זנב לאיילים

פרק 7: אני אדון הטירה (חלק ב')

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פתיחה: מהומה בחצר הטירה

טיליאן וגאב, מלווים בידי הפייטנית מלסירלי, העלמה ראל ואחותה של טיליאן ליל, פונים לעבר המגדל שמתנשא מדרום לחצר של אחוזת מרום מערב. בינתיים, הגשם מתגבר למטחים טורדניים, והרוח שורקת בחוזקה. מל'סירלי, שנראית מרוחקת ומהורהרת מאד, פולטת שמשהו ברוח מוזר; היא נעה כמעט באורח מעגלי.

מאוחר יותר, הדמויות יבינו שעיקר הסערה שמערבלת את העננים סביבה לא נמצא מעל מרום-מערב והקרב שניטש בה, אלא צפונה יותר, קרוב לתל זאגליל.

בחצר עצמה שוררת מהומה שלמה; כאשר עצביהם של המגינים על החומה מתערערים עוד יותר, כאשר צבא הפאר'ליל עוצר ממש בצל עצי המטעים, מחוץ לטווח היעיל של החיצים, ומאתיים גברים נלהבים מכים בעוצמה שוב ושוב על המגינים שלהם, יוצרים רעם מורט עצבים. הדמויות שומעות את הגבירה קונסארין ממרכז החומה, נוזפת בקשתים להפסיק לבזבז חיצים.

בתוך המהומה שמתחוללת בחצר, אנשיו של מל'היר זורקים לחומה כמעט כל נער שמסוגל איכשהו לעטות שריון עור ולהחזיק חרב קצרה. הדמויות נתקלות בנערה בת ארבע-עשרה, רועדת כמו עלה נידף ובקושי מצליחה להחזיק את החרב הקצרה שלה, נדחפת אל החומה כשהיא בוכה שהיא מפחדת, והיא לא רוצה למות; נער אחר מנסה להמלט מהשומרים (שמאיימים עליו שהוא יתלה כבוגד מהחומה), כשהוא צועק שהלורד לא נתן לו כלום, ולא שווה שהוא ימות בשבילו.

מל'היר עצמו ניצב בחלק הדרומי והגבוה של החומה, ממש מתחת למגדל שלו, כשהוא מוקף בקומץ שומרים מובחרים ובאנשים של לורד אבאריל ברשות האביר הקודר עם סמל הנחש המכונף. הוא צוחק בקול גבוה ועצבני מול רעם המגינים המקישים, ומנסה לפקוד על אנשיו לצחוק ביחד איתו, להראות 'לפראים השעירים' כמה הם בזים להם – בהצלחה חלקית בלבד.

טיליאן במצב רוח עכור מאד, והיא מבקשת מגאב שאם היא תהרג, הוא יגן על אחותה ויחלץ אותה מהמגדל.

השומרים בשער המגדל מנסים לחסום את החבורה, כי הם קיבלו פקודות שכל האנשים החמושים לא יעזבו את החצר והחומה; החבורה מצליחה לשכנע אותם שהלורד מל'היר הורה לדמויות לעשות בדיקה במגדל, מחשש שמסתתרים שם בוגדים.

בינתיים, שתי הבליסטראות שהביא איתו הוסאל של אנזאריון, האדון האדוק ממעבר-יער, מתקדמות ומתחילות לפעול, כשהן מטילות אבנים גדולות ממרחק. כבר בשלב זה, מסתבר שאבני המצור מסוכנות יותר מהרגיל; ובכל מקום שהן פוגעות, עולה אד ירקרק מעופש, שממנו משתחרר נחיל של חרקים עוקצניים.

בשלב מאוחר יותר, הדמויות יצליחו להבחין במטיף אמגאז בן אגלאב והעופרים האדוקים שלו, רוקדים כמטורפים סביב מערום אבני הבליסטראה בין העצים, כשהם שרים שירי פולחן אסטטיים, אוחזים זה בזה במעגל ומתנענעים בקצב הולך וגובר – וכנראה מכשפים כך את האבנים.

העפלה אל ראש המגדל

כאשר הדמויות נכנסות למגדל, מצד אחד של קומת הקרקע עולים קולות מהיכל גדול, שם מקובצים הילדים, הנשים הלא לוחמות וכל שאר האנשים שאינם יכולים להחזיק נשק. תינוקות בוכים, אנשים מתפללים להשתקפויות בקולות מלאים ביאוש; ומשרתת זקנה וזועפת נותנת פקודות לפנות מקום מסויים ולהכין אותו לפצועים שעד מהרה יתחילו 'לזרום' מהחצר.

גאב משכנע את ראל בקלות ללכת לעזור לאנשים שם ולטיפול בפצועים כשיגיעו; ליל לעומת זאת, היא אתגר קשה יותר, משום שהיא מתעקשת לעלות עם הדמויות למגדל כדי לטפל 'בארוסה המתחזה, שחורת הלבב' – כלומר, באישה שבאה עם הלגיון הכחול, שיטתה והשפילה אותה באורח שגרם למל'היר להתכחש לאירוסין שלהן, וכעת קוצרת את הפירות.

לאחר ויכוח או מריבה קצרה בין ליל לטיליאן (בה נשמעה לפחות פעם אחת המימרה הישנה-נושנה מקאר-א-מאר "ליל, תסתמי כבר"), ליל מתרצה סוף-סוף לציית, לא בחשק רב, ומתבקשת גם לבדוק האם מהמרתף יש דרכים סודיות שמוליכות אולי לנתיב מפלט. עם זאת, ראל וליל מוזהרות לא להתרחק – אם יש בוגדים ומתנקשים במגדל, הן עשויות להיות טרף קל מאד עבורם.

לאחר מכן, טיליאן גאב ומל'סירלי מנסים לעלות כלפי מעלה, ומשכנעים – בקושי רב – את השומרים שעל המדרגות להניח להם לעבור. השומרים על המדרגות קשים לשכנוע, אומרים שהגבירה וירלארי, ארוסתו של הלורד, הורתה שאף אחד לא יורשה לעלות למעלה, מלבד קומץ אנשים שנאמנים לה אישית ("היא מכינה את הקבלת פנים של הנצחון בשביל האדון", הם מעירים בספק ציניות).

השומרים גם מזהירים את החבורה, שהאנשים החמושים למעלה הם אנשים של הגבירה, והם חבורה מוזרה שתהיה 'פחות מבינה מהם', ולא משנה אילו פקודות של מל'היר החבורה מביאה איתה.

החבורה מעפילה למעלה וטיליאן מנסה לצותת לקולות נוקשים שעולים מחדר האוכל הפרטי שבקומה גבוהה יותר של המגדל; מחילופי הדברים, עולה שוירלארי הקיפה את עצמה בחבורה של שכירי חרב זרים, שיודעים שהמגדל עומד ליפול, והיו שמחים לגמור איזו משימה מלוכלכת שיש להם קודם ולהסתלק עם הכסף.

אחד משכירי החרב חושד שמישהו מצוטט וניגש לבדוק. הדמויות עושות הטעיה וגאב מותח מלכודת על המדרגות. שכיר החרב הראשון מחוסל מיד, לפני שהוא מספיק להשמיע קול.

לאחר מכן, הדמויות מושכות את יתר שכירי החרב בהיכל – שני לוחמים זרים מיומנים מאד, לקרב על המדרגות; כאשר הפעם המלכודת פועלת באורח חלקי יותר. טיליאן ומל'סירלי נלחמות בשכיר-חרב שהחליק על המדרגות אבל הצליח להתאזן ולקום מחדש על רגליו; וגאב נלחם בשכיר חרב שני שנותר למעלה והצליח לא למעוד בכלל; כאשר עוד חותך-גרונות מצטרף אליו זמן קצר אחר-כך, ועט על גאב בחרב שלופה.

טיליאן ומלסירלי מכריעות את שכיר החרב למטה ובאות לעזרת גאב בדיוק ברגע הנכון – כאשר בנוסף ליריבים שלו, מתנקש זוחל בצללים מאחוריו ומנסה לדקור אותו בגב. החבורה, בכוחות משולבים, מצליחה להכריע את היריבים, בלא שגאב נפגע פגיעה קשה, ולכבוש את היכל הסעודות הקטן והמפואר של לורד מל'היר, שם תלויים כמה וכמה שכיות חמדה, כולל מגן מעוטר עם סוס לבן שמזדקר על שתי רגליים, תכשיטים ותמונות נאות.

על היריבים נמצאים כמה שיקויים, לרבות אמפולה מזרת אימים של אש ראמג'ירית, שממה שיתברר אחר-כך יתכן שנועדה להיות מושלכת באורח האכזרי ביותר למקום בו מצטופפים הילדים והנשים.

חדרה של הגבירה וירלארי

החבורה ממשיכה במעלה המדרגות לעבר חדריו הפרטיים של מל'היר בראש המגדל, שם הם נתקלים בגבירה וירלארי עצמה, שלכאורה יושבת וטווה; ובמפקד שכירי החרב – הררי עצום עם שתי חרבות מפחידות.

הגבירה מנסה להעמיד פני עלמה מופתעת; לטעון שהחבורה הם בוגדים, ושמל'היר יתלה אותם; אבל טיליאן נמצאת במצב רוח שמתאים יותר להרג מאשר לדיבור (וכמוה גם שכיר החרב ענקי, שמשתעמם ממהמתנה). וירלארי נדהמת כאשר היא מזהה את מל'סירלי – אחייניתו של גנראל וארלי המורד מהת'ארילין, אחד מגדולי היריבים של לגיון האימים הכחול שהיאר שייכת אליו.

מל'סירלי לועגת ליריבתה הותיקה (ניכר שבין שתיהן יש היכרות של שנים ארוכות), כאילו היא נתקלת בה בנשף מפואר בנסיכות האפורה; ובשלב מסוים – ממש כאשר טיליאן – שאין לה שום כוונה להתעכב על דיבורים, מסתערת על וירלארי בהתקפת זינוק כשהיא מסתכנת בהתקפת הזדמנות משכיר החרב הענק שמגן עליה.

מלסירלי – או ליתר דיוק האבן האפורה המקודשת שנמצאת בתליון שלה – מפעילה הבזק אפור, שמנפץ קסם אשליה, וגורם לוירלארי להראות בדמותה האמיתית – אישה מבוגרת בהרבה ושמורה הרבה פחות מהעלמה הצעירה והיפיפיה שהקסם שלה אפשר לה להציג למל'היר. וירלארי צורחת מזעם, ולמרות שטיליאן היא זו שסוגרת עליה, מנסה כמיטב יכולתה לפגוע במל'סירלי בכל הזדמנות "מותי, כלבה! בת של בעלי עבדים! מותי כבר!" (ומאוחר יותר, כאשר היא כבר פצועה ועומדת ליפול "אם אני הולכת... אני לוקחת אותך איתי!").

וירלארי מתגלה כקוסמת מוכשרת, שמשתמשת בלחש של 'רץ להבות' שתחילה פוגע בטיליאן שעומדת מולה, ואז פונה אל המשך החדר ומנסה שוב ושוב לפגוע בגאב ומל'סירלי, ואז כשהם מתרחקים מעט זה מזו, במל'סירלי; אגב כך, הקוסמת ממטירה לחשי אש אחרים.

הקרב קשה והדמויות נפגעות לא מעט; אבל בסופו של דבר היריבים מוכרעים; שכיר החרב הפראי נהרג על-ידי גאב; והקוסמת מוכרעת – כאשר בסופו של דבר, מסתבר שמל'סירלי הצילה אותה מלההרג ממש, כאשר השתמשה נגדה ביכולת חדשה של צריר שגורם נזק פסיוני כבד, שהסתבר כנזק הלם שהצטבר לקראת ההפלה של הקוסמת, אבל לא יכול להספר כנזק שמביא למוות ממש.

הדמויות חוקרות, מאד שלא בעדינות, את וירלארי; טיליאן רותחת מזעם, ובאורח לא טיפוסי מאיימת באורח משכנע מאד להתחיל להטיל בה מומים עד שתדבר. וירלארי מוכנה בסוף לדבר, בתמורה לחייה, אולם לועגת לחבורה ואומרת שהם איחרו את המועד – המגדל עומד ליפול. אנשיה פותחים ברגעים אלו את השער האחורי הקטן של המגדל לכוח של אנשי אנזאריון, והם לא ישאירו נפש חיה אחת במגדל.

החבורה כובלת וסותמת את פיה של וירלארי, וגם עושה עליה ובחדר חיפוש; מלבד לא מעט שכיות חמדה שהחבורה לא נוגעת בהן משום שהן שייכות ללורד מל'היר – כולל חרב קסומה יפיפיה שתלויה מעל כרכוב האח, ותכשיטים יקרים מאד, הדמויות לוקחות מוירלארי את השרביט שלה ומגילות שנראות כמכילות לחשים של קוסם; וגם טבעת חותם כסופה עם סמלים של חצר הנסיך הרם של אורמת'ריל, עם מספר יכולות הגנתיות (כולל הגנה קריטית, תוספת של 10 נקודות פגיעה ו-1+ לדירוג שריון). מל'סירלי מעווה את פניה, ומוותרת ברצון על הטבעת – היא לא מוכנה לענוד על אצבעה שום 'טינופת של הנסיך הנפוח שרצח את בני העם שלה'.

הדמויות מחפשות גם על השולחן, ולצד מכתבים שחלקם למעשה הם חשבונות שקשורות לתשלום לשכירי החרב, הן מוצאות מכתב מוזר בלשון הנסיכות האפורה, שוירלארי קימטה בבוז וטינפה אותו במשהו אדום.

המכתב נכתב בידי אישה בשם אור'לינדרי – לפי הנוסח גם היא חברה בלגיון הכחול, ונראית כסוג של מלומדת לפי הניסוח. היא פונה אל וירלארי כאל 'ידידתה הותיקה' ומתחננת בפניה לעזור לה – מדברים שהיא גילתה, היא מודאגת שהגנרל והקצינים שלו 'פנו לנתיב מסוכן מאד' ו'אנחנו עומדים צעד אחד מתהום עמוקה שאין ממנה חזרה' ו'חייבים להסביר להם, חייבים לגרום להם להקשיב'.

מהטיפול שזכה לו המכתב, נראה שוירלארי לא בדיוק השתכנעה מהדברים.

הקרב על השער האחורי

החבורה יורדת בגרם המדרגות האחורי של המגדל, ומאחר והצליחה להכריע את השומרים הקודמים מהר יחסית, הדמויות מספיקות להגיע אל החדר האחורי לפני ששני שכירי החרב והמתנקש שנמצאים שם מספיקים לפתוח את שער הסורגים האחורי (או ליתר דיוק, לפני שהכוח של אנזאריון מגיע).

הדמויות מגלות, שהמתנקש של וירלארי רצח את השומרים האמיתיים, והגופות שלהן מוצפנות בתוך מיטה בחדר צדדי. הדמויות מסתערות, ומכריעות בלי קושי מיוחד את שלושת שכירי החרב האחרונים – גם משום שהמתנקש נתפס בהפתעה, ולא הצליח להעלם לתוך הצללים ולהשתמש בהתקפות מיוחדות לפני שהוכרע.

אחד משכירי החרב נופל בחיים, והדמויות מתווכחות, האם לשחד אותו כדי שיבטיח לעזור להן, ולשלוח ללורד מל'היר אזהרה על מה שקורה במגדל. בסופו של דבר, גאב משכנע את טיליאן שמסוכן מדי לבטוח בעכברוש בוגדני כזה, והחבורה קושרת אותו.

זמן קצר לאחר מכן, עולים קולות מבחוץ שמעידים שכוח הפריצה של לורד אנזאריון מתקרב.

מחוץ למגדל, ישנו נתיב סלעי צר של מדרגות ספק טבעיות בין צוק אנכי שהחומה הדרומית והמגדל יושבים מעליו, לבין מדרון בגובה חמישה-עשר מטרים שמדרדר אל השדות למטה, והוא מוליך לבמת אבן קטנה ששער השיניים נפתח אליה.

הכוח שמתקרב מובל בידי לא אחר מהזאגליט המודח זארדור, שנראה במצב רוח עכור, ופניו חולניים למדי למראה; הוא מזורז בידי ארבעה לוחמי עילית ממשמר שיבולי הזהב, ואחריהם משתרך כוח של עשרה חיילים פשוטים יותר ומיומנים פחות, עם שריונות עור, חרבות פשוטות וקשתות קצרות.

ממעט הדיבורים שהחבורה מצליחה לקלוט מבעד לרוח ולגשם, מסתבר שזארדור ציפה לפרס גדול על כך שיראה לחיילים את הדרך הזו; אולם הם טוענים ש'בעלי הברית שלהם בפנים' כבר גילו להם הכל, ולזארדור – שהם מתייחסים אליו בבוז כ"זאגליט שנפל" נותרה הברירה או לפרוץ ראשון ולהלחם, בלי שום הבטחה לפרס או מחילה, או לקבל חרב בגב.

החבורה מנצלת עד הסוף את פרק הזמן עד שהפאר'ליל מגיעים, ביחד עם הגשם שהופך את המדרגות לחלקלקות מאד, וגאב מציב שם מלכודת אכזרית מאד שהוא מושך באמצעות חוט. את המלכודת החבורה בוחרת להפעיל לא על חיילי העילית וזארדור בחלוץ, אלא על החיילים מאחוריהם – מה שגורם לרוב הכוח למעוד בזעקות; להתקל אלו באלו, כך שמלבד שני קשתים במאסף, כולם נופלים או גולשים אל תוך המדרון למטה.

מיד לאחר מכן, הדמויות נסוגות אל תוך שער שנותר פתוח למחצה, כשהן מאלצות את האויבים הנותרים להסתער קדימה במרחב צר שלא מאפשר להם לפעול ביחד, ושם להתקל בכלי הנשק ובקסמים של החבורה.

זארדור מתגלה כיריב מסוכן, עם קסמים שנראים כמו גרסה מעוותת של קסמי הזאגליט המקוריים – למשל, את לחש הלבלוב (ריפוי חבורתי חלש שנמשך לאורך זמן), מחליף לחש של פרחים רעילים שמסב נזק רעל וחנק לאורך-זמן; הענף שהוא מזמן לתקוף נראה מרופש, רקוב ורעיל, ועוד.

המהלך הטקטי של לאלץ את היריבים להדחף אל תוך השער האפל, מתברר כמוצלח, ומסייע לדמויות להכריע את היריבים שלהם – למרות שהשומרים של אנזאריון לוחמים בפראות ופנטיות שמפתיעות את טיליאן. טיליאן מצידה עדיין בטוחה, או משכנעת את עצמה, שכל המרד של מל'היר באנזאריון הוא בגלל ש'הגבירה הכחולה כישפה אותו' – דבר שהוא כמובן רחוק מאד מהמציאות (טיליאן מסרבת להפנים את הפוליטיקה הצינית שהביאה את מל'היר להשבע אמונים לאבאריל ולמרוד בלורד אנזאריון, שאר בשרו הרחוק של אביה).

זארדור מוכרע, מוטל על ברכיו ומילל לרחמים, כשהוא טוען שכלום לא באשמתו, הכריחו אותו, זה הכל אשמת המטיף הגדול שאבא של טיליאן הביא במקומו – וכאשר הוא מנסה, באורח פתטי, לחייך אל טיליאן ולהזכיר לה כמה שהיו קרובים, הוא זוכה ממנה לאגרוף בפנים בעוצמה כזו, שלא מביישת את האגרוף בו גאב כיבד את זארדור בחצר של קאר-א-מאר, כמה ימים קודם לכן.

לאחר שהתוקפים מוכרעים סופית, והשער נסגר וננעל שוב, הדמויות אצות במהירות לעבר החצר הקדמית של האחוזה, כדי לבדוק או להצטרף לקרב האכזרי שמתחולל שם.

חזרה לחצר הקדמית של האחוזה

כאשר הדמויות מגיעות לחצר הקדמית, היא עדיין מחזיקה מעמד וקונ'סארין נמצאת עדיין על החומה המרכזית ביחד עם חבורה של קשתים (למעשה, הדמויות הגיעו בדיוק במרווח זמן קצר בין התקפה ראשונה שנהדפה להתקפה גדולה יותר שעומדת להתחיל תוך מספר דקות).

החצר הרוסה למחצה, היא והמבנים מאחוריה נושאים פגיעות רבות של כלי המצור, שהותירו שקעים מכוערים; וגוויות זרוקות פה ושם – של אנשים שנפגעו מאבני הבליסטרה או ספגו חיצים שהפילו אותם מהחומה. בין המתים, החבורה מבחינה באותה נערה אומללה בת ארבע-עשרה, שלשריון העור העלוב שלה לא היה שום סיכוי מול פגיעה של אבן אדירה בסמוך לה. האוויר מצחין ורוחש חרקים מזמזמים, בכל מקום בו האבנים העצומות פגעו. במקום אחד, נפגעה גם החומה והחלק העליון שלה נפל, מה שיוצר חצי-פרצה שמפרידה בין החומה המרכזית לקטע החומה הדרומי עליו ניצב שוב הלורד, שנראה עצבני – ומעבר לצחוקים הלא משכנעים שלו – קרוב לאובדן עשתונות.

טיליאן נפרדת לרגע מיתר הדמויות שהולכות לדבר עם קונסארין, ומנסה להגיע אל מל'היר ולדבר אל ליבו; היא מצליחה איכשהו לשכנע אותו שהיא לא מטורפת שמקשקשת שטויות לגבי הבגידה של הארוסה שלו, הגם שהוא עדיין לא מצליח ולא באמת מנסה להבין מה קרה שם באמת, מעבר לזעם וצעקות ש"כל הבוגדים יתלו".

לעומת זאת, כל הנסיונות של טיליאן לדבר על ליבו של מל'היר להפסיק את הטירוף – בעיקר משום שהיא עדיין שוגה וחושבת שהנפת הדגל של אבאריל והבגידה באנזאריון קשורים לכשפים של הגבירה הכחולה – נוחלים כשלון ונראים למל'היר כקשקוש מטורף. האדון של מרום מעבר, שלדעתו הוא כעת כבר הלורד החוקי של כל איזור תל זאגליל, מורה לטיליאן ללכת לחומה ולהגן עליה, אם היא רוצה להוכיח שהיא לא בצד של 'הפראים המטונפים' וראויה להיות בשירותו.

גאב מגיע אל קונסארין, שמראה לו כיצד התוקפים – למרות שהגוויות של רבים מהם כבר מעטרות את השדה הבוצי שמתחת לחומות, מתארגנים להתקפה שניה וקטלניות יותר.

הפעם, הרגלים של אנזאריון לא מתקרבים בריצה פרועה, אלא נעים באיטיות כאשר לפניהם הם נושאים 'קיר' עשוי ממגיני ענק שעליהם מתוחים עורות רטובים וחלקלקים, שעוצרים רוב מוחלט של החיצים; ומעבר להם נושאי הסולמות, ומאחורי כל אלו, אחד מכלי המצור נוהם ומתקרב באיטיות, כנראה כדי לירות בכינון ישיר וקטלני בהרבה אל עבר החומה; אנשים רצים בין כלי המצור לבין מעגל העופרים השרים והרוקדים, וטוענים אבנים שנוצצות בירוק ארסי ומעלות אד מסוכן.

קונסארין מתוודה בפני גאב שהיא לא היתה דודה טובה לראל; במשך שנים היא הזניחה אותה, וצידדה בבן המפונק שלה עצמה, שכעת המיר את דתו לדת האבא, ובוודאי לא יבוא אפילו לבקר את הקבר שלה. היא רואה את עצמה כאחראית לזה שראל ברחה להרים (ואז חזרה, ברגע הכי גרוע שאפשר). קונסארין מודה, במעט התבוננות עצמית עגומה, שעד לפני כמה חודשים, היא לא היתה מברכת על אירוסין של האחיינית שלה לרועה מטולו – אבל עכשיו הכל ממילא נגמר. היא אוחזת בידו של גאב ומצווה עליו – בתור בקשה שהיא אולי אחרונה – שאם היא עצמה לא תשרוד את הלילה, שהוא יקח את ראל הרחק מכאן – לטולו או לכל מקום אחר שבו אפשר להתחיל מחדש, גם אם יצטרך לגרור אותה בכוח, ולא משנה כמה היא תצרח ותבכה.

גאב (שזו הפעם השניה הערב שנקלע לשיחה כזו) מגמגם משהו על זה שבוודאי לא יהיה צורך בדברים כאלו; וממילא ראל היא נבונה להפליא ותדע מה צריך לעשות.

טיליאן, כעוסה מאד אחרי השיחה שלה עם הלורד, מצטרפת, ממש כאשר כלי המצור שנותר רחוק חוזר לירות בקשת גבוהה, והרגלים של אנזאריון עם חומת העור הלח לפניהם הולכת ומתקרבת.

הקשתים מנסים להמטיר חיצים על הרגלים עם המגינים, בהצלחה מועטה בלבד; מישהו מאנשיה של קונסארין מצביע על נער שמתופף בפראות על תוף מוזר שהוצמדו לו קרניים, וכאילו ממריץ או מגן על הרגלים איכשהו (או שאולי זו רק מחשבה של המגינים), וצועק לקונסארין להוריד את המתופף.

קונסארין מותחת את הקשת שלה בזהירות כדי להמטיר מטח מדויק וקטלני על המתופף; ברקים קורעים את השמיים, כחלק ממה שנראה כסופת אביב נוספת שרובה משתוללת צפונה יותר, מעל תל זאגליל, ולהרף עין, באור של אחד הברקים, טיליאן מביטה במתופף ורואה את הפנים של אחיה הצעיר גאראנד – כולו מלא אושר ילדותי והתרוממות רוח דתית.

טיליאן צורחת לקונסארין שזה אחיה; קונסארין נאנחת וממלמלת 'כאשר אבדנו אבדנו', ומשנה ברגע האחרון באינץ' את הכיונון; ברגע הבא, גאראנד צורח בכאב ונופל לישיבה, כאשר שני חיצים שיספו לגמרי את התוף שלו, והוא עצמו נפגע בפגיעה שטחית – אבל כואבת – באחת הזרועות שלו. הרגלים מקללים, אבל ממשיכים להתקדם חרף הפסקת התיפוף.

החבורה בודקת את השטח ומבחינה בכח מיומן וקטן שמתגנב באפלה לצד הרגלים, ושם את פניו אל החצי-פרצה שנמצאת לא רחוק מהמקום בו עומדת קונסארין. הדמויות עוברות את הפרצה כדי לקדם את הכוח הזה, ומשאירות את בקבוקון האש הראמג'ירית בידיה של קונסארין, שנשארת על החומה אבל בקשר עין עם הדמויות.

החבורה נכנסת להתנגשות פנים אל פנים בחושך ובטווח קצר עם מי שמתגלה כלא אחר מהאדון האדוק ממעבר-יער, ידיד של אביה של טיליאן, שכעת נמצא כמעט בטירוף של אדיקות דתית ותאוות מלחמה והרג של אנ'מירים.

האדון האדוק, מוקף בשומרי העילית שלו, לא מתרשם מהנסיון של טיליאן להכניס בו הגיון (כפי שטיליאן, בהשקפה הדי נאיווית שלה, רואה את הדברים) מקלל את טיליאן כבוגדת – הן בעמה והן באבא הגדול – ואומר שהוא יראה מה יהיה לאביה ללמד זכות על עצמו ועל הדרך בה גידל את המשפחה שלו, כאשר הוא יביא לו את מה שישאר מבתו הבוגדנית.

הדבר האחרון שמעניין אותו, זה לשמוע הסבר מפותל על איך שהבגידה של מל'היר נובע מכשפים של איזו אישה כחולה שהוא לא מכיר.

מתפתח קרב קטלני, שבו החבורה אמנם לא מצליחה לפגוע באדון האדוק עצמו, אבל מפילה בסופו של דבר את כל השומרים שלו. מאחור, עולה הבזק אדום עצום, מלווה בפרץ מזעזע של צרחות ויללות; קונסארין חיכתה לרגע המתאים, ואז שלחה את האש הראמג'ירית הישר אל תוך שורת המגינים הלחה של הרגלים של אנזאריון. האש הקטלנית, שהנוזל שעל העור החלקלק רק גרם לה להתעצם, הופכת את המגינים העצומים למלכודת מוות, ומאכלת יותר מעשרים אנשים כהרף-עין, בעוד אחרים נפגעים ונאלצים להתפזר – מה ששובר את כל חומת המגינים בצד הדרומי של החומה.

האדון האדוק מגדף ומחרף את טיליאן וגאב, אליו הוא מתייחס בבוז כ"שכיר חרף מטונף", ופעם נוספת לא משתכנע משום דבר שהחבורה אומרת לו – אולם הוא נאלץ להסכים לכך שהמצב שלו, בלא שומרי הראש ועם מה שקרה לרגלים, הפך נואש – ולהתרחק בריצה פראית בחזרה אל עבר העצים.

הבליסטרה הקרובה נוהמת וזוחלת קדימה, הכף שלה יורדת כשהיא מכוונת אבן בוערת בירוק ארסי ישירות לעבר החומה שעליה עומדת קונסארין; הבליסטרה האחרת ממשיכה לירות בקשת גבוהה, והפעם פוגעת בחלונות המגדל, מה שממטיר על לורד מל'היר ושומרי הראש שלו מטר כואב – אם כי לא קטלני מאד – של זכוכיות שבורות, אבני מפולת וטינופת שלרגע 'קובר אותם' בתוך האבק.

מל'היר מאד את העשתונות לגמרי; ומול עיני מה שנשאר מהחיילים שלו, הצחוק העצבני שלו מתפורר לבכי תמרורים כשהוא צווח לאביר מאבאריל "איפה התגבורת שלי! הבטחת לי תגבורת! אני לורד מל'היר, הבטחת לי תגבורת! הבטחת!"

ההשפעה על המורל של המגינים היא הרסנית; ואנשים מתחילים לסגת ולאבד את המשמעת.

ובאותו רגע, מעבר לאש שעדיין בוערת בשדה מעל שרידי המגינים והרגלים המתלים, גאב רואה את הבליסטרה הקרובה יותר נכנסת לטווח – ומבין שיש לו רגע אחד בלבד.

גאב מזנק בכל כוחו לאחור, עובר בין הלהבות הרוחשות והרגלים השרופים של אנזאריון, דרך החצי פרצה בחומה, וכשהוא מפעיל את כל כוחו, הוא מזנק על קונסארין, הודף אותה בכוח המשקל שלו ומפיל אותה לאחור, כששניהם עפים ונופלים זה על זה על הקרקע של החצר – ממש כאשר הקליע העצום פוגע בחומה ומפרק אותה לגורמים עם להבות ירוקות שעפות לכל עבר, ואנשים וחלקי אנשים שעמדו שם, שנבלעים במפולת ובאש והיו כלא היו.

לשבריר שניה, עם הלהבות והמתים מסביב, גאב שוכב על קונסאריון, הפנים שלו קרובות לשלה עד שהוא יכול לחוש את הנשימה המהירה שלה. קונסארין מעירה במעט אירוניה משהו כמו 'לכל הרוחות גאב, אני לא ראל. חוץ מזה, אתה בטוח שאני לא זקנה מדי בשבילך?"

הרגע האירוני לא שורד הרבה, משום ששורת המגינים בחלק הצפוני והרחוק של הקרב מגיעה לחומה ומטפסת עליה באין מפריע, כאשר המורל של אנשי מל'היר קורס לגמרי. גאב וקונסארין מתאחדים עם טיליאן ומל'סירלי שבאו בריצה דרך הפרצה אפופת הלהבות; כאשר אנשיו של מל'היר או מה שנשאר מהם, מנסים כמעט לרמוס את זה את זה בפראות כדי להדחק אל תוך דלתות המגדל.

מהאפלה מתוך המגדל נשמעים הבכי והיבבות של מ'להיר עצמו, שמתאונן על כאבים ועל כך ש"אני גוסס! אני מת! מה יהא על השושלת המפוארת שלי?!", מה שלא עוזר למורל של אנשיו.

קרב אחרון ונואש בשער המגדל

גאב מפעיל את כשרון המנהיגות שלו כדי לאושש את החיילים ולהכניס בהם מעט סדר, לפחות כדי שיכנסו באורח מסודר למגדל ויתכוננו לנסיגה או להגנה על הנשים והילדים.

מאחור, עולה הקול של ליל, שכנראה הטיבה לנצל את ההזדמנות כדי לחוש אל מל'היר "הגוסס" ולנחם אותו בקול רך ולומר לו שהנה, היא לצידו; היא אהובתו האמיתית והיא תהיה לצידו עד הסוף המר.

אנשיהם של ראמזיג ואנזאריון מתארגנים בחצר; הבליסטרות ממשיכות לירות, אבל הן מורגשות ומסוכנות פחות באיזור של פתחת המגדל. הסערה גועשת והרוח נוהמת במעגל שנעשה יותר ויותר מהיר; הקרקע רועדת קלות, ואז נשמעת נהמה נמוכה כמו 'רוווומממ!!!' כאשר יצור ענקי נכנס לקרב.

לרגע, התוקף העצום נראה כמו עץ שנעקר ממקומו, והענפים הגדולים שלו הפכו לזרועות עצומות; אבל לעץ הזה יש כמו עיניים בוערות וזקן פראי עשוי מקיסוסים. הוא נוהם בקול נמוך, כאשר החיצים קופצים מעליו בלי לגרום לו נזק; הזרועות שלו מתחפרות ועוקרות את הצירים של דלת המגדל, פוערים במקומה חור גדול דרכו הוא נכנס ראשון אל קומת הקרקע של המגדל, שכעת רועדת ואבנים נופלות מהתקרה שלה, והחיילים המבועתים של מל'היר נסוגים מפניו.

וכך נפתח קרב אחרון ונואש בין החבורה – שנותרה כמעט לבדה ליד הדלת שנפרצה, לבין יצור העץ, שמתגלה כמשהו שזומן ישירות בידי הזאגליט אמגאז בן אגלאב. קונסארין תופסת עמדה על תחילת המדרגות שהדמויות עלו בהן בתחילת הערב, ומסייעת לחבורה בחיצים – כאשר ראל רצה אליה וממנה ומסייעת לה ליצור חיצי אש שבוקעים את הקליפה העצומה.

מפלצת העץ הנוהמת היא יצור חזק, עם כוח סבל גדול, הגנה מיוחדת שמקשה לפגוע בו פגיעות קריטיות, ומגוון יכולות, החל מהתקפות שיכולות ללפות יריבים ולמחוץ אותם; יכולת לשאוג ולרקוע באורח שגורם לאבנים ליפול מלמעלה לנזק כבד לכל מי שנמצא בסביבה ולא התחמק; יכולת לזמן נחיל חרקים ארסיים שגורם נזק (נמוך יותר מהאבנים אבל בלא הצלה) לכל היריבים שלו ויכול לשבש את הריכוז שלהם, ויכולת להקשיח לשלושה סיבובים את הקליפה שלו כשהוא מרפא במעט את עצמו כל סיבוב.

למרות פתיחה מצויינת, שלוותה בין היתר נזק כבד מיכולת ברד-חיצים של קונסארין, שכולם הפכו (הודות לראל) לחיצי אש, היצור מחזיר מלחמה. ראל צורחת וסופגת נזק כבד שמנטרל אותה, מאבנים שנופלות מהתקרה ופוגעות (אבל לא מנטרלות) גם בגאב ומלסירלי; החרקים העוקצניים מסבים נזק לכל החבורה ומשתיקים את מנגינת העוצמה שמלסירלי השתמשה בה לחזק את הדמויות; וכל זאת כאשר היצור מרפא את עצמו מפעם לפעם.

בסופו של דבר, לאחר כמה תהפוכות, הדיפות מוצלחות ופגיעות כבדות ברוב הדמויות, היצור מוכרע, קורס ב'הווומממ' אחרון לתוך עצמו ומתאיין לאוויר ירקרק וכבד, כאשר אי-שם, מאחור נשמעת צרחת כאב פתאומית; ואחריה זעקות בהלה שעולות מקרב החיילים של אנזאריון.

מל'סירלי, שנראה כאילו כל הריכוז שלה מופנה כעת למקום אחר, והעיניים שלה זוהרות באור מוזר, אפור וספק אנושי, אומרת שהיא יוצאת לחצר. הדמויות באות אחריה, כאשר בפעם הראשונה, התוקפים מתבלבלים ונסוגים – ולרגע ארוך, הקרב דועך ושקט מוזר משתרר בחצר זרועת ההריסות והמתים, מופרע רק בקולות הגשם, הרוח והרעמים הרחוקים, ובצעקות האימה שעולות ממקום בו תריסר פאר'ליל מבועתים נושאים את המטיף הערום למחצה, כולו מוכה כאבים מייסרים, מזיע ורועד.

סיום: שמי הצפון עולים באש

מל'סירלי נועצת את מבטה ברקיע, ואומרת ש'משהו קורה'.

הקרקע רועדת קלות, והפעם כנראה לא בגלל יצור שזימן המטיף.

ואז, נדמה שהעולם כולו מזדעזע. פארליל ואנ'מירים גם יחד צועקים באימה, כאשר הקרקע רועדת, ומצביעים צפונה בפה פעור, כאשר האיזור הרחוק בואכה תל זאגליל מואר כמו באור יום.

הפעם, לא מדובר בברק, אלא בעמוד נורא של אש שעולה היכנשהו ממערב לתל זאגליל, מאד בסמוך לעיר, כל-כך עצום שהוא נראה כאילו הוא עולה מהקרקע ועד לעננים שמתערבלים במעגל, מלחך אותם וצובע בהם עורקים זוהרים.

מלסירלי אומרת משהו על כך ש'הריטואל הושלם. דאנג'ון נאאמוש עשתה את המהלך שלה'.

ואז, הפייטנית מתקדמת לעבר הפארליל, כאשר טיליאן וגאב צועדים איתה, נכונים להגן עליה; חלק מהאנשים של ראמזיג ואנזאריון שולפים חרבות וצועקים איומים, אולם מהססים לתקוף, בעיקר נוכח העובדה שהדמות של מלסירלי הופכת לרגע לגבוהה בהרבה וכמעט לא אנושית, כל פניה אור אפור אדיר, ומתוך האור בוקע קול אדיר שמהדהד מקצה החצר ועד קצה.

מלסירלי לועגת לפארליל וללורדים המתקוטטים, ואומרת שתל זאגליל בוערת ובקול איום עוד יותר מוסיפה:

"הפור'ראתי באים. הם באים לחוות שעזבתם, לנשים ולילדים שהשארתם בלי שמירה; אלו שמתפללים לשובכם ולא יודעים כמה האנקולים המשוננים קרובים אליהם".

האנשים של אנזאריון מבועתים ולאט-לאט, יותר ויותר מהם מפנים עורף לחומה ההרוסה של אחוזת מעלה ומערב, ומנסים לרוץ בחזרה – אולי לעבר הבתים הלא מוגנים שלהם.

האדון האדוק ממעבר יער עומד בשדה, נבוך ולא יודע מה לעשות, בוהה בפנים חיוורות בחורבן כשהוא מנסה לשווא למלמל פסוקי תפילה. הפעם, הוא מוכן סוף-וסף להטות אוזן לטיליאן, שמפצירה בו לארגן את האנשים שלו, לעזור לפצועים להגיע למקום מבטחים (ולמעשה, היא מכוונת אותו לקחת את גאראנד הפצוע ואחרים אל קאר א-מאר), לפני שיוכל לארגן כוח כדי לבוא לעזרת תל-זאגליל, שמכאן נראה כאילו היא עולה באש, או לפחות הלהבות מלחכות את הקצוות שלה.

מלסירלי חוזרת לעצמה, ושוב נראית היא עצמה, בלא הבוהק האפור ובגובה המתאים. לרגע, היא מסתכלת בטיליאן בחצי הפתעה, ומברכת אותה כאילו פגשה אותה בפתאומיות. לאחר מכן, החיוך הסרקסטי שלה שב אליה, כשהיא מודה בפני טיליאן שלא היה לה שום מושג שנחילי פור'ראתי באמת מתכננים למחות את כל החוות בעמק כפי שאמרה, אבל היא נאלצה "לאלתר קצת" כדי לעשות רושם ולגרום לחיילים של אנזאריון לסגת ולעזוב את הקרב חסר התוחלת במרום-מערב.

וכך החבורה – טיליאן, גאב, מלסירלי וקונסארין, מתארגנים למסע אחרון צפונה, אל עבר תל זאגליל הבוערת והמכרה הסמוך לה ממערב, שם כנראה התרחש הריטואל, בכדי למצוא ולהאבק שם בכוחות שעשויים להמית או לעוות כל אדם במחוז, בלא שיעשו כל אבחנה בין אנ'מירים לבין פארליל.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.