השירה האחרונה

 

 

פרק 2: הרוחות של מָאר אֶלוּר (חלק א')

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

חלק ראשון: צדק מדמם

גאב, טיליאן וקונסארין מתקרבים אל החווה של לארם, כאשר גוררים איתה את הנקרומנסר הכפות והמדמם, הרוצח של דודתו של גאב ואשתו לארם.

נראה ששוכני החווה יודעים שהדמויות והאסיר מתקרבים, משום שנראה שרבים מאד מהם כבר התקבצו לפני השער, צועקים ומנופפים בסכינים, גרזינים, כלי עבודה ואפילו מקלות. הנקרומנסר צוחק בפנים של הדמויות ושל הקהל הזועם, גם כאשר גאב מכה אותו. הוא שב ואומר, אגב גיחוכים מטורפים שהוא לא מתחרט על כלום. אלרי היתה מיוחדת, היא היתה טובה מכדי להישאר עם כל הרועים המטומטמים, היא היתה צריכה להיות שלו לנצח, והוא ראה בעיניים שלה שגם היא רוצה את זה.

הוא לא נרתע מהמכות ומהאיומים בכאב, והדמויות מבינות בהדרגה שהוא לא משקר – הוא מפיק הנאה חולנית מהיסורים שלו עצמו. הוא לועג לדמויות שהוא רוצה את הכאב, וככל שיהיה יותר כאב, כך הוא יחזור חזק יותר. הדמויות סותמות לו את הפה בשלב מסוים עם סמרטוט מלוכלך.

לארם הזקן צועד באיטיות קדימה כשהוא נושא גרזן, ובתו לארתה מלווה אותו. ההמון הופך אלים ומסוכן מרגע לרגע, סוגר מכל הצדדים כשהוא צועק שצריך להרוג, לשסף, לקרוע; נער אחד מנסה להסתער קדימה עם סכין (עלבון גדול לפי המסורת, כי עשיית הצדק שייכת קודם כל לבעלה של האישה שנרצחה), וגאב הודף אותו.

גאב מתחיל לשים לב שהזעם של ההמון לא דומה לשום דבר שראה אי-פעם בטולו, ודואג בין היתר בגלל הפרצוף החמוץ של קונסארין, שאולי תוהה האם זה המנהג בעמק שלו, והאם היא משאירה את אחייניתה עם פראים צמאי דם. הוא מנסה להפעיל את הכריזמה שלו על ההמון ומצליח באופן חלקי מאד לגרום להם לסגת מעט – לרגע. קונסארין אכן מתחילה לומר משהו מכוער מאד, שהופך ל"אאו" כאשר טיליאן בועטת לה בכוח ברגל.

 

לארם מתקדם, מתעקש לפעול לפי המנהג ולשאול באיטיות את גאב 'האם זהו האיש', ואז להורות להסיר את הסמרטוט מהפה של האסיר כדי לשמוע את המילים האחרונות שלו. הנקרומנסר הצעיר לועג לו בתמורה, ומנסה לעורר ספק אכזרי, האם כל מה שקרה בינו לבין אלרי המנוחה לא היה מהסכמתה.

בסופו של דבר, הגרזן יורד; אבל היד של לארם רועדת והוא מחטיא. הנקרומנסר צוחק בקול מטורף; המהלומה השניה מדוייקת יותר, אבל גם היא אינה 'יפה'. הנקרומנסר נפגע בצוואר ומתחיל לדמם, כשהצחוק שלו הופך לחרחורים.

ואז, ההמון נע קדימה; הדמויות ואפילו לארם חייבים לקפוץ אחורה כדי לא להרמס; הנקרומנסר הגוסס נעלם מעיני החבורה מאחורי ההמון שמתגודד סביבו, ועשרות כלי עבודה, סכינים, גרזינים ומקלות שעולים ויורדים, ואחריהם קולות של פצפוץ בשר ועצם שעולים מבעד לזעקות וליללות, שהופכות חייתיות יותר מרגע לרגע; והשיא מתרחש כאשר אחד המשתתפים ב'חגיגה' – בדרך-כלל אדם מבוגר ולא אלים או אכזרי במיוחד, מגיח עם ידיים מלאות בדם, כשהוא פוער את הלוע שלו אל השמיים ומפליט יללה של זאב.

כעת, גאב וטיליאן מבועתים, וממש לא רק בגלל מה שקונסארין אולי תחשוב. הזכרון של מה שמצאו בכוך טרי יותר מדי נוכח המראה. בנוסף, למרות כשלון של בדיקת אבחנה ראשונה של החבורה, הדמויות מבצעות כעת בדיקה נוספת ונדמה להן ששמעו צלילים של מנגינה מוזרה, שכעת כבר דועכת בהדרגה.

גאב וטיליאן – שמצאו להם חשוד במאורעות – ממהרים לעבר הצריף של הפייטן אזלארד בקצה המחנה, קונסארין נפרדת מהם, ועולה לראש הגבעה עם לארם ובתו, באומרה שהיא חייבת לראות את ראל שנמצאת שם; שהיא בוודאי מבועתת. היללות והמהומה מאחור דועכות באיטיות – נראה שההמון מתחיל להרגע; אולי בגלל שמהנקרומנסר לא נשאר הרבה יותר מכתם לח על הדשא.

 

 

השיחה עם אזלארד

כאשר גאב וטיליאן מגיעים לצריף של אזלארד, הן מוצאות את הפייטן בחוץ, עסוק בבישול מעדן חביב עליו – רכיכות בתחמיץ, מוגשות על גרגירי דגן מקומיים. על פניו של אלזארד מרוח חיוך רחב ומעט אווילי... ועל השולחן, לצד המעדן וצרכי הבישול, נח... חליל, דומה מדי לחליל המכושף השחור עם ריקועי הכסף שהדמויות מצאו בכוך. להפתעתה וכעסה, טיליאן מגלה שהחליל שלה נעלם... אם כי הרצועות בהן קשרה אותו לתיק שלה נשארו שלמות ואף אחד לא חתך אותן (אפילו כייס מיומן מאד היה חייב לחתוך את הרצועות כדי לקחת את החליל).

אזלארד מספיק רק להתחיל לפנות אל גאב ב"שלומות, בחורי המצוין! האם תרצה להתכבד ברכיכות בתחמיץ על מצע דגן? זה טוב, זה-"

טיליאן כמעט מסתערת על הפייטן, ומאשימה אותו בגניבה (בהתחלה בכנות, אחר-כך כהצגה כדי לסחוט אותו לעשות את רצונה ולהסכים להצעות של הדמויות), וגאב משתף איתה פעולה.

אזלארד נשבע שלא גנב את החליל, אלא להיפך – הוא התעסק בענייניו ו'חטא בקצת בישול בשביל הנפש', ואז ראה את החליל מציץ אליו מתוך שיח סמוך, בחן אותו והתחיל לנגן; והכלי הנפלא הזה נתן לו השראה למנגינה יפיפיה... נשגבת ממש, שהוא בדיוק התחיל לשרבט את התווים שלה על הניירות שעל השולחן שלו כאשר הדמויות התפרצו בגסות כזו.

הוא מעווה את פניו אל טיליאן, ואומר שעד כמה שהוא ואביו האדוק לא ראו עין בעין בהרבה דברים, כנראה שאביו צדק לגבי נשים היסטריות שהנשמה שלהן פשוטה ולא מצליחה להבין דברים נעלים.

 

הדמויות מנסות 'לשכנע' את הפייטן לעזוב את החווה – עכשיו או לכל המאוחר מחר בבוקר, וללכת אל הכוך, שם החבורה 'שתלה' קצת מטבעות שיהווה 'אוצר' שלכאורה יתאים איכשהו לטענה של אזלארד עצמו שיש בכוך אוצר (הגם שהשלל שם קטן בהרבה מכפי שהוא תיאר), אבל הפייטן לא מתלהב – ומחשבותיו נתונות דווקא לחליל המכושף (שנשמר בכוך כנראה במשך מאות שנים ארוכות בלי להפגם, וחלק מעיטורי הכסף עליו נראים מעט זאביים), כשהוא מנסה שוב ושוב לשכנע את טיליאן לתת לו אותו – אפילו במקום האוצר, או אפילו בהשאלה, כדי שיגמור לכתוב את המנגינה הנשגבת שעלתה בדעתו.

הדמויות משתמשות בהאשמה בגניבה כדי 'לשכנע' את אלזארד הזועם והמוחה לשתף פעולה ולהבטיח שיעזוב את החווה ביחד איתם אל הכוך בבוקר מחר (הן צריכות ללוות אותו כי הן יודעות שיש אגף בכוך שלא טוהר, ויש בו לכל הפחות אוכלי נבלות קטלניים – הגם שלטיליאן יש כמה וכמה הרהורי כפירה בנושא).

 

 

ביקור אצל ראל

לאחר שהוציאו ממנו הבטחה חסרת חשק, גאב וטיליאן עולים אל מרכז החווה, כדי למצוא את קונסארין ואת ראל. הדמויות מוצאות את שתיהן בבקתה שניתנה לראל ליד המגורים של לארם; ראל עוטה את השריון שלה ומחזיקה חרב שלופה, ונראית מעורערת ומפוחדת; וקונסארין יושבת ליד הכניסה ומעמידה פנים כעסוקה מאד בטיפול במיתר הקשת ובחיצים שלה. שתיהן עם פנים אדומות, ולפי הדממה הכבדה שעומדת באוויר, הדמויות מנחשות שהיתה ביניהן מריבה. גאב מנחש מה ארע, אבל לא שואל אף אחת מהן ישירות.

גאב מרגיע את ראל המפוחדת, שמספרת על הרגעים של האימה כאשר הצרחות עלו מהשער, ושני נערים ליד המבנה התנהגו באורח מפחיד מאד, אבל בסוף לא הסתערו פנימה. היא שואלת לקורותיה של החבורה, ותוהה בקול אם מוקדם לשמוח על המוות של הנקרומנסר הצעיר, והאם הוא לא היה פיון ביד שחורה וחזקה משלו; היא גם משווה את הסיפור על המנגינה והחליל לדברים שראתה או שמעה בגבעות דרארון, על שבטים כמו אנשי הקשת השחורה, שהיו להם פייטנים עם מנגינות שהיו גורמות להם להשתולל, בעיקר בטקסים בהם היו פוצעים את עצמם כדי להגביר את ההשפעה של הטקס עצמו – אבל בדרך-כלל רק עד לגבול מסוים.

כך או כך, היא מחבקת את גאב ומנסה מאד להראות אמיצה בשבילו.

טיליאן בינתיים ספק משוחחת וספק שומרת על קונסארין הממורמרת, ששבה ותוהה עד כמה האחיינית שלה, נצר לשושלת אצולה אנ'מירית משני הצדדים, מתאימה לעמק הזה. היא שומעת מפיה שלארם לא חש בטוב לאחר ההוצאה להורג, והיא ולארתה ליוו אותו אל הבקתה שלו בסמוך; ושמחר בבוקר בני המשפחה יערכו טקס אחרון ליד הקבר של אלרי – מעין טקס פרידה לאחר שנקמת הדם הושלמה, והרוח שלה חופשיה כעת להתאחד עם האדון הירוק.

 

 

דבר המועצה

זמן קצר לאחר מכן, השיחות מופרעות על-ידי קרן שתוקעת מהכניסה. יורת'ה מגיעה רכובה על סוס הררי לא משובח במיוחד, ודורשת לראות את אדון החווה, או "כל מי שזכאי לדבר בשמו" – רמז עבה מאד שהיא רוצה לראות את גאב.

הדמויות יורדות לעבר השער. גאב, שנמאס לו מהדרך בה ידידתו הותיקה מרימה את האף, משחק איתה במשחק כבוד, ולמעשה מכריח אותה לרדת מהסוס ולהכנס לחווה כדי לשתות איתו, לפני שתוכל להעביר את המסר שלה. יורת'ה זועפת על היהירות של גאב, וכאשר היא שומעת את הסיפור שלו ושל טיליאן, היא לא מצליחה להסתיר כמה היא מקנאת בו, על כך ששוב הוא יוצא כאשר כל התהילה שלו.

היא וגאב מתווכחים שוב על המלחמה במנודים שהיא מצפה לה כל-כך; ועל כך שנראה שהיא משלימה עם כוחם העולה של גארת ושל המשפחה שלו: גאב מזהיר אותה שהם ימיטו על טולו אסון, אולי גרוע יותר ממה שהמנודים ואנשי לורד אנזאריון שתומכים בהם מסוגלים לגרום. יורתה מזכירה את האישה האדומה, שלדעתה הכשפים שלה עומדים מאחורי הכל, ומשתוקקת בכל ליבה להיות זו שתהרוג אותה ותזכה בתהילה נצחית – ומכאן היא שבה ואומרת דברים קשים על גארל, שנפל בשבי החלומות האדומים שלה, אותו היא מכנה 'חצי גבר'.

כמו כן, בין יורתה לבין סאנד, שעדיין מלווה את גאב (וגם הוא נסחף באורח מסוכן לתוך הזעם של ההמון קודם, וכעת שקט מאד ונחבא אל הכלים בארשת זועמת) מתפתחת שיחה לא נעימה. יורתה משפילה את ידידה לשעבר, מתייחסת ופונה אליו כמו אל שרץ, ואומרת לגאב באדישות שכדאי לו להתכונן לתת הסברים למועצה של הכפר, כי "הוא כבר עם רגל אחת בכפר של המנודים".

גאב מנסה להרגיע, להזכיר ליורתה שהם כולם היו חברים, וגם אם סאנד טעה, צריך להוביל אותו בחזרה אל העדר ולא לנטוש אותו; מהזעם ההדדי ביניהם מתברר, שסאנד 'ניסה לחזר' באורח מאד לא מוצלח אחרי יורתה – ומאז היא מתייחסת אליו כמו אל שרץ, עוד לפני ההסתבכויות האחרונות שלהם; וההצלחה של גאב בנסיון לפייס בין חברי החבורה הישנה שלו היא חלקית מאד.

 

בסופו של דבר, יורתה מגלה מה הביא אותה לכאן, כאשר היא חושפת קלף מגולגל עם מילים פשוטות, ואיור גס שנראה כמו מפה פשוטה של חלק מהעמק, עליה סימן אדום, שאליה מצורפים לפי המנהג מפתח עתיק וקרן רועים, שניהם מצופים בעלי קיסוס – תשורה טקסית למי שמקבל אדמות מרעה.

לפי ההודעה הרשמית, המועצה של טולו דנה בבקשה של גאב, להכניס לעמק את הארוסה שלו ואת שאר המלווים שלו, ונתנה את אישורה. אמנם, המועצה מסרבת לראות את גאב כעת ולשמוע את דבריו במישרין ("נקרא לך כשיגיע הזמן") – עם רמז שיקרא לדבר שם ביום בו "הם ידונו על הפיכה של גארל למנודה" (גאב כועס על שוויון הנפש של יורתה בעניין).

לעומת זאת, המועצה 'שמעה על מעשי הגבורה של גאב' ועל כלי הנשק האדירים שהביא איתו, והיא נותנת לו כבוד גדול – את הבעלות על חורבות עתיקות בשם מאר אלור, שנמצאות על ראש גבעה גבוהה ופוריה שחולשת על הכפר של טולו ממרחק, מדרום-מערב, והיא למעשה נקודה אסטרטגית למדי בחלק ההוא של העמק. המועצה קוראת לו 'לשים את האריג שלו על החורבות ולקבץ שם את העדרים שלו' – הדבר הקרוב ביותר במסורת של טולו להענקת אדמות.

 

גאב משתאה, ויורתה שוב לא מסתירה את הקנאה שלה; אבל אין לה שום כוונה לבוא איתו לשם, כי "יש לה מלחמה ותהילה להתכונן אליהן". לשאלתו של גאב, היא מספרת שמירקן גרה כעת בבית של "דוד רבא" שלה (ראש הכפר של טולו), ושהיא במצב רוח עכור לאחרונה – באורח שקשור מאד לגאב. יורתה מאמינה או לפחות מפיצה את השמועה, שמירקן ראתה את גאב כשידוך שייך לה, וזועמת על כך שהוא הביא אנ'מירית ממחוז זר במקומה. גאב טוען שזו שטות גמורה. הוא ומירקן (וגם שאר בני החבורה שלהם) – גדלו ביחד, הם כמו אחים, נישואין ביניהן יהיו כמעט כמו גילוי עריות.

מהצד, קונסארין ממלמלת משהו מכוער מאד, אבל נרתעת כאשר טיליאן מכוונת עוד בעיטה לעבר הרגל שלה.

 

ואז, יורתה מפתיעה את כולם כאשר היא מודיעה שיש לה עוד הודעה מהמועצה. היא דורשת שיביאו אליה את הפייטן הפארילי; הדמויות ממהרות להביא אותו, הגם שהוא מתרעם על השעה המאוחרת ועל כך שהפריעו לו להתרכז בתווים שלו.

להפתעת הדמויות, יורתה מכריזה שהמועצה שמעה את התלונה של הפארליל אזלארד, על כך שהרועה באלג נהג בו באורח מביש, ונותנת לו רשות להכנס לעמק כדי לשטוח את תלונתו בבוא היום בפני המועצה – כאשר היא תתפנה לכך, כנראה באותו מועד בו גאב עצמו ידבר בפניה. עד אז – יורתה מוסיפה בחיוך אירוני – אזלארד באחריותו של גאב וחייב להתלוות אליו לכל מקום.

גאב, ועוד יותר ממנו טיליאן, לא מרוצים מהסידור; אבל נראה שאין להם ברירה. אלזארד, לעומת זאת, מזכה את גאב באותו חיוך רחב, מעט אווילי ומאד מרוצה מעצמו שלו, ואומר משהו כמו:

"שלום לך שוב, נערי הצעיר! אני מבין שמוטל עלינו להשאר ביחד לתקופת-מה. אני בטוח שאוכל ללמד אותך כמה וכמה דברים, ובכלל, נהיה חברים מצוינים, אתה, אני ואפילו העלמה האדמונית שזקוקה עדיין לשיפור-מה בנימוסים שלה כלפי פייטנים נכבדים ומבוגרים ממנה!"

 

וכך, מתאיינת התוכנית ללוות את אזלארד לכוך, לתת לו 'אוצר' ולשלח אותו מהעמק.

 

 

החלום

באותו לילה, פוקד את גאב וטיליאן ממש באותה עת חלום מוזר, שבו הדמויות רואות את גארל, בהתחלה רפוי ומביט בחיוך אוהב בדמות נשית לטאית למחצה, כאשר שניהם מוקפים בחבורה של אנשי לטאה שמאד לא אוהבים את גארל, בלשון המעטה, ומלחששים שעדיף היה להקריב אותו לאלי הביצה.

החבורה מפלסת את דרכה, כנראה בעזרת הקסם של הדמות הנשית הספק לטאית (שנראה שגארל משועבד לה, אבל מצידה מגנה עליו מפני ה'רעיונות' של אנשי הלטאה האחרים), אל תוך סוג של ביוב או מערות ניקוז מתחת לטירת אימים עם פתחים מסורגים, וקולות אימים של אנחות וצרחות שעולות מהמפלסים העליונים שלה.

בשלב מסוים, החבורה נופלת למערב של שומרים עוגים, שתוקפים אותה מכל הכיוונים. מי שמוביל את המארב, מכשף (כנראה לא מהדרגה הבכירה ביותר) לועג לאנשי הלטאה, ואומר שהבוס שלו לא כאן, הוא עסוק בלדאוג ל'עבדים החדשים', והפקיד בידיו לגמור את הזוחלים המטומטמים ששכחו את המקום שלהם.

מתחיל קרב שנראה אבוד; העוגים תוקפים ממספר כיוונים, ביתרון מספרי גדול; והמחזה מחשיך, נדמה לדמויות שברגע האחרון, גארל שומע לחישה מוזרה, ומועד אל סוג של נצנוץ אדמדם מלחשש בתוך האפלה ליד אחד הקירות, או גומחא באחד הקירות.

 

הדמויות מתעוררות, מודאגות; דאגה שגוברת עוד יותר כאשר הן מגלות ששתיהן חלמו חלום זהה (טיליאן מגלה את זה לגאב רק כמה שעות אחר-כך, אחרי שדיברה עם קונסארין, שהסתבר שלא חלקה איתם את אותו חלום).

 

 

חלק שני: ההגעה אל מאר אלור

בבוקר שלמחרת, לאחר טקס אחרון ליד הקבר של אלרי, החבורה יוצאת מהחווה של לארם וחוזרת למעבורת של קיז טולזאן. הסוחר הנרגז ואנשיו כבר לא נמצאים שם – וכנראה שסוף-סוף המועצה התירה לרכוש את הסחורות שלהם ולשלח אותם. החבורה חוצה את המעבורת בלא קשיים, ונכנסת אל לב עמק טולו. סאנד נפרד מחבורה כדי לחזור למשפחה שלו – וכנראה לעמוד בפני התגובה שלהם על ההסתבכויות שלו, אבל גאב משביע אותו לחזור אליו ברגע שיוכל.

הנוף נעשה מרהיב יותר ככל שהחבורה מתקדם, ובסופו של דבר, לאחר יום וחצי של מסע איטי מזרחה, הדרך מתפתלת, וחושפת את הכפר המרכזי של טולו ואת העץ העצום שמעליו במלוא הדרו, כאשר הוא משתרג מעל טולו כמו חופה ענקית, ובעונה זו של השנה, כולו מלא בפרחים ורודים. מסביב, בלב העמק, הדשא ירוק עמוק, ומתוכו בוקעים פרחים מרהיבים – חלקם ענקיים ומגיעים לקומת אדם, וחלקם זעירים ומנמרים את הדשא במרבדים ססגוניים מרהיבים. קרוב יותר לדמויות, נישאת הגבעה של מאר אלור – גבעה ירוקה מאד וגבוהה שמשקיפה על טולו מגבוה מדרום-מערב (וכפי שהדמויות יראו, חולשת על מזלג דרכים אסטרטגי מדרום לטולו), אחד המדרונות שלה תלול מאד, ועל ראשה, כמו כתר אפור, נישאות חורבות עתיקות מאבן אפורה, כנראה עתיקות יותר מטולו עצמה. הדבר הבולט ביותר שם, הוא עמוד עצום בודד שנשאר שלם, צר ומהוה, אבל גבוה כמעט כמו העץ של טולו, ש'דוקר את השמיים כמו אצבע ענקית'.

לעומת זאת, על אחת מצלעות הגבעה, מרחק מה מהחורבות, יש אוסף בקתות ואוהלים מלוכלכים, שלא נראים מבשרי טובות.

החבורה, בעיקר טיליאן וראל, מתפעמים מהנוף המרהיב; וראל שואלת את גאב בביישנות 'האם כאן יהיה הבית שלנו?' (ונראה שהיא מעבירה יד בהיסח הדעת על הבטן שלה).

בהמשך הדרך, החבורה פוגשת עדר ששייך לאחת המשפחות הזוטרות שסרה למרות אביו של גאב; כאשר ביחד עם הנערים, רועה את העדר כאילו במקרה, אדם גדול וקולני בשם ראג – ראש אותה משפחה, ואיש אמונו של אביו של גאב.

אחרי קבלת פנים קולנית שמביכה למדי את ראל ("אז, מצאת אצילה אנ'מירית אמיתית להביא לכאן, הא? חתיכת אייל צעיר וערמומי שכמוך-") וגורמת לקונסארין לרתוח (אם מבטים היו יכולים להרוג, ראג היה נופל שדוד יותר מפעם אחת – אבל היא מסתפקת בלהזכיר בצינת קרח את שמה המלא ואת הייחוס של ראל, מה שגורם לראל להסמיק עוד יותר), ראג מרצין ומספר בלחש לגאב כמה פרטים על כינוס המועצה, ועל ריב גדול שהיה שם בין אביו של גאב לגארת, לפני שהמועצה החליטה מה שהחליטה. ראג אומר לגאב שאביו יגיע לבקר אותו כאשר יוכל, ויארגן עבורו 'נערים, כבשים ועצים' – אבל בינתיים על גאב, לפי המסורת, לעלות קודם לראש הגבעה ו'לשים את האריג שלו על החורבות' כדי לתבוע בעלות, למשך לילה שלם לפחות.

וכאן בדיוק טמונה הסכנה – באוהלים המלוכלכים בצלע הגבעה שוכנת משפחה מפוקפקת ואלימה בשם סאלור. ראג מתאר אותם כ"פושעים מלוכלכים ואלימים. ביום טוב עסוקים בלשתות ולהכות את הנשים שלהם, ביום רע, לך תדע מה עוד-"; ושהם היו מזמן נענשים ומגורשים על מעללי עבר, אלמלא החסות שפרש עליהם גארת.

לפי המנהג בטולו, כאשר מישהו מקבל מהמועצה את המרעה עליו יושבת באורח לא רשמי משפחה זוטרה, המשפחה הזו צריכה או לקבל את המרות והחסות שלו ולעבוד בשבילו, או לקחת את הכבשים שלהם למקום אחר – ראג מנחש שבני סאלור לא יסכימו לאף אחד מאלו בקלות, והם יכולים להיות אלימים מאד.

 

ראג הולך עם החבורה כברת דרך, ומראה לה את הנוף שנשקף מעבר למאר אלור; שם הדרך יוצרת מזלג, שאחת משלוחותיו עולה צפונה אל העץ של טולו; אחת חומקת מזרחה ונעלמת בערפל במקום בו קצות העמק עולים אל שדות השלג של רכס קאראנסיל שכעת נישא קרוב מאד לדמויות; והדרך השלישית עולה דרומה, אל עמודים מוזרים מאבן בצלע גבעה – שם למעשה נמצא הכוך האמיתי שאזלארד חשב עליו, בו נקברו לפי המסורת הגיבור של השירה השלישית והאיל הזהוב האחרון.

אזלארד מתעניין מאד, אבל נתקל בנזיפה חריפה גם מראג וגם מגאב: הדרך הזו והדלת בהר בסופה אסורות באיסור חמור; זה מקום קדוש שרק חברי המועצה רשאים לעלות אליו, וגם זה רק במועדים מסויימים. ראל מתלחלת מההערה 'המועצה הפכה את גאב לשומר רוחות המתים המכובדות, הא?' – וגאב מרגיע אותה ואומר שאלו רוחות טובות שמגנות על העמק ולא משחרות לטרף; כל עוד העץ הגדול מצמיח פרחים באביב, וכל עוד דמם של המתים המכובדים זורם בעורקי בני טולו, כך גם הדבר ישאר.

ראג גם מראה לחבורה עוד מקום ש'כדאי מאד לא להתקרב אליו' – ממש בין שורשי הרכסים בדרום, מרחק-מה מזרחה מהנתיב שעולה אל הכוך האסור. שם, גדלים צמחים קוצניים מסועפים ומכוערים, מהסוג שהדמויות לא ראו בשום מקום אחר בטולו, ומכסים כנראה כניסה לנקיק צר בין רגלי ההרים. ראג מזהיר אותם, שגר שם 'זקן משוגע, כנראה מכשף רשע שאפילו הכבשים שהוא מגדל הן 'לא נכונות', ונעשות מוזרות אחרי שהן אוכלות מהקוצים שלו. הוא לא בן טולו, אלא זר שהגיע מההרים אחרי המלחמות הגדולות. המועצה היתה רוצה מאד שיסתלק, אבל כנראה חוששים להתקיף אותו ישירות בגלל הכשפים שלו, או בגלל שהם שומרים את הכוחות של טולו להתקפה על המנודים.

 

 

התקלות בבני סאלור

לאחר מכן, ראג נפרד מהחבורה וחוזר אל העדר שלו, והדמויות מעפילות במעלה הגבעה לעבר החורבות. עוד לפני שראג הולך, נראה ששוכני האוהלים המטונפים הבחינו בהם, וכנראה ידעו על בואה של החבורה, וצופים בהם מלמעלה; וככל שהחבורה מתקרבת, ככה הם מתחילים להתגודד ולהפוך זועמים ואלימים יותר – קללות, ואז נערים שמשליכים רגבים ודברים מזוהמים עוד יותר, שאחד מהם פוגע בטיליאן באורח מדויק מאד, בדיוק כאשר היא היתה שקועה בעוד נזיפה זועמת באזלארד, שהתחיל לקשקש על השראה ושב וניסה לבקש ממנה את החליל המכושף.

(טיליאן סיגלה לעצמה מנהג, לשים יד לעיתים קרובות על החליל, כדי לבדוק שהוא לא מצא דרך לחמוק מהקישורים שלו עוד פעם – אבל בינתיים החליל שקט ודומם).

 

בני סאלור מקללים וצועקים לגאב שהוא 'נער ירוק' 'ו'נזלן קטן' ושהם לא יעזבו את המרעה שלהם. הכבשים שלהם, אגב, נראות מוזנחות ומעטות מדי יחסית למספר האנשים – מה שמרמז שהם לא באמת מוצאים את מחייתם ממרעה, אלא כנראה מעיסוקים מפוקפקים יותר.

גאב מנסה לקרוא להם או ליתר דיוק לראש המשפחה שלהם לדבר איתו, אבל מדגיש שעליהם לקבל את החוק – מה שהופך את בני סאלור לזועמים וגסים עוד יותר. לאחר רגע, מתוכם בוקע גבר עצום, גבוה ורחב כמעט כמו עוג, ומנופף בפטיש ענק.

הוא נוהם, שאבי המשפחה שלהם לא חושב שילד כמו גאב ראוי לדבר איתו או לקרוא עליו תיגר, ולכן הוא שלח אותו ללמד את הילד הקטן לקח, אם הוא מספיק אמיץ כדי להלחם נגדו על המוות. קונסארין מתערבת לפני שגאב מקבל את האתגר, ומעירה בארסיות שאולי גאב הוא מיוחס מדי מכדי לקבל אתגר מול בריון מטונף, והוא יעדיף לשלוח את הסייפת שלו במקום – אלא כן, היא מוסיפה בקול הכי מתוק והכי ארסי שלה, הבריון הענק מפחד מנערה שהגודל שלה בקושי חצי מהגודל שלו.

בדיעבד, מה שהניע את קונסארין זה הערה מהירה, שתמרוני הסייף והבלימות המהירות והחזקות של טיליאן עדיפות בהרבה בקרב מול יריב גדול ואיטי יותר, עם התקפה דו-ידנית כבדה.

 

הבריון רותח, מקלל ונשבע שימעך את טיליאן ויהרוג אותה, כשהוא מכנה אותה אגב כך בכינויים גסים מאד, ואז יהרוג את גאב.

מתחיל קרב, שהופך שקול ומסוכן בהרבה ממה שקונסארין שיערה; הבריון העצום מתקיף בעוצמה, בסדרות של מהלומות אדירות, ובגלל מיומנות שלו וגלגולי הדיפה לא טובים של טיליאן, חודר את ההגנות שלה, ומכה בה שוב ושוב, עד שנראה שהיא עומדת להתמוטט. מצד שני, ההתקפות המהירות של טיליאן חודרות גם הם את ההגנות הבסיסיות למדי של הבריון. בסופו של דבר, טיליאן מסיימת את הקרב בסדרת התקפות שפוגעות פגיעה קריטית – וחרף כוונתה, הבריון הענק נהרג במקום ומתמוטט בחבטה עזה אל הקרקע.

בני סאלור צורחים וצועקים ונמלטים, כשהם נושאים את הבשורה על מותו של האלוף הענקי שלהם אל תוך המאהל; והדמויות יכולות כעת לטפס אל ראש הגבעה ולסקור את החורבות.

 

 

החורבות של מאר אלור

רוב המבנה או המבנים העצומים על הפסגה נהרסו לגמרי, ונותרו מהם רק חלקי קירות אכולי קיסוסים וטחב, ששניים מהם מצטלבים ויוצרים פינה חבויה יחסית שענפים גדלים מעליה, שנראית כמו מחסה אפשרי או מקום להקים סוכה. קשת אבן בודדה שרדה בין שני קירות, עצומה לגודל, ומגיעה לגובה של כשבעה מטרים מעל פני הקרקע, או יותר. חלקי עמודים ושרידי חומה בוקעים מתוך הדשא העמוק; ורק עמוד אחד נישא לגובה עצום, שלם כמעט לגמרי. כאשר הדמויות בודקות אותו, הן מגלות עליו חלקים מחריטות אומנותיות עדינות, שמציגות צורות של גביעים ושל ברקים. על הקשת, יש חלק מסמל שמזכיר לדמויות את הסמל של מסדר אבירי הכפור (קאראנ'סירי) – חרב תקועה באבן; רק שבמקום החרב, הסמל מציג פטיש מלחמה, שנראה שעוצב כאילו הוא מתיז ברקים.

הדמויות מגלות גם אבן שטוחה לא רחוק מהקשת, שנראית בהתחלה כמו אבן משחזת או סתם סלע שטוח, עד שהחבורה מסירה את האזוב ומגלה שקע עתיק שעוצב באופן מדויק מאד בצורה של שתי סוליות מגפיים... כאילו אורחים שנכנסו לכאן היו יכולים להשאיר את הנעליים בחוץ, רק שגודל המגפיים האלו גדול פי שניים בערך ממידת הרגל של עוג.

הדמויות נותרות לתהות לגבי אגדות עתיקות מההרים שאף אחד מהחבורה לא שולט בהן, על הענקים הקדומים. אם כי, לפי האגדות, ענקי הכפור הם פראים עוטי פרוות שיודעים בעיקר להשליך סלעים ולהשתמש באלות גסות; ומי שחרט את החריטות על העמוד והקשת נראה שהיה סתת אומן, שלא היה מבייש רבי-אומנים מעיר גדולה של בני אדם של היום.

 

אזלארד מסתובב בין ההריסות מרותק, וממלמל לעצמו על השראה (פעם נוספת, טיליאן מסרבת 'להשאיל' לו את החליל הקסום, והוא נעשה ממורמר למדי על 'העקשנות של הילדה'), ובשלב מסוים צורח ונופל על הקרקע, מחפה על פניו כאילו מישהו תקף אותו.

גאב רץ לעזרתו בעוד אזלארד צורח משהו על גרזן גדול; אבל הפייטן סתם יושב על עכוזו עם מבט מטופש על הפנים, לא פגוע; ואין שום תוקף נראה לעין. גאב תוהה האם אזלארד מדמיין או סתם שוטה, או שהאם יש איזה קסם מוזר שעדיין רוחש בחורבות.

 

התקלות בכלבי מעמקים: התקפה נוספת וקטלנית נוחתת על הדמויות, כאשר הן מגלות מבנה מרובע קטן שקוע בעשב; חסר חלונות ועשוי אבן גסה וכהה, עם פתח שנחסם באבני מפולת. כאשר גאב חוצב את האבנים ומפיל אותן, מסתערים שני יצורים טורפים מהעולם התחתי – הם נראים כמו כלבים שעירים, שחורים-כחולים עם זנב מצליף ואוזניים שמוטות, רק שאין להם עיניים, והחרטום שלהם מאורך, גרמי, ועם טורים ארוכים של שיניים שלא היו מביישים תנין.

גאב וטיליאן סופגים שניהם פגיעה קריטית בהתקפת זינוק, שמפילה אותם על הגב ומאפשרת ליצור להתקיף התקפה קטלנית בסיבוב הבא. טיליאן ניצלת בגלל מטח חיצים שקונסארין יורה בבהמה הנוהמת והנושפת מעליה, שפוגע בשלוש פגיעות קריטיות; גאב, שנאבק עם החיה שלוחצת אותו למטה, ניצל כאשר ראל – חרף החסרון שלה בכוח ובמיומנות, מתפרצת קדימה ומכה בכלב המעמקים מכה כואבת שמסבה את תשומת הלב שלו אליה. בכך, היא לוקחת סיכון גדול, משום שבדרגה הנמוכה יחסית שלה, הכלב יכול לקרוע אותה לגזרים בקלות יחסית.

היצור משיב התקפה; וראל מצליחה, כנגד כל הסיכויים – לבלום אותה; היצור מנסה להתקיף אותה שוב, אבל בני החבורה האחרים מצליחים להתקיף אותו מכמה כיוונים ולהרוג אותו.

בתוך המבנה המוזר, שאולי היה סוג של מלונה או משהו אחר, הדמויות מוצאות עצמות מכורסמות, אבל לא חפצי ערך, וחור שנחפר שמוליך למטה, שבשלב מסוים החבורה מחליטה למוטט ולחסום אותו.

 

 

בואו של השליח בראג

הערב מעמיק; צעקות ובכי עולים מפעם לפעם מתוך המאהל של סאלור (נראה שכאשר הדמויות היו עסוקות, אנשי סאלור גררו את הגופה של הלוחם הענק שלהם בחזרה למאהל שלהם, והניחו אותה בפני אביו).

הדמויות בוחרות שטח נוח יחסית להגנה במקום בו הקירות מתחברים זה לזה, וה'מלונה' הריקה חוסמת חלק מדרכי הגישה אליו, כדי להתכונן לבצר אותו, ובינתיים מדליקים מדורה, כאשר ראל חולטת עליה תה ומבשלת חלק מהצידה של החבורה. בני סאלור לא מתקרבים בינתיים, אבל הדמויות מאתרות נערים שלהם שמתצפתים על האיזור בו נמצאת החבורה בלא הפסקה.

זמן-מה לאחר שהשמש שקעה, תוקעת קרן; ושליח נכבד למראה מתנהל לעבר החורבות, רכוב על פרד ומלווה בשלושה נערים. החבורה, ששמה את קונסארין לתצפת, מגלה שלפני שהוא מגיע לחורבות ומבקש לדבר עם גאב, הוא עובר דרך המאהל של בני סאלור, ובין היתר, מתווכח או מדבר עם גבר שהדמויות לא ראו קודם – טיפוס רזה עם זקן אדום ופנים רעות, שכל-כולו נראה מפוקפק מאד.

מסתבר, שהציר שנשלח אל החבורה – אדם בשם בראג, הוא שליח מטעם גארת, שלכאורה בא לשאת ולתת עם גאב "למען שלומו של כל עמק טולו, ומכיוון שכולנו אחים, והאבנונים לא מבדילים בין משפחה למשפחה". בפועל, מעבר לנימוסים החלקלקים שלו, נראה שהוא בא להפגין את הכוח והעוצמה של גארת והמשפחה שלו, ולהזהיר את גאב שכדאי לו 'לישר קו' ולא לעמוד בדרכם – החל מהמתנה שהוא מקבל: זרעים שנלקחו מהאדמות הרחבות של גארת במקומות שונים, ושני מטילי פלדה משובחת שבאו מבני-בריתו בהרים; וכלה באיומים מרומזים מאחורי דברי נימוס, שעוסקים בארוסה היפה שהוא הביא לחיות כאן, ובכך שבעוד כמה שנים בוודאי הוא ירצה שילדיו יתרוצצו כאן בחופשיות. בראג גם רומז, שבני סאלור "יקשיבו" לגארת, אם הוא ינסה "לתווך" בין הצדדים – כלומר, להוריד אותם מהאדמות שניתנו עבור המרעה של גאב.

וכך, מתחילה שיחת נימוסין לכאורה, שמאחוריה הרבה מאד פוליטיקה בין המשפחות בטולו, ושבה גאב מבהיר לשליח של גארת, בדרכו, שהוא לא מפחד מהאדון שלו. בראג כולו שופע חיוכים ומחמאות, אבל העיניים שלו לא מחייכות ביחד עם הפה, ומדי פעם נראה שהוא שולח מבט סביבו כאילו הוא מחפש או מחכה למשהו.

טיליאן מאזינה לשיחה כשהיא משתדלת להסתיר את רגשותיה מאחורי אדישות מעושה, אחרי שדאגה להרחיק את אזלארד כדי שלא יעשה בושות או יתפרץ לדברים (והיא עדיין מביטה בחשדנות מפעם לפעם למקום בו הוא מנמנם). קונסארין מקשיבה גם כן, שפתיה קפוצות והיד שלה לא רחוקה מהקשת שלה.

 

 

ההיכל התת-קרקעי

ואז, בבת אחת, מתחילות צרחות; צרחות איומות של אדם שנהרג ביסורים מזעזעים. נראה שלא רק החבורה, אלא גם בראג מופתע ונבהל. הדמויות מנסות לחפש את מקור הצרחות, ומתסבר להן שהן לא באות ממאהל סאלור או מכל מקום אחר מסביב לחורבות – אלא ממש מתוך האדמה.

החבורה עושה חיפוש מהיר, והפעם מגלה עקבות אנושיות טריות שהתגנבו לצד האחר של החורבות, והזיזו כמה אבנים במה שנראה קודם כמו ערמה תמימה של אבני מפולת, שהחבורה לא הצליחה לשים לב למה שמיוחד בה בבדיקת האבחנה הקודמת. הצרחות דועכות בינתיים, והחבורה מסירה כמה אבנים ומגלה בור שדרכו אפשר להשתשלשל בחבל למטה, לעומק של כמה וכמה מטרים.

בלית ברירה, החבורה משאירה את ראל ואזלארד לשים עין על השליח בראג, שנראה מבועת וחסר מילים: גאב, טיליאן וקונסארין יורדים בחבל אל הרצפה האפלה למטה; קונסארין נכשלת ונופלת למטה – וניצלת מנזק כבד רק משום שטיליאן, שהצליחה לרדת למטה בהצלחה טובה במיוחד, ממהרת לתפוס אותה. קונסארין רוטנת משהו עגום על זה שהיא לא נעשית צעירה וגמישה מיום ליום.

 

בפנים, החבורה מגלה לא מערה טבעית, אלא אולם עצום בעל גג קשתי גבוה – סוג של היכל שתיה קדום שרובו נשמר היטב, למרות שכל התחולה שלו התפוררה מזמן. מתוכו בוקעים כמה וכמה פתחים, רובם חסומים באבני מפולת.

הדמויות מזהות פתח שמוליך כנראה למאורה של כלבי מעמקים, וגאב ממלכד אותו בדרך שתפיל אבנים גדולות על כל יצור שינסה לצאת ולתקוף את החבורה מאחור. במקום אחר, הדמויות מזהות תגליפים מוזרים בקיר, ומגלות חריטה של מה שנראה כמו טירה מעופפת על ענן, שאפשר להזיז חלק מהן ולחשוף תא סודי. הדמויות מתגברות בקלות על מלכודת של עשן רעיל שעולה מהתמונה, אבל מותקפות מיד כאשר התא הסודי נפתח.

בתוך התא, ביחד עם עצמות עתיקות של חיות, נחים שרידיו של מה שהיה פעם פטיש גדול, שממנו נותר רק המקל המעוטר של הידית; והמקל הזה עף לאוויר ומתחיל להתקיף.

 

הערת השה"ם: החוקים לקרב הזה קצת שונים מהרגיל. המקל תוקף כרגיל, ויכול להתקיף דמות אחת לנזק כבד והעפה באוויר, או מספר דמויות לנזק נמוך יותר. מנגד, אין לו נק"פ שאפשר להוריד, אבל כל פעם שהוא נפגע בגלגול גבוה של 16 טבעי ומעלה, או שדמות הודפת התקפה שלו, הוא נחלש – עד שהכוח שלו מתאפס והוא נופל לרצפה ומתפורר.

 

בסופו של דבר, הדמויות מתגברות על המקל בלי קושי רב, בעיקר בגלל בלימות מוצלחות ותמרוני התקפות נגד של טיליאן שפגעו בגלגול גבוה, וברד חיצים של קונסארין ששניים מהחיצים שלו פגעו בדיוק קטלני באמצע הגולה של המקל.

בינתיים, אבנים מתמוטטות מאחור, כאשר כלבי המעמקים ניסו אכן להתקיף את החבורה מאחור, נתקלו במפולת אבנים מתמוטטות, והעדיפו לסגת – פצועים – בחזרה אל המאורה שלהם.

 

בתוך התא הקטן בו היה המקל המכושף, הדמויות מוצאות חלק מחט של יצור הררי גדול, מגולף בגילופים עדינים ועדיין רועד במקצת מכוח קסם חשמלי כלשהו. כרגע החפץ גדול וכבד, ולא ניתן לשימוש – אבל הדמויות תוהות מה ניתן לעשות ממנו; למשל – קרן רועים או קרן מלחמה מכושפת.

 

 

קרב סופי – צל רפאים מיוסר

בסופו של דבר, הדמויות מתקדמות לעבר המעבר הדרומי, ממנו נודף קור; וסופגות לחש קרח שגורם נזק קל לכל החבורה. שם, בפתח של מה שנראה כמו מחסן שהיה בשימוש די לאחרונה, וכמה מהסחורות שלו הפוכות, מוטלת הגופה של הגבר רע-הפנים עם הזקן האדום, פניה מזוגגות ביסורים, ונראה כאילו הוא הזדקן ביותר מחמישים שנה. פגיונות הגנב חסרי התועלת שלו מוטלים לצידו.

צרחה מזעזעת מהדהדת, כאשר צל רפאים מתממש באוויר מעל המחסן, ומתקיף את החבורה. הוא נראה כמו אישה בגיל העמידה, עוטה סמרטוטים שהיו פעם בגדים מפוארים, והפנים שלה מושחתות באורח נורא ממכת גרזן. כאשר היא תוקפת, היא צורחת וכאילו מתחננת לרחמים.

הדמויות מתגברות על היריב האימתני הזה במהירות רבה (שילוב בין מספר גלגולי התקפה קריטית ובחירת תמרונים נכונים להתקפה). הרוח מתפוגגת, לא לפני שהיא צורחת משהו כמו "בני טולו, בוגדים! רוצחים!" ומאחלת להם אופל ואבדון.

נהמה נמוכה מאחורי החבורה מעידה שהגנב המת קם בתור גוויה מהלכת; הפעם, הגם שהיריב הזה מסוכן פחות מהרוח, הקרב איטי וקשה מאד. היצור נושף אבק קברים שפוגע בדמויות, ומנגע את טיליאן במחלת רקבון (חולשה והחלשת כל ריפוי ב-50%, ביחד עם צחנה עזה של מתים); לאחר מכן, הוא מתמקד בה, מטיל את עצמו עליה כשהוא חודר את ההגנות וההדיפות שלה, ומסב לה נזק כבד, שמציב אותה בסכנת מוות – דבר ממנו היא ניצלת בעור שיניה, כאשר החבורה מצליחה סוף-סוף למוטט את היצור. מחלת הרקבון לא מתפוגגת, והגם שהיא לא נראית קטלנית, היא ממשיכה להחליש ולהציק לטיליאן.

 

בתוך המחסן הנטוש, הדמויות מגלות צבר של סחורות יקרות מההרים, מחביונות של פחם שלג יקר, משקאות, שני מטילים של פלדת ראי כחולה מכושפת ויקרת ערך מאד, קנקנים מרוקעים ועוד סחורות, שעל רבות מהן סמלים של שער חורף או ישוב אחר של מית'ווארי בהרים.

 

כאשר הדמויות חוזרות למעלה, אזלארד נוחר בחוזקה ליד המדורה; ראל, מתנשפת ומפוחדת, מספרת לחבורה שהשליח בראג נמלט על נפשו מיד לאחר שהדמויות ירדו אל תוך ההיכל התת-קרקעי.

הדמויות מצליחות לחבר אחד לאחד, ולהבין שבני סאלור משמשים כשומרים וכתחנת ביניים לסחורות מוברחות, כנראה בניצוחם גארת והמשפחה שלו (הגם שאין הוכחה ישירה לזה), כולל ביזה משער חורף; ושהמטרה האמיתית של בראג לא היתה לשכנע את גאב להכנע לגארת, אלא להסיח את הדמויות בזמן שהגנב שלו מתגנב להיכל למטה ומסלק את הסחורה, או לפחות את החלק היותר יקר שלה – אלא שהגנב פגש 'שומרת' לא צפויה ושילם מחיר יקר.

 

 

סיום: אורחת בלתי צפויה

במהלך השיחה בין הדמויות לבין עצמן, החבורה מגלה שמישהו מצוטט להן ומתקרב כאשר הוא מוחא כפיים ומעיר הערה צינית על התפיסה המהירה של החבורה. במבט ראשון, זה אחד הנערים של בראג, שבניגוד לאחרים נשאר על הגבעה ולא נמלט. אבל משהו מוזר בפנים שלו, הקול שלו הוא נשי מדי ואיכשהו מוכר לגאב.

לאחר רגע, הדמות מסירה את לחש האשליה מהפנים שלה, והפנים שלה הופכות לפנים של אישה נאה עם שיער חום ארוך ועיניים ירוקות – שהיא לא אחרת מאשר מירקן, האחרונה בבני החבורה הישנה של גאב, וזו שכולם מרכלים שהיא כועסת על גאב שלא ביקש את ידה והביא ארוסה זרה במקום – עניין שהיא אכן משחקת עליו בספק הלצה, אבל טוב מספיק כדי לגרום לראל להאדים ולחוש אי נוחות רבה.

לגאב מתגלה בהדגה, שהדבר שמירקן באמת כועסת עליו הוא שהיו לה תוכניות אחרות. מאחר והיא קוסמת, עם ידע על העולם החיצון ואחד היחידים מבני טולו שמכירים נימוסין אנ'מיריים, היא רצתה מאד שדוד רבא שלה, ראש הכפר, ישלח אותה בשליחות לטירת אבאריל, ורצתה מאד שגאב ילווה אותה לשם – תוכנית שנהרסה כאשר גאב 'קפץ בראש' והתנדב לצאת לחפש את גארל שנמלט מהכפר.

 

מדבריה של מירקן (מה שהיא מספיקה להגיב לפני שגאב מחבק אותה בכוח, באורח שמתאים לאיך שנוהגים באחות קטנה - למרות המחאות שלה), עולה שהיא עצמה לצערה לא מסוגלת לשלוט באשליה של החלפת פנים, אבל היא 'קנתה את הלחש' (או אולי חפץ שמפעיל אותו או כמה שימושים בו – לא ברור), מאיזו אישה אפורה שעברה בעמק לפני כמה חודשים.

טיליאן חושבת מיד על המורה של אלת'יר (ובראשה מדמיינת את אחותה אומרת בקול מתגרה 'אישה זקנה בת עשרים וחמש מתרגשת מזה שלמדה כזה קסם פשוט? אני כבר שולטת בו, ואני רק בת ארבע עשרה!") – אבל מירקן מנידה בראשה לשלילה, ואומרת שלא היתה לאישה האפורה הזו שוליה בת ארבע-עשרה, אלא רק חתול שחור עם מזג רע, ובכלל אותה בחורה ("אורמי משהו") נראתה די מפוקפקת – אבל הסכימה להחליף קסמים.

מירקן מעירה בציניות שאותה אורמי יעצה לה לבחון את הלחש מול אנשים אינטיליגנטיים ("אבל קשה למצוא כאלו בעמק, וזה כולל אותך גאב יקירי" (גאב 'מודה באשמה' בהומור עצמי), והשליח בראג והנערים שלו לא היו יוצאי דופן (אחד מהם עדיין ישן, ויתעורר עוד כמה שעות עם כאב ראש חזק).

 

כך או אחרת, מירקן כאן לא רק כדי להתגרות בגאב ולהנות מהדרך בה היא גורמת לראל להסמיק ממבוכה, אלא גם כדי להזהיר אותו – בני סאלור מתכוונים להתקיף בכוח גדול עוד הלילה, מה שמבחינת גארת זה "Win-Win" – או שגאב יהרג; או שגאב יאלץ להמלט באמצע הלילה בו היה צריך להניף את הנס שלו מעל החורבות; ובמקרה הכי גרוע – בני סאלור יובסו, וגארת יתכחש להם.

גאב מתרגש מאד מכך שמירקן, למרות הציניות שלה וההתגרויות שלה – באה בעצם לעזרתו. החבורה מתייעצת, ומחליטה לנסות לבקר את המכשף הזקן והמשוגע ב'נקיק הקוצים'; הוא הגיע מההרים ואולי יודע משהו על הסחורות משער חורף ומה שקרה מול בני טולו או לפחות אנשיו של גארת; ואולי הוא גם יודע להסיר מטיליאן את מחלת הרקבון שעדיין מציקה לה.

 

אבל לפני הכל, הדמויות צריכות להתכונן – התקפה גדולה עומדת להגיע בתוך שעות ספורות,  אולי פחות מכך - והחבורה חייבת, כדי לשמור על הכבוד של גאב, למנוע מבני סאלור להסיר את 'האריג שלו' מעל העמוד הגבוה שבחורבות.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.