Farewell, oh Great Father

פרק 5: קרא העורב, ילל הזאב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

הקרב מול אנשי הקשת השחורה

הגבעות מחוץ למכרה מוצפות בערפל, עם עורבים שלא מפסיקים להרעיש.

החבורה מבינה שאין לה שום סיכוי להפתיע את הסיירים של קלאן הקשת השחורה על-פני הקרקע, ולכן הדמויות טומנות את המארב במנהרה המפותלת שמוליכה אל היכל המזבח של המכרה; 'בוס' קראנורג משתמש במיומנות הכריה וההנדסה שלו, כדי ליצור מלכודת קטלנית של אבנים מתמוטטות, שהדמויות צריכות להחליט מתי בדיוק להפעיל אותה.

אנשי הקשת השחורה, שאכן לא מעלים בדעתם מארב מתחת לפני הקרקע, מגיעים; הכוח מורכב משלושה ציידים צעירים, שאחד מהם גורר שבוי באפיסת כוחות ושוטט דם, שניכר שעונה קשות וספג מכות רצח קודם לכן; ברנש צעיר ושחצן עם בגדים מפוארים יותר (האחרים מכנים אותו 'גרזן קטן' – והוא כנראה אחד מבניו הצעירים יותר של גורזאג הזקן), לוחם עצום ומנוסה מאד, בעל פנים קודרות, וטיפוס מוזר שכל-כולו מכוסה בגלימות וברדס, חמוש בפגיונות משוננים – כנראה ה'כוהן' או השאמאן שאמור לבצע את קורבן האדם על המזבח מתחת למאורה של אוסות'. שני סיירים מנוסים שבאו עם המשלחת נותרים בחוץ, לשמור על הפתח העליון של המערה כנגד התקפות אפשריות או מרגלים מעל פני הקרקע.

הדמויות מתחבאות בתוך מערה צדדית, וקארנורג, שמבין את שפת שבטי הגבעות, מתרגם לחבורה בלחש את עיקרי השיחה בין אנשי הקשת השחורה. השבוי – כנראה אותו ביש-מזל שקארנורג טיפל בפצעים שלו שבועות מספר קודם - ונלכד מחדש בדרך כזו או אחרת - מתחנן בפני הלוחם הגדול שיהרוג אותו בעצמו ("אני הייתי צייד, בבקשה") ושלא יתן לו להפוך קורבן לעכביש.

הלוחם הגדול נראה לא מרוצה מהמצב, אבל מבהיר שכבודו של צייד הוא לציית להוראות ראש הקלאן. 'גרזן קטן' והצעירים האחרים, לעומת זאת, נהנים לבעוט בשבוי ולגדף אותו ("אתה לא צייד. אתה בוגד מטונף שמקבל בדיוק מה שמגיע לו").

החבורה מפעילה את המלכודת כך שמרכז ההתמוטטות יכה בלוחם המיומן יותר שהולך באמצע; בפועל, הוא סופג נזק כבד אבל לא מנוטרל אלא מחזיר מלחמה בשיא העוצמה; 'גרזן קטן' סופג מעט נזק, כאשר הלוחם הצעיר שהולך באמצע, וגם השבוי ביש המזל, סופגים נזק קטלני.

החבורה תוקפת מיד כאשר האבנים מפסיקות ליפול; קארנורג וטיליאן מעסיקים את הלוחמים הצעירים בראש השיירה; גאב תוקפים את הלוחם האדיר באמצע, שמתגונן ומתקיף התקפות מסוכנות מאד למרות הפציעות שספג; גארל ואמזורג יורים חיצים וקסמים (בהתאמה) על עוטה הברדס שמתקרב אליהם עם סכינים בוהקות באדום.

מתפתח קרב קצר וקטלני; הציידים הצעירים מוכרעים במהירות, אחד מהם מאבד הכרה והשני נהרג, מה שמשחרר את טיליאן להצטרף לגאב בקרב מול הלוחם הגדול; אמזורג סופג מכה כואבת מהטלת פגיון של עוטה הברדס, שהופך את הנשק שלו למעין שוט מכושף או משהו דומה, שמשלח כאבים נוראיים בקורבנות שלו ומרפא את עצמו בחלק גדול מהפצעים שהוא גורם; גארל מחליש את היריבים עם יכולת צווחת הנץ המהדהדת שלו, אבל בשלב מסוים סופג מכה קשה שמפילה אותו חסר הכרה על הרצפה.

'גרזן קטן', עם חיוך סדיסטי על הפנים שלו, מנסה להתקרב אל גארל ולבצע בו 'וידוא הריגה', כאשר הדמות המבורדסת סוגרת על אמזורג (שמצליח להחטיא את רוב הקסמים שלו) – אבל טיליאן מצליחה לתפוס עמדה במקום הנכון, בעוד גאב מעסיק את הלוחם הגדול, ולאחר מספר חילופי מהלומות, היא פוגעת בשתי מכות קריטיות שהורגות את בנו הצעיר של גורזאג 'על המקום' – למרות המחשבה של טיליאן עצמה לנסות ללכוד אותו בחיים.

הקרב נוטה לטובת החבורה; ולמרות התקפות מיומנות ומסוכנות של הלוחם הגדול של הקשת השחורה, החבורה פוגעת בו, ובסופו של דבר גם הוא ממוגר בפגיעה קריטית מרשימה של טיליאן.

אחרון מכולם, מחזיק מעמד עוטה הברדס, עם ההתקפות המהירות שלו שמכילות יכולת חזקה של שאיבת חיים ('מגע ערפדי'). כשהוא נפגע פגיעה קשה, הברדס שלו נופל, ולזוועת החבורה מתגלה שהפנים שלו אינם פנים של בן-אדם, אלא של לטאה או איש-זוחל נתעב מסוג דומה, עם חרטום קרני או עצמוני ושדרית קוצנית נמוכה. היצור הפצוע מלחשש ונלחם כמו מטורף, אבל בסופו של דבר מוכרע גם הוא.

השבוי גוסס; לחבורה אין בעל כשרון מתאים לנסות ולייצב אותו, והוא מצליח רק ללחוש כמה דברים לדמויות, לפני שהוא נושם את הנשימות האחרונות שלו.

מהדברים עולה שהוא אכן היה בעצמו צייד בקשת השחורה; ושבמשך הרבה שנים, גורזאג היה מנהיג אכזר, אבל מעורר כבוד; לפני זמן-מה (לא ברור כמה) הוא חלה, אבל במקום לפרוש בשלווה אל עולם הרוחות, באו 'זרים מהצפון' – הצייד הגוסס נוקב בשמות 'גבירת הקוצים' (ששמה כבר מוכר לדמויות בתור מי שהסיטה את 'השבט השבור' לעלות על אחוזת טולביס, וכנראה לקחה את הביצה מאור'נריג המטורף), ו'הרעם הגדול'.

הזרים מהצפון הציעו לרפא את גורזאג, ומאז הקשת השחורה עזבו את 'דרך הגבעות' והתחילו להעלות קורבנות אדם לעכביש של הצללים. השבוי לוחש שהוא הולך אל הרוחות, וש'אבות הקשת השחורה' יבינו אותו וידעו שהיה לו כבוד; ואז הלחישות הלא קוהרנטיות שלו דועכות, והוא נושם את הנשימות האחרונות שלו.

הדמויות עושות חיפוש על היריבים הקטולים (לא לפני שהן קושרות את הצייד הצעיר היחיד שנשאר בחיים), וזה לועג לחבורה ומסרב לדבר (או לפחות למסור מידע מועיל), חרף האיומים של הדמויות.

החיפוש מניב לא מעט מטבעות נחושת ומטבעות כסף, כמה אבנים זולות ותכשיטים שבטיים (לרבות אחד מעט קסום) – אבל גם ממצא מטריד ביותר בדמות בקבוק שיכר לבן מטולו, שגארל מזהה במפורש שבא במקור מהמשק של המשפחה המורחבת שלו עצמו.

קארנורג, שנוטל לעצמו את חלקו בשלל, כולל בקבוק אחר של משקה חריף משובח (לא קשור לטולו), הופך שיכור מעט, ומעבר לזה שהוא חוזר על זה שהוא שמח לעזוב את הגבעות לתמיד ("באתי לכאן להיות עשיר, מצאתי רק מוות"), ומציע לחבורה לעזוב גם-כן "אם יש לכם טיפה שכל", הוא אומר לטיליאן בקולי-קולות שהכינוי שלה בגבעות מעכשיו יהיה "קוטלת הקשת השחורה" – לאחר שתמרוני החרב שלה לקחו את החלק המכריע בהריגה של אחד הבנים של גורזאג, וגם של אחד הלוחמים הטובים ביותר בשבט שלו.

טיליאן לא מרוצה (בלשון המעטה) מהכינוי, גם מהחשש של התגובה האכזרית שצפויה מהקשת השחורה על המעללים שלה (ואפילו שוקלת בינה לבינה לשנות הופעה ולהתחפש – אולי לנער); היא מרוצה עוד פחות מהאזהרה המצמררת של קראנוג השיכור למחצה על מה שצפוי להן, ושכמה חבל שהוא לא יהיה זה שיביא להורים שלה את התכשיט שתלוי על הצוואר הלבן והנחמד שלה, אחרי שגורזאג יפשוט מעליה את העור – ומכניסה לקארנורג סטירה מצלצלת.

גארל, ששוקע מעט לתוך מחשבות מוזרות משל עצמו, מעיר בשלב מסוים – כאילו אגב אורחא - שלפי דרך הגבעות, הכינוי של אמזורג יהיה 'שרוך בוער' (רמז לקסמים שלו שהחטיאו באופן מביש, וכמעט 'הציתו את הנעליים של עצמו').

הדמויות יוצאות מהמערה עם השלל וממוטטות את המעבר כדי שיהיה קשה להשתמש בו שוב; העורבים צווחים מסביב, ובשלב מסוים עורב אפור וגדול נוחת על ענף, מביט בדמויות בעיניים כחולות נוצצות, וקורא בקול.

טיליאן חושבת לרגע לירות בו; אבל הדמויות האחרות, בעיקר גאב, מתנגדות – אי אפשר לדעת האם זה אויב או לא, ואולי ההריגה של יצור כזה תביא יותר נזק מתועלת.

סופו של אורתו המקורנן

הדמויות שמות פניהן אל דרך המלך; אין זכר לשני הסיירים של הקשת השחורה שנותרו מחוץ למערה ולא הצטרפו לקרב, אבל לא רחוק מהדרך (היא כבר נראית באופק), גארל קופא כאשר הוא מזהה עקבות ושומע זמזום חשוד.

החבורה מתקדמת בזהירות לחלקה בין עצי אגוז, ושם נחשף מראה קשה: אורת'ו המקורנן, שטיליאן שלחה בתור מעין שליח עם מכתב שלה שיועד לפייטנית מלסירלי, מתנודד, תלוי על אחד מענפי העץ. לפי החיצים שחורי הנוצה שתקועים בו, הוא כנראה נהרג עוד לפני שנתלה. הוא לא נבזז בכלל, אלא להיפך: ארנק הכסף שלו שוסף באורח שגרם למטבעות ליפול, באורח משפיל, כאילו מתוך המפשעה שלו; אבל המכתב של טיליאן נלקח.

בפה של המת הונח חץ נוסף ואליו קליפת עץ עליה נחרט במדוברת עילגת "המוות הבא לא יהיה כזה מהיר".

טיליאן שבורה ומזועזעת, חשה שהיא אחראית למוות של האדם הזה, ומסרבת למילים המנחמות שגאב מנסה לומר לה. גם ההספד החצי שתוי שקארנורג עושה למועסק שלו לשעבר ("היה בחור טוב. קצת מטומטם, אבל עם הלב במקום הנכון"), לא מעודד אותה בכלל.

קארנורג מרים את הכובע המקורנן הספוג בדם מהאדמה, ומבטיח שבדרך לעיר המחוז, יעבור בחווה של ההורים של 'הממזר המסכן', ויתן להם את הכובע ואת המשכורת שהבטיח לבן המנוח שלהם.

זמן קצר לאחר מכן, על דרך המלך, קארנורג נפרד מהדמויות ויורד דרומה, עם השקים של העפרות היקרות והכסף שלקח בתור חלקו בשלל (לא לפני שהוא נשבע שוב, בקול שתוי למדי, שלעולם, לעולם לא יחזור יותר אל הגבעות האלו).

אמזורג מחליט להפרד סופית מהמעסיק הישן שלו ולהמשיך עם החבורה, ששמה פניה צפונה-מערבה-מערבה בנתיב צדדי שגארל מוצא, שמכוון אותם פחות או יותר לעבר המקום בו מתגורר קלאן כף-השועל.

המפגש עם אנשי כף השועל

לאחר מנוחה לילית קצרה ויום נוסף של מסע בלא מאורעות מיוחדים (מלבד יללות רחוקות של זאבים מהחלקים הגבוהים יותר של הגבעות), החבורה והשבוי הכפות שהם גוררים מגיעה למקום בו פלג זורם בתוך נקיק תלול משני הצדדים – ובלא שגארל יצליח להבחין מראש שעוקבים אחריהם, חץ אזהרה עם נוצה ירוקה נתקע ממש מעל הראשים של הדמויות.

הציידים של קלאן כף-השועל, מונהגים בידי ציידת צעירה בשם גלארדי, שמזהה את עצמה כ"ביתה של ביתה של האם הגדולה פוראן", מתגלים כהרבה פחות ידידותיים ממה שהדמויות ציפו. אמנם, הדמויות לא טעו במה שנוגע לעוינות בין קלאן כף השועל לקלאן הקשת השחורה, אבל החבורה פספסה כמה וכמה דקויות חשובות ביחסים בין שבטי הגבעות. כף השועל אינם נמצאים במלחמה גלויה מול הקשת השחורה, ורבים מהם, כולל גלארדי (ובהמשך, גם האם הגדולה עצמה), לא ממש מרוצים מכך שזרים 'מביאים את העדר השועט של המלחמה אל סף האוהלים שלהם', ועוד בתוספת שבוי מהקשת השחורה.

האחרון, ברגע שהמחסום על הפה שלו מותר, אמנם לא מצליח לשקר באופן משכנע, אבל לא מפסיק לאיים על בני כף השועל, כי אם יעיזו להחזיק בו, גורזאג ינקום וגורלם יהיה גרוע מזה של 'השבט השבור'.

מנגד, גלארדי מחווירה כאשר הדמויות נותנות לה את החגורה הישנה מכוך הקברים, על סמל הנול שלה; היא מחליטה בסוף שהעניין 'גדול עליה', וששני הצדדים – גם הדמויות וגם החבורה – צריכים לבוא עם אנשיה ולהמתין למשפטה של "האם הגדולה".

החבורה מופרדת מהשבוי, וכולם נלקחים דרך הנקיק ובמעלה הפלג.

לאחר זמן-מה של הליכה, כאשר החשיכה כבר יורדת שוב, הקירות של הנקיק נפתחים, והחבורה רואה מולה מעין בקע קטן ונסתר יחסית, ואת המחנה של כף-השועל שיושב בו, פרוש בחוסר סדר סביב חורבות עתיקות של עמודי אבן וקירות מתפוררים. שלוש קדרות גדולות עומדות במקומות שונים, מבעבעות מעל אש, עם אדים מוזרים עולים מהן.

הציידים לא מכניסים את החבורה למחנה, אלא מוליכים אותם לאיזו חורבה ישנה בצד השני של הפלג, ומורים לדמויות להשאר שם תחת משמר, עד שהאם הגדולה תשמע את החדשות ותחליט.

גם ממרחק, הדמויות שומעות קולות נגינה מלווים בצעקות וצחוק, ומזהים את מלסירלי; הפייטנית עומדת על חבית, מנגנת בלאוטה שלה ושרה, להנאתם של רבים מבני קלאן כף השועל, בעיקר הילדים הרבים שמתרוצצים במחנה. הפעם, היא לא שרה שיר צבאי או שיר דומה ממרד הת'ארילין, אלא מעין שיר שטות משעשע שהולך והופך מהיר יותר, על חייל זקן בשם קריק ושועל עצים, שגורם לו כל פעם לקפוץ. הצעירים של כף השועל משתוללים מצחוק, מצטרפים לפזמון וקופצים בעצמם, כל פעם שהחייל הזקן מופתע מחדש בידי השועל.

בין המילים המשעשעות שגובלות בנונסנס, אפשר למצוא גם קטעי תיאורים שמעבר לנימה המשועשעת, הם קודרים בהרבה, וכנראה קשורים גם הם בעקיפין למרד הת'ארילין – למשל, איזכור של 'המפלצת' בראש הלגיון האנ'מירי, שהוא ואנשיו עולים בהר עם לפידים בוערים בידיהם; וכמה מילים על חייל זקן ונכה – כנראה מורד לשעבר - שמתחנן לכוס שתיה, אבל אין לו פרוטה בכיסים.

גלארדי מסכימה, גם אם לא בחשק רב, להעביר לפייטנית מסר שהחבורה הגיעה; ולאחר כחצי שעה, מעט לאחר שהמוזיקה במרכז המחנה דעכה, מל'סירלי אכן מגיעה לראות את הדמויות ואיתה גם ראל הצעירה, מוכרת הפשטידות האנ'מירית שגאב קרב אליו מאד במאורעות במחנה הכורים.

מסתבר, שקבלת הפנים ששתי הנשים הללו קיבלו, יומיים קודם לכן, היתה חמה יותר מזו שהחבורה קיבלה, גם אם מלסירלי יותר מרומזת שיש מתח כזה או אחר בינה לבים 'האם הגדולה'. מסתבר, שאמנם ראל קיבלה בתחילה מבטים חשדניים ויחס קר, אבל ברגע שהחלה לעזור לזקנות של השבט בבישול ובקילוף שורשים, היחס כלפיה התחמם מאד.

ראל – גם אם באופן שהולם את המנהגים האנ'מיריים המרוחקים יחסית שגדלה עליהם – מלאה בשמחה על שובו של גאב, ושומעת בעיניים פעורות לרווחה על מעשי הגבורה שלו בכוך, כאשר גאב שולף מולה ברוב-רושם את החרב העתיקה שמצא (גם השומרים של כף השועל לא יכולים להתאפק מלהתבונן בה בהערכה).

ראל משתמשת במחווה של קרבה יתרה, ואומרת לגאב שהוא והמעללים שלו לא היו מביישים את הלגיונרים האנ'מירים המהוללים שהיא שמעה עליהם, עוד לפני שהבית הישן של המשפחה שלה אבד; וברמז ברור מאד (עם לחיים סמוקות כמו אש), היא מוסיפה שאם אביה היה בחיים, הוא היה שמח מאד אם גאב היה בא להתארח אצלם ו"לדבר איתו".

גאב מחזיר בפלירטוט ברור מאד, גם הוא סמוק מאד (אגב עדינות שלא תמיד מאפיינת אותו כשהוא מדבר), ובין היתר משיב שהוא היה מסכים לבקר את אביה, אם הדבר היה אפשרי, ורואה זאת ככבוד גדול לעצמו.

מלסירלי מאזינה בדממה יחסית לסיפור (שבגרסתו הראשונה טיליאן מאדירה את חלקו של גאב על חשבון החלק שלה – גם כדי לעזור לגאב עם ראל, וגם כדי לטשטש את מוניטין 'קוטלת הקשת השחורה' שהיא מפחדת שיצא לה), ואז מאזינה בקשב רב גם לסיפור המפורט והעגום יותר שטיליאן מספרת לה לאחר מכן; היא מנסה בדרכה לנחם את טיליאן; היא אומרת לה ש"ככל שאנחנו מנוסים או חכמים יותר, כך הטעויות שלנו יכולות להיות חמורות יותר. אבל חייבים להמשיך ולהלחם".

טיליאן מהרהרת בינה לבינה בעצב, ובפעם הראשונה תוהה האם לא היה כדאי לה לשוב הביתה; ושהגורל המר של מחזרים מרגיזים וחתונה אולי מר פחות מהזוועות המדממות שהיא נחשפה אליהן בגבעות.

הראיון עם 'האם הגדולה'

לאחר זמן מה, החבורה נקראת את המבנה המרכזי, לראיון עם 'האם הגדולה' פוראן, ומלסירלי נקראת להתלוות אליהן. ההיכל של האם הגדולה בנוי משילוב בין מה שהותירו החורבות העתיקות (הדמויות רואות מקרוב יותר את העמודים העתיקים והשבורים למחצה, כולל חלקים מצלמית עתיקה של דרקון פורש כנפיים שפוסל בראש אחת מהן, ורק מעט ממנו נותר), לבין קורות עץ ויריעות פרווה שמתחו אנשי כף השועל מסביב ובחורים שבקירות העתיקים.

ההיכל של פוראן מואר בלפידים, וצפוף מאד; בפנים מתגודדים ציידים, נראים ממושמעים ומסוכנים הרבה פחות מאלו של הקשת השחורה), נשים מקומיות, חלקן חמושות (כמה מהן נראים כמו העתקים צעירים של האם הגדולה עצמה), ואפילו ילדים. בצד יושב גבר זקן מאד, ששערו הלבן הארוך מכסה את פניו ונותן רק לקצה האף הנשרי שלו לבצבץ; הוא מעשן מקטרת ארוכה ודקה, ונראה כאילו הוא לא מבחין בדמויות – אבל על ברכיו מונחת החגורה העתיקה שהדמויות נתנו לציידי כף השועל.

האם הגדולה היא אישה מבוגרת ואכן 'גדולה' מאד, היא יושבת על במה נמוכה ישנה, במעין כורסה עשויה פרוות רכות, ומצידה שתי קדרות קטנות שמעלות עשן מתקתק. העיניים שלה הן כהות וחדות מאד, ופולחות את הדמויות בידענות ובאופן לא ידידותי מאד.

מסתבר, שלמרות שמלסירלי (בניגוד לחבורה) כבר הוכרזה כאורחת של כף השועל, האם הגדולה מאד לא מחבבת אותה (הגם שהיא מודעת יפה לכך שרבים אחרים בקלאן מחבבים אותה מאד); ולפני שהאם הגדולה פונה לחבורה (הדמויות מוזהרות לא לפנות אליה ולא לדבר לפני שהיא פונה אליהן), היא ומלסירלי מחליפות עקיצות ארסיות, עד שכמעט אפשר לדמיין חזיזי אש עפים בין המבטים של שתיהן.

האם הגדולה מעירה שהיא מודעת שכמה מהצעירים בקלאן שלה מחבבים את 'אשת המנגינות', כמובן "רק בגלל" המוסיקה שלה; ומלסירלי מעלה את החיוך המתוק-מלגלג הארסי ביותר שלה, ומחזירה שהיא שמחה מאד לחלוק אם בני כף השועל שירים מארצה, ו"להראות להם דברים שהם אינם זוכים לראות בדרך-כלל".

(טיליאן, חרף ההערכה הרבה שלה כלפי מלסירלי, מוצאת את עצמה תוהה, מה לכל הרוחות קרה לפייטנית, ומדוע היא מסכנת את כולם במודע).

האם הגדולה לא מחמיצה את ההזדמנות לכנות את מל'סירלי 'בתו של בעל עבדים'; מל'סירלי מושכת בכתפיה ומסתפקת בכך שהיא משיבה שהיא בתו של ג'נטלמן מת'אריל (והיא לא מתביישת בכך לרגע), והיא עצמה לא מחזיקה באף עבד; כך או כך, ברור שלא העניין הישן הזה מטריד את האם הגדולה – אלא הסכנה המיידית במלחמה מול הקשת השחורה, בגלל שהדמויות עירבו אותה ואת הקלאן שלה בעניין, בלא שהתבקשו.

הדמויות מקבלות את רשות הדיבור, ומתבקשות תחילה 'לתת את השמות שלהן'.

גאב מנסה לשפר דברים, בכך שהוא מציג את עצמו כבן של נכבד ב"שבט מעמק טולו", שמכבד מאד את הדרכים העתיקות; החבורה מנסה להסביר לאם הגדולה ולאנשיה על האימה שהם מצאו במעמקי הכוך (ומישהו מאשים את החבורה, שאולי 'הזרים החמדנים הם שהעירו את המתים בעצמם'), ועל המעשים הנוראים של אנשי הקשת השחורה, שהעלו קורבנות אדם לעכביש מפלצתי.

ההצלחה של החבורה חלקית מאד; אחת הבנות של האם הגדולה, במיוחד, עויינת מאד, ומציעה לאמא שלה להסגיר את החבורה לקשת השחורה, כדי למנוע מכף השועל מלחמה שהם לא מוכנים לה, שבסופה הם יסיימו כמו 'השבורים' או גרוע יותר; כמה אחרים – כולל הזקן שמראה סוף-סוף מעט 'סימני חיים' מתנגדים לצעד אכזרי כזה; האם הגדולה פוסחת על שתי הסעיפים.

מלסירלי מתערבת, ובחיוך חביב מדי על פניה, אומרת לאם הגדולה שהנערה הצעירה שהגיעה לפניה היא הנכדה של 'ציפורן הברזל' האנ'מירית, שהיא נכבדה מאד אצל 'האנשים החיוורים והגבוהים בעמק'; ואלו, בעיקר הלגיונרים שלה, "בוודאי יקבלו בהבנה" את ההסגרה של הצעירה הזו לעינויי התופת של אנשי הקשת השחורה.

טיליאן, שלא שמעה מעולם על הכינוי 'ציפורן הברזל', מופתעת ומבולבלת; אבל נראה שהאיום (אולי בתוספת הכריזמה החלקלקה של מלסירלי) עושים את העבודה.

הזקן מתערב, ואומר לאם הגדולה ש'נרצה או לא נרצה, אולי הדרך הישנה של הגבעות כבר נשברה'; ואומר שהחבורה הזו, שהביאה אליהם את האזהרה על מעשי הקשת השחורה, ועל הנול האפור, לפחות זכאית לסיפור על הסמל שהביאו.

האם הגדולה מתוסכלת מאד, וזועמת על האיש הזקן (ובעיקר על כך שהוא אומר 'הרוחות דיברו' כדי לחזק את עמדתו. היא ממלמלת משהו כמו 'תמיד הרוחות מדברות כשאתה רוצה משהו, חכם זקן ארור שכמותך!" או משהו דומה).

הזקן מספר לחבורה, שלפני שנים רבות, כשהאדמה בצפון היתה גדולה ופוריה וישבו עליה הרבה שבטים; דורות ארוכים לפני ש'האנשים הגבוהים והחיוורים מהמזרח' (האנ'מירים) ו'האנשים הנמוכים ואדומי-השיער מהצפון (הפארליל) הגיעו לארצות האלו, היה שבט בשם 'קלאן נול הערפל', שהסמל שלו היה אכן נול אפור. זה היה קלאן משכיל וחזק, עם תפקיד נכבד: לטפל במתים; לפייס את הרוחות שלהם, ולשלוח אותן בשלום אל העולם של הרוחות; השבטים האחרים כיבדו אותם, ונתנו להם מתנות יקרות.

אבל בשלב מסוים, הם הפכו שחצנים וחמדנים מדי; מה שקיבלו לא הספיק להם, והם החלו לחשוב ואז לעשות מעשים נתעבים, שהזקן לא נוקב בהן ישירות – אבל ברור למדי מההקשר שמדובר על קסמים אפלים שעשו שימוש נתעב במתים או ברוחות המתים; ואז (לא ברור מהסיפור האם לאחר כמה חודשים, שנים או דורות) הם פשוט נעלמו מעל פני האדמה. יש אומרים, שהם העלו את חמתו של הדרקון הגדול, והוא שרף אותם באש; יש אומרים שהרוחות השחורות שהם כבלו לשרת אותם התהפכו עליהם, הפכו את האדונים למשרתים, או גררו אותם לתוך התהום השחורה; ויש גם סיפורים אחרים. כך או כך, הם נעלמו והציידים שלהם לא נראו עוד על הגבעות או בצפון – עד עכשיו.

האיש הזקן מפציר באם הגדולה, בעקיפין, להבין שיש קשר בין ההופעה של המתים המהלכים עם סמל הנול האפור, לכך שגורזאג הזקן הפר את דרך הגבעות, כרת ברית עם זרים אפלים מהצפון, ורוצה משהו שהוא מעבר ובניגוד למצוות הרוחות העתיקות ולדרכי הטבע.

האם הגדולה פוראן זעופה, פוסחת על שתי הסעיפים, והזקן מציע 'את משפטן של הרוחות'.

מסתבר, שכמה מלוכדי העבדים שהחבורה מכירה יפה, רחרחו קרוב מדי למחנה של כף השועל, ואחד מהם נלכד ומחכה כנראה לכך שהציידים יתלו אותו (כאמור, הם לא מחבבים במיוחד סוחרי עבדים). הוא הזכיר בחקירה שלו את השם של טיליאן, ושהאדון שלו מחפש אותה – גם כן, בשירות של מישהו עלום ואפלולי מהצפון.

הזקן מציע ריטואל שיעשה שימוש בדם של הבריון, ויכניס את החבורה אל 'החלום האדום' ואל 'משפטן של הרוחות' (לאחר מכן, בשקט, הוא יאמר לדמויות שכך גם הוא יוכל לצפות ולגלות מה באמת האנשים האלו רצו מטיליאן).

פוראן מסכימה, גם אם בלב ולב (וכאמור, היא רחוקה מלהיות משוכנעת מדברים כמו 'הרוחות אמרו את דברן'). היא שואלת את מלסירלי בלגלוג האם 'אשת המגנינות' תסכים לעזור, ומלסירלי עונה בחיוך חלקלק שהיא תשמח – בעד גמול צנוע: היא רוצה שהאם הדגולה תספר לה את מה שביקשה לדעת על 'העורב האפור'. פוראן כמעט הולמת בזעם באגרוף על מסעד הכורסה הגדולה שלה, אבל לא שוללת לגמרי את הבקשה (אם כי הדבר לא לגמרי ברור לדמויות).

מבחן הרוחות

הדמויות נלקחות אל אוהל בקצה המחנה, שם מוחזק לוכד העבדים השבוי.

בדרך, טיליאן שואלת את מלסירלי בלחש, איך היא יודעת שסבתה כונתה 'ציפורן הברזל', מתי ובפי מי היא כונתה כך, ומה זה אומרת. מלסירלי, עדיין עם אותו חיוך חלקלק על פניה, מחזירה לטיליאן בלחש שהיא המציאה את הכינוי ממש באותו רגע (בהתבסס על המעט שהיא שמעה מטיליאן בזמנו על הסבתא האנ'מירית מטילת האימה שלה), כדי להלך אימים על האם הגדולה ("האם המאד גדולה"), ולמנוע ממנה אפילו לחשוב על הסגרה של טיליאן לעינויי הקשת השחורה.

מל'סירלי לא להוטה לדבר על הדרישה שלה מהאם הגדולה בעניין 'העורב האפור'; אבל גאב מצליח להוציא ממנה אמירה, שמדובר לא בעורב, אלא בכינוי שהשבטים נתנו לאדם שבא במקור מהארץ השלה, וחי בגבעות האלו או לפחות עבר בהן לפני כמה שנים. מלסירלי מודה, בלי הרבה חשק, שהסיבה שהיא הגיעה לגבעות קשורה לאדם הזה, אבל לא מוסיפה יותר.

לוכד העבדים מגדף ומאיים מתוך הכבלים שלו ("פראים מלוכלכים, אם לא תשחררו אותי הבוס שלי יחזור עם הרבה בחורים, ונשרוף לכם את כל המאהל הארור שלכם").

כשהוא מבין את חומרת מצבו ואת העובדה שהולכים להשתמש בו בריטואל מפחיד, הוא צועק למל'סירלי שהיא בוגדת, ספק מתחנן וספק מזכיר שהיא והבוס שלו מאותו עם, ושפעם הוא הציע להפוך אותה לאישה שלו. מלסירלי מגיבה בבוז "הייתי מעדיפה להתחתן עם שועל העצים של קריק" וש"בכל עם יש גם אנשים שהם המיץ של הצואה".

אנשים מתופפים בתוף באופן אקסטטי; השבוי צורח כאשר פוצעים אותו ונוטלים ממנו דם, שמושלך לתוך אש מהבהבת; הזקן פורש את זרועותיו ומתחיל לזמרר מילים עתיקות; העולם מתערפל סביב החבורה, הופך לאדום מטושטש, מהול בצרחות של האיש המעונה והלחשוש של הלהבות.

מול הדמויות מופיע גוש ענקי, שחור ומטושטש, צופה עליהן מגבוה; עם שלל רחשים, לחשים וצרחות רחוקות. ככל שהסיוט מתגבש, כך הגוש הזה לובש צורה של מצודת זדון אדירה ומפחידה; עם צריחים ענקיים, חומות עצומות שזקיפים איומים, לא אנושיים, מהלכים עליהן; כלובים עם גויות מרקיבות מתנודדים מעל החומות והשערים, והדי זעקות איומות עולים מהצינוקים שלה, עמוק מתחת לפני האדמה.

כמו כן, מתוך הסיוט מתחילות לבקוע קנוקנות מבעיתות ולהתקיף את הדמויות; את שתי ההתקפות הראשונות, הדמויות הודפות בקלות יחסית, למרות היכולת של הקנוקנות להצליף כמו שוט בכמה דמויות בבת אחת, ולהגיע (גם אם בנזק מופחת ועונשין לפגיעה) גם לדמויות שמאחור.

בכל פעם שהתקפה ממוגרת, הלחישות מתגברות; המצודה המבעיתה הופכת מוחשית יותר, והדמויות רואות רסיסי דברים;התקפה אכזרית שהיא יותר טבח מקרב; ההיכל של לורד אראמל הישיש עולה באש; משק כנפיים מבעית; אישה ערומה קשורה לשולחן מזעזע עם רונות חולניות מרצדות, ואנשים אפלים בברדסים עושים מעליה ריטואל מזעזע; משהו אדום חסר צורה נגרר במערה אפלה; ועוד.

בהמשך, מופיע סוג חדש של תוקפים: גבעולים לחים ומגעילים עם עיין נוצצת באור ארסי בקצה שלהן; העיניים האלו בדרך-כלל חוסות מאחורי קנוקנת חזקה יותר, יש להן נק"פ נמוך מאד, אבל קשה לפגוע בהן, והן יורות אש ארסית שעושה נזק איום. אמזורג ולאחריו גארל מתמוטטים (גארל לכאורה היה נהרג לו היה מדובר בקרב רגיל, אבל בסיוט הזה אי אפשר באמת להיהרג). הדמויות שנותרו רואות אותו מתערפל וצורח ביסורים מחוץ לטווח ההישג שלהן, עם חלקי מילים כמו "היא" "לא היא" ו"אדום, אדום!".

לאחר שהעיניים המגעילות מוכרעות ומתאיינות, האדמה הדמיונית רועדת; לרגע, הדמויות רואות עיניים חומות-צהובות נבונות וחסרות רחמים פולחות אותן מהעלטה, וקול בס עמוק רועם משהו כמו "אה, אז כאן אתם מסתתרים עכשיו, טרדנים קטנים. כמה משעשע".

ומיד לאחר מכן, פורצת מתוך האדמה קנוקנת ענקית וקטלנית ומתקיפה את הדמויות שנותרו. גאב וטיליאן נלחמים בכל כוחן, כאשר מלסירלי מחליפה בין שיר עוצמה מרפא, כמה התקפות חרב, ושיר עוצמה שני שנועד לחזק את השריון שלהן ולהקל עליהן להדוף ולהסיט את ההצלפות של ה'דבר' הענקי. מלבד הנזק הכבד שהזרועה הענקית עושה, היא גם משליכה לאחור את הקורבנות שלה, ויכולה להמם אותם ולגרום להם לאבד סיבוב, כשהיא ממשיכה להתקיף את בני-הברית שנותרו להן.

בסופו של דבר, לאחר קרב קשה שבו כל גאב, טיליאן ומלסירלי נפגעו פגיעות קשות וחלקם עומדים על סף התמוטטות, הזרוע הענקית נגדעת ומתאיינת בצווחה שמנונית. החלום נחלש, כאשר קולו של הזקן אומר ש"ראיתי מספיק".

תגלית מפחידה

לוכד העבדים מוטל על קרקע האוהל, מחוסר הכרה ונושם בקושי, אולי גוסס, עם פנים חיוורות כמו סיד; הזקן של כף השועל מותש מאד, אבל הוא מספר לדמויות את מה שראה (או כך לפחות הוא אומר) – הוא לא היה חזק מספיק, כדבריו, כדי להצליח לראות אל תוך המחנה של גורזאג; הוא מוגן חזק מדי; והוא חש בכוח הרצון של אדם, או ישות, שהיה כל-כך חזק, כמו פלדה שאפשר להתנפץ עליה, באופן שהזקן לא חש מימיו.

מנגד, הוא כן ראה ("הרוחות הראו לו"), את טיליאן, או ליתר דיוק – את הגורל שהיה מיועד לה, לו נחטפה בידי לוכדי העבדים ונמסרה ל"זה מהצפון" שהזמין את החטיפה. לוכדי העבדים, כמובן, לא שותפו בכל הפרטים – הדמיון המוגבל שלהם לא מתעלה מעל בצע כסף או עינוגים מבישים; אבל המטרה היתה אחרת ומבעיתה עוד יותר.

על-פניו, היה נדרש כופר לא גדול מדי בעד טיליאן השבויה; ולאחר שהוא היה משולם, היא היתה חוזרת שלמה ולא מחוללת; אבל – וכאן הזקן נועץ את עיניו הכהות הישר לעיניה של טיליאן – מה שהיה חוזר, היה נראה כמוה ומדבר כמוה; הוא היה מכיר את הזכרונות שלה –אבל הוא לא היה היא.

טיליאן מבועתת מהמחשבה (וגם תוהה מה לכל הרוחות המישהו המבעית הזה מהצפון רוצה מהמשפחה שלה, ואולי באופן ספציפי מסבתא שלה?), והדברים מצטרפים אל הזעזוע הקודם ואל האשמה שהיא חשה.

מאוחר יותר, לאחר שהמרפאות של השבט מסיימות לטפל בגארל ואמזורג (שניהם מטושטשים, וגארל לכוד בחלום מפחיד ורועד, כשהוא ממלמל שוב ושוב את אותן מילים מקודם, אבל אף אחד מהם לא נראה פצוע, ונראה שהמצב שלהם משתפר בהדרגה), החבורה מובלת לתוך אחד האוהלים לנוח.

טיליאן מחכה לרגע שבו היא חושבת שאף אחד לא רואה אותה, כדי לפרוץ בבכי תמרורים שקט. בהמשך, גאב (שכבר התנסה במצבים מול צעירים מטולו, שנלחמו בקרב הראשון שלהם או ראו בפעם הראשונה חבר קרוב נהרג), מנסה לדבר אל ליבה ולנחם אותה.

אי-שם, הרחק בעלטה, זאבים מיללים; אם האם הגדולה של כף השועל הגיעה לכלל החלטה, היא טרם מסרה אותה לחבורה.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.