Farewell, oh Great Father

פרק 2: ראש לשועלים (חלק ב')

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

גישוש במערה הצפונית: כוכבי-מערה ענקיים ובור מצחין למדי

החבורה, חבוטה ומותשת לאחר ההתקלות עם בהמת המעמקים, מחליטה לנצל את הזמן שנותר עד השעה שבה הדמויות חייבות לדווח למפקד המשמר, וחופרות את הדרך החסומה למחצה מהמרתפים של המטבח צפונה.

החבורה מגלה חדר חשוך ושכוח, עם אוויר עומד ומצחין מאד, ששימש כסוג של כלא, לפי תאי סורגים באחד הקירות עם שרידים של קש מרקיב עם כתמים בתוכו (אולי דם?) ושלשלאות תלויות על הקירות.

לא ברור מתי הוחזקו כאן אנשים ומי הם היו; נראה שהחדר לא בשימוש מזה זמן ארוך למדי, אבל בהחלט היה בשימוש לפני תקופה – קשה לדעת אם כמה שנים או כמה חודשים; ובנוסף, מהפתח הנגדי החשוך בקיר הצפוני, זורמים כעת לתוך החדר נוזלים מזוהמים מאחת המחראות של האחוזה.

הדמויות מוצאות על אחת הקירות חריטה או תבליט מתפורר שמזכירה פנים של לטאה כחולה-דהויה, ובגלגול אבחנה מוצלח מבחינות מבעוד מועד בסכנה: כוכב-מערה קרומי ומרופש שאורב בתוך אחד מתאי הכלא הריקים, חבוי בתוך הקש הרקוב, עם לוע זב רעל ועין צהובה במרכז; הוא דומה מאד לכוכבי המערה שנפלו על הדמויות מהתקרה בחלק הקודם של המערות, אבל גדול מהם בהרבה.

הדמויות מנהלות קרב כנגד היצור, תוך ניצול היכולת של גארל להמטיר עליו חיצים עוד לפני שהיצור מבין שהוא אותר ויכול לקפוץ לעבר החבורה, כדי להתחיל את הקרב ביתרון; היצור משתמש בנשיכה הרגילה שלו, בנשיפת רעל, ובסופו של דבר, גם ביכולת אחרונה להתפוצץ ולהסב נזק רעל היקפי לכל מי שעומד סביבו כאשר הוא יורד לנקודות הפגיעה האחרונות שלו; ועד מהרה מתגלה, שבפתח המסדרון הצפוני אורב יצור נוסף מאותו סוג; החבורה מנצלת את המרחק ואת האבחנה המוקדמת שלה לזכות ביתרון גם כנגד היצור הנוסף (הפעם גארל משתמש בחלק משמן האגסים המפורסם בתור חומר להכנת צמד חיצי אש), וכך להכריע גם אותו בקלות יחסית.

לאחר הקרב, החבורה סוקרת את המסדרון הצפוני, ממנו זולגת הטינופת של המחראה לתוך המערות; הדמויות מגלות חרך חשוד בקיר, שבתוכו זוהרת פטריה מוזרה באור אדמדם; אבל מאחר ואף אחת מהדמויות לא שולטת בכשרוןעשבונאות, החבורה מעדיפה שלא לחטט שם או להסתכן במטרה לנסות לקטוף את הצמח הנדיר והרעיל או לעמוד על טיבו.

הלאה משם, החבורה מבחינה בחור עגול בתקרה, ממנו נוזל חלק ניכר מהטינופת; הדמויות משתמשות בחבל ובכשרון הטיפוס של גאב, שמטפס למעלה ומוצא את עצמו בתוך מחראה במה שמתגלה כמרתף של האגף הצפוני של האחוזה – שהוא המקורים שהוקצו למלומד אור'נריג; גאב מבחין שמהמחראה יש שתי יציאות: דלת למסדרון מרוצף בקרשים, ששומרים מפטרלים בו, וסבכת סורגים גבוהה שמציצה אל תוך המרצפות של החצר של הטירה, סמוך מאד למקום בו עומדת הכרכרה של המלומד, שהסוסים שלה צונפים בחוסר נחת. גאב מבחין שגם שם מסתובב שומר משועמם – או ליתר דיוק, גברתן עם שיער חום ארוך שנראה כמו ראמג'ירי או ראמג'ירי למחצה, עם חרב דו-ידנית מרשימה: נראה שזה לא אחד מאנשיו של לורד טולביס, אלא שומר ראש של המלומד הזר עצמו.

גאב מאזין לקולות שעולים מעבר לדלת המחראה, וקולט ויכוח בין השומרים במרתף (כנראה אנשיו של טולביס) לבין העוזרת של המלומד, אישה אפורת שיער בעלת מבטא נוקשה וקול מפחיד (כמעט כמו שני הפגיונות האכזריים בחגורה שלה), שעונה לשם אילסה.

השומרים לא מרוצים בכלל מהדרך בה אילסה נובחת עליהם פקודות (מי בכלל נתן לה רשות?) אבל מפחדים ממנה; בין לבין מסתבר, שהילדים שהובאו אל המלומד נמצאים בחדר מעל המרתף, וכי בניגוד לחששות הראשוניים של הדמויות – הם מוחזקים שם עבור בדיקה שהיא אומנם משפילה למדי (מדידת זווית המצח והיקף הגולגולת שלהם, במסגרת מחקריו של המלומד על תושבים של 'איזורים אקזוטיים' והקשר בינם לדם קופי הגאבוטו האגדיים), אבל בהחלט לא מסוכנת, קטלנית או אפילו כואבת מדי.

מהמעט שגאב מצליח לשמוע, נראה שהמלומד די מפוזר, אפילו יותר מהרגיל, שוכח היכן הניירות של עצמו, וזוכה לנזיפה מרומזת מהעוזרת הנוקשה שלו. מאוחר יותר, אילסה יוצאת לחצר, ונובחת בכעס על השומר הראמג'ירי למחצה, לאחר שזה מצחקק בקול נמוך על 'איך שהאכיל את הילדים בעוגיות', ונראה שהוא לא משקיע תשומת לב רבה מדי במשמרת שלו.

גאב יורד בחזרה אל יתר הדמויות שמחכות לו במסדרון למטה, ומספר להן את הממצאים שלו, שגורמים לחלק מבני החבורה לחוש תיעוב עז כלפי המלומד והמחקרים שלו, חרף העובדה שהם לא קטלניים כפי שהדמויות חששו בהתחלה.

הדמויות חוזרות אל מפקד המשמר, ומספרות לו על רוב הממצאים שלהן, אם כי החבורה בוחרת שלא במקרה להשמיט את החלק על הפתק שנמצא על שרידי הגנב. מפקד המשמר מחוויר כאשר הוא שומע על הגנב, אבל מתעקש שהאנשים שלו יטפלו בבעיה ובחולשות האבטחה בלי צורך בשירות נוסף של הדמויות; הוא משבח בחיפזון את החבורה על העבודה הטובה, ומבטיח שיקיים את חלקו, יביא את שמות הדמויות לפני לורד טולביס, וימליץ לו להזמין אותן לנשף.

בינתיים, החבורה מוחזרת למגורים במבנה הישן בצד הדרומי של החצר, הרחק ממגורי המלומד, והדמויות מקבלות מקום למעט מנוחה ורחצה, לפני שהן נקראות לנשף. טיליאן, ברשותו של מפקד המשמר, מנצלת את הזמן גם לכתוב במהירות מכתב לסבתה מצד אמה (גבירה אנ'מירית נבונה, חדת תפיסה ולשון), שבה היא מגוללת בתמצית חלק מהמאורעות שעברה, בדגש על ההתקלות בלוכדי העבדים; טיליאן, שעודה בטוחה שלוכדי העבדים עשו 'טעות בזיהוי' ולמעשה התכוונו ללכוד את אחותה, מזהירה את סבתה שיתכן שאחותה 'השפילה את המחזר הלא נכון', או עשתה משהו דומה שמעמיד אותה כעת בסכנה.

הנשף של לורד טולביס

הנשף שעורך לורד טולביס עבור האורח שלו, המלומד אורנ'ריג מהנסיכות האפורה, נערך ב'היכל הנשפים' של האחוזה, שהוא למעשה לא יותר מחדר עץ מלבני גדול שצופה על האגם; למרות הנסיונות של לורד טולביס להקנות לאירוע חזות חגיגית, המחזה הוא פרובינציאלי ויומרני יותר מאשר מפואר; אפילו הדגלים של הנסיכות האפורה ושל בית קור אומת'ל על הקירות נראים גסים מאד, שלא לדבר על שלושת הנגנים העייפים והמרוטים שמתפקדים בתור תזמורת.

הדמויות עצמן זכו לשולחן מכובד יחסית, לא הרחק משולחן הכבוד של הלורד ובני לוויתו; טולביס נכנס להיכל שעון על מטהו, מלווה במלומד אורנ'ריג– ברנש מרשים וגבוה מהנסיכות האפורה, עם גלימות כהות, כובע מוגבה ומונוקול (העוזרת המפחידה שלו אילסה לא נראית, וכנראה שלא הגיעה לאירוע); אחריהם נכנסת אישה לא צעירה עם פנים פשוטות ודומות לאלו של טולביס (מסתבר לאחר מכן שהיא בתו), ושלושה ברנשים צעירים ומהודרים יחסית:

טילמאריול– צעיר עם מראה מעט רופס, שמסתבר כנכדו של טולביס; הוא ברנש שחצן מאד, מלומד בעיני עצמו; הוא מתרברב בזה שהוא מתעב ריקודים 'ודברים המוניים', ובמקום זאת מייגע את המלומד אורנ'ריג במהלך הנשף בשלל שאלות ארכניות על תיאוריות דם הגאבוטו, עד שהמלומד מנסה להתחמק ממנו ומזמין את בתו של טולביס לרקוד.

קל'תיריול– ברנש חסון עם לסת מרובעת וחזקה, שבניגוד לאחרים, חוגר חרב.

לור'מארל– הנאה מבין השלושה; חיוור וכהה שיער, עם תווים שמרמזים שיש לו דם אורגי ערפל.

הנשף מתחיל בנאום ארכני, מבולבל ומרוכז בעצמו של לורד טולביס, שאגב שהוא מברך את האורח מרבה בתלונות על גורמים רבים ושונים, לרבות אחיו אראמל באחוזה המתחרה במעלה הגבעות, שמנסה להאפיל עליו ולקחת את מה ששלו, הכל אגב שטולביס מניח, כמעט כמובן מאליו, שכל 'נתיניו האהובים' חולקים איתו את הרגש, ומתייחסים לעלבונו ולתסכולים שלו כאילו הם שלהם. אגב הנאום, משרתים מכניסים לחדר, על שולחן מיוחד, את המתנה יקרת הערך של המלומד ללורד טולביס: ביצה או אבן אמברית בצורה שגולפה באורח משכנע מאד כמו ביצה, קולל חריטות של קשקשים דקים וסימנים כמעט רונים לאורכה, בגודל שעולה על זה של עשר ביצי תרנגולת גם יחד.

בהמשך, ולאחר שמוגשים אוכל ושתיה לשולחנות, ומתחילים ריקודים (משהו שמתחת לחזות הפומפוזית הוא לא יותר משילוב בין ריקודי איכרים מקומיים לכמה ריקודי חצר שטיליאן מכירה היטב מארועים מוצלחים יותר במרכז בקעת קיירן).

טיל'ראל מציעה ללור'מארל לרקוד איתה, במחשבה שאולי תוכל להעזר בו; אולם היא (ושאר בני החבורה) מתאכזבים במהרה, לגלות שמאחורי החזות המפוארת והנימוסים המהוקצעים, מסתתר בן ספק חוקי של מפקד משמר בעבר (לא הנוכחי), שגודל בידי לורד טולביס, וכל-כולו ריקני, ומתעניין בעיקר בהכנסה של הנשים בחבורה, במחשבה האם כדאי לו להתקרב לאחת מהן. מרגע שהוא מבין שטיל'ראל חסרת רכוש ויחוס משמעותי (היא מסתירה ממנו בכוונה את שם משפחתה האמיתי – כדי שלא יגיע אל לורד טולביס), הוא עובר להתעניין מאד בטיליאן, שמקפידה לרקוד עם גאב, כאשר הרועה המגודל מטולו מסכים ונהנה למדי לשמש בתור 'בן זוג קנאי' לאותו ערב, כדי להרחיק מטיליאן גברים לא רצויים.

טיליאן מבועתת למדי מהעניין השקוף למדי בה, ובעיקר בייחוס ובהכנסה השנתית של המשפחה שלה, ועושה ככל יכולתה להתרחק מאותו 'אורג ערפל' (בפועל, הוא אולי רבע אורג-ערפל לכל היותר), בלא להתרשם מדברי החלקות שלו על הפאר וההדר שראה בשער חורף לפני שנחרבה, ועל הדרך בה היה היחיד שזכה לרקוד ריקוד שלם עם העלמה היפיפיהמאל'ריליס, בתו של אחד הגנרלים של הנסיך הרם.

מעט לאחר מכן, טיליאן מצליחה לתפוס שיחה קצרה עם נכדו של טולביס, ולהוציא ממנו כמה פרטים – בעיקר דברי זלזול על שני הצעירים האחרים, שהוא מתעב אותם וממורמר על כך שסבא שלו מסכים שיגורו איתם ויקבלו יחס של בני-לוויה אצילים, במקום של משרתים כמו שמגיע להם.

בין היתר, טילמאריול מגלה פרטים נוספים על היריבות בין סבו לבין אחי-סבו אראמל, באחוזה במעלה הגבעות; ועל כך שאראמל מנקר את עיניו של סבו בכך שהוא מחזיק עדר של זוחלים זעירים בגודל תרנגול הודו, עם קשקשים מוזרים – אבל כעת, דרך המתנות של המלומד, טולביס יתעלה עליו.

גם טילמאריול תוהה על קנקנה של טיליאן– היחידה "בכל האספסוף המחליא שכאן" שנראית (איכשהו) כמו ליידי; וטיליאן מקפידה לצנן כל ציפיה או רושם שלו, ובהמשך מסמנת לגאב, שממהר לחזור ולפרוש עליה את 'חסותו'.

באותו זמן, גארל מנסה לצוד את תשומת ליבו של המלומד, שנראה עייף מהרעש ועומד וצופה בארשת מרוחקת על הגשם שיורד על האגם.

גארל מעמיד פנים שדווקא משום שהוא הגיע ממה שהמלומד מכנה "מקום אקזוטי", הוא מתעניין מאד בתורות המלומדות ממעוז התרבות אורמ'תריל, וזוכה להסבר די כלאחר-יד ולא מסודר על עניין קופי הגאבוטו והדם שלהם שמחלחל בכל האנושות, והדרכים שהאסכולות השונות של מלומדים מציעים כדי לטהר אותו בהדרגה.

אגב כך, גארל מעלה את חמתו של גאב, כאשר הוא משתף פעולה עם השאלה 'המקצועית' של המלומד, האם השם המיוחד במינו של גאב, מרמז משהו על מושא המחקר שלו ("גאב-בוטו"); גארל זוכה להרצאה שלמה על ההשקפה הפסימית של המלומד אורנ'ריג: עד כמה, בעיקר במחוזות ספר כמו המקום הזה, חשים שכל הסדר הטוב עליו עמלו דורות רבים של מלומדים, וכל התרבות העילית, הם קרום דק שמתחתיו רוחש כאוס תמידי; כאוס שיכול להתפרץ כל רגע, לקרוע את הקליפה ולהחזיר את הכל לתוהו-ובוהו.

הנשף מגיע בסופו של דבר לסיום; בניגוד לתוכנית הראשונית שלה, טיל'ראל בסופו של דבר לא עושה מאמץ כלשהו לברר משהו על המשפחה שלה, להיכן הוגלו והאם לורד טולביס מעורב או יודע משהו. במקום זאת, היא "שוקעת בשנאה" (לפי עדותה) כלפי טולביס, המלומד וכל מי שקשור בהם.

הדמויות חוזרות למגורים שלהן, אגב שהן מספרות זו לזו את הפרטים שגילו; גאבוגארל מתווכחים, כאשר גאב אינו שבע רצון בכלל (בלשון עדינה) מההבטחה של גארל נתן 'בשמו' כי יסכים לכך שהמלומד ימדוד לו את שיפוע הגולגולת ביום למחרת; גארל מנסה להמתיק את הגלולה המרה, ומבטיח שאם גאב ישתף פעולה, הוא יחזור איתו לטולו.

התקפה לילית

הדמויות מתעוררות באמצע הלילה, לאחר חלומות מוזרים עם זעקות, שהתבררו במאוחר כמציאות; חצר האחוזה מלאה צרחות, שאגות זעם ונקישות מתכת במתכת, לאחר שהפכה בלי התראה לשדה קרב.

אל תוך האחוזה זרמו, בחסות החשיכה, צעירים זועמים מ'השבט השבור', שמשהו - הדמויות לא בטוחות מה (חלקן סבורות שהאשמה במשהו שעשה המלומד אורנ'ריג), לוחמים כמו מטורפים, במיומנות מפתיעה מאד יחסית לגיל הצעיר של רבים מהם, כשהם צועקים ש"האחוזה שלנו, האדמה שלנו, הכל שלנו!", ביחד עם קריאות למצוא ולשחוט את לורד טולביס ואת כל בני ביתו, ו"אנחנו לא שבורים יותר!".

הגג של מגורי המלומד כבר עולה באש, אם כי הגשם השוטף שיורד מונע מהלהבות להתפשט אל יתר חלקי האחוזה; השומרים סובלים מחסרון מספרי, ומתרכזים בנסיון למנוע מהתוקפים להגיע אל מגורי הלורד.

בתוך החבורה מתגלע ויכוח; טיל'ראל אדישה כמעט לגמרי לגורל אנשי האחוזה, ובשלב מסויים אפילו שוקלת להצטרף לתוקפים (רעיון שמתגלה כבלתי אפשרי - התוקפים מזהים גם את הדמויות כאויב); גאב וגארל מתנגדים בתוקף - לפי המסורת של טולו, זה מעשה שפל וחסר כבוד שלא להגן על מארח לאחר שאכלת מהלחם שלו; טיליאן פוסחת על שני הסעיפים, אבל בסופו של דבר רוצה לפחות להציל את החפים מפשע באחוזה - בעיקר הטבחית שהיא התיידדה איתה, גם אם מבחינתה הלורד עצמו 'יכול להשרף'.

בין לבין, כוח של תוקפים מתקרב למגורים של הדמויות עם לפידים בוערים, והחבורה נאלצת להדוף אותם; התוקפים משתמשים חלקם בחרבות קצרות או סכינים ארוכות בשתי ידיים, וחלקם בקשתות פשוטות - ולמרות חוסר מזל בהתחלה וכמה פגיעות שהדמויות סופגות, לחבורה יתרון משמעותי במיומנות ויכולות, והחבורה הראשונה של הפושטים ממוגרת, לאחר שחלק מהדמויות לפחות השתדלו שלא להרוג את כולם, אלא לנסות להמם חלק מהם - בין אם מחוסר רצון להרוג נערים מהשבט השבור, ובין אם ממחשבה לחקור אותם אחר-כך.

בינתיים, נשמעות צעקות כאב מהנפחיה; מסתבר שהתוקפים חדרו פנימה, החלו לבזוז וקשרו את בארזיג, הנפח בן הפאר'ליל האדוק, לכסא, כשהם מכים ומענים אותו בדרישה שיגלה להם 'איפה יש אוצר'.

הדמויות נלחמות בלוחם-פרא עצום שפניו צבועים בכחול, בצורה שמזכירה מאד את צלם הלטאה שהדמויות ראו במסדרונות למטה. הפרא נלחם בפטיש דו-ידני, והוא משוריין ומאומן יותר מהתוקפים הקודמים - ולמרות זאת, הדמויות לא מתקשות יתר על המידה לקטול אותו, ואז לשחרר את הנפח.

בארזיג ממלמל באימה ובכאב את שמו של 'האבא הקדוש', אם כי מסתבר שהפצעים שלו שטחיים מאד והוא מסוגל לעמוד על הרגליים ולתפקד כמעט כרגיל; והוא מבולבל ולא יודע מה בדיוק רצו ממנו, ומי לכל הרוחות טיפש מספיק כדי לחשוב שיש לו אוצר - אפילו את המשכורת העלובה שלו הוא לא מקבל בזמן; הדמויות עושות חיפוש קצר בנפחיה, ולא מוצאות משהו יוצא דופן, ומבקשות מבארזיג להמשיך איתם למען ההגנה שלו עצמו; הנפח רוטן, בעיקר על 'עבודה של שבוע שהם הרסו לי, הזבלים השבורים', אבל מציית.

הדמויות סוקרות את השטח, ומחליטות לצאת מהדלת האחורית של המפחה כדי לעקוף את שדה הקרב הראשי בחצר האחוזה, ולהגיע מאחור אל המדרגות שיורדות למטבח, בנסיון להציל את הטבחית ואולי גם לעשות שימוש נוסף בנתיב הסודי שהן מכירות שחוצה את האחוזה מדרום לצפון, עמוק מתחת לפני הקרקע.

המשך יבוא...

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.