זנב לאיילים

 

 

פרק 1: הנסיכה שלבשה שק תפודים

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

פתיחה: ברוכים הבאים לפונדק "הפרד האדום"

טיליאן, גאב וארוסתו הטריה ראל, והפייטנית מל'סירלי שמים פניהם דרומה ומערבה, לעבר מחוז הולדתה של טיליאן שבפאתי מרכז בקעת קיירן, לא הרחק מהעיירה תל-זאגליל. במהלך המסע, הם עוברים בלא מאורעות מיוחדים בדרך היער – אותה דרך שבה טיליאן עברה (בכיוון הפוך) בדרכה אל הגבעות של דרא'רון, שבועות מספר קודם לכן.

 

הערת השה"ם: הגם שהחבורה עברה דרך הכפר זאגרול, שלפי השמועות מוטרד בידי זבובי ענק, ומשך אליו כל מיני הרפתקנים מפוקפקים, לא קרה שום דבר ראוי לציון והדמויות לא התעכבו שם. לעומת זאת, החבורה תתקל בכמה השלכות עקיפות של העניין מאוחר יותר, דווקא באיזור תל-זאגליל.

 

כאשר החבורה מתקרבת לעיירה תל-זאגליל (ורואה את אחוזתו של לורד ראמזיג בוקעת במטושטש מתוך הערפל שמעל הכפר, עם דגלו של לורד אנזאריון מתנופף מעליה), החודש האחרון של החורף כבר נגמר, והתחילו "הימים חסרי הצבע" שמפרידים בין השנה שנגמרה לחודש הראשון של האביב של השנה החדשה, ולחג השער הנוצץ שאמור לפתוח אותו.

מזג האוויר ערפילי והפכפך, נע בין שמש חלשה לגשם חלש וטורדני מדי פעם, עם רוחות עזות וערפל, שחלקו עולה מהבקע העמוק והמפוקפק שקרוע באדמה דרומית-מזרחית לכפר (טיליאן זוכרת יפה, שהבקע הזה נחשב מקום מקולל עוד כשהיא היתה ילדה קטנה; שוליו מאכלסים חוות עניות ומפוקפקות ולא פעם גם פושעים, ובמעמקים שלו, לפי הסיפורים, אפשר להתקל במפלצות מסוכנות של ממש).

לטיליאן חיכה בפאתי תל-זאגליל פתק עם הודעה מאחיה אמראנד, ובו הוא כותב שיש לו כמה עניינים באיזור, והוא יפגוש אותה – לא בפונדק "הליניט הצלול" במרכז תל-זאגליל, אלא בפונדק קטן ומפוקפק יותר בשם "הפרד האדום", שנמצא מחוץ לשער הדרומי של הישוב, לא רחוק משדות הבור שגולשים לעבר תחילת הבקע הדרומי.

 

השינוי בתוכנית דווקא מתאים לדמויות, משום שאחוזת קאר-א-מאר, המקום בו חיה משפחתה של טיליאן, נמצאת מרחק שעות בודדות של הליכה דרומה מתל זאגליל, וגם האחוזה הקטנה שבה חיים דודה ודודתה של ראל נמצאת לא רחוק משם – מרחק שעתיים-שלוש של הליכה בשביל צדדי שמתפצל מאותה דרך שמוליכה מתל-זאגליל דרומה.

 

"הפרד האדום" הוא אכן פונדק אפלולי ומפוקפק למדי, שנמצא ממש מחוץ לשער העץ הדרומי של תל-זאגליל; קטן ועלוב בהרבה מ"הליניט הצלול", שנוהל ביד רמה בידי אישה אנ'מירית מבוגרת, ידידה טובה של סבתא של טיליאן.

"הפרד" הוא לא יותר מהיכל שתיה צפוף ולא נקי במיוחד, עם כמה חדרי שינה בחצי קומה עלובה מעליו, צמוד לאסם גדול. למרות שהשעה היא רק שעת אחר-צהריים מוקדמת, המקום די צפוף – תערובת של איכרים מקומיים מהזן העשיר פחות והגס יותר, וכמה שכירי חרב מפוקפקים, בתוספת נוודים מזוהמים ושיכורים.

כמה מהאיכרים מנהלים, בלי בושה וכמעט בגלוי, 'דיון' על החבורה שהתיישבה בשולחן סמוך – או ליתר דיוק "מי מהבחורות שם יותר שווה בימבום"), ומנמיכים את הקולות רק לאחר שגאב עושה פוזה מאיימת למדי, כשהוא שם יד בהפגנתיות על ראל; מה גם שאחד מהם מזהה שטיליאן היא הבת של אמלארג הזקן מקאר-א-מאר.

לאחר מכן (לפחות לפי מה שהחבורה הצליחה להבין מציתות חלקי לשולחן שלהם), האיכרים עוברים מ"ענייני בימבום" לרכל על הלורד ראמזיג. נראה שהוא חזר כעוס מאד מביקור אצל לורד אנזאריון באחוזת זאג-אמאר, ככל הנראה אחרי שנדחה בידי איזו אישה שהוא חיזר אחריה, והביא לה מתנה שמאד לא הרשימה אותה, בלשון המעטה.

האיכרים מדברים על זה שלורד ראמזיג רוצה לערוך איזה נשף מפואר בתחילת הקיץ הקרוב, ועכשיו "גובי המיסים שלו מסתובבים כמו עורבים רעבים".

 

טיליאן לא מוצאת את אמראנד, ומנסה לחפש אותו, כולל לתחקר את אחד מנערי הפונדק המשועממים (שגם הוא מתעניין יותר בזה שהבוס שלו עצבני, גם בגלל לקוחות שלא משלמים, וגם ובעיקר בגלל שלמרות שהפונדק מחוץ לשער של תל זאגליל, אחד מגובי המיסים של לורד ראמזיג החליט "שלמעשה צריך להחשיב אותו כאילו הוא בתוך הכפר" לצורך גביית מס שער.

זמן קצר לאחר שהחבורה מתיישבת, מתפתחת מהומה בפונדק, כאשר שניים מהנוודים המזוהמים מתווכחים בקולניות עם אחד מנערי הפונדק על התשלום. מסתבר, שלאחר שלא מעט נוודים ושאר טיפוסים מפוקפקים דידו לכפר זאגרול בגלל הפרסים שהבטיח לורד ראמזיג למי שיציג לאנשיו חלקים של חרקים ענקיים קטולים, התקוות לכסף קל התבדו – וכמה מאותם 'ציידי זבובים מומחים' הזדחלו חזרה לתל-זאגליל, צמאים וחסרי פרוטה יותר מתמיד.

שניים מאותם נוודים – צמד דוחה (שמדיף ניחוח עז למדי) בשם האחים קורבאז וגאלת'ו, לא מצליחים לקבל שתיה בהקפה "על חשבון הפרסים שמגיעים להם על כל הזבובים שהם כמעט חיסלו", ובשלב מסוים הפונדקאי, שכבר כך רותח מזעם בגלל גובה מיסים של הלורד ומס השער, פורץ בשאגות ומאיים עליהם בפטיש.

 

 

פגישה שציפו לה ימים רבים

בין לבין, מלסירלי מחווירה בבת-אחת, כשהיא מבחינה בשיכור שלישי, גבר מבוגר ומזוהם עם זקן פרוע, ששרוע חצי מעולף על שולחן. היא מבקשת את סליחת החבורה, ועומדת על כך שהיא צריכה לדבר איתו בפרטיות (אגב שהיא דוחה את הצעתה של טיליאן לבוא איתה).

היא לא להוטה למסור פרטים, אבל בסופו של דבר אומרת שהיא מכירה את השיכור הזקן, ולמעשה הוא היה קשת רכוב שנלחם תחת פיקוד הדוד שלה במרד הת'ארילין.

טיליאן מנסה לעקוב אחרי מלסירלי בשקט כדי לצותת, ומצליחה באופן חלקי (גם בגלל הרעש וגם בגלל שמל'סירלי מדברת עם הברנש – אורת'רונד הזקן – בשפת הנסיכות האפורה, שהיא אמנם דומה לאנ'מירין אבל לא זהה).

כאשר הזקן מזהה את מל'סירלי, הוא מתחיל לבכות, ואומר שהלוואי שהוא היה מת לפני שהאחיינית של גנרל וארלי באה וראתה אותו ככה; הוא אומר, בין הדמעות שלו, משהו על זה שהוא היה צריך למשכן את הקשת שלו, אותה קשת שבה הוא ירה ב"גוזלים" המזוהמים של הנסיך בקרב קורדאמאר-לית'.

 

טיליאן מתקשה לשמוע פרטים נוספים, בגלל שהפונדקאי מתחיל לשאוג; זמן קצר לאחר מכן היא שומעת "פססט!" ורואה דמות שמסמנת לה מבין הצללים שליד המדרגות שעולות לקומה שניה. היא ניגשת בזהירות עם יד על החרב, אבל אז מזהה שזה אחיה אמראנד – מי שיותר מכל אחד אחר עזר לה ללמוד להסתייף ומשך אותה לכיוון חלומות על הרפתקנות; והיא מחבקת אותו בחיבוק חזק.

אמראנד מקשיב לדברים הנלהבים שטיליאן מספרת לו (לתדהמתה של טיליאן מסתבר שאיכשהו, הכינוי שלה "הקוטלת" הגיע אליו, כולל העובדה שהיא הרגה רבים מלוחמי הקשת השחורה), ואומר שהוא תמיד ידע שהיא מוכשרת ומצפה לה עתיד גדול (אגב כך, הוא מדבר בזלזול על המתח בעמק בין אנ'מירים נפוחים וכלומניקים ש'חיים את התהילה של סבתא של סבתא שלהם', לבין 'פארליל צרי אופק ומטומטמים לא פחות'). הוא מספר לטיליאן משהו על כך שהמצב בבית מתוח מאד – ליל מסתגרת בחדרה מאז בוטלו האירוסין שלה לאביר החלומות האנ'מירי הטהור שלה (אמראנד לא סבל אותו ולא ממש מצטער שהסתלק); ונראה שכולם רבים עם כולם.

מסתבר לטיליאן, שמטיף הפארליל הלא אהוב שהיא זוכרת שהיה שורץ באחוזה סולק, אבל אליה וקוץ בה – הוא הוחלף בידי מטיף רב-עוצמה וקנאי עוד יותר, שגרם לאחיה הצעיר והאדוק גרלאן להתחזק עוד יותר, ולהפוך לשרץ בלתי נסבל עוד יותר ממה שהיה קודם.

 

בין לבין, מתגלה שגם הפונדק המתחרה, "הליניט הצלול" החליף בעלים – כעת הוא מנוהל בידי בנה של בעלת הבית הקודמת – וגם שם; כיום הוא נקרא "ברכת האייל", על כל המשתמע מכך.

 

כך או כך, אמראנד נראה כאילו הוא מסתיר משהו, או מחכה לרגע הנכון לומר משהו, ודעתו פזורה עליו באופן שמדאיג את טיליאן.

בסופו של דבר, אחרי שהוא משביע את טיליאן לשמור את הדברים בסוד, אפילו מהחברים שלה, הוא מתחיל לדבר באורח מעט מבולבל על זה שהוא תמיד ידע שהוא – וגם טיליאן, אם תצטרף אליו – יכולים להשיג עתיד טוב בהרבה ממה שהעמק והתושבים הקרתניים שלו יכולים לחלום עליו.

(הוא מתחיל כמעט לרעוד בהתרגשות יותר ויותר כשהוא ממשיך)

הוא לא יכול למסור לטיליאן הרבה פרטים, אולי הוא יוכל בהמשך בבית, אבל הוא מספר לה שהוא הכיר כמה אדונים רבי-עוצמה שיכולים לתת גמול עשיר למי שיסכים לעזור להם וימצא ראוי. האדונים האלו יודעים דברים על כוחות עתיקים שהיו פעם בעמק הזה – הכוחות של 'פרפריות האש' המתות, האחיות-החשליות משושלת הנשים ואר-נארת'ול, הסדנים המכושפים והסודות שהותירו אחריהן.

טיליאן מודאגת מאד, ומנסה לשווא (גם אם באורח עסיסי למדי) להכניס באחיה הפוחז קצת הגיון; סודות עתיקים יכולים להיות מסוכנים מאד כשהם נחשפים, וכל הסיפור על "האדונים" ההם נשמע לה מוזר.

 

המתח עולה עוד יותר, כאשר אמראנד מזהיר את טיליאן ש"היא מסתובבת בחברה רעה" – הפייטנית מל'סילרי "לא תמימה כמו שהיא נראית"; הוא שמע שהיא בת של בעל עבדים, שאפילו לא מתביישת במורשת המפוקפקת שלה. אמראנד מפציר בטיליאן לנתק כל קשר עם האישה ההיא, ואומר שאחרת הוא לא יוכל להעלות את השם של טיליאן בפני החברים החדשים והחזקים שלו – והעתיד המזהיר שהוא צופה לשניהם יהיה בסכנה.

טיליאן אמנם לא מחבבת בכלל עבדות ומה שקשור בה, אבל היא מגינה בשצף-קצף על מלסירלי, מטיחה באמראנד שהפייטנית היא לא אבא שלה, והיא הצילה את חייה של טיליאן עצמה כמה פעמים – מה שהופך אותה לאישה שבהחלט אפשר לבטוח בה.

אמראנד מתבלבל ומגמגם, אבל לא משנה את דעתו, כשהוא ממשיך לומר דברים על זה ש"צריך להוקיע כל מי שנלחם למען בעלי העבדים", ולהתרחק ממנו – כאשר די ברור שהוא מודאג בעיקר ממה שקשור באנשים החדשים שהוא הכיר – ומכך שהם לעולם לא יקבלו את טיליאן אם היא תהיה בקשר עם בת של אחד מאצילי מרד הת'ארילין.

טיליאן נוזפת שוב באחיה, ולמרות שהוא מנסה להתחמק ולומר ש"יש לו כמה עניינים לסיים בתל-זאגליל", היא גוררת אותו כמעט בכוח להכיר את החברים שלה (בתקווה שאולי הוא יתרכך אחרי שיכיר את מל'סירלי).

הפייטנית עצמה עדיין בצד השני של ההיכל, מדברת עם השיכור הזקן; אבל נראה שלפחות ההיכרות הראשונית של אמראנד עם גאב עולה יפה.

גאב מתרשם, ולא בטעות, מכך שאמראנד וטיליאן דומים למדי במראה (אמראנד הוא כמעט 'גרסה גברית ויותר גדולה ומתולתלת' של טיליאן), הם עורכים היכרות ומשיקים כוסות באורח חברי, שגורם לאחיה של טיליאן להתרכך ולהראות פחות מבולבל וזעוף.

 

בינתיים "ציידי הזבובים המומחים" קורבאז וגאלת'ו מועפים סוף-סוף החוצה, לא לפני שאחד מהם ניגש אל השולחן של החבורה, ומבלבל לדמויות את המוח בכמה שהוא צייד מומחה, שכמעט הרג המון זבובים ענקיים, וכשהוא נשען על השולחן (וממלא אותו בצחנה עזה), הוא שואל אם יש להם עבודה בשבילו, כי הפונדקאי הרשע כאן לא מוכן לתשלום בהקפה.

גאב ספק מרחם וספק נגעל מהנווד; טיליאן צינית בהרבה, ואומרת ל"שני ציידי הזבובים המומחים" שאם הם כאלו ציידים מומחים, שילכו ויצודו עבורה צבי, או לפחות ארנב. השיחה נקטעת כאשר הפטיש של הפונדקאי שורק קרוב מאד, ושני "הציידים המומחים" בורחים, הפעם באופן סופי – לא לפני שהותירו ענן של סרחון סביב השולחן.

 


קטטת אגרופים שנקטעה (או "בריון ומפקד")

בינתיים (כפי שהדמויות לומדות מהרעש ומהקללות הגסות), מלסירלי והזקן השיכור אורת'רונד נקלעו לצרות עם שלושת שכירי החרב המפוקפקים שישבו בשולחן סמוך.

כפי שיסתבר לדמויות, המהומה התחילה כאשר אחד משכירי החרב ניגש למלסירלי עם הצעה גסה במיוחד; אורת'רונד 'לא היה מוכן לשמוע שמדברים ככה על האחיינית של הגנרל שלו', ניסה לחבוט בשכיר-החרב, ובמקום זה חטף אגרוף שהדף אותו לקיר עם פנים מדממות; וכעת שלושת שכירי החרב מקיפים את מל'סירלי.

גאב וטיליאן ניגשים לשם כדי לעזור למל'סירלי, כאשר טיליאן מונעת מאחיה מלהסתלק כפי שהוא רוצה כשהיא מטילה עליו להשאר מאחור ולשמור על ראל.

 

לאחר כמה עלבונות הדדיים (שכירי החרב לא מתרשמים מההגעה של גאב התחלה, ומכנים אותו בלעג 'דופק כבשים מטולו' ו'כבשבש'), ולמרות הצעקות של הפונדקאי שלא להתקוטט בפונדק שלו, הדברים עוברים מעלבונות למכות. גאב מצליח להכניס אגרוף כואב לבריון אחד, ולהכות בשני באורח ש"מטיס" אותו באורח מרשים למדי על הרצפה, לשמחתו של אורת'רונד הזקן.

טיליאן ומלסירלי מעכבות את הבריון השלישי, שמנסה להתקיף את גאב מאחור עם רגל כסא; ואז, הקרב מתחיל להתהפך כאשר גאב סופג אגרוף כואב. אלא שאז, נשמעת שאגה בקול בריטון מרשים, כאשר "הבוס" של שלושת שכירי החרב מופיע – ולמרבה הפליאה, הוא דווקא שואג על האנשים שלו ומצווה עליהם להפסיק להתקוטט.

"אני מוצא לכם עבודה הגונה בשירות של גברת, חבורת חלאות אסמים, עוזב אותכם לרגע וכבר אתם מסתבכים בצרות? תעמדו ישר ותשתדלו לראות קצת כמו גברים כשאני מדבר איתכם!"

 

הברנש שהופיע, שמזהה את עצמו ב"וארברין" (לשעבר הקצין וארברין מהלגיון האנ'מירי הצהוב השלישי, אבל זה היה לפני הרבה זמן), הוא גבר בלונדיני עצום עם כמה צלקות ישנות; ולמרות הכרס המכובדת, הפנים הסמוקות והמראה המהוה שלו, ניכר שהוא לוחם מנוסה מאד.

וארברין 'מיישר את ההדורים' עם החבורה, בעיקר עם גאב שמתרשם למדי מהגבריות המחוספסת ותחושת המנהיגות של הברנש (למרות נטייתו להלצות גסות ובדיחות קרש רועמות ומטומטמות למדי).

ה"בוס" מתנצל בשם האנשים שלו על ההצעות הגסות למלסירלי (הגם שהוא עצמו לא נמנע מקריצה ואמירה שלא היה אכפת לו 'לארח' עלמה יפה כמו מלסירלי או טיליאן בחדר שלו, אם היה לו חדר).

 

 

גבירה ושמה אל'תיר?

מהאזנה לנזיפות של וארברין מהאנשים שלו, מסתבר ששכירי החרב שהוא מצא, היו עד לא מזמן חלק מכנופיה בשם הפרסה השחורה; אבל ברחו משם (ומאיזור זאגרול) מסיבות כאלו ואחרות.

וארברין מזכיר מישהי שהשם שלה מתחיל ב"אל" ששילמה סכום יפה; ומאחר ו"אתם, חבורת חלאות מעוררות רחמים, אתם הצוות שלי עכשיו" – אז אם הם יתנהגו כמו גברים וישלימו את המשימה, הם יקבלו שכר נדיב; אבל אם לא אז "בשם כל השדים של הים, אתם עוד תצטערו על זה שהזבובים ההם בזאגרול לא השיגו אותם לפני שאני יעשה את זה".

טיליאן חושדת כשהיא שומעת מגב על הגבירה שהשם שלה מתחיל ב"אל", וחושדת שמדובר באחת המזימות של סבתא שלה; ובזמן שהיא מתכוונת לצאת מהפונדק עם האחרים, ולנסות בכל-זאת ליצור איזשהו אמון בין מלסירלי לאחיה, היא מסכמת עם גאב שהוא יעקוב בשקט אחרי וארבין ושלושת שכירי החרב אל האסם הסמוך, וינסה לצותת ולשמוע פרטים נוספים על הגברת והמשימה שלהם.

 

הנסיון לקרב בין אמראנד למלסירלי נכשל כשלון חרוץ, ובין השניים נושב קור עוין. אמראנד מסתלק בסופו של דבר בחזרה אל תל-זאגליל, אבל לא לפני שטיליאן הוציאה ממנו הבטחה שהוא יפגש איתה שוב בבית המשפחה בעוד כמה ימים, בתחילת חג השער הנוצץ.

מלסירלי, כצפוי, מגינה בכעס על המשפחה שלה ומסרבת בכל תוקף להתבייש במורשת שלה ובמה שהם נלחמו בעדו; לא, היא לא רוצה את העבדות והעבדים בחזרה, למעשה, היא אפילו שמחה איכשהו שכל זה נגמר. אבל המלחמה האמיתית היא על האדמה שלהם, שהאנשים של הנסיך הרם חמדו ועשקו.

מתפתח ויכוח קצר בין טיליאן למלסירלי, כאשר האחרונה שבה ומזכירה שבני עמם של "העבדים המסכנים" סחרו בעבדים במשך מאות שנים, ופשטו שוב ושוב על התארילינד כדי לחטוף עבדים; אז פעם אחת "הם קיבלו לשתות מהתרופה של עצמם"; טיליאן מחזירה ש"דבר מכוער אחד לא מצדיק דבר מכוער אחר"

 

ואיפשהו בפנים, היא תוהה האם היא צודקת בדרך בה היא מגנה על מלסירלי בפני אחיה.

 

אם לא די בכך, אז טיליאן מגלה, להפתעתה ולרוגזה, שגם מלסירלי מתכוונת להפרד מהחבורה "רק לכמה ימים", לא רק כדי לאושש ולטפל קצת באורת'רונד, שפעם נלחם תחת הדוד שלה, אלא גם לעוד עניין, שאותו מל'סירלי לוחשת לטיליאן אחרי שאמראנד מסתלק.

מלסירלי מספרת לטיליאן, שהיא שמעה מאורת'רונד הזקן כמה פרטים מדאיגים על מה שהתרחש שבועות מספר קודם לכן בכפר קטן על סף היער, מרחק-מה צפונה מתל זאגליל (ולא, לא מדובר בזאגרול ובזבובים שלה, לשם שינוי). ממה שסופר למלסירלי, בכפר ההוא חיתה איזו זקנה מטורפת שרקחה שיקויים פשוטים ביחד עם הנכדה שלה; אבל יום אחד, בלי התראה, כל הבקתה שלה נדלקה באש עזה – הכפריים חושבים שאולי מטעות בבחישת שיקוי. גרוע מכך, יום לאחר מכן, הנכדה שלה, שהיתה ביער בזמן השריפה, הורעלה כאשר ניסתה לחטט בהריסות כדי לשלוף משם חפצים או משהו כזה, ומתה ביסורים לאחר שעות ספורות.

מלסירלי אומרת בפנים חמורות, שהסיפור הזה לא נשמע לה תמים; הוא מזכיר לה יותר מדי משהו הרסני שהשתמשו בו בארץ שלה, בסוף מרד הת'ארילין; ואם אפילו משהו מהחשד שלה נכון, מדובר בעניין מסוכן מאד, שהיא חייבת לברר אותו.

טיליאן לא מרוצה; חוששת מאד מכך שמלסירלי תסתבך בצרות, כאשר רק שיכור זקן (גם אם פעם ירה היטב בקשת) נמצא לצידה, ומוציאה ממלסירלי הבטחה שאם החקירה תוביל לכיוון מסוכן, היא תרכב קודם לקאר-א-מאר לקרוא לטיליאן ולגאב; מלסירלי מבטיחה שתחזור דרומה ותגיע לקאר-א-מאר בהקדם האפשרי, בעוד לא יותר מכמה ימים.

 

בינתיים, גאב מתגנב לאסם, ומגלה שוארברין והאנשים שלו מתכוונים לצאת אל עבר גבעה, מרחק מה דרומה ומערבה מהשער של תל זאגליל, למקום שנקרא "שוק הירקות הישן", בכדי לפגוש שם את הגבירה ששכרה אותם, ששמה הוא "ליידי אלת'יר".

וארברין שב ונוהם על האנשים שלו, שהם עכשיו לא חלאות בכנופיה של הפרסה השחורה, אלא משרתים של גברת, וכדאי להם מאד להתנהג בהתאם. שכירי החרב מסכימים בקולניות מפוקפקת למדי, כשהם נשבעים ש"בטח, אנחנו כבר לא בפרסה השחורה" ו"אנחנו יורקים על הפרסה השחורה ובוס דארתולן"; עכשיו הם רק משרתים אל הליידי אלת'יר, ו"אנחנו נשסף כמה גרונות שצריך בשביל הגברת החדשה שלנו".

 

כאשר גאב חוזר אל טיליאן עם מה ששמע, טיליאן מתחלחלת.

השם שגאב הביא אליה הוא לא השם של סבתא שלה – הוא השם של אחותה הצעירה בת ה-13, אלת'יר, "בובה אנ'מירית" קטנה, מפונקת, מושלמת ומתחנפת. אין לטיליאן שמץ של מושג איך לכל הרוחות, אחותה הקטנה (אם זו היא) הצליחה למצוא מספיק כסף כדי לשכור אנשים ואיך, ואיזו תוכנית מטופשת יש לה בראש.

מנגד, טיליאן – שגדלה באיזור – יודעת היטב היכן נמצא 'שוק הירקות הישן'; זה אתר ירידים נטוש, שנמצא על גבעה שנמצאת לא רחוק מהבית של דודה של ראל; היא קרובה מספיק לבקע הדרומי החשוך, כך שההורים של טיליאן ואמראנד אסרו עליהם בתוקף להתקרב לשם, בוודאי בלילה; אבל רחוקה מספיק מהאיזור המסוכן באמת בכדי לוודא שטיליאן ואמראנד יעשו את ההיפך ויתגנבו דווקא לשם – בין היתר כדי להסתייף בשם בחרבות עץ במשך שעות.

 

אל הגבעה של 'שוק הירקות הישן' מוליכות שתי דרכים:

דרך אחת ארוכה ובטוחה – שכוללת מסע על הדרך הראשית שמוליכה מתל-זאגליל לקאר-א-מאר, ואז פניה בדרך הצדדית שמוליכה מזרחה לעבר הבית של דודה של ראל, שעוברת ממש מתחת למתלול הדרומי של אותה גבעה.

דרך אחרת, קצרה בהרבה, מוליכה ישירות דרומה ומערבה מהשער של תל זאגליל, דרך שדות בור בוציים, לעבר הצד הצפוני של אותה גבעה – אבל הדרך הזו עוברת ממש על שולי הבקע הדרומי, ויכולה להיות משובשת ומסוכנת בהרבה.

טיליאן וגאב מתייעצים, ולמרות הסכנה שבלקחת את ראל – שיכולת הלחימה וההתגוננות של בסיסי למדי – בדרך המשובשת, הם מחליטים לקחת את הנתיב הקצר, כדי לוודא שהם מגיעים לגבעה ההיא מוקדם ככל האפשר, ומשם, לפי מה שיגלו (טיליאן עדיין תוהה באיזו צרה מטומטמת אלת'יר תקעה את עצמה, ולמה), יוכלו להמשיך לכיוון בית הדודים של ראל עצמה.

 

 

הפתעה לא נעימה בערפל

הדרך שבה בחרו הדמויות, מתפתלת קרוב מאד לשפת הבקע הדרומי שמתחיל מפאתי תל-זאגליל ונמשך דרומה ומערבה כשהוא הופך עמוק ומפחיד יותר – נדמה לטיליאן שהיא שמעה פעם שבמרכז הבקע יש דרך ישנה שבסוף מובילה לכפר שננטש אחרי ההתנפצות הגדולה ונחשב למקום מקולל.

האוויר הופך קר וערפילי יותר ויותר ככל שהדמויות מתקדמות, כאילו ערפל סמיך יוצא מהבקע ומתפשט בין שדות הבור והרכסים הנמוכים שסמוכים לו; ואי-שם, במרחק, מרצד כתם אדום מטושטש.

בתחילה, הדמויות לא נתקלות במשהו מאיים יותר מאשר חבורת אנשים מפוקפקים שיצאו מאחת הסוכות העלובות שבשולי הבקע (במקום בו הוא רדוד יותר, ממש ליד תל זאגליל), אבל ברגע שהם רואים שגב וטיליאן חמושים ומיומנים, הם מחליטים לא להתעסק עם החבורה.

בהמשך, כאשר הדרך חומקת על שפת הבקע ושדות הבור שממזרח לו, והגבעה עם שוק הירקות הישן הולכת ומתקרבת, הקור והערפל מתגברים, וגם האור האדמדם המוזר. החבורה מתקדמת לעבר "צומת T" שבו הנתיב שהדמויות הלכו בו מסתיים כשהוא נכנס לתוך דרך אחרת שמוליכה ממזרח למערב (או להיפך).

ממש בצומת הזו יש עמוד דרכים ישן ומעוקם, נוטה כלפי מטה, ומשהו אפל מתנודד עליו.

 

אי-שם, בעלטה, נשמע קול מוזר – נדמה לגאב, שזו צניפה של בהמת רכיבה; ואולי קול שעטה, אי-שם בחושך ובערפל.

 

נסיון גישוש מוצלח מגלה שה"דבר" על העמוד הוא גופה תלויה, מתנודדת ברוח; וגרוע יותר – החבורה מצליחה להבחין בזמן בנדלים אפורים וענקיים שזוחלים מסביב לדמויות בין המשוכות, מחקים לרגע הנכון להתקיף.

הדמויות תופסות עמדה, כאשר גאב וטיליאן מגנים על ראל משני הכיוונים, ומצליחים לפתוח את הקרב בתנאים שלהן – כך שאחד התוקפים הגדולים יותר סופג נזק כבד מיד בפתיחת הקרב.

 

הנדלים התוקפים הם חמישה: שניים גדולים מאד, ושלושה קטנים יותר; הם אפורים, מעט שקופים, עם אור אדום מזוהם (אבל קר כמו קרח) בוער במעמקי הלוע שלהם. הנשיכה שלהם מנגעת בקור הולך וגובר, וטוענת את הקרב ב"מטעני צל", שככל שהם מצטברים, כך היריבים (או החשיכה הערפילית מסביבם) מסוגלים להפעיל יכולות מיוחדות קטלניות יותר.

כמו כן, לנדלים יש תכונה שדומה ל"מכה מערפלת" של גנב; כאשר אחד הנדלים פוגע בנשיכה בגלגול גבוה, היריב (בין אם הדף את המכה או לא) חייב לגלגל הצלה נגד חוכמה, או שהנדל נעלם בצללים, ויכול להתקיף בסיבוב הבא את אחת הדמויות מהגב, בבונוס גבוה לפגיעה ולנזק.

מנגד, מתגלה שהחרב שגאב נטל מכוך הקברים העתיק של קלאן הנול, כנראה חושלה במיוחד כנגד יצורים שקשורים לצל, ויש לה בונוסים מוגברים להגנה ולהתקפה נגד היצורים האלו.

 

הקרב הוא ארוך וקשה; אמנם, שניים מהיצורים נהרגים סמוך מאד מתחילת הקרב; וגם גאב וגם טיליאן הודפים התקפות שנראו מדוייקות וקטלניות, אבל הצללים מסביב (וגם הנזק מנשיכות שכן פגעו) מצטבר; ובשלב מסוים הצללים מרפאים את אחד היצורים; ולאחר מכן, אימה מזעזעת בצורת יד מתה בוקעת מהחשכה, ופוגעת בטיליאן לנזק כבד.

בסופו של דבר, הנדלים מוכרעים (כאשר לקראת סוף הקרב, ראל מתערבת ומכה מכה לא מיומנת, אבל מדוייקת (או לפחות, עם הרבה מזל), שממגרת את אחד היצורים הקטנים יותר שהיה ממילא פצוע מאד. טיליאן הורגת את הנדל הגדול האחרון בשיסוף כפול מדויק,ממש רגע לפני ש"מטעני הצל" היו מגיעים לסך קטלני שהיה מאפשר התקפה איזורית על כל הדמויות, שהיתה פוגעת גם בראל ואולי הורגת אותה מיד, או לפחות פוצעת אותה קשה מאד.

באורח טיפוסי, כאשר היצורים המוצללים נהרגים, הם מתאיינים בלחישה ולא נותר מהגופות שלהם כלום, מלבד אד ארסי וקר, הולך ומתפוגג בהדרגה.

 

גאב מביט בהשתאות ובחיבה גדולה מתמיד בראל, שמחזיקה עדיין את החרב הקצרה שקיבלה; ובשאגת שמחה, אוחז בה, כולו דברי שבח, וכמעט מניף אותה באוויר; ראל ממלמלת תודה, נבוכה וסמוקה כולה.

 

לאחר שנדלי-הערפל מובסים, החבורה מתקרבת בזהירות אל צומת ה"T" והגבר שתלוי בה, שכבר מרחוק אפשר להבין שהוא הומת מוות איטי ומלא יסורים (לפחות לפי החתכים הנוראים על הגוף שלו, שכבר השחירו לגמרי)

לרווחתה של טיליאן, הגבר המת הוא לא אף אדם שמוכר לה, אלא זר גמור.

ועדיין, המראה מזעזע וגורם לראל כמעט להקיא.

קומץ נדלי ערפל קטנים נוספים שרחשו סביב המת נסוג בלא קרב ונעלם בחשיכה.

בחיפוש על המת, נראה שהוא לא תלוי כאן יותר משעות ספורות; שהוא היה כנראה לוחם שהוכרע (יש שרידים של נדן חרב, כאשר הנשק עצמו נלקח); ושמשהו מהבגדים שלו נקרע ונתחב באורח לעגני לתוך החבל שעל הצוואר שלו – פיסה של בד שהיה עליה עליה סמל של נחש מכונף; כמו כן, הרוצחים רוקנו שק מטבעות שהיה לקורבן שלהם, והשאירו אותו תקוע בלגלוג בחגורה שלו, כשהוא הפוך (עם הפנים החוצה).

בחיפוש מסביב, גאב מוצא סימנים של פרסות סוס; לא סוס עבודה או סוס מסעות קטן מהסוג שאפשר למצוא פה ושם אצל אנשים אמידים בבקעת קיירן, אלא של סוס כבד ומשובח, מסוג שכמעט לא ניתן למצוא היום בבקעה, ועולה אלפים רבים של מטבעות.

 

כעת הדמויות נמצאות בצומת עצמה, כאשר הדרך פונה או מזרחה – שם היא מטפסת בעיקול אל הגבעה שבצידה האחר שוק הירקות הנטוש, או מערבה – שם היא יורדת לעבר הבקע; ושם, מעבר לחורשה קטנה של עצים נבולים למחצה, עולה האור האדום העכור, שכעת מסתבר כשרידים של חווה קטנה שעולה באש (הלהבות כבר בערו במשך זמן, ונראה שכעת הן מתחילות לדעוך).

 

הערת השה"ם: הדמויות כן מצליחות להריח ריח חמוץ ומבאיש שנישא עם הרוח, כנראה מאותה חווה בוערת; והן תוהות האם יש קשר לסיפור של מל'סירלי על הלהבות הרעילות שכילו את הבית של אותה זקנה מטורפת בכפר שבצפון.

 

למרות החשש ממה שקרה באותה חווה, ככל שקרה, החבורה מחליטה לקחת את הדרך המזרחית כדי להגיע במהירות אל שוק הירקות הנטוש – טיליאן חוששת מאד לאחותה, בוודאי כעת,לאחר שזוועות כאלו התגלו מרחק קטן כל-כך מהמקום בו היא אמורה להמצא.

 

 

הסצנה בשוק הירקות הנטוש

שוק הירקות הנטוש נמצא על המדרון הדרומי של הגבעה (מחוץ לטווח ראיה של האש בחווה והצומת עם האדם התלוי בו). זו רחבת ירידים נטושה עם שרידים של אוהלים וביתנים ישנים, שטיליאן מכירה היטב, כך שהחבורה מצליחה להתקדם ממחסה למחסה, בלי להראות.

וארברין ושכירי החרב שלו הגיעו למקום; ומולם, הגיעה (כנראה מהדרך הדרומית) עגלה מהכפר שליד קאר-א-מאר עם עגלון שטיליאן מכירה את הפנים שלו, שכרגע נראה משועמם ועסוק בספירת כסף. העגלה עצמה מלא בשקים של תפוחי אדמה (או ליתר דיוק, ירקות שורש דומים מהסוג שנפוץ בבקעת קיירן).

לאחר רגע, אחד משקי התפודים מתחיל לזוז, ורגליים חיוורות מבצבצות מתוכו; ואז אלת'יר הקטנה, עם פני הבובה החיוורים שלה והשיער הכהה הארוך, מוציאה את הראש מהשק, נעמדת בחלק האחורי של העגלה, ומול שכירי החרב הנדהמים, מנסה לשאת 'נאום קרבי' ונחוש, על כך שהם בשירותה עכשיו, והם ילוו אותה במסע מסוכן שיקח ארבעה ימים לפחות – דרך דרכים נגועות בזבובי ענק, שודדים וקנאי פארליל שעירים ומטומטמים, עד שיגיעו לאחוזה עתיקה ביער.

 

הערת השה"ם: אלת'יר, הגם שהיא בעצמה פארליל למחצה (מצד אביה), משתמשת, ותשתמש עוד כמה פעמים במהלך ההרפתקאה, בביטויים מאד לעגניים ומעליבים כלפי הפאר'ליל, שמתייחסים אליהם כאיכרים שעירים וטפשים שרוקדים לפני פסלים מכוערים עם קרניים.

לטיליאן לפחות, אם היא תהרהר בכך, יכול להיות יותר ממושג קלוש מהיכן הביטויים האלו הגיעו; אלת'יר חוזרת באורח ילדותי ופחות מתוחכם על כמה וכמה מהעקיצות המרומזות יותר של סבתא שלה (מצד אמא, כמובן).

כמו כן, האחוזה אליה אל'תיר מתכוונת נמצאת ביער שמצפון-מערב לכפר זאגרול, ולמעשה טיליאן וגאב עברו לא רחוק ממנה במסע שלהם מדראדון אל תל זאגליל. זו אחוזת צייד ישנה שעמדה נטושה שנים ולורד ראמזיג לא הצליח לעשות איתה כלום, עד שלאחרונה נמצאו פתאום זרים שהסכימו לשכור אותה.

 

ליוטננט וארברין נראה משועשע מאד; הוא גם הכין לאלת'יר בהמת רכיבה עם אוכף רך שמתאים לשאת אותה. שכירי החרב נדהמים; חלקם עדיין 'נשבעים אמונים' ונשבעים שיחתכו את הגרון לכל עופר פארליל מזוהם או כל אחד אחר שינסה לפגוע בגבירה הקטנה; רק אחד מהם מעקם את הפנים ולוחש בגסות שמה שהגברת הקטנה צריכה זה דובון ובקבוק חלב – עד שהליוטננט שולח בו מבת מצמית שגורם לו להשתתק.

 

טיליאן מתגנבת קרוב מספיק לאלת'יר, ואז משתמשת בכשרון החקיינות שלה להוציא משפט מאיים בקול של סבתא שלהם, שגורם ל"נואמת הדגולה" כמעט לקפוץ באוויר מרוב הפתעה ופחד, ולהוציא מפיה ציוץ מבוהל שממש לא מתאים ל"ליידי קשוחה".

רק אז, כאשר שכירי החרב מגחכים, ווארברין שולח יד אל החרב שלו, טיליאן מתגלה ונוזפת באלת'יר על הפזיזות ועל הצרות שהיא נכנסה אליהן – שהן כלום לעומת הצרות שמחכות לה בבית.

אלת'יר נדהמת וכועסתכאשר היא מבינה שטיליאן תפסה אותה ומתכוונת לקלקל לה את התוכניות ("אבל טי-לי-אן!", אגב רקיעת רגל כעוסה ומפונקת)

 

הערת השה"ם: הסיפור, או מה שאלת'יר מגלה על הבריחה שלה מהבית והסיבות שלה, יכתב כאן באורח תמציתי וקוהרנטי יותר, לנוחות הקוראים. במקור, הוא היה מבולבל וקטוע יותר, חלקו סופר לטיליאן וחלקו לראל, בכמה חלקים על פני הסצנה וההליכה שאחריה.

 

מהסיפור המבולבל והכעוס של אלת'יר, עולה שהיא תכננה לברוח מהבית ולהגיע אל אחוזת הציד העתיקה שמעבר לכפר זאגרול "שם יש גבירה יפיפיה וחזקה", כנראה כוהנת אפורה, שהסכימה לקבל אותה וללמד אותה כשפים, או כך לפחות אלת'יר בטוחה.

נראה, שהמצב בבית מתוח ונפיץ עוד יותר ממה שטיליאן ידעה קודם, כנראה גם בהשפעת מטיף הפארליל החדש ורב-העוצמה (לפחות יחסית לקודמו); ליל מסוגרת בחדרה ובוכה כל הזמן על ביטול אירוסיה לאהובה האנ'מירי; הסבלנות של האבא והאחים הולכת ונגמרת (כאשר האח הצעיר והקנאי לדת הפארליל, גארנד, נהנה מהמצב והולך אחרי המטיף החדש כמו כלבלב מאולף, או לפחות כך אלת'יר מנסחת את זה, המתח בין הסבתא לבין האבא עלה לגבהים חדשים, והאמא כלואה בתווך, עייפה ומיואשת.

אלת'יר מספרת שהחליטה לברוח, אחרי שאבא שלה ושל טיליאן, באופן שמאד לא מתאים לו, סטר לאלת'יר – כנראה אחרי שהיא אמרה דברים מעליבים על המטיף החדש ("הכל רע שם! טיליאן, בבקשה, בבקשה אל תכריחי אותי לחזור!")

מסתבר, שהרעיון שאלת'יר תלך להתלמד אצל אותה גבירה באחוזת הציד עלה קודם מפי הסבתא ("יש שם גבירה יפיפיה שהיא גם כוהנת אפורה, ואני רוצה ללמוד ממנה כשפים!").

אלא, שאביה של טיליאן הטיל על כך וטו; ואז אלת'יר החליטה לברוח, וסחבה שקיק מטבעות מהסבתא, כשהאחרונה לא שמה לב – אם כי לא ברור בדיוק, איך וכיצד אלת'יר מצאה את וארברין ושכרה אותו, והוא עצמו מגחך ומסרב לענות ("זה ביני לבין הלקוחות שלי").

 

טיליאן מסרבת להענות לתחנוניה של אלת'יר, ומנסה להפחיד אותה בסיפורים על הנדלים הערפיליים – בלי הצלחה יתרה; אלת'יר לא מתרשמת או מפחדת, ואומרת שהאנשים שלה היו מטפלים בהם.

בסופו של דבר, אחרי התדיינות, וארברין והבחורים שלו מותירים בידם את הכסף שקיבלו, כאשר במקום המשימה המקורית, טיליאן וגאב מבקשים מהם להמשיך צפונה ולבדוק האם פייטנית בשם מל'סירלי בסדר – ולהגן עליה אם הסתבכה בצרות.

לאחר מכן, החבורה – בתוספת אלת'יר הכעוסה – פונה דרומה במורד הגבעה, כדי להגיע לבית האחוזה הזעיר של הדוד של ראל, שנמצא סמוך מאד לשוק הירקות הנטוש, בראש מתלול שנופל כמעט אנכית אל תוך הבקע האפל, ששם הוא כבר עמוק מאד.

 

 

חדשות מרות באחוזת אנ'וורטיר

 

הערת השה"ם: גם כאן אני מרכז, לנוחות הקוראים, דברים שראל סיפרה לגאב וטיליאן בחלקים שונים של ההרצה על הבית של הדודים שלה ומדוע היא עזבה אותו והיתה מוכנה לחיות חיים פשוטים ומסוכנים של מוכרת פשטידות במקום אחר.

 

אנ'וורטיר הוא אחוזה קטנטנה שצופה מגבוה על הבקע הדרומי; מבנה דו-קומתי מאבן מוקף בחצר עם גדר חיה גבוהה. ראל מספרת שהיחסים בין הדוד לדודה שלה היו תמיד מתוחים; ותמיד היה חסר כסף והיו חובו; והיא עצמה מעולם לא חשה שייכת לשם.

גרוע מזה, לדודים שלה יש בן אחד בשם אנ'לורן, צעיר מראל בשנתיים, לפני כמה זמן הוא 'התחזק' ולמרות שהוא אנ'מירי לגמרי מכל הצדדים, הוא מנסה להיות "יותר פאר'ליל מהפאר'ליל" ולפי מה שראל יודעת, הוא הלך לחיות וללמוד במעגל עופרים אדוקים ליד זאג אמאר. ראל מעירה שגם לפני שגילה את דת הפאר'ליל, הוא תמיד היה שרץ יהיר ואלים, ובהזדמנות אחת הוא ממש תקף את ראל והכה אותה.

גאב קופץ כמעט מאליו אגרוף, ונוהם שכדאי לאותו אנ'לורן לא לנסות אפילו קמצוץ של דבר כזה כאשר הוא בסביבה.

 

כאשר הדמויות מתקרבות לאחוזה, הערפל חזק מאד וקר מאד, מכסה את כל שדות הבור שמסביב לאחוזה הקטנה. במבט ראשון, הכל נראה בסדר בפנים; האורות בקומת הקרקע דולקים, ויש רעשים של לא מעט אנשים, כאילו יש שם ארוחה חגיגית. בחצר יש כמה עגלות, ביניהן למרבה הפליאה אחת מהודרת מאד עם סמלי קרניים פאריליים; וגם העגלה האנ'מירית הישנה של הדודים של ראל.

 

אבל רק מקרוב יותר, מתגלה הבשורה המרה.

נער שליח מתוסכל שיושב בחוץ, מספר ש"משהו רע קרה", אבל הוא לא יודע בדיוק מה. הוא בא כמו בכל כמה חודשים, בשם נפח זקן וחולה בתל-זאגליל (ראל'היר), שהאדון הזקן היה מפריש לו קצת כסף מפעם לפעם – אבל עכשיו אף אחד לא נותן לו כלום.

גאב נותן לנער כמה מטבעות, והדמויות נכנסות לחצר – שם, החבורה מבחינה שהעגלה של האדון אנ'וורין עטופה בכחול כהה עם סרטים קודרים, ועל ראשה גביש שקוף – צורה שטיליאן יודעת היטב שבתרבות האנ'מירית, משמעותה מוות ואבל. את הפרטים הקשים, משלימה משרתת שהדמויות פוגשות בחצר, שמתחילה לבכות ברגע שהיא מזהה את ראל (היא בהתחלה חושבת שראל הגיע בגלל שהגבירה קונ'סארין כתבה לה, מה שכמובן לא נכון).

דודה של קונ'סארין, האדון אנ'וורין, נרצח בביקור שהוא ורעייתו עשו בחצרו של איזה אציל בעיר המחוז אנ'מירלור – גרונו של האדון המסכן שוסף בסכין; והחשוד במעשה הוא השרת הצעיר והיפיפה קאל שהאדון אימץ אליו בשנים האחרונות (המשרתת נשבעת, אגב בכי, שתמיד ידעה שהוא שרץ בוגדני). הגבירה קונ'סארין היא שחזרה, לגמרי לבד, כשהיא נוהגת בעגלה שבה מונחת הגופה של האדון המסכן, אחרי שהטלטלה איתו ימים בדרכים.

הבשורות הרעות לא נגמרות כאן; הבית היה בחובות כבדים, ואולי זה הסיבה שבגללה האדון והגברת נסעו אצל האציל ההוא באנ'מירלור – לנסות ולהשיג ממנו סיוע או הלוואה; אבל במקום זאת קונ'סארין המסכנה חזרה בלי כסף ובלי בעלה; העגלות המפוארות, לפי המשרתת, זה של אדם עשיר בשם האדון פארגוז, שהוא בעסקי העגלות של אנזאריון; הוא הריח הזדמנות והגיע, בגסות בל תאמן, כדי ללחוץ על קונסארין למכור את הבית ואת הכל במחיר עלוב.

ראל פורצת בבכי, ומתחילה להאשים את עצמה על הבריחה שלה, ועל כך שלא חזרה בזמן; גאב מנסה לנחם אותה כמיטב יכולתו.

 

החבורה נכנסת פנימה, אל הארוחה שקונסארין האבלה נאלצה לארגן בשביל פארגוז (שכבר תפס את ראש השולחן וסרוח למלוא גופו על הכורסא של האדון המת) ושני בניו, שכבר עסוקים בבדיקת רהיטים ובהצעת רעיונות מה להביא לכאן, כמה כסף יעלה כל דבר, ועוד. פארגוז מרעים בקולו, דורש שוב ושוב עוד יין, ומעיר הערות על השווי של כל מיני פריטים שנמצאים בחדר ההסבה. כשהוא רואה את הדמויות, הוא שואל חצי בצחוק, אם הגברת קונ'סארין הביאה לו 'מתחרה עסקי' – מה שנותן לטיליאן רעיון אפשרי, שהיא רוצה לבדוק בהמשך מול אבא שלה.

שתי הבנות של פארגוז, לעומת זאת, לא זוכות אפילו למקום ליד השולחן, אלא נאלצות לשמש את אביהם ואחיהן כאילו הן משרתות; הן הולכות עם ראשים מכוסים מטפחות ועיניים נעוצות ברצפה, כאשר האבא גוער בהן ובנקודה מסויימת אפילו מאיים להכות (או ליתר דיוק, הוא יצווה על מישהו אחר להכות) את אחת מהן, שעשתה תנועה מגושמת מדי לטעמו.

קונסארין עצמה יושבת לצד האדון פארזוג, בשמלה כהה מהודרת; היא נראית חיוורת לגמרי, וככזו שבכתה כל כך הרבה, עד שכבר נגמרו לה הדמעות. לרגע נראה שהיא וראל יפלו בבכי זו לזרועות זו, אבל במקום זאת, קונסארין מקדמת את האחיינית של בעלה במחווה אנ'מירית מאופקת (סימן צורת היהלום עם האצבעות), ובאמירה טקסית באנ'מירין גבוהה.

טיליאן ואל'תיר זורמות עם הרושם שהן יצרו, כאילו אבא שלהן שלח אותן לכאן לנחם את השכנה האבלה שלו (פארגוז שואל בבוז האם נגרמו לחבר הותיק שלו אמלארג בנים צעירים כדי לדבר בשמו, ורומז משהו על החינוך הלקוי של הבנות בקאר-א-מאר, מספיק כדי לגרום לאלת'יר להשבע שהיא תעשה לו משהו מגעיל); אלתי'ר מקדימה את טיליאן כשהיא באה לדבר עם קונ'סארין – כשהיא חוזרת באחת לתפקיד של 'בובה קטנה וחמודה', היא מוסרת לה תנחומים בצורה ציורית למדי.

 

ראל עושה, כמיטב יכולתה, היכרות ראשונה בין דודתה לבין גאב, שמוסר את תנחומיו באורח מעט מגושם (יחסית לארוע בבית אנ'מירי). קונסארין מזהה שהוא מטולו, ולא מכחישה לגמרי שבימים כתיקונם היא היתה מסוייגת יותר; אם כי היא מעירה בציניות, שגבר צעיר ומוכשר היה משהו שהבית היה צריך – כל עוד היתה תקווה. אבל כעת, ממילא הכל אבוד; בעלה המסכן מת, והיא תצטרך למכור את הבית שלו בפרוטות (פארגוז מציע 5000 באן עבור הבית וכל מה שיש בו), כי אין לה כסף לשלם לגובי המיסים של לורד ראמזיג, שיגיעו מיד לאחר החג.

לפחות, קונסארין מעירה בציניות, האורח הנכבד פארגוז יתן לה בתקווה זמן לקבור את בעלה, בכוך של המשפחה, לנוח מנוחת עולמים ליד אמא שלו.

 

אגב כך, הדמויות שומעות ביתר פירוט את סיפור המעשה של המסע אל הנשף של האדון הזקן באנ'מירלור, ומותו הנורא של אנ'וורין – כנראה מסכינו של קאל, נער-השרת הבוגדני שלו, שקונסארין תמיד, תמיד תיעבה בכל ליבה.

 

קונסארין, אולי כדי להקליל מעט את השיחה ואולי מסיבה אחרת, מספרת קצת על הפעם הראשונה שהיא עצמה הגיע לבית הזה, כאשר הזקנה האימתנית – שבצעירותה היתה באחד הלגיונות האנ'מירים, עוד שלטה בו ביד רמה. קונ'סארין מספרת שבאותם שנים (לפני שהזמן שינה ו'עיגל' אותה) היא נראתה נערית מאד; מה שגרם לזקנה לעקם את האף ולשאול את בנה – בלי שמץ בושה – "האם זה עוד אחד מהנערים חמפוקפקים וחסרי התועלת שאתה מסתובב איתם בדרך כלל".

אז הנה, בקרוב באם והבן יתאחדו שוב – הפעם לתמיד.

בין לבין, קונסארין תוהה האם גם בנה היחיד, אנ'לורן, יקבל את המכתב שכתבה לו ויבוא להתאבל על אבא שלו, אבל היא חוששת שלא. פארגוז מתערב בנקודה הזו, ואומר שאנ'לורן הוא 'נשמה מתחזקת ואדוקה', שגילה את האמת של האבא הגדול בשמיים, ושאם הוא יבוא לכאן אחרי שהוא יקנה את הבית, תהיה לו אולי הצעה טובה בשבילו.

 

גאב, מצידו, חש טיפה קפואה כמו קרח שנופלת על הראש שלו מלמעלה, ומבחין בטפטוף מוזר שבא מצורה לחה בתקרה (שני קווים חוצים זה את זה, אחד ישר ואחד עגול, שגאב תוהה בינו לבינו האם הם נראים איכשהו כמו עוגן מטושטש).

גאב גם שם לב לערפל שהולך ומתחזק בחוץ,שורט את החלון כמו טפרים; החלון נאנק וכאילו נאבק ונחבט; והוא שומע גם "רא! רא! רא! רא!" אפלולי ומבשר רעות של עורב, היכנשהו בחשיכה מעל הגג.

ככל שהסעודה נמשכת, כך התחושה הרעה של גאב גוברת, והוא מנסה להזהיר גם את טיליאן.

ואז, הוא מסתחרר והעולם מאפיל סביבו לרע – במעין חזיון שלא היה מבייש את גארל דווקא; ואכן, להרף רגע גאב מוכן להשבע שהוא רואה את גארל, הולך לגמרי לבדו בין עצים ענקיים ועל קרקע שהיא תערובת בין בוץ לשלג, הקשת שלו דרוכה והוא עוקב אחרי עקבות שנראות בבירור כמו עקבות של לטאה הולכת על-שתיים באורח דומה לאדם.

לרגע, גארל מביט בגאב וכאילו משגר אליו אזהרה אילמת; כמו זו שרועים בטולו משגרים זה לזה במהירות כאשר אחד מהם מבחין בזאב שעומד לזנק על הצאן-

ובאותו רגע, החלון נפרץ והערפל חודר פנימה; הנרות שבקנדלברות כבים בזה אחר זה; אנשים צורחים, כאשר הערפל כאילו מתגשם מסביב, יוצר צורה של תולעים מתפתלות עם שיניים חדות. פארגוז צורח ומנסה להמלט, חלק מהזמן ממש זוחל על ארבע, כשהוא מגדף וצועק לקונסארין שהיא מכשפה אנ'מירית ארורה, שהיא ארגנה את כל זה כדי להשפיל אותו ו'אין כסף, לא תקבלי ממני פרוטה. אני אקנה הכל מהגובים של הלורד!".

קונ'סארין, הדמויות וכמה מהמשרתים מנסים להכות בתולעי הצל המתפתלות על ובין הצלחות; אבל אז, הצל משנה צורה, ומתגבש למשהו גרוע וגדול בהרבה; כמו עקרב-מים אפור בגודל של סוס, ששובר את השולחן תחת המשקל שלו, עם צבתות משוננות, פה מזעזע ועוקץ מאיים; כמו נדלי הערפל, היצור מפיץ קור מקפיא, ובתוך הלוע שלו יש להבה קפואה, אדומה כהה.

 

טיליאן צורחת לאלת'יר לתפוס מחסה; ולראל להגן על האחרים; קונסארין מחפשת משהו, אבל לא מצליחה למצוא; גאב וטיליאן מוצאים את עצמם מתמודדים לבד מול השרץ העצום.

עקרב הצל הענקי הוא אויב מסוכן, עם דירוג שריון גבוה ויכולת להסב נזק כבד, בעיקר אם הוא מצליח לפגוע בשתי הצבתות באורח שגורר את היריב הישר לנשיכת הפה הקטלני שלו; העוקץ שלו מנגע את הקורבנות שלו ברעל של כפור לא טבעי,שהולך ומחליש אותם ככל שהזמן עובר.

הקרב הוא קשה; טיליאן מתחילה את הקרב בתמרון זינוק שנעזר בנברשת של קונסארין (חוק הנברשת :-P) להתקפה כפולה וחזקה; לאחר מכן היצור נלחם בטיליאן מקדימה (באמצעות הצבתות שלו), ומצליח לפגוע בה פעם או פעמיים, אבל לא מצליח אף פעם לפגוע פגיעה כפולה שתגרור אותה ללוע, ולעומת זאת חוטף התקפות נגד מהירות כל פעם שטיליאן הודפת את אחת מהתקפות הצבת שלו.

מנגד, גאב תוקף את היצור מהצד ומאחורה, והעקרב נאבק בו באמצעות הזנב הארסי שלו, שאכן מנגע את גאב ברעל קפוא שמתחיל להחליש אותו, אבל גלגול הצלה מוצלח שומר על העונשין ברמה נסבלת ומונע ממנו להחמיר.

כאשר היצור מוכרע סוף-סוף, הוא מתפוגג לכלום, ומותיר רק את השולחן השבור והכלים ההפוכים. פארזוג כבר נמלט החוצה, לא לפני שאלת'יר "בטעות" בעטה בפמוט גדול וגרמה לו להתמוטט ולהלום באורח כואב ומשפיל מאד באחוריו של האדון המיבב מ"העגלות"; ואחרי פארגוז המיבב שכמעט זוחל החוצה על-ארבע, רצים או זוחלים גם בניו ובנותיו.

 

אלא שבאותו רגע עצמו, מתנודד מתוך המטבח משרת חיוור כמו סיד, מצביע לעבר מדרגות המרתף ומספיק לומר רק כמה מילים לפני שהוא מתמוטט חסר הכרה.

"האדון... האדון, הוא... הולך-"

 

 

מרדף באפלה

חדר ההסבה מוכה בכפור ואימה; טיליאן וגאב מתווכחים כיצד לשמור על אל'תיר ועל המשרתים; קונסארין מנסה לחפש בקדחנות את הקשת הישנה שלה.

לאחר רגע של התלבטות, טיליאן וגאב רצים אל תוך המרתף, לשם הועבר ארון המתים של האדון אנ'וורין; ואכן, הארון פתוח וריק; וגרוע מכך, מישהו שבר, בכוח עצום, דלת ישנה ונעולה שמוליכה אל תוך מפלס אפל ונטוש למחצה מתחת לאחוזה.

טיליאן וגאב מפלסים את דרכם במרדף אחרי האדון המת; הם שומעים מעין 'נשימה' כבדה ושמנונית עולה מהאפלה מולם, ומצליחים לגלות בזמן את היריב שאורב להם באפלה בהמשך המסדרון הנטוש (שמלא בחפצים מאובקים וישנים פה ושם) – זחל ענקי ותפוח עם פה ענקי ויורק רעל.

הדמויות מצליחות להתגנב בהצלחה בין גומחאות בקיר, ולהמנע ממלכודות של אוויר רעיל מתערבל, כך שהן סוגרות על היצור במהירות ומקרוב, באורח שמונע ממנו סיבובים חופשיים של יריקת רעל. מתחולל קרב קצר, שבו היצור אמנם מצליח לפגוע כמה פגיעות שטחיות, אבל מוכרע במהירות מטווח קצר.

 

הלאה משם, בתוך צומת מוזרה ואפלולית, הדמויות רואות את האדון אנ'וורין מתנודד הלאה; הוא נראה מזעזע, הגרון שלו חורבה שחורה על רקע העור הלבן והמת של הפנים; העיניים זוהרות באור לבן-אפור מסמא וחסר אישונים; וזלגי דם שנקרשו יצרו כתמים שחורים על החליפה הכמעט שלמה שהוא עדיין לובש.

היצור שהיה אנ'וורין לא תוקף את הדמויות, אלא ממשיך הלאה, מתנודד אל תוך אחד המעברים.

טיליאן וגאב דולקים אחריו, כאשר אליהם מצטרפת קונסארין שמצאה סוף-סוף את הקשת הישנה שלה; היא צועקת לבעלה שיעצור (לרגע, באורח כמעט אבסורדי,זה נשמע כאילו לקוח מתוך אחת המריבות שלהם), ויורה שני חיצים, אבל מחטיאה את המטרה.

בצומת, ליד דוב מפוחלץ ומעופש, דרך אחת מוליכה אל תוך אפלה מוחלטת; אבל האל-מת הולך דווקא בדרך אחרת, ונעצר ליד מה שנראה בהתחלה כמו חלק רגיל לגמרי מהקיר; האדון מתנודד מולו, נועץ את עיניו המזוגגות בקיר וממלמל בקול כבד משהו כמו "באריר-הו, דאנג'ון נאאמוש" – בשפה מוזרה ונתעבת שכלל לא ברור אם ידע לדבר כאשר היה עדיין אדם חי.

האפלה רוחשת, ואז, לפני שהדמויות מצליחות לסגור את המרחק, הקיר עצמו, או האפלה, עונים באותם מילים; האימה רוחשת מסביב, ולדמויות נדמה כאילו משהו צופה בהן מהעלטה. ואז, הקיר חורק ורועד; מנגנון עתיק מתחיל להסתובב, ודלת סודית – שקונסארין נשבעת שמעולם לא ידעה עליה (כלומר, בעלה היקר מעולם לא טרח לספר לה עליה), נפערת.

האדון אנ'וורין מתנודד מול הפתח לרגע; ואז האור הטמא בעיניו דועך, והוא מתמוטט בכבדות ולא נע יותר.

 

הדמויות שומעות רחשים ולחישות, ומתפרצות אל תוך החדר הסודי.

החדר הזה נראה כמו חדר עבודה אנ'מירי שהיה נטוש במשך שנים ארוכות, והשולחן המהודר ושאר הרהיטים שהיו בו נרקבו כמעט לגמרי. קונסארין תעלה בהמשך את ההשערה, שאולי החדר היה שייך לאמו של בעלה – באמת, בשנותיה האחרונות היא היתה לעיתים נעלמת למשך שעות ואפילו ימים, אולי אל החדר הזה.

 

 

הקרב הסופי

כנראה שבחדר היו לא מעט דפים מצהיבים; אבל כעת הדפים מתעופפים במערבולת מהירה, מרשרשים בקול, כאשר לב המערבולת הוא אפלה טהורה, שחורה יותר מהחושך; ומתוך האפלה עולה קול מצווה, לעגני, כאילו מזהיר את הדמויות להסתלק כל עוד הן יכולות.

לרגע, גאב יכול להשבע שהוא ראה עין מזעזעת בתוך האפלה, המבט החמדני שלה אופף את הדפים המרשרשים שעפים מסביב, כאילו היא שותה אותם בצמא; ואז, הצללים לובשים צורה מוחשית יותר, של פרפר ענק בגוון שחור-כחול, שטופח בכנפיו ומתיז אבקנים רעילים – והקרב מתחיל.

 

שלב ראשון: הפרפר המבעית נלחם בדמויות בנשיכות וביריקה של כוח צל טהור, שמכוון ליריב אחד ואם הוא פוגע, הקורבן חייב לבצע הצלת כוח רצון או שהוא נאחז ביאוש משתק שמנטרל אותו ל-2 סיבובים. כאשר היצור מאבד 50 נקודות פגיעה, הוא מתפורר בצווחה, אבל מתגבש מחדש לצורה חדשה.

 

שלב שני:  היצור לובש צורה מהמחשבות והפחדים של גאב; הוא לובש צורה של אבנון מגעיל, שעוטה עליו שלל מהכפר החרב של טולו, כולל אדרת ששייכת לאבא של גאב; מהאפלה עולות לחישות שמאשימות את גאב שהוא לא חזר לכפר ולא עזר לו בשעה האחרונה, למרות שחיכו לבואו.

האבנון מכה עם האלה שלו, ומסוגל להאחז בזעם ולהכות חזק יותר כאשר הוא סופג פגיעות קשות.

כאשר הוא מאבד 50 נקודות פגיעה, הוא מתפורר, ומתגבש שוב בצורת פרפר.

 

שלב שלישי: היצור חוזר לצורת הפרפר, הפעם הוא גדול ומסוכן יותר, וההתקפות שלו גורמות יותר נזק. כאשר הוא מאבד 75 נקודות פגיעה, הוא מתפורר ומתגבש בצורה אחרת.

 

שלב רביעי: היצור לובש צורת מת מהלך, שנראה בדיוק כמו אחיה של טיליאן, אמראנד, שזכה לאותו טיפול וגרון משוסף כמו של האדון אנ'וורין. הוא מאשים בלחישות את טיליאן שזה באשמתה; היא לא התייצבה לצידו, למרות שהוא בטח בה. לצורה הזו יש 75 נקודות פגיעה.

בפועל, אוסף פגיעות מעולות גרם לכך שצורת הזומבי חוסלה לפני שהספיקה כמעט לזוז, שלא לדבר על להתקיף.

 

שלב חמישי: הפרפר הכחול-שחור חוזר, והפעם הוא ענקי; כעת, הוא מסוגל לנשוף את נשיפת החידלון והיאוש שלו על כל החבורה. ליצור יש 100 נקודות פגיעה, וכאשר הוא מאבד אותן, הוא מתפורר.

 

שלב סופי: הפעם היצור מתגבש לאט יותר, ונראה שהמערבולת עצמה (או העין מאחוריה) נפגעה וצווחת בכאב ובזעם, כאשר הבזקים מכים מתוכה אל תוך הצורה שמתגבשת.

לרגע, גאב וטיליאן חושבים שהצורה הזו לקוחה מהסיוטים של קונסארין; אבל קונסארין לא מראה שום סימן לאימה מיוחדת – להיפך; החיצים שלה, שרוב הקרב היו עלובים והחטיאו כמעט כולם, דווקא הופכים למכוונים וקטלניים יותר.

הצורה האחרונה היא של בת-אנוש (בגודל שלא גדול בהרבה משל אישה מגודלת במציאות), עם שיער ארוך, מסולסל ופרוע, שואגת בזעם פראי ותאוות קרב, ומחזיקה בידה מקבת דו-ידנית מעוטרת, בוערת באש עזה.

לדמות הבלהות הזו יש 150 נקודות פגיעה; היא מכה חזק יותר מכל הצורות הקודמות, כשמפעם לפעם היא מסוגלת להסתחרר ולהתקיף את כל החבורה, כולל את קונסארין שחוסה מאחורי גב וטיליאן.

בשלב מסוים, טיליאן סופגת מהלומה מוחצת, אחרי שתי פגיעות קודמות, ומתמוטטת חסרת הכרה; אבל גאב מצליח להחזיק מעמד (כאשר פעם נוספת, החרב מהכור של קלאן הנול מסייעת לו מאד בבונוס שיש לה נגד צללים), ובעזרת קונסארין, הוא מצליח – למרות פגיעות שספג, להכריע את אשת הצללים השואגת ולגרום לה להתפורר לאיין.

 

 

סיום ההרפתקאה

כאשר האישה הסיוטית נעלמת, המערבולת דועכת, וכל הדפים הקרועים והמרוסקים נופלים על הקרקע. רובם הרוסים לגמרי; כמה מהם נראים חלק מיומן או ממשהו אחר כתוב בכתב יד ישן, אבל לפענח מה שיש שם זה עבודה ארוכה וקשה של ימים.

קונסארין, מתנשפת וסמוקה כולה מהמאמץ, כורעת מעל מה שנשאר מבעלה, עדיין מעט כועסת (או אולי מעמידה פנים כדי להקל על הכאב) על כך שהוא מעולם לא גילה לה על החדר הזה; ואז, היא עוצמת בפעם האחרונה את עיניו.

כל הקור הלא-טבעי, הצללים והלחישות נעלמו בלא זכר; ולא נשאר מסביב כלום, מלבד חדר עבודה עתיק ורקוב, זרוע כולו בקרעי דפים וחלקי רהיטים רקובים.

 

גאב מסייע לטיליאן לקום, והחבורה עושה את דרכה בחזרה לעבר חדר ההסבה.

 

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.