זנב לאיילים

פרק 3: לשם ובחזרה

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חלק א': לילה לא שקט

שיחה עם הגבירה טיל'גרין

לאחר הנצחון על בהמת המעמקים, והמסקנה של הדמויות שמה שמדרדר את מצבה של אלטירניל הזקנה מתחבא מאחורי הדלת הנעולה עמוק מתחת לבית, טיליאן וגאב ממהרים למעלה כדי לדווח על הממצאים ולהזהיר את בני קאר-א-מאר מהסכנה שמסתתרת מתחת לאחוזה.

טיליאן משוחחת תחילה עם אמה, הגבירה טיל'גרין שמגיבה בתגובה מעורבת ופושרת יותר מהצפוי. למרות שהיא מודה לחבורה על טיהור השרצים מתחת לאחוזה, היא תוהה מדוע דברים שלא עשו כלום במשך עשרות שנים מתעוררים עכשיו, ותולה את הקולר באורח מפתיע במזימה של אמה הקשישה שהשתבשה.

אגב השיחה, נחשף המתח הגדול בין אמה וסבתה של טיליאן, כולל העובדה שטיל'גרין ידעה במשך שנים שאמה שלה לא מעריכה אותה, וחושבת אותה לטיפשה ופשוטה. זו גם אחת הסיבות שטיל'גרין לא שותפה בסודות חדר העבודה של הסבתא שמתחת לבית (כאשר המסורת האנ'מירית היא, שהגבירה שמחזיקה חדר כזה, משתפת בסוד את היורשת שלה).

טיליאן מנסה להשתמש בדברים כדי לשכנע את אמה להתיר לבת הצעירה – אלת'יר (שהיא כנראה זו עם הכוחות שהסבתא היתה מחשיבה כראויים ליורשת שלה) להתלוות אליה ולעזור לה, במקום להשאר מרותקת לחדרה על המעללים הקודמים שלה.

אמה של טיליאן משתכנעת, אם כי לא ברצון, והיא לא מתאפקת ומדברת על אחד הדברים שהביאו אותה להתחתן עם בן פאר'ליל: היא סולדת כל-כך מהמסורת האנ'מירית של הערצת גיבורים מתים; היא רצתה משפחה גדולה ושמחה שבה "בבוא היום הבנות שלי יתאבלו עלי, ולא אני עליהן".

למרות כל זה, טיל'גרין מועילה מאד לדמויות, כאשר היא מעלה ניחוש מבוסס לשאלה של החבורה בדבר המיקום של אבן המפתח האנ'מירית לתא הסודי שמתחת לאחוזה. אם הסבתא החזיקה בה, והיא לא מצאה בבית יורשת ראויה לבטוח בה עם האבן, היא כנראה הפקידה אותה בידי ידידה שהיא סומכת עליה – כאשר ידידתה הקרובה ביותר היא אנ'סירלין הזקנה, אמו של בעל פונדק 'ברכת האייל' (בזמנו 'הליניט הצלול') שבכיכר המרכזית של תל זאגליל.

טיל'גרין מאשרת לבתה ולידידיה לצאת השכם בבוקר המחרת לתל זאגליל כדי לבקר את אמו של בעל הפונדק ולחפש אצלה את האבן, ולארגן להם עגלה שתחיש את המהירות. היא גם מסכימה – גם אם לא מרצון – שאלת'יר תבוא עימם (מה שמסתבר שייתר את התוכנית של אלת'יר להסתנן לעגלה בתוך ארגז). עם זאת, היא מבהירה לבתה שלמרות כל הדאגות לסבתא, חובה על טיליאן להיות בבית עד סוף היום, כדי שמחר יכינו אותה לארוחה אצל הלורד – נסיבות אישיות או לא, רצון הלורד הוא חוק, ומאחר והלורד הזה מוכשר בעיקר בחשבונות ונטירת טינה; ומאחר ומצב רוחו רע ממילא בגלל כשלון הביקור שלו אצל לורד אנזאריון, ובגלל כל העסק-ביש עם הזבובים בכפר זאגרול שגבה לא מעט מהקופה שלו, אסור להן לתת לו תירוץ להתנכל לאמלארג ולמשפחה שלהן.

שיחה בין טיליאן לאחותה ליל

לאחר השיחה עם האמא, טיליאן עולה לחדרה של ליל (שנטשה בינתיים את המשמרת שלה במגדל של הסבתא אלטירניל), ומוצאת אותה נסערת וכעוסה – לאחר עוד התקלות בינה לבין אלת'יר (היא מקדמת את טיליאן בצעקה כועסת מהצד השני של הדלת, לפיה 'אם החדשות שהביאה הן לא שהשרץ הקטן שנקרא אלת'יר התפגר, הן לא מעניינות אותה')

טיליאן מבהירה שהיא תכנס פנימה בין אם ליל תרצה או לא, ומנסה 'לקרוא אותה לסדר' (כלומר, להמשיך ללחוץ על העובדה שגם ליל, מפונקת ורגשנית ככל שתהיה, מבינה שהאסון שעומד מעל המשפחה והסכנה המוחשית למוות של הסבתא היא מעט יותר רצינית מה'אני שואלת את נפשי למות בגלל ליבי השבור' שלה); טיליאן מנסה לחקור את ליל ביתר פירוט על הסיבות שגרמו לביטול האירוסין שלה, אבל בין לבין היא נשברת וכמעט פורצת בבכי בעצמה כאשר היא מספרת לליל על החשדות שלה בדבר הבגידה של אמראנד.

בסופו של דבר, טיליאן מציעה לליל עסקה: אם ליל תעזור לה עם עניין הנשף, וגם תסכים להתייצב שם ולא להמרות את פי אביהן או לגרום לו השפלה בפני הלורד, טיליאן תעזור לליל – ואם יש צורך, תגיע בעצמה ובכוח אל אחוזתו של ארוסה לשעבר, כדי להכניס לו מעט שכל בראש.

ליל מתרצה, וגם מספרת לטיליאן בפרטים את מה שהיא זוכרת מהלילה שבו נשברו האירוסין שלה:

מסתבר שליל חשה משועממת מאד בבית בזמן העדרה של טיליאן, וגם מנוכרת יותר ויותר מהמסורות המתחזקות של הפארליל שהכניס המטיף החדש, ונהגה לבלות שעות בפונדק סמוך, שם היתה עוסקת בתחביב שלה לחבר שירים רומנטיים (דביקים ושבלוניים עד אימה, אגב), ובלי שהשרץ שעונה לשם אלת'יר ינסה לגנוב לה את הניירות ולעשות להן הקראה לעגנית בפני נערי האורווה.

ליל מספרת שבאותו ערב, רוכבים (שמזכירים מאד את הרוכבים הכחולים ומזרי האימה) עצרו ליד הפונדק, והיא לא התייחסה אליהם, כי היתה עסוקה בהשלמת השיר שלה על 'דמעותיו של הזמיר הכסוף'– אבל עם הרוכבים הגיעה אישה צעירה, שליל מתארת כבעלת חזות אנ'מירית, גבוהה, עם שיער חום כהה ועיניים אפורות. האישה הזו התחברה אל ליל, שתתה איתה והתעניינה מאד בשירים שלה.

את היתר, ליל זוכרת רק במעורפל: היא שתתה (או פותתה לשתות) יותר מדי, וכשהיא בגילופין, האישה ההיא הציעה לה 'לצחוק ביחד' על פורלאג ועל הטקסים של הפארליל. וכל מה שהיא זוכרת אחר-כך זה אותה עצמה, זרוקה שיכורה לגמרי ליד עץ, בלבוש מזעזע ומופקר עם קרני עץ על הראש, ואת מל'היר ארוסה יושב על סוסו ומביט בה במבט מזועזע. לאישה האחרת לא היה זכר, והיא אפילו לא זוכרת מי הביא אותה הביתה – אולי אחד מאנשיו של מל'היר, ביחד עם המכתב החריף על ביטול האירוסין ש"שבר את ליבה ושלל טעם לחייה".

טיליאן רותחת מזעם על מה שהיא מפרשת כתקיפה נבזית שבוצעה נגד אחותה, ורושמת לעצמה היטב את התיאור של האישה הזרה ההיא שבאה עם הרוכבים.

החלום של גאב

בינתיים, גאב שוקע בשינה טרופה בחדרו, למרות שזה החדר המפנק והמפואר ביותר בו הוא זוכר שהוא ישן אי-פעם (בוודאי יחסית לטולו), וכאשר הערפל בחוץ מתעבה ועורבים קוראים על הגג, הוא שוקע לחלום מוזר – ספק חלום וספק אזהרה – שעובר מהסיוטים על עצים ובתים בוערים, לחזיון מנוף זר של עצים ענקיים ושלג שיורד ביניהם.

הוא חש את גארל כושל בנוף הזר, מתוח, מותש ומפוחד, לאחר שהרג תוקפים עלומים (הדם שלהם עדיין על החרב שלו) – ככל הנראה סוג של אנשי לטאה. גארל נכנס לתוך מעין מערה שיצרו הצלעות של מפלצת עתיקה ענקית (רק חצי מגובה כלוב הצלעות שלה, שמזדקר מהקרקע, גבוה יותר מבקתה), שכל מיני מנחות מגעילות מרקיבות לידה בשלג.

גארל פוסע לעבר אור כתום, ומוצא את עצמו מביט ישר בעיניים של יצור ספק אנושי וספק לטאי, שמזכיר מאד את גבירת הקוצים. לאימתו של גאב, ולמרות כל הנסיונות שלו להשפיע על גארל דרך החזיון, גארל נתפס הישר בעיניה הכתומות-זוהרות של הבריה הזו, שמדברת בקול נשי רך (אבל עם 'ססססס' ארוך ולחשני פה ושם).

היא מפילה על גארל – או כך לפחות לפי החזיון – ספק; גורמת לו לתהות על הנחיצות של הדרך בה הרג שני אנשי לטאה קודם לכן:

"הם תקפו אותי"

"אני מודה, הם אנשי לטאה. לא הקשקשים הכי מבריקים על הזנב. אבל אתה זה שפלשת למקום הקדוש שלהם, לא?"

לאימתו של גאב, גארל כאילו נשאב לתוך המבט הבוער של הבריה הזו, שהגם שהיא מכנה את גארל בזלזול 'מוצץ חלב' (כינוי גנאי שגור לבני אדם אצל אנשי לטאה ודומיהם), היא 'מפצירה' בו לספר את הסיפור שלו, בלי לשמור מפניה דבר; היא גם מכחישה בכל תוקף ברית עם עוג מטיל לחשים ("חברה של עוג? אני? עכשיו באמת נעלבתי, מוצץ-חלב"); גארל הופך קהה יותר יותר, ובסופו של דבר חוזר על דבריה בצייתנות, ומתיישב בהתאם לפקודה שלה.

החלום של גאב מתפוגג, והקולות הופכים לרגע לקולות גסים ותוקפניים של גברים, שמטיחים במישהי שהם מכנים "מכשפה זקנה" שהיא רימתה אותם; הם לא שילמו בשביל משהו שרחוק מכאן מרחק גדול כל-כך; קול נשי צרוד עונה 'פעלתי לפי מה שאתם הבאתם אלי' – והחזיון מתפוגג.

גאב מתעורר, שטוף זעה קרה, כאשר עורב צווח על הגג מעל החלון שלו, מקלל את עצמו על זה שהניח לגארל ללכת לבד ולהסתבך בצרות; ותוהה האם הוא צריך לחוש ולמצוא אותו כדי לחלץ אותו ממה שלכד אותו-

ואז, הוא מבחין באלת'יר שהתגנבה לחדר, לקחה את החרב הקסומה שלו ("השומרת האפורה"), ומעתיקה בקפדנות רישומים לדף שלה (מה שיסתבר אחר-כך הוא שהיא מעתיקה את הרונות מהחרב של גאב, ומשווה אותם לאלו על הדף שטיליאן נתנה לה במתנה, שעליו צויירו הסמלים של השבטים השכוחים שנמצו במקור בכוך הקבורה של אוסות' העכביש; יסתבר גם שאל'תיר זיהתה רונות זעירות בהרבה שמקיפות במעגלים קשים לאבחנה את הרונות הגדולות יותר).

מתפתח דו-שיח משעשע בין אלת'יר לגאב, שחושש מאד מ'תקרית שתצייר אותו באור לא הגון' בעיני המאחרים שלו, ובו אלת'יר מתרצת את מעשיה בכך שהיא 'רק רצתה לבדוק אם הוא מוגן ואם אין כוח רע שקורן מכאן', ואז ממהרת לתרץ את מעשיה ב'ומה אם הציור של הרונות האלו הוא הדבר היחיד שיפתח לנו דלת סודית בבסיס של איזה הר, ששם נמצא הדבר שירפא את סבתא?"

חלק ב': לשם ובחזרה

היציאה אל תל-זאגליל

הדמויות מתייעצות ומחליטות שלא לקחת את מל'סירלי איתן בבוקר המחרת, ולבקש ממנה להשאר להשגיח על הסבתא, שמצבה יכול להתחיל ולהדרדר מחדש – למרות הסיכון להשאר בלי העזרה וכוחות המרפא שלה, אם המסע יתקל בצרות. מל'סירלי מסכימה – מה גם שהיא משערת שיריביה, הרוכבים הכחולים, לא יעיזו לתקוף עגלה של אדון מקומי לאור היום ועל הדרך הראשית.

השכם בבוקר המחרת, אכן מחכה עגלה רתומה לפרדות לדמויות, לקחת אותם במסע בן שלוש שעות לערך לתל זאגליל. לפי בקשתה של טיליאן, הנפח של קאר א-מאר (ראל'גונד) מתלווה אל החבורה, ונוהג בפרדות, כשהוא מקבל את המטען של המתכת שהחבורה מצאה, וגם מוכן למכור עבורן בשוק חומרי גלם ודברים אחרים שהחבורה הצליחה לאסוף.

בפועל, התוכנית של טיליאן היא שהנפח ראלגונד יבקר אצל הנפח הישיש והחולה בתל-זאגליל ויבדוק מה קורה איתו; מה גם, שמסתבר שראלגונד לא מיומן מספיק כדי לטפל בעופרות הנדירות שהחבורה מצאה במפחה העתיקה מתחת לאחוזה – בשביל לחשל מתכת קסומה מעופרות כאלו, ובוודאי לשלב בהן כסף מכושף, בלי שהכסף ירכך ויחליש את השריון או הלהב, דרוש חשל אומן – אולי מישהו כמו ראל'קור, שבנעוריו עבד אצל אחיות הפרפר הבוער בכבודן ובעצמן. הכל, כמובן, אם מצבו יאפשר משהו כזה.

החבורה מתחילה את המסע צפונה לאורך הדרך הראשית. אלת'יר מרוצה מאד מצירופה למסע (מה שחסך לה להתגנב לעגלה כשהיא מסתתרת בתוך ארגז); ובגלל שטיליאן היתה 'נחמדה אליה' היא מוכנה לספר לה סוד – שאבא ואמא שלהן כבר הוציאו שמלות נשף ישנות כדי להתאים אחת לטיליאן, כאשר אלת'יר מזכירה בגיחוך אחת במיוחד – שמלה ורודה עם סרטים וסיכות תואמות, שאלת'יר אומרת שהן מתאימות לכלבלב מחמד. טיליאן לא מרוצה בכלל לשמוע את ה'חדשות', אבל סבורה שהיא תוכל להעזר באחותה ליל כדי שתתאים לה משהו הולם ולא מזוויע למחר בערב.

בין לבין, טיליאן שומעת גם על מבצע ההתגנבות של אלת'יר מליל אתמול, ומנסה כמיטב כוחה לנזוף בפרחחית חסרת הבושה, שאכן היתה יכולה להביך את גאב מאד, אם מישהו היה מגלה שהנערה בת ה-13 נכנסה לחדרו בלילה באורח שהיה מתפרש כבלתי הגון.

אלא, שבעוד טיליאן מטיפה מוסר לאלת'יר (שטוענת ש'חתונה זה לנשים פשוטות כמו קורזאן, או מטומטמות כמו ליל, היא בעצמה אף-פעם לא תתחתן, וכשהיא תהיה קוסמת דגולה, היא תוכל לצוות על מי שתרצה להעמיד לה יורשים, כמו שסבתא סיפרה לה על הזמנים הישנים).

התקלות עם הרוכבים הכחולים

בעוד השיחה מתנהלת בעגלה, גאב מבחין בתנועה ובקולות חשודים במעלה אחת הגבעות עוטות הערפל, ומזהיר את האחרים. ההדים הופכים לשעטת פרסות, כאשר שלושה מהרוכבים הכחולים שועטים ומקיפים את העגלה.

טיליאן וגאב מתארגנים לנסות להגן בכל כולם על העגלה מול הפרשים המפחידים וסוסי המלחמה העצומים שלהם (משהו ברוכבים האלו – הגם שהם בני אדם - האלו גורם אפילו לגברים חסונים כמו הנפח ראלגונד לרעוד מפחד בנוכחות שלהם).

אולם לאחר רגע, מתברר שהרוכבים הכחולים לא באו לתקוף – לפחות עדיין לא. המנהיג שלהם, גבר רחב עם שיער אפור ועיניים קרות כמו קרח, חוסם את העגלה, ושואל בגסות את טיליאן (אליה הוא מתייחס כ'ילדה קטנה') היכן מל'סירלי.

המבט מעיניו של האדם הזה הוא אכן מבעית; טיליאן וגאב מוצאים את עצמם מביטים בארשת של לוחם קטלני שמסוגל לבצע כל מעשה זוועה בלא טיפת רגש. רק מהעיניים שלו, הדמויות יכולות לדמיין כיצד ברנש כזה היה מרוצץ את הראשים של הילדים הקטנים של קורזאן, אפילו בלא צורך בהשתוללות של כעס – אלא פשוט כבדרך אגב.

הרוכב לא מתרשם מהנסיונות של טיליאן להכחיש, כשהוא מכנה את מל'סירלי בלעג "חלאת מורדים" ו"אה כן, מל'סירלי האפורה, הפייטנית הקטנה שמזמזמת ושרה את שירי המורדים הקטנים שלה ממרחק בטוח" – אבל עכשיו, היא הסתבכה כי הרגה את אחד הרוכבים; ליתר דיוק, הורתה לתלות אותו.

הפרש מבהיר שאם זה היה תלוי בו, הוא ו"הבחורים" שלו היו כבר פורצים לאחוזה שבה הפייטנית מתחבאת, וגוררים אותה החוצה אחרי שהיו הורגים כל אדם שהיה עומד בדרכם ("לעשות איתה צדק כמו שאנחנו יודעים לעשות"). אבל המפקד שלו, שהוא מכנה אותו "הסרן" – הוא סבלני יותר, אם כי גם לסבלנות שלו יש גבולות, והוא החליט לכבד את המנהגים הקטנים של המקום הזה.

לכן, הפרשים באו כדי להעביר למל'סירלי דרישה: המנהיג שלהם כבר הגיש תלונה רשמית ללורד של תל-זאגליל על התקפה ורצח, ועל מל'סירלי להתייצב בפני הלורד מחר בערב, כדי לענות על ההאשמות. אם לא תעשה כן, כדאי לה מאד להמלט מהמחוז במהירות – אחרת היא וכל מי שיגן עליה ישלמו את המחיר.

לאחר עוד כמה חילופי דברים לא ידידותיים (שבהם גאב מצליח למנוע מהסיטוציה להדרדר, כי טיליאן קרובה מאד להתקפה על הפרש גס הרוח), הפרשים מסבים את הסוסים שלהם ומסתלקים במהירות בחזרה אל תוך הערפל.

לאחר שהרוכבים מסתלקים, העגלה ממשיכה בדרכה, ושום מכשול, התקפה או מאורע משמעותי לא מתרחש, לפני שהחבורה מגיעה לשערי תל זאגליל.

כניסה אל תל זאגליל

הדמויות הגיעו לתל זאגליל באמצע היום השני של חג השער הנוצץ, וכל הכיכר המרכזית מלאה בחוגגים, מהם רוקדים לצלילי מוזיקה עממית; דוכני מסחר (יש לדמויות חשד מבוסס שהן שומעות בין היתר את סוחרת הגורג – דודה מיקמיק, מכריזה בקולי קולות על הסחורה שלה "מחירים כל-כך זולים! אם הביצים הגדולה השתגעה השבוע!"), ואפילו דוכן מופעים ו'פלאים'.

עם זאת, הדמויות שמות לב גם ללא מעט טיפוסים מפוקפקים– מיני שכירי חרב וחותכי גרונות, שרבים מהם מתקבצים ליד דוכן מופע הפלאות. בהמשך, החבורה תשים לב גם לשניים מהרוכבים הכחולים שניצבים, לצד חבורה של שומרים של לורד ראמזיג, בתחילת הדרך שמעפילה מצפון לכיכר, לעבר האחוזה של לורד ראמזיג שנישאת למעלה (עקרונית, היא די דומה לקאר-א-מאר במבנה, אבל גדולה ומפוארת יותר). כמה משומרי העיירה, מצידם, נראים רגוזים ומתווכחים האם להתערב בריקוד ההמוני למטה, ולתת קנסות לשני רקדנים חצופים, שלהבדיל מהאחרים שמחופשים בתחפושות שגרתיות של אייל, אגודת זרדים או עץ, הם מחופשים במרושל לזבובים, ומזמזמים בקול גדול, כאשר אחד מהם רוקד עם קופת-מטבעות קטנה וחלודה בידו.

(כמסתבר, ההסתבכות של הלורד ראמזיג עם בעיית זבובי הענק של זאגרול, והדרך בה נאלץ לשלם לכל מיני ציידי זבובים, הגיעה גם הגיעה להמון בתל זאגליל).

החבורה נפרדת מהנפח, שממשיך עם העגלה למערב תל זאגליל בדרך לביתו של ראל'קור הזקן, וקובעות להפגש איתו בפאתי הכיכר בעוד מספר שעות. ואז, טיליאן, גאב ואל'תיר ממשיכים ברגל, כשהם נדחקים בתוך הקהל לעבר שער הכניסה של חצר הפונדק הגדול שבמזרח הכיכר.

כאשר החבורה עוברת ליד שכירי החרב המפוקפקים, כמה מהם מעירים הערות גסות, ובין היתר שורקים ושואלים את גאב "בכמה הוא מוכר את האחיות שלו"; טיליאן נחושה בדעתה לא להתעכב, ולא להסתבך – במטרה להגיע אל אמו הזקנה של בעל הפונדק כמה שיותר מהר.

גם תקיעת החצוצרות והתרחשות שמתחילה על במת הפלאות, לא מסיחים את טיליאן מהמטרה שלה, וגם לא הנסיון של אלת'יר לשכנע את אחותה, במתק לשון, כמה כדאי להן להתעכב ולבדוק את הדוכנים.

בנקודה מסויימת, גאב ואלת'יר משתהים קצת מאחור, ומביטים במשהו מההתרחשות על הבמה, כאשר טיליאן ממשיכה קדימה; ובו-בעת, הכרוז על במת הפלאים מכריז על הופעתו של 'גאגו, תינוק הפלא, חזק כמו חמישה גברים!"

היצור שעולה על הבמה, יכול היה להראות כמו תינוק עם העור הורדרד, צורת הפנים ואיזור החלציים דמוי החיתול שהוא לובש, מלבד העובדה שהוא בגובה של כמעט שני מטרים, ויש על העור ה'תינוקי' שלו לא מעט כתובות קעקע; העיניים שלו קטנות ומוזרות, האוזניים גדולות במידת-מה, ו"תלתלי התינוק" שלו ירוקים, כאילו הם עשוים מחזזיות. לכל התרועות של הקהל, שלושה גברים נושאים במאמץ אל הבמה קורת עץ עצומה, ו"תינוק הפלא", אגב שהוא מרקד ומענטז, מרים את הקורה ביד אחת, ואת אחד הגברים ביד השניה.

הקהל שואג בתדהמה ובצחוק, כאשר לאחר התרגיל, אחד האנשים מביא לתינוק את 'גמולו' – דלי מלא בחלב, ש"גאגו" גומע בלגימה אחת, ואז מגהק בקול גדול.

כאשר גאב ואלת'יר מתעכבים אחרי טיליאן, ומנסים לצותת לשיחה של שכירי החרב ליד הבמה, נראה ממנה שהם מכירים את 'תינוק הפלא', ואפילו מפחדים ממנו – ולא בלי סיבה: אגב שהם מרכלים, אחד מהם מקמט באצבעותיו תרשים מסובך מאד (שמסקרן מאד את אלת'יר שמאד מתחשק לה לסחוב אותו, אבל כרגע אין לה הזדמנות), ומתלונן שהוא לא מבין שום דבר ממה שכתוב ואז – בלא התראה – התינוק הענק שירד בינתיים מהבמה תופס אותו מאחור, ובקול מאנפף מאיים עליו ש:

"בטח אתה לא מבין, כי אתה טומטום"

"אה... גאגו, לא ידענו ש'תה כאן"

"בטח לא ידעתם. בגלל זה שמתם פנגלך מלוכלכות שלכם על רושרוש שלי. עוד פעם אחת אתם עושים איכסה-פיכסה על רושרוש, גאגו עושה ממכם דייסה צווח".

ובכך, היצור הענקי דמוי-התינוק נעלם, ומישהו משכירי החרב נאנח (בלחש) ש"מישהו צריך להחליף לו חיתול. דחוף".

בפונדק 'ברכת האייל'

בתוך החצר של הפונדק, כמה אנשים מבחינים בטיליאן ומזהים אותה בתור הבת של האדון אמלארג, ומפנים לה את הדרך. למרות החלטתה ששום דבר לא מעניין אותה מלבד המשימה שלה, תשומת ליבה מוסחת בכל-זאת בגלל שומר ותיק של הלורד, שעסוק בטיפול והחלפה של מודעות על העמוד עליו תלויים תיאורי המבוקשים והפרסים בעדם (שכפי שמתגלה, הם קמצניים מאד).

טיליאן שואלת את השומר לשלומו ומרכלת איתו קצת, וזוכה להצצה בעמוד: השומר מוריד ממנו קלף דהוי שעומד שם כבר שנה לפחות, שמציע 500 באן (!) על מפלצת מערות עם צבתות ענק שחורות, שטבחה כורים לפני כמה שנים – אם אף אחד לא הרג אותה ודרש את הפרס עד היום, כנראה שאף אחד כבר לא יעשה את זה (שלא לדבר עד כמה הסכום המוצע מביך, יחסית לסכנה).

מודעות אחרות שטיליאן מבחינה בהן, מציעות פרסים עבור פושעים ומפלצות שונות:

"150 באן, עבור הגנבת ראנ'סיל, על התחזות לנער אורווה, בזיזת מחסן, כיוס על הדרך שמובילה לאחוזת הוד-מעלתו, פגיעה במוסר וניבולי פה מלוכלכים במיוחד כנגד הלורד וכבוד היועץ סאזראט".

"250 באן עבור בורב הזקן, על נסיון לשוד דרכים, התקפה על עגלות רשמיות ולא רשמיות, ועשיית נזק לדלתות של אסמים".

"250 באן על שורגו הזקנה, האמא של כל עכברי הצל. נראתה לאחרונה בעומק של הבקע, עם חלק מהבנים והנכדים והנינים שלה. יש להביא ת'פרווה שלה כהוכחה-"

(גם כאן, הלורד לא ממש ישיר – כי הפרווה של אם-מאורה של עכברי צל שווה הרבה יותר מ-250 באן...)

במקום המודעה על מפלצת המעמקים, השומר תולה מודעה חדשה, שלא הגיעה מהלורד, אלא מכותב האגרות של אחד האדונים המקומיים, שנראה שעבד עליה בחופזה; וטיליאן מגלה שמדובר באיגרת שהגיע מהאחוזה של ארוסה לשעבר של ליל:

"לורד מל'היר מאחוזת מרום-מערב, מבטיח בזאת 100 באן על מידע שיוביל לתפיסתה של רקוטיאל הערפילית, על שקרים חצופים וגניבה ממטעי הפרי המהוללים של מרום-מערב"

השומר שתולה את המודעה ומישהו לצידו מתלבטים מה זו "ערפילית"; האם זו רוח רפאים שבאה מהערפל, ומי בכלל ינסה לצוד רוח רפאים בשביל 100 באן? אם האדון מל'היר חושב ככה, הוא יותר מגוחך אפילו ממודעת מפלצת המעמקים של לורד ראמזיג.

מלבד הצצה במודעות המבוקש, טיליאן שומעת מהשומר רכילות על מצב הרוח הרע של לורד ראמזיג אחרי הכשלונות האחרונים שלו (כולל ההוצאות הרבות על עניין הזבובים), ודברים שמסתבכים עם הנשף הגדול שהוא מתכנן בראשית הקיץ; ושמדברים על רשיונות כריה לרוכבים הכחולים המפחידים, שאולי מחפשים אוצרות מימי אחיות הפרפר הבוער.

לאחר דקה, טיליאן, גאב ואלת'יר (שעדיין מביטה אחורה בסקרנות) מתאחדים, ונכנסים סוף-סוף אל תוך הפונדק.

גם היכל השתיה של 'ברכת האייל' (לשעבר 'הליניט הצלול') עמוס באורח חסר תקדים, כאילו אין שולחן שאנשים לא מצטופפים סביבו – ממקומיים ועד סוחרים ורוכלים ממקומות אחרים, חוואים שהגיעו לעיירה לרגל החג, שולחן שלם מלא בעופרים שמנסים לשווא להתגבר על השירה והגסויות מסביב בשירה אדוקה של "בגנו של אבא ענבים ברוכים" (בהמשך, יתגלה שהם כועסים ודואגים, ומאד לא אוהבים את התינוק הענק, שנראה להם כחילול ועיוות של כוח הבריאה של האבא – הם רוצים לדווח עליו למטיף הגדול, אבל הוא עסוק במקום אחר ולא הגיע לתל זאגליל).

ליד שולחן אחד, יש קומץ אנשים שנראים כמו יורדי ים (משהו מוזר, כי אין שום ים בסביבה), שמשחקים 'פוקר מלחים' אלים עם סכין, ומשוחחים בינם לבינם (משהו על איזה 'קשישא' שצריך להגיע או מתי הוא יגיע לכאן, עם איזו תשורה).

בהמשך, הדמויות יבחינו גם בנוסעת עוטת ברדס שיושבת בצללים של הפינה, נראית עסוקה מאד באיזה דף שהיא קוראת, אגב שהיא אוכלת תפוח. באבחנה טובה יותר, החבורה חושדת שמדובר באורגת ערפל: טיליאן סקרנית מאד, אבל נחושה בדעתה להתמקד רק בעניין אחד – ההצלה של סבתא שלה, וממשיכה לעבר בעל הפונדק העסוק והכעוס מאחורי הדלפק הראשי. בכל זאת, היא מבקשת מגאב שאם אפשר, ידבר עליה בפני אורגת הערפל ויארגן לה להפגש איתה אחר-כך. אלת'יר, מצידה, מזהה שלאורגת הערפל הזו יש חרב קסומה.

גאב (שלמרות נסיונו, לא הצליח למצוא שום סימן של שלושת המבריחים המפוקפקים מטולו) ניגש אל אורגת הערפל, שמכנה את עצמה הירוליר (ומתעסקת בסוג של ציור מורכב של מפתח), ומנהל איתה שיחה ידידותית. הירוליר מנסה לדבר רוב הזמן כמו גבירת-ערפל אצילית שמשוחחת בקול מתנגן – אם כי מפעם לפעם היא מועדת לתוך לשון עממית ומבודחת יותר, בקול מעט פחות מהוקצע ויותר צרוד. הירוליר מציעה לגאב להתכבד משק הפירות שהיא נושאת עימה 'שצמחה ברוב חשיבות במטע מהולל, לפני שרכשתי אותה'.

גאב חושד, שיש קשר בין הירוליר לבין אותה 'רקוטיאל' שמופיעה על מודעת המבוקש של לורד מל'היר, ואורגת הערפל לא מכחישה שהיא זו שלא רק סחבה פירות מהמטע, אלא עשתה מלורד מל'היר בדיחה – גמול הולם על כך שהוא למעשה ניסה באורח מגושם לשאול אותה על מרכיבים של שיקוי אהבה שיעבוד על אורגות ערפל (נראה שלא עבר הרבה זמן מביטול אירוסיו הקודמים עד לחיפוש של משהו שנראה לו משובח יותר מאשר ליל).

נראה, שמתחת לגלימות, הירוליר חמושה היטב, כולל בחרב קסומה משובחת. גאב מנסה לספר לה על טיליאן, ומבקש שתפגוש אותה. הירוליר מבטיחה להמתין זמן-מה במקומה, הגם שתוכניתה המקורית היתה להסתלק מכאן בהקדם: ביתר רצינות, היא מספרת שהיא מתחקה על עקבותיו של מכשף מהסוג הגרוע ביותר – כזה שמסוגל להקים את המתים, ונראה שהן מובילות לעבר הבקע האפל שמדרום-מערב לתל זאגליל.

בינתיים, טיליאן (שגוררת את אלת'יר איתה), משוחחת עם בעל הפונדק העסוק והרגוז, שמזהה אותה ומתייחס אליה בכבוד. לשאלה על אמא שלו, הוא אומר בכעס שהיא "בכל מקום שתרצה, אבל כנראה במגורים שלה" – כשהוא לא מסתיר את התסכול שלו מכך שאמו אינה עוזרת לו יותר בפונדק, ומעקמת את האף בגלוי על הדרך שבה הוא עשה לפונדק 'הסבה פארילית' כדי למשוך יותר לקוחות מקומיים, שרבים מהם הפכו לאדוקים יותר.

בעל הפונדק מצביע על דלת צדדית ואומר לטיליאן לדפוק על הדלת בסוף המסדרון.

פגישה עם אנ'סיריאל הזקנה

המסדרון מרוצף בקורות טחובות, ויש בו מספר דלתות, כולל זו שבעל הפונדק הפנה את טיליאן ואלת'יר אליה. אלת'יר נראית מוטרדת ובהמשך תלחש לטיליאן שהיא מריחה משהו מוזר, כמו 'סוג של בשר רקוב טבול בדבש' (ריח שלא טיליאן ולא גאב לא מסוגלים להריח, אפילו לא קצת).

טיליאן דופקת בנימוס על הדלת בקצה המסדרון, ועולה 'יבוא' עמום.

טיליאן ואלת'יר נכנסות לחדר, שהוא עתיק ודהוי, אבל אנ'מירי מאד בצורה שלו, עם ריהוט מהודר ישן, וצורת המעוין האנ'מירי המפורסם על הקיר, כוננית ספרים מוזרה, ועוד.

אנ'סיריאל– אישה מבוגרת מאד, אבל זקופה ומרשימה בדרכה, עוטה שמלה שחורה ומשקפיים מוזרים; היא מזהה מיד את הנכדות של ידידתה הותיקה אלטירניל, ומברכת אותן בלבביות.

טיליאן מספרת לה על החדשות הרעות, והזקנה מהנהת ואומרת שזה מסביר מדוע סבתה של טיליאן לא כתבה לה כבר שבוע שלם.

הזקנה תוהה האם 'המצב המסובך' של ידידתה כילה את כוחה, וטיליאן פורשת בפניה את החשדות שלה, כולל לעניין הרוכב שנכנס לחדר של הסבתא באישון לילה. הזקנה מפקפקת שפרשים כאלו נושאים מחלות כמו קדחת כפור, וטיליאן מספרת על החדר הסודי, ושואלת אותה על אבן הדלת.

אנ'סיריאיל תוהה בהתחלה, הכיצד ידידתה הותיקה "התרשלה כל-כך בשמירה על הנקיון באגף שלה", אבל מודה מהר למדי שאבן המפתח אכן מופקדת בידה ("סבתא שלך, המסכנה, לא בטחה באף אחד מחסרי הכשרון שגרים עימה, והנטיה של כמה מהם ל"צד המקורנן של הדברים"; לא שיש לה עצמה זכות לדבר, עם הבן-יקר שלה שבלי שיהיה בו דם פארליל, הוא מנסה להיות "יותר פארליל מפארליל") – אנסיריאל היא מספרת לטיליאן שהאבן נמצאת בחדר מבודד, שרק לה יש את המפתחות אליו, במורד גרם מדרגות שיוצא מהמסדרון שהדמויות עברו קודם. היא מוסיפה שהיא היתה יורדת לשם בעצמה, אבל לאחרונה הברכיים שלה כואבות מאד.

אנ'סיריאל נותנת לטיליאן מפתח מיושן וכבד, ומשלחת את שתי האחיות לדרכן, לא לפני שהיא מלטפת את ראשה של אלת'יר ומציינת 'כמה היא גדלה', מה שגורם לאלת'יר לעשות פרצוף קטן של חוסר שביעות רצון.

גאב, שבדיוק עזב את אורגת הערפל בהיכל השתיה, מצטרף לטיליאן במסדרון, והחבורה – מודאגת במקצת בגלל הריחות שאלת'יר מרגישה, יורדת בזהירות במדרגות תלולות שמאחורי דלת צדדית, עד שהדמויות מגיעות לסופן – שם חוסמת את הדרך דלת אבן כבדה ונעולה.

התקפה במרתף

הדמויות מנסות לבדוק מלכודות, ולא מוצאות אותן; ואז טיליאן מסובבת את המפתח במנעול, והדלת נפתחת – כאשר באותו רגע עצמו נשמעת קריאה גסה מהצד השני, ואיתה שני חיצים שיורה קשת שהתמקם מול הדלת, כאשר חץ אחד מכוון לטיליאן, והאחר – באכזריות חריגה – מכוון אל אלת'יר.

החץ הראשון מחטיא, אבל החץ השני פוגע בנערה בת השלוש-עשרה, שצורחת מכאב ומתמוטטת לרצפה; צחוק גס מהדהד בחושך, וגאב מזהה, למרות העלטה, את המבריחים מטולו. טיליאן משתוללת מכעס, ומשתמשת בהתקפת זינוק מהירה כנגד הקשת, למרות התקפת הזדמנות (לא מוצלחת במיוחד) שמבריח אחר שצץ מהצד של הדלת מנחיחת עליה. גאב מסתער אחריה, ותוקף את המבריח עם החרב, ואת המבריח השלישי שמופיע מהצד השני.

אגב הגידופים הגסים, המבריחים פולטים – כאשר הקרב מתלהט – כמה דברים מטרידים מאד:

"אז הזונה הזקנה לא היתה חסרת תועלת לגמרי. רק טעתה קצת. אז במקום גארל האוכל בתחת קיבלנו אותך, יפיוף?"

מהדברים נרמז ש'לא רק המועצה שלחה אנשים אחרי גארל' – לוודא שהוא לא יחזור לטולו וימשיך לעשות בושות (קרי, רמז שאולי אבא של גארל שלח אנשים להפטר ממנו).

"באת לרחרח ולהסריח עלינו במועצה של הכפר? כמה חבל שלא תצליח לספר שום דבר לאף אחד, אתה ושתי החברות שלך. הרבה דברים בטולו הולכים להשתנות בקרוב – חבל שאתה לא תהיה שם כדי להפריע".

למרות היתרון היחסי של המבריחים וההפתעה, הקרב מתהפך במהירות לרעתם. טיליאן נלחמת כמו מטורפת, כשהיא מרתקת את הקשת אליה ומנחיחה סדרה של מהלומות שמפילות אותו; גאב פוגע קשות במבריח אחר, ובסופו של דבר טיליאן מצטרפת אליו, ולאחר עוד כמה חילופי מהלומות, שלוש החלאות מטולו שוכבות על הקרקע של המרתף מתות וגוססות – כאשר, למרות המחשבה הראשונה של גאב להשאיר אחד מהם בחיים לחקירה, טיליאן רותחת מזעם, ובסופו של דבר אף אחד מהמבריחים לא שורד את הקרב.

בחדר מסתמנים לא מעט חפצי ערך – רובם סחורות מוברחות מטולו, וגם ניצוץ כחול שעולה מפדיסטל אבן במרכז, שם עומדת קופסה קטנה. טיליאן מנסה לרוץ אל אלת'יר, שנראית פצועה, אבל עדיין בהכרה, נצמדת לקיר של המדרגות כשהיא בוכה ומנסה לחבק את הזרועה הפגועה קשות והמדממת שלה.

האפלה נחשפת

אולם, לפני שטיליאן מספיקה להגיע אל אלת'יר, אנ'סיריאל צצה ומתייצבת מולה, ארשת הפנים שלה נוראה, ועיניה זוהרות באדום. היא רוטנת על כך ש'שלושת הלא יוצלחים לא יודעים לסיים עבודה', ומביטה בטיליאן במבט רושף.

"חזקה יותר ממה שחשבתי שתהיי, טיליאן-" הקול שלה משתנה, הופך מהדהד ופחות ופחות אנושי, כאשר להבות בוקעות מהידיים שלה, והאצבעות שלה כאילו מתארכות, בוערות כולן באש.

מתפתח קרב, שבו הזקנה יורה חזיזי אש שגורמים לנזק כבד, אבל טיליאן וגאב מכים בה שוב ושוב, עד שהיא מתנודדת לאחור כשדמה ניתז (לאחר כ-50 נק"פ שהיא מאבדת); היא צורחת, וחלקי הגוף שלה כאילו מתפוקקים, נושרים סביב כמו פיסות בשר שהיה מת מזמן;

מתוך המפולת של האישה הזקנה, עולה סחרחורת של צל, שלובשת צורה עצומה, נישאת לגובה, של מעין חלק גוף עליון של אנושואיד מטושטש, נטול רגליים, עם טפרי ידיים עצומים, ובמרכזו עין אחת, אדומה וחסרת ריסים.

מתוך הצל רועם קול לא אנושי: "אז בסוף אנחנו נפגשים בכל-זאת, טיליאן בתו של אמלארג. לא בדרך שתוכננה, אבל גם זו תספיק".

טיליאן וגאב מבינים, לאימתם, שזה שד הצל שתוכנן במקור להיות מוכנס לגוף של טיליאן וללבוש את הדמות שלה; וכאשר המזימה הזו נכשלה, כנראה מצא לו קורבן אחר שקרוב בצורה אחרת לסבתא של טיליאן.

שד הצל בצורתו האמיתית הוא יריב מסוכן וחזק בהרבה; הלהבות שהוא מטיל הן להבות צל שחורות; הוא מסוגל לנשיפה קטלנית, ולהתקפות שיסוף חזקות. גרוע מזה, טיליאן מגלה שהלהבים הלא קסומים שלה בקושי מצליחים לגעת ביצור (הן עושות נזק מינימלי, כאילו הדמות מגלגלת אוטומטית 1 טבעי בכל גלגול נזק).

הקרב נראה קטלני, אולי קטלני מדי – אבל לאחר שני סיבובים שבהן יצור הצל נאבק בעיקר בגאב, החרבות של טיליאן נדלקות בלא התראה באור לבן, כאשר הקול המעט צרוד של אורגת הערפל עולה מהמדרגות.

"אני חושבת שמישהו באמת, באמת היה צריך להפוך את הקרב הזה לקצת יותר הוגן!" (לאחר מכן היא תעיר ש'חשה שמשהו מסריח כאן למטה').

שד הצל נוהם בכאב ובזעם, וקורא בשם מזעזע שנשמע כמו 'דאנג'ון נאמוש"; הפלדינית נותרת מאחור, כשהיא מחזקת את החרבות של טיליאן בברכה (שגורמת להן להחשב כנשק קסום, ולעשות הרבה יותר נזק מהרגיל למתים חיים או יצורי צל), ולאחר מכן גם מטילה לחש ריפוי חזק על טיליאן שנפגעה קשה קודם.

בסיבוב הבא, שד הצל מטיל בפלדינית לחש השתקה אפל, שמונע ממנה להמשיך ולהטיל קסמים (הדמויות רואות את השפתיים שלה נעות בכעס, אבל אף צליל לא נשמע) – מה שגורם לה לשלוף את החרב שלה ולהדחק קדימה לתוך הקרב.

היצור ממשיך להתקיף, אבל החרבות הבוערות באור של טיליאן והחרב המכושפת של גאב, שנועדה במקור כנגד צללים (עם בונוס מתאים לתקיפה, נזק והסיכוי לפגיעה קריטית), פוגעות ביצור שוב ושוב, עד שהוא צורח ומתאיין לשובל של עשן מצחין.

הדמויות נותרות עם האוצר של המבריחים המתים, השרידים של הזקנה (שניכר בהם, אכן, שהיא היתה למעשה מתה כבר תקופה – אולי כמה שבועות), והאבן הכחולה שנמצאת על הפדיסטל, שהיא אכן אבן המפתח – כבר ממבט ראשון, היא מתאימה לחור בדלת.

אלת'יר בוכה מכאבים ונצמדת לטיליאן; אבל נראה שלחש מרפא שהפלדינית אורגת הערפל הטילה עליה צמצם מאד את הנזק וסגר את רוב הדימום.

הדמויות משוחחות עם הפלדינית הירוליר; וטיליאן מנסה בכל כוחה להזכר בגינונים שלמדה על אורגי ערפל, מה שגורם להירוליר להראות משועשעת מאד, ולרמוז שהיא מקווה שהעובדה שהיא אחת מאורגי הערפל הראשונים שטיליאן ראתה, לא יגרום 'מוניטין גרוע' לעם שלה. היא דוחה את ההצעה של טיליאן ללוות את החבורה, ואומרת שהיא חייבת לחזור למשימה שלה – אבל לפני לכתה, היא מוכנה לחפות על הדמויות, ולהיות זו שתבשר לבעל הפונדק את הבשורה המרה על אמא שלו – בתור פלדינית אורגת ערפל, היא אולי תשמע אמינה מאד.

גאב מבקש מאורגת הערפל, אם היא יכולה בדרכה אל הבקע, לעבור באחוזה של ליידי קונסארין ולבדוק שהכל כשורה שם. לפני שהם נפרדים, אורגת הערפל מעיפה מבט בחרבות של טיליאן, ומעירה משהו כמו: "אם את מתכוונת להמשיך להלחם בצללים ודברים כאלו, את באמת, באמת צריכה להחליף את מזלגות הסלט האלו"!

החבורה מתחמקת, לא בלי יסורי מצפון, והדמויות שומעות במעורפל את אורגת הערפל מדברת עם בעל הפונדק; איכשהו, נדמה לחבורה שהבכי של בעל הפונדק נשמע מעט מוזר, ושמבעד לדמעות שלו, הוא בעיקר מתמקח על הפיצוי שהוא צריך לקבל (החבורה הקדימה תרופה למכה, והשאירה לאורגת הערפל חלק גדול מהשלל של המבריחים מטולו).

בהלה בעיירה

כבר בהיכל השתיה, ניכר שמשהו לא בסדר בהתנהגות של האנשים; והרושם הזה מתגבר בחוץ. עומדת שעת אחר-צהריים אפורה, ובכיכר יש עדיין אנשים, וכמה מוכרים וקונים בדוכנים; אבל אין מוזיקה וריקודים, ואנשים רבים מתקבצים, מדברים ומתווכחים. שומרים רצים פה ושם בתוך הכיכר.

מבירור עולה שלא סתם היה נדמה לחלק מהדמויות קודם שהן שומעות הד פעמונים רחוק; הפעמונים של האחוזה אכן צלצלו. כאשר הדמויות היו במרתפים, שליח חצה בריצה את הכיכר לעבר האחוזה, כשהוא מרים קול אזעקה:

פור'ראטי - הלא-אנושים, צאצאיהם של פליטים מורעבים שאיבדו את צלם האנוש לאחר אכילת בשר-אדם; לראשונה מזה יותר משנות דור, פור'ראטי יצאו ממעמקי הבקע הגדול ונראו באיזור הכפרי שמדרום לתל זאגליל; ועצם השמועה הזו מעוררת בהלה שלמה מסביב.

המשמר של לורד ראמזיג לא עושה הרבה, מלבד לתפוס עמדות על חומות תל-זאגליל ולסגור את השערים לקראת הלילה - אם כי מישהו אומר שהלורד שלח או ביקש מהרוכבים הכחולים לצוד את היצורים.

טיליאן נאחזת בפחד שמכפיל את הדחיפות שהיא חשה, להגיע הביתה בכל מחיר; ראלגונד הנפח מגיע עד מהרה עם העגלה, וגם עם בשורות לא טובות: הנפח הישיש ראל'קור אכן חולה מאד, מדמדם ושיקול דעתו לקוי לגמרי. הוא נאחז בקריאות שהוא טוען שהוא שומע, ש"גבירתו" מחכה לו או עומדת לבוא, והוא מסרב לעזוב את הבית הרעוע שלו; ואם זה לא מספיק, עינו של היועץ סאזראט נפלה על המקום, והוא כנראה מחכה (במקרה הטוב) שהנפח הישיש יפח את נשמתו כדי להשתלט על האדמה.

טיליאן מורה לנפח להאיץ בפרדות, היא מסייעת לאלת'יר (עם זרוע חבושה) שאיבדה את השנינות הרגילה שלה וכל-כולה רועדת ונצמדת לטיליאן, וכל החבורה נוסעת במהירות האפשרית שהפרדות מאפשרות לעבר השער של תל זאגליל.

טיליאן מתווכחת עם השומרים שמזהירים אותה לא לצאת, משום שעד שהיא תגיע לקאר א-מאר, השמש כבר תשקע והלילה יתחיל; והפור'ראטי משחרים לטרף בלילה (אפילו גאב תוהה, בנקודה מסויימת, האם זה רעיון טוב ולא עדיף לחכות לבוקר).

חזרה אל קאר-א-מאר

הדרך בחזרה דרומה, אל קאר-א-מאר, מרגישה כמו נצח מורט עצבים, למרות שהיא חסרת ארועים. השומרים בשער צדקו: עד שגבעת קאר א-מאר מופיעה לפני החבורה, האפלה מתחילה להתפשט, ורק פס דק של אור עדיין עומם בשמי המערב, אי-שם מעל הבקע הגדול.

קאר-א-מאר עצמה נראית עדיין שלמה, עם אורות דולקים בחלונות שלה, אבל לעומת זאת, כל מתחם סילד א-מאר מהצד השני של הדרך נראה נטוש, וכל החלונות שלו חשוכים.

כאשר העגלה מתקרבת לחומה החיצונית של קאר א-מאר, השער מוגף, וקשתים לא מרשימים במיוחד קוראים להם לעצור, לפני שהם ירו בהם חיצים, אבל הגישה הזו משתנית מיד כאשר הם מזהים את טיליאן; השער נפתח, ומישהו צועק לקרוא לאדון מיד.

החבורה מגלה שכל החצר של קאר א-מאר מלאה אנשים מבועתים; נראה שכל דיירי סילד א-מאר, וגם האנשים מחוות רחוקות יותר התקבצו כאן, ממלמלים, מתווכחים ומפוחדים; ילדים בוכים בזרועות האמהות שלהן; מכמה מהדברים, טיליאן מבינה שהצחנה של הפור'ראטי וריחות חשודים של צחנת פטריות הורגשו ליד אחת החוות הקטנות, מרחק פחות משני מייל מכאן (לא בכדי שמם של הפור'ראטי בשפת הפארליל הוא שאז ראזגול - 'הקלאן בעל נשימת הטחב').

בין לבין, משיחה בין שני איכרים, טיליאן לומדת כדרך אגב על מעשה נבלה שעשה לא אחר מאשר סוחר העבדים קורזאראט, שניצל את המהומה והפאניקה כדי לשכנע איכר למסור לו את שתי הבנות הצעירות שלו, כי "החבורה שלו חזקה, ואם שום דבר לא ישרוד בקאר א-מאר הוא יקח אותן איתו דרומה" - אולם כעת, לטיליאן וגאב יש דאגות אחרות ודוחקות יותר, ולא רק מפני שהחומה הנמוכה של קאר-א-מאר עם המשרתים שחמושים בקשתות קצרות שעליה, לא יעמדו בפני האנקולים הארוכים והנשק המשונן של הפור'ראטי יותר מדקות ספורות, אם הללו יתקפו במספר גדול מספיק.

אביה של טיליאן מופיע בדלת הבית, נראה מוזר כשהוא עוטה שריון קשקשים ישן שבקושי מתאים לו כיום, מחזיק חרב ומגן פשוט, ועוטה קסדת עור לא מרשימה; איתו נמצאים פורלאג וכמה משרתים ותיקים חמושים באורח דומה.

אמלארג מחבק את טיליאן ומודה לאבא הדגול על שובה בשלום, אבל יש לו בשורה גרועה נוספת בשבילה: מצבה של הסבתא התחיל להדרדר במהירות ברגע שהחשיכה החלה לרדת, ולמרות כל המאמצים של הפייטנית - נראה לו שהשעה האחרונה שלה הגיעה.

חלק ג': הכרעה

טיליאן מקבלת החלטה; היא שולחת את אלת'יר לרוץ למעלה לקרוא למל'סירלי, כדי לאחד איתה ועם גאב כוחות לריצה אחרונה ונואשת במורד המדרגות, בדרך למאבק עם מה שלא יהיה בחדר.

מהמגדל למעלה, עולות זעקות ספק אנושיות של הסבתא הגוססת; וקול בכי כבוש של נשים - זו למעשה הפעם הראשונה בה טיליאן שומעת את הגבירה אימה ממררת בבכי.

מל'סירלי מגיעה, אפורה ועייפה ממאמץ, ומוסיפה פרטים נוספים על המצב, כל אחד מאיים יותר מקודמו - היא אומרת שלא רק הגוף, אלא גם הנשמה של אלטירניל הזקנה תחת התקפה (ובין אם טיליאן וגאב מבינים או לא, היא רומזת שאם היא תמות במצב הזה, היא עלולה לקום במהרה מחדש בתור משהו נורא).

הדמויות רצות למטה לעבר המטבח, מתעלמות מצעקות של משרתים וטבחים. ליד הקיר האחורי, הדמויות קולטות ריח נורא - ריח עמוק של טחב נרקב, שיכולה להיות לו רק משמעות אחת.

פור'ראטי במרתף

כאשר מילות הלחש של מל'סירלי פותחות את הקיר וחושפות את המסדרון שמאחוריו, החבורה מבחינה שהלפיד הכחול שנועד לחסום את הצללים מלהתקרב למטבח ולבית שמעבר לו כמעט דעך לגמרי - ודמות אפלה, מלאה גידולי טחב, עם פנים שטוחות ולוע זב ריר גוהרת עליו ומלחששת מילים בשפה מעוותת.

הפור'ראטי כאן, ממש מתחת לקאר-א-מאר, מכבים את המחסום האחרון שבולם אותם מלשטוף את האחוזה מלמטה; וכאשר הדמויות שולפות כלי נשק, הניצוץ הכחול האחרון דועך, והפור'ראטי מסתערים, כאשר פור'ראטי אחרים מניפים אנקולים מאחורה כדי לנסות להמעיד את הדמויות ולגרור אותם אל מותן.

וכך, מתחיל קרב; מלסירלי פורטת על הלאוטה שלה ושרה את אחד משירי התגר של מורדי הת'ארילין (ברמה הטכנית, היא שרה שירה הגנה שמחזק את השריון ואת ההדיפות של הדמויות, מה שאכן גרם להחטאה או להדיפה של כמה התקפות חזקות שהיו פוגעות במצב רגיל).

הפור'ראטי עולים על הדמויות במספר, משתוללים וצמאי דם, אבל המסדרון הצר מגביל אותם מלנצל את היתרון המספרי, והדמויות מפגינות בקרב יכולת מרשימה; גאב וטיליאן חותכים יריב אחרי יריב; וכל פעם שפור'ראטי נופל ונושם את נשימותיו האחרונות, הוא מתיז סביבו ענן של טחב רקוב שממלא את המסדרון, אבל לשווא.

לאחר קרב חרבות קצר, טיליאן מפילה את הפוראטי המגודל יותר, מנהיג החבורה שכיבה את הלפיד הכחול, ומעל מפלתו של היצור הצווח היא רושפת בזעם משהו כמו "הקוטלת חזרה"; פור'ראטי נוספים באים בריצה מהמדרגות שמעבר למסדרון, ומנסים להפיל ולגרור את מל'סירלי עם אנקול מעופף קשור בחבל - אבל נכשלים, ועד מהרה נקטלים גם הם.

לפחות חמישה מהפור'ראטי שוכבים מתים במסדרון, והיתר נאחזים בבעתה ובורחים ביללות כלפי מטה, אל תוך האפלה.

הערה טכנית של השה"ם: לתוצאה המוחצת אחראית גם קוביית ה-1ק20 של השה"ם, שהוציאה סדרה של גלגולים מבישים, שבעקבותיהם נשלחה אחר כבוד לפריזר :-P

טיליאן, גאב ומל'סירלי שועטים במורד המדרגות המעגליות אל הקומה התחתונה; הפור'ראטי נסוגים ביללות, ומאפשרים לחבורה לעמוד מול הדלת המכושפת עם החריטות, שכעת בוערות כולן באור ארסי.

אבן הדלת מתאימה בדיוק לתבליט, וכאשר היא מוכנסת לשם, הקיר נוהם וזז; הדמויות מוצפות במחשבות נוראות שחודרות למוח שלהן, קוראות להן להתייאש, מסבירות להן שהכל אבוד; שהפחדים הגרועים ביותר שלהם כבר הפכו למציאות; וברגע שהדלת נפתחת נורית מבפנים קרן מכושפת של צל, שפוגעת בטיליאן פגיעה משמעותית.

הקרב האחרון

הדמויות מוצאות את עצמן עומדות מול חדר מזבח אנ'מירי מעגלי, שחלקו שימש גם בתור סוג של אלכובות קבורה, שהסמל של שני הלפידים המצולבים חרוט מעליהן - ונדמה שלפחות באחת או שתיים מהן יש שלדי אדם ישנים; כדי מטבעות שעונים על הקיר למטה, וחלקם נשפכו על הרצפה.

אלא, שמה שמושך את תשומת הלב הוא הערפל הממית שמתערסל באמצע החדר, שמרכזו לובש צורה של עין עצומה; היצור לועג לחבורה, כשהוא שב ומפגיז אותן במחשבות מזוויעות. מל'סירלי לא מנגנת כעת - במקום זאת, היא שולפת את השרשרת עם היהלום האפור הגדול שהיא לקחה בזמנו מהקבר של אביה בנקיק של גנארת'ה, וזה מתבהק באור חיוור; מל'סירלי צועקת לטיליאן וגאב לחפות עליה.

מהלך הקרב:

מל'סירלי לא מפעילה כוחות של פייטן הפעם, אלא מתרכזת ביהלום האפור שלה. היהלום מקנה לכל אחת מדמויות שדה כוח של 30 נקודות פגיעה, שמתחדש ב-6 נקודות פגיעה כל סיבוב.

היצור, לעומת זאת, מסוגל לשלושה סוגים של התקפות:

קרן מוות: האישון יורה קרן קטלנית בדמות אחת, בבונוס גדול לפגיעה; את הקרן אי אפשר להדוף בהדיפות שיש לחבורה, אלא רק לנסות לספוג ממנה חצי נזק; מצד שני, זו התקפה פיזית שנתקלת בשדה הכוח של מלסירלי וצריכה לשבור אותו לפני שהיא פוגעת בדמויות.

צווחת ביעותים: צווחה פסיונית שתוקפת את המחשבה, וגורמת נזק הלם לא מאד כבד לכל הדמויות (הוא עוקף את שדה הכוח ופוגע הישר בדמויות); דמות שנכשלת בגלגול הצלה תסבול מסיוט שיראה כמו אדם קרוב לה שצועד בגרון משוסף או באורח דומה, מצטרף לקרב ומרפא את העין המזוויעה.

(בפועל, אף אחת מהדמויות לא נכשלה בגלגולים האלו, כך שהעין לא הצליחה לזמן אף צל לקרב)

נשיפת צל: התקפה קונית שבוקעת מהאישון, גורמת נזק פיזי כבד פחות משל הקרן הממיתה, אבל יכולה לפגוע במספר דמויות בו-זמנית, וגם להחליש אותן.

הקרב הוא קטלני ומסוכן, ועובר כמה תהפוכות. אחר פתיחה חזקה של הדמויות ומספר פגיעות קריטיות שהורידו את המפלצת לחצי מנקודות הפגיעות שלה בשני הסיבובים הראשונים, העין מאוששת, ופוגעת בחבורה קשה במספר התקפות, ששוברות את שדה הכוח וגורמות נזק כבד, בעוד ההתקפות של החבורה מחטיאות.

בסופו של דבר, כאשר טיליאן נותרה עם כ-10 נקודות פגיעה וגאב עם לא יותר מנקודת פגיעה אחת, שתי הדמויות פוגעות בסדרת התקפות נוספת, וגאב מנחית את החרב שלו, "השומרת האפורה" במכה קטלנית.

הסיוט דמוי העין מסתחרר באוויר, עדיין 'חי', אבל ניכר שהוא נחלש מאד, תנועות האישון שלו הופכות איטיות ומבולבלות - ואז מל'סירלי צועדת קדימה עם היהלום האפור בוער כמו להבה חיוורת חיה בידה, כשהיא קוראת בשפתה משהו כמו "צופה מטונף, הימים שלך על האדמה הזו נגמרו. הבט אל רצונה של אונ'מיירה, וראה בו את הסוף שלך!"

ברגע הבא, מלסירלי קורסת על הרצפה, מפרפרת ורועדת; האבן כבה ונופלת על הרצפה לצידה. אבל היצור מפליט (מכל הפיות שאין לו...) צרחות ויבבות נוראיות, כאשר האש האפורה אוחזת בו, מדליקה אותו כמו לפיד ומאכלת אותו לעשן מצחין בתוך שניות.

סיום

אי-שם, גבוה מעל החדר, ההדים של הבכי גוועים, והופכים לקולות אחרים - אולי קריאות של הפתעה ותקווה פתאומית; החדר כולו נרגע, הרעידות והמלמולים האפלים דועכים; האור הארסי שמרצד בכתובות העתיקות דועך גם הוא.

מסביב, זרוקים כדים עם מטבעות עתיקים; ובאלכובות יש שני שלדים של נשים עתיקות, שליד אחת מהן זרוק משהו אדום, שכאשר גאב מושך אותו הוא מתגלה כאריג - גלימה עתיקה שהיתה פעם יפיפיה, אדומה עם רקמה זהובה (בצורת שני הלפידים המצולבים), שכעת היא דהויה, פגומה וקרועה בכמה מקומות, אבל קסם חלש עדיין קורן ממנה.

טיליאן לא מתעניינת כרגע בכלום מכל זה; היא מרימה את מל'סירלי הרועדת מהרצפה - ולזוועתה היא מבחינה שהפייטנית לקתה בקדחת כפור ארסית; הדופק שלה מהיר, והנשימה שלה מתרסס מבין שיניה.

בתחילה, היא כלל לא מזהה את טיליאן, ורק לוחשת מילים מבולבלות בשפת אמה, כשהיא מזהירה מישהו... אולי נערה צעירה או ילדה, שלא לעלות על סוס או דבר-מה דומה.

רק בהמשך, היא תפקח את עיניה, ותנסה לדבר במאמץ רב ולהזהיר את טיליאן: כאשר היא שרפה את היצור דמוי העין, היא יצרה לרגע, רק לרגע, קשר עם התודעה של מי ששלחה את היצור ושלטה בו.

"טיליאן, גאב... כאשר אני... שרפתי את הדבר הזה, יכולתי לרגע לחוש מי מאחוריו... מי שלחה אותו לכאן. היא חזקה... עתיקה וחזקה... זה לא מטיף פארליל קנאי וטיפש. אנ'מירית... בלי ספק... העוצמה... הרוע שקרן ממנה... היא כמעט ניפצה אותי כמו שמנפצים ביצה. היא יודעת עכשיו, טיליאן. היא יודעת על האבן האפורה-"

דמעות מציפות את עיניה של טיליאן, כשהיא מנסה להרגיע את הפייטנית הקודחת ולהתחנן בפניה לשמור על הכוחות שלה.

בינתיים, גאב בודק את מה שנראה כמו מדרגות מעגליות שמוליכות למקטע גבוה ליד תקרת החדר, ומגלה שם עקבות אנושיות... סימנים שהשאיר שם מגף פרשים כבד לפני מספר ימים.

וכך, החבורה - מנצחת, אבל מזועזעת, עושה את דרכה כלפי מעלה, בחזרה אל קאר-א-מאר; לפור'ראטי אין זכר; הצחנה הממיתה דעכה, ולפי הקריאות שהחבורה שומעת מלמעלה, מצבה של הסבתא הגוססת התייצב בבת אחת - וכפי שיתברר לחבורה, היא שקועה כעת בשינה עמוקה ושלווה, שכל-כולה תקווה להחלמה.

אבל מל'סירלי חולה ורועדת; ולמרות שמצבה טוב בהרבה ממה שהיה מצבה של אלטירניל הזקנה, טיליאן מאשימה במידה רבה את עצמה במה שארע לה, ולמרות נסיונות העידוד של גאב, היא מתקשה מאד לשמוח על הנצחון הגדול.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.