Farewell, oh Great Father

 

 

פרק סיום: היה שלום, הו אב דגול

 

חלק ראשון

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

חלק ראשון: הנקיק האפור של גנארת'ה

המידע שמסרה 'האם הגדולה' של קלאן כף השועל מוליך את החבורה לפתח קשה לגילוי של קניון סלע, אי-שם במרומי החלקים הקשים ביותר לגישה של רכס דרא'רון, ממש מתחת לאחת הצורות המפחידות של 'אחי האבן'; מדובר במעין מעבר מתפתל שמעליו קירות כמעט אנכיים של שלושים עד חמישים מטרים, והדיירים שלו חצבו חדרי מגורים קטנים באבן של תחתית קירות הסלע.

בפתח הקניון או הנקיק עומדים שרידים של צריח אבן ישן, כעת הרוס למחצה ונוטה באלכסון; אבל אין ספק כי כאשר הצריח עמד ונשמר בידי קשתים שהוצבו עליו, הוא הפך את הנקיק של גנארת'ה למקום קשה מאד להתקפה – התוקפים היו נאלצים להעפיל בשביל צר ותלול יחסית, תחת אש קשתים, ולהדחק לתוך פער צר בין הצריח לצוק הסלע, כשהם חשופים מאד לשמן רותח ולכל דבר אחר שאפשר היה להשליך עליהם. כעת, הצריח הרוס ולא נראה שיש מישהו עליו או בתוכו... הקול היחיד שנשמע זה היבבה המפחידה של הרוח שעוברת במהירות בין הקירות העצומים של הנקיק.

הדמויות מתקדמות באיטיות ומתחילות לבדוק שרידים וחריטות ישנות על הקירות; מבני האבן המורכבים יותר (כמו הצריח) נראים בני מאות שנים, והרוסים כמעט לגמרי. לעומת זאת, ליד חלק מחורי המגורים שהפכו לחללים שחורים בקירות (חלקם חסומים בידי אבני מפולת וחלקם לא), יש שרידים חדשים בהרבה של מדורות בישול ואפילו סירים הפוכים וחלודים, שנראים בני שנים ספורות – מה שתואם את דברי האם הגדולה של כף השועל, שאמרה שרק לפני שנתיים בערך האנשים שגרו כאן הפסיקו להראות.

הדמויות מוצאות כל מיני חריטות, בהן חוזר שוב ושוב המוטיב של עץ שעומד עם מעין ידיים פרושות במאוזן, ומחזיק משהו בכל יד, באורח שהופך אותו דומה למאזניים – סמל ממש זהה לאחד מסמלי הקלאנים שהדמויות ראו במקדש של אוסות'. סימנים אחרים שחרוטים על הקירות הם ספק-ציורים גסים, שנראים כמו גרסה חדשה, אבל פרימיטיבית בהרבה של הכתב שהדמויות ראו בתגליפים של המקדש התת-קרקעי.

גארל, מצידו, חש תחושה לא נעימה, כאילו עיניים נסתרות עוקבות אחרי החבורה, אבל לא מצליח לאתר מאיפה בדיוק.

 

לפני שהדמויות מתחילות לחפש בחורי המגורים, הן שואלות את מל'סירלי על סמלים שלדעתה ירמזו על נוכחות 'העורב האפור' – והיא מתארת להם שורה של סמלים מאורמ'תריל – גם את אלו של המורדים מת'אריל עליהם הוא נמנה, וגם את אלו של אנשי הנסיך.

במקום הראשון שהדמויות בודקות ברצינות, לא נמצאת נפש חיה; דיירי הקניון הזה אכן חיו בתוך חדרי מגורים חצובים בסלע; הדמויות מחטטות ומוצאות שרידים של כדים פשוטים שאכסנו דגנים וחומרים דומים, דרגשים הרוסים... ועצמות אדם.

בחדר המגורים הראשון, שני שלדים קטנים הושכבו על דרגש וכוסו בכל מיני דברים (אפשר לבדוק את זה אחרי שמסירים אבני מפולת, טחב וקורי עכביש), שלד שלישי, גדול יותר, זרוק על הרצפה ונראה כאילו חיבק איזה כד, שכעת הרוס לגמרי ואין בו דבר בעל ערך.

 

הדמויות מתחילות לחשוש ממגפה שכילתה את תושבי האיזור, ומי - אם בכלל - אחראי לה.

 

פתח גדול יותר עם כל מיני עיטורים סביבו באחד הקירות, מרמז על בית מלאכה נטוש; את תשומת ליבן של הדמויות מושך לוח אבן גדול שהיה פעם חלק מהקיר בקיר הנגדי, שקרס וחסם פתח... ממנו נדמה לדמויות שהן שומעות הדים של בכי קלוש.

הלוח חרוט בכל מיני ספק ציורים, שמתגלים למעשה כמחירים או דברי שבח לסחורה, מה שמרמז שאולי שכן כאן בית ממכר פשוט. הדמויות מזיזות בכוח משותף את הלוח הכבד והסדוק (ונמנעות מתוצאה לא סימפטית בעליל של כשלון אפשרי בבדיקה), והבכי מתגבר, כאשר נחשף חור כניסה גדול מעבר ללוח.

הדמויות נכנסות בזהירות אל מדרגות שיורדות בין שרידי כדי אחסון גדולים; בחלק האפל והרחוק של החלל, מצטיירת דמות מעורפלת של אישה עם שיער אפור ופרוע, כורעת ברך ליד אח גדול וכבוי (או צורה דומה), ומחבקת משהו בתוך שמיכות סמרטוטיות.

החבורה שולחת את מל'סירלי קדימה לנסות ולהידבר עם האישה הזו; מל'סירלי מנסה לדבר בקול רך, אבל אז האישה מסבה את פניה... ומגלה פני שלד עם עיניים ריקות, שרק פיסות עור אפור ויבש מצפות את הגולגולת שלו; היצור משמיע משהו בין צרחה לבכי, ומזנק על מל'סירלי בסדרת התקפות פראיות שכמעט ומפילות את הפייטנית המופתעת (השמיכה נזרקת לקרקע כשהיצור מזנק, ומתוכה נופלים שרידים מתפוררים של עצמות קטנות ובד רקוב שהיו בתוכה). לאחר מכן, היצור נושף קונוס קטן של מעין חול רקוב וצורב על דמויות השחקן שבאות לעזרת הפייטנית.

היצור האלמת חזק ומסוכן (הרבה יותר מרוב לוחמי הקשת השחורה שהדמויות נתקלו בהם), והמגע שלו מרעיל ומזוהם, אבל החבורה מצליחה בסופו של דבר להתגבר עליו, ולקחת מהשרידים תליון ישן ולא קסום עם סמל 'עץ המאזניים'.

 

בעוד החבורה יוצאת ומתדיינת מה לעשות, ומה בדיוק קרה כאן – האם זו לא סתם מגפה, ומה הקים את האישה הזו כמת-חי, הדמויות נופלות למארב של שני מתים-חיים נוספים שהתגנבו מבחוץ, לאורך הקיר של הנקיק, ומזנקים על הדמויות כשהן יוצאות. אחד מהיצורים תוקף עם הטפרים והנשיכה שלו, והשני מנופף באיזמל, שבידיו הופך לנשק כבד וקטלני מאד.

גארל סופג גם פגיעות פיזיות וגם נשיפה שמפילה אותו חסר הכרה לרצפה; הדמויות האחרות נפגעות גם הן, ומל'סירלי מתעשתת ומסייעת לחבורה במנגינת עוצמה מרפאת, שמסייעת לדמויות לספוג את הנזק של הנשיפות המגעילות בלא שעוד דמויות יתמוטטו (בניגוד להתקפות הפיזיות, אי אפשר להדוף או להתחמק מהנשיפות, והן אמנם לא מאד קטלניות, אבל פוגעות ביותר מדמות אחת כל-פעם).

כאשר האלמתים מוכרעים, הדמויות מחפשות עליהן ומגלות שהאלמת עם האיזמל (הנשק עצמו חזר להיות איזמל חלוד וחסר ערך כאשר האלמת הוכרע), הוא לא מקומי, אלא נושא חפצים שמקשרים אותו במפורש אל אחוזת לורד אראמל. בין היתר, הדמויות מוצאות עליו מחרוזת שנראית כמו מחרוזת הגנה 1+, עם הסמל של בית קור-אומת'ל חרוט עליה (בתוספת שתי כנפי הגריפון של לורד אראמל)-

למזלן של הדמויות, הגם שאמזורג לא מצליח לזהות את הקסם עד הסוף, הגוון המפוקפק של המחרוזת ונסיבות ההשגה שלה גורמות לחבורה להיזהר, ואף דמות לא עונדת אותה – דבר שהציל את החבורה למעשה מחפץ מקולל (גם פגיעות של 1- לשריון שמתחזה ל-1+ לשיריון, וגם משיכה של אלמתים ובונוס לנזק שהם גורמים לדמות עם המחרוזת).

 

היללות והרחשים מסביב מתגברים; אמזורג מציע לחבורה לסגת ולעזוב את המקום, אבל דעתו לא מתקבלת.

הדמויות מוותרות על חיטוט בבית המלאכה בצד השני, וממשיכות הלאה, אל מה שנראה כמו מפולת אבן עצומה שחסמה לגמרי את הדרך אל המשך הנקיק.

החבורה מחליטה לא לנסות לכרות חלק מהאבנים הרופפות באופן שיאפשר מעבר, אלא להשתמש בכשרון החבלים של גאב בכדי לקשור חבל יציב שמאפשר לדמויות לטפס בזו אחר זו למעלה.

 

הערת השה"ם: כל דמות צריכה לבצע, בתורה לטפס, גלגול מורכב של טיפוס שבנוי מ-2ק12 בסיסי + 1ק12 נוסף. מי שנכשל בגלגול הבסיסי, נופל למטה וסופג נזק כבד, וגם מקים הרבה רעש.

מי שנכשל רק בבדיקה הנוספת אבל מצליח בגלגול הבסיסי, מצליח לטפס, אבל מקים הרבה רעש – כאשר הדמות הראשונה שמקימה רעש היא ה"טריגר" שמושך התקפת קליעים קטלנית ממדפים חשוכים גבוה במעלה הצוקים משני הצדדים.

 

גארל, גאב ומל'סירלי מצליחים לעבור את החבל ולנחות בשלום הצד השני; אבל אז, אמזורג נכשל בועט באבנים ומקים רעש, שנענה בנהמות מעובות מהחשיכה למעלה, ומיד אחריהם מטח של אבנים.

מסתבר, שקופי סלע פראיים התקבצו על המדפים; אמזורג סופג נזק כבד, שמועצם מכך שהוא מאבד אחיזה (נכשל בגלגול זריזות נוסף) ונופל למטה – למזלו, אל הצד שבו גאב יכול להגן עליו.

טיליאן, שמטפסת אחרונה, מצליחה להבחין בצלליות איטיות שמתקרבות מאחור – ככל הנראה עוד מתים מהלכים; היא מצליחה בקלות בגלגול הטיפוס, אבל סופגת בכל-זאת מטח אבנים שפוגע גם בה, באורח שגורם לה לאבד את שיווי המשקל וליפול למטה – ורק גאב שמצליח לתפוס אותה ברגע האחרון מונע ממנה לספוג עוד נזק כבד, שיכול היה להיות קטלני.

למרבה האימה, מסתבר שגם קופי הסלע האלו הם אלמתים, או לפחות נגועים במחלת רקבון; הסלעים שהם משליכים מצחינים באופן לא טבעי, ומלאים בתולעים רוחשות.

 

החבורה מתרחקת במהירות מהמחסום, ויוצאת – לפחות באופן זמני – מטווח האבנים של הקופים.

 

 

סופו של אורבארט "עורב אפור"

מעבר למחסום, הנקיק מתפצל לשניים; חלק אחד שלו פונה דרומה ומתרחב, והלאה משם בחשיכה נראה שהנקיק מסתיים ומפנה מקומו למדרון מיוער; והחלק השני פונה צפונה.

שם, ממש ליד ההתפצלות, הדמויות רואות חור מגורים שונה מהאחרים; לפי שרידי קורות העץ, נראה שמישהו בנה בית מאד לא טיפוסי לאנשי הגבעות, עם רעפים, גדרה וחצר קטנה, על גבי אחד החורים בסלע (כך שחור המגורים המקורי הפך למעין חדר אחורי בבית). הצורה של המבנה הלא שגרתי (שגם הוא במצב רע – יש חורים בקירות, ורוב הגג כבר קרס), מעורר מיד את החשד של החבורה שהמקום הזה קשור ל'עורב אפור'; כלומר, לג'נטלמן מת'אריל עילית שחי לפני כמה שנים בקרב אנשי הגבעות, ולפי השמועה חי עם אחת מהן.

 

מל'סירלי נראית מתוחה מאד; כאילו לא לגמרי עצמה – עד כדי כך שחלק מהדמויות חושדות להשפעה מאוחרת של הפגיעה שספגה מהאשה האל-מתה; אבל לפחות החשש האחרון מתבדה.

 

חלל המגורים עצמו נראה כמעט ריק, כאילו שרוב מה שהיה כאן סולק באופן מסודר (או אולי שכנים נטלו בשלב מסוים את רוב החפצים); אבל הדמויות מוצאות שברי ספל גדול וקופסת טבק רקובה, עם סמל שאכן מזכיר את הסמל של ת'אריל עילית.

הדמויות עוברות לסרוק את החצר; הקולות מאחורה הופכים מטרידים וקרובים יותר, מה שמניע את החבורה (ובעיקר את גארל, שתפס פחות או יותר פיקוד על הסיטואציה והפעיל את האחרים) להחליט שגארל ישתמש בכשרון שלו ויציב מלכודת בכניסה לחצר, במקום בו היא צרה מאד, בכדי לחפות על העורף של הדמויות. גאב, לעומת זאת, שמבחין במקום בו הצוק (שבחלק הזה של הנקיק הוא באופן כללי נמוך יותר) מעל החצר הוא לא גבוה מאד, או שיש עליו מגרעת בולטת שמוליכה לאיזה שביל הררי, משתמש מבעוד מועד בכשרון שלו להטיל לשם חבל עם קרס.

מעבר לשיחים נבולים ולמה שהיה פעם גן ירק קטן, הדמויות מגלות אבן אפורה גדולה עומדת עם חריטה מבשרת רעות – מי שחרט את זה ניסה לחרוט במדוברת, אבל השליטה שלו בה היה חלקי; ולמרות זאת, הכתובות ברורות למדי:

 

אורבארט עורב אפור

דורלגרי טיפת גשם

 

מלסירלי ניצבת מול האבן בפנים חיוורות כמו סיד; ולמרות הנסיונות שלה 'לשמור על כבודה', עיניה הופכות לחות והיא לא מצליחה לעצור לאורך זמן את הדמעות שלה.

היא ממלמלת משהו שהדמויות לא מבינות, ואז בקול ברור יותר "חששתי שזה מה שאמצא, אבל עד הרגע האחרון... עדיין קיוויתי-"

 

אמזורג שוב רוטן שהם לא היו צריכים להכנס לכאן בכלל ושכדאי שיסתלקו עכשיו, וטיליאן מסננת לגאב "כדאי שתשתיק אותו מהר, לפני שאני אעשה את זה".

 

הפייטנית לא מצליחה לעצור את עצמה ופורצת בבכי. בדיעבד, הדמויות מגלות את הפרט שהיא הסתירה מהן עד עכשיו – אורבארט וארלינד, או "עורב אפור" כפי שכינו אותו שבטי הגבעות, לא היה סתם ג'נטלמן מת'אריל עילית, אלא אביה של מל'סירלי.

מל'סירלי עומדת בפני האבן, כאשר טיליאן וגאב מנסים לתמוך בה.

אגב בכי היא מדברת - ספק לטיליאן, וספק אל עצמה: אבא שלה תמיד דיבר איתה על האדמה של ת'אריל; ממנה אנשיה צומחים ואליה הם חוזרים; שהיא הדבר החשוב ביותר, הדבר שצריך להלחם עליו, כי היא נשארת תמיד. אבל האדמה עצמה גוועה שם בבית, והנה אבא שלה, קבור במרחק מאות רבות של מיילים מהבית.

 

כאשר מל'סירלי משתלטת על עצמה, היא מוסיפה בכאב שהחלק הקשה יותר עדיין לפניהם. לא משנה עד כמה זה יכאב, חייבים לחפור את הקבר הזה. אבא שלה לקח איתו מהמולדת משהו חשוב; חפץ שאסור לו ליפול בידיים הלא נכונות.

ובעוד הקולות המבעיתים מאחור מתקרבים והולכים, מל'סירלי מתאימה ש'הידיים הלא נכונות' קרובות מאד.

הדמויות מסייעות למל'סירלי לבצע את החפירה; הפייטנית רועדת כולה כאשר נחשפים שרידי אדם עם שרידים של שיער אפור, טיליאן מתעקשת לבצע בעצמה את החלק האחרון של המשימה המגעילה, ושולה מהקבר קופסית מרקיבה... שבתוכה אבן גדולה, שנראית שחורה לגמרי.

על-פניו, האבן מזכירה סוג של אומת'יט; אם היא היתה בוהקת, הגודל שלה היה שווה הון עתק. אבל היא שחורה וכבויה לגמרי. מל'סירלי מהנהנת ואומרת שזה מה שהיא חיפשה; ועצם העובדה שמי שהקים את המתים האלו לא מצא או לא טרח לחפש, זה מזל גדול – או שהוא טיפש מאד, או שהוא יהיר מאד.

 

ואז, הראשונים שבין המתים המהלכים מדדים אל תוך החצר, מפעילים את המלכודת שמתח גארל, ומאבדים מעט זמן. יש יותר מעשר צלליות, אולי עשרות, באות מתוך האפלה. לא רק בני-אדם, אלא גם קופים מרקיבים ואולי גם צורות נוספות וקטנות יותר.

החבורה רצה אל החבל, והדמויות מטפסות עליו בזו אחר זו; אמזורג מנסה לעכב את המתים שבאים אחריהם בלחש אש שמכוון אל השיחים היבשים, אבל מחטיא כמעט לגמרי, ורק מצליח להעלות מעט עשן.

רוב הדמויות מצליחות לטפס במהירות; אמזורג כמעט נופל, אבל טיליאן מצליחה לתפוס אותו בזמן ולמשוך אותו למעלה; גארל צולף במתים שמתקרבים מגבוה, כדי לעכב אותם...

 

העיכוב גורם למתים הראשונים להתקרב אל גאב, שנשאר אחרון למטה עם חרב שלופה; ולהתקיף אותו כמה פעמים; קופים מאחור משליכים אבנים ופוגעים בחבורה למעלה; אבל גאב מצליח בסופו של דבר לטפס ולנתק מגע, כאשר היצורים המתנודדים מלחששים ושורטים את הקיר ואת קצה החבל במקום בו עמד עד לפני סיבוב. גאב מושך את החבל למעלה ("אני לא הולך לתת לאף אחד מהרקובים האלו להסתובב עם החבל שלי!")

הקופים הרקובים משליכים סלעים נוספים, אבל החבורה מצליחה לסגת במעלה המגרעת והשביל הפתלתל מאחוריה בלא לספוג פגיעות קטלניות; ועד מהרה הדמויות יוצאות מהטווח, ומתרחקות מהנקיק המקולל של גנארת'ה מהר ככל האפשר.

 

לאחר שעתיים או שלוש של הליכה מהירה, החבורה חשה שהגיעה למקום רחוק ובטוח מספיק כדי להקים מחנה. מל'סירלי נראית חצי קטטונית, מחבקת את האבן וממלמלת שהיא לא רוצה או לא יכולה להרדם.

טיליאן מנסה לנחם אותה ולדובב אותה מעט, אגב שהיא מנסה לשכנע את הפייטנית לתפוס בכל זאת מעט תנומה.

 

בהמשך, כאשר מל'סירלי מתאוששת די הצורך כדי לדבר יותר, הדמויות מצליחות להוציא ממנה פרטים נוספים על 'האבן השחורה הפשוטה' שהיא שלפה מהקבר.

לפני כ-150 שנים, כוהנת אפורה בכירה שהגיעה מסלנטיר בכדי לסייע בדיכוי מרד הת'ארילין הראשון (זה של קוראדאן האפור, כנגד האימפריה האנ'מירית), היא התאהבה בארץ הגבוהה והיפיפיה, ארצו של היירית' העתיק, ונשארה להתגורר בה. לכוהנת הזו היו שתי בנות – אחת מהן, שהיתה יפיפיה, רהוטה ומרשימה (אבל כנראה בלי כוחות קסם), נישאה ללורד האדיר של קור-אומת'ל, וחלשה לצידו על אדמות רחבות ידיים.

אותה יפיפיה מיוחסת, ירשה מאימה את אבן החן האפורה, היפיפיה והבוהקת כאשר אימה 'הלכה אל אורם של האנ'מיירי'; והיא התנוצצה עשרות שנים על הנזר שעטתה לראשה.

לעומת זאת, מעטים זוכרים את הבת השניה של הכוהנת; נערה יפה הרבה פחות מאחותה, וגם פראית וקשה לשליטה, שהעדיפה להתנכר לדרכים של אמה (לפחות חלקית), לסגוד להיירית' העתיק ולהינשא – בניגוד לדעת אמה – לבעל מטעים מקומי מת'אריל עילית. מעטים יודעים או ייחסו חשיבות לכך שכאשר האם הכוהנת מתה, גם הבת הצעירה קיבלה משהו – אבן כבויה, פשוטה למראה ("הפחותה באבנים"). היא לא עטתה אותה, וכאשר גם היא מתה – בלא להעמיד בנות אחריה – האבן עברה לאחד מבניה הזכרים.

 

מל'סירלי מנידה בראשה ואומרת שאותה נערה פראית היא סבתא שלה; אמו של אביה אור'בארט וארלינד; אור'בארט לקח איתו את אותה אבן כבויה, 'הפחותה באבנים' והסתיר אותה עימו, כאשר ברח מהנסיכות האפורה אחרי כניעת המורדים של ת'אריל, למרות החנינה שניתנה לאנשים כמוהו בידי חצר הנסיך הרם.

 

הדמויות מאזינות לסיפור, וחלקן תוהות האם יש סיכוי שמל'סירלי תצליח להפעיל את הכוחות של האבן.

מל'סירלי מנידה ראשה לשלילה, ובשמץ מהגיחוך הציני הישן שלה ששב לרגע, היא אומרת שספק אם אבן כזו נועדה לפייטנית סוררת כמוה.

מנגד, כאשר הדמויות הולכות לישון, ומל'סירלי שוכבת בעיניים פקוחות כשהיא אוחזת את האבן, גארל מוכן להשבע שלרגע, הוא ראה זיק חיוור מאיר מתוך הצלעות השחורות, ולפחות נדמה לו שהוא שמע קול נוסף... כמו צניפה או רעש דומה של חיה גדולה שדעך מיד; והסייר לא הצליח לגלות שום חיה גדולה מסתובבת ליד המחנה (מה גם שהדמויות לא הותקפו באותו לילה).

 

לאחר מנוחה של כמה שעות, הדמויות ממשיכות הלאה ושמות פניהן אל נקודת המפגש שציינה הציפורן הלבנה, במטרה להצטרף אל הקוסמת ואל מי שהצליחה לגייס לקראת ההתקפה המכרעת על מחנה קלאן הקשת השחורה והריטואל שלהם.

 

 

המאורעות במחנה הציפורן הלבנה

הקוסמת ראלן ("הציפורן הלבנה") ואנשיה הקימו מחנה מאולתר לא הרחק מהפסגה מכוסת האד שעליה מתנוסס המחנה של הקשת השחורה, ומדי פעם עפים חיצים בודדים בין המחנות, או שברק מבהיק ורעם מתגלגל אחריו.

המחנה של הקשת השחורה, כאשר הוא נראה מפעם לפעם מעבר לאדים הארסיים שמכסים אותו רוב הזמן, נראה מזעזע. מעבר לביצורים שהוקמו בחיפזון, הדמויות רואות מפעם לפעם 'מוטות טוטם' מבעיתים מסוג שהיה זר לגמרי לשבטי הגבעות, שעליהם תלויים ראשים ערופים של בני אדם וחיות.

תופים הולמים במרחק, מתוך האד; ומפעם לפעם משסעת צווחה מבעיתה, ספק אנושית, את האוויר.

הדמויות פוגשות ליד שער המחנה את דורמאג הזקן, אחד הציידים מ'השבט השבור' שלא הצטרף להתקפה המטורפת על אחוזת טולביס, ואחר כך הצטרף לציפורן הלבנה בהתקפת הנגד בקרב כף-השועל.

דורמאג מספר לדמויות, שהלורד אראמל (הוא מתקשה להגות את השם בלי להוסיף אחריו שלל קללות או לירוק על הרצפה), מסרב לעזור לציפורן הלבנה, ומנסה לספסר ולדרוש אדמות נוספות. לעומת זאת, הציפורן הלבנה עצמה הבטיחה לציידים מהשבט השבור, שתעזור להם לקבל מחדש אדמה שגורזאג הזקן (למעשה אביה), גזל מהם לפני שנים רבות.

עוד מתגלה לדמויות, שבמחנה של הציפורן הלבנה יש כעת גם פליטים ועריקים מקלאן הקשת השחורה עצמו, כולל נשים וילדים שנמלטו; העריקים מספרים שבני הקלאן שלהם השתגעו, או מושפעים מקסם אפל; ושהם רצחו את אחיהם עצמם ובשרם בלי ניד עפעף ("כל מי שהיסס או הביט הצידה"). דורמאג מעיר שעד כמה שהוא נוטר לקשת השחורה על מה שהם עוללו לקלאן שלו "דרך הגבעות מביטה בבוז על מי שנוקם דרך נשים וילדים".

 

הדמויות (כולל טיליאן, שבינתיים חזרה לתחפושת של נער הפארליל "טילראג"), עושות את דרכן לעבר האוהל המרכזי, ונכנסות בדיוק כאשר הרוחות מתלהטות שם – כנראה בין הציפורן הלבנה לסרן ששלח לורד אראמל, שמנסה לסחוט ממנה בכוח 'חתימה על כמה מסמכים' (כנראה, תביעות בעלות על אדמות) בתמורה לחסדו של האדון שלו, ודורש את החתימה עכשיו.

בסופו של דבר, ממש כאשר הדמויות נכנסות, הסרן יוצא החוצה בכעס, כשהוא ממלמל דברים מעליבים למדי על ציפורן לבנה ועל שבטי הגבעות בכלל (בין היתר, אמירה לעגנית שאולי הוא היה צריך להציע לה יותר משקאות חריפים, או משהו דומה).

הסרן היוצא והחבורה מחליפים מעט דברים לא נעימים במיוחד. 'טילראג' מעיר משהו לסרן, שמביט בו במבט של "הייתי מכניס לך סטירה הגונה, נער, אם היה לי זמן לבזבז" – ומיד נתקל במבט ושילוב זרועות רב-משמעות מצידו של גאב (שהוא גבוה בהרבה מהסרן) בנוסח של "אני רק רוצה לראות אותך מנסה".

 

הציפורן הלבנה נראית עייפה מאד; באוהל הגדול, נמצאות גם שתי נשים נוספות: אורגת ערפל עם שיער שחור מעט מאפיר ועיניים ירוקות בוהקות, שנראית כאילו היא לא מתעניינת או מקשיבה בשיחה, אלא עובדת בשלווה על חידוד וטיפול בראשי חיצים.

האישה השניה שנמצאת שם, ידיה שלובות על חזה בארשת פנים מתריסה, היא לא אחרת מהשגרירה של העוצרת, הגבירה אור'סיליין. ובעוד הן אמזורג והן טיליאן בולעים במבטיהם את אורגת הערפל, העיניים של השגרירה נופלות מיד על מל'סירלי, ושתיהן מחליפות חיוכים עקומים עם מבטים כאלו שנראים כאילו קליעי אש רושפים ביניהן.

 

הערה: מאז שהתקרבו למחנה, מל'סירלי נראית כאילו חזרה לעצמה, כולל הציניות המהוקצעת שלה; או כך לפחות היא מעמידה פנים כלפי חוץ.

 

הציפורן הלבנה מסבירה במהירות לדמויות את המצב; החבורה לא הקדימה להגיע אפילו לא ברגע. אם ראלן הניחה תחילה שהריטואל ימשך עוד יומיים, ויגיע לשיאו כאשר הכוכבים יהיו במצב המתאים, נראה שהקשת השחורה החישו אותו – מה שאומנם (בתקווה) יחליש את הריטואל, אבל אין לראלן ולאנשיה יותר מכמה שעות בכדי להתקיף, כאשר הכוח שלהם קטן וכנראה יספוג אבדות כבדות בהסתערות ישירה (אין לה די אנשים בכדי להתקיף מכמה כיוונים) – בעיקר, נוכח העובדה שלורד אראמל מסרב לעזור; ומהאחוזה שלו הגיעה רק הגבירה...

 

היא מחווה אל אורגת הערפל, אבל זו משסעת את השם הטקסי יותר שראלן מתחילה לנקוב בו, ואומרת בפשטות "וארלאריאל יספיק"; כשהיא מציינת שהיא חשלת-מתכת פשוטה; וכי לורד אראמל הסכים, גם אם לא ברצון, לוותר על שירותיה לכמה ימים בכדי לאפשר לה להגיע לכאן.

(מהדברים המעטים שלה, גם אלו שנאמרו וגם אלו שלא, היא מעירה למעשה שקרבות אבודים למען מטרה טובה לא זרים לה, בתוספת הערה על חסדה של מלכת האור... כאשר האלה טורחת לתת אותו).

 

לציפורן הלבנה יש תוכנית קרב, ובה היא מייעדת לחבורה תפקיד מרכזי.

בקול עצור מאד, הקוסמת מספרת לחבורה את קורותיה (מידע שחלק מהדמויות כבר שמעו עליו), ובעיקר את הסיפור על כך שלפני יותר משני עשורים, גורזאג הזקן רצח באכזריות את רעייתו הראשונה ובנותיה, בגלל טענה של "חוסר כבוד"; או "חוסר נאמנות". הילדה האחת שנותרה בחיים – משום שקסם פשוט התפרץ מתוכה באותה שעה, ואפשר לה להטעות את אביה הרוצח ולהעמיד פני מתה, נמלטה – מכוסה בדם של עצמה, של אמה ושל אחיותיה - דרך מערה עתיקה שהובילה ממתחת להיכל הישן של קלאן הקשת השחורה אל נהר סמוך.

כאשר היא נמלטה, היא נשאה שבועה וקראה לרוחות של אבות הקשת השחורה – אם הן קיימות ואם נותר בהן שמץ של הגינות – לתת לה בבוא היום להשתמש באותה דרך כדי לנקום את הנקמה שמגיעה לה בזכות.

 

כעת, החבורה תהיה מכשיר הנקמה שלה. היא וכל יתר אנשיה יבצעו התקפת הסחה גדולה כדי לרתק כמה שיותר מאנשי הקשת השחורה אל החומה החיצונה (היא מבהירה שיש איתם גם אנשי לטאה ויצורים מסוכנים נוספים) – כאשר החבורה תתגנב דרך המערה הזו אל ההיכל הישן, שנמצא קרוב למרכז המחנה, ומשם תפלס את דרכה אל הריטואל, בתקווה להרוס אותו לפני שיהיה מאוחר מדי.

שם – במרכז המחנה, לפי המידע שמסרו לה אנשים מהקשת השחורה שנמלטו מהמחנה, שוכב גורזאג הדווי, כשהוא מחבק בזרועותיו הכמושות את אותה ביצה גדולה שהוברחה מאחוזת טולביס; ומעליו גוהרת גבירת הקוצים עם עוזרי-הפולחן הלטאיים שלה, ומנהלת את הריטואל שאמור "לרפא אותו"; או לפחות להעמיד אותו על רגליו עם כוחות מזוויעים שהקשת השחורה מאמינים שיוכלו להפוך את הקרב.

 

בלחש, הציפורן הלבנה מגלה לחבורה עוד פרט שהיא מסתירה מהאחרים, כדי לא לשבור לגמרי את המורל במחנה ולגרום לחלק מהאנשים להמלט – הדמויות יכולות להתמודד, אולי, עם גבירת הקוצים ואנשי הלטאה שלה, ועם אנשיו של גורזאג.

אבל במוקדם או במאוחר 'הרעם הגדול' – כלומר, העוג קוסם הצללים רב-העוצמה ממצודת באארומהאבור, שלישו של הנסיך המכשף אור-דאארבוג בכבודו ובעצמו, עלול להופיע בקרב. העוצמה שלו תקרע לגזרים כל מה שיעמוד נגדו. רק ראלן עצמה יכולה לעכב אותו – היא לא יודעת לכמה זמן.

 

אמזורג מנסה להציג את עצמו, ומסתבר ש"ואר הזקנה" כפי שהיא מכונה בטירה, יודעת יותר ממשהו על גילדת חשלי המתכות של עיר המחוז; הגם שהיא לא מתרשמת מהסמל על המטה שלו, ואומרת ש"הארצות האלו מלאות בני-אדם עם סמלים מפוארים, יותר מאשר מי שהכשרון שלו מצדיק אותם; כך שהיא מעדיפה לבחון את היד שמכה בפטיש על הסדן, ולא את הסמל על המטה. כך או כך, היא מוכנה לתת לאמזורג לעזור לה – יש עבודה רבה לעשות על כלי הנשק והחיצים כאן (מהדברים שלה אפשר להבין שבלא לציין זאת במפורש, יש לה דעה לא מחמיאה בכלל על האיכות שלהם).היא מבטיחה לאמזורג שאם ירשים אותה בעבודה שלו הערב, ושניהם ישרדו את הקרב (לא נראה משהו בטוח בכלל, לפי דבריה), אז "יהיה על מה לדבר".

טיליאן מנסה להציג את עצמה גם כן (בהתחלה, באופן כושל למדי, בתור נער), כשהיא בולעת בעיניה בסקרנות את אורגת הערפל. וארלאריאל מעירה בפשטות, שהיא... כלומר הוא... נראה כמו אחד שמתאים יותר לעטות שריון קשקשים קל, מאשר לחשל אותו; אגב שהיא סוקרת את הגוף של טיליאן מהכתפיים והחזה ועד הרגליים במבט מהיר ומיומן של חשלית שריון מומחית.

 

לעומת זאת, האינטרקציה עם השגרירה אורסיליין היא הרבה יותר 'סוערת'; בעיקר לאחר שהציפורן הלבנה עוזבת את האוהל ומציעה לדמויות ללכת לתפוס מעט שעות מנוחה.

נראה שעיניה של אורסיליין ממוקדות במלסירלי בלבד, ובתחילה בקושי מבחינה בבני החבורה האחרים, גם כאשר מל'סירלי מציגה אותם בפניה; היא דורשת, בקול תובעני מאד וכמעט ילדותי, מהציפורן הלבנה לצרף אותה להתקפה של החבורה, אבל הציפורן הלבנה מסרבת בתוקף ואומרת שהיא מעדיפה שתתשתף בהתקפת ההסחה הגדולה, שצריכה מספיק אנשים כדי שתהיה משכנעת.

עוד לפני שהציפורן הלבנה עוזבת, מל'סירלי מפצירה בלחש בדמויות לא לספר כלום לאף אחד על אבא שלה או על האבן הכבויה – בעיקר לא לידידתה הישנה אורסיליין.

אורסיליין אומרת למל'סירלי באופן ספק ידידותי וספק לעגני: "אני חייבת להודות שהתגעגעתי קצת ללשון הצולפנית שלך"; ומקבלת תשובה שגורמת לה להסמיק "בהתחשב בנסיבות הפרידה האחרונה שלנו, לפני כמה ימים, אין לי ספק"

 

מל'סירלי מכוונת למעשה לשיחה ביניהן שהדמויות לא שמעו, בלילה לפני ההתקפה על כף השועל, כאשר לפחות לטענתה, אורסיליין ניסתה לשכנע אותה לבוא איתה ולנטוש את החבורה למר גורלה.

אורסיליין נעשית 'הגנתית' מאד וטוענת בלהט "חשבתי שזה המוצא היחיד!"

 

אורסיליין שבה ומצהירה בחגיגיות שהיא אינה נאמנה או משרתת את הנסיך הרם עכשיו, אלא עובדת בשביל העוצרת לוסירלין, אליה היא מתייחסת כ'לוחמת אמיצה בעד צדק, ונגד עוול וקיפוח בכל מקום'; היא מסבירה שהיא נשלחה אל בני קור-אומת'ל כדי לנסות לשכנע לפחות את חלקם לנטוש את 'העמדות המטורפת שלהם'

(הכוונה לתמיכה שלהם בלורד אבאריל והעמדה הקיצונית שהחלו לנקוט נגד העוצרת, על רקע ביקורה הקרב בבקעת קיירן והכינוס של מועצת הנכבדים של הבקעה).

השגרירה אומרת ששמעה על סיפור הקשת השחורה כאשר שהתה בטירת אראמל "ובלי היסוס" היא הסכימה להצטרף לקרב – אגב שכאן היא מגמגמת ואומרת ש"הקשת השחורה אולי ייצגה בעבר צדק מקומי והתקוממות נגד דיכוי, אבל עכשיו הפכו למשהו... כלומר, רעה גדולה כמעט כמו הרעה שבעבר נלחמו כנגדה"

מל'סירלי עונה בלעג שכן "אין ספק שהקרבת קורבנות אדם לעכביש ענק, רצח של נשים וילדים וחבירה ועוד זה רעה חולה כמו סכסוכים על אדמות'.

 

אורסיליין מאדימה כולה, בעוד הדמויות מנסות להרגיע את ההתכתשות; אבל חרף כל הנסיונות, כולל של טיליאן שכבר כמעט שכחה להעמיד פנים שהיא טילראג, נראה שלפחות מל'סירלי נהנית מזה יותר מדי מכדי להפסיק, וכאשר אורסיליין מפליגה בדברים על שליחות העוצרת שרוצה לקדם סובלנות וצדק, היא שואלת אותה בחיוך הארסי ביותר שלה:

"אבל ידידתי הותיקה, דבר אחד שכחתי לשאול אותך בשיחת האיחוד המלבבת שהיתה לנו לפני כמה לילות: האם את עדיין מאמינה בתורת הגאבוטו?"

 

לדברים יש השפעה, בעיקר על גארל שממלמל שאין לו שום חשק להלחם לצד מי שמאמין בהבלים המטומטמים האלו; טיליאן עונה בדי כעס ש"תפסיק עם זה! אנשים יכולים להשתנות!"

 

אורסיליין, בשלב הזה אדומה כמו סלק, מגמגמת, נבוכה כולה, אבל בסוף מתפרצת באותו קול דפנסיבי:

"כן! כן! אני מאמינה בתורה הגדולה, אבל לא בדרך המרושעת שהמלומד העליון מפיץ אותה!"

אז, היא נושאת בפני הדמויות הרצאה מגומגמת על כך שהתורה האמיתית של דם הגאבוטו מלמדת בדיוק ההיפך מהעליונות המרושעת של המלומד העליון והמעשים הנוראים של המשרתים שלו, בגללם היא עזבה את הנסיכות האפורה. האמת היא, שכן, הדם של האנ'מירים וכל העמים שקרובים להם אכן מזוהם בדם הגאבוטו; הדם הזה דוחף אותם לאלימות, לכיבושים, לדיכוי של אחרים ולחוסר סובלנות לתרבויות אחרות-"

גאב ממלמל משהו לא מחמיא וכמעט מיואש בינו לבינו,

מל'סירלי מנסה להוסיף בקול המתוק והרעיל ביותר שלה, למרות הנסיונות הקולניים של טיליאן להשתיק אותה, משהו כמו:

"מקסים, אורס. הפעם התעלית על עצמך, אפילו יותר מהדרשה ההיא שביקשת שאשמע אז-"

 

אורסיליין מאבדת את שארית שלוות רוחה, ומסתלקת החוצה כמו רוח סערה, מהר ככל שהרגל המעט צולעת שלה מתירה לה.

"את יודעת מה, מל? את פשוט בלתי נסבלת!"

 

טיליאן רצה החוצה אחרי השגרירה כדי לנסות להרגיע אותה, לא לפני שהיא שולחת במל'סירלי מבט מאשים, ופולטת כשהיא יוצאת – בקול שמוודא שמל'סירלי תשמע, על כך שהיא מנחשת שהמריבה ביניהן קשורה לשמלה האדומה ההיא של הפייטנית.

 

בפנים, מל'סירלי נראית מלאה בעונג נזעם.

גאב מנסה לדובב אותה, והיא מספרת לו כי "לזכותה של אורסיליין יאמר" שהיא הפכה לחסידה של תורת הגאבוטו בגיל חמש-עשרה, במגורים המפוארים שלה באחוזה של אביה העשיר כמו קורח, שנים לפני שת'ירנפל התקבל בחצר הנסיך הרם, וכאשר התורה הזו עוד שימשה מושג ללעג ולקלס בעיני רוב הבריות.

מל'סירלי, שהיתה אז חסרת פרוטה אחרי מרד הת'ארילין, ושימשה כמעין חונכת ומורה של אורסיליין, זוכרת היטב כיצד הנערה השיגה ספרים שהוברחו לידה, והיתה הוגה בהם לילות שלמים, כשהיא מספרת לאביה שהיא לומדת אנ'מירין גבוהה; ובסתר היתה מנצלת הזדמנויות ללכת להפגש עם החסידים האחרים.

"אוה, הדרשה ההיא שהיא התעקשה שאני אבוא לשמוע... והמבטים שחטפתי שם עם המבטא ת'אריל שלי. אבל לזכותה של אורס הצעירה שלנו יאמר שהיא היתה... מלאה בתשוקה".

 

ובקול רם יותר, אולי בתקווה שטיליאן עדיין שומעת היא מוסיפה.

"וכן, היא קינאה גם בשמלה האדומה שלי. אפילו שהיא כבר היתה ישנה".

 

מחוץ לאוהל, טיליאן מנסה לדובב את אורסיליין, שממשיכה לרתוח ולפרוק את זעמה באריכות על השחצנות והציניות הבלתי נסבלות של מל'סירלי. טיליאן מנסה לרכך אותה ולומר שכן, היא מכירה את הצד הזה של הפייטנית, אבל-

אורסילי מחזירה שמל'סירלי יכולה להמשיך עם ההתנהגות הזו, להמשיך להעליב ולדחות את הידידים המעטים שעוד אוהבים אותה, עד שיום אחד היא תשאר בלי אף אחד, לבד עם 'המטרה האבודה' הארורה שלה. וזה בדיוק מה שיגיע לה!

ובכך, היא מסתלקת בכעס, מותירה את טיליאן המתוסכלת לבד.

בהמשך, טיליאן מנסה לנזוף במל'סירלי, ולומר לה שזה לא היה חכם להרחיק את השגרירה, שהם צריכים אותה בשביל לנסות להשפיע מעט על המאורעות, רק משום שמל'סירלי מתעקשת להתייחס אליה (טיליאן מודה בעקיפין שמעט בצדק) כאילו היא בת חמש.

מל'סירלי מגחכת ואומרת "בת חמש, מה פתאום. אני מוכנה לתת לה שבע"; וטיליאן נאנחת עמוקות ומודה בינה לבינה בכשלון המוחלט שלה בחזית הזו.

 

וכך, הדמויות מתארגנות למנוחה אחרונה לפני ההתקפה האחרונה.

 

 

תחילת ההתקפה הסופית

לאחר כמה שעות, הדמויות (ביחד עם מל'סירלי) יוצאות להתקפה הסופית; לצערם של חלק מבני החבורה – בלא השגרירה אורסיליין. החבורה מגלה בקלות את אפיק הנחל שציינה הציפורן הלבנה; הקוסמת צדקה גם בהשערה שלה, שאנשי הקשת השחורה שכחו ברובם את המנהרה הזו או לא מייחסים לה חשיבות (אולי גם יש משהו בטענה שחסד רוחות האבות שלהם סר מהם, ולכן אפילו הגששים שלהם פחות מחוברים לאדמה ולרוח מאשר היו קודם).

כך או אחרת, המנהרה לא מוגנת, והדמויות עולות מתוכה בקלות אל ההיכל הישן החרב למחצה, שבו רצח גורזאג את אשתו הראשונה ובנותיה; הוא לא המשיך להשתמש 'היכל ליל הזעקות' לאחר מכן, אבל גם לא הרס אותו – אולי כדי שישאר בתור תזכורת מאיימת לכל בני הקשת השחורה.

 

גארל מתגנב החוצה מההיכל, כמעט נתפס בידי שומרים שניצבים בסמוך אבל מצליח לחמוק מהם ברגע האחרון; הוא מזהה מיד את מרכז המחנה, מוגן בהדים והילות מכושפות, במרחק של כחמישים מטרים מפתח ההיכל. מסביב למרכז – שם הריטואל נערך באוויר הפתוח – יש מעגל של שלושה מבנים גדולים, שגארל מסוגל לחוש שכל אחד מהם מחזק או תומך בריטואל בדרך אחרת.

אחד המבנים שסמוכים למקום בו מסתתרות הדמויות נראה כמו נפחיה; עולה משם אוויר לוהט, עם הדי הלמות פטישים; המבנה האחר שסמוך לדמויות נראה כמו שרידים של משהו עתיק עם עמודים שבני הקשת השחורה, כדרכם של שבטי הגבעות, השלימו אותם עם יריעות בד ועץ; משם עולות לחישות והבזקים סגולים ארסיים של קסם אפל.

המבנה השלישי רחוק מהדמויות וקשה לראות אותו; אבל מעבר לחומה שקרובה אליו מהצד האחר, מתנהל הקרב מול התקפת ההסחה של הציפורן הלבנה – לפחות לפי קטעי ההדים והרעשים שעולים משם.

 

מהמרכז, מעבר לקו המבנים ולערפל, מהדהדת הלמות תופים, מלווה בצרחות מפעם לפעם, הבזקי ברקים וקול נשי אכזרי וקר, שמלחשש מילים עתיקות ומתרססות בזו אחר זו.

 

החבורה מתייעצת מה לעשות; גארל היה רוצה לנסות לטפס על גג אחד המבנים ולקלוע חץ בגרון של גורזאג, אבל אחרים מעירים לו, ובצדק, שהדבר כנראה לא אפשרי. סביר להניח שהריטואל מוגן, ואי אפשר יהיה להכריע דברים כך, אפילו בחץ קטלני ומדויק מאד.

בסופו של דבר, החבורה מחליטה לנקוט בדרך ישירה, ולהסתער בלא התראה על השומרים שניצבים בין המבנים, תוך הסתמכות על כך שבגלל כל רעש האימים כוח השומרים שנמצא בין היכל הצל לנפחיה יתקשה להזעיק תגבורות.

הדמויות עטות על מי שנראים כמו אנשי הקשת השחורה; כלומר, בני-אדם "רגילים" לכאורה, אבל משהו בהם נראה חולני, כאילו התחילו להיות מושפעים מהקסם האפל ששורה על המחנה. השומרים ברובם הם לוחמים עם כשרון של שיכורי-קרב, שמכים מספר פעמים בסיבוב, מהר וקטלני יותר ככל שהם נפצעים קשה יותר; ושנים מהם הם ציידים-קשתים.

 

ההתקפה הראשונית של הדמויות מנטרלת במהירות שנים מהיריבים; אבל האחרים נלחמים כמו מטורפים ופוגעים בדמויות פגיעות לא קלות (למרות שירי הריפוי וההגנה שבהם מל'סירלי מסייעת לחבורה); גאב סופג סדרת התקפות שמשכיבה אותו מעולף על הרצפה.

טיליאן מצליחה לשרוד טוב יותר בגלל המהירות וההדיפות שלה, שמתגלות כיעילות מאד נגד המכות הפראיות של שיכורי-הקרב; אבל היריבים מקבלים סיוע משני המבנים שמסביב: מהיכל הצל זוחלת כל כמה סיבובים להבה כחולה-סגולה אפלה, שמתקרבת לחבורה ומתפוצצת במעין 'וורטקס' מתחת לרגליים של דמויות השחקן, באופן שמסב נזק כבד למי שלא מצליח לנתר במהירות משם (בדיקת אתלטיקה) – למזלן של הדמויות, רוב החבורה מצליחה רוב הזמן בגלגולי ההצלה האלו (יריבים נגועי-צל שנמצאים באיזור הפיצוץ הזה מתרפאים, כאילו הוטל עליהם לחש ריפוי חזק למדי).

מהנפחיה, לעומת זאת, יוצא לוחם עצום... או ליתר דיוק, לוחם ש'רותך' למחצה לתוך שיריון מתכת כבד ומלהט, שגורם לו לבעור מבפנים ולהתייסר, בצורה שהופכת אותו למכונת מלחמה כבדה ומעונה, שהולמת מכות איטיות, אבל קטלניות מאד, עם חרב דו-ידנית מלובנת למחצה.

 

החבורה מצליחה למגר את היריבים האחרים לפני שהלוחם המלובן האיטי מגיע אל הדמויות, ואז נלחמת בו; מתגלה, שלחשי קרח של אמזורג מסבים לאויב הזה נזק כבד מאד, מה שמקל על הדמויות, חרף הסכנה, למגר את הענק המתענה בלא נזק משמעותי.

גאב מתרומם, מותש ומסוחרר, על הרגליים, ומצטרף מחדש לקרב בשלב הזה; להבה סגולה נוספת בוקעת מהיכל הצל, ופעם נוספת הדמויות מצליחות להמלט ממנה לפני שהיא מתפוצצת ל'וורטקס' נוסף.

 

רעם אדיר מתגלגל מעל המחנה, כאשר הדמויות נפטרות מהיריב האחרון, ומוצאות את עצמן לבד בין שני המבנים – כאילו להזכיר לחבורה, שהזמן קצוב מאד, והולך ומתקצר.

בפני הדמויות עומדת ברירה, האם להסתער על הריטואל במהירות, אבל באופן שיאפשר לריטואל לקבל תגבור ועוצמה משלושת המבנים שמסביבו, או לבזבז זמן וכוח כדי לטהר את המבנים או לפחות חלק מהם, כדי לעמוד בסופו של דבר בפני ריטואל ומגיני ריטואל חלשים יותר.

 

הערה: החלוקה של הפרק לשניים לא היתה מתוכננת, אלא נבע מבעיות זמן של הקבוצה. ההמשך יפורסם לאחר שנמצא זמן להריץ את ההרפתקאה במלואה :)

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.