Farewell, oh Great Father

פרק 6: הרעם בוקע

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פתיחה: שיחות ליליות ובשורות רעות

שעת לילה מאוחרת עומדת כאשר גארל מתעורר מהסיוטים שלו, בחורבה מעבר לפלג שבו הותר לחבורה להשאר.

גארל, לאחר שהוא מוודא שמלסירלי לא נמצאת לידו (הוא לא לגמרי בוטח בה), מספר לגאב ולטיליאן בלחש את מה שלדעתו הוא ראה בחזיונות הסיוטיים שלתוכם נגרר – ובעיקר את זה שהכוהנת האדומה, אותה יריבה של הכפר טולו שמטפלת במנודים שחיים בצל מאורת הדרקון העתיקה, הוחלפה בחשאי ב-Changeling (כלומר, רוח רעה שזומנה בקסם אפל חזק, שמסוגלת ללבוש את הצורה של קורבן שנפל בידי המזמן שלה, וגם לשלוט בצורת ההתנהגות, הקול והזכרונות שלו).

עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת לפיה הקורבן שהוחלף מת מוות נורא, גארל בטוח שראה את הכוהנת האדומה המקורית כלואה ובוכה ביאוש בצינוקים של אותה מצודת זדון – אי שם בצפון – שהדמויות כבר ראו בחזיונות כמה וכמה פעמים.

גאב מזועזע מעצם העובדה (שמתגלה לו בעקיפין) שגארל התעסק בדרך כזו או אחרת עם הכוהנת האדומה, ונוזף בו על כך; גארל מתגונן בטענה שהוא לא זוכר שום-דבר מאיך שהדברים קרו, ותוהה האם הוא לא הופל במארב ונגרר צפונה כדי שגורלו יהיה כגורל הכוהנת האדומה (או הגורל שיועד לטיליאן). גאב וגארל דנים בשאלה, האם יש חשש שגם מישהו במועצת הכפר 'הוחלף'; והאם משני הצורה האלו דומים למשני הצורה המושחתים מהיער המאגי, שמתואר ב"שירה הראשונה" (כנראה לא).

גארל, באופן כמעט הפוך ממה שטען בעבר, רוצה לחזור בלא דיחוי לטולו, כדי להתעמת ואולי להרוג את משנה הצורה בעמק; גאב מסכים איתו באופן עקרוני, אבל טוען שאי אפשר לעשות זאת לפני שהם יסיימו לפתור את העניינים ברכס דרא'רון.

בנקודה כלשהי, כאשר השיחה בין גאב לגארל מגיעה לנזיפות אישיות וויכוחים על חברי המועצה השונים בטולו, טיליאן חומקת החוצה כדי לחפש את מלסירלי.

הפייטנית, שחזרה מהמקום אליו נקראה קודם, נראית במצב רוח עכור, הולכת הלוך ושוב לא רחוק מהאוהל. טיליאן משכנעת אותה לגלות להיכן הלכה: מסתבר שהשליחה של העוצרת, הגבירה אורסילים, הגיעה לכאן כדי לדבר איתה בארבע עיניים.

מלסירלי אומרת בבוז (אבל ניכר שהוא מוטרדת וכעוסה יותר משהיא מגלה) שאורסילין חזרה על 'אותן הצעות ישנות' – קרי, היא ביקשה ממנה לבוא איתה, ובדרך זו גם להפקיר את החבורה למר גורלה. מלסירלי מספרת שמבין השיטין התגלה לה מידע חדש ומדאיג:

כולם יודעים, שקלאן הקשת השחורה חזק בהרבה מקלאן כף השועל; הסיבה שגורזאג לא הורה לציידים שלו לתקוף את כף השועל ולעשות להם מה שעולל ל"שבט השבור" שנים קודם לכן, אינה רק חוקי הכבוד של 'דרך הגבעות', אלא העובדה שגורזאג חשש שהתקפה כזו תעלה לו במספיק אבדות כדי לחשוף אותו לסיכון מצד הלורדים טולביס ואראמל קור-אומת'ל, שרק מחכים להזדמנות ליטול בכוח עוד מאדמות השבטים.

אלא, שמבין השיטין של מה שאורסילין סיפרה, עולה שהמצב משתנה; היא לא בטוחה, אבל היה די ודברים או הסכמה ששכנעה את גורזאג ואנשיו ש"הגב שלהם בטוח" מהצד של לורד אראמל; אולי כמה מהטיפוסים היותר אפלים שם קשורים לזה – למשל, הממזר של אראמל ששילח חותכי גרונות כנגד ראל האומללה, רק משום שסירבה לו.

כך או כך, המצב מסוכן, ועלול להדרדר במהירות.

טיליאן מאזינה ואז, כאילו אגב אורחא, מודה למלסירלי (על כך שהיא סירבה להפקיר את החבורה); מלסירלי משיבה בציניות משהו כמו "את רואה, גם בת של מי שהחזיק עבדים לא מפקירה בהכרח את החברים שלה".

בדיעבד, זה נראה כאילו היא חושבת על השיחה הקודמת שלה (עם אורסילין) כאשר היא עונה את התשובה הזו.

ב'תמורה' מלסירלי חוקרת את טיליאן על אותו פייטן מבוגר, סמוק פנים ולא רזה במיוחד שליווה את החבורה בעימות הראשון עם סוחרי העבדים, למרגלות רכס דרארון; היא מבקשת כל פרט, כולל השם בו הציג את עצמו (רל'בארט וארלי), המראה והדיבור שלו.

בסופו של דבר, סיבת העניין של מל'סירלי מתבררת: התיאור שהדמויות מסרו מתאים מאד לתיאור של הדוד שלה, שהיה קצין בכיר בצבא המורדים של הת'ארילין... הכל טוב, מלבד העובדה שרל'בארט וארלי מת מזה חמש-עשרה שנים; מלסירלי מספרת לטיליאן, שהיא זו שעצמה לו את העיניים, לאחר שהסתבך עם 'חלאות' ושכב מת לגמרי, עם גרון משוסף.

(מל'סירלי עדיין מסרבת לשלול את האופציה שמישהו בחצר הנסיך הרם שכר את חותכי הגרונות, כדי לעקוף את החנינה שהנסיך העניק למורדים בתמורה לכניעה שלהם)

למלסירלי אין מושג מה יכול היה לגרום לדוד שלה, או למשהו שנראה ממש כמוהו, להתהלך כאן, רחוק כל-כך מהמקום בו מת, ולאחר שנים רבות כל-כך; היא שוללת את הרעיון שמדובר בעוד משנה צורה; מעבר לזה שהם נדירים מאד וקשים לזימון, בוודאי במספר גדול, משנה צורה לא יכול היה לקחת את הצורה של אדם שמת לפני שנים ארוכות – ולא מידי משנה הצורה או האדון שזימן אותו.

בסופו של דבר, היא כאילו נסוגה ומעירה שאולי זו טעות; אולי זה מורד זקן אחר מהת'ארילין שהחליט להתלבש ולחקות את גנרל וארלי המנוח, מסיבות משל עצמו; וכך או אחרת, עניין כף השועל, והסכנה שהם נתונים בה (מלסירלי לא מתאפקת מלשוב ולבטא את הבוז והיריבות שלה עם 'האם המאד גדולה', שאותה היא מאשימה ביהירות ואטימות פושעת להזהרות – מעבר לזה שהיא מסרבת בתוקף לתת לה את המידע שהפייטנית רוצה על 'העורב האפור').

הדמויות חוזרות לחורבה ונרדמות בזו אחר זו, עדיין מותשות מאד מהקרבות ו'מבחן הרוחות' האכזרי. מלסירלי נותרת לשבת על אבן לא רחוק, כשהיא פורטת חלושות על הלאוטה שלה, ושרה שיר בשפת המולדת שלה – שדומה באופן חלקי לאנ'מירית מדוברת, כך שאפשר להבין חלק מהמילים.

השיר הוא שיר חיילים נחוש, אבל עצוב מאד; והדמויות נרדמות בהדרגה לקול הרוח השורקת, השירה החלשה והזאבים שמיללים ממרחק.

המילים ששרה מלסירלי, בתרגום מקורב משפת הנסיכות אפורה (בלא לשמר את החרוזים מהמקור), נשמעות בערך כך:

אנחנו ניצבים לבד

ימים ארוכים צעדנו בחרב שלופה

בתוך ארץ רפאים ערפילית.

הרגליים פצועות; הלב דואב

חברים ואויבים מוטלים סביב,

והם כל-כך רבים.

האם אי-פעם נחזור ונראה את ת'אריל היקרה?

האם מחר יהיה שחר של יום חדש?

רעם מתגלגל מעל החוות השרופות;

אש קורעת את השמיים הכהים!

הבליסטראות שואגות במקהלה חסרת רחמים.

הגנרל קורא לפרשים לישר שורות,

אבל הלגיון עוטה הכחול נפרש מולנו

והם כל-כך רבים.

האם אי-פעם נחזור ונראה את ת'אריל היקרה?

האם מחר יהיה שחר של יום חדש?

המטרה אבודה!

רק מעטים יחזרו אי-פעם!

ובכל-זאת אנו רצים בחרבות שלופות

בתוך ארץ הרפאים הערפילית.

אנו ניצבים לבד,

אנו ניצבים לבד...

הכרעתה של האם הגדולה פוראן

החבורה מתעוררת בבת-אחת בשעה מאוחרת של אחר-צהריים של היום למחרת, מהקריאות המבוהלות של ראל, שהגיעה אל החורבה בריצה, כולה מבוהלת.

ראל מספרת לדמויות שאנשי כף-השועל שחררו את השבוי מהקשת השחורה שהחבורה הביאה, ומיד לאחר מכן הם הפכו עויינים כלפיה, סילקו אותה בתקיפות מאוהל המטבח, ואמרו לה לחזור לכאן ולהשאר כאן; ושגם מלסירלי אינה רצויה עוד במאהל.

החבורה מופתעת ומפוחדת, והדמויות חוששות שאנשי כף השועל עומדים להסגיר את החבורה לקשת השחורה. מלסירלי מטילה ספק האם האם הגדולה פוראן תרחיק לכת עד כדי כך – לדעתה האם הגדולה מנסה באורח נואש שלא לקחת חלק בסכסוך; אבל הדמויות מתחילות לארוז במהירות את הציוד שלהן כדי לעזוב כמה שיותר מהר.

לאחר זמן קצר, חבורה קודרת ולא ידידותית של ציידים מקלאן כף-השועל, מונהגים בידי גלארדי הצעירה (אחת מהנכדות של פוראן) מגיעה לחורבה ומבשרת באורח רשמי שהאם הגדולה החליטה שלא להעניק לחבורה הכנסת אורחים והגנה ("המלחמה שלכם היא לא המלחמה שלנו"); ושעל הדמויות לעזוב מיד, ולעזוב את המחנה וסביבתו 'עד שפיסת השמש האחרונה תימוג מהשמיים'.

גלארדי נוקשה מאד, ומסרבת לנדב כל מידע או להטות אוזן לאזהרות של הדמויות, באומרה ש'זו דרך הגבעות' ו'הרוחות של האבות שלנו מגינים עלינו, כמו תמיד'; היא מסרבת בתוקף לענות לשאלה האם הדבר גם על דעת החכם הזקן, ואומרת שמה שהוא אמר לאם הגדולה ומה שהיא ענתה לו, אינם מעניינם של זרים.

החבורה לא מתווכחת יותר מדי, והדמויות עושות את דרכן עד מהרה אל מחוץ לעמק הסלעי, כאשר רבים מבני כף השועל (רבים מהם לא עויינים, אלא נראים נבוכים מאד) מתאספים בצד השני של הפלג כדי לצפות בחבורה עוזבת.

החבורה מנסה לשוב ולהזהיר את גלארדי, שהקשת השחורה השתנו, והם לא מכבדים יותר את חוקי הכבוד הישנים, אבל נענים באותו מענה אטום – גם אם גלארדי חוששת (ומתעבת בעצמה את בני הקשת השחורה), היא מקפידה לבצע את חובתה, בלא לשבור או להראות פקפוק גלוי ברצון של סבתה.

החבורה יוצאת מהעמק מודאגת ונבוכה, הדמויות חוששות מאד לגורל החפים מפשע בקלאן כף השועל, כולל הנשים והילדים; מלסירלי מרירה וצינית מאד בעניין האם הגדולה (שדרך גלארדי, סירבה שוב, ובאופן גס מאד, לענות על השאלה לגבי העורב האפור), וטיליאן חשה כל-כך רע, עד שפעם אחת היא מתפרצת על הפייטנית, חרף היחסים הקרובים ביניהן, ודורשת ממנה להפסיק לדבר כך.

הדמויות מתווכחות בינן לבין עצמן, האם לקחת שביל שפונה במעגל במורד, במעבה מדרון מיוער, כדי לרדת לעבר דרך המלך שמובילה למטה, לעבר האחוזה של טולביס, או האם להגיע דווקא לאחוזה של אראמל, ולנסות להתערב שם כנגד הקשת השחורה ובני הברית שלהם.

בעקבות עורבני זקן

ואז, השיחה נקטעת בידי קריאה רמה.

עורבני שנראה זקן מאד, בעל כנפיים אפורות כחולות ועיניים שחורות חדות, מתיישב על סלע ממש מול הדמויות, טופח בכתפיו וקורא בקול. גארל מנסה להפעיל את הכשרון שלו בטיפול (ויצירת קשר) עם בעלי חיים, ולא מצליח במיוחד – אבל כן מצליח להבחין שמשהו בעורבני הזה מאד לא שגרתי.

העורבני עף לאבן אחרת ומביט שוב בדמויות כשהוא טופח בכנפיים שלו וקורא; החבורה מצליחה להבין שהציפור הזקנה (הדמויות תוהות בשלב מסוים האם היא הזקן החכם של כף השועל או קשורה אליו) מנסה לבקש מהדמויות ללכת אחריה, ומחליטה להסכים.

העורבני מוביל את הדמויות במעלה הרכס המיוער, צפונה ומזרחה, ועוצר על סף תהום בת עשרים מטרים או מעט יותר, ממנה אפשר – באור האחרון שנמוג בשמי הערב – לראות את כל מחנה כף השועל נפרש לרגלי הדמויות, עם כל המהומה בתוכו – מהילדים שרצים בצעקות עליזות מסביב, ועד הקדרות הגדולות שמבעבעות במרכז.

הדמויות מחליטות לעצור שם ולבחון את המתרחש מגבוה (יש במקום סימנים שהחבורה לא מבחינה בהם שסיירים, כנראה של כף השועל, נהגו לשהות כאן או לעבור כאן, אבל משום-מה, הזקיפים האלו נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה), ועד מהרה מתגלה כי יש בהחלטה טעם: קרן תוקעת מהעבר הרחוק של העמק, כאשר שליח קודר מקלאן הקשת השחורה מתקדם רכוב על סוס הררי, וקורא בקול לאם הגדולה לבוא אל קצה המחנה כדי לשמוע את דבריו של גורזאג הזקן.

הדרישה הזו (במקום להגיע להיכל האם הגדולה) מבזה מאד וגוררת זעם במחנה, אבל האם הגדולה בסופו של דבר מטריחה את עצמה ופוסעת בכבדות לעבר הפלג. שיחה קצרה מתנהלת בין הצדדים, כאשר השליח מתנהג באורח יהיר ומבזה.

השליח מודיע שגורזאג יודע שהאם הגדולה פוראן אירחה את 'רוצחי בנו', ודורש שהיא תסגיר אותם לידיו; האם הגדולה מודיעה שהם אינם אורחיה ואינם ברשותה, אבל השליח לא מתרשם ומחזיר שהוא יודע שהיא אירחה אותם, ומאיים שאם לא יוסגרו לידי הקשת השחורה עד עלות השחר, נקמתו של גורזאג תנחת בכבדות, ועל כל אנשי כף השועל יגזר 'לשמח את רוחו של גרזן קטן, כאשר ילוו אותו אל עולם הרוחות וישרתו אותו שם'.

בסופו של דבר, השליח מציע הצעה חלופית ומעליבה: מאחר והקשת השחורה יודעים שהציידים של כף השועל הם 'רכים', הם יסתפקו בכך שהאם הגדולה תשלח את הטובים בציידים שלה לחפש את החבורה; ואם הם יחפשו אותם ביערות כל הלילה, גם אם לא יעלה בידם לתפוס את החבורה, גורזאג 'יסלח לכף השועל' ו'ירשה להם להמשיך להתגורר בגבעות'.

ההצעות המעליבות מעוררות זעם רב בקרב אנשי כף השועל, אבל בסופו של דבר נראה שהן יתקבלו, וחבורה גדולה של ציידים מתארגנת לעזוב את המחנה, בין אם לחפש באמת את הדמויות או להעמיד פנים שהם עושים את זה. העורבני מקרקר באזהרה, ומחווה בראשו אל עבר החלק האפל של היער.

גארל שומע רשרוש מרוחק, והחבורה מתחילה להתקרב זהירות כדי לבדוק את הרעש החשוד – ורק אז, מתגלה לחבורה עומק האכזריות של אנשי הקשת השחורה. כוח גדול – ממש צבא קטן עם עשרות תוקפים, מתגנב בחסות הערפל לעבר המחנה של כף השועל; אנשיו של גורזאג כלל לא מתכוונים לחכות לשחר, אלא לתקוף את המחנה הלא מוגן של הקלאן היריב, מיד לאחר שחלק מהציידים (המעטים ממילא) של כף השועל יעזבו אותו.

בין אם המשמעת והחושים החדים הידועים לתהילה של ציידי הקשת השחורה נחלשו, ובין אם משהו שמשהו שקשור בעורבני הזקן פועל לטובת הדמויות, החבורה מצליחה להתגנב קרוב מאד לאגף של הכוח שמתקרב לכפר, ואנשיו שכמעט דוחפים זה את זה כדי להתקדם; הדמויות מגלות שאמנם רוב התוקפים הם אנשי הקשת השחורה (וגם כלבים מאולפים שהסיירים שלהם הביאו איתם), אבל יש שם גם חותכי גרונות להשכיר מבקעת קיירן, כמה חיות גדולות יותר מכלבים... ולפחות דמות או שניים שנראות באופן חשוד כמו אנשי לטאה.

ממרחק, הדמויות שומעות קול מוכר ולא חביב; והם מצליחות להבין שגם לוכד העבדים קורזארט והבריונים שלו הצטרפו להתקפה (כולל קוף ההרים המאולף שלהם, קאמבה), כשהם מקווים שיוכלו לנצל את המהומה לביזה וללקיחת ניצולים מכף השועל בתור עבדים – אולם אנשי הקשת השחורה מסרבים להתחייב שישאירו מישהו בחיים (כולל נשים צעירות ונערים חסונים מהסוג שקורזארט רוצה), ומתייחסים לסוחר העבדים ואנשיו בבוז מתנשא; עד שלפחות אחד מלוכדי העבדים מציע ל'בוס' שעדיף להסתלק מהשטח.

החבורה לא מצליחה בשלב הראשון להתקרב לסוחר העבדים והאנשים שלו; החבורה חייבת להמתין עד שההתקפה תתחיל ורק אז לנסות להסתער על חלק מהחבורות התוקפים הצדדיות מתוך העצים (אחרת, ברור לדמויות שהן יכותרו ויושמדו מיד).

ואכן, רק במאוחר, במאוחר מדי, עולה צעקת אזהרה מהזקיפים של כת השועל; ומיד לאחר מכן, התוקפים צועקים ושואגים, ומסתערים לעבר העמק של כף השועל בקריאות אכזריות. הפקודות 'להרוג את כולם' ו'אל תקחו שבויים' מהדהדות מסביב.

הערה: אמזורג (שהשחקן שלו לא נכח בפגישה), לא נכנס לקרב. הדמויות האחרות מבקשות ממנו לשמור על ראל ולהגן עליה מסכנה.

הקרב על מחנה כף השועל

הערת השה"ם:

את הקרב הגדול ניהלתי באמצעות טבלת מאורעות והסיכוי שיקרו מפעם לפעם (בגלגול %) – כגון מטח חיצים שעף על החבורה מתוך החשיכה, תגבורות אויב וכ"ו.

הקרב חולק לחלקים בני 20 סיבובי קרב כל-אחד, כאשר בסוף כל חלק כזה, ההישגים של הדמויות נמדדו על ידי בחשאי (ניקוד מסוים לכל אויב שהחבורה הביסה, שמושפע לפי רמת הקושי שלו: יריב קשה יותר הוא בעל ערך גדול יותר לקרב), כאשר בסוף הקרב, או במצב שבו החבורה מיצתה את הכוח שלה, סך הניקוד שהחבורה השיגה משוקלל בגלגול ק% של שני הצבאות היריבים זה כנגד זה, עם בונוס גדול מאד (25%+) לטובת התוקפים של הקשת השחורה.

רשמתי לעצמי מספר תרחישים אפשריים לסיום של הקרב, לפי השקלול הסופי שנעשה לפי הגלגול של שני הצבאות, בתוספת ההשפעה של החבורה עצמה.

בתחילת כל חלק קרב, החבורה יכלה לבחור בשין שלוש רמות קושי: קלה (התערבות זהירה בשוליים, כנגד חיילי אויב לא זהירים ומעטים שהתרחקו מהיתר), בינונית וקשה (כניסה של החבורה ישירות בכוחות מרכזיים של אויב לפניהם).

בפועל, הדמויות בחרו כל הזמן באופציה ה'קשה' – מתוך דחף לנסות ולהציל כמה שיותר חפים מפשע, למרות הכעס של החבורה על האם הגדולה והבחירה שעשתה.

החבורה לא מצליחה לאתר את סוחר העבדים (הקולות שלו ושל החבורה שלו נבלעים במהומה הרועמת שמתפרצת מסביב), ובמקום זאת תוקפת ישירות את כוח האויב הגדול הראשון שעומד מולם – כאשר השילוב בין הכשרונות של גארל לכוח המוזר של העורב, אפשר להם להתקרב לתוקפים בלא שיבחינו בדמויות, כך שהדמויות נהנו מהפתעה מוחלטת.

כוח האויב הראשון שהדמויות נתקלו בו ארבעה לוחמים של הקשת השחורה, שניים חמושים בגרזיני קרב, ושני קשתים; שני כלבי תקיפה; קשת שלישי שנראה מנוסה ומסוכן בהרבה, ועימו זאב אימים שחור וענקי, מרשים ומסוכן בהרבה מהכלבים.

ההפתעה עולה לאנשי הקשת השחורה במחיר יקר: גארל שולח מטח חיצים שפוגע מספר פגיעות קריטיות, וקוטל את הסייר המנוסה יותר לפני שהלה הבין מה קורה; מתפתח קרב קשה בין יתר אנשי הקשת השחורה, כאשר זאב האימים מזנק על מלסירלי, מפיל אותה לרצפה וכמעט הורג אותה, אבל הפייטנית, למרות המכה שחטפה, מצליחה להתאושש ולהתחמק מהזאב, כאשר גאב מסיח את דעתו.

מלסירלי מתאזנת, ומתחילה לשיר מנגינות עוצמה כדי לסייע לחבורה; היא מחליפה בין מנגינת הגנה שמחזקת את השיריון וההדיפות של הדמויות, לבין מנגינה שמרפאת במעט (2-7 נק"פ) את הדמויות כל סיבוב, ומדי פעם בפעם מתקיפה עם החרב שלה, בעיקר בסיבוב בו היא 'לוקחת אוויר' בין שתי המנגינות השונות.

כאשר הלוחמים ששולטים בכלבים מופלים, גארל וגאב מצליחים לנצל את הכישרון המתאים שלהם כדי להפחיד את הכלבים ולגרום להם להימלט מהקרב.

כאשר כוח האויב מדלדל, האויב מקבל תגבורת: לוחמים וקשתים נוספים של קלאן הקשת השחורה, ואיתם גם שכיר-חרב מזוהם מבקעת קיירן; סוג של מחפש זהב מגעיל וגס במיוחד, עם יכולות של שיכור קרב; חותך הגרונות מתעמת עם טיליאן בקרב חרבות, כשהוא מגדף אותה בקללות גסות במיוחד (כולל אמירות על מפשקי רגליים ועוד); אבל עד מהרה, טיליאן מכריעה אותו; ולמרות התקף הזעם והשתוללות מסוכנת שלו כאשר הוא נפצע קשה, החבורה ממגרת אותו בלי קשיים מיוחדים.

לאחר עוד כמה סיבובים, לוחמים נוספים של הקשת השחורה נכנסים לקרב, ובעקבותיהם, לתדהמת החבורה, עוג מכשף בשם אוראאם, שלצידו שדון ברקים מתיז ניצוצות.

העוג לועג לבני-בריתו על הכשלון שלהם ("כנראה שעל תולעים קטנות בלי קסם אי אפשר לסמוך הרבה"); הוא מתקיף את החבורה בעזרת לחש ברק-שרשרת שיכול היה לגרום נזק קטלני (אבל למזלן של הדמויות הן מצליחות לספוג חצי הנזק); הוא שולט גם בחזיז אש חזק, ובקללת שינוי צורה שמסוגלת להפוך דמות אחת לעכבר למספר סיבובים – אבל גם גאב וגם טיליאן מצליחים להתנגד לקללה, ולשבור אותה, ממש כשהם מתחילים כבר להתמזער ולהצמיח פרווה ואוזניים גדולות ועגולות. השדון יורה חזיזי ברק לעזרת האדון שלו.

(טיליאן מתנשפת 'לא... עכבר!!!' כשהיא שוברת את הקללה).

החבורה נפגעת פגיעות לא קלות מהלחשים, וגאב עומד על סף נפילה; אבל בסופו של דבר, החבורה ממוטטת את שומרי הראש האנושיים, ומסתערת על העוג הקוסם; אוראאם שולח את השדון שלו להגן עליו, אבל היצור הקטן מספק לאדון שלו רק עוד סיבוב אחד, לפני שהוא מוכרע בידי הדמויות.

לחש ברק-השרשרת האחרון של אוראאם לא מצליח להפיל את החבורה (בעיקר נוכח העובדה, שמלסירלי מפעילה את כל כוחה בשירי עוצמה שמרפאים מעט נזק כל סיבוב); ולחש שינוי הצורה האחרון שהוא מנסה להטיל על טיליאן, כדי להשאר אחד על אחד מול גאב הפצוע נכשל גם הוא ("אני... לא... עכבר!!!"); מגן הכוח שלו מנופץ, וסיבוב אחר-כך הדמויות מצליחות לקטול את המכשף.

הדמויות מוצאות את עצמן חופשיות לכמה רגעים מאויבים מידיים, והחבורה מתקדמת בעקבות התוקפים לעבר מחנה כף השועל.

כבר מרחוק, החבורה רואה שהקרב נוטה לרעת כף-השועל; היכל האם הגדולה ואוהל המטבח בוערים באש עזה; ונראה שרוב ציידי כף השועל ששרדו מנסים לסגת ולחפות על נשים וילדים שמנסים להמלט; וכמו בשיר של מלסירלי "אש קורעת את השמיים השחורים".

הדמויות שומעות קולות מוכרים ולא חביבים מאחורי אחד המחסנים הבוערים, ומגלות שסוחר העבדים קורזראט והחבורה שלו, ממורמרים על כך שאנשי הקשת השחורה החליטו לא לחוס על איש ולא "להשאיר להם סחורה", פנו לבזיזת גופות ומחסנים נטושים.

חרף הפיתוי, החבורה מחליטה לא לבזבז זמן על לוכדי העבדים, ולנסות להסתער לעבר מרכז מחנה כף השועל, כדי להוציא עוד תוקפים מהקרב.

סמוך לפלג ולשולי המחנה (שכבר זרוע בגופות רבות משני הצדדים), הדמויות נתקלות בכוח נוסף של תוקפים מקלאן הקשת השחורה, עם זאב אימים נוסף; הפעם, הדמויות לא מצליחות להתקיף בהפתעה, ומתחיל קרב קשה בין הצדדים; לאחר כמה סיבובים, נכנס אל הקרב יריב אימתני חדש: איש לטאה עם פנים צבועים בכחול, עטוי ברדס ומחזיק פגיונות מורעלים (ככל הנראה, סוג של גנב או מתנקש) בשם סאססראק.

סאססראק תוקף במהירות מסחררת עם פגיונות מורעלים (עד 3 התקפות בסיבוב), ומסוגל מפעם לפעם לבלבל יריב במהלומה מוצלחת ולהעלם בצללים, כאשר בסיבוב שלאחר מכן הוא מסוגל להתקיף מאחור לנזק כפול דמות אקראית (דקירה בגב). בנוסף לזה, יש לו הדיפות טובות וכשרון חמיקה גבוה של גנב.

למזלה של החבורה, גארל מצליח באמצעות כשרונות הפארזורג שלו לאתר את סאססראק בצללים, ולשגר בו חץ שאמנם עושה מעט מאד נזק, אבל חושף את המיקום שלו ומונע ממנו מלבצע דקירה קטלנית בגב; הקשתים של האויב מצליחים לפגוע בגארל, וזאב האימים מזנק עליו ומפיל אותו – חסר הכרה אבל לא מת – אבל ממש בעת הנפילה שלו, הוא משתמש ביכולת צרחה של נץ, שמזעזעת את האויבים ומחלישה אותם, מה שהופך קריטי בשני הסיבובים שלאחר מכן.

בהמשך הקרב, סאססראק משגר פגיון "משתיק" במלסירלי, כדי לקטוע את מנגינת העוצמה שלה, אבל נכשל – והעיקוב הזה מאפשר לגאב לקטול אותו, לפני שהוא מצליח להעלם שוב בצללים.

לאחר מכן, החבורה ממגרת את זאב האימים; והקרב מוכרע שוב לטובתה – עד כמה שהדמויות פצועות ומותשות.

סיום הקרב

אור בוהק וצעקות מהצד השני של העמק, מבשרות על שינוי מוזר ב'כיוון הרוח' של הקרב.

כוח חדש של ציידי גבעות הצטרף לקרב, והפעם לטובת הציידים המוכים של כף השועל; וביניהן נמצאת אישה מרשימה בגלימה כהה וכובע אנ'מירי גבוה, מחזיקה שרביט בוהק ונראית כמו קוסמת עוצמתית למדי – לפחות לפי כדור האש הקטלני שהיא משגרת אל כוח גדול של אנשי הקשת השחורה.

הציידים מתגלים ברובם כציידים מבוגרים מ'השבט השבור' (קלאן עין הנץ), שבחרו שלא להצטרף להתקפה של צעירי השבט על האחוזה של טולביס. הקרב מתהפך, ואנשי הקשת השחורה – שדוללו מאחור בידי החבורה – סופגים אבדות קשות ומתחילים לסגת, ואז להימלט.

הקוסמת מחלקת הוראות, וצועקת לציידים ש"הלשון השקרנית של גורזאג היא שלה" והיא רוצה להחזיר אותה ל"אבי הקשת השחורה" באורח הולם.

הקרב דועך; התוקפים ששרדו נמלטו; אבל המחיר נורא.

המחנה של כף השועל הפך להריסות מעלות עשן, כאשר גשם מתחיל לרדת על שדה הקרב ועל האש הדועכת, ולהפוך את הגיצים לבוץ סמיך וכהה. המתים מוטלים בכל מקום, תוקפים ומגינים כאחד, ולצד הלוחמים הקטולים (הדמויות מזהות את גלארדי שוכבת מתה, החרב המגואלת בדם שלה עדיין מוטלת לצידה, ליד צייד קטול של הקשת השחורה), יש גם לא מעט חסרי נשק שנקטלו בחיצים ובגרזינים של התוקפים.

בהמשך הדמויות יגלו שגם הזקן החכם מת; אם כי לפי השמועה, נשמתו הסתלקה מגופו עוד לפני שהקשת השחורה הגיעו, כאילו הוא מת מוות שלו במיטה שלו, כאשר ידיו על חזהו, וביניהן נוצה ארוכה ודהויה של עורבני.

הקוסמת הזרה מתגלה ככזו שלצד הלבוש האנ'מירי, העיניים האפורות-בהירות והשער החום-בהיר שלה, יש בחזות שלה גם סימנים ברורים של אנשי הגבעות (כולל האף הנשרי של רבים מהם), מתגלה כלא אחרת משאר ראלן "הציפורן הלבנה" – הניצולה היחידה מהרצח האכזרי שביצע גורזאג באשתו הראשונה ובילדים שלה, שמאז הפכה לאויבת גדולה של אביה.

היא לא מבזבזת זמן על גינונים; היא מספרת לדמויות שהיא היתה 'בעסקים משל עצמה' שהיא רומזת שכללו חיפוש בעלי ברית חדשים, כאשר שמעה על המאורעות, ועל החשש ההולך וגובר שקלאן הקשת השחורה הפכו לפיונים בידי כוח מרושע בהרבה מהם (היא כבר שמעה על כך שאביה האכזרי חולה, ושאותם זרים מהצפון הציעו לרפא אותו – ראלן חושדת שהביצה קשורה לעניין, ביחד עם כוחות נוספים שיגרמו לגורל של אביה להיות גרוע בהרבה אפילו ממה שהיא איחלה לו).

כך, מהשילוב בין הסיפור של החבורה למידע בידי ראלן, נחשפת אמת עגומה: הכוח שהסתנן לגבעות משרת את מצודת האימים של באארומהאבאר, משכנו של הנסיך המכשף אור-דאארבוג, שהנהיג את הפלישה של העוגים ממאגאארון אל תוך אורגאאקה; אחד ממשרתיו, קוסם-צל רב-עוצמה (ולא, זה לא העוג שהדמויות הפילו – הלה היה לכל היותר אחד השוליות שלו), כרת ברית עם כוהנת של אנשי לטאה והשרצים שלה, שמסייעים לו לשעבד את קלאן הקשת השחורה – אולי כהקדמה לתוכנית גדולה יותר, שעלולה לאיים בעתיד על חלקים רחבים בבקעת קיירן; הביצה שהוברחה לכאן ממקום אחר, ותשמש בטקס 'הריפוי' של גורזאג, ואולי גם הסיפורים של הדמויות על משני צורה – כולל זה שמתחזה לכוהנת האדומה בעמק טולו, הם כולם חלקים של תוכנית גדולה ומתוחכמת.

אלא, שהתוכנית הגדולה השתבשה בגלל טעות אחת:

אם אנשי הקשת השחורה ובני הברית שלהם היו שומרים על כוחם שלם מסביב למחנה הקשת השחורה עד לטקס ש'ירפא' את גורזאג, שום כוח עוין לא היה יכול לחדור אל הטקס או להפריע להם.

אלא שאז קרה המקרה ואותה 'קוטלת הקשת השחורה' שהזדמנה לאיזור (טיליאן כבר התחמקה מהשטח לפני שראלן שואלת מי זו, וגאב עונה תשובה מתחמקת, כאילו שלמעשה זה הוא), והרגה את בנו הצעיר והאהוב של גורזאג – הלה, או אולי הבנים האחרים שלו, פעלו בלי לחשוב, והחליטו לנקום את דמו של גרזן קטן בהתקפה מהירה ואכזרית, שעכשיו התהפכה עליהם:

הקשת השחורה פיצלו את הכוח שלהם; וכעת יש להם הרבה פחות אנשים לשמור על הטקס, מה שיאפשר אולי מתקפה נואשת במטרה לשבש אותו ברגע המתאים. ראלן אומרת שהיא תטיל את הכישוף שיגלה לה את הזמן המתאים להתקפה, ואומרת שיתכן שיש שם יריב אחד שהוא הרבה מעל ומעבר לכוחה של החבורה: המכשף העוג הגדול מטירת באארומהאבר, שלישו של הנסיך המכשף בכבודו ובעצמו. רק היא יכולה להתמודד איתו, הגם שיש סיכוי גבוה שהיא עצמה תשלם בחיה; אולם ראלן נחושה (בעקשנות שמתאימה לא במעט ל'דרך הגבעות'), להוציא לפועל את ההתקפה שגם תהיה הנקמה האחרונה שלה באביה הרוצח, ויהיה הסיכון אשר יהיה.

לשאלה מאוחרת של אמרזורג על החבר שלו מגילדת מחשלי המתכת מעיר המחוז, שהלך לראלן להיות שוליה שלה, אמזורג מקבל תשובה לא מרנינה:

ראלן זוכרת שהיה לה שוליה באותו שם, אבל אותו בחור צעיר בגד בה; הוא לא היה מרוצה מהקצב האיטי מדי (לדעתו) בו ראלן לימדה אותו, והוא נענה להצעה של מורה אפל יותר, לבגוד בראלן ולשתף פעולה במזימה לגנוב ממנה חפצים, בתמורה להבטחה לעוצמה. המורה האפל הזה, ראלן מציינת, לא היה אדם, אלא אחד העוגים מהצפון.

טיליאן מחליטה לנצל את כשרון ההתחזות שלה ולהתחפש לנער פארליל בשם טילראג, כדי לטשטש מכאן ואילך את עקבותיה. היא מציעה לראל להתחפש לנער גם היא, אבל ראל לא נראית נלהבת מהרעיון.

לאחר השיחה עם ראלן, החבורה הולכת לחפש את 'האם הגדולה'.

פוראן שרדה את הקרב בחיים, אבל היא פצועה ובמצב רוח מזעזע, מתלוננת ומגדפת את הנשים שמטפלות בפצעים שלה. היא לא ידידותית במיוחד כלפי הדמויות, אבל גאב – שהפך להיות הדובר – לאחר שטיליאן התחפשה, ומלסירלי הוזהרה לשמור על הפה סגור לגמרי, מצליח לרכך במעט אותה ואת ההאשמות שלה שהחבורה הביאה את האסון לקלאן שלה.

הדמויות מתנדבות לעזור לטפל בפצועים הרבים; ובסופו של דבר, פוראן – הגם שהיא מקללת נמרצות את מלסירלי, מסכימה לחשוף את מה שהיא יודעת על 'העורב האפור': אותו זר מארצה של מלסירלי, שפוראן מתארת אותו בלעג כ"לשון רהוטה ואפס מעשה' שירת בהתחלה בטירת אראמל, אבל לא הסתדר שם; ולאחר מכן לא הסתדר גם בין אנשיה.

בסופו של דבר, הוא חי – ביחד עם אישה מבנות הגבעות (פוראן שולחת כאן עקיצה למלסירלי, שבוודאי מזועזעת מכך שהג'נטלמן מארצה טינף את כבודו עם אחת מבנות השבטים, אבל מלסירלי מצליחה במאמץ רב לשמור על פיה סגור, כפי שהדמויות ביקשו); הם חיו בשכנות לעוד אנשים שהם מבני הגבעות, אבל לא שייכים לאף אחד מהקלאנים וחיו במקום ובדרך שהם "נגד דרך הגבעות", ליד הריסות עתיקות. ההריסות האלו נמצאות גבוה ברכסים, מהצד השני של 'אחי האבן', ולא רחוק ממחנה קלאן הקשת השחורה.

אבל זה היה לפני חמש שנים; וכנראה שכולם שם מתים – ולאו דווקא בגלל קלאן הקשת השחורה; שמועות אפלות דיברו על מגפה, או משהו דומה, וכך או כך כבר שנתיים לא נראה איש מאנשי המקום הזה כשהוא חי.

האם הגדולה משתתקת, נאנחת בכאבים, ומקווה שבכך היא הביעה 'תודה' מספיקה; די הצורך כדי שמלסירלי תסתלק מעל פניה והיא לא תראה אותה יותר לעולם.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.