השירה האחרונה

פרק 1: צפרדעים מתות בסתר (חלק א')

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פרולוג: קניות בעיר הגדולה, וצל מטריד אחד מהעבר

הקמפיין החדש נפתח עשרה ימים לאחר שטיליאן וגאב עזבו את קאר-א-מאר ונפרדו מהפייטנית מל'סירלי, לאחר מסע דל-מאורעות דרומה לאנ'מירלור, וממנה מזרחה דרך יער אנקוריאל אל פאתי עמק טולו.

בדרך, הדמויות עוצרות באנ'מירלור למכור חפצים ולהצטייד; החבורה, שמצאה את עצמה עם הון לא קטן של מעל 12,000 מטבעות, מבזבזת כשלושה רבעים ממנו בגילדת החרשים של אנ'מירלור, שם טיליאן מחליפה את שריון הקשקשים שלה בשריון קשקשים קסום מתוצרת 'זאבי האש'; גאב מוצא חרש אומן שמעצים את חרב 'השומרת האפורה' שלו בעד אלפי מטבעות; וקונסארין מוצאת אומן עור שתופר לה שריון משובח מפרוות הלעסן האפור שהחבורה מצאה (היא מצידה לא מפסיקה לרטון שעכשיו היא נראית כמו שרץ, עם קשקשי הלעסן האפורים, שמהם בוקעים פה ושם קוצים – יש בחבורה מי שמהרהר, שזה מתאים למצבי הרוח שלה).

ארוסתו של גאב זוכה גם היא בחרב קסומה פשוטה, כאשר החבורה ממשיכה לאמן אותה בחרב בחניות הליליות שהקבוצה עושה. סכום נוסף מושקע בחישול מחדש של החרב הקסומה השבורה שהחבורה מצאה במכרה רדוף המתים – וזו מתגלה כחרב יפיפיה עם עיצובים של פרפרים על הלהב הבוער שלה ועל הניצב שלה – אחת מהחרבות המפורסמות שידועות בשם 'פרפריות האש', שנוצרו בידי האחיות החרשיות משושלת הנשים ואר-נארתול.

טיליאן מוצאת את זה מעט אירוני, שהיא נושאת חרב שהשושלות האנ'מיריות היו מוכנות להרוג בשבילה; מהסוג שאחיה המנוח אמראנד דיבר עליהן מאז שהיה ילד; וכעת הוא מת, ודווקא היא נושאת את החרב הזו עליה.

בנוסף להכל, טיליאן מנצלת שעת כושר כדי לחמוק מגאב, ולמצוא עבורו ועבור ראל מתנת חתונה – גביע יפיפה עם צורה של כנריות יער וארתריות, וחריטה וארתארית שמשמעה קריאה לברכתה של נאלרישה ושאר רוחות היער; כאשר מקרבים אוזן לגביע הזה, אפשר לשמוע ספק הד, ספק מוזיקה חלשה, כאילו מצמידים את האוזן לקונכיה גדולה.

טיליאן מסתירה את הגביע מגאב, בינתיים, אבל נראית די סמוקה וכמעט 'אשמה' כאשר היא מצטדקת ואומרת שאין לה שם שום דבר, עד שגאב מתחיל לחשוד שהיא מסתירה משהו. גאב מצידו, כמעט מכריח את ראל (שנוהגת בביישנות, כרגיל ואומרת בקול נמוך שהיא לא צריכה כלום), לבחור עבור עצמה גלימה יקרה (לא קסומה) בגוונים נאים של כחול וצווארון רקום היטב.

קונסארין, שנעלמה גם היא לכמה שעות בזמן השהיה באנ'מירלור, חוזרת מודאגת וקודרת. היא לא ששה לספר לחבורה את הסיבה (וגם ככה, היא נוטה למדי אחרי מצבי רוח), אבל בסופו של דבר הדמויות מוציאות ממנה שהיא הלכה לברר שמועות שנוגעות למשפחה העתיקה שהיא ובעלה המנוח ביקרו בפעם האחרונה שהיו בעיר, ובעלה נרצח במהלך הנשף שלהם. השמועות רבות וסותרות, אבל כולן מספרות שבני קור לאנקרוס פשוט נעלמו מהעיר באורח פתאומי, והטירה שלהם נותרה נטושה. בנוסף, שמועות מספרות שכל האורחים שהיו בנשף ההוא נרצחו במקומות שונים בעיר, בזה אחר זה (כך שקונסארין עצמה היא היחידה מבין באי הנשף שנותרו בחיים). קונסארין חוששת 'מכל צל', ושמחה מאד כאשר החבורה עוזבת בסופו של דבר את העיר.

קבלת פנים צוננת על המעבורת

בסופו של דבר, הדמויות יוצאות מהקצה המזרחי של יער אנקוריאל, במקום בו העצים מתמעטים, ומול הדמויות נגלה פער בחומת ההרים המזרחית שהולכת ונישאת גבוה יותר אל תוך השמים הערפיליים – פער, שהוא למעשה המבוא לעמק טולו; וכבר כאן, אפשר לראות את הנוף עוצר הנשימה שלו, של משטחי דשא בגוון ירוק עמוק, כעת גם מנומרים בפריחת אביב ייחודית של צמחים שאפשר למצוא כמעט אך ורק בעמק טולו, וכל הצורה שלהם מלהיבה מאד את טיליאן.

גאב מצידו, מתרברב בהיכרות שלו עם המקום, ולא מפסיק לספר לטיליאן ולנשים האחרות סיפורים על מעללים שלו בכל מיני מקומות באיזור, רבים מהם ביחד עם 'החבורה הישנה שלו' – יורת'ה העלמה הלוחמת, סאנד, ומירקאן היפה והערמומית, שארת-בשר של ראש הכפר של טולו.

ראל נרגשת, אבל גם מפוחדת מאד מקבלת הפנים שמצפה לה בעמק טולו, שמספרים עליו שאנשיו לא תמיד ידידותיים לזרים, וגאב מנסה לעודד אותה ולהבטיח שכל עוד היא איתו, הכל יהיה מצוין – כולם בעמק מכירים ומכבדים אותו.

קונסארין נשארת מסוייגת, ולא פעם נמצאת במצב רוח עכור; למרות שבועתה שהיא חוזרת לחיי הרפתקנות שהיא נטשה כמעט עשרים שנים קודם, היא מגלה שהיא מתגעגעת הרבה יותר מכפי שהיא מוכנה להודות לסדינים הרכים ולשאר הנוחות הביתית שהיא השאירה מאחור, ושהגוף שלה פחות צעיר וגמיש מכפי שרצתה להאמין, אחרי שנים רבות של חיים כליידי אנ'מירית.

החבורה מקימה מחנה לילה (בתקווה, האחרון לפני הכניסה לטולו) על גבול יער אנקוריאל. השינה של גאב טרופה, והוא נרדף אחרי חלומות שבהם הוא חושב שהוא רואה את גארל, מלווה ביצורים שגופם עוטה קשקשים ומדברים באורח דומה מאד לאנשי הלטאה שהוא זוכר – כאילו הוא נמצא בסוג של ברית של כורח נטול חיבה עם היצורים האלו. בחלום, גארל מנסה לשכנע גם את היצורים שמישהי "היא לא רעה, לא באמת"; כאשר מעליהם נישאת טירת אימים עצומה ומבעיתה, שגופות מרקיבות בכלובים מתנודדות מעל החומות שלה, ביחד עם הדים של שאגות צחוק פרועות. איש הלטאה ליד גארל אומר משהו ש"זה המקום אליו הרבה מאחי-הביצה שלו הלכו בחבלים של פלדה, ואף אחד לא חזר משם".

החלום מתפוגג, והופך לצרצור צרצרים ולגידוף חרישי שנשמע יותר כמו קולה של קונסארין.

הסיירת התעוררה לפני גאב; היא שרויה במצב רוח רע במיוחד. כאשר גאב שואל אותה לשלומה ומה היא ראתה, היא מגיבה בציניות:

"מה רצית שאומר? 'שמש אדומה עולה, דם נשפך הלילה?' הדבר היחיד שנשפך זה הדם שלי-" היא מתלוננת ש"עקץ אותה איזה קרץ ארור" והרגל שלה התנפחה לגמרי; והפעם מתקשה לכבוש את הגעגועים שלה לסדינים הנוחים שהשאירה מאחור. נראה שהיא גם לא השתכנעה לגמרי עד כמה עמק טולו הוא מקום בטוח וראוי עבור האחיינית שלה – והיא גם מודאגת מהערפילים שעולים מצפון (היא מצביעה על הכיוון המשוער של משכנות המנודים, שכעת מוסתרים לגמרי מאחורי ענני קיטור).

החבורה מתארגנת, ולאחר זמן קצר יוצאת לדרכה, במקום בו האדמה יורדת באיטיות אל עבר מעבורת קיז-טולזאן, שהיא המקום בו אנשי טולו עוצרים את הזרים, ומקיימים את המסחר עם שיירות הסוחרים שמגיעות לכאן מפעם לפעם (ורק נבחרים ובודדים מורשים לעבור הלאה, אל תוך העמק עצמו).

כעת, אפשר לראות את נהר טולזה, זורם שוצף כמו פס כחול יפיפיה, כאשר מעבר לו, העמק הופך ירוק עמוק עוד יותר, והפרחים האביביים גדולים ומרהיבים עוד יותר. ממערב לנהר, ישנם, כרגיל, אוהלים וביתנים, מסביב לשניים או שלושה מבני עץ גדולים יותר – נראה שלפחות שיירה אחת הגיעה למקום זמן-מה לפני הדמויות.

מצפון למעבורת, אפשר לראות מקום בו נהר טולזה יוצר מזלג (במקום בו אפיק חם ועכור יותר שמגיע מהאיזור של המנודים נשפך אליו), שמעברו האחר האדמה הופכת לגבעות מיוערות. גאב מכיר יפה את המזלג הזה ואת הגבעות שמעליו – שם נמצאת החווה של הדוד שלו (אחיו של אמא שלו) לארם, שאצלו גדלים שני האחים הצעירים של גאב – ונדמה לו שהוא רואה את הצורה המטושטשת והזעירה של בית החווה של לארם באופק, אי-שם גבוה בין העצים ומתחל לערפל שנופל מההרים בצפון.

ככל שהחבורה מתקדמת קדימה, כך מתרבים הסימנים שמשהו לא כשורה. הפונדק שעמד כאן 'העז המתוקה' סגור, ועל הגג וחלק מהקירות סימנים לנזק קל; האנשים שחונים ליד הגדה, כועסים וחסרי סבלנות. החבורה מגלה ששיירה שלמה של סוחרים מעוכבת כאן באורח די משפיל כבר כמה ימים, כאשר הסוחרים של טולו לא מגיעים כדי לסחור איתם ולשחרר אותם.

בנוסף, הגדה הרחוקה, המזרחית, מבוצרת באורח שלא היה קיים כאשר גאב חצה אותה בפעם האחרונה, לפני מספר חודשים. חומת כלונסאות מתנוססת שם, עם שני מגדלי שמירה מאיימים עם קשתים. כמה מאנשי טולו מתאמנים בחרבות מאחורי הגדר, ויש שם כל מיני אוהלים - בהמשך, החבורה תשים לב לאוהל בצד שלידו יושבים כמה אנשים שנראים מפוקפקים מאד, מהאנשים הגרועים ביותר מעמק טולו (דומים למבריחים שהחבורה כבר נתקלה בהם ליד קאר א-מאר), כולל אדם אחד שגאב מזהה אותו בשם באלג – בריון מרושע, שכבר היה פעם אחת על סף נידוי מעמק טולו, אבל גארת אביו של גארל התערב לטובתו וכנראה פרש עליו את חסותו.

בהמשך, כאשר החבורה תתקרב, הבריונים יראו אותם, ויתחילו לצחקק ביניהם בארשת ידענית.

טיליאן רוצה להסתוות בתור 'שומרת הראש של ראל', אבל גאב משכנע אותה שלא לעשות זאת: הרועים של טולו מעריכים גילוי לב, כך הוא אומר, והם יתרשמו לרעה מנסיון להתחפש – יהיה יעיל בהרבה להציג את טיליאן כפי שהיא, סייפת מעולה עם מעללים רבים בקרב.

מבירור עולה, שפונדק 'העז המתוקה' נסגר כמה ימים לפני שהסוחרים נעצרו על הנהר – מקטעי הדברים שגאב שומע, אומרים משהו על קטטה דווקא בין אנשי טולו לבין עצמם, שבעקבותיה הפונדקאי הזועם נעל את הפונדק והלך עם המשפחה שלו למקום אחר בעמק.

גאב מבין שדברים רעים קורים; הוא מוצא נער מקומי שמספר שלו שדוד שלו היה כאן לא מזמן, ושולח את הנער עם הודעה דחופה לדוד שלו שהוא חזר והגיע למעבורת.

"החוקים החדשים" מתבררים עוד יותר, כאשר גאב מוביל את החבורה אל המעבורת, ומגלה שאנשי המעבורת לא מוכנים להעביר אותם, הגם שהם מכירים היטב את גאב ונבוכים מכל הסיפור. אם בעבר, חוקי טולו היו מתירים לבן למשפחה מקומית נכבדה כמו גאב להביא בלא בעיה את ארוסתו החדשה וכמה מלווים, כעת הדבר אסור – אלא באישור של מועצת הכפר. טיליאן, מצידה, מתקשה שלא להתרשם, עד כמה גאב (ובמידה מסוימת אפילו גארל) נראה פחות 'זר ומוזר' ויותר קרוב לעולם ממנו באה מאשר רוב מוחלט של האנשים שהיא נפגשת בהם בעמק טולו.

גאב מגלה שיורת'ה – עלמה לוחמת חסרת פחד וידידה קרובה שלו לשעבר, מפקחת עכשיו על המעבורת בשם המועצה, ובטוח בהתחלה שאם היא כאן, הכל יסתדר; וכאן מחכה לו עוד אכזבה מקוממת.

יורת'ה מתגלה כקרה כמו קרח אל ידידה הקרוב לשעבר, כמעט עוינת.

היא מקבלת את גאב בלגלוג גלוי "תראו-תראו מי חזר, ואיזה שעה הוא בחר לו כדי לחזור" היא מלגלגת שלרגע היא לא זיהתה אותו, עם השריון הבוהק מתוצרת אורגי ערפל (היא מתייחסת אליו כאנ'מירי) וכל השאר, כולל הפמליה – היא כבר חשבה שהוא החליט להשאר ב'ארץ בתי האבן', ואולי היה כדאי לו להשאר שם. היא גם מציינת בלעג שהיא רואה שהוא נכשל במשימה שלו ולא הביא את "חולם החלומות", ולא מסתירה את דעתה שהיה עדיף אם 'הוא היה מתפגר וחוסך מכולנו את הבושה'.

גאב נתקף לרגע תדהמה לאופן בו הידידה הקרובה שלו לשעבר מקבלת את פניו; כן, הוא והחבורה שלו רבו קצת לפני שהוא יצא למשימה, כאשר הוא הביע בקולניות את האכזבה מכך שאף אחד מהשלושה – יורת'ה, סאנד ומירקאן, לא הסכימו להתלוות אליו, ואולי אמר להם מילים שנתפסו אצלהם קשות יותר מכפי שהתכוון, ועדיין.

יורת'ה מתייחסת בעוינות גלויה לארוסה הזרה שגאב הביא, עד כדי כך שראל ממש נרתעת אחורה מהמבט הפולח שלה; הגם שהיא אומרת ש"זה לא העניין שלה" ורומזת שמי שבאמת כועסת זו הידידה המשותפת שלהם מירקאן – שרבים בטולו חשבו שהיא וגאב יתארסו בסוף.

אם לא די בזה, יורת'ה מתרברבת בכך שהסיירים שבשירותה (היא מדגישה שוב ושוב שהמועצה הפקידה אותה על המעבורת, ומבין השיטין הולך ועולה יותר שגארת או מישהו מטעמו 'קנה אותה' ואולי גם הרעיל אותה נגד גאב) עקבו אחרי החבורה כבר יומיים – אבל כמובן שהסיירת האנ'מירית הפתטית שגאב שכר אינה מוכשרת מספיק כדי לחשוד בזה. יורת'ה מזהה גם את הרגל הנפוחה של קונסארין ומנחשת מיד ש"הסיירת שלך הלכה לישון מתחת לעץ עם הפירות הספירליים, הא?"

קונסארין, שנמצאת גם כך במצב רוח עכור, מסמיקה מזעם, וממלמלת משהו באנ'מירין גבוהה על כך שהדשאים של טולו באמת מלאים בשרצים מכל הסוגים. טיליאן עושה מאמצים להרגיע גם את ראל המבועתת וגם את קונסארין הזועמת, כדי שלא יעשו משהו לא נכון ויפריעו לגאב עוד יותר.

מהשיחה, גאב מגלה שאכן ידו של גארת בעניין; גארת מתחזק יותר ויותר במועצת הכפר, והוא מכוון למלחמה גדולה מול המנודים, שכירי החרב של אנזאריון שמתרועעים איתה, והאישה האדומה שכנראה בוחשת מאחורי אלו ואלו; יורת'ה מוקסמת כולה מהתהילה שגארת' הציעה לה בתור מי שתוביל את המתקפה, והיכנשהו חוששת מכך שגאב – שתמיד מתבלט – יבוא ו'יקח לה את התהילה'.

גאב עושה ככל יכולתו להרגיע את הרוחות, ולנסות להפיג את העוינות הפתאומית של יורת'ה, כשהוא מנסה להזכיר לה את כל מה שעברו ביחד, ואפילו לשכנע אותה לתת לו לחבק אותו חיבוק ידידותי (היא נעתרת במידה מסויימת, אבל נשארת נוקשה וקרה).

יורת'ה מגלה עניין מסויים כאשר גאב מציג בפניה את טיליאן, ומספר על עלילות הגבורה שלה (החרב הקסומה החדשה של טיליאן אכן גורמת לעיניה של יורת'ה להתרחב בעניין, וגם לא מעט קנאה), ולתסכולה של טיליאן גאב מציג אותה גם תחת הכינוי "הקוטלת" – שטיליאן לא מאד מחבבת.

גם כאשר יורת'ה מתרככת מעט, היא מבהירה לגאב שהוא יכול לעבור את המעבורת מתי שירצה, אבל הפמליה שלו תאלץ לחכות עד שהמועצה תאשר את כניסתם – זה לא תלוי בה והיא לא יכולה להורות אחרת. היא מבטיחה לדאוג שאם גאב ישלח מסר למועצה או לאבא שלו, לתת אותו לרץ שידאג שהמסר יהיה בטולו כבר מחר בערב.

כמו כן, יורת'ה אומרת לגאב שאם הוא כבר משתהה באיזור – כדאי שימצא את הידיד המשותף שלהם סאנד, ש"מבזה את עצמו ואת המשפחה שלו", יתפוס אותו באוזניים ויבעט אותו בחזרה אל טולו. יורת'ה לא מאד ברורה, אבל אומרת שסאנד מתנהג באורח מוזר, לשיטתה מבזה, בחודשים האחרונים, בהם הוא משוטט בלי מטרה באיזור (הוא כנראה היה גם אצל הדוד של גאב, אבל כבר אינו שם עכשיו – יורת'ה לא יודעת עוד פרטים); והמוניטין של המשפחה שלו גם ככה לא גבוה מאד.

גאב מלא ספקות ומתוסכל לאחר השיחה עם יורת'ה, ותוהה האם זה רק הרעל של גארת' שהשפיע עליה, או שהיה בה גם משהו כזה קודם, וגאב עצמו לא הצליח לראות את זה. עם זאת, הוא מרגיע את טיליאן באמירה מלאה בטחון שיורת'ה 'תתאפס על עצמה' – הגם שכאמור הוא מפקפק בכך בעצמו.

כך או אחרת, הוא לא רוצה לעזוב את החבורה, והדמויות מחליטות לצאת צפונה לעבר החווה של הדוד של גאב, ואולי לשהות שם עד שתגיע תשובה ממועצת טולו – מה גם שיורת'ה אמרה כמה דברים על כך ששמעה שהדוד של גאב והמשפחה שלו בחווה נתקלו בכמה בעיות, אם כי היא לא ידעה לספר על זה הרבה.

המפגש עם דוד לארם

הדמויות פונות צפונה, ולא צריכות להרחיק הרבה לפני שדודו של גאב מגיע לעברם, משום שהנער שגאב שלח קודם תפס אותו בדרך. דודו של גאב מברך אותו בחמימות, מבקש שיציגו בפניו את בני הלוויה שלו וכמובן את ארוסתו החדשה, ואפילו מחליף עקיצות מרומזות עם קונסארין הזעופה, שעדיין תוהה האם אחייניתה תקבל יחס שהולם למעמדה.

לארם מבטיח בגיחוך בהן צדקו, לא לשכן אותה בחדר ביחד עם עיזים – לפחות לא בימים הראשונים.

עם זאת, מאחורי החיוכים החמים והנימוס של לארם גאב רואה לא מעט עצב, אבל לפי המסורת הוא יודע שעליו להמתין לזמן הנכון עם השאלות האמיתיות, כאשר כרגע הדוד משיב ששלום החווה ואנשיה בטוב, וכרצונו של האדון הירוק, גלגל העונות מסתובב, החורף מפנה מקומו לאביב, העשב צומח שוב במרעה והכבשים ממליטות טלאים.

לארם שומע במנוד ראש את הסיפור על ההתקלות עם יורת'ה ולא מופתע – הוא אומר לגאב שרוחות קרות נושבות סביב העץ של טולו, והכוח של גארת במועצה מתחזק מיום ליום. גם הוא שמע על כך שגארת גייס שכירי חרב מההרים שמתעתדים לסייע לבני טולו בהתקפה המתקרבת על המנודים ועל 'חלאת שיבולי הזהב' שתומכים בהם. עם זאת, הוא חי קרוב יותר למנודים והרבה פחות מאמין בנצחון מזהיר וקל עליהם, מהסוג שיורת'ה בטוחה בו. הוא מזהיר את גאב, ש"חלאת השיבולים הזהובות" (טיליאן תוהה כאן, למה הוא התכוון, והאם גם היא כלולה בזה בעקיפין) חימשו את המנודים בברזל, והם מסוכנים בהרבה מכפי שיורת'ה ו'נערים עם שיכר לוהט שזורם להם בעורקים' חושבים. גם לארם אומר שהאישה האדומה היא זו שפועלת מאחוריה הקלעים ומחזקת את כל האויבים של טולו – הוא זוכר אותה עוד מלפני שנים, כאשר עוד ביקשה לשאת ולתת עם מועצת הכפר; גם אז היא היתה כולה רשע מאחורי הנימוסים והחיוכים שלה.

כך או כך, לארם חש שמשהו רע קורה באיזור של המנודים בחודשים האחרונים; הערפל מנהר הקיטור הופך עבה ומתפרש על איזורים רחבים יותר; זרים נכנסים ויוצאים עם עגלות מלאות בברזל, ועוד. הוא לא מפחד, כי החווה שלו יושבת במקום גבוה ומוגן היטב והנערים שלו חמושים בקשתות וצופים על הדרכים, ובכל זאת אין להקל ראש בסכנה.

בהמשך, אחרי שהוא אומר לגאב ששלום האחים הקטנים שלו בטוב, מלבד העובדה שהם פרחחים חסרי תקנה, דוד לארם מתרצה לספר על מעט מהצרות שלו, כאשר בהתאם למנהג הוא מתחיל בקטנות יותר לכאורה ("לעיתים פרעוש על המזרן מטריד יותר מדוב ששואג מחוץ לגדרה" – מה שגורם לקונסארין, כמעט מאליה, לגרד שוב את הרגל הנפוחה שלה).

לארם מספר לחבורה על העופרים האדוקים ביער, שמתקבצים סביב כוהן הפארליל הקנאי והמסתגר שידוע בתור "הנשר הגדול"; אדם לא נעים, שבורר בקפידה גם את התלמידים שלו, אבל יש אומרים שהוא המרפא הטוב ביותר בכל בקעת קיירן. קונסארין רוטנת, שהיה לה די מעופרים אדוקים בשביל חיים שלמים, וטיליאן נוטה להסכים איתה.

לארם אומר שבדרך-כלל אין להם בעיות עם העופרים של הפארליל – כל אחד חי בגבולו, עם המנהגים שלו. למעשה, לפני שנים, כאשר לארם עצמו לא היה מבוגר בהרבה מגאב, אחד התלמידים של הנשר הגדול הגיע אליהם וריפא מגפה שהיתה מכלה להם את העדרים, וגם סיכנה מאד אישה הרה; ולמעשה, החווה של לארם חווה לזאגליט ההוא חוב של כבוד... שלמרבה הצער, כנראה הגיעה העת לפדות אותו.

לארם מספר שהכוהן ההוא שריפא את העדרים כבר מת לפני שנים, אבל הוא הותיר אחריו בן בשם אזלארד, שכנראה היה פעם עופר אדוק, אבל כיום הוא יותר "עופר משרך דרכיו"; עזב את משכן הנשר הגדול, ניסה את מזלו בעסקים בעיר הגדולה וכנראה נכשל שם (הוא שמע כמה דברים על אישה בשם 'אזרין', אבל לא יודע יותר מזה). כך או אחרת, אזלארד הגיע להתארח בחווה של לארם – אחרי שקרה מעשה מביש שיכול לבזות את שם העמק: סייר נוכל מטולו מכר לאזלארד איזו מפת אוצר מזוייפת בגסות שלכאורה קשורה לאחת השירות העתיקות, ואז נטש אותו על המעבורת של קיז טולזאן.

מאז, ה'עופר משרך דרכיו' מתארח אצל לארם, ומעט מכביד על בני הבית; לארם צריך מישהו חמוש וכשיר כמו גאב, שיבחן את המפה, יקח את אזלארד למקום שמצוין בה, ויראה לו שאין שם כלום, בוודאי לא אוצר אגדי של השירות העתיקות (ובמקרה טוב יותר, אולי ימצא כמה תשורות לתת לאזלארד לפני שמשלחים אותו), וכך יגרום לו לצאת לדרכו ולעזוב את הבית של לארם.

קברה של אלרה

הסיפור העצוב יותר צץ רק אחר-כך, כמעט במפתיע, כאשר ממש בסוף העליה המיוערת, לא הרחק מפתח החווה, לארם פונה לשביל צדדי כשהוא אומר לגאב שלפני החזרה הביתה, עליו "לחלוק כבוד".

החששות של גאב מתגברים והולכים, כאשר השביל מוליך לעץ עתיק וייחודי עם פירות בשרניים סגלגלים (לארם אומר ש"זר עם פנים שזופות עבר בעמק לפני שנים רבות ומכר את הזרע לאבא של סבא שלי"), שמתחת לו מבצבץ תל קטן וירוק, שסביבו כבר צומחים פרחי אביב, וביניהם כלי בית ותשורות.

החשש הופך ודאי, כאשר לארם אומר שאשתו אלרה, דודתו של גאב "אהבה מאד את העץ הזה. היא היתה עושה ריבות מהפירות שלו"; בני טולו, לפי המנהג, פיזרו סביב התל שלה כלים שהיא אהבה, משום שלפי המנהג זה מזל רע ולא רצוי להשאיר בבית חפצים של מת שאינם נדרשים מאד לחווה.

וכך, מתגלה הסיפור העגום על הרצח של אלרה – שלארם אבל עליה בכל מאדו, מתחת להקפדה לכאורה על המנהגים של טולו שאינם רואים בעין יפה אבל ארוך ("גלגל העונות מסתובב, עלים ירוקים הופכים צהובים ואז חומים, ונושרים כדי לתת לעלים ירוקים חדשים לצמוח"). באורח אירוני, זה היה נורא פחות אם היא היתה נרצחת בידי אבנון או יצור דומה – שדרכו היחידה היא להרוג, כי כך האלים העתיקים וחסרי השם בראו אותם מהעפר והאבן. אבל לא – אלרה לא נרצחה בידי אבנון; גם לא בידי מנודה או אפילו בידי אחד מ'חלאת השיבולים הזהובות'. אל'רה נרצחה בידי אחד מבני טולו – איש צעיר שלארם היו שוטה די הצורך כדי לארח לי השולחן שלו ולהשקות מחלב הכבשים שלו, כשהוא עיוור לעיניו של האורח שלא סרו מאלרה; ולכך שהוא פיתח כלפיו תשוקה אפלה ואסורה שהפכה את דמו לרעל; ואלרה היתה גאה מכדי להתלונן כדבעי לבעלה ולגרום לו להתעורר לפני שהשעה התאחרה.

הרוצח בחר היטב את השעה להכות – כך שעד שהדבר התגלה, ואנשיו של לארם ניסו להתחקות על עקבותיו, הוא כבר היה רחוק מאד.

לארם נוקט עמימות כאשר גאב שואל אותו היכן הרוצח מסתתר. באופן רשמי, הוא משיב שהוא 'לא בטוח' או 'לא יודע', אבל רומז שהרוצח נמצא כעת אחד המחנות בהם יושבים שכירי החרב של שיבולי הזהב ובני-בריתם ליד משכנות המנודים. גאב מבין את הסיבה – התקפה על המקום הזה היא התאבדות; ומצד שני, אם לארם יודה בפומבי שהוא יודע היכן הרוצח של אשתו ולא ינסה את כוחות בנקמת דם, הוא יתבזה בפני כל עמק טולו.

כך או כך, גאב מבטיח בכעס (ואולי בפזיזות) שהוא כבר ידאג לשים יד על האדם הזה, ולגרום לו להצטער על הרגע בו הוא נולד; וטיליאן מבטיחה מיד שהיא תעזור בזה.

למרות החשש הראשון של גאב, מהדברים עולה שהרוצח הוא לא סאנד; סאנד עצמו הסתובב כאן כמה שבועות אחר-כך, התארח אצל לארם והתנהג באורח תמוה, אפילו מבזה. בין היתר, הוא מתואר כי שהסתובב בלילות "כמו עז מוכת אבעבועות ירח" והיה ממלמל לעצמו. הוא כנראה גם ניסה לחזר באורח מגושם ואולי גם קצת דוחה אחרי בתו הבכורה של לארם, לארת'ה – ובסופו של דבר, גם מפני שאחרי הרצח לארם ואנשיו הפכו סובלניים פחות לצעירים שמתנהגים באורח מוזר, לארם הבהיר לסאנד שהוא לא רצוי יותר בחווה שלו. סאנד הסתלק, וכנראה שלא חזר לטולו – לארם לא יודע להיכן הלך.

ריח מבשר רעות

בזמן שגאב מדבר עם הדוד שלו מעל התל של אלרה, קונסארין, שנראית עדיין מסוייגת וזעופה, תופסת מרחק ובוחנת את האיזור. בשלב מסוים, הפנים של קונסארין מתקדרות; כאשר טיליאן ניגשת אליה, היא אומרת שהיא מריחה משהו חשוד באוויר, וחושבת שהיא חשה בתנועה מסוג שמזכיר לה יותר מדי את הלילה בו בעלה המנוח קם מארון המתים שלו.

התנועה הזו והריח לא קרובים מאד, אבל גם לא רחוקים.

טיליאן מזהירה את גאב, והחבורה מבצעת התייעצות מהירה, גם על רקע חוסר הנוחות של קונסארין לשלוח את ראל לבדה עם הקרובים של גאב. בסופו של דבר, גאב מזהיר את הדוד שלו שהסיירת חשה משהו חשוד, ומציע לסייר בסביבה כדי לבדוק את הדברים. לארם מסכים, מבטיח שיקח את ראל למקום מבטחים, ואומר לגאב לתקוע בקרן הרועים הישנה שלו אם יתקלו בסכנה.

טיליאן מצידה 'נותנת לראל משימה' – לנסות להתיידד עם הבת הבכורה של לארם, ולנסות לגרום לה להפתח אליה ולספר לה סיפורים מועילים על המקום.

החבורה מתקדמת באיטיות בעקבות קונסארין, שבוחנת נתיב של מדרגות אבן עתיקות מאד ושחוקות עם שרידי אבנים שהיו פעם פסלים שאיבדו לגמרי את הצורה המקורית שלהם (מנהג זר לאנשי טולו – כך שכנראה הם קדומים מאד); החבורה עוברת התפצלות שאחד מהצדדים שלה עולה למעלה, דרך חורשה טבעית, אל מעין תצפית שחולשת מגבוה על הערפל שעולה מאיזור המנודים שממערב לצוקים, ודרך אחרת שנכנסת לתוך העצים לעבר מה שנראה כמו גדרת כבשים שאינה בשימוש ובקתת גזיזה ישנה שנמצאת לידה.

החבורה בוחרת באפשרות השניה, ומתקרבת באיטיות אל הגדרה והבקתה; כעת, גם טיליאן וגאב יכולים להריח ריח שמנוני דוחה שנישא ברוח, שמזכיר מאד בשר רקוב.

הריח מוליך ישירות לעבר הבקתה הישנה... אבל ברגע האחרון מתגלה, שהחבורה ובעיקר קונסארין נפלו בתעלול של שני נערים צעירים עם חוש הומור מפותח – לא אחרים מתאלן ודאלם, שני האחים הצעירים של גאב, שרצו 'זמן לדבר עם גאב קשישא' שלא ליד הרועים המבוגרים יותר, וגם 'לבחון כמה שווה הסיירת האנ'מירית שהוא הביא' – ולכן הם שרפו חלקים מצמח שנקרא 'תפרחת הגופון', שמפיץ ריח מזעזע שמזכיר בשר נרקב ושמן מקולקל כאשר הוא עולה באש.

קונסארין רותחת מזעם, והצחוק של הנערים לא משפר את מצב הרוח שלה. גאב נוזף בהם, ואומר שקונסארין לא טעתה, הריח באמת הוביל אל 'שני יצורים חסרי מוח'; הוא תופס אחד מהם, וטופח בחוזקה (עדיין ידידותית, גם אם פטרונית) על הראש שלו, למרות שהנער מנסה להתפתל ולברוח.

תאלן ודאלם פונים אל גאב בנימוס מופלג מדי, בשפה שמתאימה לפניה אל נכבד זקן מתחת לעץ של טולו, ומתפרצים כל הזמן זה לדברי זה. הם להוטים לשמוע סיפורים מאחיהם הבכור 'על הארצות של האנ'מירים', ומתלהבים מאד גם מטיליאן ומהחרבות שלה. אחד מהם שואל, פחות או יותר בצחוק, אם גם הנערה הצעירה והאדמונית הזו מחפשת שידוך ל"מישהו שהשירות העתיקות זורמות בדם שלו".

"דאלם הוא הבכור ביננו, אבל הוא ממילא מעדיף כבש... אאו!"

לאחר מכן, שני הנערים מציעים לגאב, בתאטרליות מזוייפת ש"יכניסו אותו לתוך סוד כמוס, כזה כמוס שהוא יצטרך להשבע שבועת דם טקסית שלא יגלה אותו ו"נצטרך להרוג אותך אם תגלה" – מסתבר, ששני הפרחחים מצאו את דרכם למחנה של שבט גורג קטן ששוכן ליד אגם גבוה בהמשך הרכס – הגורג סוחרים בכל מיני עשבים נדירים ועוד דברים שהם "משיגים מכל מיני מקומות" (רמז – כנראה שהם סוחרים גם עם אנשי טולו וגם עם המנודים או אנשי אנזאריון שאיתם), אבל נעשה קשה להגיע לשם כי דוד לארם הידק החוקים מאז האסון-"

ובינתיים, קונסארין הזועפת, שכנראה הושפלה פעם אחת יותר מדי, מתרחקת מהחבורה, המגפיים שלה בוטשים בבוץ במקום בו השיחים מפנים את מקומם למשטח נטול צמחיה.

טיליאן מחליטה לבדוק מה קורה איתה – וכך מצילה כנראה את חייה, משום שקונסארין הזועפת לא מרוכזת, ולא שמה לב לאדמה שהתחילה לשקוע במהירות מתחת לרגליה. טיליאן מזנקת וגוררת את קונסארין אחורה, כאשר הבוץ נופל למטה וחושף פיר עמוק וחשוך עם מים מזוהמים מבעבעים בתוכו, ושרכי מערה נתעבים שמלופפים, לא באורח טבעי לגמרי, על הקירות שלו.

מתוך הפיר, עולה ריח איום – הפעם בהחלט לא רק של תפרחת שנשרפה – ונשמעים קולות מבחילים.

אל תוך הפיר

גאב מצווה על שני האחיינים שלו להתרחק, ומצטרף לשתי הדמויות האחרות. החבורה שומעת את הקולות הנתבעים ורואה דמויות מגעילות, שקשה לזהות את הפרטים שלהן בחשיכה (הבור מגיע לעומק של כ-10 מטרים). קונסארין יורה ופוגעת פגיעה לא קטלנית באחת מהן, אבל היצורים נסוגים לאחור ומשתופפים באפלה, או אולי בפתחים נסתרים מהעין בצדדי מה שנמצא מתחת לבור.

החבורה מחליטה להשתמש בשיקוי 'גדילה מקוללת' שנמצא אצל הדמויות (אחד השיקויים הלא מזוהים שנמצאו בקמפיין הקודם, והחבורה זיהתה אותם אצל אלכימאי באנ'מירלור) – הדמויות מטילות אותו אל תוך הפיר, והוא מתנפץ למטה, ומיד משלח לכל הכיוונים זמורות קוצניות שנכרכות מסביב, פוגעות ומרתקות למחצה את היצורים הצווחים, באורח שמאפשר לחבורה לגלוש למטה בקלות באמצעות חבלי השרך (שאולי היצורים עצמם ליפפו על חלק מהקירות), לנחות בתוך מי הבוץ המגעילים והרדודים למטה, ולהתקיף – בלא שהיצורים יוכלו לנצל את היתרון הטבעי שלהם.

הפיר המגעיל נראה כמשהו שנחפר לא מזמן, ובוקעות ממנו מספר מערות צדדיות, שמחלקן עולות צרחות של יצורים נוספים. היצורים ששורצים למטה נראים במבט ראשון כמו גורג נפוחים שגוון העור שלהם התחלף באפור, והם מלאים בפצעים מזוהמים – אבל הבשר הרקוב, העצמות המבצבצות והרעל השחור שנוטף מהשיניים שלהם, שהתעוותו והפכו חדות ומאיימות בהרבה משל גורג, כמו גם הטופרים המחודדים שלהם, מלבדים שמדובר בסוג של אל-מתים, דומים מאד לטורפי גופות.

היצורים מגרגרים חלקי מילים ("ר-ע-ב" ו-"גורתה! גורתה!") ותוקפים. הם נלחמים עם הטפרים החדים שלהם שגורמים לדימום כבד מידי בפגיעה מוצלחת, בנשיכה נגועה במחלה; ויכולים מפעם לפעם לזנק בעוצמה רבה על קורבן, או לירוק חומר שחור מגעיל שגורם לעיוורון זמני ולנזק כבד.

שיקוי הגדילה המקוללת הופך את שלושת היצורים שנמצאים בתוך הפיר לקורבן קל מאד עבור הדמויות, והם מוכרעים בתוך שני סיבובי קרב, בלי שהצליחו לגרום נזק משמעותי למישהו מהחבורה. טיליאן מגלה, לשמחתה, עד כמה 'פרפרית האש' היא נשק קטלני; וגם חרב 'השומרת האפורה' המשופרת של גאב עושה שמות באלמתים הריריים והלחים.

אלא, שהקרב לא נגמר, ושרצים נוספים זורמים מתוך הפירים; בין היתר, מתפתלים מתוכם שורשים תפוחים ונגועים, שגורמים נזק איזורי הולך ומחמיר כל סיבוב לדמויות באמצעות נחילי חרקים רוחשים שממלאים אותם; ותגבורת נוספת של היצורים האפורים הצווחים. קונסארין (שבאורח מוזר, מצב רוחה השתפר מעט דווקא כאשר התגלה שאכן יש אלמתים אמיתיים באיזור, וממילא רטנה כמה פעמים שהיא 'חייבת לירות במשהו') מגלה יכולות חדשות שמעידות שהיא התעצמה מאז ההרפתקאות הקודמות – כולל יכולת צווחת נץ משופרת, שמכניסה את היצורים למצב של פגיעות שמקלה על החרבות של גאב וטיליאן לפגוע פגיעות קריטיות, ועוד.

בסוף הקרב, מופיע שורש תפוח ענקי נוסף, שמלווה "גורג אל-מת" (מה שזה לא יהיה) תפוח, שכאילו נופח לגודל שעולה על פי שניים מזה של האחרים – הוא גדול כמו אדם, ורחב יותר מאדם, הטפרים שלו עצומים וארוכים, ורצועות הבשר שקרועות ממנו מרצדות באור ארסי, כך שכאילו נדמה שהוא עוטה לראשו סרט ירוק, מעל העיניים הכבויות והלוע העצום שלו.

היצור הזה גורם נזק כבד בהרבה מהאחרים, פוגע בקלות רבה בהרבה, ומסוגל ליריקה שפוגעת בכל הדמויות ולא רק באחת מהן. גאב, בעיקר, סופג פגיעות קשות והולכות ועומד להתמוטט, מה שנמנע רק באמצעות שימוש בשיקוי המרפא החזק ביותר שהחבורה מצאה בקמפיין הקודם; וגם לאחר מכן, הוא סופג פגיעות נוספות. למזלן של הדמויות, החבורה מצליחה להפטר מהשורש המצחין שעם היצור הגדול בשלב מוקדם יחסית של הקרב, וכך מפסיקה את הנזק המצטבר של הרמשים הארסיים שסביבו; ואז, לאחר קרב קשה, הדמויות מצליחות לפגוע ביצור מספר מספיק של פעמים, עד שהוא קורס ומתחיל להתמוסס, כמו קודמיו, אל תוך שלולית שחורה ורוחשת גועל.

לאחר שהיצורים נפלו, החבורה סוקרת את המנהרות, ומגלה שאחת מהן, זו שנמצאת באמצע חפירה ונראית החדשה ביותר, החלה לפלס דרך לכיוון המשוער של בית החווה של לארם. דרך אחרת, שאליה הדמויות לא מתקרבות, מלאה זמזומים של שרצים, ונראה שהיא יורדת למטה, אל המקום ממנו השרצים הגיעו.

הדרך השלישית, שמסקרנת את החבורה, שונה מהאחרות – היא לא נחפרה מתוך הבוץ, אלא מובילה דרך מדרגות שחוקות אל חדר אבן עתיק. החבורה מצליחה להמנע ממלכודת קטלנית של עובש אפור שממלא את החדר ולשרוף אותו בפגיעות מעטות יחסית, ומגלה שולחן עתיק עם שברי כלים, שרובם איבדו לגמרי את הצורה. ספל אחד, שהוא פחות הרוס מקודמיו (אבל עדיין חסר ערך) השתמר מספיק כדי שהדמויות יבחינו שנחרט עליו בעבר ראש של זאב מילל על רקע עיגול – אולי סימן לירח מלא.

הלאה משם, הדמויות נדחקות דרך צמחיה לתא קטן יותר; גאב דורך בטעות על שרידים של מדורה שבערה כאן אולי לפני כמה ימים (למזלו, המקום הזה לא ממולכד). החבורה מחטטת ומגלה שרידים של אריג שכנראה נדבק לצמחים כאשר מי שהיה כאן אולי נמלט והשתחל ביניהם במהירות – והיצורים הרקובים שהגיעו לכאן קרעו את האריג שנקרע ממנו ואת החפצים שהוא השאיר. בין היתר, הדמויות מוצאות קרעים של מגילה, מהסוג שמשתמשים בה לטולו רק לצרכים טקסיים או מכובדים מאד – אבל מי שהחזיק במגילה כתב עליה בכתב פראי ולא מסודר דברים שנמחקו ברובם, אבל יש כמה מילים על "זכות עתיקה" "עוול" ומשהו על אבן חן, והמספר "ארבעה" מופיע שוב ושוב.

החשד של גאב שמדובר בידיד הקרוב שלו (לשעבר?) סאנד מתאמת, כאשר בתוך הטינופת החבורה מוצאת תליון לא קסום בצורה של עלה, שגאב זוכר שהוא בעצמו נתן לסאנד במתנה לפני כמה שנים. כך או אחרת, לסאנד עצמו אין זכר – הוא כנראה הצליח לברוח מכאן לפני כמה ימים, למעבר שעולה במדרגות אבן שחוקות שיוצאות בסוף אל תוך סדק גדול באחד מהצוקים של החורשה ליד הבית של לארם (הסדק והמעבר קשים מאד לגילוי מבחוץ).

החבורה מגלה שהעקבות של סאנד אובדות ונמחקות מעט אחרי המערה; גאב מוטרד מאד ממה שקרה ל"חבורה הקודמת שלו", אבל לעת עתה הדמויות מחליטות לחזור אל הבית של לארם כדי לדווח לדוד של גאב על מה שמצאו, וגם בכדי לבדוק כיצד ראל מסתדרת שם.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.