זנב לאיילים

פרק 2: אל נא תעקור נטוע (חלק א')

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פתיחה: מהומה בסילד-א-מאר

החבורה נפרדת באורח זמני מקונסארין ומראל (שנשארת לסייע לדודה שלה בסידורי הקבורה של האדון אנ'וורין), ומתעקשת בפני גאב שהיא בסדר גמור, כך דורש המנהג והיא תשיג אותו מאוחר יותר.

טיליאן, גאב ואלת'יר הקטנה עושים את דרכם מזרחה, בחזרה אל הדרך שמוליכה מתל זאגליל לעבר זאג אמאר והמשפך הכחול, ואז פונים דרומה; ולאחר כמה שעות של הליכה נטולת ארועים (מלבד התלונות של אלת'יר, שמאד לא מרוצה מכך שטיליאן מאלצת אותה לחזור הביתה), הגבעה של קאר א-מאר, אחוזת הולדתה של טיליאן, מופיעה מבעד לערפילים, חולשת על הדרך ממזרח.

הדמויות קבעו לחכות לפייטנית מלסירלי בחצר שנקראת סילד-א-מאר, שיושבת ממערב לדרך: מתחם קטן של סדנאות בעלי מלאכה שמציעים שירותים לנוסעי הדרך, פונדק דרכים קטן, ותחנת רוח שמשקיפה על כל אלו מלמעלה, ממרומי גבעה קטנה.

כאשר הדמויות מתקרבות, הן מבחינות שהלהבים של טחנת הרוח לא פועלים, ובמקום זה עולה עשן מהחצר שלה; ויש הדים רחוקים של הלמות פטישים. טיליאן, שמכירה היטב את הזוג האנ'מירי המבוגר שהפעיל את התחנה (האישה היתה מקורבת מאד לאמא של טיליאן), מציעה לחבורה לעלות למעלה כדי לברר מה קורה.

בחצר הטחנה, טיליאן לא מוצאת זכר לזוג שהפעיל את המקום; במקום זאת יש שם כמה פועלים, ובראשם ברנש מבוגר בשם קאל'מור, אנ'מירי ששירת ביחד עם אבא של טיליאן 'בעגלות' במשך שנים, וכעת נחשב לאחד מאנשי האחוזה הקרובים אליו ביותר.

מקל'מור, טיליאן שומעת סיפור מדאיג, שמתחיל בכך שהזוג שהפעיל את התחנה עזב לפני כשלושה שבועות, לא הרבה אחרי שטיליאן יצאה למסע שלהם כי "הם לא הצליחו להגיע להסכמה מול פורלאג (אחיה הבכור של טיליאן שמנהל בפועל רבים מענייני האחוזה) על הסכום השנתי של דמי השכירות; במקומם, פורלאג השכיר את התחנה 'במחיר אפסי' לאחד מהבנים של האדון פארגוז, שהתחבר איתו בטקסים שמנהל 'המטיף החדש'; קל'מור נוחר בבוז, שהלה אולי מבין בתפילות לצבי ולעופר, אבל בניהול טחנה פחות, והוא הצליח לשבור את גלגלי השיניים ולעשות נזק כבד; ועכשיו הוא בכלל רוצה להשכיר (בסוג של שכירות משנה) את התחנה לחבורת זרים.

טיליאן מתחלחלת כאשר קל'מור אומר שלזרים האלו יש קוף ענקי, ולא משועשעת מהבדיחה של קל'מור, שאולי הקוף יפעיל את הגלגלים יותר טוב מהבן של פארגוז) - היא נזכרת מיד בקוסם - סוחר העבדים - קורזאראט ובחבורה שלו, ומתחלחלת מעצם הרעיון שהוא 'נוטע עוגן' קרוב כל-כך לבית המשפחה שלה (ומה הוא עושה כאן בכלל, לכל הרוחות?).

קל'מור גם רומז לטיליאן שדברים משתנים מהר מאד באחוזה, ולא לכיוון הטוב; מהדברים שלו עולה, שהאח זארדור, מטיף האבא הקודם ששירת את צרכיהם הרוחניים של הפאר'ליל באחוזה, הודח מתפקידו, ככל הנראה אחרי שנתפס גונב (מאוחר יותר יסתבר שידה של סבתא של טיליאן בזה - היא 'חיפשה אותו' במשך שנים עד שהצליחה להוכיח את זה); במקומו, הגיע מטיף אחר בשם אמגאז בן אגלאב, רב-עוצמה וכריזמטי פי כמה מקודמו - והוא הולך ומשנה את האחוזה ויושביה מהר מאד.

קל'מור רומז, שאלמלא הוא ואבא של טיליאן "הולכים אחורה הרבה שנים", עד השנים המסוכנות שאחרי ההתנפצות, והם הצילו זה את זה מאבנון ענק ועוד כאלו, גם הוא היה שוקל לעזוב.

טיליאן נותנת לקל'מור אבן נוצצת קטנה בתור מתנה/מזכרת מהמסע שלה, והחבורה יורדת אל החצר של סילד א-מאר.

החוזה של דודה מיקמיק וחבורת זרים מוכרת מדי: בחצר עצמה יש מהומה; כמה מקומיים, שבראשם אחיינו הלא-חוקי של בעל אחוזה סמוכה (למעשה, אותו אדון אחוזה אנ'מירי שהיה אמור להתארס לאחותה של טיליאן, ליל, וביטל את האירוסין), רבים בצעקות עם סוחרת גורג בשם "דודה מיקמיק", שפתחה דוכן לסחורות בחצר.

מבירור, מסתבר שהם חפרו בשבילה בבקע המסוכן, הותקפו וחלקם גם נפצעו מעכברי צל, אבל כעת היא מסרבת לשלם להם; לפי החוזה שלהם, תשלום מגיע רק אם ימצאו בשבילה חפצים מעניינים לפי המפה שהיא סיפקה להם - והם לא מצאו כלום. הפועלים והמנהיג שלהם טוענים בכעס שדודה מיקמיק רימתה אותם, והמפה לא היתה שווה כלום.

טיליאן מנסה לצוות על אלת'יר להשאר בצללים ולא להתערב, והולכת בתור 'בתו של אדון האחוזה' להתערב בתקרית, שמגיעה כבר לנפנוף מעדרים ואיומים.

בינתיים, גאב - שכבר הוזהר בידי קל'מור שיש 'כמה אנשים מהעמק שלו בפונדק' - אבל חבורה שנראית לא נחמדה במיוחד, בלשון המעטה, רואה צללית חשוכה צופה בחבורה (או מנסה לצפות בחבורה) מתוך חלון חשוך, ומנסה להתגנב לאורך הקיר - בתקווה שאותו ברנש - שנראה לו חשוד כמוכר - ראה בינתיים רק את טיליאן.

גאב מצליח להתגנב, ואכן זוכה להציץ בחבורה שיושבת בשולחן אפלולי בפאתי היכל השתיה של הפונדק; הוא מזהה אותם ככמה מהגרועים והאלימים באנשיו של גארת' טורזיל (אביו של גארל), ובקיצור - מהחלאות האלימות והמפוקפקות ביותר שיש לעמק טולו להציע.

ממה שהוא מצליח לצוטט לשיחתם, הם מחכים למלומד - כנראה לא המלומד אורנ'ריג, אלא מלומד אחר, כנראה גם הוא מנסיכות האפורה. הם כן מזכירים את אורנ'ריג, ושחבורה אחרת שהם מכירים מכרה לו את "העגול הגדול" בעד המון כסף. מדבריהם, נראה שהם רוצים למכור למלומד החדש 'עצמות ופסלונים' - דבר שמעורר מאד את חשדו של גאב; למרות זאת, הוא בוחר להשאר בצללים ולא להתעמת או להתגלות לעיני החבורה המפוקפקת הזו.

בינתיים, טיליאן מנסה לפשר בין הניצים במרכז החצר, ובתור בתו של האדון המקומי 'פוסקת' שהפועלים היו צריכים לקרוא את החוזה לפני שחתמו עליו, ומצד שני, היא מבהירה לדודה מיקמיק בקול קר כמו קרח, שאביה לא מקדם בברכה סוחרים נכלוליים שמחתימים על חוזים גרועים בדרכי עורמה.

(סוחרת הגורג, שלשווא מנסה להסב את תשומת ליבה של טיליאן למרכולת שלה, מצטדקת ומגיבה ב"הו, גברת צעירה, כך לפקפק ביושרה של סוחרת גורג הגונה? את פוצעת את ליבי!"); סוחרת הגורג נאלצת לשלם משהו לפועלים - אבל הרבה פחות ממה שהם ציפו לקבל.

בין לבין, מסתבר שאיזו סיירת נודדת צעירה שהפועלים מתארים כ"קטנה ומכוערת, נראית עם קצת דם של גורג בעצמה", הזהירה את הפועלים והמנהיג שלהם מראש שדודה מיקמיק תרמה אותם, ושרוב המרכולת שלה היא זבל (וכאשר לא הקשיבו לה, דבר עליו הם מצטערים מאד עכשיו, משכה כתפיים והפטירה "אני מוקפת במטומטמים").

טיליאן עוברת לרחרח בתוך הפונדק, משוחחת עם הנערים שבעל הפונדק השאיר לפני שיצא לחגוג את ערב חג השער הנוצץ במקום אחר, ומקבלת עוד קטעי מידע על המטיף; על כך שמשהו לא בסדר בבית או שמישהו חולה שם, ושהיתה המון מהומה ביומיים האחרונים (בגלל ההעלמות של אלת'יר). טיליאן נזכרת בדיעבד ששכחה לשלוח שליח לפניה לאחוזה, לבשר שאלת'יר נמצאה והיא איתה, ושולחת את אחד הנערים עם מסר דחוף כזה.

בינתיים, אלת'יר מצליחה לחמוק מהשגחה וללכת ולבחון את הסחורות של דודה מיקמיק (למרות שכפי שטיליאן העירה קודם - במקום דמי כיס, יש לגברת הקטנה כרגע חובות על כל המעללים הקודמים שלה); היא מצליחה לאבחן בקלות מפתיעה בין הזבל הזול שהגורג מנסה לדחוף לה, לבין כמה חפצים מעניינים באמת שיש בדוכן.

לצד כמה שיקויים וקמעות עם קסם חלש במחיר מופקע, יש לדודה מיקמיק כמה פגיונות אכזריים מאד מעוצבים כמו צרעה - אחד מהם בלא ספק קסום ומאיים מאד; וגם תליון תואם; היא אומרת משהו על כך שכל 'שלל הצרעות' הזה הוא מארגז שנפל לידי האנשים של לורד ראמזיג בתל זאגליל, אבל מיקמיק הצליחה לגרום להם למכור לה את כולו במחיר זול בהרבה מערכו. יש למיקמיק גם כמה בקבוקונים מוזרים עם נוזל שחור שמעלה ריח מוזר, שהיא מכנה "דבש צרעות" - אבל היא אומרת שהוא לא למכירה, הוא כבר הובטח ללקוח חשוב.

בתחילה,מיקמיק לא מוכנה למסור לדמויות שום פרט על הלקוח הזה, בטענה שהיא לא בוגדת באמון של הלקוחות שלה, אבל אחרי משא ומתן וחמישים באן שהחליפו ידיים, היא מתרצה ואומרת שהדבש שמור למלומד מהנסיכות האפורה.

ההתקלות באח זוראנד: כאשר טיליאן נכנסת לפונדק, האנשים האפלים מטולו לא מתערבים אלא רק ממשיכים לשבת בשולחן שלהם ולהתלחש, כאשר אחד מהם משחיז סכין אכזרית. לעומת זאת, שני שיכורים מרופשים קמים ממקומם ומתחילים להציק לה - כאשר אחד מהם הוא לא אחר מאשר המטיף הקודם של האחוזה, האח זוראנד, שנראה שהדרדר לגמרי מאז הועבר ממשרתו (למרות שכפי שיתגלה, אביה של טיליאן לא גירש אותו לגמרי, אלא הוריד אותו למדרגה של אחד ממשרתי האחוזה).

זוראנד מנסה כמעט להניח על טיליאן ידיים (ונהדף מאד בתקיפות), כאשר בהתחלה הוא מנסה להחמיא לה ולשמועות שהוא שמע על זה שהיא "קוטלת גדולה"; ולהזכיר לה אגב כך את התקופה בנעוריה שהיא היתה 'קצת דלוקה עליו'; הוא גם מנסה להכיר לה את החבר שלו זאגראג, אותו הוא מציג כ"סופר דגול" שיכול לכתוב בשבילה את עלילותיה בתור הקוטלת; הוא גם מתלונן על העוול הגדול שעשו לו באחוזה - אבל כאשר טיליאן הודפת אותו מעליה בגועל, והוא מבין שלשון החלקות נכשלה, הוא מילל שהיא לא יותר טובה מכל האחרים, שבגדו בו אחרי שירות נאמן; ושזעמו של האבא יפול על כל מי שעשה לו עוול; הוא ימצא לעצמו אדון חדש, טוב יותר שמשלם יותר - וכולם, כולל טיליאן - עוד יראו.

הגעתה של מל'סילרי: מל'סירלי מופיעה זמן קצר לאחר מכן, עייפה ומאובקת, כאשר למרבה הפליאה היא רכובה על גב סוס משובח. הסוס די תוקפני, וגאב לפחות - שמכיר בעלי חיים - חושד שמשהו מוזר בו.

מל'סירלי מספרת לטיליאן שהיא והאנשים שהיו איתה (קפטן ואר'ברין ואורת'רונד הזקן) רדפו ביער שבצפון וסגרו על אחד מאלו שלדעתה קשורים לשריפה של בית האלכימאית המשוגעת באותו כפר בצפון.

מל'סירלי אומרת שהחששות הגרועים ביותר שלה התממשו: מדובר אכן באחד מחייליו הותיקים של 'המפלצת' - מפקד הלגיון הכחול שכבש את ת'ארנה מידי מורדי הת'ארילין כשהוא שורף ובוזז כל דבר שעמד בדרכו, והיה אחראי על שריפתו של פלא העולם העתיק של הת'ארילין- המקדש הגדול של היירית', שבתוכו נשרפו בחיים רבים כל-כך מאלו שניסו למצוא בו מקלט, כולל נערות רבות שגדלו עם מל'סירלי עצמה.

החייל ההוא מלגיון האימים והמלווים שלו החזירו קרב קשה, שגבה את חייו של אחד משכירי החרב של ואר'ברין, אבל בסופו של דבר הוכרעו. מל'סירלי לא מתביישת בכך שהיא דנה את החייל ההוא לתליה 'פרס על ביזה, שריפה, אונס ורצח'; ושעכשיו הוא מתנדנד על עץ, מאכל לעורבים - מה שאפשר לה "להשאיל" את סוס המלחמה שלו, שהוא "כבר לא יזדקק לו".

מל'סירלי מספרת שלזכותו של התלוי יאמר, שגם על סף המוות הוא סירב לגלות כלום מהסודות של האנשים שלו, כך שהחקירה על הסיפור עם האלכימאית הזקנה, ומה בדיוק חיילי הלגיון של 'המפלצת מת'ארנה' רצו ממנה, אם בכלל; היא מעירה שיש אולי אדם אחד שיודע משהו - היא שמעה מהכפריים על בת של טבחית שהיתה קרובה אל הזקנה והבת שלה, והסתלקה בלא שוב - כנראה לעבר זאג אמאר או עיר המחוז אנ'מירלור, מיד אחרי המאורע. מל'סירלי מוסיפה, שאלמלא החברות שלה עם טיליאן וההבטחה שנתנה לה, היא היתה ממשיכה בדהרה לעבר אנ'מירלור בלא לעצור - היא חושדת משום-מה, ש"הידידה הותיקה שלה" אור'סיליין, הסתבכה במשהו "הרבה מעבר למידות נעליה הצנועות מאד"; וכל הדברים קשורים לזה לזה.

כאשר הדמויות מתארגנות לצאת מסילד-א-מאר לעבר אחוזת קאר א-מאר שמצידה השני של הדרך, מל'סירלי מתעכבת לרגע אצל "דודה מיקמיק" ושואלת אותה משהו.

היא לא כל-כך רוצה לספר על מה שאלה אותה; אבל בסופו של דבר מתרצה, הגם שהיא מסמיקה מאד, ומספרת שהיא שאלה האם מיקמיק או מישהו שדיבר איתה ראו אדם זקן שהגיע מהארץ שלה. היא מיד מסייגת ואומרת שהוא כנראה כבר מת הרבה שנים (הוא מבוגר ממל'סירלי עצמה בשש-עשרה שנים בערך); והשמועה ששמעה דיברה על אדם אחר קצת דומה.

בסופו של דבר, לא מאד ברצון וסמוקה לגמרי, היא מתרצה לספר שהאדם ההוא "היה הגבר היחיד שהיא אהבה אי-פעם", וכמה אלוהי הוא נראה אז, כאשר רכב על סוס עם דגל הת'ארילין מעליו, והשיער הבהיר שלו מתנפנף ברוח - אבל מאז עברו הרבה מאד שנים; והיא ממילא הפסידה אותו לטובת מישהי אחרת (כאן היא עוטה את המבע הציני והמרושע ביותר שלה, כאשר היא מתארת אותה כ'צדקנית עם עיני עגל חומות וגדולות') - כך או אחרת, אלו רק זכרונות מהעבר; מתקופה שעברה וחלפה עם הרוח ולא נותר ממנה כלום - ומל'סירלי עצמה מעידה על עצמה בצער שמאז "היא הפכה עבשה למדי"; וכך או כך, יש להם די צרות ודאגות עכשוויות.

חלק שני: אחוזת קאר-א-מאר

אחוזת קאר-א-מאר כמעט לא השתנתה מאז שטיליאן עזבה אותה, למעלה מחודש ימים קודם לכן; האחוזה בנויה כמו 'מספריים': שני אגפים חדשים שבוקעים קדימה (בזווית של -90 מעלות זה מזה או קצת פחות) מתוך האגף האנ'מירי הישן שבאמצע, שמעליו נישא מגדל - המקום בו השתכנה סבתה של טיליאן.

בין שתי זרועות 'המספריים' נמצאת החצר הקדמית; כאשר החצרות האחוריות דחוקות בין האגפים הצדדיים לבין החומה האנ'מירית הישנה וההרוסה למחצה, גם היא מורשת מהדיירים הקודמים והעלומים שגרו כאן לפני ההתנפצות; רעייתו של אחיה הבכור של טיליאן, קורזאן, בעלת החוש האומנותי, סילקה חלק מהחומה ההרוסה, ושתלה שם שיחי פרחים שבאביב בוערים בכתום רענן; וגם החליפה תבליטים מתפוררים בחזית בעיטורים ססגוניים יותר.

דבר אחד חדש שטיליאן לא הכירה, נמצא על מדרגות החזית - תורן שעליו מסכת עץ ענקית של אייל, צבועה בפסי ארגמן וירוק, ומביטה בטיליאן ומלוויה במבט זועם.

בשורות לא טובות: החצר הקדמית מאד-מאד שקטה וכמעט אין בה אף אחד, מלבד שומר מנומנם ומשרת בודד; מבירור מסתבר, שכמעט כל אנשי האחוזה הלכו לגבעות שמאחורי קאר-א-מאר, לטקס רב-רושם שעורך המטיף החדש, ולכן האחוזה עצמה כמעט ריקה - אבל באורח מוזר, דווקא אביה של טיליאן, האדון אמלארג, לא הלך לטקס ונשאר באחוזה.

הבשורות שדברים אינם כשורה באחוזה הולכות ומתרבות כאשר טיליאן משוחחת עם השומר, שממנו היא גם מקבלת בשורה מרה - סבתה מטילת האימים, אלט'לירניל, שנראתה תמיד 'עשויה מברזל', חולה מאד. השומר לא יודע הרבה ודי מתחמק, אבל הוא מספר לטיליאל שהכל קרה די מהר - עד לפני שלושה ימים, הסבתא התנהגה כרגיל (ולכן אלת'יר לא ידעה שום דבר על המחלה שלה); ואז בבוקר של לפני יומיים, היא התעוררה נסערת ומבולבלת, תחילה ניסתה לארוז חפצים באופן מבולבל כשהיא חוזרת ואומרת שהיא חייבת ללכת להיכנשהו... ואז התמוטטה; ומאז מצבה הולך ומחמיר,למרות שמרפא ביקר אותה.

טיליאן מחווירה כסיד, וממהרת לתוך האחוזה ביחד עם גאב, אלת'יר ומל'סירלי.

מיד כשהחבורה מגיעה לאולם הכניסה, מקבל את פניהם גארנד, אחיה הצעיר והאדוק לדת-הפארליל של טיליאן, כשעל פניו חיוך עליונות. משום-מה, הוא לא הלך לטקס (אבל האח הגדול פורלאג ואשתו קורזאן שם), בטענה שהוא לא חש טוב או משהו כזה.

גארנד מקדם את טיליאן בחיוך מתנשא, ואומר לה בלשון שמתאמצת להיות ציורית ש"מסע ארוך עשית, ודברים רבים ראית, אבל את האמת שבלבבך, האם מצאת? בשם האבא הדגול, איני חושב כך".

עד מהרה, גם ניצתת מריבה חדשה בין גאראנד לאלתיר: גאראנד מספר שחיפשו את הפרחחית הקטנה בכל מקום, ומתמוגג על העונש שמצפה לה. עד מהרה, הדברים מתדרדרים ל"קללות אתניות" - כאילו שניהם לא בני משפחה אחת:

"אני ארקוד ריקוד הודיה לאבא כאשר יענישו אותך, זונה אנ'מירית"

"פארליל בהמה, לך תדפוק כבשה צנועה".

הפגישה עם אביה של טיליאן: אביה של טיליאן מגיע, ומחבק את ביתו כשהוא אומר לה בכל הכנות שהיא חסרה לו (ורומז, שחסרים מאד אנשים עם הגיון צלול בבית כרגע). אביה של טיליאן לא השתנה בהרבה, אבל נראה כאילו הוא כחש והזדקן קצת מאז שנפרדו לאחרונה.

לאלת'יר הוא אומר, בכעס שהוא מנסה לרסן בכוח, שאנשים טובים לא ישנו לילה שלם בגלל מעשה הקונדס שלה, ושהיא תצטרך לתת את הדין על זה לפני הגבירה אמה - ובינתיים, עליה ללכת מיד לחדרה.

אלת'יר מגיבה בנימוס לכאורה ומצייתת, אבל היא עושה זאת בנימוס אנ'מירי מופגן וקר כמו קרח.

אמלארג יתוודה לפני טיליאן, שכאב לו מאד שהיה צריך לסטור לאלת'יר, לפני כמה ימים; אבל לא היתה לו שום ברירה. אלת'יר קראה תגר באופן ישיר על המטיף ולעגה לו, כשהיא משתמשת... "במילים שאינן שלה" (רמז ברור לסבתא ששתלה לה את הרעיונות האלו); אם אמלארג לא היה מגיב ככה, המטיף יכול היה להתרגז ולקלל את האחוזה, או לעשות דברים אחרים שהיו מקימים אפילו חלק מהמשרתים כנגד אלת'יר או אפילו אמלארג עצמו.

אמלארג מתחמק למדי בכל האמור במטיף החדש, שהוא אכן רב עוצמה ודובר בשם האבא 'בעוצמה שלא היתה כמוה קודם'; אבל מבין השיטין, נראה שאמלארג לא מרוצה ממה שקורה ומהקנאות היתרה ששטפה את האחוזה לאחרונה, כשהוא שב ומציג את עצמו כ"אדם פשוט" מהדור הישן, שרק רצה שכולם יחיו ביחד בשלום. מנגד, ברור למדי לטיליאן לאביה אין עוצמה או רצון לצאת בגלוי נגד המטיף החדש.

הגם שטיליאן היתה, אם היתה יכולה, רצה מיד לראות את סבתא שלה, כללי הטקס מחייבים אותה לתת לאביה את הכבוד הראוי, ולהציג בפניו את החברים שלה, כדי שיברך אותם כאורחים שלו.

את גאב, אמלארג מקדם בברכה לבבית מאד; הוא שמע הרבה סיפורים על העמק של טולו, ומצטער שלא יצא לו לבקר שם כאשר כוחו עוד היה במותניו; הוא שמע משהו על כך שגאב התחבר לשארת-בשרם של שכניו באחוזה הקטנה מצפון-מערב; הוא מודה שמעולם לא היה ידיד קרוב שלהם - בעיקר לא של הגבירה קונ'סארין, אבל אנ'וורין היה איש טוב שידע לנגן היטב להפליא, והוא מצר על מותו.

את מל'סירלי הוא מקדם באורח מסוייג בהרבה, כאילו מישהו או משהו כבר עדכן אותו עליה, ולא באורח המחמיא ביותר. הוא אומר לה, ש"כל עוד בני הלוויה שלך באים לכאן מרצנם, את ברוכה בצל קורתי" (רמז ברור למדי לעבדות שהיתה נהוגה במחוז הולדתה של מל'סירלי).

הפייטנית עונה בספק ציניות וספק לבביות, ש"בן הלוויה היחיד שלי הוא כלי הנגינה שלי, ואני יכולה להבטיח לך שהוא בא איתי מרצונו".

אמ'לארג מתרכך קצת, ומודה שאולי יוכלו להעזר בשירותיה של פייטנית, לאור הנסיבות; ותוהה האם היא הצילה את 'הפרחחית הצעירה שלו' מכמה וכמה צרות; מל'סירלי מחמיאה ליכולתה של טיליאן בקרב חרבות; אמלארג מניד ראש כמתרשם, אבל מעיר בדאגה ש"גם אייל חזק עם קרניים אדירות יכול למצוא יום אחד קרניים אדירות משלו".

כאשר טיליאן שואלת את אביה על אחיה אמראנד, האדון הזקן אמלארג לא מסתיר את מורת הרוח שלו; משהו 'עקץ' את אחיה לאחרונה, והוא לא מתנהג כמו עצמו; בא והולך, מפטפט על חלומות דגולים ואוצרות שקבורים עמוק באדמה, ומזניח לגמרי את החובות שלו. אולי טיליאן יכולה להכניס בו קצת שכל?

אמלארג אומר שהוא עצמו "איש פשוט שלא יודע הרבה על אוצרות וסודות קבורים עמוק באדמה", כל מה שהוא יודע על אחיות הפרפר הבוער, הוא שהן היו קשות לאנשים הפשוטים, ושהן מתו כולן מוות נורא בזמן מלחמת הורד האפור. לא רק האחים העופרים אומרים שיש קללה שרובצת על האוצרות שהן השאירו אחריהן. הוא אמנם מבין למה אחיה רוצה חרב קסומה - גם הוא רצה אחת כשהיה בגילו - אבל "דברים שיכולים לצאת כאשר חופרים עמוק מדי, לפעמים קשה מאד להחזיר בחזרה פנימה".

בכך, אביה של טיליאן מורה לשני משרתים לקחת את המטען של האורחים לחדרים באגף האורחים, ומתיר לטיליאן ללכת ולבקר את סבתה, למרות שהמרפא הקודם אסר על בני המשפחה להכנס לשם עד שיחזור שוב בבוקר הבא.

הוא גם אומר לטיליאן, שהגבירה אמה רוצה לראות אותה (אבל טיל'גרין - כרגיל - לא תחרוג מכללי הטקס לפיה על טיליאן לבוא תחילה לבקש לראותה בחדריה שלה).

המגדל של אלט'לירניל: החבורה נפרדת מאמלארג, שחוזר לפקח על המשרתים שמכינים את ארוחת החג, וטיליאן - מהר ככל שהיא יכולה, מובילה את האחרים לאגף הישן ובמעלה המדרגות אל חדרה של הסבתא שבראש המגדל.

בדרך, פוגשת את הדמויות המשרתת האישית של ליל (אחותה היפיפיה של טיליאן שמסתגרת בחדריה בבכי וטוענת שהיא 'נוטה למות' מאז שארוסה ביטל את האירוסין שלהן והסתלק בזעם) - טיפוס חנפני שטיליאן מעולם לא חיבבה; המשרתת מוסרת לטיליאן מסר מליל ש"חפצה לראות את פניה... כלומר, להפרד ממנה", ומוסיפה התייפחות מסוגננת מדי על מצבה של אחותה "המסכנה, המסכנה. היא דועכת, הגברת הצעירה טיליאן".

האגף האנ'מירי הישן קר, אפלולי ודומם; הספריה שבה טיליאן ואחיה נהגו לשבת ולשמוע סיפורים מהסבתא, שחורה וריקה 'כמו קבר'.

על דלתה של הסבתא שומר רק משרת אחד, מבוהל כמו עכבר,שנכנע במהירות לדרישה של טיליאן להכנס, ושב וחוזר בקול רועד על הסיפור על ההתמוטטות של הסבתא, יומיים קודם.

כמו שהמשרת אומר, אלט'לירנל הזקנה מדמדמת שוב; היא רועדת מתחת לשמיכות, חרף הקטורות המבושמות ועלי המרפא שהורתחו על שולחן ליד ומפיצים אד סמיך, וקוראת בשמות של לאנ'ריסה ואנ'סורה - שתי כוהנות כחולות שאבדו ברכס קאראנ'סיל כאשר אלט'לירנל עצמה היתה צעירה יותר, הרבה לפני שבאה לגור עם משפחת בתה. הקור כאילו ממתין ונערם בקרן זוית, מחכה לשעתו... ואכן, מצבה של הסבתא גרוע מאד; היא נראית כאילו היא הצטמקה, ואיבדה את כל 'ההילה וההוד' שתמיד ליוו אותה.

היא לא מזהה את טיליאן; ומדי פעם קוראת בשמות של חברותיה המתות, או ממלמלת דברים כמו "הוא לא יחכה עוד הרבה. אני צריכה... אין זמן... אין זמן" או "תשאירו אותי לבד, חלאות פאר'ליל... אני יודעת... אני יודעת מה שאתם-"

מל'סירלי מתיישבת לבדוק אותה, ומיד מזעיפה פנים ואומרת שהמרפא ששלחו אליה הוא או אוויל גמור, או רשלן, או שניהם ביחד. הסבתא לא קודחת מחום רגיל - היא קפואה כמו קרח מתחת לשמיכות; מל'סירלי אומרת שזה נראה לה כמו קדחת קרח - הגרועה ביותר שהיא ראתה מעודה, כולל במלחמה הגדולה של הת'ארילין. מרפא שלא הצליח להבחין בין זה לבין קדחת חום רגילה, הוא "כמו רועה שלא יודע להבדיל בין סוס לעז".

מלסירלי מבקשת מטיליאן לעזור לה בדבר 'לא צנוע' לכאורה (המשרת מוחה על זה, אבל טיליאן הודפת אותו בחריפות), היא מסירה את השמיכות ואת הכותונת ובודקת את הגוף הדווי של הסבתא - למעשה, היא מחפשת סימן של דקירה (ואומרת לטיליאן משהו על כלי נשק מקוללים שיכולים לגרום לקדחת כפור קסומה בפגיעה שלהן) - אבל לרווחתה, אין אף סימן כזה על אלט'ירנל.

טיליאן מתחננת בפני מל'סירלי לנסות לרפא את הסבתא; מל'סירלי נאנחת ואומרת שהיא לא מרפאת דגולה במיוחד, אבל היא תנסה לעשות מה שהיא יכולה - היא מבקשת שיביאו לה את עשבי המרפא שיש עדיין בבית (טיליאן מריצה את המשרת מיד לעשות זאת), ודורשת שכולם - כולל טיליאן - ישאירו אותה לבדה עם הזקנה.

טיליאן מסכימה; כשהיא סוגרת את הדלת, היא מדמה לשמוע את מל'סירלי מנגנת נעימה רכה, שונה מאד משירי המרד המתגרים של הת'ארילין שהיא מנגנת ושרה בדרך-כלל, ואומרת מילים מוזרות.

טיליאן הולכת אל חדרה של אלת'יר, ומחליטה להסתכן ולשחרר אותה על דעת עצמה מהריתוק לשם, אם היא תסכים לשמור על הדלתות של המגדל ולמנוע מכל אדם לא רצוי להתקרב לשם.

מאוחר יותר, יסתבר שאלת'יר לא התאפקה והציצה דרך חור המנעול; היא ראתה את מל'סירלי מושכת שרשרת שיורדת מהצוואר אל החזה שלה, ובקצה של השרשרת יש אבן חן אפורה ("בחיים לא ראיתי כזו גדולה ויפה!"), שבוהקת באור אפור בהיר כאשר מל'סירלי מציבה אותה מעל פניה של אלט'לירנל החולה.

טיליאן וגאב נפרדים, כאשר גאב הולך להשיב את נפשו בחדר שהוקצה לו (כפי שכללי האירוח דורשים), ואילו טיליאן הולכת לחדרים של הגבירה אמה.

טיליאן פוגשת את הגבירה אמה: חדריה של הגבירה טיל'גרין, אמה של טיליאן, נמצאים בחלק האחורי של אחד האגפים החדשים, במקום שבו חלונות גדולים צופים על החומה ההרוסה שמאחור והגבעות שמעבר לה.

מכאן, אפשר לשמוע היטב את הלמות התופים ואת הקריאות הקצביות של הטקס שעל הגבעות, ואפילו לראות חלקים ממנו - המטיף החדש, עם מסכה בוהקת של קרניים מסועפות, מוביל במרכז, מסביבו מעגל הולך ומסתחרר בהתלהבות הולכת וגוברת של גברים; ואילו הנשים מופרדות במעגל חיצוני משלהן למרגלות הגבעה, מנופפות במטפחות.

אמה של טיליאן צופה בדממה בטקס, כאשר מפעם לפעם מרעים ה"דום, דום" של התופים ההולמים.

מהגבירה טיל'גרין אין מה לצפות לפרץ רגש או חיבוק חם; במקום זאת, היא קוראת בקול עצור בשמה של בתה, ומברכת אותה במחווה רשמית, כשהיא מתווה את סימן היהלום באצבעותיה.

מעבר לטקסיות המאופקת, ולכך שטיליאן מגלה, לאכזבתה,שאמה תמשיך ותדבוק בכל כללי הטקס וניהול המשפחה באורח רשמי, טיל'גרין נמצאת במצב רע, ועיניה מתמלאות דמעות כשהיא בוהה בטקס. בשלב מסוים בשיחה, היא תתקשה לאפק את הבכי שלה, ותאמר לטיליאן שאולי היא חטאה לבנותיה, כאשר גידלה אותן להיות גברות לפי החוקים של העולם שהיה ואינו עוד.

"הכל היה שונה לפני שנים, כאשר אבא שלך חיזר אחרי. אבל עכשיו... העידן של האנ'מירים נגמר, בתי. האימפריה מתה. ההשתקפויות דעכו, ועכשיו סבתא שלך, המסכנה. לא יהיה יותר שחר חדש לאנ'מירים-".

טיליאן מנסה לשווא לעודד ולנער את אמה שלה, שמתעקשת להמשיך לפעול כרגיל, למחות את הדמעות ולהכין את עצמה לשבת בסעודת הערב של השער הנוצץ לפי כל כללי הטקס.

לעומת זאת, טיליאן מקבלת בשורות רעות חדשות:

אחרי שנים שלורד ראמזיג, אדון תל-זאגליל ושאר-בשר רחוק של אמלארג,התעלם מכל הנסיונות של אמלארג להתקרב אליו, לפתע פתאום הוא שינה טעמו, והזמין את אמלארג - ואיתו רק שתיים מבנותיו: ליל היפיפיה וטיליאן עצמה, לבקר אותו ביום האחרון של חג השער הנוצץ.

אמה של טיליאן חוששת לגרוע ביותר; שראמזיג - והיועץ הנוראי שלו סאזראט ("הוא חצי-חצי, שקיבל את הכי רע מכל אחד מהצדדים, והאל היחיד שלו זה מטבעות זהב") שמעו על חולשת המשפחה ורוצים לנצל אותה - בדגש על כך שהאירוסין של ליל בוטלו. טיל'גרין אומרת שאמלארג חושד בלורד בדיוק כמוה, אבל לא יכול להעיז להמרות את פיו ולבייש אותו - וכל זה, כאשר ליל מסוגרת בחדריה, צועקת שהיא "נוטה למות", ומתעקשת לבזות את המשפחה בהתנהגות שלה. אמה של טיליאן מבקשת ממנה לדבר עם ליל ולנסות להכניס בה קצת הגיון.

חדרה של ליל

חדרה של ליל נעול, וכאשר טיליאן דופקת על הדלת היא מתקבלת:

"אני לא רוצה לראות אף אחד" ו"תנו לי לגווע בשקט!"

כאשר טיליאן מזדהה, ליל מתירה לה להכנס. החדר של אחותה, שתמיד היה מסודר ומצוחצח, הפוך ומבורדק, כולל צלוחיות אוכל ש"היא סירבה לגעת בהן" (ולמעשה נגעה גם נגעה), ובקבוק יין שרוקן לגמרי. ליל, כולה סתורה ואדומה מבכי, שוכבת במיטה - עם הרבה פחות מהיופי המהולל שטיליאן תמיד קנאה בו.

ליל - לאחר שהיא שואלת את טיליאן האם יש לה בשורות ממל'היר (ארוסה לשעבר) מאריכה בבכי על מר גורלה, ועל כך ש"לא נותר לה שום דבר לחיות עבורו בעולם העכור והאומלל הזה"; היא חוזרת שוב ושוב על כך שביטול האירוסין והסיבה שבגללה מל'היר נאחז בזעם "לא היתה באשמתה" וש"סידרו אותה", אבל טיליאן לא חוקרת אותה בכיוון הזה.

במקום זאת, טיליאן נותנת לאחותה מנה נמרצת - ומצליחה, באורח מפתיע למדי - להציג את הבכי של ליל על מותה המתקרב כמגוחך למדי, יחסית לעובדה שלא רחוק מכאן, סבתא שלהן אכן גוססת; ושהיא צריכה את ליל על הרגליים - המשפחה צריכה אותה על הרגליים.

ליל מתנגדת, מושכת באפה במחאה, ומסתבר שהיא שמעה משהו על ההזמנה של הלורד, ואומרת שאם סבתא חולה, עכשיו בטוח שפורלאג והאחים האחרים 'ימכרו אותה ללורד או לאיזה אדם דוחה ואדוק בחצר שלו, כאילו היא היתה סוסה" - והיא מסרבת בכל תוקף להתייצב בפני הלורד, יהיה מה שיהיה; במקום זאת, היא מתחננת בפני טיליאן ללכת לדבר בשמה בפני ארוסה לשעבר.

ליל גם בטוחה שהמטיף החדש הוא זה שהרעיל את סבתא, "והוא ירעיל את כולנו בסוף"; ושפורלאג הולך אחריו כמו כלבלב, וקורזאן גם כן ("זוראנד החלאה כבר היה עדיף, אני אומרת לך").

בסופו של דבר, למרות ההתייפחויות והמחאות של ליל, טיליאן מצליחה להקים אותה על הרגליים ולשכנע אותה לבוא איתה לחדר של סבתא - אם ליל לא רוצה להגיע לארוחת החג המשפחתית, אז היא יכולה לשמור על הסבתא בינתיים במקום אלת'יר - וטיליאן תדאג שיביאו לה אוכל.

(ליל עדיין מוחה ש'אני לא רוצה לאכול כלום', אבל בסופו של דבר, מצייתת ומתארגת להסתדר ולעזוב את חדרה - לראשונה מזה ימים ארוכים).

חלום מפחיד והזמנה מפתיעה

בינתיים, גאב תפס מנוחה בחדר שהוקצה לו בקומה התחתונה, נרדף בידי חלום קצר ומבעית שבו הוא רואה את טולו באפלה... כאשר רוח חזקה מתחילה לנשוב, והעצים העתיקים מסביב לכפר מתלקחים בזה אחר זה; צל עצום נפרש מעל בתיה של טולו, משמיע שאגה אדירה...

גם כאשר החלום נעלם וגאב פותח את עיניו, למשך רגע ארוך הוא יכול לדמיין את הכנפיים העצומות מהבהבים בצללים שהמנורה בחדש שלו מטילה על הקיר והתקרה.

רגעים ספורים לאחר מכן, מישהו דופק על דלת חדרו, וקול לא מוכר של גבר שואל על "האדון מטולו".

הקול שייך לאחד המשרתים; מסתבר, שהנפח של האחוזה והקצב של האחוזה, שנותרו כמעט לבדם בחצר (ביחד עם קומץ קטן של משרתים ממוצא אנ'מירי או כאלו שלא רצו ללכת לטקס של המטיף מסיבות אחרות), הסתקרנו מאד מהאורח של האדון הזקן, והם שולחים לו מתנה - בקבוקון קטן של משקה מקומי אדום, פירותי וסמיך שהם מכנים 'שיכר פרפריות האש': משקה שמרגיש תמים בהתחלה, אבל אז "נותן בעיטה הגונה", כאילו האש מהסדנים של אחיות הפרפר הבוער באמת מתפשט בחזה.

כמו כן, ראלגונד הנפח ומיל'רוס הקצב שלחו לגאב הזמנה לבוא להשיק איתם עוד כוסות, ולספר להם קצת "על המקום שלו"

גאב מהסס, אבל בסוף מחליט שהנימוס, כמו גם ההזדמנות להשיג מידע, חשובים מספיק; הוא משאיר פתק לטיליאן שמסביר להיכן הלך, ויוצא עם המשרת לחצר האחורית.

הנפח ראל'גונד, שהיה זה שחישל את החרבות של טיליאן, הקצב ועוד שני משרתים אנ'מירים ותיקים, מקבלים את גאב בברכה בחצר האחורית; ומסתבר שהם עשו התערבות, האם הרועים בטולו 'רוכבים על עיזי מלחמה גדולות כמו סוסים' או לא.

מסתבר שהשמועות עוברות מהר, כולל זו על אירוסיו של גאב "לאחת מהמקום הזה", כך שהנפח, הקצב והאחרים מרימים ברוב מהומה כוסות לחייו, לחיי ארוסתו ו"לחיי הרבה תינוקות שמנמנים"; הם חוקרים את גאב על הסיפורים של טולו, וגם על ההרתפקאות שלו בחברת טיליאן, שהם מכירים אותה מאז היתה ילדה קטנה (ולדברי חלקם - פרחחית משולחת רסן).

מלבד ארבעת האנשים שמדברים גאב, גאב שם לב לנער עייף שישן על מדרגות אבן ליד הנפחיה; ולעוד משרת רזה, בעל פנים מבוהלות, שכאילו מטאטא את החצר של הקצביה, אבל למעשה מצותת לשיחה; מיל'רוס אומר שזה העוזר שלו, שנעשה קצת מטורלל לאחרונה ואין מה להתייחס אליו.

המשרתים צוחקים על הסטריאוטיפ, כאילו כל האנ'מירים עשירים ו'חיים בטירות כמו לורד אבאריל'; מיל'רוס מספר שאמא שלו המנוחה היתה לגיונרית כשהיתה צעירה, ואז "שתתה את עצמה עד הסוף, אחרי התבוסות ואחרי שהכל נגמר", ולא השאירה לו כמעט באן שחוק. הם מספרים לגאב, שהאדון הזקן אמלארג הוא איש הגון, וגם הבן שלו פורלאג הוא בסדר, למרות שהוא "לא הכי מבריק" - אבל דברים מתחילים להשתנות כאן באחוזה, בעיקר מאז שהגיע המטיף החדש (אבל זה לא רק זה "העופרים מתפשטים כמו פרעושים מכאן ועד המשפך הכחול, ככה זה בכל מקום עכשיו"), ולא בטוח כמה הם יחזיקו כאן מעמד עוד הרבה זמן - הגם ש"כאן הרבה יותר טוב מאשר אצל החזיר ההוא פארגוז, ובטח יותר מאשר אצל הלורד ראמזיג".

גאב מנסה לשמוע רכילות, כולל על הסיפור על המחלה של הגברת הזקנה במגדל; חלקם נדהמים מזה שדווקא הסבתא רבת העוצמה חלתה ("אני הייתי בטוח שהיא תחייה מספיק זמן כדי לקבור את כל האחרים"); אחרים אומרים שלפעמים ככה זה עם מטילי לחשים או כוהנים זקנים - מתישהו הם נחלשים באורח שגורם לקסם שלהם לקרוס לתוכם, ואז הם מתים מהר מאד.

הנפח והקצב כן מספרים לגאב, שיש שמועה שבלילה לפני שהסבתא קרסה, הסתובב זר מוזר בחצר, כנראה נכנס מהשער האחורי שליד המגדל; אבל הם מלגלגים על השמועה הזו - השער נעול היטב, והדלת האחורית של המגדל נעולה עוד יותר טוב, במנעולים שהזקנה עצמה ציוותה להתקין. פעם הביאו לכאן את הפורץ של לורד ראמזיג כדי לבחון את זה, והוא עבד המון זמן ולא הצליח לפרוץ את דלת המגדל.

המשרתים לא מאמינים שזר היה יכול לפרוץ את שני המנעולים ועוד מהר כל-כך בלי שאף אחד יראה אותו.

בשלב כלשהו בשיחה, הנפח מחווה על הנער הישן, ומספר לגאב סיפור עצוב על נפח זקן שגר בפאתי תל זאגליל, בחור בשם ראל'קור - פעם הוא היה נפח גדול; וראל'גונד עצמו עבד אצלו קצת בתור שוליה כשראלגונד היה נער, ולמד ממנו המון.

ראל'קור הזקן, בניגוד לראל'גונד, 'היה בסביבה' כאשר אחיות הפרפר הבוער עוד היו בחיים, וכנראה עבד על הסדנים שלהן בתור שוליה (ממש באותו זמן שגם לורד אבאריל דהיום - אז נער - היה שוליה באותו מקום); והוא כנראה למד מהאחיות כל מיני טריקים - אם מישהו יכול היה לחשל נשק קסום באיזור, זה ראלקור - אבל כבר שנים שהוא חולה ולא מצליח לעבוד כמו שצריך, והוא גם הסתכסך כנראה עם כמה מאנשיו של לורד ראמזיג; ראל'גונד היה מדי פעם שולח לו קצת כסף ואוכל, אבל עכשיו הנער הזה בא לכאן עם שמועות שהנפח הזקן גוסס.

ראל'גונד אכול רגשי אשמה על הזקן הבודד שגוסס בלי פרוטה, אבל לא יכול לצאת מהאחוזה בזמן הקרוב, והוא תוהה האם גאב - במידה שהוא יזדמן לתל זאגליל, יוכל לעבור בצריף שלו במערב של הכפר הגדול. גאב מבטיח שאם יזדמן לו, הוא אכן יבקר שם.

שיחה שלא לציטוט: בשלב מסוים, גאב תופס לבדו את המשרת המפוחד עם המטאטא ומנסה לתחקר אותו. הברנש ההוא, חצי אנ'מירי וחצי פאר'ליל שכנראה לא מקובל על אף אחד מהצדדים (אולי גם בגלל הגישה שלו - הוא לא מאמין או סוגד לאלים - אף אחד מהם - וחושב ש'מכל התפילות, אנחנו מקבלים רק חרא')

שוליית הקצב מבועת לגמרי ממשהו שהוא כנראה ראה, ומתנגד מאד לספר אותו; הוא אומר לגאב שאף אחד לא יאמין לו, ורק יפטרו אותו או גרוע מזה, ימצאו אותו בתוך תעלה. גאב מפעיל עליו לחץ, מבטיח לו את הגנתה של טיליאן - למרות שהברנש טוען תחילה שאין לה שום כוח להגן עליו.

בסופו של דבר, מסתבר שהשוליה לא רק ראה את הזר ההוא - הוא מתאר אותו כאדם גבוה ומפחיד עם כובע רחב מוזר וגלימה ארוכה, שחורה או כחולה-כהה; אלא שהוא ראה את האדון הצעיר אמראנד איתו; לאמראנד היו את המפתחות, והוא זה שפתח לו את הדלת האחורית של המגדל.

שובו של זארדור: זארדור, האח-המטיף לשעבר של האחוזה, נקלע למקום מיד לאחר מכן, ביחד עם זאגראג "הסופר" ועוד ברנש מרופט עם כובע גבוה.

המטיף לשעבר נראה מדורדר, מצחין ושיכור עוד יותר מאשר בצהריים; הנפח והקצב, שמעולם לא חיבבו אותו, לא מאחרים להתחיל ללעוג לו, שהוא "מסריח כמו פור'ראתי" ו"נראה יותר כמו עכברוש מאשר כמו צבי"; מילרוס שואל את זארדור בלעג, אם כבר ניקה וסידר את השקים שהאדון פורלאג ציווה עליו לטפל בהם.

זארדור מנסה לאיים בזעם האבא, אבל נשמע נלעג לגמרי; הוא חוגג על זה ש"הזקנה המרושעת שהסריחה עליו תלך לתופת בקרוב", ושהאבא יעניש את כל מי שהיה רע וכפוי טובה כלפיו. והוא... הוא והחברים שלו בכלל ילכו בקרוב לשרת אדון חדש שמשלם טוב יותר. יש לו אנשים קשוחים ויש לו אפילו קוף ענק.

גאב לא אוהב במיוחד את האיזכור, ומנסה להתעמת עם זארדור כדי להוציא ממנו מידע, כולל על איפה נמצא האדון החדש עם הקוף. זארדור עונה בגידופים ובדיבור גס מאד על טיליאן, כשהוא צועק שאם רק היה רוצה, לפני כמה שנים "הוא היה הופך אותה לזונה שלו".

לגאב נמאס מהדיבור המתועב על טיליאן, והוא הולם בפניו של זארדור בכוח כזה, שגורם למטיף לשעבר להתמוטט לאחור; אגרוף נוסף יעיל עוד יותר, ומשכיב את זארדור בתוך שלולית מזוהמת על הרצפה; שני החברים שלו מנסים להחלץ לעזרתו, אבל הנפח והקצב מתערבים, ועד מהרה כל השלושה שוכבים או יושבים על הרצפה כשהם נאנקים מכאב.

זארדור מתרומם בסופו של דבר, ואומר שהם הולכים; לפרידה, הוא לועג לגאב ואומר שאם טיליאן לא היתה כפוית טובה כל-כך, הוא היה יכול לעזור לה. האחוזה הזו תתחרט מאד על זה שהחליפו אותו במטיף אחר שיש לו "תוכניות גדולות". זארדור רומז - כמעט באל-כורחו ואחרי איום באגרוף נוסף בפנים - שהמטיף החדש 'מגדל ומטפח משהו גדול בערוץ, צמח גדול מאד - אבל אי אפשר לגלות את זה בלי כוחות של זאגליט, והוא - זארדור - לא יעזור יותר לטיליאן בכלום.

הנפח והקצב פורצים בצחוק למשמע הגוזמאות של השיכור, וגם את עצם הרעיון שיש אדון כלשהו שירצה להעסיק, ובטח לשלם שכר טוב לעצלן, שקרן וגנב מהסוג של זארדור.

"אתם תראו! כולכם תראו! יש לו כשפים... הרבה כשפים חזקים, ו... קוף!"

"האהאהא! קוף יותר מכוער ומסריח ממך, זארדור, אפילו קוסם לא ימצא בקלות!"

לאחר הסצנה הזו, גאב נפרד מידידיו החדשים, וממהר בחזרה אל הבית כדי למצוא את טיליאן.

סיום ההרפתקאה

האחוזה מתמלאת לאט לאט בקולות, ככל ששרידי האור האחרונים דועכים בשמיים, ועוד ועוד משרתים חוזרים מהטקס. מהיכל הכניסה, מרחוק, הדמויות שומעות את קולו המתרונן של פורלאג שחזר, מברך את כולם בברכת "שער חדש, שנה חדשה, בברכת האבא הקדוש ישתבח שמו!"

גאב מוצא את טיליאן ליד החדר של הסבתא, ביחד עם ליל ואלת'יר (שבדיוק הודתה על זה שהיא הציצה דרך חור המנעול, וסיפרה על האבן האפורה הנוצצת שראתה). למרות הפיתוי, טיליאן מתעקשת לא לדפוק בדלת - אבל לאחר זמן קצר, הדלת נפתחת מעצמה ומל'סירלי יוצאת, כולה עייפה ומותשת באופן גלוי.

לשאלתה של טיליאן, היא אומרת שהיא עשתה בשביל הזקנה כל מה שהיא יכלה (ושעשבי המרפא אכן הגיעו), ונראה שהיא שיפרה קצת את מצבה ("היא תעבור את הלילה. יותר מזה אני לא יכולה להבטיח").

טיליאן מודה למל'סירלי בכל ליבה, אבל מל'סירלי מוסיפה חדשות רעות יותר - היא מספרת שככל שהתאמצה להגיע את הזקנה עם כוחות הריפוי שלה, היא חשה שוב ושוב משהו אפל, חבוי היטב, אולי עמוק למטה, אולי במקום אחר; והמשהו הזה הקשה עליה ובלם אותה פעם אחרי פעם.

טיליאן נחרדת, אבל אוספת את עצמה ומורה לליל - חרף התנגדותה - להחליף את אנ'מיר ולשמור על חדרה של הסבתא ("ממילא את לא רוצה לבוא לארוחה המשפחתית, לא?").

גאב מספר לאחרים את כל מה ששמע בחצר.

מל'סירלי מזהה את הדמות כמשהו דומה מאד לאחד מהרוכבים של הלגיון הכחול של "המפלצת", ומוסיפה בציניות אופיינית "אוה, משחררי העבדים הדגולים עסוקים בתוכניות מטונפות חדשות? מי היה מאמין..."

אבל ברגע הבא, הפייטנית מרצינה ואומרת שעד כמה שזה מפתה, היא לא בטוחה שהאנשים של "המפלצת מת'ארנה" עומדים מאחורי המחלה של אלט'לירנל - הדמיון של הבריונים ההם, כפי שהיא מכירה אותם, לא מתוחכם בהרבה משריפה, אונס, ביזה ורצח. מחלות שזוחלות מהצללים לא נראות כמו השיטה שלהם, אבל מי יודע...

מצד שני, היא שבה ומזכירה לטיליאן את הסיפור של טיליאן עצמה - על הדרך בה ניסו להחליף את טיליאן במשנה צורה ולשגר אותו במקומה לבית הזה; משנה צורה שטני זה קסם שדורש עוצמה אדירה, והרבה מאד השקעה - לא משהו שעושים כדי לבזוז כמה תכשיטים.

ואז, מצלצלים הפעמונים למטה - אות לכך שהארוחה החגיגית תתחיל בקרוב; ומל'סירלי אצה לחדרה בכדי להתארגן ולנקות את עצמה במעט.

כאשר טיליאן מתחילה לרדת לעבר הקומה למטה, היא שומעת את קולו של אחיה אמראנד שהגיע סוף-סוף. אמראנד נראה במצב רוח טוב מאד, כולו רינה, כאילו הוא מרחף צעד מעל פני הקרקע - כאשר הוא מברך את פורלאג שנמצא שם.

כאשר טיליאן מתגלה, אמראנד מברך אותה בקול גדול (הגם שהוא תוהה במעט מרמור אם 'בתו של בעל העבדים עדיין כאן'), ומספר לטיליאן שיש התקדמות - היועץ סאזראט נתן לחברים שלו רשיון לכרות במקום בו עמד פעם הסדן הגדול של הפרפר הבוער; עכשיו צריך רק שלורד ראמזיג יתחום, וזה יהיה "קלי קלות" - בדברו, עיניו מוצפות אושר, והוא מתמרן בידו, כאילו הוא כבר מחזיק חרב קסומה משובחת.

טיליאן מסננת אליו ש"נדבר אחרי הארוחה";

ואז, הדלתות הגדולות של חדר האוכל נפתחות, וכל בני הבית נקראים לקחת את מקומם ליד השולחן.

תם ולא נשלם....

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.