פרק 2: שירם האחרון של דרקונים
חזרה
לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
|
פתיחה: צווחה בעלטה החבורה
המותשת בוחרת את אחת מ'מנהרות הכריה' שבחלק הדרום-מערבי של המנהרות המטפטות, כדי
להתבצר שם ולנוח מנוחה ארוכה שתספיק כדי לחדש את הכוחות המדולדלים של הדמויות.
לשם כך, הדמויות מנסות ליצור מחסום אבנים שיקשה על יצורים שיזדחלו למנהרת הכריה
המרכזית להתקיף אותן. באמצע
המנוחה, טל'אורין חולמת על מנגינה מוזרה שממלאת את המערות... מתוקה, רעננה,
כאילו קוראת לכוחו המרפא של השחר- ואז
היא מתעוררת באי-נחת; ונדמה לה שהיא שומעת רשרוש חשוד. קאריול
יושב במקומו, ספק ער ספק ישן-למחצה, עם מבט מעט מטופש על פניו, כאשר הוא ממלמל
משהו על 'דג... דג גדול' (כנראה סיוט שנוגע לדרך בה כמעט נטרף בידי דג ענק
בהרפתקאה הקודמת); אבל אז, טאל'אורין שומעת שוב את הרשרוש; והפעם הוא נשמע קרוב
וברור יותר - רחש של גישוש מעורב בנשימה שורקנית. טל'אורין מעירה את קאלר'יס,
ותופסת עמדה ליד קיר המנהרה, כדי לנצל את מחסום האבנים לשגר התקפה קטלנית על
היצור, ברגע שינסה להדחק לנקבה הצרה שהחבורה מסתגרת בה. הערה: זמן המנוחה שהדמויות קיבלו עד
שהתעוררו והחלו הארועים של ההרפתקאה הנוכחית, לא הספיק כדי למחוק לגמרי את ההתשה
(רוב הדמויות סיימו את ההרפתקאה הקודמת בהתשה מדרגה שניה), אלא רק כדי לצמצם
אותה. היצור
המתנשף מתגלה כאדם פראי ומזוהם עם עיניים מטורפות, חמוש בשתי חרבות. הוא מגרגר
בינו לבינו שהוא מריח את הפולשים, הוא יעשה מהם עורות נחמדים, הוא לא זקוק
לאחרים בשביל זה- מתפתח
קרב שבו, למרות היתרון ההתחלתי של החבורה, היריב נלחם בפראות ומצליח להתמודד מול
הדמויות לזמן-מה, כאשר כל פעם שהוא פוגע, תאוות הדם שלו מרפאת אותו קלות; אבל
החסרון שיוצר מחסום האבנים משחק לרעתו, ובסופו של דבר החבורה מכריעה אותו - לאחר
אובדן של כמה סיבובי זמן יקרים. בין
לבין, בעוד הדמויות נלחמות, רעש נורא מזעזע את המנהרות סביב, הופך ליבבה לא
אנושית אדירה שנדמה שגורמת לקירות עצמן להזדעדע. משהו עצום נכנס לתוך ההיכל
ההרוס דמוי האמפיתאטרון שמצפון למנהרות הכריה, וחוצה אותו. קולות אחרים, דקים
יותר עולים גם הם מפעם לפעם. החבורה
מתווכחת מה לעשות - קאל'ריס רוצה מאד להציץ ביצור ממקום מסתור, כדי להבין מה
קורה; טל'אורין מסרבת בתקיפות ומתחילה לעשות את דרכה לכיוון ההפוך, לעבר פסל
האבן של הכוהנת השמנה שמפריד בין החלק הדרומי של מערות הכריה לבין המנהרות
שקרובות לסדק דרכו החבורה נכנסה למנהרות המטפטפות. ההתנגדות
התקיפה של טל'אורין מכריעה את הויכוח, והדמויות חוזרות ומנסות להדחק דרך החריץ
הצר והבוגדני שבין הפסל של הכוהנת השמנה לקיר; טל'אורין, שמפלסת את דרכה ראשונה,
נכשלת בהדחקות, נפגעת קלות מקוצי האבן, ועושה רעש מספיק כדי שצווחות דקות
ומרושעות יהדהדו מהאפלה - ומיד לאחר מכן שני שדונים בוערים מקפצים בצחוקי לעג
לעבר הדמות הלכודה למחצה ותוקפים. השדונים
המגעילים, שנראים כאילו הם עשויים מאש נוזלית מטפטת, אינם חזקים או בעלי סיבולת
גבוהה, אבל מפצים על כך במהירות וביכולות החמיקה שלהם, כמו גם ביכולת להטיל מפעם
לפעם קסם בסיסי של חזיז אש - היצורים מצליחים לעכב את החבורה ולפגוע בה, באורח
שתורם להתשה מחודשת, כאשר בתחילה רק טל'אורין מסוגלת להתמודד איתם פנים אל פנים,
כאשר קאריול מסייע לה ביריות בקשת גבוהה ולא מדוייקת מעל לחלל הצר. לאחר
מספר סיבובים, ולמרות כמה פגיעות מהאש, שילוב של כמה פגיעות מדוייקות של קאריול,
והעובדה שקאלריס מצליחה להסתנן דרך החריץ ולהצטרף לטל'אורין בקרב פנים אל פנים,
מכריעה את הקרב, ושני היצורים הצווחים מוכרעים. בין השרידים שלהם הדמויות מוצאות
שרידים של אבקת אבני חן עמומה בשווי נמוך יחסית, שנכתשה מאבן צהובה או אדומה. למרות
ששני שדוני האש הובסו, קולות מגעילים עדיין מהדהדים סביב, באפלה של המנהרות;
הדמויות מבחינות בזיקים אדומים רחוקים, שמסמנים שחבורה גדולה יותר של שדוני אש,
ואחריהם נוזל משהו גדול יותר, ירדה דרומה ותפסה עמדה בסדק ממנו הדמויות נכנסו
למערות. רחוק
יותר, נשמעות עדיין מפעם לפעם היבבות האדירות, הלא אנושיות של "הדבר
הגדול", כאשר מפעם לפעם הקירות רועדים, ונדמה לדמויות שהן שומעות צעקות,
נקישות וקריאות רחוקות. מוות מכל עבר החבורה
נעה בזהירות לעבר בור המחראה שהדמויות גילו בפעם הקודמת - הפתח היחיד כלפי מעלה
שלא מוגן בשכבת סורגים; הדמויות משליכות חבל כלפי מעלה, ומטפסות בזו אחר זו דרך
האבן המלאה בטינופת נוזלת. מלמעלה,
הדמויות מגלות חדר קטן מלא זוהמה וחרקים, שהפתח היחיד שיוצא ממנו הוא מעבר קטן
מערבה, שמוגן בידי שער סורגים מורד; מעבר לו, משתרעים מסדרונות אפלים, שמפעם
לפעם מהדהדות מתוכן צרחות או הדים של יבבות וקולות מפחידים אחרים; כאשר קרוב
יותר, החבורה שומעת מעין טפטוף שמנוני. אמנם,
בצד השני קיים מנגנון של ידית וגלגל שיכול להרים את הסורגים, אבל הדמויות לא
חושבות על דרך מתאימה כדי להגיע אליו.
טל'אורין מנסה להרים את הסורגים בכוח, כאשר הדמויות האחרות תופסות עמדה
להגן עליה; אבל נכשלת, מצליחה להמלט לאחור ברגע האחרון כאשר הסורגים כמעט נופלים
עליה, והרעש של הנפילה מהדהד במסדרונות - מה שמביא על הדמויות ברגע הבא התקפה של
היצורים שהשמיעו את קולות הטפטוף השמנוני - ארבעה סליימים 'נגועי שמש', שהתוך
השחור שלהם מבהיק באור עמום שהולך ומתגבר ככל שהם מצליחים לפגוע - עד שהוא מאפשר
להם לשחרר קסם אש חזק. הסליימים
עוברים בקלות את החיצים שהדמויות יורות בהן דרך הסורגים ומשתחלים פנימה בלא
בעיה; אבל אז הקרב נוטה לטובת הדמויות, שמצליחות לדלל את המספר שלהם ולפגוע
באורח מדוייק בכל פעם בסליים שמתחיל להאיר, באורח שמונע מהיצורים להפעיל קסמי
אש; לאחר קרב קצר וקל יחסית, הסליימים מוכרעים עד האחרון - והדמויות מרימות שוב
את הסורג, הפעם בהצלחה. הדמויות
מוצאות את עצמן בצומת מסדרונות חשוך, עם מעבר אחד שממשיך בקו ישר מערבה אל מה
שנראה כאולם גדול שצרחות דקות של שדוני אש מהדהדות ממנו; ומעבר אחר שפונה צפונה,
אל מסדרון ארוך ששני פתחים בוקעוים ממנו בהמשך - דלת קטנה יחסית בתוך שקע פונה
מזרחה, ופתח גדול יותר בקיר, מעט אחריה, פונה מערבה. הדמויות רואות לפחות גופה
אחת מוטלת בשלולית דם בין הפתחים האלו. הלאה
משם, המסדרון עצמו ממשיך צפונה, לתוך אפלה. היבבה
הנוראה, הלא אנושית, ורעידות קלות בקירות נמשכות, עולות מהיכנשהו, לא קרוב מדי. החבורה
מתדיינת להיכן להמשיך, ופונה צפונה כדי לבדוק את הגופה; קול מוזר מהחשיכה של
הפתח המזרחי, הקרוב, מנסה לבקש עזרה - אבל זו למעשה מלכודת, והדמויות מצליחות
להבין אותה בזמן; מי שמסתתר בקמרון של הפתח המזרחי הוא אחד הלוחמים הפראיים עם
הלהבים המשוננים, כולו ספוג בדם שאינו שלו. הקרב
מתחיל, ובמקום שהפרא הרצחני יזכה בפתיחה מוחצת, הדמויות שוללות ממנו את היתרון
ומכריעות אותו במהירות; פרא נוסף מזנק בצווחות מטורפות מהפתח המערבי, וכופה על
הדמויות קרב קשה יותר, אבל גם הוא מוכרע בלא בעיות מיוחדות. אגב שהיצורים
הספק-אנושיים הללו נלחמים ומוכרעים, הם מחרחרים ושורקים בתאוות קרב
("מעיים, אני רוצה מעיים..." ו-"צהוב, עסיסי, צהוב... עושה
טוב"), אבל גם משמיעים מלמול דומה מאד ל"טא-לא-פו-לה" שהשמיע
המטורף שתקף את קאלריס במתחם האומנים ליד אחוזת דיר'לורמאר. לאחר
שהיריבים האלו מוכרעים, הדמויות מציצות לפתח המזרחי, ומגלות עוד טפח מהזוועה -
זה מעין חדר מטבח ומחסן, שהנערים שעבדו בו נרצחו באכזריות מזעזעת בלהבים
המשוננים של התוקפים; אחד מהם הוטבע בקדרה רותחת בעודו חי, ואחר מונח על שולחן
כאשר אחד התוקפים כבר החל לפשוט את העור שלו מעליו. הדמויות,
מלאות בגועל, סוגרות את הדלת ומתקדמות למסדרון המערבי; הן עוברות ליד שקע שבתוכו
קרועה סבכת הסורגים שעמוק מתחתיה נמצא "חדר החציל המתפוצץ" בחלק
התחתון של המערות (רק שכעת הדמויות נמצאות מעל הסבכה, ומגלות - הרחק למטה -
שסליים נגוע-שמש ענק נכנס לחדר וכאילו 'שומר' על הסבכה מלמטה. בחדרון
סמוך, הדמויות מוצאות את הסחורות שקאלריס ראתה כאשר הציצה ממתחת לסבכה, מספר
שעות קודם לכן - כד עם אוסף קשקשי דג מבריקים, כמה פרוות טובות שטופלו היטב של
בהמת ביוב שעירה (שניהם רכיבים לא רעים לעבודות עור מעוצמה ראשונה); וגם שיקוי
מרפא פשוט, בבקבוקון שסמל כנפי הדרקון צוייר עליו בגסות. הלאה
משם, במערב, המסדרון נכנס - כמו שהדמויות אכן זוכרות - למעין חדר אימונים, רק
שכעת המחצלות שלו מגואלות בדם. המאמן של הכת זרוק על הרצפה, ביחד עם עוד כמה
גברים, החרבות חסרות התועלת שלהן, שבורות ומעלות עשן, זרוקות לידן - ויצורים
מגעילים מנקרים בהם; מעין 'עופות' או 'גוזלים' בשרניים, בלא נוצות, שנראים כאילו
הראש שלהם מטפטף ונמס למחצה על הצוואר והגוף שלהם, מלבד מקור משונן וארוך;
ומבמקום כנפיים, יש להם רק עצמות מטפטפות גועל. כפי שהדמויות יגלו מעט אחר-כך, כאשר
יבדקו את הגופות - לא היצורים הציפוריים האלו הרגו אותם. הלוחמים של כת 'האף
הצהוב' נהרגו בידי משהו מסיבי ששלח לחשי אש מסתחררים וקטלניים, וגם זרועות או
מהלומות אדירות שפשוט מעכו את היריבים שלו וכיסו אותם ברעל לוהט. חדירה למעמקי מגורי 'האף הצהוב' והצצה ביצור מזוויע טאל'אורין
וקאל'ריס מתווכחות שוב; קאל'ריס לא מוכנה להשאיר את השרצים להמשיך לחלל גופות של
בני-אדם, והחבורה תוקפת, כאשר הדמויות פותחות את הקרב ביריות מרחוק ונסוגות אגב
ירי, כדי למשוך את ה'גוזלים' המעוותים אחריהם ולמשוך זמן עד שיוכלו להגיע לקרב
פנים אל פנים. התוכנית
מצליחה - שניים מארבעת היצורים הציפוריים-בשרניים נהרגים לפני שהם מצליחים לסגור
על הדמויות לקרב פנים אל-פנים, מה שמתגלה כמוצלח מאד - משום שכל יצור שנהרג
מתפוצץ במטח של רעל נוזלי שיכול לפגוע בכל מי שקרוב אליו, ולרפא 'גוזלים' פצועים
בסביבתו. הקרב
עובר לטווח פנים אל פנים, כאשר היצורים מנקרים במקורים המשוננים הענקיים שלהם,
שיכולים לגרום דימום אכזרי, ובפגיעה מוצלחת מאד, גם מחלה חוסמת ריפוי; אבל
החבורה מצליחה להתגבר על שני היצורים הנותרים בלא בעיות גדולות מדי. החבורה
נכנסת בזהירות לחדר האימונים, בודקת את הגופות (מהמאמן של הכת החבורה 'מרימה'
שיקוי אדום מוזר, שמתגלה כשיקוי שאם מורחים אותו על להב, הוא הופך אותו ללהב
בוער לזמן קצר - מה שיסייע לחבורה בקרב האחרון). הפתח
היחיד הנוסף של חדר האימונים, מלבד זה שהדמויות נכנסו דרכו, נמצא ממש מול החבורה
וממשיך מערבה; ומעלטה מאחורי הדלת הסגורה עולות צווחות נוראות, הפעם קרובות
בהרבה, ואיתן עוד קולות נתעבים. הדמויות
מתווכחות שוב; טל'אורין רוצה לסגת, קאל'ריס רוצה לפחות להציץ במה שנמצא שם, כדי
להבין מול מה החבורה (ובהמשך אולי גם העיר) עומדת. טל'אורין נכנעת בחוסר רצון,
ותופסת מרחק כאשר קאל'ריס מתגנבת, משתמשת באחת ממנות צמח השמן שהחבורה מצאה
במנהרות למטה כדי לשמן את הצירים ולמנוע חריקה - ואז היא מציצה אל החדר הגדול
שנמצא מעבר לחדר האימונים. החדר
שקאל'ריס מציצה אליו הוא חדר מעגלי ענק, עם עמודים אנ'מיריים ישנים, ועל הרצפה
שלו שרידים של מעגל - אולי ריטואלי - שצויר בצבעים גסים של צהוב וסגול. כמה
גופות מוטלות שם, אבל קשה לראות פרטים, בעיקר בגלל היצור המזווע שנמצא שם, צווח
בקול נורא, ומפעם לפעם מטיל ומטיח את עצמו בעמודים או בקיר, פעולה שגורם לקירות
לרעוד. ה"דבר"
הזה בסופו של דבר יותר קטן ממה שהוא נראה במבט ראשון, בעיקר בגלל האד הלוהט
שבוקע ממנו, והזלגים הבשרניים שמשתרכים מאחוריו. יש לו טורסו וראש של מעין-אישה
מעוותת, גדולה או לפחות נפוחה הרבה יותר מגוף של אישה בת-אדם, העור אפור, מלבד
המקומות בהם הוא זוהר בצהוב עכור; בלי עיניים ועם לוע עצום שאש תופת בוערת
במעמקיו, כאשר מפעם לפעם היצור פולט ריר רותח, שכאשר הוא נושר לרצפה המזוהמת
מתחתיה, הוא מתחיל לנוע כאילו יש לו חיים משלו. מה
שנראה במבט ראשון כ"שיער ארוך" שנופל על הגב של היצור, הוא למעשה זלגי
בשר שנמסים מתוך החלק האחורי והצדדים של הקרקפת; מתחת לאגן, גם מה שהיה 'רגליים'
של היצור הזוחל הזה התמוסס לזלגים ארוכים של בשר מבחיל, מעלה אד לוהט ומחניק. מסביב
ליצור, קופצים שדוני אש נוזלית, צורחים בקולות דקים, ביחד עם עוד 'גוזלים', וככל
הנראה גם סליימים בגדלים שונים. קאלריס נסוגה, לא לפני שהיצור מרחרח לעברה,
ומשליך מטח של להבות אש רעילות שמתפוצצות לפני ועל הדלת דרכה הדמות הציצה עד
לפני רגע; החבורה נמלטת לאחור, כאשר טאל'אורין רוטנת ומאשימה את קאל'ריס על
הפזיזות שלה, כאשר שדוני אש מתקדמים מהחדר המרכזי אל חדר האימונים - אבל הדמויות
נסוגות בחזרה אל המסדרון האפלולי שבו נלחמו בפראים עם הלהבים המשוננים, ונמנעות
מקרב - לפחות הפעם. איזור בית המרחץ העתיק החבורה,
נקרעת בין הרצון לחקור לבין הרצון להמלט (וגם לא יודעת מה הדרך הנכונה החוצה),
מחליטה להמשיך צפונה במסדרון, במקום בו הוא יורד במתינות כלפי מטה, בין שרידי
פסלים אנ'מיריים ותגליפי קיר; לוח עץ חדש יותר שנעקר ממקומו כמעט לגמרי עדיין
תלוי על חוט, ובו מישהו ניסה לכתוב מעין 'שיר חינוכי' בחרוזים מגושמים - שנועד
להזהיר את אנשי הכת הצעירים שנשמתם עודה 'ביצה רכה במערת הדרקון הנשגב', לא
להמשיך למסדרון הזה, משום שיש בו דברים שיכולים לזהם את נשמתם ולפגוע בהכשרה
הרוחנית שלהם. כמו
כן, הדמויות מאתרות עקבות של פטרול שדוני אש שעבר כאן לא מזמן. החבורה
ממשיכה בזהירות קדימה, כאשר המסדרון - שנעשה כאן לח יותר - פונה לכיוון
צפון-מערב ואז למערב, ולפני שהוא נכנס לחדר גדול, יש בו שלוש דלתות נעולות; אחת
מפוארת יותר, נעולה במנעול משוכלל יותר, ושתיים פשוטות יותר. החבורה
צריכה ומצליחה (לא בקלות), לפתוח את המנעולים או לפחות אחד מהם בלא להרעיש מדי
באורח שיזעיק לכאן את הפטרול של שדוני האש. מאחורי הדלת הנעולה המפוארת יותר,
החבורה מגלה לא פחות ולא יותר מאשר חדר מרחץ אנ'מירי שהשתמר כמעט לגמרי, מתחת
לפסל הרוס למחצה של ההשתקפות האדומה שמחזיקה נבל, כולל בריכה עם מים כמעט נקיים
- כאשר לפי מדף עם קערות סבון גס, מגבות שעירות ודברים נוספים, נראה שכמה מבכירי
הכת ידעו להשתמש במקום (אותו אחד שעלול 'לפגום בנשמתם' של החניכים
הצעירים...). הדמויות
מגלות, לצד כמה חפצי ערך זולים יחסית שנשארו ליד בית המרחץ (כולל מגבת קטיפה
עתיקה אבל שמורה היטב, עם שרטוט של "S" צהובה, וגם מדליון גס שבו מישהי מהכת חרטה מילות אהבה
למנהיג 'האף הצהוב', אליו היא מתייחסת כ'נשמת הדרקון שנולד מחדש'), פתח קטן
ומסורג עמוק בתוך המים, ממנו מים נשפכים למנהרה מעגלית חשוכה במפלס תחתון, עם
אורות אדומים עמומים שדולקים שם - אבל החבורה לא מצליחה או מנסה להכנס משם
(עניין קשה מאד שדורש הסרה של הסורגים בתנאי שחיה מתחת למים והדחקות דרך פתח צר
מאד - מה גם שיש משהו חשוד מבעבע במים במנהרה למטה). באחד
החדרים הצדדיים הקטנים יותר, הדמויות מופתעות בידי תולע תפוח מגעיל, שמסתתר
מאחורי ראי חלוד ומלוכלך (כאשר אחת הדמויות מסתכלת בראי, היא רואה 'השתקפות' של
פני תולע במקום הפנים שלה, רגע לפני שהיצור תוקף). היצור
יודע לירוק רעל; להסתער במהירות שיכולה להפיל דמויות מהרגליים ולגרום להן לאבד
סיבוב, ולנשוך נשיכות רעילות - שלא לדבר על פיצוץ חזק ומזיק מאד כאשר הוא נהרג;
הקרב איתו הוא קשה למדי, ומביא את רוב הדמויות פעם נוספת להתשה בדרגה שניה; בתוך
השרידים שלו, לעומת זאת, הדמויות מוצאות אבקות זכוכית מכושפות מדרגה שניה
שנשתמרו שם, למרות מיצי הקיבה שאיכלו את כלי הקיבול בו היו קודם. לאחר
שהדמויות מסיימות לבדוק את החדרים הקטנים שאסורים על צעירי הכת, הן ממשיכות
מערבה עם המסדרון, ומגלות שהן נמצאות כעת ממש מעל סבכת הסורגים שמתחתיה נמצא חדר
החול העמוק של הקומה התחתונה של המערות (וגם שם, שומר סליים ענקי על הסבכה
מלמטה). החבורה
ממשיכה הלאה ונכנסת למה שהיה קודם חדר הנגינה, שבו נשים עם נבלים ניגנו ושרו
שירים על התעוררות הדרקון וכנפיו הגדולות. כעת, החדר מלא שלוליות לוהטות ומעלות
אד סמיך; הנשים המנגנות נעלמו, אבל אחד מכלי הנגינה שלהן, זרוק וחרוך, זרוק על
הבמה שבצפון החדר. מלבד
הפתח (המזרחי) ממנו הדמויות נכנסו, ישנו פתח שמוביל דרומה - שלפי הצווחות שעולות
ממנו, מוליך ישר לחדר המרכזי בו משתוללת התפלצת הענקית; ופתח שמוליך מערבה, אל
מסדרון שפונה כעת מערבה ומעט דרומה, שיש עליו גילוף עץ מפואר (לפחות אמור היה
להיות) של דרקון, שנעקר מהמקום ותלוי באלכסון מהקמרון. החברה,
בניחוש מושכל, חוצה את החדר כשהיא נצמדת לקיר הצפוני ולבמה, וכך נמנעת מהסכנה
לדרוך בשלוליות שהיו מתיזות רעל רותח, שהיה מסב נזק וגם יוצר רעש שהיה מסב תשומת
לב מסוכנת מהשרצים שנמצאים בחדר המרכזי, קרוב ליצור הענקי. מגורי 'נשמת הדרקון שנולדה מחדש', וקרב סופי המסדרון
שהחבורה נכנסת לתוכו, פונה תחילה לדרום-מערב, ואז מתחיל לפנות דרומה, בדרכו אל
חדר גדול אחר; בקיר שלו, ישנו פתח מהודר עם וילונות מעוטרים שנשרפו לגמרי,
שלצידו זרוקות גופות של כמה מהשומרים של כת האף הצהוב. החבורה
נכנסת לחדר שבין הוילונות, שמתגלה כחדר מפואר יחסית (במונחים של אנשי כת האף
הצהוב), שהיה כנראה פעם חדר פרטי של אציל אנ'מירי מסוג כזה או אחר. בחדר יש מיטת
כילה ספוגה בדם, כדים שנופצו, תמונות ואריגים צבעוניים על הקירות. האוויר
כולו מסריח ממוות; גופה של אישה צעירה זרוקה על הרצפה, ועל המיטה המגואלת בדם
מוטל מנהיג כת 'האף הצהוב', בשלבים האחרונים של גסיסה איטית ומלאת יסורים, החרב
המנופצת שלו זרוקה לצידו. הערת השה"ם: עד מהרה יתגלה לדמויות
שזה לא מקרי - מי שהרג אותו השאיר אותו, בכוונה, להתייסר כמה שיותר לפני שהמוות
יגיע ויאסוף אותו. מנהיג
הכת נמצא על סף המוות; הדמויות מנסות לדובב אותו, והוא מנסה בכוחות האחרונים
שלו, להרים יד חרוכה, כשהוא ממלמל ש"האש שלו כבתה, היא לא היתה חזקה
מספיק"; וש"הוא לא מבין... זו היתה תפילה חזקה וטהורה לכוהנת השחר-
אמיתית, לא כמו שהמנוולים הצבועים..." הוא
מנסה, בכוח האחרון שלו, להושיט לדמויות תליון זהוב-בהיר מרוקע בצורת דרקון, כשדם
פורץ מפה שלו והעיניים שלו כבות. הוא מספיק ללחוש את השם "ראד...
לינד..." לפני שהמוות מגיע וגואל אותו סוף-סוף מיסוריו. הערת השה"ם: תליון הדרקון הצהוב-בהיר
של מנהיג הכת הוא חפץ קסום שמקנה 5+ לנקודות פגיעה והתחדשות של נקודת פגיעה אחת
בכל סיבוב קרב. טאל'אורין לוקחת אותו ושמה אותו על הצוואר שלה - מה שכמסתבר יציל
את חייה מיד לאחר מכן. בנוסף לתליון, הדמויות מוצאות בזוהמה
ובדם סביב הגופה גליל תפילה עדין עשוי מזהב טהור (420 באן), עם חריטות רוניות
עדינות ומורכבות. אבל קלף התפילה עצמו נעלם מבפנים וכנראה נהרס לגמרי. הקרב הסופי צחוק
מרושע וחצי מטורף עולה מאחורי הדמויות; הדרך בה באו נחסמת בידי אדם מעוות למראה,
עם עיניים הרוסות ולבנות לגמרי וצלקות עמוקות שמשחיתות את הפנים שלו, אבל הוא נע
במהירות וסוגר על הדמויות עם שני להבים גסים אבל אכזריים מאד, כאילו הוא מסוגל
לחוש את המיקום של היריבים שלו בחוש פנימי שנעלה על הראיה. האדם
המעוות הזה, שהחבורה מזהה אותו מיד בתור 'אומן העור העיוור' שסולק או גלה מכת
האף הצהוב, מלגלג על החבורה, ומתייחס אל הדמויות בתור 'חומרי גלם' - הוא אומר
שיש לקוחות בעיר שישמחו מאד לקבל שריונות עור טובים, בלי לדקדק מדי לגבי מקור
החומרים. לפני
שהקרב מתחיל, הוא מחווה על מנהיג הכת המת, ואומר ש"הזהרתי את הטיפש הקטן
כמה פעמים..." (משהו לגבי המקור האמיתי של הכוח או 'האדונים האמיתיים'),
אבל הוא בחר להיות טיפש וצדקן וסילק אותו. "אבל הייתי הוגן, נתתי לו מספיק
זמן לשכב בדם של עצמו ולהרהר בטעויות שהוא עשה". טאל'אורין
מקנטרת ולועגת לאומן העור העיוור, אבל לא נראה שהוא מושפע מהעלבונות; לאחר רגע
נוסף, הוא צועק משהו שנשמע כמו "נאאמוש", והקרב מתחיל. אומן
העור המעוות דומה בסגנון הלחימה שלו לפראים המעוותים הקודמים שהדמויות נתקלו בהם
קודם (אולי חברי כת האף הצהוב שהיו נאמנים לו עוד ממקודם, ולא למנהיג הכת?), אבל
הוא מכה מהר וחזק יותר, מסב יותר נזק, מתגונן טוב יותר ובעל כוח סבל כפול משל
היריבים האנושיים הקודמים. אם
לא די בזה, כל פעם שהוא פוגע הוא לא רק מרפא את עצמו, אלא גם מקבל בונוס מצטבר
שגורם לו להתקיף מהר יותר, מדוייק יותר וחזק יותר. בנוסף
לזה, כאשר הקרב מתארך והוא יורד אל מתחת לשני שליש של נקודות הפגיעה שלו, הוא
משמיע צווחה, ומזמן לעזרתו שני זבובי-אש זהובים עכורים מאולפים. מהצד השני,
קאלריס משתמשת בשיקוי של המאמן המת של הכת, באורח שגורם לאחת החרבות שלה לבעור
באש קסומה, שגורמת לה לפגוע היטב יותר וליותר נזק. הקרב
הוא קשה וקטלני, ומאלץ את הדמויות להשתמש כמעט ב"כל מה שיש להן";
טל'אורין נפגעת פגיעות קשות; אבל מצליחה להחזיק מעמד כמעט עד לסוף הקרב, עד
שאומן העור הרצחני סופג סוף-סוף מספיק התקפות כדי למוטט אותו - ממש בזמן, משום
שהזבובים הזהובים מגיעים אל קאריול ומאלצים אותו לעזוב את הקשת ולעבור להלחם
בלהבים הקצרים והיעילים הרבה פחות שלו. טאל'אורין
מתמוטטת ונקלעת למצב של 'גסיסה' כאשר אחד הזבובים נהרג ומתפוצץ, משלח נזק אש לכל
הכיוונים (וגם יכול להבעיר את הקורבנות שלו) - למעשה, רק תוספת נקודות הפגיעה
וההתחדשות של התליון הקסום שהיא שמה על עצמה דקות קצרות לאחר מכן, מציחל אותה
מלההרג במקום (וטבעת הריפוי של קאלריס מייצבת את מצב הגסיסה ומונעת ממנה להמשיך
לבעור). סיום הקרב
נגמר, אבל צווחות מטורפות עולות באפלה ממרחק לא רב; החבורה בוזזת מאומן העור המת
מספר חפצי ערך, לרבות בקבוקון של אבקה צהובה בהירה שדומה מאד לצבע שהחבורה נשלחה
להשיג; וגם ספר הרוס למחצה שמכיל תיאורים מסובכים של טכניקות של יצירת חרבות (לא
ברור מהיכן הוא השיג אותו, אולי מבית המלאכה העתיק של המפלס הזה, שהדמויות לא
הגיעו אליו), שבין היתר מדבר - עם שפע פרטים מסובכים מאד, על 'חרבות דרקון'
מיוחדות, שמחושלות באורח לא שגרתי בידי חשל נשק שנעזר בידי תכשיטן שעוזר לו
לשזור זהב שמש מותך לתוך הלהב (כנראה בסיוע שיקוי נדיר מעוצמה גבוהה - משהו על
להבה חיה). גם
אלמלא טאל'אורין היתה חסרת הכרה לגמרי, נראה שמלבד כמה תיאורים על 'רפליקות'
פשוטות ונחותות של החרבות האלו, רוב מה ששרד מהספר מסובך בהרבה מכפי שהיא יכולה
להבין. באחד
הקירות של החדר, קאלריס וקאריול מוצאים דלת מסורגת, שמתרוממת ומגלה מדרגות
שיורדות למטה, לעבר בור קטן שמתחתיו משקשקים מים אפלים. הדמויות נושאות את
טאל'אורין המעולפת ומשלשלות את עצמן כלפי מטה, אל המים הקרים שזורמים הלאה משם -
ככל הנראה לעבר אחת היציאות של המבוך, ואל העיר שמעבר לו. |
חזרה
לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
חזרה אל אינדקס הקמפיינים של
מלסטרה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.