השירה האחרונה

 

 

פרק 1: צפרדעים מתות בסתר (חלק ב')

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

פתיחה: החווה של לארם

הדמויות מגיעות אל שערי החווה של לארם זמן קצר לאחר שהן נחלצות מהמערה, וכאשר רקיע אדום של אחרי-צהריים בוער מעל רכס בורזטרוג בצפון-מערב. עבור טיליאן וקונסארין, זו ההתקלות הראשונה עם חווה גדול בנוסח עמק טולו, שהיא שונה מאד ממה שהן מכירות אצל אנ'מירים או פארליל בעלי אדמה.

במקום מבנה חווה (או בית אחוזה כפרי) מרכזי שסביבו חצרות ומבנים קטנים יותר, החווה של לארם נראית כמו אוסף לא מסודר של בתים קנים, צריפים ובקתות, עם חצרות גדולות שרוב הפעילות נעשית בתוכם, בלי הפרדה ממשית בין המגורים ואיזור השהות של בעל החווה והמשפחה שלו לבין אלו של פועלי החווה ושאר האנשים שמסתופפים או עובדים בה. המגורים הפרטיים של לארם ואשתו המנוחה, נמצאים בבית קטן על ראש מתלול, ולא נראים מרשימים בהרבה מיתר הבתים, הביתנים והצריפים.

בחצר המרכזית, עומדת קדרה גדולה ומבעבעת, וסביבה יושבים הגברים המבוגרים של החווה, מגוללים בידיהם כדורי גבינה חמים שהם שולים מתוך העיסה המבעבעת בקדרה, טובלים אותה בקערה מלאה תערובת של עשבי תיבול, ודנים בקולי קולות על ענייני היום, כאשר הנשים והגברים הצעירים יותר לא מורשים או "לא נהוג" שישבו לידם בשלב הזה של הערב.

מעט לפני השער, שני האחיינים הצעירים של גאב נפרדים מהחבורה (גם ככה הם בצרות מול לארם בגלל שטויות קודמות שלהם, כולל חלק של קקטוס שהם שמו בכרית של אחד הזקנים היותר מרגיזים בחווה), לא לפני שהם מקפידים לחזור ולפנות אל גאב כ"גאב קשישא" ולהזכיר לו את שבועת הדם שלו. טיליאן מצותתת להם מתלחשים לפני שהם נעלמים, ושומעת – באורח ספק מרגיז וספק משעשע, שהם דנים בין היתר עליה.

"דאלן, חתיכת לפת. לא ביררת עם האדמונית הזו באה לכאן לחפש מישהו מבני השירה העתיקה"

"כן ביררתי. היא אמרה שלא"

"כי לא עשית את זה כמו שצריך!"

"סתום. אני לא אשם שקנה הסוף שלך שוב הזדקר".

הם מורידים את הקול עוד יותר, אבל טיליאן מצליחה לשמוע משהו על כך שמי מהם שלא ימצא אירוסין בזמן, בסוף ישאר רק עם 'הבת הצולעת של בראג, שבקושי יודעת לספור את הכבשים ויש לה פרצוף מקסים של כלב רועים, אחרי שחטף נגיחה מאיל".

 

גאב מתנצל בפני טיליאן כשהוא משתדל לא להראות משועשע מדי, ואומר שאין ספק ששני הפרחחים הקטנים זקוקים למישהו שיישר אותם קצת, והם הרוויחו ביושר את הצרה שהם נמצאים בה מול דוד לארם.

 

מיד לאחר מכן, לארם מקבל את פני הדמויות, שומע בפנים חרושות דאגה את החדשות שבפיהן על האלמתים שחפרו מנהרה מצחינה לא רחוק מהחווה, ולא ברור אם הדמויות חיסלו את כולם עד האחרון, אבל עומד על כך שלפי הנוהג, הוא יתן דעתו על הדברים מאוחר יותר. בינתיים, לפי מנהג המקום, הוא רוצה וצריך להציג את הדמויות לגברים הנכבדים ליד הקדרה.

 

טיליאן לומדת עד-מהרה שבטולו יש לא מעט מנהגים לא כתובים, חלקם נראים שרירותיים או נוקשים למדי, ומצופה מאורחים לכבד אותם. בין היתר, ראל נמצאת במגורים של אשתו המנוחה של לארם, ולפי המנהג גאב לא יוכל לפגוש אותה עד מאוחר יותר בלילה, שאז תורשה לרדת אל המדורה ולקחת את ידו לפני הנכבדים של המקום – ולמעשה, גם טיליאן, למרות כוונתה הראשונית ללכת לראות את ראל ואיך היא מסתדרת, מצופה להתלוות לגאב ולשבת לידו מול הנכבדים בעת שהם מגלגלים כדורי גבינה.

קונסארין (למרות ההפצרות השקטות מצידה של טיליאן כי תכבוש את יצרה) לא מסתירה חמיצות ואת אי שביעות הרצון שלה מהמנהגים של המקום (וכנראה גם מהמקום עצמו), ודורשת במפגיע ללכת לראות את האחיינית שלה. מתפתח דיאלוג מעט משעשע של עקיצות מוסוות כנימוס בינה לבין לארם, ש'מתנצל' על כך שהתנאים בחווה שלו בסיסיים עבור 'גבירה אנ'מירית מארץ טירות האבן' ונענה בכך ש'גברות אנמיריות אוהבות מפעם לפעם ליסוע למקומות 'פסטורליים ואקזוטיים'.

לארם מוותר, ולו מפני שקונסארין היא אכן קרובת משפחה של הארוסה המיועדת של אחיינו; ולרגע נשאר להביט אחריה כאשר היא פונה ללכת בצעד יהיר למדי במעלה הגבעה לעבר מגוריה של ראל.

'הגבירה האנ'מירית הזו היא... אישיות. שהאדון הירוק ייבש כל ציץ במרעה שלי אם לא!'

 

בעת שלארם מוביל את את גאב וטיליאן אל הנכבדים, הוא מזכיר לגאב את הבטחתו לבקר את האורח הלא רצוי אזלארד בבקתה שלו, ולבדוק איך אפשר לעזור לו כדי שיעזוב בכבוד יחסי את טולו – רבים מהאנשים בחווה מאמינים שאמנם אביו היה מרפא פארילי דגול, אבל אזלארד עצמו מביא מזל רע.

 

 

נכבדים, סיפורים, וכדורי גבינה

החצר מסביב לקדרה נראית אכן כמו ערבוביה גדולה אחת; הגם שרק הנכבדים מורשים בשלב הזה לשבת מסביב ללהבות, הם לא לגמרי לבד ונראה שגם החיות בחווה נוהגות בחופשיות יתרה.

מלבד חתולי חווה וכלבי רועים שנמצאים (ומדי פעם נוהמים ומתקוטטים) בכל מקום, החיה המרשימה ביותר היא איל גדול שמסתובב בין הגברים או יושב על מעין מצע שהוכן בשבילו וסוקר את ההתרחשות בעיניים נוצצות כמו אבן חן ירוקה (הגברים נוהגים בו כבוד רב, ומאוחר יותר יספרו לדמויות על 'אילן היוחסין' של החיה המרשימה, שמיוחס לאחד האילים הזהובים האגדיים שנכחדו).

מאוחר יותר, הדמויות יזהו בעל חיים נוסף; ארנבת גדולה ואפורה שכל יתר החיות רגילות לנוכחות שלה, והיא נראית כאילו היא ממש מאזינה לשיחה וסוקרת היטב את הדמויות (בשלב מסוים גאב ממש יתהה האם היא 'מחקה בלעג' מאחורה את אחד הנכבדים הזקנים היותר קשקשנים), לפני שהיא נעלמת לתוך החשיכה בכמה קפיצות מרשימות.

בירור מעלה, שהארנבת הזו שייכת ללארתה, בת-דודו של גאב (שהיא עצמה לא נמצאת בשום-מקום, למגינת ליבו של אביה), והיא גידלה אותה מאז שהיתה גור. גאב יותר מחושד, שלארתה מסוגלת איכשהו לתקשר עם הארנבת או אולי אפילו יותר מזה.

 

לארם מציג את הדמויות לנכבדים, כולל את אחיינו גאב, למרות שנראה שכולם שם מכירים אותו היטב (ואפילו זוכרים אותו מגיל 12, אז היה פרחח ידוע לשמצה בעצמו) – וטיליאן מגלה שוב שהמנהגים של טולו מאד ברורים, וכוללים הצגה חוזרת ונשנית של אנשים, כולל קרובי משפחה. טיליאן מוצגת כסייפת דגולה, ידידה קרובה של גאב, שהחרבות שלה הרגו 'הרבה חיות טורפות, על ארבע ועל שתיים' – דבר שאין ספק שהעמק זקוק לו. לארם 'מברך' באורח רשמי את הדמויות ומציע להם את הכנסת האורחים שלו.

הדמויות נאלצות לבלות זמן ניכר עם כל הנכבדים המבוגרים;

לאחר שגאב ומדבר על עלילותיו, טיליאן צריכה לחזור שוב ושוב על שמה, כשהיא מכירה את בראג, בראן, גראן, ראנד, רארד, גלאן וגלאר, חלקם קרובי משפחה של לארם ('לא מהצד של גאב') וחלקם עובדים ותיקים ומכובדים שנמצאים בחווה של לארם כבר עשרות שנים. היא מתבקשת שוב ושוב להציג את החרבות שלה (לשלוף עד החצי בלבד, כי לשלוף לגמרי חרב בלי להשתמש בה זה מזל רע), ולשמוע חוות-דעת מלומדות בנושא שמוכר לה היטב, על איך החרבות שלה 'זה של אנ'מירים עתיקים מאד, שעכשיו נמים בכוכים מתחת לתילים הירוקים" ו"האילים שלהם היו למעשה כבשים גדולות עם קרניים בצבעים שונים" אבל "הם היו בעלי ברית של העמק".

 

מישהו אומר, שהאנ'מירים כיבדו את המנהגים של בני טולו, "לא כמו אנזאריון שודד העדרים, והגנבים שלו שמרחרחים בגבולות שלנו"; וכולם מהנהנים בהסכמה קולנית לאמירה ש"הכי גרועה היא האישה האדומה, שנכנסת לאנשים דרך החלומות שלהם, ועושה אותם משוגעים"

מישהו מזכיר את שמו של גארל, ולמגינת ליבו של גאב, יורק על הרצפה בתיעוב.

 

טיליאן נשאלת לא מעט שאלות על "הגדרה שהיא באה ממנה" ועל אביה; ולאחר שהיא מספרת על ההרפתקאות שלה ומדגישה מאד את חלקו של גאב (אגב כך היא מחליטה לא לדבר מאומה על גארל, ומייחסת לגאב את הדרך בה גארל הציל אותה, ביום בו החבורה נפגשה לראשונה מתחת לגבעות דרא'רון), היא נשאלת בידי הנכבדים "האם היא באה לראות את תפארתו של העץ שלנו", ומהנהנת בהתהלבות כנה למדי; הסיפורים שלה על הפייטנית מל'סילרי נענים ביהירות טיפוסית ב"פייטנית? את השירות הגדולות היא יודעת לשיר? שתבוא לכאן, ואולי תלמד משהו מפייטנים אמיתיים!".

טיליאן נתפסת במיוחד, למגינת ליבה, בידי זקן הנכבדים, רארד שכבר עבר את יום הולדתו השמונים, ובעוד הוא טופח על כתפה ומתקרב אליה (בטולו, כך מסתבר, מאמינים פחות במרחב אישי), עד שטיליאן יכולה להריח היטב את הזעה החמוצה שלו, הוא 'מזמין' אותה 'ללמוד מאדם זקן שעוד זוכר את האדמה צורחת במה שאתם קוראים ההתנפצות, ואת צבא האבנונים גולש במורד ההר"; הוא מרצה לטיליאן באריכות בקול איטי להרגיז על 'השקפת העולם' שלו, לפיה "כל הגזעים, העמים והממלכות הם למעשה עדרים שנמצאים בגדרות שונות", מתי צריך ומתי לא צריך להעשיר את דמו של העדר בכבשה מגדרה אחרת, ועוד.

 

טיליאן נחלצת רק כאשר רועה מבוגר אחר מפריע לו, והם מתחילים להתקוטט במילים זה עם זה. מישהו שואל את טיליאן האם היא יודעת לשיר, ונענה בתשובה קצת מתחמקת. אחד הנכבדים מרצה לטיליאן על כדורי הגבינה, ואז מתעניין כאילו במקרה האם היא רוצה לשמוע על הנכד הבכור שלו גלאם – גבר מרשים עם רעמת שיער צהובה (הנכבדים מרכלים שזה מורשת מאם-סבתו שבאה 'מארץ יערות הקוצים רחוק בדרום'), יודע להשתמש במקבת, וכבר הרג חמישה מנודים ושני אבנונים, או להיפך.

 

גאב נזכר שגלאם הוא בחור מקומי מאד, אבל סך-הכל די טוב, לפחות אם לא מצפים ליותר מדי. בנקודה מסויימת, טיליאן לא פוסלת, בינה לבינה, שאחד הבחורים של העמק הזה ימצא חן בעיניה, גם אם היא לא מחבבת במיוחד את הלשון הישירה של הזקנים, ששואלים אותה האם היא מחפשת 'איל צעיר להתחיל איתו את העדר שלה'.

בסופו של דבר, טיליאן חומקת מהאש ופותחת שיחה עם כמה מהנשים המקומיות, שמוצאות בעיניה חן יותר מהנכבדים הקשישים; היא מרכלת איתן על ענייני היום, ושומעת בין היתר עוד מידע על לארתה – בתו של לארם, שכולם אומרים שלמרות מצוות המנהג של טולו שלא להרבות באבל ("כי הגלגל הירוק מסתובב, עצים קמלים בחורף, ופרחים חדשים פורחים באביב"), מאז הרצח של אמה היא כעוסה, מרבה לשוטט לבד, ו"למרות שהאביב בא, הצמיחה רק קוצים במקום עלים ירוקים".

 

מזה, וגם ממידע נוסף שהגיע אל גאב וטיליאן, הם מסיקים שלארתה – שממשיכה להחרים את החגיגה כמסתבר, למרות בקשתו של אביה שתנכח בה, נמצאת כנראה היכן שהיא מרבה לשהות, בעיקר בלילות – על הקבר של אמה.

 

 

הבקתה של אזלארד

זמן-מה לאחר מכן, נמצאת ההזדמנות לקרוא לגאב לעזוב לזמן-מה את הנכבדים וללכת עם לארם אל צד החווה, שם שוכן אזלארד בבקתה מבודדת יחסית. טיליאן מבחינה בכך וממהרת ללכת אחריהם.

שם, לארם עוזב את הדמויות ומותיר אותם לדפוק בעצמן על הדלת.

אזלארד הוא גבר שמתקרב לגיל העמידה, ונראה כמו פארליל קלאסי, מלבד השיער הנוטה לצהבהב שלו, כנראה עדות לדם וארתארי (שכבר החל להאפיר בצדעיים). הוא ברנש נוח לכעוס, מודע מאד לערכו כ"אומן אמיתי" (גם בתחום הנגינה, גם בתחום הידע שלו בהעתקת כרכים עתיקים ומגילות, וגם בתחום גילוף העץ).

הוא מתעקש לדבר באנ'מירין גבוהה יחסית, שמותאמת כנראה לאנ'מירלור שם שהה כמה שנים, אם כי עדיין במבטא פארילי בולט.

כעת, הוא רוגז גם על הרועים שדרשו ממנו להופיע ולנגן בחגיגה המקומית שלהם, ולא נותנים לו מספיק זמן כדי לכוון את הכלים שלו; וגם על הכבשים שלא מפסיקות לפעות מגדרה סמוכה, ובעיקר על כמה תרנגולות מרגיזות שאוהבות לנקר בערמות האשפה לא הרחק משם, שלא מפסיקות להרעיש, ואחת מהן מנסה כל הזמן להתגנב אל הבקתה שלו כדי לנקר בדברים.

ברגע הראשון, אזלארד טועה בזהות של גאב, ומזהה אותו בטעות עם גבר שיכור שהסתובב ליד החנות שהיתה לו באנ'מירלור, ופעם אחת הוא תפס אותו – האבא הגדול ישמור! – בתוך החנות שלו, עירום כיום היוולדו, כשהוא יושב בתוך גיגית עם מבט מטומטם במיוחד; לאחר שאזלארד מרים את הקול בכעס, הטעות מתבררת והוא נאלץ להתנצל בפני גאב, לו הוא עובר לקרוא "בחורי הטוב".

טיליאן פותחת בשיחה, כשהיא מחקה, אולי במעט אירוניה, את דרך הדיבור של אלזארד, כולל האנ'מירין הגבוהה במבטא פארילי – ולמרות זאת, אזלארד שוגה מדי פעם ופונה בטבעיות אל גאב, כאילו הוא מנהל את השיחה ולא טיליאן.

 

אלזארד אוהב מאד לפטפט (בוודאי בתור מי שמתלונן שאין לו זמן), והדמויות שומעות באריכות, בלי שביקשו, את סיפור חייו ואת השקפותיו הנחרצות בנושאים שונים, כולל אמונה ודת.

אלזארד אכן חי שנים בקרב 'העופרים האדוקים' שמסתופפים סביב 'הנשר הגדול' ביער אנקוריאל, ובין היתר היה מגלף עבורם מעץ את כלי הנגינה שלהם וחפצים נוספים; הוא מכחיש שסולק, ואומר שהלך בעצמו כדי לראות עולם – בתור עופר לשעבר, הוא אכן 'התפקר' למדי; הגם שהוא עדיין מזלזל בקול גדול באמונה האנ'מירית ("נשים שמנסות לדבר אל יהלומים, כמה טפשי"); הוא פיתח לעצמו השקפות משלו על האבא הגדול, שהוא קורא לו "הבורא", ומתעקש שהוא ברא את העולם דרך צלילים של מוסיקה קסומה.

הדמויות שומעות גם, בהרחבה רבה, על החנות שהיתה לאזלארד באנ'מירלור, שם הוא עסק בהעתקת כתבים ומגילות, ואולי גם בכרכים נדירים וקשים לפענוח – עד שהוא איבד אותה ל"אשה נתעבת בשם אזרין", עליה הוא מדבר רעות במשך שעה ארוכה (הוא זוכר אותה כשעוד היתה טבחית צבועה בשם אזדה) – ונראה שהיא הלוותה לו הלוואה בריבית גבוהה שהוא לא עמד בה, ולכן נאלץ למכור לה את החנות שלו.

 

בסופו של דבר, אזלארד מגיע לעניין, ומספר כיצד רומה בידי איש טולו, סייר בשם באלג (הדמויות מזהות מיד את השם – זה אותו בריון שישב ליד המעבורת עם חבורה מפוקפקת שעקבה בלעג אחרי הנסיון של הדמויות לחצות את הנהר), שלקח ממנו מאות באן על מפה, ועוד מאות באן על ליווי – אבל בסוף הפקיר אותו במעבורת ליד קיז טולזאן, וגם סילק ממנו תיק מלא במגילות מוכנות לכתיבה ושתי קסתות יקרות.

אזלארד עדיין מאמין בכל ליבו, שבתוך הכוך שמסומן במפה, ממש ליד אגם קטן מתחת לצוקים, מסתתר אוצר יקר ערך – מגילות גנוזות עם מוזיקה קסומה, שהוא מחשיב ל"שירה עתיקה וחזקה במיוחד, שאפילו הרועים של טולו לא מכירים"; והוא מפנטז על כל מה שיפיק אם ישים עליה את ידיו, ויפענח את הקסם שלה. מלבד העוצמה, ולמרות "כסף זה לא הדבר העיקרי" – הוא חולם גם על הון שיעשה, שיספיק לו לקנות את החנות שלו בחזרה, או אולי אפילו חנות יותר טובה, או בעצם, יאפשר לו חיים של עושר במקום משל עצמו, שם הוא לא יוטרד יותר בידי לקוחות מרגיזים, ויוכל לבלות את שארית ימיו בטיפול ופענוח כרכים עתיקים כפי שהוא אוהב.

גאב בוחן את המפה שבאלג מכר לאזלארד, ומסיק מיד שמדובר בזיוף, למרות שנעשה בלא ספק בידי מישהו שמכיר את טולו היטב. הסמלים על המפה לא במקומם, כאשר הסמל שמציג את מקום קבורתם של הגיבור של השירה השלישית והאיל הזהוב שלו (שממילא הרועים של טולו היו עושים שפטים במי שהיה מנסה לפרוץ אליו), מופיע כאילו הוא נמצא מעל שפת האגם שבמרחק כמה שעות הליכה מהחווה של לארם – ולא במצוק מעל טולו עצמה, כפי שנאמר במפורש בשירה השלישית.

 

טיליאן משתיקה את גאב, שמוכן ממילא לעזור לפארליל המוזר למצוא את המיקום של הדלתות שמצוירות במפה, ולמעשה מבקשת ממנו לצאת ולתת לה להחליף כמה מילים עם האומן חם המזג.

גאב מציית, הגם שבהרמת גבה, ובצאתו כמעט ומועד על התרנגולת הסוררת ששוב ניסתה להתגנב אל תוך הבקתה, לזעמו של אזלארד. טיליאן מנסה 'להתמקח' עם אלזארד ולהתנות את העזרה שלהם בכך שהוא יופיע באופן מכובד בחגיגה הערב, וישיר שם פואמה מכובדת שתהלל ותשבח את ראל.

אזלארד מסכים, הגם שהוא עדיין סבור שהמקומיים גסים מדי עבור האומנות הנעלה שלו; וזמן-מה לאחר מכן, גאב (שתוהה מה טיליאן זוממת, ונענה בחיוך תמים מאד מצידה) וטיליאן חוזרים לעבר החגיגה בחצר המרכזית, כאשר הירח עולה, האפלה מעמיקה, ויתר אנשי החווה הורשו סוף-סוף להתיישב גם הם מסביב ללהבות.

 

 

הופעתה של ראל

לארתה עדיין לא הגיעה, וגאב אומר ללארם בשקט שאולי כדאי שהוא יצא לחפש אותה. לארם מסכים, אבל אומר לגאב לחכות לשעה המתאימה, לאחר שראל תגיע סוף-סוף, תוצג בפני האנשים כארוסתו, והם יורשו לאחוז זה בידה של זו ולבצע את חלקם בטקס המסורתי.

 

זמן-מה לאחר מכן, ראל אכן יורדת במתלול לעבר החצר הראשית, מלווה בקונסארין.

ראל עוטה כעת את הנזר האנ'מירי עם האבן האדומה שקיבלה מדודתה, וכאשר היא הולכת באור הירח הנזר נוצץ, ומדגיש את היופי האנ'מירי החיוור שלה. אזלארד, שבינתיים הגיע לנגן והצטרף בפנים זעופות לנער עם חליל הרועים, מכחכח בגרונו, מנגן ושר שיר פומפוזי על "עיניים בוהקות באור כוכבים", שאמנם מושר היטב וברהיטות, אבל נראה כמו תערובת בין יסודות פאריליים, סגנון אנ'מירי ותוספת של פומפוזיות שנראה שנלקחה מאורגי הערפל או מהמית'ווארי.

גאב מביט בהערצה בארוסה שלו; כאשר הנכבדים ליד האש אמנם מנידים ראשם בהערכה, אבל כמה מהם סקפטיים יותר, ותוהים האם 'בובת החרסינה האנ'מירית' הזו תשרוד את הלידה הראשונה, או לכל היותר את השניה, ואז מסכימים "שממילא, מה שחשוב זה להביא טלאים חדשים ומשובחים לעדר".

ראל עצמה, מתחת לנסיונה להעמיד פנים אמיצות מאד, מפוחדת למדי; היא מספרת לגאב שרצתה מאד לראות אותו קודם, אבל אמרו לה שזה לא לפי המנהג; ובמקום זאת היא דיברה עם בת-הדודה שלו לארתה (לפני שהאחרונה הסתלקה כרוח סערה ליער). לארתה היתה קרה מאד אליה, ואמרה לה שהיא לא מתאימה לעמק טולו, ואז הוסיפה "לא שהעמק הארור הזה באמת שווה מה שכולם עושים ממנו" – וגם עקיצה שקונסארין הטיחה בלארתה לפני שהיא יצאה לא ממש עזרה.

גאב מרגיע את ראל ומבטיח לה שהכל יהיה בסדר; ובינתיים לארם מציג את ראל בטקסיות בתור "הגבירה היפה ראל מהעמקים הרחוקים של טירת האבן" (ומתעלם מקונסארין, שמתקנת אותו בחמיצות כשהיא נוקבת בשמה המלא של אחייניתה: "הגבירה ראל'סירניל"). לארם מכריז בפני כל אנשי החווה שהוא מברך את הארוסה של אחיינו גאב, ורואה בה מכאן ואילך דם מדמו ובשר מבשרו.

 

מיד לאחר מכן, לפי המנהג, גאב שם את ידה של ראל בידו, והם נדרשים להסתחרר במרכז החצר בריקוד טקסי ומהיר למדי, כדי לקבל את ברכת האדון הירוק. הנכבדים צועקים לאזלארד הזעוף, ולא בסבלנות או חביבות יתרה, שיפסיק לנגן מזמורים נפוחים ואיטיים, ויעבור למוזיקה שמתאימה לריקוד.

אגב שגאב וראל רוקדים, הם מצליחים לדבר ביניהם; ראל מודאגת עדיין שהנשים בעמק הזה יהיו מרושעות כלפיה ולא ידברו איתה, בעיקר כאשר גאב יהיה רחוק, ותוהה בחשש כלפי 'חלק מהטקס' שבו הרועים אמורים להשליך עליה גבינה לוהטת – מה שמסתבר כמתיחה של תאלן ודאלם (מה שגורם לגאב להזכיר לעצמו עוד סיבה ללמד את שני הפרחחים לקח בקרוב).

מעבר לזה, ראל דואגת מאד לדודתה קונסארין, ולא רק בגלל הציניות שלה וחוסר החיבה שלה לקבלת הפנים בטולו. היא חוששת שמשהו אפל עובר עליה, ומזכירה לגאב שלא רק לארתה איבדה את אמה – קונסארין איבדה את בעלה ואת כל הרכוש שלה בתוך פחות מחודש.

 

קונסארין ניצבת בידיים שלובות ומבט מסויג בשולי החצר, עם ברדס הסיירים שלה משוך על פניה. טיליאן, שחולקת עם ראל את החששות לגבי קונסארין, מוצאת זמן לדבר איתה ביחידות.

קונסארין אכן שרויה במצב רוח רע, ולמרות שהיא מתרצת זאת בתחילה לחששות לגבי אחייניתה, וכך שהיא זוכה לתנאים שהולמים למעמדה (היא מקפידה לומר שוב ושוב שאין לה שום דבר נגד גאב, אלא להיפך, הוא הציל את חייה, ואולי למעשה גם הוא כבר לא מתאים לעמק הזה למרות שנולד בו – עם השריון שלו והעלילות שלו, הוא יכול היה בקלות לקבל מעמד בכיר בחצר של לורד), למעשה הדברים עמוקים בהרבה.

קונסארין אומרת לטיליאן בעצב, שראל היא המשפחה היחידה שנשארה לה; נכון, שהיו שנים בהם היא לא התייחסה אליה כיאות, והעדיפה את הבן פורק העול והמפונק שלה עליה (בין לבין, היא תוהה האם ראל היתה באמת מתאהבת בגאב אלמלא ברחה מהבית, ונתקלה בו במקום בו היתה בסכנה ולא היה לה אף אחד) – היא חוששת לראל, אבל יודעת שהיא עצמה תצטרך לעזוב את טולו, כנראה אחרי החתונה.

טיליאן מנסה לעודד אותה, ואומרת שהיא תלך איתה – גם דרכה מובילה אותה הרחק מכאן לאחר החתונה.

 

לאחר מכן, קונסארין מספרת לטיליאן על חלום מפחיד שהיא חלמה על הבן שלה, באותו לילה בו ישנה מתחת לעץ הארור עם כל ה'קרצים' מתחתיו. בחלומה, היא רצה אחרי הבן הסורר שלה במערה עתיקה מלאה בפסלים גבוהים עם עיניים דולקות ושיניים חדות. היא קראה בשם שלו, אבל כאשר הוא הסתובב אליה, האצבעות שלו התחילו להתארך לטפרים, והמבט שלו היה מבט של חיה טורפת.

לשאלה של טיליאן, היא אומרת שהיא לא בטוחה היכן בנה היום – הוא התחבר לאנלוריון, בנו הצעיר של לורד אנזאריון שהפך לעופר פארילי קנאי, והיא שמעה משהו ש"מעגל העופרים" שלהם עזב את האדמות של לורד אנזאריון וירד דרומה – אולי לעבר יער וארתארון.

טיליאן מבטיחה לעזור לה למצוא אותו אם ידרש – ואולי גם להציל אותו – אחרי שיגמרו לטפל בענייני ראל והחתונה ויוכלו לעזוב את העמק. קונסארין מלאה ספקות, מזכירה לעצמה את הציווי האנ'מירי, שיש לעקור מהעץ ענף שהרקיב, אבל זה עדיין הבן היחיד שלה, שלא תמיד היה קנאי חשוך וכפוי טובה ("אני זוכרת שהחזקתי אותו בידיים, כאשר היה קטן אפילו יותר מהמוחות של הנכבדים כאן"). היא יודעת שהוא בסכנה, אבל (למרות ההבטחות של טיליאן) חשה שאין לה שום דבר לעשות בנידון.

 

בסופו של דבר, היא מסכימה לדחות את הטיפול בעניין עד אחרי החתונה של גאב וראל ('מי יודע, אולי המועצה של העמק זה בכלל לא תיתן להם להשאר כאן'); היא מסכמת את בשיחה בכך שהיא נאנחת, רגע לפני שהארשת הצינית חוזרת לפנים שלה ("כן, אני יודעת. כיף איתי בחגיגות של רועים כאלו... כל-כך מחוברים לטבע והוא אליהם").

 

 

הסצנה על הקבר של אל'רי

זמן-מה לאחר תום הריקוד, גאב מוצא את הזמן להתחמק מהחצר ולצעוד ביער לעבר הקבר של אלרי; טיליאן רואה אותו יוצא וממהרת להתלוות אליו. לאחר כרבע שעה של הליכה, כאשר הם מתקרבים לקרחת היער שבה נמצא הקבר, גאב ממשיך לצעוד קדימה וטיליאן נשארת לחכות בין העצים ולפקוח עין.

לארתה אכן ספק שעונה וספק שוכבת בתוך העשב הירוק שעל הקבר; היא חמושה ומזהירה מיד את גאב, ככל הנראה לפני שהיא מזהה אותו "צעד אחד  קדימה, בריון מכוער שכמותך, ותקבל חץ בין העיניים".

גאב משיב בקולו ש"גם זו דרך לברך קרובי משפחה, לארתה".

לארתה מזהה את בן הדוד שלה, מתרוממת למחצה מתוך העשב ועדיין מסננת שהיא לא חוזרת בה מ'בריון מכוער' ושהוא והחברה שלו עושים כל-כך הרבה רעש כשהם הולכים ביער, שהיא יכלה לשמוע אותם מתוך שינה ("מאבד את הכושר לעת זקנה, גאב?").

בעיני טיליאן, לארתה נראית כמעט כמו "הגרסה הנשית של גאב" – רק נמוכה מעט יותר, עם שיער בהיר יותר ומסתלסל בקצוות כמו שנפוץ בטולו, אבל עם אותם תווי פנים (אולי קצת סמוקים יותר משל גאב) ואותן עיניים כחולות שהן די נדירות בטולו.

לארתה מודעת לכך שהיא מפרה את המנהג, אבל לא אכפת לה; כואב לה שראל קיבלה את החדר ששימש את אמא שלה, והיא מטיחה בגאב שאלה לעגנית – האם הביא לכאן את בובת החרסינה האנ'מירית רק כדי להשפיל את מירקן לפני כל העמק. גאב מתגונן באמירה ש"מירקן בכלל לא שמה עליו אף פעם", ונענה בגיחוך מצד לארתה – שמטיחה בגאב את קוצר הרואי שלו, שהוא מסתיר מאחורי הבטחון העצמי המפורז ו"הי, תשמעו את התוכנית שתכננתי, כולכם!"

 

גאב מנסה לפייס ולהרגיע את לארתה; ואז, כאשר הוא רוכן מעליה, היא אומרת בלחש שלמעשה הביקור האצילי שלו אצלה מקלקל לה תוכנית: היא חושדת שיש חלאה שמתגנב לכאן (היא שמעה פעם איזה פייטן אנ'מירי מספר סיפור על פושעים נתעבים, שיש להם דחף חולני לחזור לזירת הפשע) ועוקב אחריה, והיא התכוונה לשים לו מארב – אבל עכשיו, בגלל שגאב כאן, הוא בטח שומר מרחק ואי אפשר יהיה להתקרב אליו בכלל.

היא גם מראה לגאב חרוז שחור וזעיר עם חריטה אדומה שהיא מצאה אותו ועוד כמה מסוגו על הקבר; החרוז קר מאד למגע, באורח מטריד, וכאילו רוטט ביד של גאב (מאוחר יותר החבורה תגלה, שהחרוזים האלו מכילים קסם זדוני שמתעצם עם הזמן, ונועד להחליש ולערער הגנות קסומות).

 

גאב רוקם תוכנית, לפיה הוא ולארתה יביימו מריבה, שבסיומה הוא 'יצא כמו רוח סערה וישאיר אותה לבד', לארתה מסכימה, ומוסיפה טאץ' משלה, כאשר היא מבקשת מגאב להעמיד פנים שהוא מכה אותה ומשטח אותה על הקבר, עליו היא תשאר שוכבת ובוכיה לכאורה – פתיון מצוין לאותו עוקב שלארת'ה חושדת שהוא נמצא באיזור אפילו כעת.

טיליאן, מצידה, בוחנת את האיזור, וחושדת שלמעשה יש יותר מעוקב אחד, אלא לפחות שניים, בשני מקומות שונים; אחד במעלה היער, כמו שלארתה חושדת, ועוד אחד בין העצים מהצד הרחוק של הקבר.

גאב אכן מביים מריבה, עם צעקות רמות על כך שלארת'ה פוגעת בכבוד המשפחה; לארתה משיבה לו שהוא צריך לרעות חזירים, ולא כבשים של טולו, ונענית ב'סטירה' מזוייפת, ש'מפילה אותה בצעקה ובבכי' חזרה לשכב על העשב.

גאב חוזר אל טיליאן, שמזהירה אותו שמי שנמצאים בין העצים הם רבים יותר ממה שחשב; אבל הדמויות לא מוצאות שום דרך להתקרב אל מי שנמצא בצד הרחוק של הקבר, בלי לעבור מחדש בקרחת היער ולקלקל את ההצגה שגאב ולארתה עשו; לכן, גאב וטיליאן עוברים במהירות בין העצים, לעבר הרחשים הקרובים יותר שבאים ממעלה היער (קול צחקוק אנושי מרושע, וביחד איתו ריחושים נתעבים), ונוחתים עליהם במהירות – אם כי לא מצליחים להפתיע את היריבים.

 

הצחקוקים באים מנער בן 15 לערך שמשהו בו מוכר לגאב (מאוחר יותר הוא יזכר במשהו ששמע על נער שנודה מהכפר (למרות שבדרך-כלל בטולו נמנעים לנדות נערים צעירים ומעדיפים לנסות 'להחזיר אותם למוטב' בדרכים אחרות), לאחר שרצח רועה זקן שהפתיע אותו בעת גניבה, וזה לאחר שורה של גניבות, שקרים ומעשים מרושעים אחרים.

כעת, הנער הזה עוטה גלימות שחורות, יש על הזרועות שלו קעקועים מפחידים, והוא מחזיק פגיון פולחני ושרביט גס זוהר באור חולני; הוא מוקף בשלוש תולעי רקבון ענקיות ושמנוניות, בגודל כלב כל אחד. הנער צועק משהו כמו "אני חזק! אני בן אלמוות! יש לי מורה אמיתי עכשיו!" – ומשגר בגאב לחש של צל, מה שמעיד על כך שיש לו קסמים בסיסיים של נקרומנסר.

מתפתח קרב, גאב מעסיק את התולעים המגעילות, שיש להן נשיכה נגועה במחלה ויכולת לירוק רעל שפוגע זמנית בשריון של הדמויות; טיליאן חומקת מהתקפות הזדמנות, סוגרת על הנקרומנסר הצעיר ותוקפת אותו (תחילה את 'מגן העצמות' שמסתחרר סביבו), כשהיא מונעת ממנו מלאחוז בה ב"מגע של מוות שנועד לשאוב את החיים שלה ולרפא את הנקרומנסר עצמו.

הקרב מסתבך, וגאב סופג פגיעות לא קלות, בעיקר כאשר מתברר כי כל תולעת שנהרגת מתפוצצת ומשגרת סחי רעיל לכל עבר; לארתה קמה בקפיצה, ומסיבוב שני מסייעת לגאב מרחוק בירי חיצים בתולעים.

ואז, לארתה עצמה צורחת ומתמוטטת בבת-אחת, כאשר קרן מוות או לחש דומה שעף מהצד השני של קרחת היער פוגעת בה פגיעה ישירה.

 

שוליית נקרומנסר נוסף מופיע  – הפעם גורג, לבוש באורח דומה ללבוש של הנער, מופיע משם, מחזיק שרביט שחור שנראה רב-עוצמה וקטלני בהרבה מכדי להיות שלו (אחד מהם יכנה את זה בהמשך "השרביט של האדון").

בעוד גאב ממשיך להלחם בתולעים השמנוניות, טיליאן מצליחה להכריע את שוליית הנקרומנסר הראשון בסדרת התקפות מהירות, כאשר את שתי האחרונות טיליאן מכה עם הצד הקהה יותר של החרב בכדי שהנער יאבד הכרה ולא יהרג.

 

טיליאן מזנקת לעבר הגורג, שמתקשה להפעיל את השרביט באותה עוצמה פעם נוספת, אבל כאשר היא חולפת ליד לארתה ששוכבת בלא תנועה, העפר של הקבר נע, ונהמה נמוכה עולה ממנו, ביחד עם גופה רקובה ושלדית למחצה של אישה – לאימתם, טיליאן וגאב מבינים היטב במי מדובר, או מי היא היתה.

הגורג צוחק ברשעות, כאשר הגופה של אלרי חוסמת את טיליאן; גאב משתדל להתמקד בתולעים ולא להביט בזוועה שהיתה פעם הדודה שלו. למרות הזוועה, הגופה המהלכת לא מצליחה להתמודד עם טיליאן – ההתקפות הכבדות של הטפרים שלה נהדפות בקלות בידי הסייפת, שמשיבה לה בהתקפות נגד מהירות עם חרב 'פרפרית האש' שלה, שגורמות נזק הולך ומצטבר, עד שהגופה נוהמת פעם אחרונה, קורסת ומפסיקה לזוז.

הגורג הנקרומנסר כבר איננו; הוא ניצל את ההזדמנות לברוח, ואפשר לראות את העקבות שלו עולות במעלה המתלול המיוער.

 

גאב רץ אל לארתה; מתברר שהיא חיה עדיין, אבל שקועה בעלפון עמוק והפנים שלה לבשו גוון אפור חולני. הדמויות משתמשות בכרית הייצוב הקסומה שהן מצאו באוצר של הסרן של הלגיון הכחול, כדי לייצב את לארתה ולמנוע מהמצב שלה להחמיר; ובינתיים, קונסארין מגיעה בריצה מבין העצים; היא חשה שמשהו לא בסדר ומיהרה לעזרת החבורה – אבל אחרה.

 

הדמויות נושאות את לארתה חסרת ההכרה, וגם את הנער-הנקרומנסר המעולף לעבר החווה.

לארם נבעת כשהוא רואה את הבת חסרת ההכרה שלו, ורותח מזעם כאשר הוא רואה את הנער המושחת, שאת סיפור הנידוי שלו הוא מכיר היטב ("בפעם שעברה נידו אותו. אולי הפעם המועצה תהיה אדיבה פחות"); בינתיים, הוא מקשיב לעצתה של טיליאן, ומורה לכפות את הנער היטב ולנעול אותו בבקתה צדדית עם דלת מוברחת – כדאי יהיה, כפי שטיליאן מנמקת, לחקור אותו אחר-כך על "האדון" שהוא הזכיר.

 

לאחר מכן, ולאחר התייעצות קצרה, החבורה יוצאת שוב לדרך, כדי לעלות על העקבות של הנקרומנסר הגורג כל עוד הן טריות.

 

 

מארב בחורבות: גארב בן גארת והחבורה שלו

העקבות מוליכות במעלה המתלול המיוער, פחות או יותר לעבר האגם הקטן שמתחת לצוק הגבוה, שמופיע גם במפה של אזלארד, וגם בסיפורים של תאלן ודאלם.

אלא, שבדרך, כאשר הנתיב עובר בתוך חורבות עתיקות בנות מאות שנים, קונסארין מזהה עקבות נוספים, של כמה גברים ולפחות הולך על ארבע אחד ("כן-כן, הסיירת תפרחת-גופון עדיין יודעת לזהות עקבות. תתפלאו"). הדבר מציל את החבורה ממארב בתוך החורבות העתיקות – שהפעם לא הוצב בידי נקרומנסרים, אלא בידי חבורה מושחתת שבאה מטולו עצמו.

חבורת האויב מונה שני סיירים עם כלבי מלחמה מאולפים; לוחם מגודל ויהיר בשם גארב, שמזוהה מיד כאחד מבניו הרבים של גארת (ואחיו של גארל), וזר אחד – הררי מפחיד עם שתי חרבות ואדרת פרווה בשם קארבה.

 

הדמויות שמות ליריבים שלהן מארב: גאב מותח תיל ממעיד בתוך פרצה בקיר העתיק, ואז משתמש בעצמו בתור פתיון כשהוא לועג ליריבים שלו ומפתה אותם לצאת מהמארב ולהתקיף אותו.

גארב ואנשיו לועגים לגאב: "מה ילדה יפה כמוך עושה במקום כזה?"

גאב משיב בעקיצה לעגנית לגארב; קארבה מסתער, כשהוא נוהם בקול כמעט חייתי "מספיק לדבר, זמן לקרוע לגזרים!"

 

בשלב הראשון, גארב נשאר מאחורה כשהוא שולח פקודות יהירות וצועק על האחרים שכדאי שיהיו שווים את הכסף שאבא שלו משלם להם. הסיירים מנסים לירות, אבל מחטיאים את החיצים הראשונים ואז גאב נעלם מאחורי הקיר עם הפרצה הממולכדת. קארבה ושני הכלבים מסתערים אחריו – וגם ההררי וגם אחר הכלבים נופלים על התיל הממעיד, סופגים נזק ומתעכבים, כאשר הם מותקפים בו-זמנית בידי גאב והחיצים של קונסארין שתופסת עמדה מאחוריו.

טיליאן, לעומת זאת, עושה עיקוף בין העצים מהצד של החורבה, ומקריבה שני סיבובים כדי להגיע אל הקשתים של האויב מהצד.

 

מתחיל קרב קשה; הכלבים נופלים במהירות מידי גאב וקונסארין ו"פקודת הרג" שאחד הסיירים מנסה לבצע דרך הכלב שלו מחטיאה באופן מביש. מנגד, קארבה מוכיח את עצמו כיריב קשה, שמכה במהירות עם שני הלהבים שלו, ובשלב מסוים, למרות הנזק הכבד שהוא סופג, הוא מביא את גאב לסף נפילה.

ואז, גארב השחצן מתערב, תוקף את גאב כאשר הוא חסר הדיפות נוספות ומפיל אותו חסר הכרה, ומתרברב כאילו "עשיתי 'פו' והוא נפל!".

בינתיים, טיליאן מזנקת על הקשתים, מצליחה לרתק אחד מהם, ולפגוע בו קשה, כשהוא נאלץ לשלוף את החרב ולהתמודד מולה; השני נסוג אחורה ומשגר בה חץ קסום שלובש דמות של ראש אייל נוגח, אבל מחטיא את טיליאן ומתנפץ על האבנים לידה.

טיליאן מפילה את הסייר מולה, ומאלצת את גארב להסתובב ולהתחיל להתקדם לעברה, כשהוא מורה לקארבה לגמור את קונסארין; גארב ממשיך לצעוק עלבונות, לברבר על זה "שיהיה עידן חדש בטולו" ו"אבא שלי יהיה ראש הכפר ולא יהיה כאן מקום לחלאות כמו גאב!" – את גאב הוא מאשים בכך שהוא בגד בטולו ביחד עם 'אחיו לשעבר, גארל הנקבה חולמת החלומות'.

טיליאן מלגלגלת עליו, למרות שהיא מודאגת מאד, בעיקר מהדרך בה ההררי הקטלני מתקדם לעבר קונסארין; קונסארין, מצידה, נסוגה לאחור כשהיא ממשיכה לירות, ובשלב מסוים משתמשת ביכולת החדשה שלה – צרחה קסומה משופרת (משום-מה, טיליאן סבורה שצרחות הולמות את קונסארין מאד) שנשמעת כמו צרחה של נץ ענק; כל היריבים סופגים נזק הלם ומואטים, באורח שמאפשר לקונסארין להמשיך לעכב את ההררי לפני שהוא מצליח לסגור עליה.

כאשר קארבה סופג נזק כבד, הוא מפליט יללה לא אנושית, ומשתנה ממש מול עיני הדמויות; פרווה בהירה מלוכלכת צומחת ממנו, העיניים שלו דולקות באדום והידיים שלו מתארכות לטפרים עצומים. הוא נע כעת מהר יותר וסוגר על קונסארין – לא לפני שהיא פוגעת בו פגיעה קשה עם חץ טופר, שגורם לו לדימום כבד.

טיליאן מנצלת את ההלם החלקי שהצרחה של קונסארין גרמה, וסוגרת על הסייר האחרון; גארב מצטרף אליו, אבל טיליאן הודפת התקפה ומצליחה למוטט את הסייר ההלום למחצה.

קארבה, מילל ונוהם, תוקף את קונסארין בארבע התקפות מהירות שפוגעות בה פגיעה משמעותית ומאלצות אותה לנטוש את הקשת ולשלוף את החרב שלה; אבל הפצעים הקשים שספג והדימום שלו מחלישים אותו, וזמן קצר לאחר כמן, הוא סופג פגיעה קריטית מהתקפת 'שיסוף פראי' של החרב של קונסארין (שפגעה בלא פחות מ-20 טבעי!), ומתמוטט מת לרצפה; הגופה המתעוותת שלו מתכווצת וחוזרת, פחות או יותר, לצורה האנושית שלו.

בינתיים, טיליאן פוגעת בגארב בפגיעה מצלצלת, שלא מותירה לו הרבה כוח עמידה. גארב, כעת לבדו מול "שתי הנשים" עליהן דיבר בזלזול קודם (קונסארין סוגרת עליו מהצד השני), נכנע, כשהוא מערבב בין בקשות רחמים לאיומים "אתם לא יודעים מי אבא שלי! תגעו בי, ועשרים האחים שלי יבואו לנקום!".

 

קונסארין משיבה בזלזול, ומציעה לתלות אותו על העץ הסמוך.

גאב מתעורר מהעלפון, מותש ומסוחרר; בלא שהצליח לראות את האופן בו קארבה הפך ליצור חייתי הולך על שתיים (הגופה של ההררי כבר חזרה לצורה הקודמת בינתיים), וכאשר הוא שומע את הסיפור מטיליאן וקונסארין, הוא רוטן שבמצב דברים אחר הוא היה אומר שהן שתו יותר מדי אחרי ששמעו קצת מהשירה השניה.

הדמויות חוקרות, לא בעדינות, את גארב השבוי, שמכחיש כל קשר או ידע על גורג או נקרומנסר (ונראה שבזה הוא אומר אמת); הוא מודה שהחבורה שלו התכוונה להתנקש בגאב, שהוא בוגד וסכנה לטולו; ומתחמק בטענה שהוא לא ידע שקארבה הוא משהו שדומה (אבל לא זהה לגמרי) לאיש זאב. הוא כן פולט שאבא שלו שכר כמה וכמה הרריים כאלו כדי שיעזרו לבני טולו להלחם נגד המנודים ונגד אנשי לורד אנזאריון שתומכים בהם.

הדמויות מחליטות בסופו של דבר לא לפגוע בגארב, אלא לקחת ממנו את הנשק ורוב הבגדים שלו, ולהורות לו לברוח בבזיון, מובס ועירום למחצה בחזרה אל אבא שלו – שבקרוב, גאב נשבע שיהיה בצרות צרורות מאד אחרי שיחשפו המזימות שלו.

גארב ממשיך לאיים ולילל, אבל אכן רץ במהירות, בעיקר לאחר שקונסארין מאיימת ש"כדאי שתעלם מכאן לפני שאני אתחרט ואנסה את אחד החיצים הבוערים שלי על האחוריים שלך".

 

מהיריבים המובסים, הדמויות לוקחות כסף וחפצי ערך, שני שיקויי מרפא קל, כאשר על קארבה הדמויות מוצאות קמע קסום (1+ לסיכוי לפגיעה קריטית, 2+ סיבובים למשך של דימומים, 150% לעוצמת הדימום שהדמות שנושאת את הקמע גורמת) – שלפי הצורה שלו, היה פעם קמע מהודר משער חורף, עם עיטור של אות שדומה ל-K, ואז מישהו כיער אותו בחריטה של כמו ניב או טופר אדום במרכז שלו.

 

 

סיום: צפרדעים מתות בסתר

הדמויות ממשיכות לעקוב אחרי שוליית הנקרומנסרים, וכאשר הן מתקרבות סוף-סוף לאגם הגבוה, שמי המזרח כבר מתחילים להתבהר. העקבות מוליכות סמוך לכפר בקתות שהיה שייך לשבט המקומי של הגורג- אבל הדמויות מוצאות את הכפר הרוס, עם רוב הבקתות שלו מחוררות או נפולות, כאילו הוכו בכוח פיזי רב או בקסם חזק; מי האגם סביבו מצחינים ומעלים אד אפור ומעובה שמכסה את הכפר; וריחושים מגעילים נשמעים היכנשהו מתוכו.

לגורג עצמם, לפחות במבט ראשון, אין זכר; הדמויות לא מוצאות אפילו גופה אחת זרוקה בין או לצד הבקתות ההרוסות.

 

תם ולא נשלם...

 

 

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.