Farewell, oh Great Father

פרק 4: קולו של אוסות'

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פתיחה - אימון בחרבות

הדמויות מתעוררות משנתן בשעה של בוקר מוקדם מאד, לקול צלצול חרבות, מלווה בהדים של קולות של נשים. המחנה עצמו עדיין שקט מאד, ערפל כבד עומד מעל הבקתות והאוהלים, ורק שומרים וכורים בודדים מסתובבים פה ושם.

הדמויות מגלות שהפייטנית מלסירלי מאמנת את ראל הצעירה בתנועות חרב בסיסיות. ראל, שדי מסמיקה כאשר המחזה נחשף, מסבירה שהיא למדה מעט שימוש בחרב בבית הישן שלה ("כאשר עוד היה לנו בית"), אבל שכחה כמעט הכל. כעת, לאחר נסיון הרצח שכוון נגדה, היא מבוהלת ורוצה ללמוד להגן על עצמה.

טיליאן מבקשת 'להצטרף לאימון', ואז מציעה להכניס גם את גאב כדי שהם יהיו 'מספר זוגי'.

בפועל, הם מתמרנים את הדברים כך שבהדרגה, גאב יהיה זה שיאמן את ראל – אגב שהוא מפלרטט איתה, וטיליאן מתאמנת מול מל'סירלי, שאכן מגלה כשרון חרב לא רע בכלל יחסית לזמרת נודדת ("לא תמיד הייתי זמרת נודדת"). גארל מודאג יותר מהאפשרות שמי ששלח את המתנקשים מתצפת על המתרחש ומנסה, ללא הצלחה, לאתר תנועות חשודות.

טיליאן מפעילה את הכריזמה שלה על מלסירלי כדי לשכנע אותה לספר סיפורים מעניינים על עצמה, הגם שהפייטנית (לפחות בהתחלה) מתחמקת ולא נראית כרוצה להרחיב. בסופו של דבר, עולה בידי טיליאן להוציא ממלסירלי פרטים על נעוריה של האחרונה בתור בת של בעל אדמות עשיר מת'ארילין עילית, לפני יותר מעשרים שנה – כולל סיפור (שטיליאן בולעת בשקיקה) על הפעם הראשונה בה אביה של מלסירלי הציג אותה בחברה, כאשר היא היתה בת 16 – גיל שכמעט זהה לגילה של טיליאן כיום.

מלסירלי נסחפת מעט בזכרונות על השמלה האדומה היפיפיה שקיבלה, שנארגה מבדים שהגיעו ממעבר לים, על כל בעלי מטעי התבלין שהגיעו לאותו ארוע, וכיצד היא סחררה שם ראשים וקיבלה "לפחות שתי הצעות נישואין" עד סוף היום, אותן כמובן היא דחתה; מהסיפורים של מלסירלי עולים גם פרטים על המלחמה בין הנסיך הרם של אורמ'תריל (אביו של הנסיך הנוכחי) עם האצילים הסוררים של ת'ארילין עילית. מל'סירלי, שמספרת את הדברים מהזווית שלה, לועגת לטענה שהנסיך יצא למלחמה מכיוון שהאצילים של ת'ארילין עילית החזיקו בעבדים (שבויי מלחמה ממלכת אירגורסיל והצאצאים שלהם), ומתעקשת שהנסיך פשוט תיעב את הרוח העצמאית של נגידי ת'ארילין וגם חמד את האדמות שלהם.

כמו כן, היא מציינת את העובדה שסוחרי עבדים מאיגורסיל נהגו לפשוט על ת'ארילינד במשך מאות שנים ולחטוף אנשים ובעיקר נשים לשווקי העבדים שלהם (והגם שהכיבוש האנ'מירי הפך את המנהג ללא חוקי, הרי היו בו תמיד די והותר פרצות – טיליאן נזכרת בעניין זה בדברים ששמעה מהסבתא האנ'מירית שלה, שלא התביישה במיוחד בדרך בה החוק האנ'מירי היה דן פושעים לעבודות כפיה ארוכות); מבחינת מלסירלי, אין פסול בזה שאצילי תארלינד קמו – לאחר קריסת האימפריה האנ'מירית – ו"החזירו לאנשי אירגורסיל במטבע שלהם".

טיליאן נבוכה, אבל האורח החיובי (לעיתים גובל בהערצה) שלה כלפי מלסירלי, גורם לה לקבל את רוב הדברים שהפייטנית אומרת.

מסרילי מסכמת בעצב, שכל זה היה בעבר, ובינתיים "האדמה עצמה מתה", ואף אחד – מאדון ועד אבן – לא יכול לחיות בה או לפחות לעבד אותה; מחוזות שלמים הפכו למדבר טרשים שרק פטריות רעילות גדלות בו ומפיצות אד מגעיל לעבר השמיים; היא מזכירה בחטף את העובדה שהכוהנות האפורות ניסו – במידה מסויימת של הצלחה – להציב שורה של קריסטלים מכושפים כדי לבלום את התפשטות המדבר הרעיל; אף אחד לא יודע בדיוק מה גרם לכל זה, אבל רבים מנחשים שזו תוצאת לוואי מאוחרת של ההתנפצות הגדולה.

השיחה חוזרת לחוטפי העבדים שניסו לשים את היד על טיליאן; מל'סירלי חוזרת על דבריה מהערב הקודם, שמדובר בחבורה של חלאות שמעשיהן – גם בימים הישנים – בלתי נסלחים. על-פניו, היא מקבלת את דעתה של טיליאן שסוחרי העבדים התבלבלו במטרה, מה גם שממילא המשפחה שלה אמנם אמידה, אבל לא מספיק בשביל כופר עתק; אבל משהו בנימת הדברים של מלסירלי מרמז שהיא חוששת ממשהו אפל יותר, שעליו היא לא מרחיבה בדיבור.

החבורה עוזבת את המחנה ונתקלת במשלחת מוזרה

החבורה מתארגת ועוזבת את המחנה ביחד עם קראנוג והאנשים שלו בשעה מוקדמת של בוקר, כאשר הם כולם יוצאים מהשער הראשי, לכאורה הולכים לכאורה בדרך שיורדת מהגבעות בחזרה אל בקעת קיירן; רק בהמשך, ובחסות הערפל, החבורה תתפצל לכיוון היעדים האמיתיים – מלסירלי וראל ימשיכו צפונה ומערבה, לכיוון המחנה של שבט כף-השועל, והדמויות ביחד עם קראנוג והאנשים שלו ישימו דרכם דרומה ומזרחה, לעבר המכרה הנגוע בעכבישים.

התוכנית, או לפחות ההצגה כאילו בוס קראנוג יוצא מהגבעות בחזרה אל בקעת קיירן כשהוא מובס וחסר כל, נראית ככזו שהצליחה. בוס ראנדיל, הדור ויהיר, מוקף בכמה מאנשיו, יוצא מהאוכל שלו כדי להסתכל ביריבו הותיק והזעוף וללגלג עליו לפרידה; ובין הדמויות לבריונים של ראנדיל מוחלפות עקיצות ועלבונות; ראנדיל נראה כמי שאינו מעוניין ביותר מזה, והוא מרגיע בתקיפות את אחד מאנשיו שהתחיל להרים אבנים כדי לידות אותן.

כאשר החבורה שמה פניה במורד הדרך שיורדת לבקעת קיירן, מהדהדות חצוצרות; רוב הדמויות מסתתרות, כאשר שיירה קטנה מתקדמת במעלה הדרך – ולמרבה ההפתעה – מניפה בגלוי את הנס של עוצרת הורד האפור, שלא הונף במחוזות האלו שנים ארוכות.

בניגוד לחשש הראשוני של הדמויות, הכוח המטפס נראה קטן בהרבה מכדי להוות כוח תקיפה (מה גם שהאחוזה של אראמל בנויה היטב ומבוצרת טוב בהרבה מזו של אחיו הצעיר טולביס), מה שמרמז שפניהם של אנשי העוצרת למשא ומתן ולא להתקפה. מלסירלי תוהה בקול, מה בדיוק מחפשים אנשי העוצרת דווקא אצל אחד הדודים של לורד מרנליון קור-אומת'ל, שהפך את עצמו לאחד היריבים הנחושים ביותר של העוצרת והסכם השלום בין שרידי האימפריה: אולי הם ינסו לשחד את אראמל כדי להשפיע על הדוד שלו?

רוב הדמויות יורדות מהדרך ומסתתרות 'על כל צרה שלא תבוא'; מלסירלי נותרת גלויה ואומרת שספק אם מישהו, בוודאי אנשי העוצרת, יתקוף פייטנית נודדת על אם הדרך.

השיירה כוללת כחצי תריסר רגלים; עגלון שנוהג בעגלת מטען קטנה רתומה לפרדים, ורוכבת אחת; אישה חיוורת עוטה שריון משובח וקסדה גבוהה, עם גלימה כהה שעליה ארוג סמל הורד האפור.

זו כמובן לא העוצרת עצמה, כמו שמישהו מהחבורה תהה בתחילה, אלא שליחה כזו או אחרת. השיירה מתחילה לעבור, בלי התייחסות מיוחדת לחבורה (או אלו ממנה שנשארו על הדרך), מלבד קריאה עייפה של אחד החיילים לפנות את הדרך לגבירה השליחה.

אבל אז, קורה משהו; המבטים של הלוחמת הרכובה ושל מלסירלי מצטלבים; השליחה מחווירה ופיה נע בלא לדבר, ומלסירלי משיבה לה מבט פולח, עם שמץ של חיוך אדיב ומלגלג, מלווה בקידת חצר חלקלקה, שרק גורמת לפנים החיוורות של הרוכבת להסמיק עוד יותר – לפני שהיא מתעשתת ומאיצה בסוס שלה להדביק את החיילים.

לשאלות של הדמויות, מלסירלי מתחמקת, אבל בסופו של דבר מודה בכך שהיא הכירה את השליחה הזו לפני כחמש-עשרה שנים. זה היה לאחר התבוסה של אצילי תאריל עילית; מלסירלי נדדה ביחד עם הדוד שלה, מנוחתו עם ההשתקפות האפורה, והם היו חסרי אדמה ועניים מאד. במשך כמה חודשים, הם קיבלו חסות ומקום מגורים ממשפחה עשירה של תומכי הנסיך, ובין היתר הוטל על מלסירלי להיות מעין חונכת של הבת הצעירה והמאד דעתנית שלהם – בין היתר, ללמד אותה לרכב ולהלחם בחרב.

את אור'סילין הצעירה מלסירלי מתארת כ"נערה מפונקת אבל מוכשרת, דעתנית מאד, אולי הרבה מעבר למה שרצוי עבורה"; היא מסרבת לנדב הרבה פרטים נוספים, אבל אומרת שתקופת המגורים באותו מקום הסתיימה לאחר כמה חודשים, והסתיימה ברע. היא אינה יודעת מה הביא את הנערה הצעירה דאז לשירות הורד האפור, הרחק ממולדתה – אם כי היא מנחשת שבאורמ'תריל של היום, רבים שאפילו העירו הערה "על הבננה הלא נכונה" (רמז לתורת הגאבוטו – שמלסירלי לא מסתירה כמה היא בזה לה, וכמה בני המעמד והמוצא שלה לעולם לא היו משתטים לאמץ הבלים כאלו) יכולים למצוא את עצמם בגלות.

זמן קצר לאחר מכן, החבורה מתפצלת פעם ראשונה, כאשר מלסירלי וראל (שנפרדת בלחיים סמוקות מגאב) לוקחות את השביל הדרום-מזרחי; ולאחר מכן, סמוך יותר למכרה, החבורה מתפצלת פעם נוספת – בוס קארנוג ושארית אנשיו, כולל הקוסם אמזורג, פונים לעבר הכניסה הראשית של המכרה בכדי לבצע הסחה, שתמשוך לפחות חלק מהעכבישים החוצה, ואילו החבורה עצמה פונה לעבר אפיק נחל, שם לפי דבריו של קארנורג אמורה להיות יציאה צדדית של המכרה.

לשמחתן (או ליתר דיוק לצערן) של הדמויות, קארנורג מורה ל"אורתו המקורנן" (הכורה התמהוני עם כובע הפרווה המקורנן והחנית) להתלוות לדמויות: מאחר ואף אחד מהחבורה לא שולט בכשרון כריה, התפקיד של אורת'ו יהיה לנסות לחצוב עורקים בולטים של מחצבים יקרים, או לשלוף גושי עפרה, אם החבורה תתקל בהן במהלך הפשיטה שלה.

בין אורת'ו, על דרך ההתנסחות המוגבלת למדי שלו ("אז אנחנו נכנס בחבר'ה הרעים עכשיו, כן?"), הקללה הכמעט יחידה שהוא שולט בה (נגזרות של "בן של כלבה מנומרת"), לבין החבורה מתנהלים כמה דיאלוגים משעשעים למדי. בין היתר, גארל מנסה להסביר לו ללכת בשקט וזוכה בהבטחה "בטח! אני אתגנב בשקט כמו זאב ערבות!" – שמיד אחריה באה יללה ארוכה ולא שקטה במיוחד של זאב); טיליאן מנסה "להתערב" עם אורת'ו שהוא "לא מסוגל ללכת יותר בשקט ממנה", כדי לפתור את הבעיה, לפחות באופן חלקי.

בפועל, אורת'ו נחשב כלוחם מרמה ראשונה, כאשר בקרבות במכרה הוא מצליח מדי פעם לדקור עם החנית שלו ולהסב ליריבים נקודות נזק מעטות מאד. למזלו, השילוב בין הנזק הנמוך שהוא עושה יחסית לדמויות השחקן, והעובדה שיש לו חושים היכן להזהר ולא להדחף קדימה, גורמים בדרך-כלל לרוב מוחלט של האויבים להתעלם ממנו, לפחות כל עוד דמויות השחקן פעילות ונלחמות.

המכרה של אוסות'

ההסבר של בוס קאר'נורג על הפתח הצדדי מתגלה כמדויק; הדמויות מוצאות אותו בקלות, ויורדות במערה מתפתלת, שככל שהיא יורדת כלפי מטה, כך האוויר שלה הופך לח, חם ומצחין יותר.

החבורה מגיעה לחלק צדדי של המכרה, שהתקרה שלו מכוסה בקורי עכביש דלילים יחסית ומעורבבים באיזוב; פלג תת-קרקעי מזין בריכה עכורה, ובצד ישנה במת אבן טבעית שממנה עולה עמוד עצום ותומך בתקרה.

הדמויות מותקפות בידי חבורה של שישה עכבישים בגודל כלבלב קטן כל אחד, עם נשיכה ארסית; חלק מהעכבישים יורדים מהרשתות מול הדמויות, לאחר נסיון כושל של גאב להצית את הרשת; ואחרים מתגנבים מאחורה.

למרות המהירות של העכבישים והחצי-הפתעה הראשונית, החבורה סופגת פגיעות קלות בלבד ולא מתקשה להביס את התוקפים ולקטול ארבעה מהם; ובעוד טיליאן רוטנת בפעם המי-יודע-כמה על כך שהחבורה בכלל לא היתה צריכה להסכים להצעה של בוס קארנורג ולהכנס למכרה הארור, גארל בודק את העמוד הענק, ומוצא עליו סמלים עתיקים שמסתתרים מתחת לטינופת ולאיזוב.

הסמלים האלו יחזרו, בצורות שונות גם בהמשך, באופן יותר ויותר בולט ככל שהדמויות יתקדמו, ובעיקר בחלק העמוק והנסתר יותר (ראה בהמשך). חלק מהסמלים דומים מאד לסמלים של שבטי הגבעות שהדמויות מכירות: קשת שחורה, כף של חיה (שועל), וראש של נץ.

אבל ביחד איתם ישנם סמלים לא מוכרים, שאולי מרמזים של שבטים נוספים שנעלמו או נכחדו לפני דורות רבים: אייל קורא או יצור שדומה לו; פטריה זוהרת; ועץ ביצות מוזר עם פירות דמויי דלועים. רבים מהסמלים קשורים איכשהו לביצה או למים רדודים. בהמשך, יתגלו שוב ושוב גם צורה כמעט מתמטית שדומה לנול, שלפעמים נמצאת בין הסמלים וכאילו מקשרת ביניהן; וגם הצורה שהדמויות חששו ממנה – צורה של לטאה, נוכחת פה ושם בתבליטי הקיר.

טיליאן מקדישה זמן ללמוד את הסמלים, ולפחות בהזדמנות אחת גם ממש מעתיקה כתובת מוזרה בלשון לא ידועה שהיא מוצאת באחד המקומות.

גארל מצליח לזהות, בחלל הצר שבין העמוד לקיר המרוחק, חריצים עמוקים בקיר; כאשר הוא מוריד בזהירות את האיזוב, הוא מגלה תבליט שנראה כמו סארקופג עומד.

גאב וגארל לא מקבלים את ההצעה של טיליאן "להשאיר את מה שזה לא יהיה בשקט", ומושכים בכוח את התבליט, שמתגלה כמעין מכסה שסגר פתח סודי בקיר – וזוכים בנשיפה מגעילה של חומצה שצורבת אותם ומחלישה אותם למשך כמה דקות.

בגומחה הסודית שמעבר לקיר, ישנו מעין פרח ענקי שעון על גבעול מטפטף, כולו אדום-ורוד ובשרני ("זה או הפרח הכי בשרי, או הבשר הכי פרחוני"), שפועם כמו לב מגעיל, והחור במרכז שלו יורק חומצה. לצידו, זוחלים זחלים שמנוניים בגודל כלב, שגם להם יריקת רעל.

נפתח קרב, שבו הזחלים מסתערים על הדמויות, אגב שהפרח ממשיך לירוק ממרחק; טיליאן, שלא נפגעה מנשיפת החומצה הראשונית, מושכת את הזחלים אליה, הורגת אחד מהם ופוגעת קשה באחר, בעוד החור בלב הפרח הבשרני הפועם מתרחב ו"משריץ" זחל נוסף, שגם הוא נמשך אל טיליאן. התמרונים של הסייפת מפנים, לאחר שני סיבובי קרב, את גאב להסתער ישירות על הפרח הבשרני – בהסתערות שמוציאה פגיעה קריטית גבוהה כל-כך, שהפרח או גוש הבשר הפועם משמיע גרגור נאלח אחרון וקורס כלפי מטה על הגבעול שלו, לפני שהוא מספיק להתקיף את גאב עם הקנוקנות הארסיות בהן הוא מצויד.

גארל בוחן את הצמח המוזר, ובאמצעות כשרון עשבונאות מפיק ממנו 'מנות צמח' יקרות ערך; אבל התגלית האמיתית הינה כד קבורה סדוק, אבל שלם כמעט לגמרי, שמוסתר בקיר מאחורי הצמח; הכד צר ומאורך, ומגיע ליותר מחצי הגובה של אדם, והמכסה שלו מעוצב בדמות לטאה.

כאשר הדמויות פותחות אותו, הן מוצאות בפנים אבק מעובה, שהוא בבירור שרידים של אדם שחלקים ממנו נקברו כאן; כמה מטבעות כסף עתיקות, עם ציורים מוזרים שגם הם קשורים בביצה, ושונים מאד מהצורות על מטבעות שהחבורה ראתה קודם, ואבן חן לא מוכרת ("אבן צל"), שנראית דומה לאבן פרופ סגולה, אבל היא גדולה יותר, בעלת צורה כללית דמוית לב, ו'גוונים' של צל שכאילו נע בתוך הגוף הסגול של האבן.

החבורה מחליטה לוותר על פתח שיוצא מהאיזור הראשוני דרומה, לעבר מערה צדדית אפלה, ובוחרת בדרך שמשיכה מערבה ונראית יורדת – בין היתר, משום שהעכבישים שברחו מהקרב הראשון פנו לכיוון הזה.

לאחר ירידה בת כמה דקות במסדרון צר, כאשר הרשתות בקירות ובתקרה הולכות ומתעבות, החבורה מגיעה לרחבה שטוחה עם שורת עמודים, שצופה לעבר מרכז המכרה (אפשר לראות במעורפל את השרשרת הישנה של מעלית המכרות, שכעת זרוקה מנופצת אי-שם בחלל הגדול מעבר לעמודים).

כל האיזור שמעבר לעמודים (יש מדרגות טבעיות נוחות, אולי נוחות מדי, שמוליכות לשם), רוחש עכבישים ותולעים, חלקם גדולים בהרבה מכלב; ומעבר להם נשמעת כמו יבבה שמנונית, אבל יש בה מילים שמהדהדות, כאילו ישר לראשי הדמויות.

"אוסות'... אוסות' מריח משהו. דם, דם חם... אוסות' רעב, רוצה למצוץ... דם, דם חם-".

גלגול מוצלח מונע נזק כבד, כאשר טיליאן כמעט שמה יד על מעין בליטה שבוקעת מהתקרה ומשתלשלת למטה, וברגע האחרון ממש שמה לב שהיא כמעט הניחה את האצבעות על פנים מתות, אכולות ושלדיות למחצה של כורה, שהגופה שלו עדיין לכודה בתוך הקקון הירקרק.

(אורת'ו אפילו מזהה את הכורה המת בשם, ונזכר ש"הוא היה חייב לי כסף").

גרוע מזה, מגע בקקון היה גורם לו להתפוצץ ולהתיז רעל וחיפושיות קברים זעירות וארסיות על כל החבורה.

החבורה מחליטה להמנע מהמדרגות הרחבות (כלומר, מהתגרות ישירה והתקלות פנים אל פנים בהמוני העכבישים של אוסות'), וגם מפתח דרומי עם קשת אבן מלאה בקורים; במקום זאת, הדמויות בודקות פתח בצפון החדר – במחשבה למצוא אולי דרך מעקף שתאפשר להם להגיע אל אוסות' בלא להלחם בצבא שלם של עכבישים ותולעים.

מה שמושך את תשומת לב הדמויות, הוא שהפתח בצפון נראה כאילו נחפר לפני זמן לא רב – וכנראה באמצעים של בני אדם, ולא של עכבישים. חיפוש באחת מערמות המפולת מעלה מקטרת אנמירית מהודרת, מעוכה, שעליה חרוטה האות "R"; והדמויות חושבות מיד על "בוס ראנדיל".

מנהרות הקבורה של נול האבן

הקורים מתמעטים כאשר החבורה נדחקת אל תוך המעבר הצפוני, ומפנים מקום לשקשוק מים.

האיזור שהחבורה מגלה הוא מנהרות עתיקות עם אלקובות חשוכות חצובות בקירות שלהן, שחלקן עדיין מלאות בגולגלות עתיקות או בחלקי עצמות אחרים; במקום אחד, החבורה מוצאת שרידים של שלד עם קרעי שריון מתכת ישן עם סמל שדומה מאד לסמל של קלאן הקשת השחורה – אבל כאמור, מוטבע על שריון מתכת שהיה בזמנו משוכלל בהרבה משריונות העור שעוטים הציידים של גורזאג הזקן כיום.

גם כאן, נראה שהחבורה הם לא בני האדם הראשונים שמצאו את המקום; פה ושם, יש סימנים להשחתה, או לביזה של אלכובות, שפיזרה חלקי עצמות וגולגלות לכל עבר (בהמשך, גם 'כתובת עתיקה' שהדמויות ינסו לפענח תתגלה ככתב גס באנמירין נמוכה של היום 'בולו היה כאן', בתוספת שרטוט גס במיוחד של איבר ספציפי מאד מגוף האדם).

הדמויות מוצאות חדר צדדי, שבליבו סארקופג עם צורה של עורב, עם כתובת מסובכת (שטיליאן מעתיקה בקפידה), שהמסכה שלו הושלך ונשבר; על הרצפה מפוזרים שרידים של עצמות, איזוב ובשר רקוב ואפור בתוספת חרב שבורה, ועל הקירות הדמויות מגלות חיצים חדשים למדי שננעצו שם לא מזמן.

החבורה מגלה איזוב קברים עתיק באחת הפינות של החדר, אבל מחליטה לותר על נסיון לקטוף אותו, לאחר שבדיקה מעלה שמאחוריו שורצות חרפושיות קברים מבאישות.

הדמויות ממשיכות להעמיק במה שנראה יותר ויותר כמו קטקומבות שכוחות, עם סמלים שדומים לגרסאות עתיקות של סמלי שבטי ההר ושבטים אחרים, לא פעם מחוברות ביניהן בצורה דמויית נול.

גארל מתגנב לחדר צדדי נוסף שאור חולני מהבהב בתוכו, ובחלקו האחורי יש כד קבורה נוסף, אבל הוא נסוג לאחר שהוא מגלה בפנים חרפושית ענקית עם עיטורים מפחידים על השיריון שלה, ולצידה שלל חרפושיות קטנות – החבורה מחליטה לוותר על החדר הזה ולא להתעמת איתן.

לעומת זאת, חיטוט בכמה אלקובות (באחת מהן התגלתה הכתובת הלא מאד-עתיקה 'בולו היה כאן'), מסתיים כאשר טיליאן חשה מגע קר על כתפה, מסתובב ומוצאת את עצמה בוהה בפני גולגולת רקובים של מת מהלך, שנראה כאילו צמחים גדלים מתוכו ומחזיקים את הגוף המתפורר שלו ביחד. היצור תוקף את טיליאן בטפרים שלו, שמסוגלים לגרום לשיתוק, פוגע בה קלות ולא מצליח לשתק אותה; ולאחר מכן נושף על החבורה נשיפה מחליאה של אבק פטריות רעיל.

הדמויות סופגות פגיעה מחלישה; וכמו כן, כאשר היצור עצמו נפגע, מהפצעים שלו נושרת חרפושית קברים ארסית שנושכת את גאב, וגורמת לו נזק שחלקו לא ניתן לריפוי

הערת השה"ם: כל פעם שחרפושית כזו פוגעת, והדמות נכשלת בגלגול הצלה, סך הנק"פ המקסימלי של אותה דמות יורד ב-1 (או ב-2 מפגיעה קריטית), והאפקט ישאר לכל אורך ההרפתקאה וכמה ימים אחריה, אלא אם כן מופעל לחש ריפוי מחלה.

בסופו של דבר, ולמרות הפגיעה הכואבת, גאב מצליח להוריד על היצור פגיעה קשה בתמרון שיסוף פראי שפוגע פגיעה קריטית, ובעזרת טיליאן וגאב (אורתו כמעט משותק מאימה ורק לוחש שוב ושוב 'כלבה מנומרת, כלבה מנומרת' בעיניים קרועות לרווחה), המת המהלך ממוגר.

כאשר היצור נופל, הוא נשבר לחלקים (באופן שדומה מאד לשרידים בחדר קודם שהדמויות היו בו); הדמויות מרימות ממנו חגורה אכולה ורקובה, שהחלק המרכזי שלה מעוצב בצורת נול – אולי במטרה להראות אותו לאנשי כף השועל בהמשך ולחפש אצלהם תשובות.

מעבר לאלכובות, הדמויות נתקלות בדלת כפולה עצומה שחוסמת את המשך המסדרון הראשי של מערות הקבורה, ועליה חרוטים שנים-עשר סמלים (הדמויות כבר מכירות את חלקן), שביניהן מחברת צורה מטושטשת של נול אריגה. במרכז יש שקע מוצלל וקר מאד למגע; מעבר לדלת, יש שקשוק מים וצעדים מדשדשים איטיים, מתרחקים ומתקרבים לחליפין.

הדמויות מקריבות את אבן הצל שמצאו (לא לפני שגארל מתבונן בה בעצב רב – היא היתה שווה כמעט שלוש-מאות מטבעות...), ותוקעות אותה בחור במרכז; היא מתמזגת בתוכו ונעלמת, אבל הדלת הכפולה נפתחת בדממה (ובלי להפעיל מלכודת קטלנית, שגם היתה מזעיקה את המתים המהלכים שמפטרלים בצד השני);

המשך המנהרה זרוע באלכובות נוספות בקירות, ומעוצב בצורה של מעין 'קלשון' – כלומר, הדרך מתפצלת לשלושה מסדרונות בהמשך, אחד ממשיך ישר ושניים אחרים יוצאים לצדדים.

הדמויו מזהות לפחות ארבעה מתים מהלכים, דומים מאד לזה שנתקלו בו קודם, מהלכים בעיוורון במסדרונות, כמו בפטרול אינסופי; אולם בין אם משום שהדמויות פתחו את הדלת בדרך הנכונה, ובין אם מסיבה אחרת, היצורים לא מתקרבים לדמויות (לפחות כל עוד הדמויות לא חצו את הדלתות), וממשיכים בפטרול האיטי שלהם.

גארל מנסה ללמוד את המסלול של הזקיפים, ומגלה שבשלב מסוים, המנהרה המזרחית נותרת בלא שמירה.

הדמויות מנצלות את ההזדמנות וממהרות לפיצול המזרחי, שאכן בנוי כמו שן של קלשון, שלאחר כ-15 מטרים פונה בחדות צפונה, באותו כיוון של המנהרה המרכזית.

הדמויות מוצאות שהן נמצאות במבוי סתום: המערה מסתיימת בקיר לאחר כ-30 מטרים, ובקיר הזה, מתחת לסמל של פטריה זוהרת, עומד כד קבורה גדול ומהודר בהרבה מהקודמים שהדמויות ראו, הוא בגודל של בן-אדם, מעוצב כמו גוף של ספק אישה וספק פטריה; אלא, שלצד הכד ניצבים שני זקיפים – מתים מהלכים עם סמל הנול, שבניגוד לקודמיהם, עוטים חלקים של שריון ברזל וקסדות טקסיות גבוהות (או מה שנשאר מהן).

היצורים צווחים, ומתקיפים את החבורה....

אורת'ו צורח, והקול שלו מכה הדים מסביב; היצורים סוגרים על החבורה בלא מילה, כאשר הצמחים שמחזיקים את האיברים הרקובים שלהם רוחשים. הם לוחמים בחרבות ארוכות וחלודות, שמאירות באור ארסי.

הקרב הוא ארוך וקשה; המתים-חיים האלו משוריינים יותר מהקודמים, ומסבים נזק כבד עם החרבות שלהם ועם נשיפות רעל מדי כמה סיבובים; טיליאן סופגת נזק כבד ונאלצת להשתמש בשיקוי המרפא שהביאה איתה עוד מהבית; בשלב מסוים לקראת סוף הקרב, לגאב ולגארל נותרו נקודות פגיעה מעטות מאד כל-אחד.

החבורה מצליחה לשרוד את הקרב, בין היתר נוכח העובדה שחיצי הטופר של גארל אולי לא מסוגלים לגרום ליצורים לדמם, אבל חוסמים את ההתחדשות המהירה שלהם; ולמרות השיריונות וכח הסבל הגבוה של השומרים האלמתים (135 נקודות פגיעה לכל אחד מהם), הדמויות מצליחות להכריע אחד מהם; ולאחר מכן - ממש לפני נשיפת רעל נוספת, לפגוע מספר פגיעות קריטיות שמצליחות להפיל גם את השני.

הזקיפים המתים מתמוטטים בלי להשמיע קול, מלבד ריחוש נתעב של עצמות מתפוקקת וצמחים נמעכים, והחלקים שלהם מתפזרים על הקרקע. הדמויות בודקות את כד הקבורה הגדול, ומוצאות בו אוצר שכולל לא פחות מ-35 מטבעות זהב טהור ו-115 מטבעות כסף, כולם עם סמלים עתיקים מאד שקדמו לתקופה האנ'מירית: כולל צורה של פטריה מחזיקה שני שקי דגן; בכד יש אבן-צל יפיפיה, בוהקת ויקרה עוד יותר מהקודמת שהדמויות איבדו... וחרב אבירים עתיקה[1], בעלת ניצב אפור שבנוי כמו קשקשים של דרקון, עם שתי ידיות שמעוצבות כמו כנפיים אפורות של דרקון. הלהב ארוך ושמור היטב, עם עיטורי עלים מבהיקים באפור, ובתוך תושבת בניצב יש אבן אומתיט אפורה בוהקת.

Ro'garth, the grey guardian

חרב אנ'ראליון 1+ (נזק בסיסי 1ק3+10 נקודות נזק)

עם הדיפה נוספת כל סיבוב אם החרב מוחזקת בשתי הידיים

תכונות נוספות: עמידות לקסמי צל ומוות ועירנות (1+ לגלגול הפתעה ב-1ק6, 2+ לגלגולי הצלה שקשורים בהפתעה).

אבן האומתיט' בתושבת (Socket) שלה, מקנה 2+ לגלגולי הצלה לחצי הנזק נגד לחשים ונשיפות.

לאחר דין ודברים קצרים, טיליאן מוותרת ברצון על החרב לטובתו של גאב, שבוהה בלהב באושר עילאי (חיוך רחב עוד יותר מאשר העלה על פניו כאשר הצליח לפלרטט עם ראל); טיליאן חומדת לצון, לוקחת את החרב ו'מכתירה את גאב לאביר' בעזרתה.

חדר המזבח והקרב הסופי

למזלן של הדמויות, המתים המהלכים האחרים לא הצטרפו לקרב, אלא ממשיכים ללכת בעיוורון באותם נתיבים בין המסדרונות. החבורה חומקת מהם שוב, ומגיעה בסופו של דבר לאולם עגול, שבצידיו שנים עשר עמודים שעל כל אחד דוגמא שבורה למחצה (כנראה של אחד השבטים העתיקים), ובמרכזו מזבח מאבן שטוחה עם קערה שבוהקת באור ארסי עמום, וכני נחושת.

הדמויות בוחנות את המזבח ומגלות שגבוה בתקרה מעליו יש חור שסביבו קורי עכביש רבים, ורעשים עמומים של משהו גדול שגורר את עצמו למעלה; ואילו העצמות שמפוזרות על ומסביב למזבח הם עצמות של אישה - שבניגוד למזבח, הן לא עתיקות בכלל, ולא נמצאות כאן יותר מכמה שבועות; גם הכנים ובעיקר שרידי הנרות לא עתיקים יותר מהעצמות.

החבורה חושדת שמישהו למד כיצד למשוך לכאן את אוסות' (אולי כך בכלל הביאו אותו למכרה בפעם הראשונה?) ולהקריב לו קורבנות אדם.

הדמויות לומדות את הצורה של המזבח, ומקריבות את אבן הצל היפיפיה ביחד עם דם שהן מקיזות מגארל (הוא מתחיל את הקרב עם פציעה כואבת של 9 נק"פ), כדי לנסות למשוך את אוסות' (הן חושדות בקולות מלמעלה, במקום בו יש קורים ליד החור הגדול בתקרה) ולהתקיף אותו כאשר הוא נמשך לאור ולריח של הדם הטרי.

המלכודת פועלת היטב; היבבה של אוסות', עם המילים בתוכה, מהדהדת שוב:

"אוסות' לא רוצה יותר חי מתחת לטירה גדולה במערה של אמא, לאוסות' עכשיו מכרה משלו. מכרה זה לא של אנשים דרומיים יותר, מכרה זה של אוסות' עכשיו. אוסות' רעב, אוסות' רוצה למצוץ דם חם..."

(וביחד עם זה, מלמול לא ברור על 'דם של האישה האדומה').

ברגע הבא, המפלצת דמוית העכביש משלשלת את עצמה למטה, דרך החור בתקרה; זה יצור מוזר, עם פנים ספק אנושיות מעוותות, וספק עכבישיות, עם לחיים תפוחות, אף גדול ומעוקם, ושתי עיניים גדולות בהרבה מהשש האחרות; כרס מבעיתה ולחה, ורעל שנוטף מהמלתעות העצומות שלו.

החבורה תופסת עמדות מסביב למזבח, ומתקיפה בהפתעה את העכביש, שהשילוב בין האור והדם משפיע עליו ומקנה לו עונשין בקרב, ובעיקר בשני הסיבובים הראשונים.

בסיבוב הראשון, כל הדמויות משתמשות בכלי היריה שלהם (הגם שרק גארל יכול לירות שתי יריות קטלניות, שגם גורמות דימום ומקנות למפלצת עוד עונשין). אוסות' הפצוע, מילל ומשפריץ רעל, מתייצב על הקרקע ויורק יריקת רעל קטלנית על גאב, שמסתער עליו עם החרב החדשה; ובסיבוב לאחר מכן, כל הדמויות פוגעות היטב, מורידות מספר פגיעות קריטיות - כאשר בראשן שיסוף אדיר של 'חרב הדרקון' החדשה של גאב.

אוסות' סופג פצעי מוות, ומספיק רק לילל "אמא תנקום אוסות'!", לפני שהוא מת ומתחיל להתמוסס כשהוא מזיל את 'הבפנים' שלו על כל הרצפה.

גאב משתמש בכשרון הפרוונות שלו להוריד מהגוויה שתי רצועות של מעטה חרק גמיש ורב-עוצמה, שיכול להיות רכיב מצוין לשריון עור מוקשח, או אפילו שיריון מתכת קל; בתוך העכביש, הדמויות מוצאות שרידים של הרפתקנים קודמים - אחד מהם היה כנראה סייר, שחלק מהחיצים הקסומים שלו (עם נזק ברקים נוסף) שרדו את מיצי הקיבה של המפלצת; כמו כן, השתמרו שרידים אכולים למחצה - אבל עדיין ניתנים לתיקון - של מלבוש קוסמים שהיה כנראה מהודר ומכושף בעבר.

לאחר הקרב: המזבח והחדר רועדים; החבורה מגלה ליד אחד העמודים דלת סתרים, שאי אפשר היה כמעט לזהות אותה קודם, שמובילה למעבר צר ומתוחזק היטב שעולה בחצי מעגל אל יציאה סודית מהמכרה, שנראה שבוס קאר'נורג ואנשיו לא הכירו.

מעקבות שהדמויות מוצאות, עולה שמכאן נכנסו האנשים שגררו לכאן את האישה שהועלתה קורבן לאוסות'. גרוע מזה; מקולות שעולים מהגבעות סביב, הדמויות מבינות שאותה חבורה נמצאת בדרכה אל המכרה שוב, כנראה עם קורבן אדם נוסף. הדמויות מחליטות לשלם לאורת'ו כדי שירוץ עם מסר לשבט כף השועל ובעיקר אל מל'סירלי שאמורה להיות במחנה שלהם, ובינתיים החבורה מתכוונת לאחד כוחות עם קארנורג והקוסם אמזורג, כדי להתקיף את האנשים שמגיעים למכרה לפני שיוכלו להקריב קורבן נוסף.

קאר'נורג לא נלהב בכלל מהרעיון; האנשים האלו, לפי כל הסימנים, שייכים לקלאן הקשת השחורה, ואין ספק שהקלאן ינקום באכזריות על התקפה ישירה על הציידים שלו; החבורה מתכננת לשחד אותו בכך שהדמויות יוותרו לפחות על חלק מהנתח שלהן במחיר העפרות שקאר'נורג ואנשיו יוציאו מהמכרה, כדי לשכנע את "הבוס" והכורים שלו (אלו שנותרו מהם) להלחם לצידם - כאשר התוכנית של החבורה היא לנצל את המיומנות של קאר'נורג בכריה והנדסת מכרות, כדי להציב מלכודת אכזרית במסדרון שמוליך אל חדר המזבח.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

---

[1] היא מקבילה לאנ'ראליון: מהסוג שאפשר להחזיק ביד אחת של דמות חזקה ומיומנת מספיק, אבל היא חזקה מעט יותר ובולמת טוב יותר בשימוש בשתי ידיים.