זנב לאיילים

 

 

פרק 2: אל נא תעקור נטוע (חלק ב')

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

חלק ראשון: סעודת חג השער הנוצץ

 

פתיחה

טיליאן, גאב ומלסירלי נכנסים להיכל הסעודות של קאר-א-מאר, שם מתכנסים כל בני המשפחה (מלבד הסבתא, וליל ששומרת עליה). החדר מפואר מאד יחסית לאחוזה כפרית, ורבים מהפרטים בו, כולל המפה המהודרת והצורה של הגביעים הטקסיים, הם חלק מ'כללי טקס' שהרכיבו הוריה של טיליאן לפני שנים רבות, כדי לבטא את שמירת המסורת של כל אחד מהצדדים.

לכבוד החג, מונחים על השולחן גם מאכלים שהם נדירים אפילו בקאר-א-מאר, כמו מאפה זהוב כהה מחיטה אנ'מירית אמיתית (ולא רק הלחם האדום הרגיל משעורה קראנית), וגם בקבוק של יין אדום מגפנים משובחות בהרבה מהתוצרת המקומית. שני ההורים של טיליאן מנהלים את הטקס המשפחתי והברכות, שבו כל אחד קורא בשם של האל או האלים שלו, ומדבר על כך ש'כל האלים והכוחות הטובים' מתקבלים בברכה: כל מי שרוצה לבנות ולא להרוס; לנטוע ולא לעקור נטוע.

 

באורח הפוך לגמרי מהמסורת הסבלנית והמקבלת, האח והאחות הצעירים, גאראנד ואלת'יר, מנהלים קרב עלבונות שקט:

"היית צריך לבוא חצי ערום עם קרניים על הראש. ככה היית מכוער כמעט כמו המטיף שלך"

"בבית של האדון פארגוז, הנשים בכלל לא מדברות כשלא פונים אליהן. עוד שנה-שנתיים זה יהיה ככה גם כאן".

אלת'יר מאיימת שכאשר היא תהיה 'קוסמת גדולה', היא תהפוך את גאראנד לחזיר, כך שהוא יראה בדיוק כמו האדון פארגוז, ומספרת בלעג איך פארגוז ברח ביבבות מהבית של קונסארין "מיבב וזוחל על ארבע כמו הבהמה הפחדנית שהוא".

טיליאן נוזפת בשניהם, כשהיא מתקשה להסתיר כמה היא משועשעת מהדברים שאלת'יר מטיחה באחיה הקנאי.

 

פורלאג, האח הבכור, מרבה לדבר במשך הערב - הרבה מזה דברי שבח והלל למטיף החדש, הברכות שהוא הבטיח ליבולים, ומעשי ניסים מניסים שונים שעשה. אשתו קורזאן מחרה-מחזיקה אחריו.

כאשר טיליאן מנסה לדבר עם קורזאן בשקט, מצפה לה הפתעה מרה - אשתו של פורלאג, שהיתה אומנית חדת-תפישה, נראית חייכנית מדי, ועם הבעה כמעט קהה; כל-כולה התפעמות מהמטיף החדש ש"פקח את עיניה והראה לה מה באמת חשוב בחיים האלו"; היא מספרת שהמטיף בירך אותה, ושבסתיו הבא יהיה לה 'פרי בטן' חדש - והיא מנסה לשכנע את טיליאן לבוא איתה אל המטיף, כדי שיאיר גם את עיניה. טיליאן נסוגה, נבוכה וחשה מפוחדת מהכוח ומהיכולות של המטיף להשפיע על בני המשפחה שלה.

אמראנד, שבתחילת הערב היה במצב רוח מרומם, מרבה להתווכח עם ראיית העולם הפשטנית של אחיו הבכור פורלאג, ושב וטוען שאי אפשר לדבוק רק ב"שורשים" ובמנהגי עבר, כולל המריבות בין פארליל לאנ'מירים, ושמה שהבקעה צריכה זו עוצמה; כלי נשק קסומים, ואנשים תקיפים ומוכשרים שיקחו אותה לעתיד חדש ("כמה זמן נמשיך לרעוד מכל שבט של אבנונים שהחליט להתנחל ביער"? ו"מה יקרה אם העוגים יתקיפו שוב את גראן א-דרום? הפעם ללגיון יש פחות מחצי האנשים שהיו לו לפני עשרים שנה!")

פורלאג עונה שכפי שאמר המטיף, כדי לשרוד פורענות עליהם להיות כמו עץ שנצמד לשורשים שלו; אמראנד עונה בכעס ש"מרוב דיבור על שורשים כולנו נשאר לפתות וגזרים!"

אלת'יר לוחשת בארסיות ש"חלק מאיתנו דומים גם ככה לגזר" (רמז לשיער האדום של אמראנד).

טיליאן מקשיבה בחשדנות ובמורת-רוח לדברים של האח שהיה עד לא מזמן הקרוב אליה ביותר, אם כי האיזכור של התקפת עוגים מעלה אצלה את הזכרון של ההתקלות ברב-מג העוג שהשחית את קלאן הקשת השחורה, מה שנותן לתרחיש האיימים של אמראנד משנה תוקף, גם אם טיליאן לא תחוש להודות בזה).

 

גאב מתקבל בברכה על-ידי רוב בני הבית; השיחה שהוא מנהל עם הגבירה טיל'גרין (גבירת הבית ואמה של טיליאן) לא מצליחה אמנם לצאת מגדר נימוס ואדיבות צוננת במידת-מה שהגבירה מפגינה כלפיו, אבל מנגד הוא מתבקש בידי האדון אמלארג ואחרים לספר סיפורים על עמק טולו, שהם שמעו עליו כמקום מרתק (כל אחד מתעניין במשהו אחר - פורלאג בעיקר ביבולים ובצמר, ואחרים באגדות העתיקות ואפילו בזכרו האפלולי של הדרקון שתקף את טולו לפני שלוש-מאות שנה).

רק גאראנד הצעיר שואל בהתנשאות, אם בטולו מאמינים באבא הדגול או ב'סתם אלילים', וננזף על-כך בידי אביו; גאב עונה בדיפלומטיות שאולי יש קשר בין האבא הבורא של הפארליל לאל המרעה של טולו - וכל עם רואה את האלים בדרך קצת שונה.

גאב מצליח להתחבב מאד על בנה הבכור של קורזאן - זאטוט בן חמש שמרותק מסיפורים מפחידים על דרקונים, אבנונים וכ"ו, ובנקודה מסויימת מתחיל לנפנף בידיו כאילו היו כנפי דרקון ו"לשאוג", בדרך שמפחידה את אחותו הקטנה וגורמת לה לבכות ולהצמד לאמא שלה - שנוזפת בבנה בצדקנות ואומרת שמה שחשוב ומגן על אדם זו אמונה בבורא, ולא חרבות (הטפה שלא נוחלת הצלחה רבה, כאשר הזאטוט מחליט שהוא 'שודד קשוח' ומנופף בחרב דמיונית גדולה, לקול בכיה הזועם של אחותו הקטנה).

 

לעומת גאב, מלסירלי נראית עייפה ועצובה, ממעטת למדי לאכול ונראה שמבטה תועה לאפלה.

טיליאן (ובהמשך גם גאב) מנסים לעודד אותה או לפחות לגרום לה לאכול קצת, בהצלחה חלקית. בהמשך, יתברר שהסיבה להתנהגות של מלסירלי היא לא רק המאמץ שעשתה בטיפול בסבתא של הבית, שהתיש אותה מאד, והחשש שלה מהרוכבים הכחולים (ראה בהמשך), אלא גם הניגוד בין הכנס המשפחתי הרועש והעליז ברובו לזכר ההורים שלה - הפעם האחרונה שראתה את אמא שלה, מונחת קפואה ומתה על המיטה בבית הישן בת'ארנה, והקבר העגום של אבא שלה בקניון של גנארת'ה, באדמה זרה ומקוללת, שורצת מתים מהלכים.

 

 

הפרעה מבחוץ

המהום מחוץ לחלון גורם לגאב להתקרב לקיר ולהציץ.

מחוץ לחומה, עגלה ישנה מתחילה לנוע - ומי שנוהג בה הוא ברנש מפוקפק ומצולק, שגאב מזהה בתור אחד מאנשיו של סוחר העבדים קורזאראט. שלושת הגברים האחרים, העלובים יותר, שמטפסים עליה, הם לא אחר מהמטיף זוראנד, שכעת חצי מהפרצוף שלו חבוש (ככל הנראה בגלל הטיפול שספג מהאגרופים של גאב עצמו), ושני בני הלוויה שלו - ה'סופר' והברנש עם המגבעת המטולאת המוזרה.

כאשר הם עולים, והעגלה מתחילה להתרחק דרומה - לא על דרך המלך שמוליכה לזאג-אמאר, אלא בשביל עגלות צדדי שחוצה את השדות ומוליך דרומה ומערבה, הברנש עם המגבעת שר בקול בריטון צלול להפליא 'גרסה משופצת' של שיר מסעות ישן על דרך שמתפתלת במורד, ו-

 

"שם מתפתלים שבילים מאה,

לבית זונות ומסבאה..."

 

טיליאן נחרדת ממה שמספר לה גאב, ושוקלת לקרוא לכל בני המשפחה לחלון ולהראות להם את המראה - אבל מלסרילי יועצת לה לא להקים מהומה.

עם זאת, טיליאן מתעמתת עם פורלאג ומדברת גם עם אביה אמלארג מאוחר יותר, ומתרה בהם שהם עומדים להשכיר את טחנת הקמח ממש ליד הבית לסוחר וחוטף עבדים שכמעט חטף אותה.

פורלאג מפקפק - הוא דיבר עם אותו אדם, שנראה לו חביב מאד, ואפילו התעניין קצת באמונה הקדושה של האבא, למרות שהוא זר; אולי טיליאן מתבלבלת בינו לבין אדם אחר?

טיליאן עונה בנחרצות (בינה לבינה, היא משתעשעת ברעיון להשכיר אותה לקונסארין - אם תאלץ לעזוב את ביתה, ובדרך זו אולי לגרום לגאב וראל להשתקע יום אחד ליד קאר-א-מאר), ופורלאג - בין אם השתכנע באמת או לא - לא יכול לעמוד בפני הדיבור הרהוט והתקיף שלה, בעיקר שגם אמלארג מתחיל לתהות ומציע לנהוג זהירות ולברר את העניין עד תום אחרי חג השער הנוצץ.

מיד לאחר השיר, האח המודח זארדור - שיכור כלוט - נעמד על העגלה, צועק ומקלל את כל בני הבית על "זה שבגדו בו", מכנה אותם בני-זונות, ומאחל להם - בשם האבא הקדוש - שכולם ישרפו. את זה, שומעים לא רק טיליאן, גאב ומלסירלי אלא כל בני הבית. אמלארג סוגר את העניין במשיכת כתפיים - צר לו שמי שהיה כוהן לאבא הקדוש התדרדר ונפל עמוק כל-כך; הוא ניסה להיות אדיב אליו - אבל נראה שזארדור נפל כעת על מעבר לעזרה, ואין לו אלא לקוות שהאבא ינהג בו ברחמים.

 

 

ההכרזה של אמלארג

בשיא הארוחה, לאחר שבני הבית והאורחים כבר נהנו מהמנות הטעימות, אדון הבית אמלארג מבקש מהכולם תשומת לב, כי יש לו דברים חשובים לומר.

רגע קודם, הוא דוחה מעליו את אמראנד, שניסה להתערב ולומר או לבקש משהו בשקט, באמירה שהדבר הוכרע, והוא ממילא לא נתון לשיקול דעתו. אמראנד מתיישב בפנים כעוסות.

 

אמלארג מדבר בכובד ראש, וחוזר בפירוט מה שטיליאן כבר שמעה: שלאחר שנים של התעלמות, קרוב-משפחתו הרחוק, הלורד ראמזיג מתל זאגליל, מזמין אותו להסב על שולחנו בערב האחרון של חג השער הנוצץ (כלומר, בדיוק עוד יומיים) - והוא הזמין במפורש גם את שתי בנותיו - ליל וטיליאן.

מאחר וחג השער הנוצץ (כמו שאמראנד יזכיר בכעס לטיליאן בשיחתם בהמשך) נועד בין היתר להציג בפני השליט את הצאצאים המבטיחים יותר - אמלארג וטיל'גרין מניחים שמשהו מההרפתקאות המוצלחות של טיליאן הגיע לאוזני הלורד של תל זאגליל.

אחרים ליד השולחן ציניים בהרבה, ומעירים לאמראנד בשקט "אם היה לך ציצי, אולי הלורד היתה מתעניין גם בך". טיליאן לא מרוצה בכלל מההזמנה, אבל לא מסרבת בפומבי - בעיקר כי שני הוריה מדגישים ש"רצון הלורד הוא חוק" (לפחות בעניין של הזמנת אנשים ממעמד נמוך משלו להגיע אל שולחנו בחג).

 

 

צללים מאיימים

הארוחה מתקרבת לסיום, כאשר טיליאן שבה ושומעת רעשים חשודים מבחוץ.

מאחר והפעם גאב שקוע בסיפורים ובלשעשע את הילדים של קורזאן, טיליאן חומקת אל החלון ומציצה. הפעם, המראה מפחיד יותר מאשר עגלה עם שלושה שיכורים גסים.

הסוס של מל'סירלי משתולל באורווה, באורח שגורם למשרתים להרתע ולקלל - הוא צונף בקול וממש מנסה לשבור את האורווה בפרסות העצומות שלו; וגרוע מזה - צניפה עונה מבחוץ, מראש הגבעה שמכוסה צמחי בור שמשקיפה על האחוזה מדרום.

באור הירח, טיליאן רואה צללית של סוס מלחמה נוסף, ועל אוכפו פרש בגלימות כהות וכובע או ברדס מוזר, מחזיק בידו האחת אבוקה בוערת באור כחלחל, כשהוא צופה על קאר-א-מאר.

טיליאן מפחדת בכל ליבה, שהפרשים מתכננים התקפה רצחנית. מלסירלי לעומתה, משערת שהפרשים באים לכאן בעקבותיה - היא הרי הורתה לתלות אחד מהם, שהיה מעורב בהצתה וברצח של האלכימאית הזקנה המטורפת בכפר בצפון והנערה (אולי הנכדה שלה) שגדלה אצלה.

עם זאת, מלסירלי סבורה שהפרשים האלו - היא מזהה אותם כחברים בלגיון האימים הכחול ששרף את המקדש של היירית' (היא אומרת שהיא איבדה חברות רבות שגדלו איתה במאכולת האש ההיא), לא יעיזו להתנפל כך סתם על בית של אציל זוטר במקום כמו בקעת קיירן - אבל אין ספק שהם כאן, והם מסוכנים בדרכים אחרות. מלסירלי מציעה לעזוב מיד, משום שהיא מסכנת את כל המקום הזה בנוכחותה. טיליאן מסרבת בתוקף, בוודאי לאחר שמלסירלי הצילה - או לפחות דחתה את הקץ - את סבתא שלה.

טיליאן שולחת את אלת'יר עם סל של אוכל אל ליל, שאמורה להמצא בחדר של הסבתא במרומי המגדל; היא משכנעת את אחיה פורלאג ואת אביה - שמסכימים - ממש לא בשמחה ("את יודעת כמה סוס כזה שווה?") - שהסוס של הפייטנית הוא סכנת נפשות, וכדאי לשחרר אותו מיד כדי שיעזוב את האחוזה ולא יחזור. מלסירלי - שמבינה כעת את עומק השגיאה שעשתה כאשר לקחה את הסוס של הפרש התלוי והשתמשה בו, מסכימה עם טיליאן.

 

טיליאן מנצלת את ההזדמנות וקוראת לאמראנד לצאת איתה לטיול בחוץ, כדי לעזור לה לשחרר את הסוס - במטרה לגלגל איתו שיחה.

אמראנד מסכים, הגם שהוא חשדן ומנוכר כלפי טיליאן יותר מבעבר; בחוץ, מסתבר להם שקרה עוד משהו. השומר הזקן נמצא בבקתה שלו, כולו רועד ומשקשק מפחד, כפי שטיליאן מעולם לא ראתה אותו. קשה לחלץ מפיו מילים, אבל בסוף הוא מספר שפרש מפחיד - עטוי בגלימות ושריון כחולים כהים, עם צווארון זהוב, עצר לפני השער וחקר אותו בקול מקפיא על אורחת בשם מלסירלי (והוא כנראה אכן אישר - כולו רועד מפחד - שהיא בפנים).

טיליאן מתעמתת עם אמראנד ומנסה להכניס בו הגיון - אולם בשלב זה לא חושפת את המידע שיש לה, שהוא זה שהכניס בחשאי את אחד מאותם רוכבים אל המגדל של הסבתא, ממש בלילה לפני שהסבתא חלתה והתמוטטה.

אמראנד מודה שהוא עובד בשביל הרוכבים האלו, שהוא מתייחס אליהם כאנשים הגונים, ותיקי מלחמה ומשחררי-עבדים דגולים, שבסך-הכל באו לכאן כדי לבקש אישור לחפור ולגלות את הסודות של 'אחיות הפרפר הבוער', וכבר קיבלו אישור מהיועץ של הלורד, שאם הלורד עצמו יחתום עליו, הוא יהפוך לסופי.

אמראנד, שנראה שהרוכבים הבטיחו לו גמול נדיב אם יעזור להם (מלסירלי תפרש לטיליאן אחר-כך, שאנשי לגיון האימים תמיד יודעים לשכור מקומיים בתור עוזרים זוטרים או בשר-תותחים - בין אם מדובר בעבדים משוחררים, שבטים מקומיים, או במקרה של בקעת קיירן - מקומיים שואפי תהילה מסוגו של אמראנד), מסרב בתוקף להאמין שהם אנשים מסוכנים או מרושעים, ובעיקר לשום מילה שבאה ממלסירלי (הוא גם יותר מרומז לטיליאן, שהיא התרחקה ממנו והפסיקה לתמוך בו - לאחר כל הקרבה ביניהם במשך שנים - בגלל ההסתה של 'בתו של בעל העבדים').

טיליאן נמנעת מלקחת את העימות עד הסוף, ומנסה לפנות אל החלקים הטובים יותר של אמראנד, ולבקש ממנו לשים עין במקום שהיא רוצה - בין היתר על גאראנד, וגם על פעילות מצד אנשיו של קורזאראט (כנגד האחרון - לוכד העבדים - אין בעיה להטות את אמראנד).

אגב כך, טיליאן מספרת לאמראנד - ומשביעה אותו לשמור על סודיות - שהנסיון לחטוף אותה עצמה לא היה מבצע 'שגרתי' של לכידה לצרכי כופר, אלא נועדה להחליף אותה ביצור אפל שהיה לובש את הדמות שלה. אמראנד בהתחלה מפקפק - זימון יצור כזה עולה הון תועפות וכוח קסם גדול - למה להשקיע אותו בבית שלנו? קאר א-מאר היא חתיכת כלום.

טיליאן מתעקשת, ומנסה לשכנע את אמראנד שכוחות אפלים רוחשים מסביב, לא ברור בדיוק מה הם רוצים - אבל חובה להזהר ולפקוח שבע עיניים.

 

הערה: אגב השיחה, אמראנד מגלה לטיליאן פרט נוסף על ביטול האירוסין של ליל - שנגרמו מכך שליל השתכרה, אולי בהשפעת איזו מישהי מפוקפקת שהיא פגשה היכנשהו, וכשהיא שיכורה לגמרי חיקתה איזה טקס של פארליל. ארוסה נקלע לשם באמצע, לא ממש הבין או רצה להבין שמדובר במהתלה, והסתלק בחמת זעם כשהוא מודיע על ביטול האירוסין.

טיליאן מקשיבה לדברים, אבל לא שואלת שאלות נוספות בעניין.

 

 

הריב בפתח המגדל

לאחר השיחה עם אמראנד והסיום של הארוחה, טיליאן לוקחת את גאב ומלסירלי וכל השלושה עולים לעבר המגדל של הסבתא.

כשהחבורה מתקרבת, נשמעות צרחות - שגורמים לדמויות לשלוף נשק ולחוש לשם - עד שהדברים מתבררים כקטטה בין אלת'יר לליל, שרק התערבות של גאב על כל קומתו הגדולה (והנסיון שלו, עוד מבית אביו, עם הפרדת אחיות קטנות מתקוטטות).

לאחר שאלת'יר וליל מופרדות, ונראות כמו שני חתולים סמורים ונושפים שרק מחכים להזדמנות נוספת להתנפל זה על זה, מסתבר שאלת'יר אכן הביאה את האוכל, אבל לא יכלה להתאפק מלעשות חיקוי נלעג של ליל אומרת בקול מעונה שהיא 'מיוסרת מכדי להיות מסוגלת לאכול', ומיד לאחר מכן להשמיע קול גס של בליסה שלא היה מבייש חזיר; ליל צרחה בזעם והשליכה משהו נוטף שפגע בשיער ובשמלה של אלת'יר ("יש לך רוטב על השיער, בובה קטנה ומתוקה") - ומשם הדרך לקטטה היתה קצרה.

טיליאן מתמרנת בין שתי האחיות שלה - בפני ליל, היא נוזפת קשות באלת'יר, אבל אחר-כך היא תרצה את אלת'יר במתנה (העתק של דף מהיומן שלה, עם שרטוטים של הסמלים של השבטים השכוחים של הגבעות), ותלחש לה שלמעשה היא גאה בה.

 

לאחר שהקטטה נקטעת, מסתבר שמצבה של הסבתא לא השתנה - היא עודה ישנה ולא מתעוררת, אבל הפרכוסים והקדחת הממיתה לא חזרו. ליל שואלת מעט על מה שקרה בסעודה, ושבה ומצהירה שהיא מסרבת מכל וכל ללכת עם אביה אל הלורד; וטיליאן אומרת שגם היא לא מתכוונת ללכת.

 

 

הדלת הסודית במטבח

החבורה מקיימת התייעצות - מתוך הבנה שהם נמצאים על 'זמן שאול' לפני שהסבתא תחזור להדרדר; בסופו של דבר, החבורה מחליטה - נוכח החשד של מלסירלי שמשהו שנמצא למטה חוסם את כוחות הריפוי שלה, לבדוק את ההשערה שגם בקאר-א-מאר יש דלת סתרים שמוליכה למעברים עתיקים מתחת לאחוזה.

זאת - נוכח העובדה כי גם קאר-א-מאר, ממש כמו ביתם של אנ'וורין המנוח וליידי קונסארין, היא אחוזה אנ'מירית שנבנתה לפני ההתנפצות, וככזו, אולי היא בנויה באותה דרך, עם דלת סודית מוגנת בקסם.

 

הרעיון מוכיח את עצמו - בעזרתו האדיבה של כוח הקסמים הקטן של אלת'יר, והרעיון לחפש בפאתי המטבח, בדיוק באותו חלק בבית שבו היתה הדלת באחוזה של קונסארין; הדמויות מאתרות פתח, שמתחילים להסתמן בו אותות - ובעזרת הכוח שחבוי בחפץ שמלסירלי מסתירה מתחת לחולצה שלה (כנראה, האבן האפורה) - הקיר רועם ומחליק הצידה, מגלה מסדרון חשוך, מאיר באור כחול עמום של לפיד רחוק ודועך.

 

 

חלק ב': המנהרות מתחת לקאר-א-מאר

 

 

חדר העבודה הסודי של הסבתא

מעבר לדלת מתשרע מסדרון דומה מאד בצורת המבנה והתומכות לזה שהדמויות מצאו מתחת לאחוזה של קונסארין, רק שכאן הוא גדול ומהודר (או היה מהודר בעבר) יותר. בסוף המסדרון, מדרגות יורדות לתוך אפלה מעובה - מעבר ללפיד קיר מוזר ממתכת שבתוכו בוערת להבה כחולה, שנראה שכבר החלה להחלש.

לפני שהן פונות ללפיד הדועך, הדמויות מנסות לפרוץ דלת תקועה לחדר צדדי, שמעליה יש תבליט דהוי של שני לפידים מצולבים על מגן (מוטיב שעוד יחזור גם בהמשך במקומות שונים). הדלת ממולכדת ופוגעת במלסירלי במלכודת לא קטלנית אבל מציקה של נזק הלם, שמלווה בהשפעה של צער משתק שלוחש לה שהיא גנבת עלובה ושהיא 'חייבת להסגיר את עצמה עכשיו לגבירה' - שאם מלסירלי לא היתה מצילה נגדה בהצלחה, הוא היה אכן מניע אותה לכך.

החדר הצדדי מסתבר כחדר סודי שרק הסבתא הכירה, וגם ישבה בו הרבה כמו בחדר עבודה סודי. יש שם שולחן מגולף, כוננית עם מעט ספרים - מספרי תפילה, ספר היסטוריה על האימפריה האנ'מירית, ספר על שושלות אצולה ובנים ובנות ראויים יותר ופחות שלהם, וגם קלף עם מפה מוזרה של איזור שהדמויות לא מכירות, והוא שונה מאד מקאר א-מאר.

על השולחן ובמגרות, הדמויות מוצאות כמה מזכרות אישיות - מראי כיס קטן ומהודר ועד מטה עץ מגולף באורח מורכב שמדי פעם יכול לנצוץ בכחול (סוג של קסם חלש), שנראה כמו שרביט שחסר את הגולה שלו; יש שם גם פתק הקדשה מתפורר בן עשרות שנים, שסבתה של טיליאן קיבלה מחברה בשם אנ'סורה - שהיתה איתה במקדש הכחול בחצרות הגרניט, ונספתה בשלג לפני עשרות שנים (אותו שם שהסבתא קראה לו בהזיות המיוסרות שלה, לפני שמלסירלי החלה לטפל בה).

בנוסף לכל אלו, הדמויות מוצאות צרור של ניירת כתובים בכתב היד של הסבתא, חלקם ישנים מאד ודהויים, וחלקם חדשים יותר. רבים מהם מופנים אל ידידתה הותיקה של הסבתא - אנ'סירלין שניהלה במשך שנים את פונדק 'הליניט הצלול' בתל זאגליל, שכעת בנה הפך ל"ברכת האייל".

המכתבים מלאים בלשונה החדה מאד של הסבתא, שלא ממהרת לחלוק מחמאות או לתת הערכה רבה לרוב הסובבים אותה, באורח שמפעם לפעם מצליח להרגיז את טיליאן.

הרבה מזה, אם לא הרוב, זה תלונות על תלונות על המשפחה שלה ועל הנישואין של בתה.

 

"שלא תביני לא נכון, אנ'סירלין יקירה. איני טוענת שהחתן של ביתי היקרה אינו נעים הליכות וחביב בדרכו המטופשת. אבל לא לכך נועד קשר נישואין, גם אם נשלים עם המנהג החדש והמפוקפק משהו הזה, שמתאים לשושלות גברים ולא לבתי כהונה. אבל זה בדיוק המידה, אמלארג נעים הליכות, באותה מידה שכבש יכול להיות נעים הליכות, ומבריק באותה מידה עצמה"

 

"מהבנים, כמובן, לא ציפיתי לכלום אף-פעם. מלבד אמראנד, הם כולם חכמים כמו בהמות משק, והקטן הוא שרץ של ממש. אבל הבנות! דמייני לעצמך את האכזבה, גם אם חלק מזה צפוי בהתחשב בשידוך - לית'יאל פשוטה כמו בת של כובסת, ליל יפיפיה, אבל אינה טובה בהרבה. איזה בזבוז של צורה שיכלה להעביר רטט אפילו במקדש הכחול של פעם, איזה בזבוז! זה כאילו תשים נשמה של עכבר בתור גוף של חתולת צל מפוארת. נשארו רק שתי הקטנות, אבל התקווה שלי אינה בשיאה. עוד נראה-"

(טיליאן ממלמלת כאן משהו כמו 'באמת תודה רבה, סבתא').

 

"חקרתי שוב את המפחה, יקירתי. איני חושבת שאעשה זאת שוב בקרוב, כי הרגליים שלי לא נעשות חזקות יותר... מדרגות איומות שכאלו! והאור הכחול שלי הבהב וכמעט דעך. את הלינ'תירסאר הכחול לא תמצאי שם, את זה אני יכולה להבטיח לך... רק כמה ניירות מבולבלים של איזה בן צעיר ששרד את המלחמה, ולא ידע מה לעשות עם עצמו, בוודאי שלא חרבות קסומות! ברח, כמו אחרים, כדי לא לשלם שכירות לתיש הגדול - לא שאיני מבינה את הסנטימנט!"

 

"הטפשה המטופשת מהכפר ליד היער שלחה לי עוד נייר מבולבל, שנראה רע ומבודרק כאילו חתול התגלגל עליו. שרפתי אותו, כמובן. שום הפתעות שם, יקירתי. רק לרלורים של אלכימאית זקנה על זה שכל הכוהנות הכחולות בעיר המחוז מתחזות, ושהן מתכננות - בקרוב - טקס נורא ואיום מסוג שאני לא אטרח להעלות כאן אפילו את שמו - דמיון יפה יש לה, למטורפת! אם הייתי צעירה בעשרים שנים, אולי הייתי מטריחה את עצמי לבקר בבקתה שלה, ולבחון האם לילדה שהיא מגדלת שם יש איזה כוח קטן... ואז כמובן שהייתי שוכרת אותה כנערת מטבח או משהו כזה. אבל אני מבוגרת מדי למסע כזה, בוודאי לצאת כך-סתם, מה שיגרום לשמועות ולכך שחצי מדיר העיזים יעקוב אחרי-"

 

הפתק האחרון בכתב יד חפוז יותר; זה נראה לא כמו חלק מהיומן, אלא כמכתב שלא נשלח.

"האירוסין של ליל בוטלו. הילדה המטופשת השתכרה וביזתה את עצמה, ועוד במשהו שדומה לטקס של פארליל, היא מכל הילדות! אבל אני חושדת שיש עוד דברים בגו. מישהו הכניס רעיונות לאגוז המצומק שלה. היו שמועות אל איזו נערה זרה שהסתובבה עם כמה רוכבים - אולי ציידי אוצרות מפוקפקים. תפקחי עיין בתל זאגליל, ותכתבי לי אם תראי או תשמעי משהו?"

 

 

מארב במורד המדרגות

הלפיד ליד המדרגות מתגלה כמו חלק ממערכת הגנה של כוהנות כחולות - אם כי עשויה די ברישול וכבר מתחילה לדעוך, שמכסה את מה שמאחוריו בחשיכה, ומקשה מאד לעבור אותו לשני הכיוונים (הוא דורש בדיקה של כוח רצון, אחרת הרגליים פשוט מסרבות להמשיך).

לאחר שהדמויות עוברות אותו, הן יורדות במדרגות מעגליות, שנמצאות ממש מתחת למגדל של הסבתא, במעבר צר למדי שרק אדם אחד יכול לעמוד בו כל פעם (ויצור גדול יותר לא יכול להכנס בכלל).

באמצע המדרגות, יש פתח לחדר צדדי, ממוטט למחצה וחסום בקרשים לחים, ומעליו חלק מאותו סמל של שני לפידים מצולבים, הפעם שבור לשניים ונוטף זלג ירוק רעיל.

 

כאן, חרקים ארסיים טומנים לחבורה מארב - צבתן ענקי ומשוריין עם עור כהה וקשיח שבתוכו כמו כתמים של ברזל נמצא בהמשך המדרגות, מתכנן לתקוף ולסגת, כאשר אם הדמויות היו מתנפלות עליו, הן היו נקלעות למארב של יריקות חומצה משלוש טחביות ענקיות (מעין 'אורי כדורי' שעירים בגודל של כלב קטן כל אחת), שמסתתרות מאחורי הקרשים.

אלא, שהמארב נכשל, ובמקום זאב גאב שובר בהצלחה מהירה מאד את המחסום, סוגר על הטחביות בקרב פנים אל פנים שמונע מהן להשתמש ביעילות ביריקה שלהן (ובמקום זאת הן משתמשות בנשיכה רעילה, אבל חלשה בהרבה), והוא עושה שמות בטחביות במכות מעגליות שהוא מתמחה בהן; טיליאן עוברת מאחוריו, נלחמת פנים אל פנים עם הצבטן הענק, ומצליחה להחזיק אותו במשך כמה סיבובים ולפצוע אותו שוב ושוב עד שהיא עצמה סופגת פגיעה כואבת שמסכנת אותה - אבל בעזרת מלסירלי וגאב, שבינתיים סיים לחסל את הטחביות, היא שורדת מספיק עד שהצבטן מוכרע.

גאב משתמש במומחיות שלו כפושט עורות, כדי להוריד מהצבטן הענק בזהירות חלק מהמעטה החיצוני המעט קסום שלו, שיכול להיות בסיס מעולה לשריון עור מוקשה עם קסם חלש.

 

בתוך המחסן הצדדי ההרוס עם הטחביות אין כלום, מלבד תיבה רקובה שבתוכה מטילי ברזל זולים וכבדים מכדי שיהיה אפשר או כדאי לשאת אותם מכאן עכשיו - אם כי טיליאן חושבת, אם המקום יטוהר, לבקש מהאחים שלה לדאוג לזה.

 

 

דלת התא הסודי והקרב במפחה השכוחה

בתחתית המדרגות, יש עוד פתח שמעבר לו המסדרון חוזר להיות רחב וגבוה; אחד הקירות הצדדיים נוצץ קלות, ואילו בשני יש פרצה ענקית וחדשה יחסית - כאילו משהו שבר חלק מהקיר וגלגל אבנים לכל עבר - ואד מעופש עם קולות נמוכים מוזרים עולה משם.

הקיר הנוצץ מתגלה בדיוק כדבר שהדמויות חיפשו: דלת סודית נוצצת עם עיטורים אנ'מיריים, שמעבר לה נושב קור נוראי ונשמע ריחוש נתעב - זה, לפי כל החישובים, התא הסודי שנמצא ממש בבסיס המגדל. אלא, שאליה וקוץ בה - הדלת מוגנת במנגנון אנ'מירי מכושף, ש"מיזג" לתוכה אבן יקרה ואז הפריד אותה משם, כך שרק אם האבן תמצא ותדחף לדלת מחדש, אפשר יהיה לפתוח אותה (קרי, כשרון פריצת מנעולים, אפילו של גנב מומחה, לא יעבוד כאן) - אלא אם כן החבורה תמצא קוסם עם לחשים חזקים במיוחד של פריצה.

יותר מכך, לפי השקעים מסביב לדלת, נראה שלא מזמן מישהו ניסה להלום ולפרוץ את הדלת הזו בכוח עצום - ולא רק שנכשל, אלא אפילו לא הותיר על הדלת שריטה ממשית, אלא רק שקעים וסדקים קטנטנים בקיר מסביבה.

 

החבורה פונה לתוך הפרצה העצומה בקיר הנגדי, ומוצאת את עצמה במפחה גדולה, שבנויה כמו מלבן שגם הקיר בצד הרחוק שלו פרוץ. על הקיר יש סמל-תבליט גדול של שני הלפידים המצולבים והמגן; הסדנים שעמדו כאן נפלו לרצפה ברובם; והמנגנון שהניע גלגל עם מים חמים התקלקל, כך שהקיר הצדדי נשבר ויצר שלולית עמוקה של מים מזוהמים וקיטור, שהגלגל ההרוס שוכב בתוכה.

נהמת זעם מקדמת את פני הדמויות - שמוצאות את עצמן עומדות מול בהמה ענקית שזחלה לכאן מהעולם התחתי: יצור בעל מבנה גוף דומה לקוף ענקי, גדול פי שניים ורחב פי שניים ממידת אדם; רק שבמקום פרווה, העור שלה לח ומלא חזזיות, ובמקום ראש של קוף, הראש שלה הוא בליטה מוזרה וקטנה, עם עין אחת ולוע עצום ורחב שלא דומה בכלל ללוע של אדם או קוף.

 

היצור האדיר תוקף במהלומות שלו, שיכולות לגרום להלם ולנזק כבד, כאשר מפעם לפעם הוא הולם על הרצפה באורח כזה שגורם לאבנים להתמוטט ולפגוע לנזק בינוני בכל הדמויות, באורח שיכול לגרום לפייטנית (מלסירלי) לשיבוש של הריכוז והשתקת שיר ההגנה שהיא שרה כדי להגן על גאב וטיליאן.

לאחר פגיעה בגאב, שהיא אמנם משמעותית אבל רחוקה מלסכן אותו, הפלת אבנים לא מאד מוצלחת שלא השתיקה את מלסירלי, ושיר ריפוי של הפייטנית שמתחיל לפגוע ב"הישגים" הקודמים שלו, בעוד גאב וטיליאן פוצעים את היצור שוב ושוב, הבהנה הענקית הולמת בגאב עם אגרוף, כאשר בידה השניה היא מרימה את אחד הסדנים מהקרקע, וקולעת אותו במלסירלי בפגיעה מדוייקת, שמעיפה את הפייטנית והסדן אל תוך הקיר הנגדי, להלם חלקי ונזק כבד שמשתק את הכוחות שלה וגורם לה להיות קרובה להתמוטטות (או גרוע מזה).

גאב צועק בזעם, משתמשת בתמרון חרב איטי אבל קטלני (הערת השה"ם: שגם פגע, באורח שהלם היטב את הסיטואציה, בגלגול 20 טבעי), באורח שמסב ליצור נזק ממית (ב-inplay של המשחק, זה תואר כמכת חרב שנכנסה עמוק ל"בליטת הראש', וחתכה את המוח של היצור לשניים, מלמעלה ועד לעיין ש'נזלה החוצה כמו ביצה רקובה').

היצור שואג בכאב ומתמוטט לתוך שלולית של דם, חלקי מוח ונוזל עין. למרבה צערו של גאב, העור שלו ושאר החלקים שלו חסרי ערך. טיליאן חשה אל מל'סירלי ומסייעת לה לצאת - כולה כאובה ומלאה אבק וטינופת, אבל לא פצועה באורח קטלני, ולעמוד על הרגליים שלה.

 

 

סיום

הדמויות בודקות את החדר, ובסופו של דבר מגלות שאפשר להזיז את המגן שבקיר; מאחוריו יש תא סודי עם תיבת עץ רקובה, שבה פתק מתפורר עם כתב לא יציב שלא שייך לסבתה של טיליאן, וכנראה נכתב בידי היורש האחרון של הבית העתיק שישב באחוזה - לאחר שרק הוא מכל בני המשפחה נותר בחיים לאחר קרבות הורד האפור וההתנפצות הגדולה.

 

"אני קארדורן, האדון... קללה תיפול על ראשו של כל מי שאינו אנ'מירי שיעז לפתוח את זה, ולגעת במה שאינו שלו!

כל האחרים מתו בקרב לפני שנים, או נשחטו. רק אני נשארתי, ועכשיו אני צריך ללכת, כי אוכלי הנבלות הפארילים.... משהו על עלוקות, מס קרקע ועל לורד לא חוקי. אני אחזור יום אחד מלוסלירן ואז אבאריל. מנוסה ורב-עוצמה מספיק כדי לחשל את אלו - אבל לעולם,לעולם לא אעזר או אבקש טובה מהפשוטון ההוא, ראלקור!"

 

טיליאן ממלמלת משהו לא מכבד בכלל על אנ'מירים שקנאים לטוהר הדם, ונחושה כפליים לעשות ההיפך ממה שכתוב בפתק, ולבזוז את תכולת התיבה.

מסתבר שקאר'דורן יצר ניצב חרב יפה מאד - בגוון כחול-ירקרק, עם מקום ריק לאבן שיבוץ וגילוף עדין שיוצר על הניצב צורה של צמח מים; אבל נראה שהוא נכשל או ידע שהוא לא מספיק מיומן כדי לנצל את חומרי הגלם שיש בתיבה - שלושה מטילים של פלדה מועשרת בקסם ומטיל אחד של כסף מועשר בקסם, כדי ליצור את הלהב; אולי הוא חשב שהוא יחזור לכאן מנוסה יותר, מי יודע מתי, וישלים את העבודה.

 

לעומת זאת, לאבן המכושפת שפותחת את הדלת אין כל סימן וזכר.

 

בצד הרחוק של ההיכל יש עוד פרצה, שכנראה נעשתה בידי הבהמה הענקית, ומעבר לה יורד בור ענקי, שבעבר כנראה שהמים החמים מהמפחה נשפכו אליו, לעומק עשרות מטרים למטה - כנראה לתחילה של מערה עמוקה מאד, שנחשבת כבר כחלק מהעולם התחתי, שבה גדלות פטריות עצומות בגודל של בקתות, עם זהרורים ירוקים על הכובעים שלהן.

לפי סימנים שהחבורה מגלה, היצור מהעולם התחתי אכן זחל לכאן וטיפס במעלה הבור, שבר את קירות המפחה כדי להכנס פנימה, ואז ניסה בכוח רב לשבור את הדלת הסודית - אולי הוא נמשך לקסם האפל שקורן מאחורי - אבל נכשל כשלון חרוץ חרף כוחו הרב; על הגוויה של היצור, הדמויות מזהות פצעים בידיים, שנגרמו בחבטות האדירות שהיצור הנחית על הדלת.

 

הדמויות בודקות את המשך המסדרון, ומגלות עוד לפיד הגנה כחול, שרק הבלחת אור חלושה נשארה ממנו - ונראה שתוך כמה חודשים לכל היותר הוא יכבה לגמרי; מאחוריו יש דלת סלע, שמוליכה למנהרה טבעית מתפתלת, שכנראה מוליכה לעבר הבקע המערבי - כנראה, ממש אותו סגנון של דרך מילוט תת-קרקעית שהדמויות ראו גם באחוזה של קונסארין.

המערה עמוקה, והבקע רחוק, ענקי ומסוכן מכדי להעמיק לתוכו עכשיו (מה גם שלחפש שם את האבן של הדלת - אם היא בכלל שם - יהיה כמו לחפש מחט בערמת שחת).

 

וכך החבורה - מנצחת, אבל בלי פתרונות או דרך לפתוח את הדלת מאחוריה נמצאת הבעיה האמיתית, שבה ועולה בחזרה למעלה, לעבר אחוזת קאר-א-מאר.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.