פרק 5: יד ארוכה, אצבע קצרה

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

פתיחה: הדמויות חוזרות אל ביתו של הסוחר סול'גורן

הדמויות מגיעות לביתו של הסוחר סול'גורן בקצה שוק הגשר בשעת בוקר מוקדמת, לאחר מנוחה של כמה שעות. עבור ראנ'סיל, זו הפעם הראשונה שהיא רואה את המקום (בית עשיר ושופע חפצי ערך מסוג שהיה היתה שמחה 'לבקר' בו עבור עיסוקה הקודם).

קאל'ריס, לעומתה, היתה כאן פעמים רבות (כולל לפני ימים ספורים), והיא שמה לב שהאווירה במקום השתנתה לגמרי. משרתים מתגודדים בחצר, אפילו לא מנסים להעמיד פנים שהם עסוקים במשהו; ורבים מהם מתגודדים סביב קאל'ריס וראנ'סיל כאשר השוער המבולבל מכריז את שמן, בלי שמץ מהזעפנות הרגילה שלו, ושולח נער לרוץ להודיע לאדון – שער לגמרי גם בשעה מוקדמת זו של בוקר – שהן הגיעו.

מהמלמולים וקטעי הדברים שהחבורה שומעת מהמשרתים סביב, מסתבר שהשמועות על מה שקרה בלילה הקודם עשו להן כנפיים, כאשר בנו הצעיר והמפונק של האדון – סיל'רון הגיע לבדו אחרי חצות. סיל'רון מאז שוכב במיטתו, מיבב שיש לו חום והוא חולה מאד – אבל נראה שאף אחד בבית, מלבד אמא שלו, לא מאמין לו יותר מדי.

מי שאכן נפגע באמת, הוא רב המשרתים הותיק בורלין, שברגע ששמע שבנו הצעיר ראל'גיר מת מוות נורא מידי גופות מהלכות, "לא הספיק לומר מילה, פשוט תפס את החזה שלו והתמוטט"; וכעת מצבו קשה מאד.

 

קאל'ריס מתכננת לתפוס תחילה שיחה פרטית עם הסוחר סול'גורן, אבל הוא מפתיע אותה כאשר הוא קורא מיידית גם אותה וגם את ראנ'סיל לשיחה בטרקלין.

הדמויות מוכנסות לבית, ומזדמן להן לשמוע את הדי הבכי והיבבות של סיל'רון מחדרו, ואת אמו שמנסה לנחם אותו במילות עידוד, וצורחת בהיסטריה על המשרתים מחוץ לדלת. נראה שסיל'רון לא רק מיבב על 'מצבו הנורא', אלא ממשיך לבכות על הנשף הגדול שהוא עומד להחמיץ, ועל כך שהוא מוכה אהבה, ו"אם גבירת לבבו לא תהיה שלו" או "אם הוא לא יכול להפגש עם גבירת לבבו" ליבו ישבר והוא ימות.

כפי שמעיר מישהו מהמשרתים מאחורה – כל הבכי והיללות שלו הן על עצמו בלבד; הוא לא מקדיש אפילו טיפת מחשבה לבן לוויתו שנטרף בידי מתים מהלכים, או לרב-המשרתים שמרחף בין חיים למוות.

 

קאל'ריס מהרהרת בינה לבינה, כי אם זה היה תלוי בה, היא היתה תופסת רצועה ו'מרפאת' את הצעיר החולה תוך חמש דקות; ונראה לה שרוב משרתי הבית בדעה דומה למדי לשלה – אם כי איש מהם לא מעז לפצות פה מעבר למלמול כועס.

 

סול'גורן מקבל את הדמויות בטרקלין, ופותח בהתנצלות על 'הכנסת האורחים הלקויה'. הוא חיוור ורציני יותר מהרגיל, אבל עדיין מסוגל למעט הומור, כאשר המשרת – שלא מכיר את ראנ'סיל – פועל באורח אוטומטי ומציג אותה כ"הגבירה ראנ'סיל".

סול'גורן, שנראה שהבין יפה מאד מי היא ראנ'סיל ומה תפקידה בתור 'אצבעות זריזות', משחק לרגע את המשחק של "הגבירה ראנ'סיל" ומתיימר לנשק את ידה כאילו היא אכן גבירה רמת מעלה, כאשר ראנ'סיל מתקשה מאד שלא לגחך.

 

לאחר מכן, השיחה מרצינה כאשר היא האדון חוקר את הדמויות על מה שארע.

הוא אומר שהעסקים שלו כסוחר בעל השפעה יכולים להיות קשוחים, אבל גוויות מהלכות זה הרבה מעבר למה שציפה לו – אגב שהוא לא מתאפק מלהלעיג על נסיונו של בנו הצעיר והמפונק 'לעשות עסקים'.

לשאלתה של קאל'ריס, הוא אומר שלדעתו לסיל'רון לא היה ואין מושג לגבי מתים מהלכים ואיך הם הופיעו או איך שני השומרים הבוגדים שהוא 'עשה עימם עסקים' ("הוא באמת נתן להם כסף והאמין שהם יהיו ישרים ויספקו לו סחורה" *אנחה* ) הפכו למתים מהלכים.

סול'גורן משלים לדמויות פרטים לגבי השאיפות של בנו: מסתבר ש'העלם לורי' המפורסם (או הידוע לשמצה) עומד לערוך בקרוב נשף שכל ה'מי ומי' מהמעמדות הגבוהים באנ'מירלור יהיו בו; סיל'רון פיתח אובססיה לנשף הזה והשתתפות בו – וגרוע מזה, פיתח אהבה או תשוקה אובססיבית כלפי אישה יפה בשם ריי'נואורין, "אחת שמסתובבת עם לורי והאומנים שלו"; למרות – כפי שאביו של סיל'רון מדגיש בציניות – הוא ראה אותה אולי פעמיים או שלוש, ודיבר איתה בדיוק דקה, אם בכלל.

סול'גורן אומר באנחה, שצפויה לו מריבה משפחתית, כי הפעם הסיאה הוגדשה, והוא מתכוון לשלוח את בנו הצעיר הרחק מחוץ לעיר, עדיף לכמה שנים, למקום בו 'יחזיקו אותו קצר ויעשו ממנו גבר' (הוא מהרהר בקול בלגיון התשיעי של גראן א-דרום)– חרף כל ההתנגדות והסצנה שאישתו צפויה לעשות בעניין.

 

סול'גורן אומר לראנ'סיל, שהוא אסיר תודה לכך שעזרה לקאל'ריס להציל את בנו הלא-יוצלח, והוא מציע בתור תודה להכפיל את הסכום שבנו הציע לה בתמורה ל'עבודה' בשבילו – כאשר הוא רומז באורח ברור, מבין דברי התודה שלו – שהסכום הוא גם עבור זה שראנ'סיל תנצור את לשונה ולא תפטפט לאיש לגבי מאורעות הלילה והתפקיד של סיל'רון בתוכם.

 

סול'גורן משבח את קאל'ריס בתור ידידה נאמנה, שהוא אכן חייב לה טובה, ואומר למשרתים שלו להכין לדמויות חדר עם מנוחה וכיבוד.

קאל'ריס מבקשת לשוחח עם סול'גורן בדיסקרטיות, וזוכה לדבר איתו כמה דקות בשקט לאחר שראנ'סיל נשלחת לאכול ולנוח. קאל'ריס מספרת לסול'גורן שהיא הרגה את העריק הסחטן שהוא ביקש ממנה להשתיק; וגם על מותו המצער מאד של הנער שעבד אצל סול'גורן במטבח, שכנראה גם נדקר בסכין לפני שהושלך מגבוה, באורח שמאד דומה לתאונה – ורומזת לו בעדינות שהיא סבורה שהוא זה שהורה על החיסול; סול'גורן רק מעיר שהמוות של אדם כל-כך צעיר, שהיה יכול להיות משרת טוב ולעלות בדרגות אם היה מתאזר בסבלנות ולא מחפש עסקים מהצד, הוא אכן טרגדיה נוראה; הוא 'משער' שהנער ניסה לגנוב משהו או לפרוץ חלון גבוה, ומישהו הפתיע אותו אגב כך.

קאל'ריס אומרת שדאגה שמותו של עוזר המטבח הצעיר אכן ירשם כתאונה מצערת, ואז מבקשת חלק מהטובה שסול'גורן חייב לה על הסיוע שהגישה לו – היא מבקשת מידע על הפלדינית ראד'לינד ועל האנשים שהיו איתה.

 

סול'גורן מוסר לה מה ש'האוזניים' שיש לו במקדש ארבע ההשתקפויות מסרו לו.

בניגוד למה שמפקדת משמר המקדש חושבת – שני הפלדינים ו'עוזרת המטבח דארלין' לא היו במקור אנשיה של הליידי הצעירה לבית אבאריל, אלא חבורה שבאה למקדש בנפרד ושם התחברה איתה.

סול'גורן מוסר שממה שהוא הבין, ראד'לינד היא בתו של נפח מסמטת הדלוסים, שהעדיפה חיי הרפתקנות על עבודה על הסדן; הוא יודע שבתקופות קודמות היא הסתובבה לא מעט עם כל מיני אנשי כת בעיר התחתית, מהסוג שסוגד לכוהנת השחר דאר'נאלריס, ולא מסוגלים לקבל את זה שהיא כנראה מתה ביחד עם יתר הכוהנות הצהובות לפני חמישים שנה. אם קאל'ריס רוצה לחקור על אודותיה, כדאי שהיא תתחיל את החקירה בעיר התחתית – סול'גורן אומר שהוא מכיר פונדקאי באיזור ההוא, שהרבה מהמטורללים של כוהנת השחר באים לשתות אצלו, והוא ישמח לזרוק לו 'מילה טובה' על קאל'ריס כך שהוא יסייע לה.

לגבי החברים האחרים בחבורה – סול'גורן מכיר היטב את אביו של הפלדין השני; בחור וארת'ארי עשיר שהוא סוחר גדול באבני מחצבה, כלים לסיתות אבן ועוד; הוא אפילו עשה איתו עסקים פה ושם. הוא שמע משהו על כך שהבן שלו היה  בריון לא יוצלח, שכנראה מתישהו 'לקח את עצמו בידיים' והפך לסוג של אביר.

(יש בנקודה הזו דיון ספק קומי ספק נוגה בין קאל'ריס לסול'גורן על טיבם של בנים לא מוצלחים; קאל'ריס שולחת אזהרה לסיל'רון – שלא יעז אף פעם לנסות לגנוב ממנה שוב; רק בגלל ידידותה העמוקה עם אביו, היא הבליגה על הנסיון האחרון שלו ולא דאגה להוריד לו את היד; סול'גורן מבטיח שבשנים הקרובות לא תהיה לבנו הפוחז שום הזדמנות לנסות שוב – יחזיקו אותו קצר, והוא ידאג לזה אישית).

על הצלע השלישית בחבורה – זו שקראה לעצמה דארלין – סול'גורן יודע פחות; הוא רק אומר שהיא כנראה צאצאית של איזו כוהנת לשעבר שחזרה, והיתה מריבה או מהומה שלמה במקדש שנגעה לזה; סול'גורן אומר שזה קשור לכל מיני 'חשבונות ומריבות בין כוהנות, חלקן עוד מלפני ההתנפצות הגדולה' – ושעל זה הוא יודע הרבה פחות; הוא גם לא יודע הרבה על המשפחה של אותה דארלין, כי היא באה ממחוז אחר מחוץ לעיר.

 

לאחר הדברים האלו, קאל'ריס נפרדת מסול'גורן ומצטרפת לראנ'סיל לאוכל ומנוחה.

 

 

הענק וארמו מופיע

המנוחה של הדמויות מופרעת לאחר שלוש שעות בערך, כאשר הן מתעוררות בגלל קולות של מהומה בקומה התחתונה, שמערבת קול עמוק ומפחיד שדורש "לראות אותה" (את קאל'ריס), ומנפנף בלי עדינות את המשרתים שמנסים לעכב אותו.

קאל'ריס מספיקה בקושי להתלבש במהירות ולפתוח את הדלת (ראנ'סיל לעומתה נעלמת במהירות בצללים, כדי שאף אחד – בעיקר לא האדם עם הקול המאיים – לא יבחין בכך שהיא שם).

האדם עם הקול העמוק הוא וארת'ארי בגובה של שני מטרים לפחות בשם וארמו; ענק קירח עם שפם אדום-צהוב עצום, עור בהיר מלא קעקועים, ופנים שנראות כאילו פיסלו אותן באבן. קאל'ריס מכירה אותו כ'יד' הנאמנה של אבא שלה – אדם חסר רגש שימלא כל פקודה של אביה, כולל האכזריות ביותר, בלי שום פקפוק.

וארמו דורש מקאל'ריס לבוא איתו מיד – אבא שלה רוצה לראות אותה עכשיו.

קאל'ריס כמעט ומתפתה, ורק מנסה לברר בהתחלה האם בת הלוויה שלה יכולה לבוא (וארמו מהסס, לא מרוצה אבל לא מתנגד בחריפות לזה)

אלא, שכמה דברים במה שוארמו אומר, ותחושה הולכת וגדלה שיש משהו מוזר ושהוא לא אומר לקאל'ריס את כל האמת, גורמת לקאל'ריס לנסות למשוך את הוארת'ארי הענק בלשונו – בעיקר כאשר הוא אומר ש'אין צורך שהיא תחזור למקום שהיה הבית שלה או תנסה לקחת חפצים משם, אבא שלה כבר ידאג לסידורים ולפיצויים".

 

בסופו של דבר, מסתבר לקאל'ריס, לאימתה, שהבית שבו היא גרה הותקף במהלך הלילה הקודם, וספג נזק כבד; ושלפחות אחד המשרתים שלה נהרג. וארמו אומר שהוא הגיע בבוקר, ורצה לחקור את המשרת שנשאר בחיים – והפך לסחבה רועדת ומיבבת – אבל שומרי המקדש הגיעו והפריעו לו.

כמו כן, נעשה ברור יותר ויותר שמבחינת אביה של קאל'ריס (שעוד לא ידע על ההתקפה על הבית בו גרה בתו) כל הסיפור שלה ברובע ארבע ההשתקפויות הסתיים ("קרו דברים. העוצרת עומדת להגיע. תוכניות צריכות לקרות מהר יותר" – אומר וארמו, וטוען בתוקף שזה כל מה שהוא יודע; הוא לא חקר יותר וזה לא עניינו).

 

בסופו של דבר, גם בעזרתו של סול'גורן, קאל'ריס מצליחה להתמקח ולהביא את וארמו להסכים לכך שהיא תלך ותראה את הבית שלה ואת המשרתים שלה (עניין שקשור לכבוד של המשפחה). וארמו לא מרוצה בכלל, ומסכים בחירוק שיניים להשאר בבית של סולגורן עד שקאל'ריס תחזור.

קאל'ריס, נסערת ובמצב רוח רע מאד – עד כמה שהיא מנסה להסוות את זה מאחורי חזות קרירה – יוצאת מהר ככל האפשר ביחד עם ראנ'סיל, לעבר הבית שבו גרה שנתיים בקצה האחר של שוק הגשר.

 

 

יד ארוכה, אצבע קצרה - הזוועה בביתה של קאל'ריס

הבית של קאל'ריס אכן ספג נזקים כבדים ואפשר לראות זאת גם מבחוץ – הגדר נרמסה; החלונות המעוטרים שקאל'ריס ציירה על הזגוגיות שלהם בעמל רב נופצו, ונזקים כבדים נגרמו לחצר.

לפני הכניסה, ניצבים שני שומרים של המקדש (אחת מהן היא השומרת שקאל'ריס פגשה ליד השער בתחילת הלילה הקודם); לידם יש אדם עם גלימה שחורה וכלי עבודה שכוללים מסור ומעדר, שניצב בחוסר סבלנות ליד עגלה עם פרד עצבני. ליד הדלת שוכבת גופה מכוסה בסדין, שהשחיר לגמרי מדם.

השומרת של המקדש צינית ומשועממת באורח כזה שקאל'ריס כמעט חובטת בה – בעיקר לאחר שהיא שואלת את קאל'ריס בציניות, איך זה שבכל פעם שהן נפגשות, יש גופה בסביבה. היא כן מנסה להזהיר את קאל'ריס שהמראה של הזקנה המתה קשה מאד, ו"עדיף לך לא להרים את הסדין, בטח אם אכלת בשעות האחרונות".

המחזה אכן נוראי – נראה שהרוצחים השחיתו חלקים מהפנים וקצצו חלקים מהגוף עוד לפני שהאומללה נפחה סופית את נשמתה. זה מזכיר את 'העבודה' של הגופות המהלכות – בהבדל מבעית אחד – בניגוד למתים חסרי המוח – הרוצחים כאן עשו מה שעשו באיטיות ובכוונה, כשהם נהנים מכל רגע.

קאל'ריס מנשקת את הפנים הנוראות כמעין פרידה, לפני שהיא מכסה את הגופה פעם נוספת בסדין ונכנסת עם ראנ'סיל פנימה.

 

מפקדת משמר המקדש קוריל נמצאת בפנים עם עוד אחד מהאנשים שלה, וליד המשרת השני של קאל'ריס, שנכנס לקטטוניה מוחלטת (הוא רק ממלמל שוב ושוב גרסאות שם 'הם קרעו, הם נגסו, הם צחקו כאשר עשו את זה').

קוריל מעירה בספק ציניות וספק עצב, שהיא לא שיערה שתפגוש את קאל'ריס וראנ'סיל שוב מהר כל-כך, ועוד בנסיבות כאלו; אין לה הרבה מה להוסיף, מעבר לזה שאנשיה הוזעקו לכאן שעות אחרי מעשה (ההתקפה ארעה כנראה בשעה של טרם שחר), כשאחד הרוכלים שבא להקים את האוהל שלו בקצה השוק חש בצחנה, התקרב וראה מראה מזוויע. קוריל ניסתה לחקור את המשרת ששרד, אבל לא הצליחה להוציא ממנו כלום, ובכוונתה להביא אותו לאחת הכוהנות של המקדש הכחול – אולי היא תצליח לאושש אותו מספיק כדי להוציא ממנו יותר.

קוריל גם מוסיפה ששלחה סיירת לחפש את העקבות של הרוצחים ולהתחקות אחריהם.

מנגד, קוריל שואלת את קאל'ריס אילו 'חברים מוזרים' יש לה או שהיא הסתבכה איתם, שמסוגלים למעשים כאלו. רק מעט מאוחר יותר, היא תתרצה לפלוט שהיא שמעה כמה דברים על טיפוסים דומים – מהחבורה של ליידי אבאריל – על רוצחים מזעזעים שמתחזים לקבצנים; ואז, היא מראה לקאל'ריס אצבע רקובה עם חור מוזר בתוכה, ואומרת שזה סימן ההיכר שלהם – מי שמצטרפים אל החבורה הזו, כורתים לעצמם אצבע ותולים אותה על הצוואר כסוג של תליון מחליא, כשלפעמים משובצת בה אבן זולה.

מה שעולה מהסיפור, הוא שלא היה באמת מאבק שבמסגרתו אחד התוקפים איבד אצבע, אלא זה תליון שנקרע או נשמט מאחד מהם.

 

קאל'ריס מנסה לחבק ולדבר ברכות עם המשרת, שלא מגיב מעבר לכך שהוא ממשיך לרעוד ולמלמל את אותן מילים, פחות או יותר.

 

לאחר מכן, קאל'ריס וראנ'סיל עורכות חיפוש בבית, ומגלות שהתוקפים גנבו דברים רבים, לרבות הספר הישן של חישול נשק ו'חרבות דרקון' שהיה בחדר של טל'אורין– והם שברו והשחיתו כל מה שלא יכלו או לא רצו לקחת, לרבות ציורים ועבודות ישנות של קאל'ריס; גם גם קשקשו חיקויים של רונות אפלות על הקירות – לא בצורה מיומנת מספיק כדי שיהיה להן כוח מאגי, אלא יותר בלעג וכדי לטמא ולהשחית.

החדר של טל'אורין הוא המקום שעבר את החיפוש ואת ההרס היסודי לגמרי. הדמויות לא מוצאות גופות נוספות או רמזים לגבי קאריול וטאל'אורין – מלבד שרידים של כתם דם גדול ביציאה מהחדר של טל'אורין למפחה בחצר, ולידו קרעים מגלימה שהיתה ככל הנראה של טל'אורין – מה שמביא את הדמויות לתהות האם היא נחטפה בידי אותם קבצנים מזוויעים.

 

זמן-מה לאחר מכן, הסיירת ששלחה סרן קוריל חוזרת.

הסיירת היא אישה מבוגרת בשם ת'אל'רילדה (אבל משתמשת כמעט רק בקיצור ת'ארילי[1]), שמסתבר שהיא בת-דודה מדרגה שניה של קוריל, כשביניהן יש יחסים מורכבים למדי, ספק התגרות ידידותית וספק מתח או כעס חבוי ("סוף-סוף הבת-דודה מדרגה שניה שלי הביאה קצת תועלת, לשם שינוי).

ת'ארילי היא אישה בסוף שנות החמישים או תחילת שנות השישים שלה; עם שיער אפור אסוף בקפידה; עיניים אפורות חדות בפנים חרושות קמטים, קשת סיירים משובחת ושני להבים קצרים בחגורה. היא טיפס נוקשה, פטפטני ודעתני למדי, שמצליחה להרגיז את קאל'ריס באדישות שלה לכאורה כלפי הזוועות, ובכך שהיא לא נראית ממהרת מכדי לפטפט, לצחוק על קפטן קוריל, להתלונן על כך שהיא לא מקבלת שום דבר חריף לשתות אחרי כל העבודה שעשתה, וגם להתחיל שיחת נימוסין עם ראנ'סיל – שאותה היא מזהה מיד: מסתבר שת'ארילי בלתה זמן באיזור הנחלות של אנזאריון, כולל תל זאגליל; והיא מכירה יפה את הסיפור על ההסתבכות של ראנ'סיל עם לורד ראמזיג, ואיך הוא 'צנף מזעם כמו הבהמה שהוא' מהכינוי 'קישוא חמוץ עם פאה' שראנ'סיל הדביקה לו.

ראנ'סיל מרוצה למדי מכך שהסיירת מכירה את הסיפור; ת'ארילי מתחילה לומר (אגב כמה התבטאויות לא מחמיאות על פאר'ליל בכלל), שמאז שראנ'סיל עזבה 'נעשה שמח שם' וצבאות מתחילים לזוז; היא אומרת משהו על אנשים של לורד אבאריל – אבל קאל'ריס– שנמצאת במצב רוח איום ונורא מסיבות ברורות - קוטעת אותה בזעם ואומרת ש'העקבות מתקררות על כל רגע שאנחנו מבזבזים כאן'.

ת'ארילי רוטנת, אבל נפרדת מבת-דודתה (מדרגה שניה!) וקוטעת את הפטפוט עם ראנ'סיל; היא אומרת שהיא אכן עקבה אחרי 'העכברושים' – כדרכם של עכברושים, רצרצו חזרה אל הביוב. היא מעירה ש'מזמן לא ראיתי עבודה מרושלת כל-כך בכיסוי עקבות'; אבל מנגד, 'המרזב' דרכו הם 'זחלו לביוב' אכן מוחבא באורח ערמומי – את זה היא מוכנה לתת להם.

קאל'ריס שואלת בכעס האם ת'ארילי עקבה אחריהם הלאה, והסיירת משיבה בשלילה; היא לא אוהבת להכנס לבד לתוך מערות אפלות, במקום בו יצורים יכולים לעוט עליה מטווח קצר.

סרן קוריל נפרדת מקאל'ריס, ואומרת שזו הנקמה של קאל'ריס; ולצערה היא לא יכולה לתת לה אנשים נוספים מלבד הסיירת. היא מוסרת שהיא לא תתצטער או תכעס אם אף אחד מהרוצחים הללו לא ילקח בחיים; האנשים האלו מבחינתה גרועים יותר ממפלצות – משום שהם הורידו את עצמם, מרצון, לדרגת מפלצת, וזה בדיוק הטיפול שמבחינתה הם צריכים לקבל.

 

 

המנהרות ליד תצפית העורב

הסיירת מובילה את הדמויות בנתיב מפותל בין המשוכות, לא רחוק מטחנת הקמח הישנה שהחבורה חקרה את המנהרה תחתיה (וחיסלה שם את 'האיש של סול'גורן'), אבל הנתיב לא מוביל לשם. הוא חומק לפאתי הרובע, קרוב ל'תצפית העורב' – צוק שנחשב רדוף רוחות ממש בקצה הרובע, שצופה מגובה רב על נהר האנ'סיריון שזורם למטה, שבשנים אחרי ההתנפצות, כאשר שוק הגשר שימש פליטים שהיו מוכרים שם את אחרוני החפצים שלהם, המקום שימש לעיתים קרובות להתאבדויות של אנשים נואשים שלא נותר להם איך להתקיים – לפעמים משפחות שלמות שקפצו מכאן.

הנתיב מסתיים במקום סתמי לכאורה, ליד תעלה שזרועה בשברים של כלים וחפצים ישנים, שמעבר לה שיחים צפופים ומכוערים שגדלים ליד קיר לבנים מתפורר. מאחורי שני שיחים, במקום שכמעט אי אפשר לגלות באורח סתמי ובוודאי לא לראות אותו סתם כך מהדרך, יש חור גדול ואפל, מוגן בסורגים עתיקים.

 

הערת השה"ם: הסיפור הזה קשור לחזיון המוזר שקיבלה טל'אורין בפרק שלישי, אבל העדיפה שלא להתייחס אליו וללכת לישון במקום. מובן, שאם הדמויות היו מתייחסות לקרס העלילה הזה אז, הן גם היו מגלות מבעוד מועד את המעבר ואת מי ששורץ מאחוריו (באורח שהיה מונע את ההתקפה על הבית של קאל'ריס בהמשך), וכמו כן, טל'אורין היתה יכולה לזכות בסוג של Shadow affinity, שהיה מאפשר להבין עוד דברים שקשורים לסיפור של המערה הזו ומה קרה בה, באורח שהיה מועיל מאד לחבורה.

 

הדמויות מתעלמות מערמות החפצים והצורות השבורות בתעלה (מה שהיה יכול לגלות להם כמה רמזים, כולל שמדובר בשברים של מרכבה מפוארת יחסית שהופלה מהדרך, כנראה לפני כחמש שנים)

 

ראנ'סיל מציצה לעבר הסורגים ורואה מעבר אפל שיורד לעומק מאחוריהם; היא לא מעוניינת להכנס לבדה לאפלה, כאשר סורגים יעמדו בינה לבין המלטות מהירה אם תצטרך, ומחליטה לחכות לקאל'ריס, שמגיעה לשם כשהיא מרעישה לא מעט עם השריון הכבד שלה. קאל'ריס מחליטה להשליך לפיד בוער פנימה כדי לראות אם מישהו מסתתר שם – והדמויות מצליחות להבחין בתנועה של דמות, כנראה אנושואידית, אבל כזו שחומקת לעומק ולא מתקרבת לדמויות.

 

הערת השה"ם: הלפיד שקאל'ריס השליכה פנימה הסב את תשומת הלב של היצורים שמסתתרים במערה; או לפחות של הזקיף שהעמידו, שחמק למטה להזהיר את האחרים.

בנסיבות המקרה, דרך טובה יותר לטפל בעניין היתה לתת לגנבת לחמוק דרך הסורגים, להתגנב בצללים ולנסות להוריד את הזקיף מאחורה.

 

קאל'ריס מתגברת על הסורגים בקלות יחסית, והדמויות מוצאות את עצמן בתחילה של מסדרון יורד עם מעט מדרגות ספק טבעיות. ראנ'סיל מתגנבת קדימה, בודקת ומגלה נכון שאין מלכודות במסדרון, ומגיעה עד למשקוף אבן, שמעבר לו משתרע חדר מרובע גדול.

ראנ'סיל יכולה, מהמקום בו היא נמצאת, לראות רק את מרכז החדר ואת הקיר הרחוק שלו; היא רואה מדורה עוממת שמעליה משופד איזה בעל חיים שרוף למחצה; מרבדים וחפצים אחרים זרוקים מסביב, ופתח רחוק בקיר הנגדי.

מה שראנ'סיל לא יכולה לראות בלי להתקדם לתוך החדר זה את הקירות הצדדיים, ואת הקבצנים הרוצחים שמתחבאים שם ומכינים 'הפתעה' לדמויות. כמו כן, לראנ'סיל אין סיכוי לראות את המלכודת – תייל מלוהט ומשונן שהוחבא בתוך החדר, עבור כל מי שינסה להכנס או להסתער פנימה, לעבר המדורה.

 

ראנ'סיל מסמנת לדמויות האחרות שהמסדרון בטוח.

קאל'ריס מנסה להכנס לתוך החדר שמעבר למשקוף, כאשר ראנ'סיל חבויה בצללים, והסיירת ת'ארילי, שלמרות הריטונים שלה ירדה לעזור לחבורה, נשארת מעבר לדלת עם קשת דרוכה.

הכניסה למארב כמעט ועולה לקאל'ריס בחייה, כאשר היא עולה על המלכודת שפוצעת אותה, והקבצנים הרוצחים (שלושה מהם) מסתערים עליה מכל עבר, ותוקפים אותה עם שיסופים פראיים בלהבים המזוהמים שלהם – רק שימוש באחד המטענים היומיים של טבעת הריפוי המיידי של קאל'ריס מציל אותה מלהתמוטט גוססת בו במקום, אבל משאיר אותה עם נקודות פגיעה בודדות, כשהקבצנים הרוצחים מתקיפים אותה מכל הכיוונים, כשהם צוחקים ושורקים בלעג, מעלים תהיות על 'כמה יפה הציפור הקטנה תבכה ותצרח כשימרטו אותה' ואת הרצון לנגוס מעיים חמים של אדם שעדיין מתפתל.

למרות הפגיעה הקשה בקאל'ריס, הקרב מתהפך במהירות – ראנ'סיל מגיחה מהצללים מאחורי אחד הקבצנים הרוצחים ודוקרת אותו מאחורה; ומטח חיצים של ת'אריל משלים את העבודה. קאל'ריס, כאשר היא יוצאת ממצב ההפתעה, בולמת התקפה כבדה נוספת של קבצן רוצח, ובהמשך הכוח המשולב של הדמויות, כולל פגיעות רצופות ומדוייקות של הסיירת שנשארת מחוץ לטווח של הלהבים, מכריעים את הקרב.

קבצן רוצח רביעי, שמופיע בצעקות מהדלת הנגדית, רואה את החברים שלו נופלים, ועושה מיד 'אחורה פנה' ונמלט אל תוך החשיכה. הדמויות פוגעות בו עם כלי יריה, אבל לא מצליחות להפיל אותו.

 

החבורה עושה חיפוש מהיר בחדר, ומגלה שיש שם לא מעט שרידי עצמות מפוצחות, רובם של בהמות משא וגם של עכברושי ענק (שאחד מהם נשרף באיטיות על השיפוד מעל המדורה – ניכר שהקבצנים הרוצחים דאגו שהיצור יסבול כמה שיותר בתהליך ה'בישול').

כמו כן, בין העצמות יש כמה וכמה עצמות אדם ישנות – בין היתר של אישה ושל ילדה, שנמצאות כאן כבר כחמש שנים (כך שלא ברור האם אלו אותם קבצנים רוצחים שהרגו אותם, או שהם סתם מצאו שרידי אדם וביזו אותם, בהוקעה מגעילה על הקירות); מקרעי אריג, וכן מצמיד ישן ויקר (280 באן) שהתגלגל בין השרידים, הדמויות למדות שהשרידים האלו היו שייכים לאנשים עשירים – בערך במעמד של סול'גורן.

הדבר גם מבהיר שהמוות שלהן ארע לפני יותר משנתיים – קאל'ריס לא שמעה אפילו קצה של סיפור על העלמות של אנשים ממעמד כזה, בכל הזמן שהיתה ברובע המקדש.

 

לאחר החיפוש, החבורה מתקדמת בזהירות אל הפתח הנגדי, שם יש סורגים מורמים.

מעבר לפתח יש מנהרה עצומה, חלקה מוצף במים מטונפים שזורמים באיטיות בין מה שנראה כשבעה או שישה תילים מלאים בשרידים משרידים שונים, רקבובית ואבני מפולת שנמצאים במרכז של המערה העצומה. בצד הדרומי, מעבר לתילים, קרוע פתח אפל ומוצף למחצה שכבר ממרחק נראה 'רוחש', עם הבזקים עכורים שמתפצפצים בתוכו מדי פעם. הסיירת ת'ארילי לוחשת שזה 'מרגיש לה מסריח מחרקים, אחד מהם אולי מחושמל' – והחבורה מחליטה להמנע מהאיזור (ראנ'סיל מצידה מעירה שהיה לח מספיק משרצים מהסוגים האלו לכל החיים).

בצפון, יש שיפוע שהמים זורמים לתוכו, שמתוכו דולק אור חיוור ויציב, ואפשר לראות צורה של עמודים אנ'מיריים ישנים. החבורה ממשיכה לכיוון הזה, נצמדת לקיר בנסיון (מוצלח) ללכת הליכה שקטה שלא תמשוך אליה את החרקים או מה שלא שורץ בצד הדרומי של המערה, תוך שהחבורה גם שומרת על מרחק מהתילים הגדולים במרכז.

 

כאשר החבורה מתקרבת לצד הצפוני של המערה, היא רואה שהדרך מתפצלת שם לשתיים; אחת הדרכים הופכת למערה ארוכה וצרה שיורדת למטה, בין מפולות סלע שחסמו חלקים ממנה; והדרך האחרת נכנסת לתוך חלקים מאולם שהיה פעם מרוצף, עם עמודים מסוגננים שמקיפים אותו, עם משהו שנראה כמו מזבח סמוך לקצה הרחוק שלו.

משהו ליד המזבח – פסל הרוס כמעט לגמרי, עדיין מחזיק גביש תאורה קסום ישן, שכנראה דולק כאן שנים ארוכות, אבל כמעט דעך לגמרי; האור הוא אור בהיר וקר.

 

הדמויות מתקרבות בזהירות, ולא מוצאות מלכודות בחדר; המזבח נראה עתיק והרוס למחצה, ומאחוריו יש תבליט של כוהנת צהובה – כנראה כוהנת השחר. ליד המזבח האוויר קר, קר מדי, ופחד עמום ממלא את הדמויות, כאשר האוויר מסביב כאילו לוחש.

בסופו של דבר, הדמויות מגלות שהמים נכנסים לתוך הרצפה בשלולית חשודה, ומגלות שם פתח של בור מוסתר שאפשר לטפס לתוכו; האוויר שם קר להבעית, והפחד הלא טבעי שמכה בדמויות הולך וגובר. מנגד, משהו למטה זוהר באור בהיר ומפתה, הרבה יותר חזק ומושך מאורו של הקריסטל הדועך.

 

החבורה דנה בצעד הבא; ראנ'סיל מעדיפה להסתלק, קאל'ריס עומדת על דעתה שצריך להכנס לבדוק מה יש שם – אולי שם יש את 'הכוח שהשחית את כל הדברים במבוך הזה'.

בסופו של דבר ראנ'סיל נכנעת באי-רצון; החבורה קושרת חבל סביב המותניים של קאל'ריס, ולאחר שראנ'סיל מבטיחה (איכשהו) לבוא לעזרתה אם יהיה צורך, או לפחות לנסות למשוך אותה למעלה, ולאחר שהשלכת לפידים וחיצים פנימה לא הועילה, קאל'ריס מתשלשלת למטה.

החדר למטה הוא רחב יותר מכפי שאפשר היה לראות ממעל הבור; חלק ממנו הוא סבכה עתיקה ויציבה מאד, שהמים נופלים דרכה לעומק של עשרות מטרים, אבל שום יצור בגודל עכבר ומעלה לא יכול ליפול דרכה. חלקים אחרים בחדר, הם משטח אבן ועמודים שהתמוטטו, עם שרידי חפצים ועצמות אדם. האור בוקע מגביע יפיפיה, שכבר מרחוק אפשר לראות שהוא עשוי מזהב שמש טהור וחרוט בכתובות מסובכות.

קאל'ריס חשה דחף כמעט בלתי נשלט ללכת ולקחת את הגביע, עם תחושה שהוא 'שלה, רק שלה' – היא לא מצליחה לעמוד בה לגמרי, אבל ראנ'סיל מושכת אותה למעלה עם החבל – ממש כאשר עשן קפוא יוצא מבין ההריסות בצרחה נוראית:

"שלי! נוצץ, יפה, רק שלי! גנבים! גנבים! אני אהרוג אותכם!"

 

 

קרב סופי

העשן לובש צורה של חלק עליון של גבר לבוש בבגדים יקרים של סוחר עשיר, עם פנים גולגלתיות ושיער אפור וארוך, כולו שקוף למחצה וחסר חלק תחתון.

ראנ'סיל מושכת את קאל'ריס למעלה, אבל היצור עולה במהירות אחריה, כשהוא עובר בלא בעיה דרך האדמה שליד הבור.

 

כך נפתח קרב קטלני; הצל חסין למחצה נגד נשק לא קסום, מהסוג שיש לדמויות, וסופג נזק מינימלי מהתקפות של כלי הנשק של הדמויות (הערת השה"ם: כאילו הן מוציאות 1 בכל גלגול קוביה[2]; רק בפגיעות קריטיות הן יכולות להסב יותר נזק – תוצאה של נזק מקסימלי הופכת לגלגול רגיל של קוביית הנזק; ונזק כפול הופך לנזק מינימלי כפול).

 

הצל תוקף במגע, ופעם בשלושה סיבובים בהתקפת צרחה.

הצרחה מסבה נזק בינוני לכל החבורה בלי גלגול הצלה, ומאלץ את הדמויות להציל נגד השפעה נלווה, או שהן סופגות חולשה מצטברת ופגיעות להתקפות של הצל; המגע יכול לפגוע רק בדמות אחת, ואי אפשר להפעיל נגדו הדיפות מלבד הדיפת הילה (שאין לאף אחת מהדמויות) או גלגול חמיקה של גנב. כמו כן, המגע מרפא את הצל בחצי מהנזק שהוא גורם.

מתפתח קרב קטלני; הצל מתמקד תחילה בקאל'ריס, שמצליחה לעכב אותו מספר סיבובים (כולל עם הריפוי היומי השני מהטבעת שלה) לפני שהיא קורסת[3]; כאשר קאל'ריס מתמוטטת, הצל פצוע מאד בעצמו – למרות המגבלה על הנזק של הדמויות, הפגיעות הרבות והמוצלחות שפגעו בו הצטברו לסך מסוכן עבורו.

ראנ'סיל פוגעת בצל שוב, אבל אז מתמוטטת בעצמה, כאשר הצל – שנמצא בעצמו על 'נקודות הפגיעה האחרונות' משחרר צרחה נוספת שפוגעת בכל הדמויות; למזלה של החבורה, ת'ארילי – שנשארה עם נקודות פגיעה בודדות, מצליחה לשחרר שני חיצים שמשלימים את העבודה; הצל מתפוגג ביללה אחרונה של 'שלי, שלי...'!

 

ראנ'סיל וקאל'ריס מתעוררות שעות מאוחר יותר, מחוץ למערות – אחרי שהסיירת הצליחה איכשהו לגרור אותן החוצה (פרטים על זה – כנראה בהרפתקאה הבאה).

כך או אחרת, באוצר שנשלף מהחדר בו שרץ הצל, יש אשפה מלאה בחיצים קסומים, שהסיירת 'ניכסה' לעצמה; גלימה ירוקה-חומה בגוון בוץ, עם עמידות נגד רעל וחומצה ו-4+ לנקודות הפגיעה; ואת הגביע היפיפה, שהאור שלו כאילו נחלש מעט – בהערכה גסה, הוא שווה בין 2500-3000 באן, אם החבורה תצליח בכלל אפילו לחשוב ברצינות על להוציא אותו מהידיים שלה. אין ספק שהוא קסום מאד, עם המון חריטות מסובכות – כנראה לפחות אחת מהן מכילה את שמה של כוהנת השחר.

 

ת'ארילי מספרת לדמויות שלדעתה אין יותר מה לדאוג מהקבצן הרוצח הרביעי; היא שמעה אותו מילל וצורח מממעקי המנהרה הארוכה שיורדת למטה, כאשר היא גררה את קאל'ריס וראנ'סיל חסרות ההכרה (או אולי בהכרה חלקית, הדמויות לא זוכרות) החוצה. נראה שמשהו מאד לא נחמד תפס אותו אי-שם במעמקים, אבל ת'ארילי ממש לא רצתה או התכוונה לבדוק מה.

 

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 

 




[1]אין קשר לחבל הת'ארילין שבנסיכות האפורה. פשוט קיצור של שם אנ'מירי.

[2]או 2 בקוביה, במקרה של נשק משובח שהוא מעט קרוב יותר ל'קסום' מכלי נשק פשוטים מאד.

[3]למזלן של הדמויות, הנזק של הצרחה (אבל לא של המגע) הוא נזק הלם, שיכול להצטבר לסך שיפיל את הדמות מהרגליים, אבל לא לכזה שממש יהרוג אותה – אלא אם כן כל החבורה תיפול.