Farewell, oh Great Father

פרק 2: ראש לשועלים (חלק א')

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פתיחה: המתנה בפונדק 'העץ הנדיב'

לאחר ההמלטות בשן ועין מכנופיית חוטפי העבדים, והגילוי שהפייטן רל'ווארט וארלי נעלם, הדמויות נסות לעבר דרך העגלות החשוכה, ומשם צפונה, לעבר שעריה המוגפים של אחוזת טולביס, שעל הגדה הצפונית של האגם.

שעריה של האחוזה מוגפים בשעה חשוכה וגשומה זו של טרם שחר, והזקיפים מסרבים לפתוח אותן לדמויות; כל שהחבורה מצליחה להשיג, הוא העברת מסר למפקד המשמר, בבקשה כי יתיר להן להכנס ולהשיב כוחות באחוזה. טיליאן, שנראית חיוורת ומוטרדת מאד, מסרבת בתוקף להצעה של אחרים בחבורה להשתמש בשם ובמעמד שלה כדי לנסות להרשים את מפקד המשמר או הלורד.

הדמויות מופנות אל פונדק עלוב למדי בשם "העץ הנדיב" שעומד ממש מחוץ לשערי האחוזה; אין במקום הזה אפילו חדרים לשינה, וכל-כולו היכל שתיה והמתנה, ככל הנראה לסוחרים ולאנשים אחרים שמחכים לכניסה לטירה או לתשובה מהלורד. הפונדק מחולק לשני חלקים – הדמויות עצמן מועברות לחלק שנראה סביר יותר, ודומה לפונדק דרכים פשוט; החלק השני הוא עלוב עוד יותר, יש בו רק כריות ישיבה מזוהמות במקום כסאות, ו'שולחנות' שנראים כמו בולי עץ מלוכלכים חתוכים לשניים.

החבורה מדובבת נער פונדק עילג ולא חכם (או חרוץ) במיוחד, שמציע להם משקאות עכורים במחיר מופקע, ומצליחים להוציא ממנו שהאחוזה מסוגרת יותר מתמיד, כי יש בקרוב איזו 'מסיבה' או 'ארוחה גדולה' שהלורד עושה בשביל אורח חשוב מארץ רחוקה. מאוחר יותר, מכמה מילים זועפות של בעל הפונדק הממורמר ושומרים ליד השער, הדמויות יבינו שמדובר במלומד מהנסיכות האפורה הרחוקה, שהגיע לא מזמן עם שני מלווים, ובאמתחתו מתנות יקרות עבור הלורד.

כמו כן, משיחות וקטעי שיחות, הדמויות מבינות שגם הפונדקאי, וגם רבים מהשומרים ממורמרים מאד, ולא רק מפני שהלורד טולביס תמיד מאחר בתשלום המשכורות; רבים מהאנשים שעברו לשרת באחוזה הזו, שמעו הבטחות על מסחר עשיר שיפתח בקרוב דרך הגבעות לצפון, והזדמנויות שיביא איתו; אבל בפועל, לא קרה כלום; האחוזה תקועה בדד עם מסחר דליל מאד (ואם כבר סחורות נדירות והזדמנויות – הן כנראה יקרו באחוזה של אחיו של לורד טולביס, גבוה יותר במרומי הרכס), והדרכים הפכו, בעיקר בזמן האחרון, למסוכנות יותר ויותר. לא רק שהיו התקפות על דרך המלך, כולל איזו אישה שהותקפה ו"אתם לא רוצים לדעת מה עשו לה", אלא שהסיירים של קלאן הקשת השחורה, אנשיו של גורזאג הזקן (הדמויות מספיקות לשמוע מעט מהילת האכזריות והאימה המהולה באל-כורחה גם בהערכה שיש סביב מנהיג השבט הזה), צופים יום ולילה על האחוזה מהגבהים, ואנשים חוששים שהסכם השלום הישן עם השבטים לא ישמר לעוד זמן רב.

הדמויות חוקרות ומגלות (החל משאלות על האיזור העלוב של הפונדק, שכרגע ריק מלבד שיכור זקן בקרעים שנוחר ליד הקיר), על הבקתות העלובות באופק הדרום-מערבי, ומגלות מעט מהסיפור על "השבט השבור" שפעם כונו 'עיני הנץ'.

אנשי השבט, חסרי פרוטה ורבים מהם מכורים לאלכוהול זול, חיים ממעט דגים ומהפירורים שזורק להם לורד טולביס – רבים מהם מתעבים אותו, וטוענים שגם האנ'מירי וגם הפאר'ליל הם זרים וגוזלי אדמות; ושכל האדמה מצפון לאגם שייכת להם, ולא לפולש הזקן שהקים שם אחוזה.

מאוחר יותר, הדמויות ישמעו גם את הגרסה הנגדית של השומרים – מעבר לכך, שהם מתייחסים לבני השבט השבור בתור קבצנים וגנבים מפורעשים, ולועגים למנהיג שלהם – זקן מיבב בשם אמלארג שהוא "בחור בסדר, שיכור רק חמישה ימים בשבוע", שחי בבקתה גדולה יותר מהאחרים שנידב לו הלורד; העובדה שבני השבט הממורמרים שוכחים לציין, אבל השומרים לא מתעייפים מלהזכיר – שמי ששבר את 'עיני הנץ' וגירש אותם מאדמות הציד שלהם במרומי הגבעות לא היה לורד טולביס, אלא שבט 'הקשת השחורה' בראשות גורזאג הזקן והאכזר; דווקא לורד טולביס ריחם על הפליטים המובסים, ונתן להם לגור ליד האחוזה שלו, במקום שמגן עליהם – לפחות לעת-עתה – מזעמם של אנשי הקשת השחורה; אם הקבצנים החצופים מאסו בחסות של הלורד, אדרבא – שיקומו ויחזרו לגבעות (כמה מהשומרים היו רוצים מאד לגרש אותם בחזרה לשם).

מעשה בשלושה גנבים קטנים

חלק גדול מהמידע הזה, מתגלה לדמויות כאשר הן הופכות עדות לסצנה מטרידה: שלושה ספק ילידם ספק נערים מבני השבט השבור, בקרעי בגדים ושיער מזוהם, נגררים לעבר שערי הטירה. נער גדול יותר עוקב אחרי השומרים שגוררים אותם, וצועק שאחיו לא עשה כלום, ושלוקחים אותם סתם כך, כדי לענות אותם ולתת אותם למכשף מרושע.

הדמויות מתערבות ומרחיקות – בכוח – את הנער מלהסתבך בצרות עם השומרים, שכבר מאסו ברגבי הבוץ שהוא זורק; הן זוכות במעט מאד הכרת תודה והרבה גידופים ודיבורים על העוול שנעשה לשבט 'עיני הנץ' בידי לורד טולביס (ראה למעלה). החבורה מתווכחת בינה לבינה, האם כדאי להמשיך להמתין או אולי לנסות דווקא ללכת לבקתות ולמצוא שם בני-ברית ומקום לנוח, כפי שמציע גארל, אבל בסופו של דבר, הדמויות מחליטות להמשיך להמתין. טיל'ראל מתייחסת בעויינות מופגנת ללורד, ומספרת לדמויות האחרות מעט על העוול שנעשה למשפחה שלה בחצרות הגרניט בידי שושלת קור-אומת'ל; גאב לא בוטח במיוחד בשבט השבור, שאנשיו מזכירים לו במידת-מה את המנודים שגורשו מהכפר טולו (הגם שהם לא מעוותים כמו האחרונים), ואילו טיליאן, שעדיין מפוחדת מהדרך בה שמה הפך למטרה ללוכדי עבדים (הגם שהיא משכנעת את עצמה עדיין שמדובר בטעות, ולמעשה הם רוצים את אחותה היפה והמפורסמת יותר, שאולי 'גמרה רע' או עשתה לעצמה יריבים באורח שקשור לאחד המחזרים שלה), מעוניינת להכנס לטירה כדי לברר האם יש שם אנשים שיכולים להעביר מכתב לאיזור מרכז הבקעה.

לאחר זמן-מה גאב מצליח לדובב את השומרים בשער, ואפילו להפוך אותם למעט יותר ידידותיים (מה שמאפשר לחבורה לשמוע את הצד של השומרים והלורד בעניין השבט השבור – ראה למעלה); החבורה מוזמנת להכנס לבית השומרים במבנה השער, ושומעת לא מעט מרטינות של השומרים על המשכורות שלא משולמות בזמן, על החשש מהסיירים של הקשת השחורה, והעימותים עם השבט השבור.

השומרים לא מתרגשים מעניין הילדים שהובלו פנימה; הם משיבים לתהיות של החבורה, שהלורד הוא לא פרא אכזר, ובסוף הגנבים הקטנים ישוחררו, לאחר אולי איזו הפחדה או נזיפה – ממילא אין להם שום דבר שאפשר לקנוס. עם זאת, מקטעי דברים עולה שיתכן מאד שהם יובלו אל האורח, המלומד הזר, שהביע רצון לבחון ילדים של פראים מקומיים.

ראיון עם מפקד המשמר של אחוזת טולביס

לאחר זמן-מה, כאשר השעה כבר מתקרבת לשעת צהרים, מופיע סוף-סוף מפקד המשמר, סרן אורמ'לין; בניגוד לשומרים הבלויים עם השיריונות הישנים והציוד הבסיסי למדי שלהם, הסרן הוא הדור למדי, עם גלימה כחולה ושיריון מעולה, שסמלים בוהקים של בית קור אומת'ל (אגרוף אבן) שהאות הראשונה של שמו של טולביס רקומה עליו בחוט כסוף.

הסרן מקשיב במעט עניין לדיווח של הדמויות על חוטפי עבדים וחותכי גרונות, וחוזר על מה שכבר ידוע לחבורה, שאכן הדרכים הפכו למסוכנות בהרבה בזמן האחרון; אולם ניכר שכרגע, הוא מתעניין בעיקר בדבר אחד: לורד טולביס עורך ארוחה גדולה לכבוד האורח שלו, שהביא לו מתנות יקרות מאד (מפקד המשמר מעיר בדיפלומטיות ש'כבוד הלורד הוא אדם בעל כבוד, שמעריך מאד את המתנות שנותנים לו'), ונחוש בדעתו שהערב יהיה בלתי נשכח.

מנגד, מפקד המשמר מספר שהגיעו אליו שמועות שיש מי – אולי גנבים – שמתכנן לשבש את הערב; האנשים שלו מעטים ופרושים דק, ולכן הוא (לאחר שכבר קיבל את הבקשה של החבורה) "מוכן לעזור לחבורה אם הם יעזרו לו" – הוא זקוק לאנשים שיודעים להפעיל נשק עם ראש על הכתפיים, שיסיירו עבורו מסביב לאחוזה, בחצר ובכל מקום, מלבד בתוך האחוזה עצמה, כדי למצוא 'סימנים חשודים' ולטפל במי שצריך לטפל, אם ימצא – כאשר ההוראה שלהן היא לא לעשות רעש, אלא לדווח רק לו, באורח דיסקרטי, על כל סימן חשוד או סכנה שנמצאה, בין אם טופלה או לא.

הסרן מבטיח שאם הדמויות ישביעו את רצונו, הוא לא רק "יזרוק כמה מטבעות" לכל אחת מהן, אלא גם יאמר עליהן מילה טובה ללורד, באורח שיאפשר להן להתארח באחוזה, ואולי אפילו לקבל הזמנה לארוחה החגיגית. מנגד, אם הן ימעלו באמון – יש לו כמה תאים חשוכים ומסורגים שעדיף להן מאד לא להכיר; וכרגע, רק אחד מהם מאוכלס (המפקד משמר לא מפרט במי, רק אומר שזה טיפוס שהחבורה לא תרצה להכיר מקרוב).

מפקד המשמר גם מתחמק ונמנע שוב ושוב מלהסגיר לחבורה כל מידע על המיקום בו מאוכסנות כרגע המתנות יקרות הערך.

בין לבין, גאב קולט שניים מהשומרים מחליפים בלחש בדיחות גסות על בני הכפר שלו – בין היתר, הם תוהים האם השיער השופע והלא פעם מסולסל של רבים מבני טולו נובע מכך שהאמהות שלהם התעסקו עם כבשים, ושולח בהן מבט וכמה מילים שמוציאות מהם את החשק להמשיך להתבדח בנושא, לפחות כל עוד הרועה הגדול עם החרב הענקית שלו בטווח שמיעה.

הדמויות חלוקות בדעתן לגבי מפקד המשמר; טיליאן, שזוכרת את מפקד המשמר הזקן והנאמן של אבא שלה, שהיה זה שלימד אותה להשתמש בחרבות, נוטה להאמין לסרן אורמ'לין; טיל'ראל נחושה בדעתה, שלורד טולביס ואנשיו הם מרושעים; וגארל תוהה, האם לא מדובר בקצין מושחת שפשוט מתכוון להשתמש בדמויות בתור הסוואה, ולהפליל אותן במשהו מלוכלך שהוא מתכנן בעצמו – אולי אפילו כזה שקשור לחוטפי העבדים וחותכי הגרונות למיניהם.

בסופו של דבר, למרות ההתלבטות, החבורה מקבלת את ההצעה, ומוסמכת בידי מפקד המשמר לבצע את הסיור והחיפוש.

הדמויות מסיירות באחוזה

מפקד המשמר מוביל את החבורה מבית השומרים והלאה, לתוך החצר הגדולה של האחוזה ושם משחרר אותם ומסתלק לענייניו.

החצר הגדולה היא מעין רחבת אבן גדולה ומבודקת, מוקפת מבנים בני שניים ושלוש קומות משלושה עברים. ממזרח, נישאות מעל החצר שלוש הקומות של מבנה האחוזה המרכזי כולל הדלת הראשית שלו, שאסורה לכניסה עבור החבורה; גרם מדרגות אפלולי עוקף את המבנה מדרום, ולפי האדים והריחות, מוביל למטבחים.

מצפון, מחופה בידי גדר, ישנה חצר קטנה ומסוגרת שמעליה נישא אגף האורחים של צפון האחוזה; בחצר הזו, גם נמצאת הכרכרה בה הגיעו המלומד ובני הלוויה שלו.

הערה: הדמויות מגלות שיש למלומד שני בני לוויה; שומר ראש גדול עם עור שזוף, שהשומרים אומרים שהוא גולם חסר מוח; ואיזו אישה עם פגיונות אכזריים ושיער מאפיר, שכמה וכמה אנשים בטירה מספרים, שהקול שלה מפחיד מאד, והעיניים שלה נראות מתות ומפחידות עוד יותר.

ממערב, החצר גובלת בבית השומרים והשער, שמוביל החוצה אל הדרך הראשית והפונדק; ואילו מדרום, ישנם רק כמה צריפים ומבנים קטנים יותר, כולל הנפחיה ובית אורחים צנוע שמיועד לאורחים מדרג נמוך יותר שאינם משוכנים בבית האחוזה עצמו – וכרגע הוא ריק.

מעבר לאלו, יש גדר מוזנחת ושער פתוח שמוליך אל המזח של האחוזה שעל שפת האגם; אפילו מרחוק, אפשר לראות את ספינת הספק מסע וספק תענוגות של הלורד, ישנה ודהויה למדי, מטלטלת ברוח באופק, לצד המזחים השחורים.

הערת השה"ם: מרגע בו מפקד המשמר עובר, מתחילה ספירה של "יחידות זמן", משום שלחבורה יש זמן מוגבל לסייר ולחטט, עד לשעת ערביים שבה הן חייבות להתייצב ולדווח למפקד המשמר.

יש לדמויות משהו כמו 6-8 יחידות זמן לפעול.

החבורה מתפצלת

אחרי דיון קצר בין הדמויות לבין עצמן, החבורה מתפצלת: "הבנות" (טיליאן וטיל'ראל) הולכות למדרגות שמוליכות למטבחים, ואילו "הבנים" – גאב וגארל, הולכים דרומה, לעבר המבנים בדרום והמזח.

הדמויות נפרדות לאחר שיחה משעשעת למדי, שבה 'הבנות' מתבקשות בין היתר לדאוג לסחוב מאכלים עבור גאב וגארל, אולם בפועל אין להן כוונה לעשות את זה, אלא אחרי שהן עצמן ימצאו ויאכלו את המזון המשובח יותר.

גאב וגארל תופסים שיחה קצרה עם הנפח של האחוזה: פארליל חסון וממורמר מאד בשם בארזיג, שחוזר בפירוט על התלונות של המסחר שלא הגיע, המשכורות שלא משולמות, והתלונות הבלתי פוסקות של הלורד, אגב שהוא מנשק את תליון הקרניים שלו ונשבע בשם האבא הקדוש בכדי להגביר את הרושם.

לשאלה על גנבים, בארזיג נוהם ואומר ש"כן, יש בטירה שני גנבים. אחד עם דרגות של סרן, ואחד עם תואר של לורד" – הוא עצמו היה רוצה מאד למצוא עבודה באחוזה או טירה אחרת, אם רק האבא הקדוש יברך אותו במזל.

לאחר מכן, גאב וגארל (אגב התדיינות שקטה ביניהם, שמאירה את היחסים המורכבים ביניהם עוד מהכפר טולו), יורדים לעבר המזח המוזנח; ספינת התענוגות או המסע של הלורד אכן נראית חבוטה מאד, ולידה שתיים או שלוש סירות דייג קטנות, שומר או שניים, ודייג משועמם.

גאב ניגש לדייג בבטחון עצמי טיפוסי, ומחליט 'להשקיע' בו את מה שנותר לו מבקבוק חלב העיזים המותסס הלבן שלקח איתו מטולו. המשקה הלבנבן והחזק מאד הופך במהירות את הדייג מחשדן ומעט עוין ל'חבר הכי טוב' של גאב – ולאחר שהוא מלקק את השפתיים, כולו נלהב מה'נשיכה' של המשקה החזק, ונשבע שכבר שנים רבות הוא לא טעם משהו כל-כך טוב, הוא משוחח ארוכות עם גאב ועונה ברצון לשאלות שלו.

הדייג לא שולל את החשד שמעלה גאב, שמבריחים או גנבים פועלים באיזור, ויש להם משתפי פעולה באחוזה. הדייג מציין את המשכורות הנמוכות, ואומר שלא פעם כמה מהשומרים 'הסתכלו לכיוון השני' כאשר אנשים הבריחו סחורות בלי לשלם מכס; ומי יכול להאשים אותם?

הלורד עצמו בעיקר רוטן ומתלונן, וכבר שנים לא עלה על סיפון ספינת המסע או התענוגות שלו – העצמות שלו כבר לא מגיבות היטב לטלטולי הגלים על האגם.

הדייג גם מראה לגאב את הדרך שמוליכה אל הבקתות של בני השבט השבור, ומצביע על חבורת נערים זעופים ששוב מסיגים גבול לקצה המזחים כדי לדוג שם ולקטוף מהמשוכות; הוא מעדיף לא להתחיל להתעמת איתם, כל עוד הוא לא חייב, הוא מבין את זה שהם עניים וכל זה, אבל גם הוא מבהיר שמי ששבר אותם היה קלאן הקשת השחורה, לא הלורד. הדייג גם מוסיף, שבזמן האחרון התחילו כל מיני לחישות מסוכנות אצל הצעירים של השבט – כמה מהם כבר לא סופרים את המנהיג הזקן המייבב שלהם, ובסוף עוד יקרה משהו רע.

מעבר לזה, הדמויות לא מוצאות שום דבר חשוד; על-פניו, הן מגלות שבהחלט אפשר להשיט סירה קטנה לקרבת האחוזה, אולם יהיה קשה לעשות זאת בלי שיבחינו בה על המזח, אלא אם כן יהיה ערפל כבד מאד.

גאב וגארל שוקלים טיול אל הבקתות כדי לדבר עם כמה מבני השבט, אולם לעת-עתה חוזרים לחצר הגדולה כדי להפגש מחדש עם 'הבנות' ולשמוע מהן הן גילו במטבחים.

המטבחים נמצאים מתחת לפני הקרקע, והכניסה אליהן היא דרך מסדרון לח עם ריחות רעים; העובדים מתרוצצים, צעקות ממלאות את האוויר; השומר המשועמם בכניסה מפנה את טיליאן וטיל'ראל אל הטבחית הראשית – אישה אנ'מירית מרשימה בשנות הארבעים לחייה בשם דאר'ליס; כולה רוגזת ולחוצה – כפי שמתברר עד מהרה, לורד טולביס מטרטר אותה בדרישות ותלונות אינסופיות, אבל בקושי דואג למצרכים שהיא זקוקה להם.

בתחילה, הטבחית מנסה לגרש את הדמויות; אין לה שום זמן וחשק לשמוע על גנבים ושטויות אחרות, עם כל הלחץ – כך שאם שתי הנשים הזרות הן לא נערות המטבח החדשות שהיא צריכה, שיואילו להסתלק מכאן ולהטריד אחרים; או שמפקד המשמר יבוא לבשל כאן במקומה, אם מתחשק לו.

שילוב בין הסכמה של טיליאן וטיל'ראל לעזור לה מעט במטבח, וחלקות הלשון של טיליאן שקולעת הישר למקומות הנכונים, מפיסים את דעתה של דאר'ליס, ואגב שהן עובדות לצידה, היא מתיידדת יותר ויותר עם טיליאן, עד שהיא מפטפטת איתה – בעיקר מתאוננת באוזניה – כאילו הן היו חברות ותיקות.

(טיל'ראל, בינתיים, עוזרת בקילוף וחיתוך של ירקות ובשר, וגם טומנת כמה וכמה נקניקיות ושאר דברים טעימים באמתחתה).

הטבחית מתלוננת בלא סוף על הלורד, והיחס שהיא מקבלת ממנו; וגם היא מספרת שהיתה שמחה למצוא מקום אחר, אבל 'לורדים לא עומדים אצלה בתור', והדרכים הפכו למסוכנות. היא היתה שמחה לעבוד במקום נוח במרכז בקעת קיירן – למרות שהיא מתייחסת ללורד אנזאריון בתור "עכביש פארליל שיושב על שקי זהב" ומוקף במנשקי צבאים ועופרים; היא מעט תוהה אגב כך על קנקנה של 'חברתה החדשה' טיליאן – ומנסה להבין האם היא אנ'מירית כמו ששמה מרמז, או פארליל.

מעבר לכל הצרות ושלל התלונות של הלורד, מתגלה שלדאר'ליס יש בעיה נוספת משל עצמה. עוזר המטבח העצלן שלה מסרב לחפש כמו שצריך במחסן למטה את שמן אגסי-האדמה שהיא צריכה, ומקשקש שטויות על רעשים מפחידים – זמן טוב ממש הוא מצא לו לפחד מעכברים, האוויל העצל. היא קראה כבר לשני שומרים שיחפשו למטה את הקולות האלו – הם לא מצאו כלום, והיא סתם התבזתה.

טיליאן מסכימה במהירות לעזור ל'חברה הטובה החדשה שלה', ומקבלת את המפתח למחסן.

לאחר מכן, ולפני ירידה למטה, טיליאן וטיל'ראל חוזרות לחצר כדי למצוא שם את גארל וגאב.

החיפוש במפלס התחתון

החבורה מתאחדת בחצר, ולאחר התדיינות משעשעת למדי על 'הממצאים האכילים' ש"הבנות" הביאו איתן מהמטבח, עדכון הדדי בממצאים והתדיינות, החבורה מחליטה לנטוש לעת-עתה את הרעיון להרחיק עד הבקתות של השבט השבור, ולתעדף חיפוש במרתפים.

החבורה יורדת למטה, דרך מדרגות עץ חורקות שיורדות אל מסדרון לח ומצחין שפונה צפונה; שם הן מוצאות את דלת המחסן; מעבר לה, המסדרון ממשיך לתוך האפלה, נחסם למחצה על-ידי ארגזים ישנים, והופך אפל ומצחין מאד.

טיליאן פותחת בקלות את דלת המחסן עם המפתח, והחבורה מוצאת מחסן סטנדרטי מאד, עם נתחי בשר תלויים, שקי מצרכים, והיכנשהו, חבוי מאחורי דברים אחרים, גם כמה בקבוקים של שמן אגסי אדמה בעל גוון אפור וריח לא נעים במיוחד.

למרות נסיונות של גארל לגשש, ותחושות שמשהו מוזר היכנשהו, החבורה לא מצליחה לשמוע כלום, מלבד קולות של עכברים מצייצים.

לאחר מכן, הדמויות מתדיינות ומתווכחות בשקט האם לחזור למעלה עם שמן האגסים או להמשיך לחטט, והחבורה מחליטה להמשיך לחטט. הדמויות נדחקות צפונה, ומוצאות את עצמן בחלק מוצף למחצה בשלוליות חומות-שחורות, עם מגרעות מוזרות בקיר; באחת מהן, שוכבים חלקים של פסל מנותץ עם פני קוף, שמזכיר מאד את הפסל הענק והמפחיד מעל המערה שבה הסתתרו חוטפי העבדים.

הקצה הצפוני של המסדרון חסום בידי מפולת אבנים ורהיטים רקובים, שמים מצחינים דולפים ביניהם. החבורה לא מתקרבת או מחטטת שם, אלא מתמקדת בדלת בקיר המערבי, שהיא תקועה ורקובה, אבל ניכר שהובילה פעם אל תוך מחסן – דומה למחסן הקודם (מישהו במטבח באמת אמר שהיה עוד מחסן, אבל הוא יצא משימוש מזמן).

גאב מנפץ את הדלת הרקובה (שלמזלו, היא לא ממולכדת), והחבורה נכנסת לתוך חדר שהקיר הרחוק שלו קרס במפולת אבנים, וכל הרצפה שלו מוצפת מים מגעילים. בקירות יש עדיין שרידים של ארונות ובמקום במסוים גם גומחאות בקיר, עם מיני חפצים מתפוררים.

הפעם, החבורה מצליחה לשמוע קול מאיים, עולה ודועך, הגם שלא ברור בדיוק מהיכן הוא הגיע; כמו רעם רחוק או אולי שאגה רחוקה ולחה.

טיל'ראל מפעילה את כשרון הכריה שלה בהצלחה רבה, מסלקת את אבני המפולת בזהירות, וחושפת מעבר שכוח וצר מאחוריהם, שמתוכו נשקפת לדמויות אפלה מנצנצת מדי פעם בירוק.

המעבר צר למדי, אבל כעת בטוח; ובאורח מוזר, הריח בתוכו טוב יותר מאשר במסדרון ובמחסן הנטוש; האוויר נע במעט, ומלא בריח של אצות ומים מבאישים פחות.

העבודה הטובה של טיל'ראל מצילה את החבורה מהפתעה נבזית למדי, כאשר מסתבר שחלק מהנצנוצים הירוקים בתקרה הם למעשה יצורים מסוכנים – מעין כוכבי-ים ירוקים-כהים וגמישים בגודל של כלב קטן כל אחד, עם עין צהובה ופה ענקי במרכז, שחיים במערות חשוכות ואורבים לטרף.

בין הדמויות ליצורים (יש חמישה מהם) מתפתח קרב, שבו חלק מהדמויות נפגעות במעט מהנשיכות הרעילות של היצורים, שמסוגלים גם ליכולת זינוק מרשימה עם פעירת פה לגודל עצום.

אולם בסופו של דבר, השילוב בין ההתראה המוקדמת שאפשרה לחבורה להוציא מכלל פעולה במהירות אחד מהיצורים בעזרת קליעים, והיתרון של הדמויות במיומנות, מכריע את הקרב; אחד היצורים מזנק מעל החבורה כדי לשתק את גארל, שיורה חיצים מעמדה בטוחה יחסית ומוגבהת במעט מאחור, אולם מחטיא אותו, וגארל מקצץ אותו לחתיכות בשתי פגיעות קריטיות של החברות שלו. זמן קצר לאחר מכן, הפגיעות המהירות של טיליאל, העמידות והמכות העוצמתיות של גאב, ולהבת הקרח שנדלקת על החרב של טיל'ראל, מכריעות את יתרת היצורים.

הדמויות אוספות כמה מטבעות ישנים ושברי אבן אגליט מתוך הגוף המתפוקק של היצורים המתים, וממשיכים הלאה בזהירות.

הקרב נגד בהמת המעמקים

הלאה משם, המערה פונה דרומה, מתרחבת במעט והופכת טבעית יותר ויותר במראה, כאשר כעת הדמויות יכולות לשמוע גם שקשוק מים, מה שמסתדר היטב עם הכיוונים – ומרמז על יציאה סודית לעבר האגם.

כעת הקול המאיים שב ונשמע, והופך חזק בהרבה; משהו שועט הלוך וחזור בהמשך המערה, במקום בו היא רחבה מאד, נוגח מפעם לפעם בקירות, ושואג בזעם – שאגה לחה ומבעבעת במקצת.

גארל מתגנב לפני החבורה כדי לנסות לתפוס עמדה בין הקיר לחלקים של עמוד ישן שקרס (כלומר, פתח קטן יחסית ונוח להסתתרות, בעיקר משום שיש שם מפלים של שרכי מערה), כדי לבדוק מה קורה. הוא נכשל באורח מחפיר בבדיקת הכשרון, והיצור מגלה אותו מיד.

הקולות המאיימים באים ממפלצת מוזרה בגודל וצורה כללית של שור, בעל קרניים יפיפיות שנראות כאילו הן עשויות מארד עם נימים ירקרקים – מלבד העובדה שגופו עטוי בקשקשים ירקרקים גמישים וחזקים, יש לו קוצי גב וזנב ארוך ומאיים שמזכיר לטאה; וראשו חסר עיניים לגמרי ומעוטר בלוע עצום.

גארל נסוג אגב ירי, שפוצע את היצור קל מאד; היצור מסתער עליו, ותוקע את עצמו בחלל הצר שבין העמוד לבין הקיר, מה שגורם לו לאובדן זמן יקר כשהוא משתולל ונאבק להשתחרר; לחבורה יש שניות להחליט האם להמלט על נפשה או להלחם – ובסופו של דבר לא רק קורא לאחרים להלחם, אלא גם משחרר עוד שתי יריות שגורמות ליצור להסתער בכל כוחו, לזעמה של טיל'ראל שרצתה מאד לסגת ולהמנע מהקרב.

גארל ויתר הדמויות שמחזיקות קשתות (אצל רוב האחרים, רובי קשת קלים) יורים על היצור המשתולל, עד שהוא מצליח בסופו של דבר לשבור את האבנים סביבו ולהתנפל על החבורה, באורח שמאלץ את כל הדמויות מלבד גארל להניח לקשתות ולשלוף את החרבות.

היצור מצליח לפצוע את גאב בנשיכה שלו, שמלבד נזק כבד, גורמת גם פגיעות (כל פגיעה נוספת תסב 10% יותר נזק, מצטבר על כל פגיעה), וגם מעיכת שיריון (1- לדירוג השיריון של המטרה על כל פגיעה, מצטבר); התקפה נוספת שהיתה יכולה להכפיל את הנזק מחטיאה, כאשר החבורה מצטופפת במקום בו המערה צרה יותר, ומתקיפה את היצור בחרבות, כאשר טיל'ראל מפעילה את יכולת הקארנ'סיר שלה וגורמת לחרב שלה להדלק בלהבת קרח; וגארל ממשיך לירות חיצים מעמדה מוגבהת יותר מאחור.

היצור, למרות השיריון המרשים שלו וכוח הסבל העצום שלו, הולך ונפגע, כאשר כמה פגיעות קריטיות ומוצלחות מאד של החבורה משחקות תפקיד חשוב; בעודו נחלש, הוא מפעיל את הנשק האימתני ביותר שלו – נשיפה קונית אדירה של גאז מכרות, שממלאת את המערה ופוגעת בכל החבורה – כאשר טיליאן סופגת פגיעה קשה במיוחד, שדי בה כדי לקרב אותה מאד להתמוטטות; גם גאב, שספק שתי פגיעות (מהנשיכה ומהנשיפה) קרוב מאד להתמוטט.

ובכל זאת, עוד שתי פגיעות קריטיות מכריעות את הקרב, לפני שהיצור מספיק להסב נזק נוסף; המפלצת המוזרה מיבבת ומתמוטטת, וגופה מתחיל להתמוסס במהירות; גאב ממהר אל הפגר המבהיל, ומצליח – למרות הקשיים וההתמוססות המהירה, לפשוט מהיצור באורח כמעט מושלם חלק גדול ממעטה הקשקשים שלו (ערך של 200 באן לפחות במכירה, וערך גבוה בהרבה למי ששולט באומנות עבודת-העור); הדמויות גם נוטלות את הקרניים של היצור (שווי משוער של כ-250 באן).

לאחר שהיצור התמוטט, החבורה בוחנת את המערה, ומבינה שהיצור נקלע לתוכה מתוך פתח חשוך שמוליך עמוק למטה, למפלסים של העולם התחתי – אבל משהו, אולי היצור עצמו, מוטט חלק מהמעבר הזה, כך שהיצור לא יכול היה לחזור ונכלא במערה הזו, מה שכנראה תרם לזה שהוא היה אחוז אמוק רצחני.

פתח אחר, רחב יותר, מוליך דרומה – הישר אל מעגן טבעי קטן וחבוי היטב לחוף האגם, במקום שמוסתר בידי קירות סלע שעולים למעלה. הדמויות שמציצות משם, יכולות להביט אל המזחים של לורד טולביס מלמטה, באורח שמבהיר לחבורה כמה קטן הסיכוי שמישהו מהמזחים יזהה את הפתח הקטן הזה בחומת האבן שיורדת אל המים.

גארל מגשש אחרי סימנים ועקבות, ומוצא סימנים שמישהו אכן גרר כאן חרטום של סירה שהותיר סימן בבוץ, אבל הסירה עצמה כבר לא כאן, והסימנים ישנים למדי; אולי בני שעות ארוכות ואולי בני כמה ימים. מכאן, יש עקבות שמוליכות לתוך המערה בה היה היצור... ובדיקה מדוקדקת כעת, מגלות את המקום בו הן הופכות לסימנים של דם.

מישהו שנכנס לכאן, כנראה הופתע בידי היצור, ולפי מה שהחבורה מגלה, נפצע פצעי מוות והצליח בכוחות האחרונים שלו לזחול לנקבה צדדית, צרה מכדי שהיצור יכנס אליה; בתוך הנקבה הצדדית המצחינה, הדמויות מגלות שרידי אדם שכבר נמצאים בעיצומו של תהליך רקבון (האוויר כאן לח וחמים); קרעי הבגדים והמצב של הגופה מאשרים את החשד, שהוא אכן זחל לכאן בכוחותיו האחרונים וגווע כאן מפצעי המוות שהיצור הסב לו במערה המרכזית.

הבגדים של הגבר המת קרועים ורקובים, אבל ניכר שהוא עטה ברדס וגלימה כהים; והיה חמוש בשני פגיונות ארוכים או חרבות קצרות, שכעת הן במצב רע, ואחת מהן שבורה לגמרי. לידו, החבורה מוצאת שרידים של שק רקוב, שבתוכו ולצידו מפוזרים מטבעות כסף נוצצים (אנורן); וביחד איתם, חציו קרוע, מטושטש ומוכתם בדם, יש שרידים של פתק או איגרת.

טיליאן לוקחת את האיגרת ומנסה להשתמש בכשרון הכתיבה התמה שלה בכדי לנסות ולפענח חלק מהכתב. רוב האיגרת או המכתב קרועים ובלתי קריאים, אבל טיליאל מצליחה לזהות את המילים "תשלום" "משלוח" ומשהו שנראה כמו אזהרה "גבירת הקוצים לא תקבל חצי עבודה".

עם המטבעות יקרי-הערך והמכתב, החבורה נסוגה בחזרה למנהרה שמוליכה אל המרתפים, כשהדמויות מתדיינות על הצעד הבא...

טיליאן קרובה מאד לדרגה הראשונה של התשה, כאשר גם גאב, למרות החוסן שלו, גם הוא כבר לא רחוק ממנה לאחר הפגיעות שספג.

הערה טכנית: לדמויות נותרו בערך 2-3 יחידות זמן. מספיק אולי לעוד חיטוט וחקירה אחת, אבל לא הרבה מעבר לזה.

המשך יבוא...

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.