זנב לאיילים

 

 

פרק 6: אחרי השטפון

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

פתיחה: מנוחה לא רגועה

טיליאן, גאב והגנבת מאל'טריס הצליחו לחלץ את ליל, אחותה היפיפיה והמפונקת של טיליאן, מהמגדל של היועץ סאז'ראט, להלמט מהשומרים ולהבקיע את דרכם ממרתפי אחוזת סאזראט אל תוך מערות אפלות ומוצפות למחצה. בעזרה המפוקפקת של מפולת סלעים ויצורי מעמקים טורפים שתקפו את שני הצדדים, החבורה נמלטה מאנשיו של סאזראט, והצליחה לחסל את רוב אנשיו של סוחר העבדים קורזאראט שדלק אחריהם (לאחר שככל הנראה היו לו עסקים מפוקפקים משלו עם היועץ החמדן).

אלא, שלקראת סיום הקרב, הופיעה מפלצת מעמקים עצומה בעלת כוחות קטלניים, מה שהביא את החבורה לעשות עסקה מפוקפקת (אבל נדרשת) עם סוחר העבדים: לשתף איתו פעולה באורח זמני בקרב מול השרץ העצום. במהלך הקרב, נהרג אחרון נוגשי העבדים שתחת השירות של קוזאראט; וכמו כן, מפולת עצומה שהמפלצת גרמה, חסמה את הדרך בחזרה אל המרתפים של אחוזת סאזראט – מה שאילץ את החבורה (כולל טיליאן, שמאד מתוסכלת מהעניין) להאריך את ההסכמה עם סוחר העבדים: נראה שהדמויות זקוקות ל'שירותיו' כקוסם (ממש כפי שהוא זקוק להן) כדי להחלץ מהמערות המוצפות ששורצות מפלצות מעמקים, גם לאחר מותה של המפלצת הענקית. הדמויות שומעות מפעם לפעם הדים של הקולות המצקצקים והמגעילים שלהם, שמדי פעם מתגברים למעין צווחה רחוקה ושמנונית.

החבורה ה'מורחבת' מוצאת מקום מוגן יחסית לנוח בו, בגומחה רחוקה יחסית מהמים השחורים.

ליל מתרכבלת לכדור, מתפתלת ובוכה מדי פעם אגב שינה (משהו על אהובה מל'היר, ושהוא לא הבין נכון מה שראה). הדמויות נרדמות בסופו של דבר, אבל מתעוררות למשמע קולות – מסתבר שקוזאראט לא מאבד זמן, ומנסה לשכנע את מאלת'ריס להצטרף לצד שלו: הוא אומר שהוא 'זקוק לשטר בטחון' ברגע ש'השותפות הקטנה הזו תגיע לסופה', ומוכן לשלם לה על כך שתצדד בו.

מאלת'ריס מתעניינת בתשלום נוסף, למרות שהיא מצהירה שגם לגנבת כמוה יש גבולות, והיא לא תוקעת סכין בגב של השותפים שלה. קורזאראט משיב בקול חלקלק שזו לא הכוונה שלו. הוא פשוט רוצה לוודא ש'השותפות העסקית החדשה' תתפרק באורח מכובד.

טיליאן רותחת מזעם, בטוחה שסוחר העבדים (היא ממשילה אותו באורח ציורי מאד ל'מקק שתמיד שורד איכשהו אחרי כולם') מתכנן מזימת בגידה. גאב מרגיע אותה, ומשכנע אותה בשקט להמשיך ולהאזין, ולדבר עם מאלת'ריס אחר-כך.

השיחה ה'עסקית' בין הקוסם סוחר העבדים לגנבת נקטעת בצרחה איומה, מגרגרת (כאילו הלוע שצורח מלא בועות), שעולה אי-שם מהאפלה, לא קרובה מאד אבל גם לא רחוקה מאד. קורזאראט, ששב לשבת במקומו לעשן את המקטרת שלו, מקדם את טיליאן ב'דברי נימוס' חלקלקים ומעט מתגרים (הוא מקפיד לפנות אליה בתור 'שותפה', מה שמרתיח את טיליאן עוד יותר) – כאשר הדמויות משתמשות בהד של הצווחה כסיבה בגללה התעוררו, בלא לאזכר את העובדה שצוטטו לקורזאראט קודם.

 

מעט מאוחר יותר, טיליאן וגאב תופסים שיחה שקטה וקצרה עם מאלת'ריס כדי לנסות לברר האם היא בצד שלהם, ולברר מה קורזאראט הציע לה. מאלת'ריס עונה במעט לגלוג, באותו קול דכאוני ומשועמם ("כן, בטח. הוא הציע לי נסיך קודר וזעפני מארץ רחוקה שיבוא לבקש את היד שלי. בטח שהציע כסף, אלא מה?") – כשהיא חוזרת על עמדתה, שאפילו כששתי כנופיות גנבים עוינות נאלצות לשתף פעולה, נהוג ששני הצדדים יפרדו בשלום, לפני שהם חוזרים להלחם זה בזה.

טיליאן וגאב אומרים שלא עלה בדעתם משהו אחר, ואגב כך מוחלפות כמה עקיצות בין מאלת'ריס לגאב, שמתבדח על זה שלמעשה מאלת'ריס מאוהבת בו, אבל לצערה או כבר תפוס. מאלת'ריס מצמצמת עיניים ומשיבה שהיא לא מתכוונת להתחרות בכבשה החביבה עליו, וגאב מציין בלגלוג ש"כבר המון זמן לא שמעתי את הבדיחה המקורית הזו על בחור מטולו והכבשה שלו".

 

 

מסע בעלטה

החבורה מתארגנת, כאשר קוזאראט מסרב ל'דרישתה הלא ממש אדיבה של טיליאן' ללכת בראש, כי היא לא סומכת עליו לרגע כשהוא מאחוריה. בסופו של דבר, גאב מוביל, וטיליאן תופסת עמדה במאסף כשליל המפוחדת לידה.

החבורה עושה דרכה במסדרון אבן רחב, שמצידו המזרחי קיר מערה ישר, ומצידו המערבי תעלת מים עמוקה, שמצידה השני עולים פסלים ישנים גדולים מהמים – רובם חסרי ראש וידיים, אבל שומרים על משהו מההדר העתיק שבוודאי היה להם כאשר היו שלמים ובוהקים. הדמויות מזהות את סמל הפרפר הבוער של ואר נארת'ול על הקיר, וגם פסל של נפחית – שאיבדה ראש ואחת הידיים, אבל אוחזת עדיין פטיש מגולף יפיפה ביד שנותרה לה.

החבורה שומעת צקצוקים מגעילים, מתחזקים ונחלשים, מלפנים, ושולח את מאל'טריס להתגנב בצללים כדי לבדוק את השטח.

 

מסתבר, שהמסדרון שהחבורה מתקדמת בו, נמשך צפונה לעבר מה שנראה כפתח מגעיל ומטפטף, שממנו עולים קולות של הרבה מאד יצורי מעמקים. פטרול של שבעה יצורים – חמישה קטנים ושניים גדולים יותר (אבל עדיין נופלים בהרבה בגודל מהמפלצת הענקית), מרצרץ בין פתח המערה שורצת היצורים לבין האיזור שהדמויות נמצאות בו, מתקרב ומתרחק לחליפין.

בתוך השטח שהפטרול מתרוצץ בו, הדמויות מזהות דלת כפולה הרוסה למחצה בקיר המזרחי, די סמוך למקום בו החבורה מסתתרת; והלאה משם, גשר שבור למחצה שעובר מעל המים ממערב למסדרון.

החבורה מנצלת הזדמנות שבו הפטרול מתרחק צפונה, ומתקרבת בזהירות לדלת ההרוסה, שהיתה פעם מעוטרת מאד; החבורה מצליחה לזהות יצור מסתורי – סוג של הולך על שתיים מוזר אבל לא אנושי בעליל, שמסתתר מאחורי הדלת.

גאב מתקין מלכודת של חוט ממעיד ומשונן לאורך המסדרון, בתור 'מתנה' לפטרול של מפלצות המעמקים כאשר הוא יחזור; וטיליאן מחווה לעבר הדלת ומציעה בלעג לקורזאראט להראות מה הוא שווה; קורזאראט מהנהן, ומכוון לחש קטלני של חנית ברקים, שפוגע פגיעה מעולה, ומועצם עוד יותר בגלל המתכת של הדלת, מה שגורם ליצור שהסתתר מאחוריה לההרג מיד ולהתפחם למחצה, אגב צווחה ארוכה ודקה.

הדמויות, שמשערות בצדק שהפטרול של מפלצות המעמקים שמע את הצווחה, נכנסות במהירות דרך הדלת, ומוצאות את עצמן בחדר טהרה מעוגל, עם פסל של ההשתקפות הכחולה בתנוחת תפילה, מעל במה במרכז החדר, עליה יש מעמד אבן וקערה מאורכת בצורה כמעט אנושית – שבהמשך יתברר שהיא נועדה להניח בתוכה גוף של אדם מת (יש לידה גם קערות חלודות ושרידי קנקנים קטנים יותר, שהכילו כנראה מיני שמנים ונוזלי טהרה).

למרבה הצער, החדר שורץ זחלי ענק מרופשים בגודל של כלב, עם פה צינורי עצום ויורק חומצה. ליל צורחת באימה, כאשר אחד היצורים נופל מחור בקיר, כמעט עליה; טיליאן דוחפת אותה הצידה ומנסה לחצוץ ביניהם.

 

נפתח קרב, כאשר גאב מטיל את עצמו למרכז החדר במכה מעגלית כדי לפגוע ולמשוך אליו כמה שיותר מהזחלים המקפצים והיורקים; כאשר מאחור, מפלצות המעמקים מתקרבות – אולם הן נתקלות במלכודת, מה שפוגע בחלקן, ומעכב מאד את שני יצורי המעמקים היותר גדולים.

מאלת'ריס מתגנבת בצללים בנסיון מוצלח לדקור את אחת ממפלצות המעמקים מאחור – מה שמפריד אותה מיתר החבורה, שנלחמת בתולעים; ובהמשך גם בכמה מיצורי המעמקים היותר קטנים שעברו את המלכודת בשלום ומנסות להכנס לחדר הטהרה ולהתקיף את הדמויות מאחור.

המכה המעגלית של גאב, בסיוע לחש קליעי אש של קורזאראט, מפילה מיד שתיים מהתולעים – והחבורה מגלה בדרך הקשה שכל אחת מהן שנהרגת מתפוצצת ב'פלאכץ' מגעיל שמפזר רעל צורב לכל עבר  (הגם שבבדיקת זריזות מוצלחת אפשר להתחמק). ליל הצורחת והמבוהלת, שגם היא כמעט ספגה 'מקלחת' של רעל, נדחפת לתוך שקע באחד הקירות, סמוך לדלת הכניסה, כאשר טיליאן מגנה על העמדה בחירוף נפש כשהיא נלחמת בתולעת וביצורי המעמקים שמגיעים לשם בהמשך.

הקרב מסתבך, כאשר התולעים מפעילים יכולת נוספת שלהן – מעין צווחה ספק-פסיונית שגורמת מעט נזק הלם לכל הדמויות הקרובות (בלי הצלה), וגם מסוגלת לשבש ריכוז של מטילי לחשים. קורזאראט מושפע, ומבלה את רוב הזמן כשהוא נאנק מכאב ומנסה לגונן על האוזניים שלו במחווה חסרת תועלת – כשהוא לא מסוגל להטיל לחשים (עד שהוא מצליח בגלגול מחודש, שאפשרי לאחר סיבוב או שניים; אבל צווחות נוספות של היצורים מקנות לו עונשין. בפועל, קורזאראט היה 'נעול' מהטלת לחשים כמעט עד הסיבוב האחרון של הקרב).

 

בסופו של דבר; הקרב מתחיל ליטות לטובת הדמויות, מה שמאפשר לטיליאן וגאב לחוש דרך הדלת לעזרת מאל'טריס, שהכריעה את היצור שתקפה מאחורה, אבל נלחצה קשה על-ידי האחרים וספגה יריקת טינופת כואבת למדי, לפני שהצליחה לחזור לצללים באמצעות 'מכה מערפלת' מוצלחת של גנב, ולפגוע קשה גם ביצור המעמקים הגדול השני; ובסיוע של גאב וטיליאן, היצורים הנותרים מוכרעים במהירות.

 

לאחר שהקרב נגמר (וטיליאן לועגת לקורזאראט שהוא חסר תועלת, ואולי לא שווה את ה'עסקה' שלהם), הדמויות בוחנות את חדר הטהרה, שנראה כמו מבוי סתום, ואת הכלים שנשארו בו – זה אכן נראה אליו כנראה הביאו גופות של נפטרים (או כנראה נפטרות) ממעמד גבוה, עבור טקסי טהרה אחרונים לפני הקבורה.

בסופו של דבר, החבורה מחליטה להדליק קטורת מוזרה שהיתה נעוצה בשולי הבמה, ובניגוד ליתר הכלים, נראתה כאילו הזמן לא נגע בה.

הבערה יוצרת אד שמתחיל להתפשט; הדים של צרחות מכים בתודעה של הדמויות. קול נשי מטורף צורח או בוכה (או גם וגם) על מתות שלא זכו לטהרה, אלא נותרו מוטלות – מחוללות – בשדה, כשהוא חוזר וצווח את המילים 'רקבון! ברזל!'

העשן מנסה להכנס אל מאל'טריס שנאבקת בנסיון ההשתלטות, ולרגע העיניים שלה מתחילות לזהור באדום; אבל הגנבת מתנגדת, לפחות באורח חלקי, די הצורך כדי שגאב יכבה במהירות את הקטורת וידרוך עליה (ולאחר מכן, לפליאתו, הקטורת שוב שלמה ומוכנה להדלקה, כאילו לא קרה דבר).

העשן צווח ובוכה, ונמלט לתוך אחד העמודים בפינות החדר – מה שחושף את המיקום של דלת מלכודת שהדמויות לא הבחינו בה קודם.

 

 

המערה הסגולה

הדמויות יורדות בקלות אל מה שנראה כמו הקצה הדרומי של מסדרון עצום, שהיה פעם מעוטר בפסלי קיר מרשימים שלא הרבה נותר מהם, עם עיטורים – רבים מהם של הפרפר הבוער – שלמרות כל הטחב והאצות על הקיר, מבליחים באור סגול מוזר.

המסדרון מתקדם צפונה, עם מים שמגיעים לגובה הברכיים; כאשר אי-שם, רחוק צפונה, עולים הדים רחוקים של קול, שלא נשמע כמו צקצוק של מפלצות מעמקים. לפני שהמסדרון הרחב יוצא מטווח הראיה של החבורה, הוא עובר דרך 'צומת' – שבחלקה המערבי פתח גדול שנפער בקיר, וממנו עולה האור הסגול; ובחלקה המזרחי פער שממנו עולה שקשוק מים נופלים (וגם הדים של צקצוקים רחוקים של יצורי מעמקים).

 

ליל מתחילה להתנהג באורח מוזר, כשהיא בוהה באור הסגול בעיניים קרועות לרווחה, ומתחילה למלמל "יפה, כל-כך יפה..." (וכל מיני קטעי דברים עליה ועל אהובה מל'היר).

טיליאן מחזיקה ומנסה לנער את ליל, והחבורה מנסה לחצות את המסדרון במהירות כדי לשהות ליד הפתח הזוהר בסגול כמה שפחות; ועדיין, כאשר הדמויות חוצות, הן שומעות שלל לחישות של אנשים מוזרים, חלקם מוכרים, וכוח מתקתק וכובש שמנסה להוליך אותן לעבר האור הסגול.

גאב מתחיל, לאימתה של טיליאן, ללחוש גם הוא "כל-כך יפה. זה מתאים לחתונה שלי ושל ראל" ולהתקדם לעבר הפתח הסגול; מאל'טריס מושפעת גם היא, אם כי פחות מגאב וליל, וממלמלת שיש שם אוצר גדול ונוצץ, והיא רוצה אותו.

טיליאן נאבקת בשניהם, ומצליחה איכשהו לתפוס את גאב, למרות שהוא חזק פיזית יותר ממנה, ולאט-לאט לגרור אותו ואת מאלטריס אחורה. קורזאראט (שטיליאן, באורח די הפגנתי, מצהירה שמצידה הוא יכול ללכת לאור הסגול כמה שהוא רוצה), לא מושפע מהלחש המנטלי, אבל מציץ לתוך החדר – כשהוא פולט שמה שיש שם 'מעניין אותו מאד ברמה המקצועית'.

ממה שטיליאן מצליחה לראות, כאשר היא מביטה באל-כורחה לתוך החדר, זה שהוא חדר אובאלי מכוסה מרבדים על מרבדים של טחב ואיזוב שכולו מבליח באור ארסי; הזוהר בוקע מצורה של כוכב – לא טבעית בעליל – שמצויירת על הרצפה, ועליה יש גם שרידים בעלי צורה מטרידה מאד (מה שגורם אפילו למאל'טריס להרהר בגורל של ההרפתקנים הקודמים שאולי מצאו את דרכם לשם).

באמצע המעגל, גדל משהו שנראה כמו אלמוג מוח ענקי, כולו זוהר בסגול, מוקף 'זרועות שונית' שמגנות עליו במעגל.

 

קורזאראט מתרכז, ומשתמש בלחש משיכה חזק יחסית שהוא מכיר, כדי לנסות לחטוף מהערמה של שרידים ודברים נוצצים שמתחת לבסיס אלמוג המוח, את מה שנראה כפיסה גדולה של משהו זוהר.

הלחש מצליח; היצור מפליט צווחה פסיונית 'חסרת קול' שמכה במוחות של החבורה; ומתקיף באמצעות אלומות של כוח פסיוני סגול; התקפה אחת מחטיאה את גאב; אחרת פוגעת בקורזאראט ומסבה לו נזק כבד; ולמזלו, התקפה שלישית שהיתה יכולה להרוג אותו, מחטיאה – מה שמאפשר לו להמלט בעקבות יתר החבורה, כאשר בידיו שלל יקר ערך – שריון לוחות יפיפה, שנראה כמו יצירה של אורגי ערפל, קסום בעליל ומעוטר בחזה שלו בשתי כנפי מלאך שביניהן חרב.

גאב חומד למדי את פיסת השריון הזו, שאין לתאר את ערכה לעומת שריון העור הישן מטולו שהוא עדיין עוטה עליו; אבל יצורי מעמקים מדשדשים מהמים בפתח המזרחי; והאלמוג הסגול ממשיך לצווח צווחות פסיוניות – החבורה לא מאבדת זמן ונמלטת צפונה; יצורי המעמקים יורקים אחריהם, אבל לא מצליחים להגיע לטווח ולא ממשיכים במרדף לאורך זמן.

 

 

בעקבות שירת המעמקים

המסדרון המוצף למחצה מסתיים במדרגות עתיקות, ספק טבעיות, שעולות מעלה, ובהמשך מתפצלות לשתי דרכים שונות – אחת ממשיכה לעלות ואחת מתפצלת הצידה, פחות או יותר בלא לעלות או לרדת.

ממש לפני המדרגות, המים נקווים לשלוליות עמוקות שחלקי עץ שונים – מכפיסים ועד מכסים שטוחים וגדולים או חלקים שלהם, צפים בתוכם, ביחד עם שרידים אחרים. גאב דורך במקרה על אחד מהם, שמתפצפץ מיד – מה שמגלה לחבורה שמדובר בחלקים מארונות מתים ישנים שהיו פעם מהודרים; אבל אין שום סימנים או שרידים של גופות שהונחו בתוכם.

בקירות, לצד המדרגות העולות, יש שקעים עם פמוטים שהיו פעם מפוארים מאד; והלאה משם, בתוך החשיכה, ההדים של הקול נשמעים שוב – ברורים יותר – הפעם אפשר להבין שמדובר בקול של אדם (קשה לדעת אם גבר או אשה) ששר משהו באורח מקוטע.

 

הערת השה"ם: החבורה לא חשבה על האפשרות להשתמש במקל הקטורת המכושף שהדמויות נושאות בכדי להדליק את הפמוטים – מה שהיה מראה להם עקבות של חזיון ישן ומוזר, שאולי היה מלמד את הדמויות עוד משהו על המערות האלו.

 

החבורה שולחת את מאל'טריס להתגנב עד להתפצלות. הגנבת חוזרת ומספרת שהקול המזמר הוא קול של אשה, והוא חזק יותר בדרך הצדדית המאוזנת שממשיכה מזרחה ומעט צפונה; ושהיא נשמעת 'לא ממש בסדר'.

החבורה עולה במדרגות (שלמזלן של הדמויות, הן לא ממולכדות), ובפיצול לוקחת את הפניה המזרחית, שמוליכה למסדרון קשתי נמוך וצר יחסית עשוי אבן מטפטפת, עם המוני חרירים שנראים כמו נקודות שחורות על התקרה, הרצפה והקירות, בתוך כתמי טחב וחזזיות.

כעת ברור למדי שמדובר באישה, והיא נשמעת מוזר מאד, שרה משהו על "שיר המצולות, ללועות אשירה".

 

כאשר הדמויות רואות את הסוף של המסדרון (שנראה כאילו הוא 'נופל' אל תוך חדר עם לא מעט מים בתוכו), טיליאן מחליטה להתקדם לפני הדמויות האחרות כדי לנסות לדבר עם האישה ששרה, ומציעה למאל'טריס ללוות אותה מהצללים.

למרבה הזוועה, כאשר הן מתקרבות לקצה המסדרון, מופעלת מלכודת עתיקה שמטילה סורגים כבדים לפני ואחרי הדמויות שהתקדמו, כאשר מהקירות בוקע ענן גאז סגול קטלני. טיליאן מצליחה להמלט בקפיצה – אבל קופצת קדימה, מה שכולא אותה בין הסורגים והגאז מאחור, לבין נפילה של שלושה או ארבעה מטרים לבריכה עמוקה, שמתוכה נשמע בעבוע, וזרועות עצומות מתחילות לבקוע ממנה, מנסות  לחבוט בסייפת וללפף אותה כדי לגרור אותה למטה.

גאב רץ קדימה, ועושה ככל יכולתו להרים את הסורג הכבד, לפני שהגאז הקטלני יחסל את מאלטריס שסופגת נזק כבד כל סיבוב – הוא מצליח להרים אותו מספיק כדי שהיא תזחל החוצה, משתעלת ועם צבע חולני על הפנים, רגע לפני שהגאז מכריע אותה לגמרי (היא מוסיפה לסבול מהשפעה ארוכת טווח של שיעול וחולשה).

כאשר מאל'טריס יוצאת, הגאז מפסיק לזרום פנימה ומתפוגג במהירות – אבל הסורג השני, שחוצץ בין איזור המלכודת לבין טיליאן שנאבקת על חיה מול הזרועות, עדיין נשאר תקוע למטה.

גאב נאבק בסורג, כאשר מכל החבורה – למרבה צערה של טיליאן – רק קורזאראט יכול לסייע לה בהטלת לחשים דרך הסורג - והוא מתערב רק אחרי שגאב צועק עליו להתערב.

הזרועות עולות בזו אחר זו (יש ארבע בסך הכל), ולמזלה של טיליאן, רוב ההתקפות שלהן מחטיאות אותה – ורק אחת ממש דורשת ממנה גלגול הדיפה והצלה מוצלח כדי לא להלפת: כאשר מתחת למים המבעבעים בבריכה מתחתיה, מסתמנת צורה של מלתעות עצומות, בגודל שלא היה מבייש שער של בית גדול.

בסופו של דבר, הזרועות מובסות ונכרתות; היצור הענק שואג בכאב ונסוג בחזרה אל עומק הבריכה ממנה הגיע. לאחר שגם המלכודת נוטרלה וגם היצור נסוג, החבורה מצליחה לטפס בלי קשיים מיוחדים מהחלון המוגבה אל הגדה הבוצית בצד הצפונית של הבריכה, משם השירה – מתרחקת ומתקרבת – נשמעת.

 

החבורה מוצאת את עצמה בצומת "טי" שפונה מזרחה ומערבה, כאשר משני הצדדים יש גומחות חשודות מהן עולים צקצוקים של יצורי מעמקים; ובצד המערבי נדמה לחבורה שיש גם לא מעט ביצים קרומיות שמבליחות באור קלוש וארסי – בלא ספק לא ביצי תרנגולת.

החבורה מתייעצת מה לעשות, ובסופו של דבר, הדמויות מחליטות להשאר במקום, ולשלוח את טיליאן מעט קדימה כדי לחכות לרגע שבו האישה השרה (עכשיו די ברור שהיא לא בסדר – לכל הפחות שיכורה לגמרי) תגיע למרחק קרוב, באורח שיחסוך לדמויות להתמודד עם היצורים שמתחבאים בגומחות.

 

הדמות שמתקרבת מתגלה כנערה אנ'מירית עטויה בגלימה וברדס סגולים, לא מבוגרת בהרבה מטיליאן, מחזיקה שרביט זול וחלש למדי, וחוגרת חרב. היא מתנודדת כמו שיכורה כשהיא שרה ומצחקקת, אבל באורח מוזר, יצורי המעמקים לא פוגעים בה לרעה.

טיליאן עוצרת אותה – הנערה המטורפת למחצה מנסה לכוון אליה שרביט, אבל הכוח שלה כל כך פתטי, עד שהשרביט מוציא בקושי גץ סגול לא מזיק, ומיד לאחר מכן, טיליאן מצליחה לפרוק אותה בקלות מהנשק. הנערה רק ממלמלת "הייתי הורגת אותך... קורעת אותך... אם לא הייתי כל-כך... עייפה-"

 

הפנים שלה עוטים גוון סגלגל חולני – כאילו היא הושפעה ממשהו דומה לגאז שפגע במאל'טריס, רק באורח איטי מאד ולאורך פרק זמן ממושך.

טיליאן וגאב מנסים לדבר עם הנערה המוזרה, ולגרום לה לפטפט ולמעוד בלשונה, באורח שיגלה להם מידע נוסף עליה ועל מה שמתרחש במערות.

מהפטפוטים הלא קוהרנטיים של הנערה, הדמויות מגלות שהיא שייכת לחבורה של אנ'מירים שמרוב תיעוב לפאר'ליל ש"לקחו את האדמה והבתים שלהם", ורצון "להחזיר את מה ששייך להם בזכות", ומתוך מחשבה שההשתקפויות נכשלו וכנראה נהרגו, החלה לסגוד למשהו שהנערה מכנה 'הקיסר השקוע' או 'האדון השקוע', ולהקריב לו קורבנות, בציפיה שהוא יחזיר להם את 'מה ששלהם'.

מפטפוטים של הנערה עולה שהיה 'אומן עור שתכנן נקמה', ו'חשב שהוא מאד חכם, כאילו הוא גילה את דלת המעמקים והמנגון העתיק לבד' – אבל למעשה הוא היה בובה ביד הגבירה שלה כל הזמן, ועשה מה שהיא רצתה; ועכשיו הוא מת, כולם מתים, קורבן לאדון השקוע. היא ממשיכה לפלוט דברים נוספים, כשהיא מציינת מפעם לפעם שהיא רוצה להרוג את הדמויות, אבל היא עייפה, ובטח הגבירה שלה (היא מזכירה את השם 'טאלוריה') תעשה את זה.

הדמויות לומדות משהו לא לגמרי מובן על "הדבר הנוצץ" שהגבירה שלה מחזיקה, וכנראה עושה איתו משהו עמוק בתוך כוכי הקבורה העתיקים, ו"שכולם, כל האחרים מחפשים את הדבר הנוצץ – אבל כאשר ימצאו את זה, הם יצטערו מאד, וזה יהיה מאוחר מדי בשבילם".

 

(הדמויות חושדות לרגע שהשריון שקוזאראט שם עליו יד הוא 'הדבר הנוצץ', אבל כשסוחר העבדים משתכנע להראות אותו לחברת הכת השיכורה, היא מנידה בראשה ואומרת שזה לא זה – הדבר הנוצץ אצל הגבירה שלה (היא גם אומרת משהו מוזר על 'הגבירה של הגבירה'), לא זה ולא כאן.

החבורה גוררת איתה את הנערה אפופת שכרון המעמקים, שממשיכה לפטפט שטויות, כשטיליאן מנסה לשאול אותה על היציאה, ומקבלת תשובה שהדלת נסגרה לתמיד.

 

 

החלצות מפתיעה ומעט 'פואטית'

החוברה בוחרת את ההתפצלות המזרחית, שבה אין או כמעט אין ביצי יצורים. יצורי מעמקים מצקצקים בעוינות מתוך גומחאות, כאשר הנערה השיכורה צוחקת בהתלהבות "קלאק-קלאק-קלאק. כולם, כל הסרטנים והדגים הם משרתים של האדון השקוע".

עם זאת – משום-מה, היצורים לא תוקפים הפעם את החבורה (לפחות, כל עוד הדמויות לא יחטטו בגומחאות או ינסו לשרוף ביצים), והדמויות עוברות בלא קרב דרך פתח, שמוביל אותן אל קצה של מסדרון עצום.

הדמויות נמצאות ליד הקצה המזרחי של מסדרון אנ'מירי עתיק מוצף במי אפסיים, שזוגות-זוגות של עמודים תומכות בתקרה הגבוהה שלו, והוא מוביל מערבה, אל תוך החשיכה; הקיר הצפוני נגוע, פה ושם, בכתמים גבשושיים וכמעט פועמים של פטריות.

בצד המזרחי, הקצה של המסדרון הוא קיר ישר, מוצק ומעוטר.

הדמויות בוחנות את מי האפסיים, ומגלות קרע של גלימה פשוטה ושרידים של עקבות – אולי מלפני כמה שבועות (לכל היותר), שמתגלים כעקבות של שתי נשים, אחת נמוכה ואחת גבוהה ונושאת משקל כבד (אולי שריון) בהרבה מהאשה הנמוכה, שנראה ששתיהן רצו 'אל תוך הקיר המזרחי'.

הדמויות בוחנות את הקיר, ומגלות ציור מחוק למחצה של נבל גבוה מוקף במעגל של רונות; ולעומת זאת, לדלת אין שום חור מנעול או פתח או מנגנון שנראה כאילו אפשר להשתמש בו כדי לפתוח אותה. הנערה השיכורה שוב צוחקת ואומרת ש"הדלת סגורה לתמיד" – ושכדאי לדמויות לבוא לגבירה שלה ולהתחנן לחסדו של האדון השקוע; אולי הוא ישאיר אותן בחיים אחרי שכל האחרים – בעיקר הפאר'ליל המטונפים – יקבלו מה שמגיע להם ("אין סיכוי שהאל קרני-בהמה הקטן שלהם יעמוד מול האדון השקוע").

 

גאב (שנזכר במסורת של עמק טולו) חושב על רעיון מוזר; אולי סמל הנבל מרמז על קשר בין הדלת לבין שירה.

גאב וטיליאן מנסים את מזלם ונכשלים מיד; אבל בסופו של דבר, דווקא ליל מצליחה במקום בו האחרים נכשלו; היא ניצבת מול הדלת, מתרכזת ושרה את אחת הבלדות המתוקות (להחליא, אם תשאלו את מל'טריס שממלמלת שאולי הזרועות מהמעמקים הם לא רעיון גרוע כל-כך...), שהיא משקיעה בטון גבוה וצלול.

 

הערת השה"ם: זו לא היתה הדרך שתוכננה לסיום המבוך – שהיה לו חלק נוסף שלם בחלק השני של המסדרון, כולל כמה וכמה קרבות קשים מאד. אבל מאחר וזו אותה דלת מכושפת שהופיעה בהרפתקאה של בירזגראן בזמנו – לא היה מנוס מלתת לדמויות נסיון, כאשר כשלון של ליל בגלגול היה אומר שהיא לא מסוגלת לפתוח את הדלת, והחבורה היתה חייבת למצוא את היציאה האחרת – בצד השני של החלק האחרון של המבוך. למזלן של הדמויות, הגלגול הקשה שהן ביצעו עבור השירה של ליל הצליח...

 

הדלת נוהמת ונפתחת; החבורה מתפרצת קדימה, וגוררת את הנערה מהכת למרות המחאות שלה, שהיא צריכה להיות עם הגבירה שלה במעמקים.

מעבר לדלת, יש קרקע יבשה יותר ומדרגות שעולות למעלה, אל מרתף של בית נטוש, ואל אור היום שמעליו.

הדמויות מהססות לרגע, האם להשתמש במילוט הזה, מה שאומר שהן עוזבות את התעלומה למטה, ואת ההתרחשויות שאולי יקרו בגלל 'הנוצץ' במערות הקבורה והטקס של טאלוריה ושאר חברות הכת שסוגדת ל'אדון השקוע' (טיליאן מבצעת בדיקת ידע, ונזכרת במעורפל שזו אגדה שבאה לא מבקעת קיירן אלא ממחוז טיל'מירלן שקרוב לים – וקשורה לכמה מסיפורי האימה היותר עתיקים שמלחים משם מכירים).

בסופו של דבר, טיליאן וגאב מחליטים שהעובדה שליל נמצאת איתם, מכריעה נגד הרעיון; והקדימות הראשונה היא להביא אותה למקום מבטחים. מאל'טריס, מותשת ועדיין חולה מהגאז, לא מתווכחת הפעם – נראה שהתשוקה שלה לאוצרות מהמעמקים קצת נחלשה, לעת-עתה.

 

חרף החשק העז של טיליאן לנהוג בדרך אחרת, החבורה מחליטה לכבד את העסקה עם קורזאראט, ולתת לקוסם וסוחר העבדים ללכת לדרכו – בתקווה שבלי החבורה והקוף שלו, הוא יהיה מסוכן פחות לעת-עתה.

לפני כן, גאב מתמקח איתו, ובהסכמתה (הלא נלהבת) של טיליאן, הוא קונה ממנו את שריון הלוחות המכושף, בעד לשק מלא פרוות יקרות שגאב אסף מיצורים שונים, ולא מעט מטבעות כסף.

 

הערת השה"ם: זהו שריון לוחות 1+, עם הגנה קריטית, קוצץ נזק 3-, ויכולת להטיל שלוש פעמים ביום (אבל רק פעם אחת בכל קרב) ריפוי מיידי של 30-11 נקודות נזק ממי שעוטה אותו – ללא ספק שיפור לעומת שריון העור המחוזק הלא קסום מטולו שגאב סחב עליו עד עכשיו...

 

וכך, קורזאראט הולך לדרכו עם שק גדול של פרוות וכסף; הדמויות, ביחד עם הנערה השיכורה מהכת, ליל ומאל'טריס (שהובטח לה פרס ברגע שליל תחזור בריאה ושלמה הביתה), נחות מעט מתחת לשמיים מוארים ורוח קרירה, ואז מתחילות לעשות את דרכן משם – אולי לעבר תל זאגליל (העיירה די סמוכה למקום בו הן יצאו) ואולי במטרה לעקוף אותה כדי להגיע לקאר-א-מאר או ליעד אחר.

 

תם ולא נשלם...

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.