- אלאריס ואסטליס נלכדו למעשה בין דלת המרתף לבינו.
באור הירח הקלוש שעולה מלמעלה, אלאריס
מוצאת את עצמה מביטה בפנים המתות של הרופא; הן חיוורות כסיד, עם מעט עפר שמזהם את
החליפה שלו (כנראה נקבר בחיפזון, עם החליפה); הפצעים השטחיים של שיני הזאבים על
עורו נראים כמו נחשים שחורים ורקובים; ועיניו מזוגגות וחסרות מבע; ולמרות זאת, הוא
חש באלאריס ונמשך לעברה, אצבעותיו המתות מגששות לעברה כמו נחשים לבנים מעוותים;
ולמרות זאת, יש בתנועות שלו עוצמה וכוונה, הרבה מעבר לזומבי או ג'ול; מסתבר
לאלאריס, עד מהרה, שהחיצים שלה אינם מסוגלים לגרום לו נזק.
למעשה, יש לשתי הדמויות מעט מאד אמצעים
כדי להזיק לוייט החיוור שסגר עליהן; אחת ההתקפות של אלאריס, שהיא חץ שבוער באש
פיות (אבל עם Cool down
ארוך למדי); לחש ענן העורבים (מתחת לקרקע פועל כענן עטלפים), והלפיד הבוער של
אסטליס.
לעומת זאת, עצם המגע של היצור שואב את
החיים והכוח מהקורבנות שלו; הילת הקור הממית מסביבו מזיקה לכל מי שקרוב אליו
ושואבת ממנו את החיים בהדרגה; והוא חמוש גם בכוח דמוי-לחש של Silent horror, שגורם לאלם, איבוד
ריכוז וסוג של אובדן עשתונות זמני.
הקרב הוא נורא; והמוות אכן עומד ממש מול
עיניה של אלאריס- ויתכן מאד שהיה מגיע, אלמלא אסטליס הצליחה לבלום מספר התקפות
שנראה כאילו לא ניתן לבלום (בלשון אחרת, קוביה לא ידידותית לשה"ם...); אסטליס
תוקעת בקרן שלה, בעוצמה שפועלת לרגע על האלמת ומאטה אותו מעט, הופכת את הפגיעה בו
לקלה מעט יותר מקודם.
בסופו של דבר, מספר פגיעות קריטיות, כולל
אחת של הלפיד הבוער שננעץ הישר לתוך פניו ופיו של היצור וגורם לו נזק כבד, מכריעות
את הקרב; הוייט מתמוטט, אבריו נושרים ממנו, כאילו הרקבון שנמנע מן הגופה משיג אותה
תוך דקה קצרה לאחר שבירת קסם ה-Undeath.
התגלית בחצר האחורית:
אלאריס מחפשת רמזים בחדרים של הוריה; אולם
מלבד חורבן ומהפכה שלמה, לא מוצאת דבר; לעומת זאת, כאשר אלאריס מגיעה סוף-סוף אל
הדלת האחורית, שגם היא נפרצה, עולה מרחוק תרועת אזעקה; יסתבר בדיעבד, כי סוף-סוף
מישהו בוילומר הקטנה הבחין שמשהו לא כשורה באיזור מעון טילדי.
בינתיים, אלאריס בוחנת את החצר האחורית,
ואת הואדי הקטן מאחוריה שם נמצאים הקבר של סבתה. הכל רמוס והפוך גם כאן, וגרוע
מזה; הקבר של רג'ינלדה דארקרידג' (קונינגטון) הפוך ומחולל; המצבה נשברה בכוח והעפר
פזור מסביב; זה והחפירה הגסה מעידה, שלפחות חצי תריסר אנשים חפרו כאן עם מעדרים;
הארון הישן נופץ, ושרידיה של רג'ינלדה נעלמו. גרועים לא פחות הם הסימנים, של הבערת
מנה נוספת של שרף מעורבב עם אבקה מרושעת, ממש על הקבר המחולל.
התוקפים והמחללים כבר עזבו את המקום;
ומאידך, לפי הצעקות והאורות של הלפידים, הכפריים מוילומר עילית מתקרבים, באורח
מגושם ורעשני מאד, תוקעים בשופרות וצועקים. אלאריס בודקת במהירות עקבות, ומזהה
באורח וודאי עקבות של נעליים משוריינות, דומות מאד לאילו של החייל המעוות שהרגה
מוקדם יותר הערב. מהסימנים והעקבות, אלאריס מסיקה שהיו כאן לפחות תריסר חיילים
כאלו (קרי, כוח גדול בהרבה ממה שהיא ואסטליס מסוגלות להתמודד איתו), והם עזבו את
המקום, ושמו פניהם לתוך היער, ביחד עם עגלת מטען עמוסה – כאשר על-פניו נראה שהם
מעפילים במעלה החלק המיוער של הגבעה, לעבר האבנים העתיקות ביניהם צמחה פעם 'גברת
ערבה'.
בין לבין, הכפריים הולכים ומתקרבים;
אלאריס ואסטליס מסתתרות, בדיוק בזמן כדי לראות את מר אמברווד מוליך את משמר הכפר
המגושם שלו, כולו סמוק מזעם ומזועזע מן ההרס; ההרס של הבית אותו חמד וביקש כמה
פעמים לרכוש אותו מקפטן קונינגטון. אמברווד עדיין זועם על התשובה השלילית, ועל כך
שבמקום למכור, הקפטן שלח לו כ'מתנה' את ספלי התה הכסופים של ליידי רג'ינלדה.
אמברווד נשבע, שהפעם יפעיל את סמכותו כראש הכפר, בעקבות המקרה המזעזע שהוא מייחס
לפושעים וגנבים; הפעם, הוא נשבע, הוא יחרים את המקום.
אלאריס רותחת בשקט על הכוונה החצופה, אולם לעת-עתה נשארת במסתור; היא מודאגת מאד
מהצורה בה טופל הקבר של סבתא שלה (הגם שמעולם לא אהבה אותה במיוחד, בלשון המעטה),
שלא לדבר על ההרס והחילול השיטתי של המעון הישן של המשפחה שלה. אולם היא יודעת
היטב שאין לה כרגע כל כוח להתמודד עם חבורה שלמה של חיילים מעוותים ממאמיני הדרקון
האדום. לכן, בכוונתה לסגת ולדבוק בתוכנית המקורית שלה – למצוא דרך לברר מה קרה
לקאליסטה, אולי וכנראה בעזרתם של הרועים, שמתעבים בכל ליבם את לורד אינגראם;
אלאריס מקווה שיעלה בידה, אולי בעזרת אסטליס (לא ברור עד כמה הפנימה, עד כמה מעמדה
של אסטליס בקלאן ג'ורסווראק רעוע), לרתום את הרועים לעזרתה, ולו כדי להביך ולפגוע
ביריבם השחצני, שניסה ומנסה כל העת לגרש אותם מה-Twin willows.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.