זנב לאיילים

אפילוג

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פרידה מהפייטנית מל'סירלי

כמה ימים לאחר המאורעות במכרה, החבורה עושה את דרכה דרומה ומגיעה אל צומת הדרכים שמתחת לאחוזת קאר א-מאר. האחוזה כמעט לא השתנתה מאז הפעם האחרונה שטיליאן עזבה אותה, אבל חלק גדול מהסביבה שלה מזוהמת ומבולגנת, עם עדויות למחנה אוהלים גדול שיש כאן, פונה והשאיר אחריו צמחים שנכרתו, ערמות זבל ושרידים בכל מקום.

הדמויות יקבלו רמזים שמדובר במחנה של צבא הפאר'ליל של האדון האדוק ממעבר-יער, שחנה כאן לפני הצעדה הסופית למרום-מערב, וחלקו גם חזר מכאן לאחר התבוסה.

מל'סירלי נפרדת מגאב וטיליאן בצומת הדרכים, לאחר שיחה אחרונה, שבה הצדדים נזכרים בדרך בה הם נפגשו, באותו מחנה כורים שהצחין מריח של פירות באבראג – ונראה לדמויות כאילו עידן שלם חלף מאז. מל'סירלי אומרת לטיליאן שהיא (ולמעשה שתיהן) השתנו מאד בזמן שעבר מאז; היא מצטערת שאינה יכולה להמשיך עם הדמויות לעמק טולו כדי לנכוח בחתונה המתוכננת של גאב וראל, אבל דרכה מובילה אותה אל עיר המחוז אנ'מירלור – גם לברר באילו מעשי שטות אור'סיליין הסתבכה, וגם לפגוש שם קוסם שרכב בזמנו בצבא המורדים עם הדוד שלה, שמסתובב כיום תחת השם המגוחך 'כלבת'.

מל'סירלי מזכירה בספק ציניות וספק עצב, שכאשר היא פגשה את החבורה, כל מה שהיא רצתה זה להשיג מידע על הגורל של אבא שלה ו'הירושה המשפחתית' שלו, ואז לחזור להצטרף לאנשים מסוגה שחולמים על השחרור של הת'ארילין מידי הנסיך הרם– אבל הדברים הסתבכו מאד גם מבחינתה; אי-שם, היא מתגעגעת לימים בהם היא היתה בגילה של טיליאן, והיתה פוחזת מפונקת שסחררה גברים צעירים במדים ושלחה אותם 'לבצע מעשי גבורה בשמה'.

מל'סירלי מזהירה את הדמויות, שהרגיעה היחסית לא תמשך זמן רב: דאנז'ון נאאמוש עדיין שורצת בצללים, וכעת גם פלוגה של רפאים (לשעבר אנשי הלגיון הכחול) סרה למרותה. מל'סירלי מנחשת שדאנג'ון נאאמוש מתכננת משהו גדול – גדול בהרבה מגורל של עיירה כמו תל זאגליל. היא מייעצת לטיליאן, שאם היא רוצה לנסות ללמוד יותר על האויבת, כדאי לה (אחרי שתסיים את ענייניה בטולו) לעלות לרכס קור אומת'ל – הרמזים על דאנז'ון נאאמוש מוליכים לשם, ושם אולי יתגלו עליה פרטים, כולל אולי החולשות שלה.

טיליאן מחבקת את מל'סירלי פעם אחרונה, גאב לוחץ את ידה ומאחל לה 'יציאה מוצלחת למרעה' עם איחולים שיפגשו שוב, ונענה בחידוד ציני של מל'סירלי ש"זה נעשה קלישאה בינתיים, אבל מחר יהיה יום חדש". וכך מלסירלי יוצאת לדרכה, במורד הדרך שממשיכה דרומה, כשהיא פורטת בלכתה על הלאוטה שלה ושרה את אחד משירי המורדים המפורסמים של הת'ארילין, שמהדהד ונחלש בהדרגה דרך הערפילים שעומדים על הדרך.

"הלוואי ושוב הייתי בארצו של היירית'

את נעורי שם לא שכחתי

במרומי המצוקים, ת'ארילין, תארילין!

נולדתי שם על ראש ההר,

בבוקר סגרירי וקר,

במרומי המצוקים, ת'ארילין, ת'ארילין!"

טיליאן ניצבת על אם הדרך, מאזינה לשירה המתרחקת בלב כבד, ואז החבורה פונה לעבר הדרך הצדדית שעולה אל שערי קאר א-מאר.

קבלת הפנים באחוזת קאר א-מאר

השמועות על שובה של טיליאן כבר עשו להם כנפיים, וכאשר החבורה עושה את דרכה דרך שער הגן אל דלתות האחוזה, אנשים רבים מבאי האחוזה וסביבותיה מתאספים כדי לצפות בדמויות. חלק מאנשים, כמו המשרתים האנ'מירים הותיקים – הנפח ראל'גונד, הקצב מיל'רוס ואחרים, ידידותיים מאד, ולהוטים לשמוע על מעללי החבורה (מסתבר שנפוצו שמועות רבות – חלקן מוגזמות מאד, בין היתר על איל הרים זהוב מדבר מטולו שגאב זימן ורכב עליו לקרב מול המוני פור'ראטי (למעשה, העבירו 'על שמו' את התמרון שעשתה אור'לינדרי מגב הסוס שלה), ועוד כהנה וכהנה. ראל'גונד מזכיר לטיליאן, כמה הוא גאה בזה שהוא חישל את החרב הראשונה שלה, ושכבר אז הוא ידע שהיא מיועדת לגדולות.

לעומת זאת, כמה אנשים מאחורה – רובם איכרי פאר'ליל משולי האחוזה, מביטים בטיליאן במבט עוין מאד, ומתלחשים על הדרך בה לחמה בשורות אנשי מל'היר בקרב על מרום-מערב, ובעיקר על הקרב שבו טיליאן וגאב הרגו את שומרי ראשו של האדון האדוק ממעבר-יער (שאחד מהם הוא קרוב משפחה של אחד האנשים העוינים); האנשים האלו מתלחשים שאבי אבות החטא הוא נישואיו של אביה של טיליאן ל'עובדת אבנים' אנ'מירית – ושם נזרעו זרעי הגפן הרעה.

טיליאן מודאגת, רושמת בזכרונה את הפנים והשמות כדי להעביר אותם להורים שלה, מחשש שכמה מאותם אנשים יקומו ויעשו מעשה.

הוריה של טיליאן, אדון וגבירת קאר-א-מאר, מחכים לאורחים הנכבדים לפי כללי הטקס בדלתות בית האחוזה. גם הם לכאורה לא השתנו, רק אביה של טיליאן האפיר קצת יותר. אבל משהו בדינמיקה ביניהם מלמד שדברים לא חזרו לגמרי להיות כתמול שלשום, ויש ביניהם מתח שקט.

אביה של טיליאן מברך את בתו ואת גאב בלבביות, ומשבח אותם על כל השאז-ראזגול (פור'ראטי) שהם הרגו, ומנעו מהם לטרוף אנשים הגונים. אמה של טיליאן קרירה יותר, מקפידה על גינונים אנ'מיריים עצורים כשהיא מברכת את בתה שהיא "שבה אליה מנצחת" – אבל בפניה יש מרירות גדולה למדי.

הדמויות מגלות למרבה הפתעתן - שסבתה של טיליאן אינה באחוזה; כאשר הגיעו השמועות הראשונות על מה שקרה במכרה ובתל-זאגליל בכלל אל קאר א-מאר, יומיים קודם, הזקנה פשוט 'קמה ופרחה לה' באורח שהדהים את בני הבית – מספרים שהיא לקחה את השריון הישן שלה, את המטה שלה וכמה חפצים אחרים, הזמינה עגלה ופשוט קפצה עליה, 'כאילו היתה בת שלושים לכל היותר'; היא אמרה שיש לה שליחות דחופה אל החצר הכחולה, בכדי 'למצוא את המראה הכבויה לינטוריאל ו'לתת לה פיסה מדעתה'.

בהמשך יתגלה גם שהסבתא אמרה משהו על דברים שקורים בעיר המחוז אנ'מירלור ועל 'איזו כוהנת כחולה חדשה' או 'צעירה' (לא ברור), שצריך לתת עליה את הדעת.

טיליאן מופתעת, אבל גם מאוכזבת מכך שסבתא שלה עזבה, והיא לא תהיה כאן לשמור על בני הבית לא להסתבך בצרות.

אחיה הבכור של טיליאן, פורלאג, מקבל אותה בחביבות פשוטה כהרגלו, למרות שמדבריו עולה שהמטיף הפארילי אמר על טיליאן דברים רעים מאד. אשתו המתחזקת והולכת של פורלאג, קורזאן, סירבה להשתתף בקבלת הפנים, בטענה שהיא 'נדרה נדר להתאבל על המאמינים שנהרגו במרום מערב' – רמז ברור למדי לטיליאן, למרות שפורלאג טוען שאשתו תחזור לעשתונותיה עם הזמן. טיליאן מסתפקת בהעברת ברכה מאופקת לקורזאן ולילדים שלה.

עוד מישהו שהתחמק מקבלת הפנים הוא אחיה הצעיר של טיליאן, גאראנד – שמסר שהוא 'חולה, עם כאב בטן גדול, גדול ממש' ולכן הוא מסוגר בחדרו ולא יכול לקבל אורחים (אין ספק שהוא לא מאד מצפה למפגש מחודש עם טיליאן ולמנה שהוא מנחש שיחטוף ממנה).

החבורה מגלה, שהגם שהקרבות בין האצילים הפארילים והאנ'מירים נפסקו בינתיים (ונראה שלורד ראמזיג הולך לשלם מחיר יקר נוסף – זימנו אותו להתייצב באורח מיידי בחצר של לורד אנזאריון, לשיחה שכנראה לא תהיה נוחה לו על חלקו בדרדור המחוז למלחמה ועל חורבן תל זאגליל), העוינות והתככים הפוליטים לא נפסקו.

ליל, שנראה שהפכה להיות הרוח החיה מאחורי בעלה האדון מל'היר (שנשאר כנראה די שבר כלי אחרי הקרב על האחוזה שלו), ממשיכה להתגרות, תחת חסות הנס של לורד אבאריל, ובין היתר שלחה לאמה מכתב תקיף (או מחוצף, תלוי את מי שואלים), ובו התייחסה אליה בלבד כגבירת קאר-א-מאר, והפצירה או לחצה עליה להשבע אמונים ללורד אבאריל. מנגד, אביה של טיליאן מפציר בה להתייצב בעצמה בחצר של לורד אנזאריון, אולי ביחד איתו, כדי ליישר הדורים – כאשר רבים משערים שמה שקרה בין מרום מערב ללורד ראמזיג ב'קטן' הוא רק הקדמה למה שעלול לקרות לאחר עימות ישיר בין אבאריל לאנזאריון במועצת שועי הבקעה, שצריכה להתכנס בתוך שבועות מעטים.

טיליאן מסרבת בתקיפות להתייצב אצל לורד אנזאריון, ובתחילה אומרת שלפני הכל, יש לה חתונה בעמק טולו לנכוח בה.

שיחה קשה בין טיליאן להורים שלה

זמן קצר אחר-כך, טיליאן מבקשת לדבר עם ההורים שלה ועם פורלאג ביחידות, ואז מספרת להם בקול קפוא על מותו של אמראנד (בלא לפרט או להזכיר את הדרך בה הפך לאל-מת זוחל ונסיבות ההתקלות בו), ומציגה בפניהם את החרב השבורה שלו.

טיליאן אומרת בקול שבור שהיא רצתה מאד להציל אותו – מהחברים החדשים שלו ומעצמו, אבל בחרה קודם להציל את ליל, ואחרה את המועד.

הגבירה טילגרין (אמה של טיליאן) עומדת קפואה, ונראית כנאבקת בין הרצון למרר בבכי על הבן שלה, לבין כללי הטקס האנ'מירים שמאלצים אותה רק להפטיר בפנים קפואות שבנה הוכיח את עצמה כבלתי ראוי.

אביה של טיליאן רק ממלמל שוב ושוב "ילד טיפש", אבל לא יכול לעצור את הדמעות שלו מלזלוג על הלחיים שלו.

טיליאן מחבקת את אבא שלה (ורק אותו) כאשר היא רואה את הדמעות שלו.

מיד לאחר מכן, טיליאן מפתיעה את ההורים שלה שוב, כאשר היא מודיעה להם באורח רשמי שהיא לא תשאר באחוזה, אלא היא מתכוונת לצאת למסע שתחילתו בטולו, וסופו לא ברור – כאשר היא לא יודעת אם תחזור אי-פעם.

אביה של טיליאן מנסה לדבר איתה בהגיון אבהי מתון – ולטעון שהצער, האבל ורגשי האשמה (על מותו של אמראנד) מדברים מפיה. היא צריכה לנוח, להתחזק ולהחלים לפני שתחליט החלטות הרות גורל כאלו;

אמה של טיליאן, לעומת זאת, מתפרצת – ובשילוב בין זעם לגאווה אנ'מירית, מודיעה לבתה שהיא מצווה עליה להשאר בקאר א-מאר, ושואלת אותה באורח רשמי 'האם היא תמרה את פיה'.

בין הצדדים מתרחש ויכוח; שבו אמה שבה ואומרת שאם טיליאן תלך, היא "תעשה זאת בלי ברכתה"; טיליאן לא טומנת ידה בצלחת, ומתפרצת בחזרה בזעם ובכאב, כשהיא מאשימה את ההורים שלה ש'למה לא עצרתם את אמראנד?'; טילגרין משיבה שזו האשמה מגוחכת, ומזכירה שבלילה שבו הוא ברח, כולם היו עסוקים בהגנה על הבית מהתקפה אפשרית של הפור'ראטי. אמראנד היה אדם בוגר, וכולם חשבו שהוא שם, תורם את חלקו להגנת הבית – ורק במאוחר התגלה שבמקום זאת הוא ברח אל החברים שהדיחו אותו.

מהדרך בה טילגרין מדברת, והמבטים שלה שתועים למעלה, לעבר המגדל וחדריה של הסבתא, ניכר למדי שחלק גדול מהמחשבות שלה מוקדשות לסבתה של טיליאן – אמה שלה (שלא הסתירה שמבחינתה ולפי המסורת האנ'מירית, טילגרין 'הוכיחה את עצמה כלא ראויה'), עם כל המתח ביניהןבמהלך השנים – ניכר שאמה של טיליאן כמעט פונה אל הנוכחות החסרה של הסבתא, במילים מרירות "הנה, ניצחת אותי. לא משנה איפה את את עכשיו, את בוודאי שומעת או לפחות מנחשת את הדברים, וצוחקת".

טיליאן מתרככת קצת בסופו של דבר; ומחליפה בהמשך את 'לא אחזור לעולם' ל'אחזור לאחר שאשלים את החובות שלי'; והנימוקים האלו, ביחד עם יכולת השכנוע של טיליאן, מצליחים לרכך במידת מה גם את ההורים שלה. היא מסבירה על דאנז'ון נאאמוש, הכוח האפל שכמעט החריף אגב אורחא את כל המחוז שלהם, ושהגורל שלה נושא אותה להתמודד עם הכוהנת האפלה או היצור הזה, תהיה מה שתהיה, ולוודא שהצל שלה יחלוף מבקעת קיירן ולא יאיים יותר בחורבן או בחיילים רפאים על אף אחד.

אביה של טיליאן מבועת מעצם איזכור של כוח כזה, וחושש מאד לגורלה של בתו אם תנסה להתמודד עם יצור רב-עוצמה כזה עם כוחות נוראים כמו באגדות; ואמה של טיליאן בסופו של דבר מתרצה, גם אם בלב ולב ופנים חמוצות מאד, לתת לה את ברכתה המסוייגת.

וכך, השיחה מסתיימת ובני משפחתה של טיליאן חוזרים אל האולם הגדול, שם עתידה להערך סעודת קבלת פנים חגיגית עבורה ועבור גאב.

- תם ונשלם -

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.