זנב לאיילים

 

 

פרק 4: אורח לרגע, רואה כל פגע (חלק א')

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

 

חלק א': פרידה מאחוזת קאר-א-מאר

 

פתיחה: יקיצות ומכתבים

טיליאן מתעוררת בשעה מאוחרת של בוקר, ומגלה כי בזמן שנרדמה (ליד המיטה של מל'סירלי החולה), המשרתים לקחו אותה לחדרה, ומשרתת הורידה מעליה את השריון והחרבות, שתלויים עכשיו על הקיר, לצד מתנה ישנה שאמראנד השיג לה ליום ההולדת לפני שנתיים – מפה מפורטת ויפה של בקעת קיירן וחבלי הארץ שגובלים בה; כרגע, עצם המראה רק מעציב ומרתיח את טיליאן.

טיליאן מתלבשת במהירות, אוכלת בחפזון ארוחת בוקר שהונחה על השולחן ובינתיים התקררה, וחושבת לנסות להגיע במהירות לבדוק את סבתא שלה ואת מל'סירלי, אבל במקום זאת מתבשרת שאביה רוצה לדבר איתה. 

אמלארג מודה לביתו בכנות על הגבורה שלה ושל החברים שלה בליל אתמול – אלמלא הם גילו את השאז-ראזגול (שמם של הפור'ראטי בשפת הפארליל) מתחת לאחוזה והדפו אותם, כל המשפחה וכל יתר אנשי קאר-א-מאר היו נספים אתמול בלילה. כעת, סבתה של טיליאן מתאוששת, אבל עדיין שקועה בשינה; ומל'סירלי חולה וקודחת, הכרתה באה והולכת, אבל נראה שמצבה יציב והיא תשרוד. 

החדשות הפחות טובות שטיליאן מקבלת, הן שאחיה אמראנד נעלם במהלך הלילה; הוא לקח את התיק ואת החרבות שלו, והשאיר אחריו מכתב לטיליאן. טיליאן רותחת, והפעם לא נמנעת מלספר לאביה חלק גדול מהמידע שקיבלה על מעשיו החשודים של אמראנד ועל כך שהוא עובד בשביל הרוכבים הכחולים. אמלארג רותח מזעם, עד כמה שהוא משתדל להראות מאופק. 

אחיה של טיליאן השאיר עבורה מכתב במעטפה, ואמלארג מוסר אותו לידיה; טיליאן רותחת ובתחילה רק דוחפת את המעטפה לכיסה, בלי לפתוח אותה– דבר שהיא תעשה בשלב מאוחר יותר. כאשר המעטפה נפתחת, מתגלה שאמראנד כתב מאד בחפזון, ופה ושם הנייר מוכתם – אולי עדות לדמעות. 

במכתב, אמראנד מכחיש בכל תוקף שפגע בסבתם או עזר לפגוע בה (הגם שהוא מכנה אותה 'אישה עם רעיונות עבשים שזמנה עבר'); הוא מודה שהביא את אחד הקצינים של הפרשים הכחולים בדרך סתרים לפגוש את הסבתא בשעה מאוחרת ("כדי שכל רכלני האחוזה לא יראו ויפטפטו'), ואותו פרש ניהל עם הסבתא שיחה 'מתורבתת ואדיבה' בה הציע לה הצעה, ונענה שהיא תשקול את זה. 

אמראנד שב ומזכיר לטיליאן שהוא זה שלימד אותה להלחם בחרבות, וש"לפני שהפייטנית סכסכה ביניהם' הם היו קרובים מאד, אבל "שום דבר מזה כבר לא חשוב". הוא מצהיר שכמו שטיליאן הלכה להרפתקאה וחזרה מלאה באוצר וסיפורי תהילה, ככה גם הוא הולך עכשיו – ואו שיחזור עטור בעוד יותר אוצרות ותהילה, או שלא ישוב בכלל; הוא גם אומר שהוא יפסיק להשתמש בשם הפארילי המגוחך ("אמראנד בנו של אמלארג"), ושהוא ייצור עבורו שם חדש ומפואר.

 

חרף רצונה של טיליאן, אביה עומד על כך שהיא תרד ללא דיחוי לחדר התפירה, שם אמה מחכה לה עם השמלות שהיא חייבת למדוד עבור הארוחה על שולחן הלורד בערב. טיליאן נאלצת להסתפק בלשלוח את אחותה הקטנה אלת'יר לברר מה מצבה של הסבתא.

 

 

אזהרותיה של מל'סירלי

בינתיים, גאב יושב בחדרה של מל'סירלי; הפייטנית קודחת, ההכרה שלה חוזרת ומתעמעת לסירוגין.

כאשר היא בהכרה צלולה מספיק (ולא רק ממלמלת דברים בשפת-אמה, כולל פניה לילדה שאינה נוכחת בחדר), היא שבה וחוזרת על כך שהיא חייבת להסתלק. הישות הנוראה – דאנג'ון נאאמוש או איך שלא תקרא – ראתה אותה להרף-רגע אתמול בלילה, כאשר היא שרפה את העין האפלה; ואם לא גילתה כבר היכן היא נמצאת, היא תגלה בקרוב; מל'סירלי טוענת שהישות הזו מתאווה מאד ליהלום האפור שנשלף מהקבר של אביה של מל'סירלי בגנארת'ה, ותעשה הכל בכדי להשיג אותו.

לרגע, היא תוהה האם אותה ישות או המשרתים שלה היו אלו שהרגו את כל הקלאן שהתגורר בנקיק ההוא והקימו אותם כמתים מהלכים – אבל אם כן, מדוע היא לא פשוט נטלה את האבן מהקבר? כך או כך, מלסירלי אומרת שהיא לא מוכנה להסתכן בכך שיקרה לטיליאן ו"לאחותה הקטנה והמטופשת" אותו דבר שקרה לתושבי גנארת'ה; המילים גורמות לאלת'יר, שהתחבאה בקרן זווית וצוטטה לשיחה, למחות

"הי! אני כאן ואני לא מטופשת!" 

"ששוב מצוטטת לשיחות של אחרים במקום להיות במיטה" מעירה מל'סירלי.

"אני אמות משעמום במיטה! ובכלל, מי בדיוק יוכל לבדוק אם הקטורות כאן בסדר? פורלאג?"

אלת'יר, הזרוע שלה עדיין חבושה, עושה פרצווף והולכת לבדוק את הקטורות בארשת של עלבון, כשהיא מוסיפה:

"בדיוק בגלל זה אני צריכה ללמוד קסמים ומהר. אם הייתי קוסמת חזקה עכשיו, הייתי מלמדת את הדאנג'ון הזו איפה לתקוע את הנאאמוש שלה-"

 

מל'סירלי לא מתרשמת במיוחד מהאזהרה של גאב על הרוכבים הכחולים שמחפשים אותה; היא מתייחסת אליהם כאל בריונים, בוזזים ואנסים, לא מתוכמים מספיק כדי להבין בקללות אפלות; כך או כך, היא עצמה צריכה לעזוב במהירות – גם אם טיליאן לא תבין את זה – אולי לעיר המחוז; היא שבה וחוזרת על ההשערה שלה, שידידתה-יריבתה הותיקה אור'סיליין הסתבכה בצרה 'מעל מידת מגפיה הצנועים מאד'.

גאב מנסה, ומצליח לשכנע את מל'סירלי להמתין עד שתתחזק, והוא יחזור מהליוי של טיליאן לארוחה אצל הלורד – הוא ממילא יעבור בעיר המחוז או סמוך לה בדרכו חזרה לטולו, ברגע שיתאחד מחדש עם ראל.

 

הכרתה של מל'סירלי שבה ומתעמעמת, והיא שוקעת מחדש לשינה טרופה.

 

 

מכתב לגאב

לאחר זמן קצר, מופיע שליח עם מכתב מאחוזת מרום-מערב (אחוזתו של לורד מל'היר היהיר), שמיועד למרבה הפליאה לגאב, ולא לליל (שהיתה ארוסתו של מל'היר עד המלכודת המבזה שנפלה אליה והביאה לביטול האירוסין).

המכתב מכיל חדשות מפחידות: באותו לילה בו הותקפה קאר-א-מאר, חבורה גדולה של פור'ראטי תקפה את אחוזתו של אנ'וורין המנוח, ושרפה אותה עד היסוד. אלמלא קונסארין חשה בסכנה (כנראה בחושי הסיירת שנשארו מימי נעוריה), אספה את ראל ואת המשרתים והבריחה את כולם לגבעות דרך מעבר צדדי, כולם היו נלכדים ונרצחים עד האחרון (ראל מתארת שהיתה משרתת אחת שסירבה לעזוב כי 'היא זקנה וחלשה מדי', ולאחר זמן לא ארוך כולם שמעו את הצרחות שלה). 

חלק מהפור'ראטי נשארו לבזוז את האחוזה, אבל אחרים רדפו אחריהם וכיתרו אותם מכמה כיוונים; התנהל קרב שבו קונסארין (וראל, במעט הידע שלה בלוחמה) עשו ככל יכולתם ביחד עם אלו מהמשרתים שידעו להחזיק נשק – אבל הפור'ראטי היו רבים וחזקים מדי; חמישה אנשים טובים נהרגו; קונסארין עצמה נפצעה פצעים קשים, לאחר שנאלצה לעבור מירי קשת לחרב שלה, ומהסיפא למכתב מסתבר שגם ראל נפצעה פצעים קלים מאנקול של פור'ראטי שתפס את רגלה וגרר אותה על הקרקע. 

למעשה, כל אנשי אחוזת אנ'וורין היו נהרגים, אלמלא הם קיבלו תגבורת לא צפויה – פלדינית אורגת ערפל 'כמו מהסיפורים הישנים' שהופיעה מהחשיכה, וקסמי האור שלה שרפו פור'ראטי 'כמו מאכולת של קש'.

 

גאב מגלה כאן, למעשה, שהרעיון שלו לשלוח את הפלדינית הירוליר לעבור באחוזת אנ'וורין בדרכה להמשך ההרפתקאות שלה, הצילה את חייה של ארוסתו ראל, של קונסארין, ושל רבים מהמשרתים שלה. 

 

כך או כך, הפלדינית ההיא אספה את הניצולים וליוותה אותם דרומה; הפור'ראטי שבו והתארגנו למרדף, אבל כאשר הניצולים התקרבו לאחוזת מרום-מערב, לורד מל'היר והאנשים שלו שמעו את הרעשים, ובאו לעזרת הנמלטים בחרבות שלופות. 'משום-מה', הפלדינית לא חיכתה לתודות, ונעלמה במהירות אל תוך הלילה – כנראה רגע קצר לפני שמל'היר ואנשיו הופיעו.

כעת, ראל וקונסארין אורחות באחוזת מרום-מערב, שם אנשיו של מל'היר מטפלים בפציעות שלהן; היא כותבת שהיא בסדר, למרות הכאבים ברגל, ומסוגלת ללכת – ואם תאלץ גם לשלוף חרב. ראל מציינת, כאילו בדרך-אגב, שבאחוזת מל'היר יש הרבה יותר נושאי נשק מאשר היא ציפתה למצוא שם, ומשרבטת לצד האותיות משהו שנראה כמו כתם דיו – אבל בגלגול אבחנה מדויק, גאב מגלה שזה למעשה שרטוט קטן של נחש מכונף. 

ראל מסיימת את מכתבה ב:

 

יקירי,

אוהבת אותך ומתגעגעת אליך; מתפללת לרגע שבו אוכל לרכב אל קאר-א-מאר, אחרי שדודה קונסארין תרגיש טוב יותר. מסור את חיבתי וברכתי, בשם ההשתקפויות הנעלות, לגבירה טיליאן ולפייטנית מלסירלי. 

נ.ב: אל תסעו בלילות! הדרך המערבית ולא רק היא עודן בלתי בטוחות. רבים מהלא-אנשים עדיין חיים, ואיני בטוחה שהם חזרו כולם לחורים האפלים שהם יצאו מהם; ואני חוששת שיש עוד איתנים של מזג האוויר שאינם קשורים דווקא בהם, מספיק בכדי להוריד סערה גדולה של תחילת האביב"

 

גאב נסער ומבולבל מהחדשות; כולו הקלה על כך שראל בחיים ופחות או יותר בסדר, לצד הבנה של הסכנה האיומה ושל מה שכמעט קרה. הוא מנסה להתיישב ליד השולחן כדי לכתוב מכתב תשובה, אבל כשרונו בכתב והרהיטות שלו קטנים בהרבה משל ארוסתו, מה שגורם לו להסמיק ממבוכה, להתקשות בניסוח, למחוק ולכתוב – מה שגורם לאלת'יר (שמשושעשת למדי מהסיפור), ולאחר מכן גם לטיליאן, לנסות לעזור לו בכתיבה. 

 

 

הסצנה בחדר התפירה

לאחר אותם מאורעות, טיליאן מתייצבת סוף-סוף בחדר התפירה, שם אמה טיל'גרין מתהלכת כמו 'גנרל שמחכה לחיילת רשלן' – גם היא מברכת אותה על גבורתה ועל הצלת האחוזה, גם אם בדרך קרירה ורשמית בהרבה מזו של אמלארג, אבל מיד מציינת שאין בכך תירוץ לא למלא את יתרת חובותיה – וחובותיה של גבירה יכולים להיות לא רק בשדה הקרב, אלא גם בכל הנוגע להתייצבות הולמת אצל מושל המחוז.

ליל – אחותה היפיפיה של טיליאן שגם היא מוזמנת לארוחה אצל הלורד - נמצאת גם היא בחדר, לצד תופרת מבולבלת ונבוכה; מסתבר שליל וטיל'גרין כבר הספיקו לריב – כפי שיתגלה עד מהרה, בגלל התעקשותה של ליל ללכת ללורד ראמזיג עם שמלה שהיא אמנם יפה והולמת, אבל שחורה משחור; מה שמקנה לה מראה אפלולי – כאילו היא לבושה בבגדי אבל (ליל אכן מודה שהיא מתאבלת על אירוסיה, ולא תפסיק עד שהם יוחזרו). 

מתחילה סצנה משעשעת למדי, שבה טיליאן נדרשת למדוד ואז לבחור בין שתי שמלות (את האחרות אין זמן להתאים למידות שלה), אחת שמלת האירוסין הפארילית שלבשה קורזאן כאשר התארסה לאחיה הגדול של טיליאן, פורלאג – בגוון תפוח (משהו בין ורוד לאדום), ועם שלל סרטים שנראים בובתיים ומטופשים למדי בעיני טיליאן (שלא לדבר על נקודת מבט אנ'מירית); האחרת, שמלה כחולה ישנה מאד עם מעט רקמה אפורה-כסופה, שבא 'מהארגז של סבתא', ולא ברור של מי היתה – וליל אומרת בלגלוג שהיא היתה מאד אופנתית – מתישהו לפני ההתנפצות.

לאחר ויכוח, טיליאן מכריעה שעדיף לא ללבוש כחול באורח שיכול להראות התרסה בעיני לורד ראמזיג, והיא תיקח את 'שמלת התפוח', בתנאי שיורידו מעליה את הסרטים המטופשים. טיליאן הוגה תוכנית להראות ילדותית ולא מרשימה, כך שאולי תוכל להנצל מהחשש לחיזור לא רצוי מצד הלורד או היועץ שלו, ולכן מבקשת שיאספו את שערה בשתי צמות ילדותיות למראה. 

 

את הדיון משסע קול נשי תקיף, שטיליאן לא שמעה מאז חזרתה, שבא מהדלת:

"נו באמת? פחות משבוע אני נעדרת מכאן, טילארניס תשמור, וכבר אני תופסת אותכן ב... זה?!"

הסבתא בכבודה ובעצמה נמצאת שם, רזה וחלשה יותר מכפי שטיליאן זוכרת אותה ונשענת על מקל, אבל קולה עדיין מהדהד ומצווה.

אלת'יר עומדת מאחוריה, ידיה משולבות בחיוך מלא עליונות מרוצה מאד מעצמה ("הא!")

טיליאן לא שולטת בעצמה, ומטילה את עצמה בחיבוק על הסבתא שלה, כמעט ומפילה אותה לאחור, כשהיא מכריזה עד כמה היא שמחה לראות אותה בחיים, מה שכמעט גורם לסבתא הנוקשה לחייך בחמימות.

"טיל'גרין יקירה" הסבתא פולטת לבסוף, כאשר היא מצליחה להתייצב ולהוריד מעליה את טיליאן. 

"העובדה שההיסטוריה חמדה לה לצון והושיבה חזרזיר על הכס של תל-זאגליל, אין פירושה שאנו חייבות להלביש את הילדה כמו תפוח בשל שהביאו במיוחד כדי להכניס לו אל תוך הפה"

טיל'גרין אומנם נראית שמחה על כך שאמה חזרה לאיתנה, אבל עד מהרה הן שוקעות בויכוח מר על הנשף ועל תפקידה של טיליאן בו – הסבתא מייעצת, או מביעה את רצונה שטיליאן לא תלבש שום שמלה, אלא תגיע אל הלורד כשהיא עוטה את השריון והחרבות שלה, כמו שעלמה במעמדה שביצעה מעללים כמו שלה, וכזו שאינה מתביישת במורשת שלה, ראוי שתופיע.

 

לאחר ודין ודברים, ולמרות שדווקא גאב (שירד לחדר התפירה לאחר מאבק עם המכתב שלו, בנסיון למצוא את טיליאן) חושב שהסבתא צודקת, טיליאן מחליטה שלא לקבל את העצה – השריון והחרבות יבואו איתה ויהיו זמינים אם ידרש, אבל היא לא רוצה להתגרות או לשבור את ההופעה הילדותית שהיא מתכננת, ולכן תלבש בכל-זאת את שמלת התפוח.

 

לאחר שהדיון מסתיים, ומשרתים דופקים על הדלת ואומרים שהעגלה מוכנה והאדון מחכה (גם הוא מאד לא רוצה שלא להספיק להגיע לתל זאגליל לפני שיתחיל להחשיך), טיליאן מתעקשת בכל-זאת לתפוס שיחה מהירה עם סבתא שלה, בדרכה לראות או להפרד ממל'סירלי, שעדיין ישנה והכרתה לא חזרה שוב.

טיליאן מנסה להקשות על סבתא שלה בשאלות, וגם לא חוסכת ממנה את הבשורה המרה, שידידתה הותיקה מתל-זאגליל נהרגה והוחפה בידי שד צל משנה צורה – בשורה שאכן מצערת את אלטירניל, אבל היא נושאת את זה באיפוק אנ'מירי טיפוסי. 

לגופן של שאלות, טיליאן לא מצליחה להוציא מסבתה מידע חדש או הודאה בכל מיני תוכניות של הסבתא עצמה שהסתבכו ומשכו את האפלה אל קאר-א-מאר; הסבתא מאשרת במידה רבה את הדברים של אמראנד, שהרוכב הכחול אכן היא מנומס, הציע לה הצעה – הוא וחבריו עומדים לחפור – עמוק מאד - באיזה מכרה מפוקפק, כדי לשלות משם סודות או אוצרות מימי אחיות הפרפר הבוער, והפרש אמר שהם זקוקים לכוהנת. הסבתא סירבה – היא מבוגרת מדי לשטויות כאלו – הרוכב התעקש שהיא תשקול מחדש, והיא הבטיחה לעשות זאת. היא מכחישה כל תוכניות או מזימות מצידה (אבל יש לה טרוניות רבות על הצד הפארילי של המשפחה ועל המטיף שהם הביאו). 

הדבר היחיד שטיליאן מצליחה להוציא, זה אמירה מעורפלת של הסבתא שמה שהדברים לא יהיו, הם החלו או קשורים למקום בו היא שהתה לפני שבאה לגור עם בתה ועם משפחת 'החתן שטילגרין שלי התעקשה לבחור לעצמה' – האיזור ההררי של קור-אומת'ל וחצרות הגרניט. קרו שם דברים מוזרים, שחלקן מערבים גם את הכוהנות האפורות ("גם כן חבורה, יודעות בעיקר לשקוע בספרים במקום להניח רגל מוצקה על הקרקע, אין פלא שכיום חצי מהן מאמינות בהבלים על דם קופי גאבוטו!"). 

 

לאחר כל זאת, ולאחר שהסבתא מקבלת על עצמה לטפל במל'סירלי ואם יזדמן גם לשוחח איתה (ואלת'יר מבטיחה לעזור לה, וגם לכתוב מכתב לגברת החכמה שהיא היתה אמורה ללמוד אצלה קסמים), טיליאן מצטרפת לגאב, והשניים יוצאים לחצר, שם מחכים להם האדון אמלארג והעגלה רתומת הפרדות שמיועדת לקחת אותם לתל זאגליל. הסבתא אמרה פה גם שהיא תשמח להביט באבן האפורה של מל'סירלי, דבר שמלחיץ את טיליאן במעט.

 

 

חלק שני: אל אחוזתו של לורד ראמזיג

 

גאב וטיליאן מצטרפים לאמלארג, ליל (שלבושה כבר בשמלה השחורה, שביחד עם שערה הכהה ועורה החיוור מאד, מקנים לה מראה "גותי" מאד) ואחד ממשרתי קאר-א-מאר, וכל החבורה עולה לעגלה.

לאחר מסע נטול ארועים של שלוש שעות בערך, וכאשר השמש שוקעת והאפלולית מתחילה לרדת בהדרגה על הדרכים, העגלה נכנסת לתל זאגליל ועוברת באיטיות את הכיכר המרכזית, בדרכה אל הדרך שמעפילה אל שערי האחוזה שנישאת מצפון לכיכר. הכיכר הראשית נראית ריקה בהרבה ועגומה, עם מעט מאד זכר לחגיגות שנערכו שם אתמול; לעומת זאת, בשולי הכיכר וליד החומות נוספו אוהלים רבים, מלאים באנשים מבוהלים שנמלטו לכאן מהחוות הקטנות והלא מוגנות שמדרום וממערב לתל זאגליל. אנשים מיואשים מביטים בעגלה העוברת בעיניים חלולות, מה שגורם לאמלארג להעיר משהו כמו "אפשר למצוא יותר שמחה בבית קברות".

פה ושם, הדמויות שומעות חלקי שיחות; אנשים מפוחדים מספרים על הצחנה העזה שבאה עם החשיכה ועל רגעי האימה של מפגש בפור'ראטי, גם אם מרחוק, על האנקולים השורקים ועל הצרחות של אנשים שנלכדו ונגררו אל סופם המזווע. 

החצר של פונדק 'ברכת האייל' ריקה, ועל המוט המקורנן לצד עמוד המבוקשים תלויים סרטים שחורים של אבל.

 

העגלה מתחילה להעפיל במעלה הדרך הצפונית שעולה אל האחוזה, ונתקלת בשלושה רוכבים כחולים, ביניהם אותו ברנש אכזרי עם שיער אפור שעיכב את גאב וטיליאן בדרך לתל זאגליל ביום הקודם.

טיליאן מנסה להסתתר כדי לא להראות; הפרש בוחן את העגלה ומציין בלעג עד כמה הוא לא מופתע מכך שהפייטנית המורדת לא העזה להגיע לענות על ההאשמות בפני הלורד. אמלארג מצמטרר מעצם המבט של הרוכב הכחול, ותוהה מה גרם לדעתו של הלורד להתבלע עליו ולשכור שכירי חרב כאלו, ומהיכן יש לו כסף לכך (קאר א-מאר היתה יכולה בקושי לשכור סוס משובח אחד כמו אלו שהפרשים רוכבים עליהם). 

עם זאת, אמלארג מתעקש לנהוג באומץ ולהדוף את השאלות הגסות של הרוכב (שפונה אליו בחוצפה מתגרה כ"איש קטן"), תוך שהוא מזכיר את העובדה שהוא בעל אדמות ושאר-בשר של הלורד.

הפרש אפור השיער מגחך, ואומר שלמזלו של אמלארג ובני-משפחתו, זה לא הוא מחליט בעניין אלא הסרן שלהם, אבל מהדרך בה הוא מלקק את שפתיו ומלטף את חרבו, ניכר שהוא מצפה לרגע בו 'הסבלנות של הסרן תגמר' – והוא "בטח יקפוץ אליו אחרי המשמרת כדי לשמוע חדשות".

 

 

השפלתו של מפקד המשמר

לאחר מכן, העגלה מגיעה לשערי האחוזה; מישהו צועק את שמו של אמלארג, ושערי העץ הגדולים נפתחים. העגלה מגיעה לחצר הקדמית של אחוזת ראמזיג, שנראית כמו גרסה גדולה יותר של קאר-א-מאר, מבורדקת ומלאה פעילות מסוגים שונים.

ממש בשער של האחוזה, הדמויות נקלעות לתוך סצנה בה המטיף הפארילי הגדול אמזאג בן אגלאב, שנמצא כעת בדרכו מהלורד החוצה, משפיל את מפקד המשמר של ראמזיג – אנ'מירי שנקרא בפי כל בשם הקיצור שלו "טיר" – כנראה (לפי ליל) שאר-בשר או בן-דוד מדרגה שניה של לורד מל'היר, שמסוכסך עם מל'היר ואינו רצוי כבר שנים באחוזת מרום מערב. 

טיר, ברנש מרשים מאד בשריון נוצץ, דווקא מנסה בכל כוחו להפיס את דעתו של כוהן הפאר'ליל הקנאי, כשהוא מתנצל שוב ושוב על החטאים של אבותיו האנ'מירים, הכובשים והמדכאים. המטיף לא מסתפק בכך, ודורש מטיר "להוכיח במילים, לא במעשים" שהוא אינו נושא את השחצנות האנ'מירית – מה שמביא את מפקד המשמר לכרוע ברך בפניו כשהוא ממלמל התנצלויות; הוא נדרש לפרוס את הגלימה שלו על הקרקע לפני שערי האחוזה, כדי שהמטיף יעבור עליה ברגליו היחפות.

גם לאחר מכן, כאשר טיר ידבר עם החבורה ויקדם את בואם, הוא מסרב להתמרמר או לדבר סרה במטיף, ואומר ש"גם אם זה נראה קשה או לא הוגן, אין לי זכות לשפוט את המדוכאים שאבותי עוולו בהם".

 

למעשה, זו הפעם הראשונה שטיליאן רואה פנים אל פנים את המטיף רב העוצמה שהחליף את האח המלומד זארדור, ורואה כמה הוא שונה מקודמו. אמגאז בן אגלאב מהלך כשחלק גופו העליון כמעט עירום, מלבד אדרת שעירה על הגב, רצועה ומסכה מקורננת אדירה (להבדיל מזארדור, שאהב מאד בגדים מגונדרים); הוא גם מדיף ריח גוף עז ובלתי רחוץ (זלזול מוחלט במנהגים שנראים לו זרים לאדמה ולטבע שברא האב הגדול), וחלקים מגופו החשוף צבועים בצבעים מוזרים.

 

אמלארג נראה נבוך, וכמי שהיה מעדיף לא להיות מעורב (ובוודאי לא להסגיר את העובדה שהוא אינו מחבב את הריח העז שנודף מהמטיף); הוא מברך בנימוס רב את המטיף, כאשר הלה פונה אליו – אלא שהמטיף לא מסתפק בכך, וגוער באמלארג על כך שלא חינך את בנותיו להיות צנועות ואדוקות. 

המטיף אמנם אינו מקל ראש בשמועות ששמע על כך שאחת מבנותיו של אמלארג לחמה בעוז בפור'ראטי (אגב כך הוא מגלה, שהוא ואנשיו נתקלו בפור'ראטי בתוך הבקע, הרגו כמה וכמה מהם, אבל איבדו אגב כך שני עופרים אדוקים צעירים ואדוקים), אבל שום דבר לא מצדיק התעלמות מצו רצונו של האבא הדגול – בוודאי אם אמלארג רוצה שהברכה תשרור בביתו (איום מרומז).

המצב נעשה גרוע יותר כאשר ליל – שמלאה גועל מהדרך בה המטיף השפיל את מפקד המשמר האנ'מירי, מפגינה יהירות בל-תאמן, וגומלת למטיף בהשפלה מוחצת: במקום להשפיל ראשה בפניו ולמלמל ברכה צנועה, היא נעמדת מולו למלוא קומתה – ובמחווה שיאה לכוהנת אנ'מירית, מושיטה לו את ידה עם הטבעת שלה, כאילו היא מסמנת לו לנשק אותה, כפי שנהגו אנשים שנופלים במעמדם מהכוהנות לעשות.

המטיף נמלא בזעם, והוא לא רחוק מלקלל את ביתו של אמלארג; ורק התחתנונים והתירוצים של האחרון ושל טיליאן מצליחים למנוע אסון; טיליאן רותחת על ההתנהגות הילדותית והמסוכנת של ליל, אבל זו רק מנידה ראשה בשחצנות שלא היתה מביישת את הסבתא של שתיהן, ומסרבת להתנצל או להתחרט.

 

המטיף יוצא אל החצר, כשהוא דורך פעם אחרונה על הגלימה של מפקד המשמר, והחבורה עולה במרדרגות, לעבר היכל האורחים של הלורד ראמזיג.

 

 

חלק שלישי: סעודה על שולחנו של לורד ראמזיג

 

 

הלורד ואורחיו

היכל הסעודות של לורד ראמזיג הוא חדר מוארך, מואר על-ידי נברשות עומדות משובצות אבנים טובות פשוטות, עם שולחן מאורך מכוסה במפה מקטיפה מית'ווארית (או לפחות משהו שנחזה לה). חרף הנסיונות לשוות להכל פאר, המציאות מציצה פה ושם – מאריחים ישנים ועד העובדה שלא כל הכלים הם כלי כסף, ונאלצים להשמש גם בכלי נחושת ואפילו כלי עץ מגולף מצופה בלכה.

לורד ראמזיג הוא בן כ-35, עם פנים עגולות ושיער אדום שופע עם פיאות מטופחות ועיניים חומות ירוקות, בפרצוף חלק שהיה יכול לייצג יופי פארלילי קלאסי (עם רמז מעודן למעט דם אנ'מירי שהשתרג בתווי הפנים), אלמלא הצורה הרפויה שלו, והארשת החמוצה (אולי זה המקור לכינוי הלעג שהמציאה הגנבת ראנ'סיל על 'קישוא חמוץ עם פאה', שזיכה אותה ב'קידום' על עמוד המבוקשים בכיכר העיירה). לזה מתווסף המנהג שלו לנאום בקול איטי ומעט מתבכיין על כל הקשיים שלו, העוולות שעשו לו, וכפיות הטובה שנתיניו – כולל בעלי האדמות שלו, נוהגים בו.

יועצו האישי של הלורד, האדון סאזראט, מבוגר ממנו בכ-20 שנה, והוא בעל מראה מאשים שכולל שיער כסוף וקומה גבוהה; ניכר בו, שיש בו "דם מכאן ומכאן", כמו בטיליאן עצמה. 

האדם השלישי ליד השולחן הוא מפקדם של הרוכבים הכחולים, הסרן גאל'ראדין; לוחם מרשים עם זקן מטופח ושיער בצבע קינמון ועיניים אפורות-כחולות בהירות; אולם למרות הגינונים שלו, הוא לא חסר את אותו מבט קר אכזרי שאפיין את כל הרוכבים הכחולים שטיליאן וגאב פגשו עד עכשיו.

הלורד מקדם את אמלארג ובנותיו ברפיון; סאזראט, שלא מבזבז זמן ותוקע בליל מבט חמדני – התחלה לערב שלם בה ינסה להחמיא לה באורח מביך ולעגוב עליה ככל שהמצב מאפשר, אומר ללורד שאמלארג הביא "את שני האוצרות היפים ביותר שיש בביתו, כבוד גדול לקבל אותכן, כבוד גדול-"

הלורד מגחך ש"זה טיבו של חג השער הנוצץ, האנשים שלי מציגים בפני את הטוב ביותר. בעיקר כאשר כולנו משפחה-" (הוא מתייחס לכך שהוא ואמלארג שארי בשר רחוקים, מה שלא הפריע לו להתעלם מאמלארג במשך שנים...) "ובקרוב" הוא קורץ "אולי נהיה עוד יותר משפחה".

סאזראט, כל מבטו בולע את לילה, מחייך כמו קרפד שבלע זבוב דשן במיוחד.

"אכן עונג, עונג מרומם".

 

כאשר הלורד מציג בפני האורחים את הסרן גאל'ראדין, הוא משבח אותו כלוחם מהולל, אבל חוזר שוב ושוב על הקיר "מי ששילם לי אלפיים וחמש-מאות באן, לא פחות, בעבור רשיונות כריה".

הסרן מחייך חיוך קר; בניגוד לסאזראט, הוא בקושי מזכה את ליל במבט, ועיניו נעוצות בטיליאן, בלי להתרשם מהחזות הילדותית והנסיונות שלה, ליד השולחן, להעמיד פני נערה קטנה ומצחקקת. הוא אומר באיום מרומז, שהוא שמע על האורחים רבות, והוא מעריץ גדול של יופי, גם אם לעיתים רחוקות, הוא נאלץ בצער רב גם לנפץ אותו- והוא מביע אכזבה מנומסת מכאורה מכך שהפייטנית לא הגיעה לענות להאשמות נגדה.

 

ראמזיג לא ממהר להגיע לעניין הפייטנית, ועומד על כך שהדברים יעשו אחרי שיגיע הבשר, כאשר 'כולם יהיו שבעים ומיושבים בדעתם'. 

אל השולחן מוגשות מנות ראשונות, מפרוסות גבינה משובחת, בשרים מעושנים, רפרפת מדגי נהר, ועוד, כאשר ראמזיג לא מפסיק לנאום בקולו המעט בכייני, על כל הצרות שפקדו אותו (ואת קופתו המסכנה) לאחרונה, מהזבובים של זאגרול, ועד בעלי אדמות שלא מכירים לו תודה על חסדו ומתמקחים איתו על המיסים.

"מזעיפים פנים על בקשה צנועה לתוספת מס קרקע, על כל ההגנה והטוב שאני משפיע עליהם, ועל השתתפות נדיבה בהוצאות של הנשף שאני מתכנן, ויביא כבוד לכל המחוז, איני מדבר בכלל! שמע לי, הדודן אמלארג. לעולם אל תהיה מושל. לעולם!"

 

מל'היר מאחוזת מרום-מערב, לפי הלורד, הוא המעייף והמרגיז מכולם; הוא הוזמן לכאן לארוחה ולמתן דין וחשבון, אבל אפילו לא טרח להשיב.

ליל מעלה חיוך יהיר ונבזי על פניה, אבל עד מהרה שוב צריכה להדוף את סאזראט, שדוחף את עצמו לכיוונה ומציע לה 'באדיבות' למזוג לה יין, תוך עוד מחמאות מוגזמות על יופיה ("כמו בוקר אביב צונן, שעדיין מתרפק על צינת החורף'), באורח שבסופו של דבר גורם לאמלארג להקדיר את פניו ולהעיר ליועץ שהוא שוכח את עצמו. 

 

טיליאן מצליחה להכניס לליל מרפק מדויק, בדיוק ברגע בו ליל התכוונה לומר יותר מזה, והיא תוהה בלחש ארסי, האם האחות היחידה שלה שניחנה בקצת שכל היא אלת'יר. 

 

במהלך השיחה מתברר, שלורד ראמזיג כבר שמע על כך שאחוזת אנ'וורין נשרפה, ומבחינתו זו הזדמנות מתאימה והצדקה להחרים את הקרקע מהגבירה קונסארין – שהוכיחה שהיא לא מסוגנת להגן על האדמה הזו, שנמצאת קרוב מדי לעיירה שלי, ולמכור את המקום למישהו ראוי יותר, שיוכל להגן עליו וגם לשלם את מיסי הקרקע במקום לילל. 

 

הלורד מברך מאד בקצרה את גאב; הוא שמע כמובן על עמק טולו, והוא אומר לגאב בקריצה שהוא "שמע שהם התחילו לסחור בביצי דרקונים או משהו כזה", ושואל אם אפשר לארגן גם לו אחת כזו – כמובן בהנחה גדולה "בין ידידים". סאזראט מפקפק בכך, ואומר שכנראה מדובר בביצים של לטאה טורפת מהצפון – אולם כך או כך, גאב תוהה אם הדבר מרמז שהפעילות של כל מיני מבריחים וסחורות מוברחות מטולו רחבה עוד יותר ממה ששיער נוכח ההתקלות בביצה אצל לורד טולביס ובשלושת המבריחים האכזריים בתל זאגליל.

 

 

מל'סירלי נשפטת שלא בפניה

בסופו של דבר, לאחר שמוגשת המנה העיקרית: טלה ממולא בתערובת ירק וגרגירים ומתובל בחמאה (הלורד די מרוצה ממנה כדי 'לציין את הטלה לשבח על שמילא את יעודו על הצד הטוב, ושירת כהלכה את אדוניו'), הלורד מגיע סוף-סוף לעניין הפייטנית מל'סירלי.

טיליאן עושה מאמצים כבירים לשכנע את הלורד לדחות את הדיון בעניין מל'סירלי עד שהפייטנית תחלים, אבל הלורד מסרב, וניכר שהוא רוצה 'לנפנף' את העניין הזה (שדי משעמם אותו) כדי להגיע לעניינים אחרים, כאשר הוא לא אדיש לאיום המרומז שהסרן שולח בשם אנשיו (הוא אינו יודע כמה זמן יוכל להמשיך ולרסן אותם, אם ה"צדק" לא יעשה), ומזכיר שוב שהסרן הוא ידיד יקר, ששילם לא פחות מאלפיים וחמש-מאות באן בתור תשלום ראשון - לכן, הלורד מתעקש לדון בעניין בלי דיחוי, ומבקש מטיליאן לטעון בשם הפייטנית ש"לא טרחה להגיע".

אמלארג מסייע לטיליאן, וטוען שהפייטנית נפצעה כאשר הגנה על ביתו מהשאז-ראזגול, ושכבודו אינו מאפשר לו להסגירה.

הלורד, משועמם בעליל, שומע את כל הצדדים ולמרות שהוא אומר שכאשר הוא קורא לאדם להתייצב בפניו 'מחלה אינה תירוץ', הוא לא ממהר לקבל את כל הדרישות של הרוכבים הכחולים; ובסופו של דבר הוא פוסק שהוא לא יעניש על אדמתו משהו שמקורו 'במלחמה של זרים בארץ רחוקה', והוא לא יכפה על אמלארג להסגיר את הפייטנית. מנגד, הוא גוזר שכאשר הפייטנית תחלים ותעמוד על רגליה, עליה לעזוב את המחוז שלו ולא לחזור אליו לעולם - כאשר הוא דורש מהסרן התחייבות של כבוד, שאנשיו לא ירדפו את הפייטנית ולא יפריעו לה לעזוב בשלום. הסרן מקדיר פניו, אבל מסכים לתת התחייבות - אנשיו יתנו לפייטנית שבעה ימים, ולא ינסו לפגוע בה באדמותיו של לורד ראמזיג.

הלורד 'מטיף לטיליאן מחוכמתו' ואומר לה ש"זה מובן, בוודאי בגילך, להיקשר ברגש עז למשרתת אחת. אבל חלק מהחוכמה של מושל, זה לדעת מתי לשלח אותם לדרכם, בעיקר כאשר דברים גדולים בהרבה עוד מצפים לך!"

 

טיליאן לא בוטחת ולו בשמץ מ'מילת הכבוד' של הסרן, אבל נאלצת לקבל את הדין; והלורד מוחא כפיים ודורש מהמשרתים להביא קינוחים, ואז עובר לסוגיות אחרות: בתחילה, כאילו בתמימות, הוא מבקש מטיליאן לספר על עלילות הגבורה שלה באדמות השבטים של הגבעות (אם כי ניכר שהסיפור לא מאד מעניין אותו, מה גם שטיליאן מסיטה את הנושא מההרפתקאות שלה בחזרה אל סיפורים מעמק טולו).

סאזראט שב ועוגב על ליל, ונדחה במילים קשות שגורמות לעיניו להאפיל מכעס; טיליאן מנסה, בלא הצלחה יתרה, להסיט את החיזורים של היועץ מליל אליה ולהגן על אחותה.

 

 

משמר שיבולי הארמגן נולד

אז, הלורד שולף את 'הרעיון הגדול שלו' : לאחר שהוא שב ומתלונן על בעלי האדמות שמקמצים בעזרה, ועל כך שהמשמר שיש לו יכול בקושי להגן על תל זאגליל ועל הדרך הראשית מהשאז-ראזגול ("אנשים מדברים, וחלמרות שהם פחותים שלא מבינים הרבה, אני די רב חסד כדי להבין לליבם"), הוא הגה, בחוכמתו, תוכנית חדשה - הקמת כוח משמר חדש שיקרא "שיבולי הארגמן" (שם 'מקורי ביותר'), שיפעל בשמו לטהר את הפור'ראטי ושאר מפגעים מאדמותיו - ומי ראויה יותר לעמוד בראשו יותר מגיבורה צעירה ומהוללת כמו טיליאן? 

אמלארג מזדעזע, ואומר שבתו היא בת שבע-עשרה בסך הכל; הסרן נראה משועשע, ותוהה אילו אנשים הוא מתכוון להעמיד תחת פיקודה של המפקדת המהוללת החדשה. 

 

הלורד, כולו מרוצה מעצמו, חושף תוכנית מבישה למדי - הוא עצמו יממן את 'המשמר החדש' בלא יותר מאלף באן (סכום שבפועל אפשר אולי לשכור בו חבורה של שומרי שיירות למשך זמן קצר), כאשר המפקדת המהוללת תחליט את שירותיו של מי לקנות בכסף. היתר יגיע בהמשך, ממס מלחמה מיוחד שהוא יטיל על בעלי האדמות - כאשר אביה של טיליאן זוכה, בגלל שהוא העמיד את בתו לרשות הלורד - ב"הנחה" שתאפשר לו לשלם חצי מהתעריף. 

אמלארג נראה מיואש, מפוחד וחסר מילים נוכח דברי הלורד, שפשוט נוטל את בתו ומשליך אותה לתפקיד מומצא, בלי לממן את העניין באורח רציני, כשהוא מטיל את כל האחריות על טיליאן ועל בעלי האדמות (שלא ממש מרוצים גם ממס הקרקע הנוכחי). 

טיליאן מנסה לחשוב במהירות, ובאורח שנשמע מעט מוזר, מבקשת שאחותה ליל (שכלל לא יודעת להניף חרב) 'תשרת תחתיה' - כדי להרחיק אותה מסאזראט (נראה שגם ליל לא ממש מבינה את הרעיון, מה לה ולמשמר); טיליאן וגאב תוהים, האם השימוש היעיל ביותר באותם אלף באן עלובים יהיה לשלם לאורג שיתקן את הגלימה האדומה הקסומה שנמצאה מתחת לקאר-א-מאר. 

טיליאן מנסה, באורח מגושם למדי, להאחז דווקא  בדת הפארלית, לפיה אל לאישה להיות לבדה בין גברים ולכן היא רוצה את אחותה איתה, ושואלת "מה יגיד המטיף?"

לורד ראמזיג מגחך "אני לא רואה פה שום מטיף" (עם מחוות יד לעגנית ליד האף, כמזכיר אגב אורחא את הצחנה שהמטיף מדיף).

 

הקערה מתהפכת

אלא, שבעוד השיחה נמשכת ולורד ראמזיג כולו נפוח מגאווה על התחבולה הקטנה שלו, נכנס (כמעט נדחף) להיכל שליח מפוחד, שנושא עימו את 'הודעה' מלורד מל'היר ממרום-מערב, בתוך קופסת עץ קטנה.

טיליאן וגאב מבוהלים מאוד בשלב זה. טיליאן חוששת שימצאו שם את הראש של מל'היר - אולם החשש מתבדה.

אם הלורד סבור בתחילה שההודעה מכילה עוד תירוץ על אי תשלום מס, הרי שעד מהרה הוא מאדים כמו עגבניה - בתוך קופסית העץ ישנם הסמלים של לורד ראמזיג ושל לורד אנזאריון, מבוקעים לשניים ומטונפים בצואה של בהמות. 

המסר ברור מאליו, ומביא את לורד ראמזיג להתקפה היסטרית של צרחות זעם והשפלה (כפי שעולה מבין השיטין, הוא יודע שהמרד הזה, בוודאי אם לא ידוכא במהירות, יעשה שמות במוניטין המועט גם ככה שיש לו בחצרו של לורד אנזאריון): לורד מל'היר הכריז על מרד רשמי כנגדו וכנגד לורד אנזארין, וכנראה סומך על החומות הגבוהות שלו ועל אנשיו החמושים. 

לורד ראמזיג, למרבה הפלצות של טיליאן וגאב (שזוכר היטב שארוסתו נמצאת באחוזה של מל'היר), מבקש בצרחות זעם מהסרן לשלוח את הרוכבים הכחולים לתקוף את האחוזה של מל'היר ו"לשרוף הכל, להרוג את כולם", כמו שנאה ויאה למורדים. 

באורח מוזר, דווקא הסרן של הרוכבים הכחולים לא נראה נלהב מהרעיון, ומנסה להתחמק ממנו, בטענה שאנשיו דרושים לו להגן על המכרה בו הם צריכים לחפור לעומק - דברים חשוכים מסתובבים בעלטה בין שורשי הגבעות, וטרם עלה בידו להשיג מטיל לחשים ראוי לשמו שיגן על הכורים; מנגד, לאחר שהחפירה תושלם בהצלחה ותשיג - גם עבור לורד ראמזיג - כלי נשק קסומים וכוחות אחרים מהמעמקים, יקל עליו מאד "לדרוך על המורד כמו על חרק"; מלבד זאת, הסרן אומר שהאש האכזרית של אנשיו - כאשר הפעילו אותה בעבר 'הופעלה נגד בעלי עבדים והתומכים בהם'.

הלורד לא משתכנע ומשיב זעמו שלא אכפת לו כלום, הוא רוצה את הראשים של מל'היר ובני המשפחה שלו, ו"אם תחפשו טוב, הוא בטוח שימצאו אצל המורד והבוגד עבדים'.

ליל מנסה להתפרץ בכעס ולצעוק ללורד שמלהיר טוב ממנו וישאר הרבה אחריו, אבל טיליאן וגאב מצליחים להשתיק אותה בזמן; היועץ סאזראט מנסה להרגיע גם הוא את הלורד, ואומר שמחורבות שרופות אי אפשר לגבות מיסים. 

 

טיליאן, ביאושה, מנסה לשכנע את הלורד שהיא - בתור 'מפקדת משמר שיבולי הארגמן' - תוכל לפתור עבורו את הבעיה ולהביא להפסקת המרד. הלורד מפקפק בכך, ועדיין עומד על כך שהוא רוצה את ראשי המורדים, אבל הכריזמה של טיליאן משפיעה עליו במידת-מה, והוא מתחיל לשקול לתת לה הזדמנות. 

אלא ש"שום דבר הוא לא בחינם", ולורד ראמזיג מפתיע את טיליאן בקביעה, שכדי לערוב לנאמנות של טיליאן ואנשיה (הגם שהוא "בטוח בכל ליבו" שהם לא יבגדו בו), אחותה של טיליאן - ליל - תשאר מכאן ועד להודעה חדשה באחוזת תל-זאגליל בתור "אורחת מכובדת מאד שלו"

אמלארג מוחה בכל כוחו, ואומר שהדבר הזה מבייש אותו; הלורד מיתמם וטוען שזה דווקא כבוד גדול; ובכך, חרף מחאותיה של ליל ונסיונה להאבק, הוא קורא לשומרים כדי 'ללוות את האורחת המכובדת אל מגוריה החדשים', כשהוא שב ומבטיח כי היא תזכה לאירוח מפנק ומכובד; סאזראט קופץ על המציאה ומתנדב לוודא שליל תקבל את הטיפול הטוב ביותר, כשהוא אישית ידאג לעזור להנעים את זמנה. טיליאן מנסה שוב את טיעוני הדת פה - איך ישאירו אישה לא נשואה לבד - ונתקלת בעוד כישלון מהדהד; ענייני הדת, לפחות הערב, מעניינים את לורד ראמזיג כקליפת השום.

 

טיליאן מנסה להתמקח, ואומרת ללורד - כדי לגרום לו לשקול מחדש - שאם הוא לוקח את אחותה, שהיא ייעדה 'לשרת במשמר שיבולי הארגמן לצידה', אזי - כדי לאפשר לה לקחת אישה מוכשרת והולמת שתלווה אותה, עליו לאפשר לה להשתמש בפייטנית מל'סירלי (שכזכור, דינה נגזר לגירוש מהמחוז).

להפתעתה של טיליאן שהייתה בטוחה שהוא מפחד מהסרן מידי (וגם להפתעתו של הסרן, הגם שהוא מנסה להראות אדיש וספק משועשע) לורד ראמזיג מסכים מיד להמתיק את דינה של מל'סירלי, מה שמותיר את ליל המבוהלת והנאבקת בצבתות של הלורד והיועץ שלו.

 

וכך, הארוחה החגיגית נגמרת. הדמויות מנסות לטקס עצה ביניהן לאחר הארוחה, ומחליטות להשתמש בשעות המאוחרות יותר של הלילה (לאחר מנוחה קצרה) כדי לסייר מסביב לאחוזת הלורד, ואולי למצוא דרך לחלץ את ליל בלי להקים אזעקה ומהומה גדולה מדי. 

טיליאן - שמאשימה במצב גם את ליל והפה הגדול שלה - מהרהרת במרירות בכך שעדיף שלא לתת לליל - אחות מרגיזה שכמותה - לשחק יתר על המידה את תפקיד 'העלמה הנאווה במצוקה' שהיא כל-כך סבורה שהולם אותה, ובמקום זאת לחלץ אותה ולאלץ אותה להתחפש למשרתת או לתפקיד פשוט אחר, שילמד אותה מעט ענווה.

 

המשך יבוא...

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.