זנב לאיילים

פרק 7: אני אדון הטירה (חלק א')

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

הגעה אל פאתי אחוזת מרום-מערב

טיליאן, גאב והמלווים שלהם (הפייטנית מל'סירלי, הגנבת מאל'טריס ואחותה של טיליאן, ליל) מגיעים לקרבת אחוזת 'מרום מערב' לאחר יום של מסע מאומץ (או בקצב המהיר ביותר שליל הענוגה יכולה היתה לעמוד בו).

אחוזת מרום מערב יושבת במרומי גבעה תלולה יחסית, שמצידה המערבי היא נופלת בצוקים כמעט אנוכיים אל תוך הבקע האפל שמשתרע בגבול כל האיזור של תל זאגליל; ומצידה המזרחי משתרע מדרון מתון יותר, שרובו מכוסה במטעי הפרי המפורסמים של האחוזה.

כאשר הדמויות מתקרבות לאיזור האחוזה, עומדת שעת דמדומים, ומתגלה שחלק מצבא המצור של לורד ראמזיג ואדון פארילי אדוק נוסף שחבר אליו, כבר הגיע לגבולות המטעים; אנשיו עוקרים עצים, עורמים ציוד (לרבות בולי עץ מחודדים בעלי מראה מאיים, עורות ועוד), חופרים באדמה ומקימים אוהלים.

החבורה, לא לפני מריבה נוספת בין מאלטריס לליל, שולחת את הגנבת לגשש אחרי דרך עוקפת או חסויה יותר להגיע לחומה, בלא צורך לעבור בשטח שצבא הפאר'ליל תופס אותו; ומאחר שמאלטריס נראית מאד לא נלהבת, בלשון המעטה, להכנס לאחוזה של לורד מל'היר, טיליאן וגאב מבטיחים לה שמציאת דרך חסויה תהיה השירות האחרון שהם מבקשים ממנה, ולאחר מכן תקבל את התשלום שלה ותוכל להסתלק לדרכה.

מאל'טריס מסכימה, לא לפני שהיא שבה ומזכירה (באותו קול דכאוני ומרגיז שלה) לחבורה שהם הולכים למה שנראה לה מוות בטוח – החומות של האחוזה גבוהות, אבל לא גבוהות מאד; המטעים מתקרבים לקירות, כך שלתוקפים יהיו לכל היותר חמישים מטרים לרוץ מול החיצים מהחומה – ואם (כפי שמאלטריס מטעימה בלשון ציורית) יש לתוקפים מספקים מטומטמים שיתנדבו להיות בשר חיצים כדי 'שהעז הגדולה או בשמיים תקבל אותם לגן המבורך שלה או משהו כזה' – המקום הזה אבוד. מאלטריס לא מתאפקת להוסיף עקיצה בנוסח "אלא אם כן ליל הזו היא הנשק הסודי, שיעלו אותה לחומה כדי שתבריח את כל הפאר'ליל עם השירה שלה)

ליל (ובמידה רבה גם טיליאן, שפונה למל'סירלי כדי שתעזור לה להרגע) רוצה לחנוק את מאלטריס, שבסופו של דבר נעלמת בין השיחים והולכת לסייר ולחפש נתיב מתאים לחבורה.

החבורה מסתתרת בין שיחים צפופים, ועדה להקמה של עוד אוהלים.

גאב וטיליאן שומעים שיחה מחבורה קרובה של צבא המצור, שאחד הקולות בה מוכר למדי. הדמויות מזהות את הזאגליט המודח של קאר-א-מאר, זארדור, שמנסה להתמקח עם קצין אדום זקן שנושא סמלים של כוח מובחר מ'שיבולי הזהב' של לורד אנזאריון, ולקבל – אולי פרס כספי ואולי החזרה של מעמדו הקודם בידי המטיף החדש ורב-העוצמה אמזג בן אגלאב. בתמורה, הוא מוכן לנדב מידע שיש לו, שלשיטתו 'יעזור מאד לגמור את הכל מהר'.

הקצין לא אדיש כלפי המידע, אבל לא בוטח בזארדור, ולא מוכן להבטיח שום דבר בשם המטיף הגדול.

טיליאן חוששת למדי מהעניין – זארדור מכיר את האיזור היטב; מל'סירלי מעירה בציניות, שהעובדה שקוזאראט סוחר העבדים נמלט מהאיזור, סיימה כנראה את התוכניות העסקיות הקודמות של זארדור, מה שגרם לו להזכר באדיקות שלו.

מאל'טריס חוזרת, ומספרת לחבורה על נתיב שמצאה – בין הגזעים בשולי המטע וכמה משוכות צפופות, יש מעבר שמוליך לשביל צר יחסית שמתפתל על הגבעה של האחוזה מדרום, ועולה קרוב מאד לאחוזה, כשהוא חבוי ברובו – גם מעיני הקשתים על החומה של האחוזה עצמה. מאל'טריס מטעימה שהבשורות הרעות הוא, שהכניסה לשביל לא מאד חבויה כך ש"כל סייר פארליל מנוזל בן ארבע-עשרה יוכל למצוא אותה".

היא ממליצה לדמויות למהר, אם הן רוצות להגיע לכניסה לשביל לפני שאחרים ימצאו אותה; אבל שוב מייעצת לדמויות לא להכנס לשם בכלל – המצב אבוד ו"רק זה חסר לי, בחיים המחורבנים שלי, שאני אצטרך להזכר במוות של כולכם".

גאב ספק מגחך ספק מתפלא על כך שמאל'טריס הודתה לראשונה, בעקיפין, על כך שיש לה רגשות כלשהן כלפי החבורה שנמצאים מעבר לכסף; ליל מצידה תוקפת את מאלטריס על החישובים הקרים שלה, שמתעלמים מ"כוחם של צדק, גבורה ועוז הלב".

מל'סירילי מעירה בעצב, שזו לא הפעם הראשונה ששמעה דברים כאלו על עוז לב ואצילות מול אויב גדול מספרים עשרה מונים, ורומזת שבפעם הקודמת זה לא הסתיים בטוב.

מעבר בנתיב הספק-סודי

החבורה עושה את דרכה בזהירות לעבר הכניסה לנתיב הנסתר (יחסית); הזהירות של גאב, וההצלחה שלו לאתר סייר של כוחות אנזאריון שהתחבא בתוך צמחיה צפופה, מונעת מהחבורה התקלות קשה:

הסייר הזה לא עירני במיוחד, אבל אם הדמויות היו עוברות לידו בלי זהירות, הוא היה מבחין בהן ומזעיק כוח אויב מסוכן שחונה בסמוך. מל'סירלי מתעתעת בסייר עם צליל שנראה כאילו הוא מגיע ממקום אחר, והחבורה מצליחה לעבור במהירות בלא שהצופה המוסח יבחין בה.

אגב החמיקה בין השיחים, הדמויות מצליחות לשמוע חלקים משיחות נוספות – הפעם בין שני קציני פאר'ליל שבניגוד לחיילים מהשורה, די ציניים לגבי המימד הדתי של ההתקפה; ממה שהדמויות שומעות מתחזק הרושם, שצבא המצור מורכב לא רק מחיילים של לורד ראמזיג והאדון האדוק האחר שחבר אליו, אלא נמצא כאן כוח קטן ומובחר מ'שיבולי הזהב' של לורד אנזאריון עצמו. שני הקצינים מתלוצצים בלי בושה על הדרך בה החיילים האדוקים ירוצו לספוג חיצים מהחומה, ולהרוויח מספיק זמן ותשומת לב כדי שכוח אחר 'יעשה את העבודה'; ואז הם עוברים לדבר על השלל – הם לא צופים שישאר הרבה אחרי שלורד ראמזיג והיועץ שלו יקחו לעצמם את הרוב, ולפחות חצי ממה שלא ישרף ינתן ל'מלקק האחוריים' שראמזיג ישים למשול כאן אחרי שיפטר מהאדון מל'היר. הקצינים עדיין מקווים למעט שלל – כולל תקווה "שישארו מספיק נשים אנ'מיריות חיוורות ויפות כדי שנוכל 'לטעום' מהן".

הקצין השני צוחק בגסות, ומלגלג על ידידו שהפך ל"תיש חרמן".

הדמויות מפלסות את דרכן לאורך שביל שמקיף את האחוזה מדרום, מתחת לצוק, ששלושה אנשים יכולים לעבור ברובו זה לצד זה (בהמשך הוא נעשה צר מעט יותר). השביל מקיף את האחוזה מדרום ואז מגיע לצד המערבי שלה, שחולש על הבקע הגדול והמקולל שכעת משתרע כמה עשרות מטרים מתחת לדמויות, על שלל העצים המתים שצומחים שם, והקרקע השחורה והסדוקה, שאפילו עכשיו נראה כאילו היא מעלה תמרות ערפל.

באופק, גאב מבחין במה שנראה כמו עץ ענקי ומת – כמו חיקוי לעגני (אם כי קטן לפחות פי שניים) לעץ הקדוש של הרועים מטולו; הדמויות נזכרות במשהו שהמטיף אמגז בן אגלאב אמר על עץ כזה, אבל לא מצליחות להזכר מה.

מעבר לעץ, נדמה לגאב שהוא רואה בעלטת הערב רמזים לנצנוצים רבים, אבל הוא לא מצליח לזהות מהם. ליל, מצידה, מצליחה להרגיז מאד את טיליאן לא רק בהתעקשותה לדבוק בקו רומנטי שמתעלם לגמרי מהסכנה, אלא גם בצורה שהיא מכנה את הפארליל התוקפים "פראים בהמיים" ובשמות נוספים, כאשר טיליאן חושבת על כך שחלקם אנשים שקרובים אולי לאבא שלה; ובכלל, הנטיה של ליל לתפוס באורח מוחלט (וקיצוני למדי) את הצד האנ'מירי מרגיזה מאד את טיליאן – שבעצמה אכולה בספקות.

במהלך המעבר, טיליאן מסווה את עצמה שוב בתחפושת של 'הנער טילראג'; ומנסה גם להסוות את ליל שתראה כמו 'סתם גבירה אנ'מירית' – אם כי, כפי שתגלה, לא בהצלחה יתרה.

החבורה מתקרבת למה שנראה כמו התפצלות של השביל – דרך אחת ירדת מערבה, לעבר פאתי הבקע הגדול והאפל; והדרך השניה נצמדת לצוק ועולה לעבר ירכתי האחוזה ממערב.

לאחר כמה רגעים, החבורה נקלעת לברד חיצים שמשגרות דמויות מבורדסות ממש מעבר להתפצלות; אולם לאחר רגע של בהלה (וצרחה הולמת מצד ליל), מסתבר שהמטח לא נועד לפגוע באמת, אלא בתור אזהרה.

התקלות בשומרי המעבר

קול קודר במבטא אנ'מירי לא מקומי קורא לדמויות לכרוע ברך ולהניח את נשקן, או שינקבו אותן בחיצים.

הדמויות מצייתות, כאשר גאב מנסה לדבר ולשכנע שהם "לא אויבי המקום הזה".

מקטעי ויכוח שמתחולל בשקט בין שני מנהיגי הכוח – אחד מהם אנ'מירי זר שמתחת לגלימה שלו עוטה שריון מהודר עם קוים תכולים (מה שיתגלה כסמלים של אחד הכוחות הרשמיים של לורד אבאריל), והשני גבר מבוגר עם זקן חום שטיליאן מכירה בתור סארגיר – אחד מאנשיו הותיקים של האדון מל'היר.

כמסתבר, האביר רצה שהקשתים ירו כדי להרוג ככה או ככה – כל מי שנמצא בדרך הזו בלי רשות, הוא מבחינתו מרגל של תוקפי הפארליל; סארגיר לעומת זאת זיהה את הגבירה ליל, ארוסתו לשעבר של מל'היר, וקרא לאנשים שלא לירות. האביר לא משוכנע – הוא שמע משהו על ליל וקרוביה, אבל מבחינתו הם לא יותר מ"חצאי פארליל" שלא ראויים לאמון; והוא יודע שאביה אירח את מנהיגי התוקפים באחוזתו בקאר-א-מאר, רק יום אחד קודם לכן.

גאב מנסה ליישב את הדברים ולהפיס את החשדות – ונוחל הצלחה לא צפויה כאשר מתגלה שהוא אחד מבני המשפחות המכובדות מעמק טולו; גם האביר הקודר יודע שהרועים הקשוחים של טולו הפכו לבני-בריתו של לורד אבאריל (מה שגורם למל'סירלי ללגלג עליו בציניות ולתהות איזו קבלת פנים היתה מצפה לו אצל לורד אבאריל, אם היה הורג בחיצים את גאב).

המידע הזה אמנם מרכך מאד את האביר, שמברך את גאב בתור בעל ברית – אבל מסבך מאד את גאב (והחבורה) בסבך של פוליטיקה שהוא לא צפה מראש – כאשר לפי כללי הכבוד, מצופה מאיש טולו נכבד להוכיח את בריתם של בני הקלאן שלו עם אבאריל, ולהלחם לצד המגינים על האחוזה כנגד הפארליל התוקפים של לורד אנזאריון.

כל זאת, כאשר הדבר האחרון שטיליאן רוצה, זה להקלע בגלוי לעימות הזה בין אנ'מירים לפאר'ליל (או ליתר דיוק, בין השלוחים של לורד אבאריל לאילו של אנזאריון), כאשר צידוד בגלוי במל'היר ובאבאריל יכול, לדעתה, להעמיד את אבא שלה בסכנה נוראה.

אגב כך, טיליאן כמעט נחשפת, כאשר ליל המתוסכלת מנסה לקרוא בשמה, ומושתקת ברגע האחרון ממש.

לאנשי אבאריל, כמסתבר, יש דעה לא טובה במיוחד על אמלארג; והם שמעו שלורד ראמזיג 'מינה את טיליאן למפקדת בשירותו' – גאב מנסה ליישר את ההדורים, ומספר להם על הפשיטה על המגדל של היועץ סאזראט, שהחזיק את הגבירה ליל בשבי; ועל כך שהם מביאים את ליל לכאן, לאחר שנמלטה מהמגדל של היועץ ועשתה את כל הדרך לכאן כדי לשוב אל ארוסה המקורי.

סאר'גיר מתייחס אל ליל בחביבות, אבל מנסה להזהיר אותה בעדינות, שקבלת הפנים שמצפה לה מהאדון שלו (מל'היר) לא תהיה בהכרח חביבה כמו שהיא מצפה – רמזים עבים שליל מצליחה להתעלם מהם לגמרי.

האביר מנחלות אבאריל מתעקש בכל-זאת על 'נצחון' אחרון אחד על החבורה: שיכסו את עיני הדמויות בחלק האחרון של הדרך, מההתפצלות עד השער האחורי של אחוזת מל'היר. ביני לביני, הוא רותח על הציניות של מל'סירלי, שנהנית מאד ללגלג עליו, ומעירה שאם לורד אבאריל היה רוצה מפקד שכל מה שהוא חושב עליו זה הסתערות וניפוץ גולגלות ("הוא היה ממנה עוג, וגם זה לא מהשבטים היותר מוצלחים שלהם").

מל'סירלי מעירה אגב אורחא, שהיא ראתה מלחמות כאלו ש"מה שקורה כאן נראה לעומתן כמו קטטה בין שתי חבורות של שודדי אסמים"; ונראה שככל שהערב מתקדם והיא נחשפת ליהירות של אנשי אבאריל ולאמירות שהפרשי המספר לא משנים כי "אנ'מירי אחד עם דם עתיק שווה עשרים פארליל שעירים וטפשים לפחות" – כך היא נזכרת בחוויות הנעורים שלה במרד הת'ארילין, ולהתייהרות של האצילים המורדים ש"ג'נטלמן ת'ארילי אחד שהיירית' ברך שווה חמישים חותכי גרונות עלובים של שמשרתים את הנסיך העריץ".

האביר מאבאריל, שרותח על הפייטנית הצינית, נשבע שהיא עוד תבלע את המילים שלה, ו"הוא עוד יכריח אותה לכתוב בלדה שלמה על הנצחון ועל הגבורה שלו עצמו" אחרי שהכל יגמר.

אל תוך האחוזה (ופגישה שגאב ציפה לה ימים רבים)

החבורה, מכוסת עיניים – למרות הריטונים של ליל שאינה מקבלת את העניין ברוח טובה – נלקחת במעלה השביל, דרך שער חורק שמתרומם, מערה עם מדרגות ועוד שער, אל תוך מבנה באחת החצרות הפנימיות של אחוזת מרום מערב.

שם, מסירים מהם את כיסויי העיניים, ואומרים להם להשאר במקום, בהשגחת כמה שומרים, כאשר סארגיר עוזב אותן, באומרו ששלחו שליח להודיע למל'היר על האורחים הלא צפויים.

בשלב הזה, השומרים מזהים את טיליאן, שמשתמשת בשכנוע שלה כדי לעכב אותם מלהסגיר אותה, ולחכות לבואו של מל'היר עצמו.

לפני שהלורד עצמו מגיע, מגיעות שתי נשים מוכרות היטב לדמויות.

ראל רצה אל גאב ומחבקת אותו בדמעות, כשהיא מספרת לו באורח לא מאד קוהרנטי את קורותיה וקורות דודתה מאז שנמלטו מהפור'ראטי שתקפו את האחוזה שלהן; ושהיא מפחדת מאד והיתה רוצה לברוח, אבל דודה קונסארין מסרבת, ואומרת שלפי כבודה – בתור בת אצולה שקיבלה מקלט אצל מל'היר, ואנשיו טיפלו בפצעים שלה, היא מחוייבת להשאר ולעזור לו להגן על הטירה.

קונסארין מאשרת את הדברים, לא לפני שהיא נוזפת במוסרניות מופגנת בשומרים, שהעזו להתחיל להפריח הלצות גסות על ליל.

טיליאן, לא בפעם האחרונה באותו ערב, מפקפקת מאד ב'צווי הכבוד' של אנשים כמו קונסארין (ובמידה רבה אפילו גאב), שמאלצים אותם להלחם בקרב שהוא כנראה אבוד, ואולי לההרג בו, במקום לנהוג באורח מועיל ולהמלט, או לסייע לנשים והילדים שנצורים כאן להמלט.

גאב מנסה למצוא איזו פשרה – אולי להלחם כל עוד אפשר, אבל לסגת אם המצב יראה אבוד.

ישנו רגע מרגש למדי של איחוד בין גאב לראל, ולאחר שטיליאן תוחבת – כאשר גאב לא מסתכל – נייר מגולגל לכיס של ראל ואומרת לה לקרוא את זה אחר-כך (יש שם את הבלדה הבוסרית למדי שטיליאן עצמה חיברה לכבוד גאב והגבורה שלו בהרפתקאות שלהם).

אגב כל זאת, ולאחר שמיעת ההצהרה של ליל שהיא שבה כדי להתאחד עם ארוסה, גם ראל מנסה להזהיר בשקט שהתקווה של ליל מאד לא מבוססת; וגם מהאזהרה הזו ליל מתעלמת.

ראיון עם האדון מל'היר

לאחר רגע, הסצנה מופרעת בתקיעת קרן ובכרוז שקורא "פנו דרך למל'היר קאר-אנ'לירול, אדון מרום מערב!"; ולאחר המהום זוהם הוא מתקן ומוסיף "והאדון לעתיד של תל זאגליל וכל האדמות סביבה!"; ואדון האחוזה, מלווה בפמליה – כולל סאר'גיר הנבוך מעט, מופיע בפתח, פניו סמוקים, חסרי סבלנות ולא ידידותיים במיוחד.

טיליאן זכרה את מל'היר מאז ומעולם כ"מודע בהחלט לערך של עצמו"; גם בימים בהם היה רוכב עם ליל ומאזין לשירתה. אבל נראה שמאז "המצב החמיר מאד", ולא רק בגלל שאת בגדי הרכיבה או החג הפשוטים של אדון כפרי, מל'היר החליף בשריון מהודר שעוצב למענו ביד-אומן, עליו חרוט סמל הבית שלו (גבעה מכונפת), מסביב לגוונים של בית אבאריל.

מל'היר שובר בגסות את ליבה של ליל, כאשר הוא מסרב להתייחס אליה או אפילו להיישיר אליה מבט, ובתחילה הוא מדבר אל גאב בכלל, למרות קריאותיה הנואשות של ליל ("מל'היר, יקירי - עברתי כל-כך הרבה כדי להגיע אליך, וליישב את אי-ההבנה הנוראה שנפלה ביננו. לא תדבר אלי?")

מל'היר פונה אל גאב בכבוד (יחסית למה שאדם נפוח מסוגו מסוגל), וחוזר על כך שהוא מצפה לראות מה הלוחם הקשוח מטולו והחרב הנאה שלו יעוללו על החומות בקרוב; לעומת זאת, גאב וטיליאן מתרשמים שמל'היר לא רק שחצן, בעיקר אחרי הבטחות כאלו ואחרות שקיבל מאנשי אבאריל, לקבל לשלטונו את כל איזור תל זאגליל – הוא בטוח משום-מה שהוא ואנשיו הולכים לנחול נצחון מזהיר וקל, הגם שיש לו בקושי ארבעים איש, מול מאות תוקפים, שמגובים בין היתר בידי זאגליט רב-עוצמה.

הרוחות מתלהטות, בעיקר כאשר ליל פורצת בבכי תמרורים; ואילו מל'היר מזהה את טיליאן עצמה, ובתחילה די עוין וחשדני כלפיה, למרות ההסברים, כאשר הוא מזכיר לטיליאן וליל שוב ושוב, באורח מתנשא וגס למדי, את 'המוצא המפוקפק שלהן מצד אביהן'.

קונסארין מתערבת לטובת טיליאן, ואומרת שהיא ערבה לה; היא אומרת למל'היר שאלמלא טיליאן וגאב שעזרו לה להדוף את המתים שתקפו את ביתה וחיללו את זכר בעלה המנוח, היא וראל היו מתות עכשיו, ובוודאי לא מגיעות לכאן ומסוגלות לעזור לאדון של מרום מערב.

ההתערבות של קונסארין, וגם דברים קולעים שטיליאן אומרת למל'היר, מרככות אותו מעט, וגורמות לו להפסיק לדבר על ליל ועל "התקרית המבישה שפגעה קשות בכבודי", כאילו היא פרוצה, כאשר הוא נאות סוף-סוף להאזין לטענה שליל רומתה וסוממה כדי לבזות אותה.

עם זאת, מל'היר עומד בסירובו לשוב ולקחת את ליל; הוא אומר שגם אם הוא סולח לה על "התקרית המבישה", ואפילו אם הוא מתעלם מהדם הבעייתי שלה מצד אביה, אז "הזמנים משתנים, העולם משתנה, ומה שהיה מתאים למל'היר בעל האחוזה הקטנה, לא בהכרח מתאים ללורד מל'היר שיחזיר את תל זאגליל לשמה הישן, וימשול בה ובכל האדמות מסביבה" – כאשר הוא רומז בלא בושה שעם כל הכבוד להתחייבויות עבר, החבירה שלו אל לורד אבאריל "פותחת בפניו, על היחוס המרומם שלו, אפשרויות חדשות".

ליל ממשיכה לבכות בלא מעצורים; ומל'היר, שממשיך להתעלם ממנה (הגם שהוא אומר שמובן ש"בהיותו אדם נדיב ולא חסר לב, הוא לא יגרש אותה, אלא יאפשר לה לחסות בין החומות שלו), מתווכח עם טיליאן שמנסה לסנגר על המשפחה שלה, ולהסביר שלאביה אין שום ברירה מלבד לארח את האויבים של מל'היר – אחרת הם ישרפו את קאר-א-מאר באש.

מל'היר דורש מטיליאן שתחליט לצד מי היא נמצאת, ומציע שאם יש לה אכן מוניטין של לוחמת מעולה, שתוכיח זאת, ושתצא בראש כוח קטן לפגוע בכלי המצור של התוקפים. הוא אמנם "לא מפחד מהם", אבל מודה שהם "יעשו נזק לרכוש ולאדמות שלי". האביר מאבאריל, עם חיוך אכזרי על הפנים, מציע למל'היר "רעיון טוב יותר" עבור טיליאן להוכיח את הנאמנות שלה:

הוא מזכיר את הזאגליט שהוא הרוח החיה מאחורי התקיפה; ושהקסמים שלו, ששולטים בבעלי חיים, קוצים ורעלים, מסכנים את האחוזה – הוא מציע להורות לטיליאן להרוג את הזאגליט הזה ולהביא למל'היר את הראש שלו כהוכחה שהיא נאמנה לצד האנ'מירי. טיליאן מתחלחלת – עד כמה שהיא מתעבת את הזאגליט, היא מבינה מה תהיה המשמעות של העובדה שהיא תהרוג או תנסה להרוג אותו, לא רק עבורה, אלא גם עבור אבא שלה.

האביר אומר באכזריות שזו המשמעות של לבחור צד; וטיליאן צריכה להוכיח בצד של מי היא.

מל'סירלי מתערבת ומפריעה לשיחה, כדי לעכב את ההוראה הזו ולנסות לחלץ את טיליאן; טיליאן מבקשת ממל'היר לבחון את המגדל שלו ולבדוק חשד מסויים שיש לה בעניין שלו. מל'היר אומר שיהיה לזה זמן אחר-כך – וממש לא יורד לעומק הכוונה האמיתית של טיליאן, לבחון האם מתחת למגדל, שמזכיר לה מאד את המגדל והאגף הישן של קאר-א-מאר, יש מעברים נסתרים החוצה דרכם אפשר יהיה למלט את החפים מפשע מאימי הקרב (אם אכן חציבת מעבר כזה היה דבר מקובל בכל האחוזות האנ'מיריות שנבנו בדורות שלפני ההתנפצות הגדולה).

רעשים ותקיעת קרנות מהחומה גורמים למל'היר להפסיק את הראיון, כאשר הוא 'מתיר באדיבותו' לדמויות להתארגן לפני שיבואו לשרת אותו בקרב שיתחיל בקרוב.

לאחר זמן קצר בה החבורה נשארת כמעט לבדה, והדמויות שוב נתקלות בסירוב עיקש מצד קונסארין לעזוב את הקרב ולהמלט (הגם שהגבירה לא אופטימית; בשלב מסויים היא נראית כאילו היא מחשבת כמה תוקפים היא תספיק להפיל בחיצים שלה, לפני שהיא בעצמה תיפול) – הכבוד והחובה שלה, בתור גבירה אנ'מירית, חשובים לה מספיק כדי לסרב להמלט; למרות שגם ראל נמצאת בסכנה, והיא מצידה מסרבת להמלט אם פירוש הדבר להפקיר את דודתה (איתה התאחדה מחדש לא מזמן) לקרב אבוד ולמוות.

טיליאן פורשת בפני האחרים את התוכניות שלה לגבי המגדל, וחיפוש אחרי דרכי מילוט מתחתיו – אבל לפני שהחבורה מצליחה להסכים על תוכנית או להתקדם לעבר המגדל, חייל מגיע במרוצה ואומר להן שלורד מל'היר מצווה על גאב וטיליאן להגיע מיד אל החומה הקדמית.

מסתבר, שהתוקפים שלחו משלחת משא ומתן, ומל'היר – אולי בכדי לסבך את טיליאן ולהכריח אותה לבחור צד, ואולי מסיבה אחרת, רוצה שהחבורה תעמוד לצידו על החומה בעת חילופי הדברים.

הדמויות מצייתות, בלב ולב; אבל טיליאן שמה על עצמה שוב את הברדס ומסתווה מאחורי גאב, כך שלפחות כל עוד לא תדבר או תחשף במישרין בידי מל'היר, היא לא תראה שונה מחיילים אחרים שנמצאים על החומה.

הסצנה על החומה

כאשר הדמויות מגיעות אל החומה וצופות ממנה, כבר יותר מעשרים מדורות של חיילים בוערות למרגלות הגבעה, מתחת למטעים; ואילו מבין העצים בוקעת המשלחת של אנשי אנזאריון:

במשלחת נמצאים הקצין אדום הזקן ממשמר שיבולי הזהב; האדון האדוק בארגוז בן אמרוז מאחוזת מעבר-יער (שמקביל למעשה למל'היר מבחינת מעמד), האדון האדוק פארגוז – בעל האדמות עב הבשר שבא בזמנו לקנות בזיל הזול את הבית של קונסארין, ובפעם האחרונה שהדמויות ראו אותו, הוא ברח כשהוא זוחל על ארבע ומיבב; והיועץ סאזראט, שנראה מאובק וזועם – היועץ סוקר את החומה כמחפש משהו, ומבטו ננעץ בכעס ותיעוב בגאב (נראה שהוא מחפש את טיליאן לצידו, אבל עדיין לא מצליח להבחין בה); מאחוריהם, חצי ערום, מקועקע ולבוש בעטרת מקורננת, נמצא הזאגליט רב-העוצמה אמגז בן אגלאב, קצה המטה הארוך שלו זוהר ודועך לחלופין באור ירקרק.

מל'היר מקדם את המשלחת של אנזאריון בלעג, כשהוא שואל אם באו לראות את עוצמת החומות שלו, כדי לראות להיכן הם שולחים את אנשיהם למות. הקצין של אנזאריון משיב לו בבוז, שיש לו מאות אנשים, שיצלחו את החומה הקטנה הזו בקלות, וכדי למל'היר עצמו להתבונן במדרון מתחת לראות את עוצמת הצבא שלהם.

מל'היר סונט בקול גבוה (אולי קצת יותר מדי), שהוא לא רואה צבא, אלא אספסוף של איכרי פאר'ליל; לאחר מכן, הוא שואל את המשלחת של אנזאריון בבוז, האם הם באמת חושבים שיעטר ל'הצעה נדיבה' לעזוב את האדמות שלו ולצאת לגלות – ונענה שההצעה שבאו להציע לו הרבה פחות נדיבה מזה.

ההצעה של אנשי אנזאריון פשוטה – על כל בני האצולה הבוגדים במרום מערב (הם מכוונים גם למל'היר וגם לקונ'סארין, ואולי גם לאחרים), להסגיר את עצמם כדי להגרר אל לורד אנזאריון שישפוט אותם על פשעיהם; ואם יעשו כן, כל האחרים במצודה יהיו רשאים לעזוב בלא רכוש, אבל עם בגדיהם עליהם ובחיים, וללכת לכל מקום שירצו. מנגד, אם ההצעה תסורב, והם יאלצו לתקוף את האחוזה ולהקריב אנשים – הם מבהירים בפשטות אכזרית שההוראה היא להרוג כל מי שימצאו, מהזקנים ועד אחרון התינוקות, ולהעלות את כל המקום באש.

הדמויות שמות לב כיצד הזאגליט מאחורי הדוברים מתנועע בעיניים עצומות למחצה, כשהוא שב וחוזר כמהופנט על הפסוקים של "מזקן ועד עולל, כל נשמת כופר לא תחיון; וכל חרון אפו של האבא וקרניו הגדולות תשפכו עליהם; וישמח לב פאר-אגול באבוד עובדי אבנים".

מל'היר צוחק צחוק צורמני ושואל האם הם חשבו באמת ובתמים שהוא יסכים שהוא – לורד טהור-יחש ממשפחה עתיקה בהרבה משלהם, יתפרק מנשק ויכבל בשלשלאות כמו עבד; לכך הוא זוכה לתשובה נחרצת:

"לא כמו עבד – כמו בוגד. הבוגד שאתה"; הקצין ממשמר שיבולי הזהב מאיים שאם מל'היר לא יכנע, לא רק שהם יתלו אותו מהמגדל, מתחת לנס הבוגדני של אבאריל שהוא העיז להניף, אלא יהרגו אותו אחרון, אחרי שהוא יראה את כל אנשיו מתים.

מתפתחת מהומה, אם כי גאב לפחות רואה כמה מהמגינים ממלמלים בפחד; סאזראט מקלל את גאב ומאיים עליו, ואומר שהרועה המטונף הזה והחברים שלו "הם שלי"; גאב שולף את החרב שלו, ועונה לו "אז בוא וקח אותי, אם אתה מעיז", ומפעיל את כשרון המנהיגות שלו באורח שמלהיב את האנשים על החומה. מישהו אחר מצטרף לגאב ואומר ש"הרועה הזה", בניגוד ליועץ סאזראט, נלחם בקרבות של עצמו, ולא מסתתר מאחורי חותכי גרונות שהוא שוכר בכסף.

האדון פארגוז, לעומת זאת, מצביע בכעס על קונסארין וצועק שהיא רימתה והשפילה אותו, אחרי "שהוא היה כל-כך נדיב כלפיה"; ושהיא מכשפה אנ'מירית שמקימה את המתים. הדבר גורם לטיליאן לתהות, האם יש למל'היר כוהנת אנ'מירית שתוכל לסייע לה – אבל התשובה לכך היא שלילית. למל'היר אין אף כוהנת או מטיל לחשים אחר בשירותו.

המשלחת נסוגה, תחת צרחות כמעט היסטריות ואיומים מצד מל'היר; אנשיה אומרים שיש למל'היר עד לרגע שהירח יגיע למרום השמיים כדי לשנות את דעתו המטופשת, או שמות כל אנשיו יהיה על מצפונו; ובכך הם נסוגים בחזרה לצל העצים.

סיום - תגלית מטרידה והחלטה מסוכנת

טיליאן וגאב יורדים מהחומה כדי לחפש את ראל וליל.

מסתבר שליל התאוששה מספיק כדי לבחון בעצמה את המגדל, ולו מרחוק; ובזעם ועם דמעות בעיניים, היא מצביעה בפני טיליאן, ביד רועדת, על הצורה המטושטשת של החלק העליון של המגדל, כשהיא אומרת שהיא זיהתה את "האישה המרושעת שעשתה לי את כל זה", היא נמצאת למעלה, שרה לעצמה בלי בושה, והיא "עוטה תכשיטים שאינם שלה".

טיליאן רותחת מזעם, ומחליטה על המקום שהיא רוצה להסתער לעבר ראש המגדל, ולהתעמת – כנראה גם להרוג בלי רחמים אם יהיה צורך – את אותה אישה מרושעת שהיא יודעת שבאה עם החיילים הכחולים (שהם דווקא בעלי ברית של אנזאריון), וכנראה קשורה במזימות בגידה.

טיליאן וגאב תוהים, האם האישה המרושעת הזו כישפה את מל'היר שנתון תחת השפעתה – מעבר לעובדה שהוא אדיוט יהיר, שמרגע לרגע, טיליאן סבורה יותר ויותר שהוא זה שלא ראוי לאחותה. טיליאן מעדיפה לקחת את גאב ומל'סירלי (אין סיכוי שקונסארין, שנמצאת עם הקשת שלה על החומה הקדמית, תצטרף), וליל מתעקשת בכל כוחה לבוא גם כן כדי להתעמת עם "מי שהרסה את אושרי ואת חיי"; הגם שטיליאן מאד לא מעוניינת שהיא תצטרף.

הערת השה"ם: בין לבין, באורח שמעט מנותק מההתרחשות הזו, מתברר לגאב, במאוחר, מה גרם לליל להספיק להצטנף במקומה בבכי, והרים את רוחה במקצת – די הצורך בכדי שהיא תחשוב על להתגנב לעבר המגדל ולתצפת עליו.

מסתבר שראל מצאה את הנייר של טיליאן בכיסה, ולא יכלה שלא לחוש משועשעת מהבלדה הבוסרית (אבל מלאה בהערכה וכוונות טובות!) שכתבה טיליאן על גאב. כדי לעודד את ליל, היא הראתה את השירה גם לה, וליל מצאה עניין רב במעשי ידה של אחותה ("לא ידעתי שגם לך יש נפש של משוררת, טיליאן!"), והיא הציעה 'לתקן' פה ושם (קרי, להעמיס על הבלדה עם חריזה רומנטית נוטפת סוכר בלשון גבוהה מדי, כמיטב יכולתה של ליל עצמה).

גאב כולו סמוק, ומנסה לשווא לשים ידו על הנייר כדי להמלט מהמבוכה; מל'סירלי משועשעת (ומכנה בדרך לצון את הבלדה של טיליאן שמהללת את גאב: 'השירה הרביעית של טולו'). בסופו של דבר, גאב נחלץ מהמבוכה, מודה לטיליאן על הידידות שלה ומחבק אותה – וטיליאן, באורח מפתיע, מתפרקת ופורצת בבכי, כאילו על כל ארועי היום והמתח שגאה בה והתפרק בבת אחת.

וכך, גאב, טיליאן ומל'סירלי מתחילים לעשות את דרכם בין צללי החצר וכתמי אור הירח שכבר התחיל לטפס מעל החומה, לעבר פתח המגדל.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.