Farewell,
oh Great Father
פרק 3: בעבור חופן בננות
חזרה
לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
|
פתיחה - מחנה הכורים מתחת לאחוזת אראמל מעל
המפל העליון של גבעות דרארון, מרחק מייל בערך משערי אחוזת הציד הגבוהה של לורד
אראמל קור-אומת'ל (אחיו של לורד טולביס הקשיש והזכור לטוב מאחוזת הציד הנמוכה
יותר, על שפת האגם שמתחת לגבעות), שוכן מחנה גדול שמאכלס 'חבורות כריה' מתחרות
שקנו רשיונות כריה מלורד אראמל, רוכלים וסוחרים, אנשים משבטי הגבעות שבאו למכור
ולקנות סחורות, בריונים ועוד כהנה וכהנה. אמזורג,
קוסם בעל חזות מעט מחוספסת (ראש מגולח עם זקן אדום ופיאות לחיים מטופחות), הגיע
למחנה מספר שבועות קודם; לטענתו הוא היה חניך בארגון שהוא מכנה "זאבי
האש" ב עיר המחוז אנ'מירלור, ונשלח לכאן כדי לחפש חניך אחר שעקבותיו אבדו
באיזור. בינתיים, הוא התחבר לחבורת הכריה של "בוס קארנו'רג", גבר גדול
עם זקן מאפיר; אבל גילה במהירות שבחר בצד המפסיד במאבק על הכריהבאיזור. חבורת
הכריה היריבה - זו של "בוס ראנ'דיל", היא לא רק גדולה ועשירה יותר
(וגם חסרת מעצורים בהרבה), אלא יש לה "גב" באחוזה של אראמל, בין היתר
באמצעות קשר הדוק בין בוס ראנ'דיל לבין אחד הממזרים של אראמל. אחרי
שבועות שבהם החבורה של קאר'נורג הלכה מדחי אל דחי, אוימה בידי ציידים מקלאן
ההרים המפחיד של "הקשת השחורה" ועוד, אל המקום האחרון בו יכלו לכרות
חדרה מפלצת נפוחה דמויית עכביש, מלווה בזחלים טורפים ומסוגלת ליריקות רעל ממרחק;
כמה מאנשי של קאר'נורג נקטלו, והשאר, ביחד עם הבוס ואמזורג, חזרו בלא מחצבים
ובלא שום מקום לכרות בו אל המחנה; ראנ'דיל ואנשיו שמחים בגלוי לאידם והפיצו
עליהם דברי לעג. ההרפקאה
נפתחת בריב בין בוס קאר'נורג לכמה מאנשיו, בראשות ברנש גבוה ודק בשם בארזורג בן
בארזורג שמכונה "פארליל וחצי"; האנשים של קאר'נורג מאבדים את הסבלנות
ואת הכבוד לבוס שלהם. היחיד שעדיין מאמין לבוס ובטוח שהם ינצחו בסוף, זה ברנש
בשם "אורתו' המקורנן" - טיפוס מוזר שצוחקים עליו שאם הוא צודק ויש לו
דם אנ'מירי טהור, זה רק בגלל שאבא ואמא שלו הם אח ואחות, ויצא להם ילד כל-כך
סתום שאימץ כאמת לאמיתה בדיחה על זה ש"אולי אבותיו האנ'מירים הלכו עם צבעי
מלחמה", ומאז הוא מסתובב עם קסדת קרניים פרוותית (לא ממש לבוש אנ'מירית),
פרצוף צבוע בכחול וחנית. הצעקות
באוהל של הבוס הופכות למסוכנות מתמיד; אפילו הכורה האנ'מיריקאלמיריון, שהיה
ברגיל יריבו של בארזוג בן בארזוג, מסכים איתו שהבוס נכשל והמצב אבוד. אל האוויר
עולה שוב צל של מאורע שקרה לפני שאמזורג הצטרף אל החבורה הזו, אבל רבים מהכורים
מאמינים שהמזל הרע החל ממנו - סיפור שנחשף בהדרגה במהלך ההרפתקאה, ונוגע לזה
שבוס קארנ'ורג מצא צייד פצוע וקודח מאחד השבטים, טען ש"גבר הגון לא ישאיר אף
אחד, גם לא מהשבטים, לאוכלי נבלות שיבואו לטרוף אותו כשהוא חי", עזר לו
להתאושש ואז לעזוב להיכן שרצה. מאז, האנשים של הקשת השחורה התחילו לעקוב אחרי
החבורה של קאר'נורג, והכל התדרדר משם והלאה. בוס
קאר'נורג נאנח ואומר לאמזורג שאמנם על-פני השטח הוא נראה מכוער וטיפש ממש כמו
הבחורים האחרים - לא דבר רע בהכרח - אבל הוא יודע שיש בו קצת יותר מזה בפנים,
בגלל זה הוא שכר אותו; הוא מספר לו בשקט, ש"ציפור קטנה לחשה לו" -
ששני גברים מטולו וסייפת צעירה עומדים להגיע למחנה, ונראה שהם יודעים להשתמש
בנשק, כי לפי השמועה הם חיסלו מפלצת ענקית מתחת לאחוזת לורד טולביס למטה; הבוס
מבקש שאמזורג ידבר עם השלושה האלו ויביא אותם לכאן, לפני שהחלאות המלוקקות של
בוס ראנ'דיל יעשו את זה; הוא רוצה להציע לשלושת האנשים האלו עסקה. כאשר
אמזורג יוצא מהאוהל ופוסע לתוך ההמולה של המחנה בשעת שקיעה, עם הרוכלים והסוחרים
שמציעים את מרכולתם, ומוזיקה שמתחילה לבקוע מאוהל השתיה הגדול ("ספל
הגרניט") במרכז, הוא מופתע מאחור בידי שני בריונים של לורד ראנדיל, שניסו
וכמעט הצליחו להפיל אותו לתוך מריצה מלאה פירות רקובים, כשהם גועים מצחוק. הם
לא תוקפים באמצעות נשק ("כי החוקים של הלורד אמרו שאסור" ו"לא
באנו להרביץ, רק לדבר"), אבל הם נהנים ללעוג לאמזורג ולבוס שלו, שואלים
בלעג אם אמזורג בא למריצה לקנות את הסחורות היחידות שהוא יכול להרשות לעצמו עם
התשלומים שהבוס שלו משלם לו, ומציינים שהם קיבלו מענק של חמישים באן לאדם. בסוף
הם חומדים לצאן, ומשליכים שני מטבעות לתוך שלולית של צואה שהותירה אחת מבהמות
המטען, "הנה, תראה כמה אנחנו נדיבים. שיהיה לך במה לקנות משקה";
אמזורג מנער אותם מעליו, והם מסתלקים כשהם ממשיכים לצחוק; על אף מצבו הפיננסי
הקשה, אמזרוג מסרב להרים את המטבעות מהשלולית המצחינה. אז,
הוא ממשיך אל תוך ההמון כדי לתור אחרי הזרים. החבורה מגיעה למחנה באותו
זמן, גאב, גארל וטיליאן אכן מתקרבים למחנה, אחרי העפלה בדרך שמטפסת על גבעות
דרארון, כאשר הנוף משתנה מולם מהנוף של בקעת קיירן הירוקה, לנוף הררי של סוף
החורף, מנומר בסלעים קודרים ועצי מחט דלילים, על רקע של שלג דליל שעדיין יורד.
ממרחק, גבוה מעליהם, הם יכולים לראות את שלוש צורות האבן השחורה שמזכירות מסכות
פנים פרימטיביות ("אחי האבן" שנתנו לאיזור כולו את אחד משמותיו),
תקועות בצלע רכס גבוה יותר, מסתתרות ומופיעות לסירוגין מבעד לערפל ופתיתי השלג. באוויר
של המחנה, מעל לכל הריחות הרגילים שאפשר לצפות להם במקום כזה, עומד ענן של ריח
מתוק בשל, אולי בשל מדי שנמצא בכל מקום. עד מהרה, מסתבר שהוא מגיע מדוכן מהודר
וגדול מהאחרים ששייך לחבורה של ראנ'דיל, ומוכר מהודר וחלקלק מטעמם יושב שם. בדוכן
ההוא, מלבד כלי עבודה, חלקם משובחים, צנצנות עם שלל אבני חן פשוטות כתושות, ועוד
סחורות דומות, יש ערמות על ערמות של פרי שהדמויות לא ראו מעולם בבקעת קיירן
(כולל טיליאן, שהיתה בכמה וכמה ירידים במרכז הבקעה, שם הוצגו גם סחורות מיער
וארת'ארון ומקומות אחרים) - פרי בשרני בצורה של קשת קטנה, עם קליפה בגוון
אפור-צהבהב וריח מתוק בשל, או בשל מדי; מי שמוכר אותו קורא לו בשם 'באאבראג' או
משהו דומה. החבורה
מתדיינת בינה לבינה מה לעשות, והדמויות מחליטות לנסות לבחון את הדוכנים השונים
במרכז המחנה ולחפש אגב כך מידע - האם מישהו ראה את ביצת האמבר הענקית או את
אורנ'ריג המטורף. גארל
בוחן בעניין דוכן של אשת שבטים גדולה בשם פורמאנה, שמוכרת פרוות וקרניים, כולל
ניב זאב מעוטר וכנראה מכושף, שהוא "סגולה לצייד שרוצה להיות מהיר ומדוייק
כמו זאב הרים", אבל זה עולה יותר ממה שיש לו בארנק, גם לאחר המענק הצנום
שטולביס העניק לחבורה לפני עזיבתה; לאחר מכן, הוא בוחן את דוכן השיקויים וקמעות
המזל של גורג בשם קריגריק, שרוב הסחורות שלו הן זבל גמור, אבל יש לו גם שיקויי
מרפא, ובאופן 'לא רשמי' הוא 'יודע על דוד של דוד שמכיר מישהו שמוכר גם רעלים לחיצים'
- אבל המחיר שהגורג דורש נראה לגארל גבוה מדי, והוא עוזב בלא לקנות כלום. טיליאן
וגאב מתקרבים לדוכן של אנ'מירית צעירה ומצודדת למדי בשם ראל, שמוכרת אוכל ביתי,
כולל פשטידות בשר וחביתיות ממולאות בירקות שורש. טיליאן מנסה לדובב את ראל, ובין
היתר מבחינה שיש לה תליון ישן שנראה מלאכת מחשבת יקרה - היא מצליחה להוציא ממנה,
שזה הדבר היחיד שנשאר לה מהמשפחה שלה; אבל זה הכל היה בעבר ונגמר, ועכשיו בחורה
צריכה להתפרנס. גאב
מדבר עם כמה כורים שאוכלים פשטידות שקנו ממנה - אלו אנשים של בוס ראנ'דיל, הם לא
יודעים הרבה ("אני איש פשוט, כורה איפה שאומרים לי ומקבל ת'משכורת כל
שבוע"), הם מרוצים מאד מהמענקים שקיבלו, ולועגים לחבורה המתחרה של
"קארנורג המפסידן, האפס המאופס", שבקרוב יזחל מהגבעות עם שקים רקים,
אחרי שהאדיוט הצליח גם להסתבך עם איזה עכביש ענקי.ראנ'דיל, לעומתו, זה אדון
מכובד שיש לו חברים טובים בטירה. בין
לבין, נראה שמוכרת הפשטידות 'שמה עיין' על גאב, שהוא גבר חסון, גבוה ונאה,
ושואלת את טיליאן עליו; גאב מגיע לדוכן, ונתקל בפלירטוט די ברור מצידה של ראל,
ששואלת מה צעיר מרשים כמוהו עושה במקום כזה, ומציעה לו לטעום מהמאכלים הביתיים
שלה. גאב
נראה כמי שנהנה למדי גם מהפלירטוט וגם מהאוכל הביתי ("הנשים אצלכם יודעות
להכין פשטידות כאלו?"), ובין לבין ראל מראה לגאב וטיליאן (האחרונה סרה
הצידה בשלב מסויים כשהיא מנסה להסתיר את הצחקוקים שלה), פשטידה מיוחדת וזהובה,
ואומרת שזה אוכל רגיל; אם עושים ממנה מנות-דרך, היא עשויה להועיל מאד במסע
באיזורים מסוכנים. בחיוך על הפנים, וכשהיא לא מפסיקה להעביר יד בשיער השחור שלה,
ראל מוזגת לגאב יין פשוט אבל טעים, ומציעה לו לסור אל האוהל שלה מאוחר יותר
בערב, לחלוק עוד כוס משקה, לספר סיפורים ולהתכבד בנתח עסיסי של פשטידה משובחת. בשלב
מסוים, לאחר שהחבורה מתאחדת שוב ודנה במה שהדמויות ראו ושמעו, אמזורג פונה את
הדמויות - בדיוק כאשר גאב מספר על השיחה עם הכורים של ראנ'דיל ואומר שהם עשו
עליו רושם הגון. אמזורג טוען באוזני החבורה את ההיפך הגמור - שראנ'דיל הוא מנוול
חלקלק ומושחת וזו תהיה טעות גדולה לבטוח בו. גאב
וגארל שוקלים את הדברים; טיליאן, לעומת זאת, חשדנית מאד ואפילו מעט עויינת כפי
אמזורג, בין אם הפרצוף שלו, הסיפור שלו (שמקפיד להדגיש שהוא לא איזה 'פשוט' כמו
הכורים מסביב, אלא חניך של 'זאבי האש') או שניהם לא נראים לה. טיליאן חושדת
במניעים שלו, ותוהה אם הוא לא קשור לטיפוסים מחליאים שהחבורה נתקלה בהם קודם.
גאב וגארל, לעומת זאת, מוכנים לבטוח בקוסם המוזר עם הראש המגולח והזקן האדום,
לפחות מספיק כדי לחלוק איתו שולחן ומשקאות באוהל השתיה הגדול - עניין שמתחשק
למדי לשניהם. מפגש בלתי נעים בהחלט מאוהל
השתיה בוקעים צלילי מוזיקה מלווים בקול אלט נשי סוחף שמתחיל לשיר - כפי שאמזורג
יכול לציין בינו לבינו, שיפור לעומת המצב הרגיל; בדרך-כלל, היחידים שמופיעים
ב"ספל הגרניט" הם שני בחורים מזדקנים, כורים לשעבר שכבר לא יכולים
לכרות, שמנגנים איכשהו בחליל ובכלי שדומה לכינור פשוט. נראה
שאמזורג הוא לא היחיד שחושב כך, משום שחבורות-חבורות של כורים, אנשי עגלות
ואחרים כבר עושים את דרכם ומדשדשים לתוך האוהל. כאשר החבורה (כולל אמזורג שהצטרף
אליה) עושים את דרכם בקהל שנכנס באיטיות, טיליאן מרגישה מבט מפוקפק פולח אותה
מאחור. היא
מסתובבת ומתחלחלת, כאשר מאחוריה היא מגלה טיפוס מהודר עם כובע יקר, מטה, זקן קצר
שחור ופאות לחיים מאפירות מטופחות, מוקף בשלושה בריונים עם חבלים ולהבים אכזריים
- הוא מזכיר לה מיד, ובצדק, את הצורה של לוכד העבדים שניסה לשים עליה שלשלאות
במערה לא רחוק מהדרך לאחוזת טולביס. החשד
מתחזק, למראה הבריונים שלו והציוד שלהם, וכמה מילים בשיחה שלהם; הוא מורה לשניים
מהבריונים ללכת משם "לוודא שקאמבה אכל" (הכוונה כנראה לקוף ההרים
המאולף שלהם, שכמעט והרג את גאב באותה התקלות), ולדאוג שאין בעיות לפני 'הפגישה
העסקית שלו'; לבריון השלישי הוא אומר להשאר איתו - הוא רוצה להכנס לאוהל, לשמוע
מוזיקה וללגום שיכר. לוכד
העבדים (והקוסם) מחייך אל טיליאן בנימוס לעגני, ואפילו קושר איתה - בניגוד ברור
לרצונה - שיחה מלגלגת, שבה הוא משתמש ב"מחמאות" עם משמעות כפולה (בין
היתר הוא אומר שהיא 'סחורה יקרה ועדינה') - ומסתבר שהוא יודע לא רק את שמה של
טיליאן (ולא מבלבל אותו עם שמה של אחותה, כפי שטיליאן חשבה עד כה), אלא יודע עוד
פרטים על המשפחה שלה, כולל על סבתא שלה. טיליאן
לא מסתירה את הפחד והגועל של, וגאב וגארל חשים לחצוץ בינה לבין לוכד העבדים
(שמסתבר שיש לו כנראה גם עסקים אחרים), עד שהבריון שלו שם יד מאיימת על הנשק;
לוכד העבדים אומר לו להרפות, אין טעם בקטטה חמושה בניגוד לחוקים של הלורד - והוא
ממילא בא לכאן רק לשתות; בין לבין, הוא מפזר איום מרומז, ומדגיש את הקשרים הלא
מעטים שיש לו באחוזת אראמל. טיליאן
מבועתת, ומעלה את הרעיון להסתלק מהמקום מיד; היא גם חושדת עוד יותר באמזורג,
שאולי הדרך בה הספתח לחבורה סמוך כל-כך להופעה של לוכד העבדים אינה מקרית.
אמזורג, שלא ראה את לוכד העבדים במחנה עד עכשיו, מכחיש - אבל טיליאן נותרת
חשדנית מאד. גאב וגארל בדעה שזה לא חכם להסתלק מהמחנה עכשיו (ולהחמיץ את כל
השיכר), כי דווקא מחוץ למחנה, בחשיכה, החבורה תהיה בסכנה גדולה בהרבה. דקה
קצרה לאחר מכן, החבורה נכנסת לאוהל השתיה, תופסת שולחן ומזמינה שיכר, תוך
שהדמויות מנסות לשים עין על לוכד העבדים והבריון שלו, שיושבים בשולחן משלהם.
הדמויות, ביניהן טיליאן שהופכת מודאגת עוד יותר, רואה כיצד לוכד העבדים טופח
בידידות על כתפו של סרג'נט המשמר (עם הסמלים של לורד אראמל ובית קור אומת'ל)
שנוכח באוהל, מחליף איתו הלצות כמו עם ידיד ותיק - וגם משלשל לכיסו בשקט כמה
מטבעות. הפעמונית מת'רילינד כעת,
החבורה יכולה לראות את הפייטנית; אישה מרשימה, פחות צעירה מכפי שניתן היה לחשוב
במבט ראשון, עם שיער צהוב-אפרפר מוקפד, (גוון נפוץ למדי בחבלים רבים של
אורמ'תריל, ולעיתים גם באיזור קור-אומת'ל), עיניים כחולות-אפורות חודרות וקול
סוחף; היא מנגנת על לאוטה ושרה, בקול במבטא שמסגיר מיד שהיא אמנם באה מאותה
ממלכה ממנה הגיע המלומד אורנ'ריג, אבל המבטא שלה מעט שונה משלו, כולל 'ר' מודגשת
ומתגלגלת. הפייטנית
שרה שיר על מרד (טיליאן יכולה לזכור במעורפל שזה משהו מההיסטוריה של אורמת'ריל,
דור אחד לפני עליית הנסיך שאימץ את 'תורת הגאבוטו'); היא מתפייטת בשבחי 'חבורה
של אנשים הגונים וגאים שהקימו את בתיהם על המצוקים' שכל עוד הנסיך הרם היה נאמן
לשבועתו ושמר על הזכויות שלהם, הם שירתו אותו בנאמנות - אבל אז הוא החל לנהוג
בבוגדנות, שגרמה לבני ת'אריל עילית להרים את נס המרד. היא מזכירה שורה של שמות,
כנראה בתי אצולה, שהצטרפו בזה אחר זה למרד נגד הנסיך העליון של אורמ'תריל: "ראשון
היה בית ת'לרונדיר, שהכריז על עמדתו באומץ; אז קם לורד קורדאראנג ונתן להם את ידו. עם מל'דורן קוסם הקרב, ווארלי המצביא, הם הניפו את נס הת'ארילינד שעליו כוכב בודד!" הכורים
ושאר האנשים מסביב, שככל הנראה לא מודעים למאומה מהפרטים ההיסטוריים, נסחפים
בקול שלה ובשיר הסוחף, צועקים הידד, משיקים ספלים ומצטרפים אל הזמרת לפזמון
שחוזר שוב ושוב, ומהלל את "הדגל עם הכוכב הבודד". "הורי!
הורי! לת'אריל עילית הורי! הורי לנס הת'ארילינד שעליו כוכב בודד!" בשלב
מסוים, הדמויות שמות לב, שהמבט של לוכד העבדים מצטלב עם זה של הזמרת; היא
מתחלחלת ולרגע קולה רועד; היא שולחת בו מבט רושף אש, כאשר הקוסם המהודר 'מרים
ספל לחייה' בהפגנתיות, כולו חיוך מפה לאוזן. הקהל
מריע, ובעל הבית המרוצה סופר את הכסף של השתיה המרובה שנקנתה, כשהוא קורא הידד
לזמרת, ששמה כמסתבר הוא מל'סירלי, ומכונה גם "הפעמונית מת'רילינד";
הזמרת קדה וממהרת להעלם בצללים. באופן לא מפתיע, גם לוכד העבדים והבריון שלו
קמים 'במקרה' באותו רגע, ויוצאים דרך פתח צדדי. הדמויות
קמות מיד ממקומן, יוצאות מהיכל השתיה בנסיון להקדים את הקוסם המפוקפק, לפני
שיגיע לאוהל של הזמרת - אבל הן מתעכבות ונכשלות, וכאשר הן מגיעות, לוכד העבדים
(ממה שהדמויות שומעות, שמו הוא קור'זארט) כבר נמצא באוהל ומדבר עם מל'סירילי,
כאשר הבריון שלו עומד בחוץ ושומר. גאב,
גארל ואמזורג מנסים ספק לקשור שיחה, ספק להתגרות בבריון כדי להסב את תשומת הלב
שלו, וטיליאן מתגנבת אל צד האוהל, סמוך לפתח שלו, כדי להקשיב לשיחה. קור'זארט
מנסה לדבר בנימוס החלקלק שלו, ומתקבל בעוינות גלויה. הפייטנית
מטיחה שהוא לא רצוי; הוא מגחך, מכנה אותה "מלס" ואומר שלא ציפה לקבלת
פנים אחרת; נראה שהיא נשארה עקשנית כמו "בימים ההם" - אפילו עכשיו,
כאשר הסתיו כבר יורד עליה. לוכד
העבדים אומר בלעג "שאין לה מה לפחוד, כי ההצעה הישנה שלו פקעה מזמן. הקסם
שלה כבר מעופש ומשומש מדי לטעמו. לעומת זאת, יש לו הצעה עסקית קטנה, ולו מתוך
רחמים. "בתור
בן ת'ריל עילית בעצמי, כואב לי הלב לראות אותך, מסתובבת עם כורים ורוכלים,
בתנאים כאלו שאני ראיתי עבדים שחיו הרבה יותר טוב". ההצעה
העסקית מתבררת כבקשה של קור'זארט שמל'סירלי תלך לדבר בשמו עם 'אורגת הערפל
הזקנה' שעובדת כחשלת חרבות באחוזת אראמל (למשמע הדברים אלו, עיניה של טיליאן
נפערות מעניין) - הוא רוצה ש"ואר הזקנה" תחשל בשבילו חרב עם סמל
המשפחה שלו; אבל אורגת הערפל לא מוכנה לדבר איתו (או כפי שמל'סירלי מעירה בלעג -
יש לה חוש להריח חלאות). "אני
אתן לך מאתיים דמי תיווך. נו באמת, מלס. אל תהיי חמוצה כל-כך. לא תעשי איזו טובה
לחבר ותיק של המשפחה, לזכר... המטרה הישנה?" כאן
הוא מפליט אנקה, כאשר הוא חוטף סטירה מצלצלת. "שלא
תעיז ללכלך את המילים האלו. אני בת של ג'נטלמן מת'רילינד. אתה לעומת-זאת, לוכד
עבדים מחליא. תמיד היית. עכשיו תסתלק מכאן". פניו
של לוכד העבדים מאדימות והוא מרים את ידו באיום; טיליאן מתכוננת להתערב, אבל אז
הוא משתלט על עצמו, מסכת החביבות הפטרונית נושרת מפניו, שכעת הן מסכה של זעם
ואיומים. "תזכרי
את המילים האלו. את הולכת לשלם על זה בריבית קצוצה. אה... ובמקומך, הייתי נזהר
עם שירים... עם מסר בעייתי ומרדני בחבלים האלו. לורד אראמל ומשפחת קור אומת'ל
בברית עם הכס של הנסיך, אם שכחת. אני לא יודע כמה הם מתלהבים משירים שמהללים את
מי שמרדו נגד אבא שלו" מלס'ירלי
לועגת לו, ומצווה עליו להסתלק; לחזור אל מי שהוא משחד או מלקק לו את הישבן כדי
שיעלים עין מהעסקים המלוכלכים שלו. תמיד היה לו אחד כזה, כי "אולי המרחק
בין לוכד עבדים לעבד עם לשון ארוכה הוא יותר קטן ממה שחושבים. לך!" קור'זארט
מסתלק בזעם, וכאשר הבריון שלו תוהה "אז לא הלך טוב עם הבחורה, בוס?"
הוא מכניס לו סטירה, ואומר שנמאס לו לבזבז את הזמן בין האוהלים המטונפים האלו,
ויש לו עסקים חשובים יותר לעשות. בינתיים,
מלסרילי, במצב רוח עכור, מתיישבת על המיטה באוהל שלה, שולפת משמלתה מראה קטנה
מעוטרת ומסתכלת בה בעצב; ואז היא מחזירה אותה למקומה, שולפת מקטרת ארוכה ומעוטרת
ובקבוקון עם אבקה תורכיזית שמדיפה ריח חריף וצלול, ומתחילה להפריח טבעות עשן. באוהל
שלה, כפי שטיליאן מבחינה, יש גם שיריון קשקשים שתלוי ליד הגלימות, וחרב ארוכה
בנדן מהוה. טיליאן
מתגלה, במחשבה שאויבת של סוחר העבדים המנוול יכולה להיות בת-ברית שלי"
מל'סירלי לא מאושרת וחושדת מאד בהפרעה, אבל טיליאן מצליחה לרכך אותה, בין היתר
במחמאות נלהבות על המוזיקה שלה, ולקשור איתה שיחה. מל'סירלי מודה שהיא מכירה את
קור'זארט עוד מהמולדת הישנה, והוא היה מאז ומעולם חלאה מרושעת, גם בתקופה בה סחר
עבדים היה מותר. "הוא
אחד שילקק ללורד בלשון צחה בארוחת ערב, ואז ילך להצליף חצי לילה באיזה עבד שלא
עשה כלום, רק בשביל השעשוע". מל'סירלי
לא שמעה על שום ביצה ולא נתקלה במלומד אור'נריג, הגם שהאיזכור של מלומדי גאבוטו
גורם לה לנחור בבוז. "לא
יודעת מה קרה לו, אבל מוח של מי שמתעמק שנים בספרים עם תורות על בני-אדם שתינו
אהבים עם קופים ענקיים בעלי דם שטני, לא היה חזק במיוחד מההתחלה". היא
מספרת לטיליאן מעט על אורגת הערפל מחשלת החרבות או "ואר הזקנה",
ואומרת שהיא לא טיפוס שמדבר הרבה, אבל למרות זאת הן התחברו - אולי מפני שלשתיהן
אין בית לחזור אליו; אבל לאחרונה, מל'סירלי לא פופולרית במיוחד באחוזה
("ואר בחורה הגונה, מלבדה כמעט אין שם אף אחד הגון"). מל'סירלי
מעט מתחמקת לגבי השאלה מה היא עושה כאן, מעבר לזה שבמצבה היא צריכה להסתובב
במקומות כאלו כדי להרוויח קצת כסף כדי להבטיח שהיא לא תרעב. היא
כן מספרת שהיא מתכוונת לעזוב בקרוב את המחנה, ולהעפיל אל המחנה של שבט הציידים
של 'כף השועל' - היא מספרת שהם לא לוחמים אימתניים ואכזריים כמו בני הקשת
השחורה, נשלטים בידי "מנהיגה קולנית ושמנה, עם ארבע בנות קולניות
ושמנות" - אבל ה'מאמא' שלהם הגונה יחסית, אם נשארים בצד הטוב שלה ובאים
לסחור עם האנשים שלה, ולא בכדי לעשות צרות (מנגד, מל'סירלי רומזת שכדאי לא להכיר
את הצד האחר של ה'מאמא' - היא מומחית בלהרעיל כפי שהיא מומחית בלרפא, ויש לה
דרכים, לא כולן רשמיות, להגן על האנשים שלה; היא, או לפחות מישהו אצלה, יודע
לראות דברים, כולל דברים נסתרים. מל'סירלי
לא מפרטת אבל היא מפטירה ש'יש לה משהו לחפש שם'. בשלב
מסוים, טיליאן עורכת היכרות בין מל'סירלי לשאר החבורה; הדמויות האחרות מחמיאות
לכישורי הנגינה שלה, והצדדים נפרדים בלחיצת ידיים, ובאמירה לא מחייבת שאולי הם
יפגשו בהמשך. טיליאן , מצידה תוהה האם האוהל של מל'סירלי בסכנה; אבל הפייטנית
פוטרת את זה בכך שהיא יודעת להגן על עצמה, ולא סביר שאפילו קור'זארט ינסה משהו
טפשי באמצע מחנה הומה אדם. רוכבי הקשת השחורה גאב
וגארל מחליטים שהגיע הזמן לקיים את ההבטחה שלהם לאמזורג, וללכת לדבר עם בוס
קאר'נורג; טיליאן מסוייגת בהרבה, ועדיין לא בוטחת לא באמזורג ולא בבוס שלו, אבל
הולכת יחד עם האחרים. בערך
בחצי המחנה, מתחילה מהומת אלוהים; אנשים צורחים באימה; בהמות מטען משתוללות,
כלבים נובחים, רגליים רצות לכל הכיוונים. הדמויות רצות לעבר מוקד המהומה; ראל
והגורג קריגריק משתופפים בפחד מאחורי הדוכנים שלהם; עגלה הפוכה עם סחורות
מפוזרות זרוקה ליד, אבל במבט שני, אין שום הרס או הרג ממשי שתואם את עוצמת האימה
- כלב אחד נהרג ועגלה אחת נהפכה; ובכל זאת, כולם מסביב מבועתים והדמויות רואות
מהר מאד מדוע. שני
ציידי-הרים מזרי אימים יושבים באוכפי סוסים, ומסביבתם נוהמת חבורה של כלבים
שעירים ומבעיתים, בלא ספק כאלו שאומנו להרוג בקלות בני אדם ויצורים גדולים -
לגאב, הם מזכירים יותר מדי את הכלבים הרצחניים שהוא נתקל בהם כמעט שבוע קודם, על
הדרך לאחוזת טולביס. שני
הציידים ניצבים מול חבורה של שומרים משקשקים מהכוח של לורד אראמל, כולל סרג'נט
המשמר שסוחר העבדים שיחד קודם, שמנסה לשווא לאיים בכעסו של טולביס. הציידים
- אנשיו של גורזאג מקלאן הקשת השחורה, לא מסתירים את בוזם. "האיש
הזקן בבית הגדול למעלה לא מעלה ולא מוריד, שומר" "האדמה
הזו היא שלנו. החוקים שלנו שלטו כאן, עוד לפני שהאיש הזקן נולד". אנשיו
של גורזאג אומרים לסרג'נט שהוא יכול להוריד את החרב העלובה שרועדת לו ביד; אם הם
היו באים לכאן כדי להרוג את הרוכלים חסרי הכבוד וטינופת הכורים ומחפשי הזהב
שמתגודדים כאן, הוא וכל האחרים כאן כבר היו מתים. הסרג'נט
מזכיר בכעס את ההסכם (כלומר, ההסכם שנחתם בין גורזאג ללורד ארת'יריון קור-אומתל,
לאחר ההתקפה הראשונה של הקשת השחורה על אחוזות הצייד, לפני יותר מ-15 שנים).
הציידים לא מתרשמים. "ההסכם
של גורזאג היה מול הלורד הזקן עם ידי הנפח. הוא היה אויב, אבל אויב עם כבוד.
הלורד הזקן הלך עם הרוח, ולמי שיש במקומו אין כבוד. רק זיעה של רוכלים
פחדנים" אנשיו
של גורזארג מסבים את הסוסים שלהם כדי להסתלק, לא לפני שהם שולחים מבט מזרה אימים
בבוס קאר'נורג, שניצב בפנים סמוקות מזעם בפתח האוהל שלו. "ואתה,
אל תשכח את המילים שלנו.. קשת שחורה מזהירה רק פעם אחת". קאר'נורג
נוהם באופן לא משכנע שהם מטורפים ארורים, והוא לא יודע מה הם רוצים; הציידים
מחזירים כי אם יגלו שהוא שיקר להם... הוא יודע מה עושים לבוגדים על הגבעות; וגם
למי שעוזר לבוגדים. הדמויות
מנסות לנסות לדבר עם הציידים, שמסתכלים בהם מלמעלה למטה; מסתבר, שהם שמעו משהו
על עמק טולו, ורוחשים ל"שבט" שחי שם כבוד מסוים - מספיק כדי להזהיר את
גאב וגארל (אותם הם מכנים "אנשי כבשים"), שכדאי להם לטובתם לא להשאר
במקום הזה לעוד הרבה מן: "השבט
שלכם יודע מה עושים למי שמתנחל באדמות של אחרים ומלכלך את הנחלים שלהם". אחד
הציידים מזרי האימים מוסיף ש"הרוח סיפרה לגורזאג הזקן ולנביאה שלו על מה
שעשיתם. קשת שחורה לא תעניש אותכם על מה שעשיתם לשבורים, כי הם לא גברים ולא
בני-אדם בכלל" - אבל כדאי לדמויות לזכור שאנשיו של גורזאג שונים לגמרי
מהשבורים, הם שומרים על מה ששלהם; לא להרבה זמן האנ'מיריםוהפאר'ליל ימשיכו לשבת
על הגבעות - ו"קשת שחורה מזהירה רק פעם אחת". אנשיו
של גורזאג מסתלקים ברכיבה, והכלבים המזוויעים שלהם רצים אחריהם. באוהל
של קאר'נורג, מתחוללת מהומה שלמה; 'פארליל וחצי' צועק שנשבר לו והוא הולך; הוא
מעדיף לרדת מהגבעות עם כיסים ריקים, מאשר שיפשטו מעליו את העור ויכניסו את המעיים
שלו לפה שלו כשהוא עוד חי; הוא זורק את המכוש שלו ויוצא מהאוהל, קאלמיריון
ואחרים באים אחריו. אורת'ו מתחנן בפניהם שיחזרו - נראה עלוב מתמיד עם קסדת
הקרניים הפרוותית שלו והצבע הכחול על הפנים: "האוצר...
היהלומים... אתם לא יכולים פשוט לתת לראנ'דיל הבן-זונה לנצח ככה, אחרי שהוא שיחק
כל-כך לא פייר?" בארזוג
בן בארזוג נוהם לאור'תו שהוא אדיוט, ושיכניס למוח הגרגר שלו שראנ'דיל כבר ניצח,
הכל נגמר; וכך הוא יוצא מהאוהל ונעלם, ורוב האחרים אחריו. קאר'נורג
נראה שבור ומובס. כאן, גם יוצא הסיפור השלם על צייד בשם רורגאל מיתר-ארוך,
שקאר'נורג והכורים שלו מצאו אותו פצוע וקודח; קאר'נורג, כמה שהוא בז ומתעב את
השבטים המקומיים, היה בדעה שאף גבר הגון לא יכול להשאיר אדם - מהשבטים של הגבעות
או לא - לגסוס ולהאכל בחיים בידי זאבים וחיות אחרות. בדיעבד התברר, שזה עריק
מהשבט של גורזאג; קאר'נורג לא יודע מה הוא עשה 'וגם לא אכפת לו; וגם לא מכל
הפוליטיקה בין השבטים הארורים'; אבל מאז הקשת השחורה שמו עליהם עיין; וקאר'נורג
מוכן להתערב שראנ'דיל תיכך וכנראה מילא את ראשי הקש שלהם ברעיונות. ככה
או ככה, הוא שילם חמש-מאות מטבעות לידי אראמל בשביל רשיון כריה, בלי שהלורד
הארור טרח לספר לו שלחבורת הכריה המתחרה יש קשר הדוק אם אחד הממזרים שלו; הם
בקושי מצאו משהו, הרשיון נגמר עוד שבועיים... ורוב האנשים שלו מתו או עזבו אותו. מה
שקאר'נורג מציע לדמויות, זה לבוא איתו ועם שארית האנשים שלו למכרה שלהם, ולהפטר
בשבילם ממפלצת העכביש והזחלים הטורפים, כך שהם יוכלו לנסות לכרות שם קצת ולחפש
עורקים של מתכות יקרות או אבנים טובות - ובמה שקארנורג והאנשים שלו ימצאו, הוא
מציע להתחלק עם הדמויות חצי-חצי, אחרי שהחבורה תלווה אותו ואת האנשים שלו למטה
מההר. החבורה
חלוקה בדעתה, ולא נותנת תשובה מיידית; הדמויות פורשות החוצה ומתווכחות. גאב
וגארל נוטים לקבל את ההצעה - ולו מפני שקאר'נורג נראה אדם עם כבוד, שעומד בפני
חורבן מוחלט, וממילא לא יזיק לאף אחד אם יפטרו את העולם מאותה מפלצת עכביש נפוחה
ויורקת רעל. טיליאן,
לעומת זאת, לא בוטחת בקאר'נורג, מעדיפה בכלל להתחבר עם מל'סירלי וללכת לכיוון
אחר, ומתנגדת בתוקף להצעה או לשותפות איתו - שרק תסבך את החבורה עוד יותר. חלום והתקפה לילית הדמויות
לא מצליחות להגיע להסכמה, ומחליטות 'לישון על זה'; החבורה שוכרת בכמה פרוטות
אוהל קטן, לא רחוק מזה של קאר'נורג (למרות ההסתייגות של טיליאן, אמזורג מוזמן
לחלוק עם החבורה אוהל), והדמויות נרדמות בזו אחר זו. באמצע
הלילה, גארל חולם עוד אחד מהחלומות המפחידים, הכמעט-אמיתיים שלו; הוא חולם על
מסדרונות כלא מבעיתים עם שערי ברזל עצומים, מתפתלים למרחק עצום, וכולם רוויים
ייסורים, יגון ופחד; שומרים גדולים מבני אדם ומפחידים, עם אלות מסומרות, מהלכים
בין התאים; ובאפלה שורצים גם דברים אחרים, בלתי נראים וגרועים יותר. שם,
באחד התאים, מוטלת האישה האדומה מהחלומות שלו, מטונפת ושבורה, בוכה שהוא הבטיח
להגן עליה, אבל נטש אותה למר-גורלה. גארל מתעורר, והחלום מתאיין... כמעט לגמרי;
מהעבר האחר של יריעות האוהל, הוא שומע רחרוח מוזר. גארל
בועט בגאב כדי להעיר אותו, והם מתגנבים החוצה מהאוהל; גאב לא רואה כלום, וגארל
מצליח לראות רק את קצהו של זנב ארוך - לא של כלב ולא של קוף, אלא זנב לטאה ארוך
מעוטר בנוצות בהירות, חומק ונעלם בין האוהלים. גארל
מנסה להשיג אותו, ולא רואה כלום... ואז, הוא רואה משהו אחר, או ליתר דיוק ארבעה
"משהו", פשוטים בהרבה מלטאה אגדית עם נוצות, אבל אכזריים לא פחות
ואולי יותר מכל רפטור: ארבעה אנשים חמושים בחבלים שנראים יותר כמו חבל תליה מאשר
כמו חבלים של לוכדי עבדים, ובסכינים אכזריות, שמתגנבים בשקט - הישר לעבר האוהל
של ראל, מוכרת הפשטידות. גארל
אומר לגאב לקרוא מהר לאחרים, ומתגנב לעבר חותכי הגרונות. הוא משיג אותם, ממש
כאשר שניים עומדים להכנס לאוהל, ושני אחרים מחפים עליהם מבחוץ. גארל יורה מתוך
האפלה, ופוגע קשה בחותך הגרונות שבדיוק החל להכנס לאוהל עם חבל תליה בידו (וצרחה
מבועתת של אישה נשמעת מבפנים); הגברים מופתעים, אבל מתאוששים במהירות וסוגרים
לעבר גארל, שמוצא את עצמו עד מהרה - לאחר שנטרל אחד מהגברים - ניצב מול שני
יריבים קשוחים, ועוד אחד מתקדם לעברו מהצד. חותכי
הגרונות, למרות שהם לבושים כמו כורים, מתגלים כמיומנים בהרבה ושולטים בתמרוני
נשק, כולל יכולת להתקיף מדי פעם ארבע התקפות בסיבוב (שתיים בכל סכין, או ליתר
דיוק חרב קצרה משוננת ואכזרית). למזלו של גארל, מנגינה מתחילה להתנגן, ומחזקת
אותו - מסתבר שמל'סירלי שמעה את הרעשים, והיא מתערבת בקרב לטובתו של גארל, כשהיא
מתגלה בפייטנית עם כוחות של מוסיקה קסומה. בינתיים,
גאב מגיע בריצה ומצטרף לקרב; הוא מסתחרר ב'מכת מטאטא' שפוגעת קשה בשלושת
חותכי-הגרונות בבת אחת, אבל הם משיבים מלחמה ופוגעים בו פגיעה קשה; מל'סירלי
מחליפה מנגינה, ועוברת לרפא את גאב וגארל, ושני סיבובים לאחר מכן שולפת את החרב
שלה ומסתערת בעצמה לקרב; בינתיים, מגיעים לקרב גם טיליאן ואמזורג, שמטיל חזיז
אש; ועד מהרה, חותכי הגרונות מוכרעים. אחד מהם הצליח לזחול ולהמלט בחסות המהומה;
אחד מהם מעולף; אחד מת באופן משכנע מאד (גאב ביקע לו או את הראש לשניים במהלומת
מחץ של חרב דו-ידנית), והאחרון גוסס. ראל,
מבועתת ובוכה בכי תמרורים, מטילה את עצמה על גאב ומחבקת אותו בכוח (יהיו מי
שיטענו, קצת חזק יותר ממה שהכרחי), כשהוא מנסה להרגיע אותה ולשאול אותה מה הביא
את החלאות לאוהל שלה. בינתיים, הדמויות האחרות מחפשות על חותכי הגרונות שנפלו,
ומוצאות בין היתר בקבוקי משקה זול חצי גמורים, וציוד אחר שנועד כנראה לשתילה
באוהל, כדי להסוות את הרצח של ראל כמעשה של כורים שיכורים. חותך
הגרונות שהתעלף, לאחר שהדמויות מעירות אותו ומתחילות לחקור אותה, מדבר בעגה של
כורה שיכור ומטומטם, שטוען שראל היא "זונה בת זונה" ש"מכרה לו
בשר מקולקל וחייבת לו כסף" - באופן שלא ממש משכנע את הדמויות. מעט
מאוחר יותר, נסיונות השכנוע של גאבישאו פרי, ויביאו את ראל להזכר במקרה חריג שכן
קרה לפני כמה ימים, אבל היא לא קישרה אותו מיד לנסיון הרצח (וגם עכשיו אין צל של
הוכחה). ראל,
אגב שהיא עדיין נצמדת לגאב ומתייפחת, מספרת על זה שהיא הכינה אוכל עבור אחד
הממזרים של לורד אראמל, וזה הסתיים רע - הוא ראה את התליון שלה ורצה לקנות אותו;
היא סירבה, כי זה הדבר היחיד שנשאר לה מהמשפחה שלה, והוא "לא קיבל את זה
יפה"; אבל ראל לא פיללה שזה יגיע לכך שחותכי גרונות יבואו לטפל בה באמצע
המחנה. מל'סירלי
מגלגלת עיניים ומעירה לדמויות, שהם "נפגשו מחדש הרבה יותר מהר ממה שהיא
ציפתה"; וטיליאן שבה ומביעה הערכה כלפיה. לצערה של טיליאן, אף אחד מחותכי
הגרונות המתים לא נראה כמו אחד מאנשיו של לוכד העבדים קור'זארט, ומל'סירלי מטילה
ספק אם צורת הביצוע הזו מתאימה ל"עסקים" המלוכלכים שלו. בינתיים,
מגיעים סוף-סוף השומרים של המחנה, ודורשים בצעקות לדעת מה קרה; הם מושכים
בכתפיהם למשמע הסיפור, ואמנם מחליטים "לקחת את הזבל למעצר" (או
לקבורה, תלוי את מי), אבל מעבר לזה הם לא מתרשמים בכלל, ואחד מהם אפילו מעיר
בגסות לעבר ראל הבוכיה, ש"אולי הגברת הצעירה הזו מכרה לא רק פשטידות
בשר" (הבריון השבוי מסכים מיד, בצעקות גסות מהרצפה) - מה שגורר עימות
מילולי בין השומרים לבין גאב. בסופו
של דבר, השומרים מסתלקים עם האסיר ושתי הגופות, כשהם מגחכים בגסות, ומותרים את
החבורה בתחושה חמוצה, ובלי שמץ של אמון באנשיו של לורד אראמל. החבורה חוזרת
לאוהל, כשגאב לוקח איתו את ראל בהבטחה שהוא יגן עליה; ואולי בכדי לנסות ולהחליט
- עכשיו או בבוקר - על הצעד הבא. |
חזרה
לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.