פרק 5: אדון ומכשף

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פתיחה: הדרך אל הצריף הירוק

אחרי יום של מנוחה, החבורה יוצאת מאחוזת אן-מירקריל בשביל צדדי שמתפתל בין הרגליים הסלעיות והמיוערות של גבעות המקור הבוער לבין האגם העכור שמשתרע ממערב לאחוזה, בכדי להגיע למקום שנקרא "הצריף הירוק" שם מתגורר הקוסם הבטלן שלא שילם שכר-דירה לאחוזה במשך חודשים.

הרוח מייבת ושורקת בין העצים, לא חזקה מספיק כדי לפזר את האד המעופש שעומד קרוב לאגם; הצמחיה בחלקה נגועה באצות ולחה, ופה ושם מוטלת בתוכה אבן מגולפת באורח גס, עם תגליפים של עיניים, מקורים או שיניים, שמזכירים גרסה גסה של אומנות דתית פארילית. אנ'סיגלין מעקמת את האף הגועל, ואומרת שכשהיא תהיה גבירת האחוזה, היא תצווה לפנות מכאן את כל הזוהמה הזו, ובמקום זאת תשתול אדניות עם פרחים ססגוניים בגוונים הולמים. בירזראן מלגלגת עליה, שהיא אפילו לא יודעת איזה צמחים אפשר לגדל במקום הזה ואילו לא, ושעדיף שקודם תדאג לאדמות של האנשים שלה. טאלרי מוסיפה, שאולי כדאי ש"גבירת הבית" תנסה קודם כל להשיג מספיק כסף כדי לשפץ את בית האחוזה הסדוק והשוקע של המשפחה שלה. אנ'סיגלין מאדימה מזעם, אבל לא מוצאת שום מענה מוצלח. מלפעם לפעם, היא מתכווצת בכאב ומשפשפת את התחבושת שעל הפצע המקולל בזרוע שלה.

בירזגראן עצמה מתמלאת תחושות מוזרות שהולכות וגוברות ככל שהמסע ממשיך. תחילה, היא חשה עיניים עוקבות אחריה; ואז קולות מוזרים שעולים מהטבע סביב לה, שמפעם לפעם הופכים לכמו ספק שירה ספק המהום (מתברר שאף אחת משתי הדמויות האחרות לא מסוגלת לשמוע אותו); בהמשך, היא תחוש יותר ויותר גם סוג של נגע או צרימה עמוקה בתוך הטבע סביבה, כאילו משהו בפנים 'לא נכון', כמו נעל שמהדקים על הרגל הלא נכונה.

זמן מה לאחר תחילת המסע, השביל נחסם בידי עצים לחשים שכאילו "כופפו ונקשרו זה לזה", משאירים רק מרחב שביל צר ביניהם; ואילו בין השיחים הקוצניים בצד של השביל זרוק עמוד נוטה באלכסון, כולו מגולף בצורות מוזרות, מחוקות למחצה בתוך האיזוב המצחין שמכסה אותו.

בירזגראן בוחנת בזהירות את העמוד, ומגלה שהוא גולף באורח גס כמו ארנב טורף, מהסוג שמופיע לא מעט בדת הפארילית; וחשוב יותר, היא מגלה מעבר צר מאחוריו, חסום למחצה בידי זמורות קוצניות. בירזגראן חושבת שהרחשים של הטבע מתגברים מאחורי העמוד, כולל קריאה רמה של ינשוף, ואיכשהו היא נזכרת במה שאמרו לה לפני שנים בכפר שלה, כאשר הכוחות שלה התחילו להנץ, אבל אף אחד מסביב לה לא הכיר בזה או ייחס לזה חשיבות: שאם היא היתה "באמת" פארזורג, כנראה שרוח החיה שלה היתה ינשוף.

בירזגראן חשה סקרנות ודחף עז לגלות מה יש מעבר לשביל החסום, מלבד אוויר עומד ומצחין. היא וטאלרי משכנעות, לא בקלות, את אנ'סיגלין להפגין את הכישורים שלה ולהשתמש בחרבות שלה כדי לפלס דרך בין הזמורות הקוצניות.

הערת השה"ם: מדובר בגלגול מורכב, שכשלון או הצלחה חלקית בו היו מסתיימים בכך שהקוצים היו מנתרים בחזרה וגורמים לדמויות נזק, וגם גורמים לחבורה הפתעה, או לפחות איבוד יוזמה, מול היריבים שאורבים בצד השני.

אנ'סיגלין רוטנת ("לא מאמינה. עכשיו היא הפכה אותי, בת אנ-מירקריל, לגנן הארור שלה!") אבל מצליחה היטב במשימה, והחבורה עוברת בלי להפגע, וגם מבחינה בזמן בסכנה בצד השני: שלוןש חולדות ענקיות ומעוותות למראה, עם פרווה אפורה דלילה נגועה בכתמים ירוקים בגוון איזוב, וריר ירוק שנוזל מהמלתעות שלהן. שניים מהיצורים מסתערים קדימה; השלישי נראה מגעיל עוד יותר מהאחרים; כל הפרווה שלו רוחשת כמו "שריון כוח" של תולעי מגפה מתפתלות, ועוד מהן נוזלות מבין השיניים שלו; הוא מטה את ראשו אחורה וכאילו מנסה "לשיר שיר עוצמה" כאילו היה גרסה מעוותת של פייטן.

אוסף פגיעות קריטיות וגלגולים מוצלחים מאד של החבורה מכריעים את ההתקלות במהירות. טאלרי משספת את שתי החולדות המסתערות בתמרון 'מכת מטאטא' עם להבות כפור על הלהב; בירזגראן מקדימה את ה'עכבארד' (כפי שהשחקניות כינו את היצור :-) ) ומשתמשת ביכולת צווחה שמחרישה אותו, ומונעת ממנו להשתמש בשיר העוצמה שלו, אגב שהיא פוגעת בו גם בירי של חיצים. סיבוב לאחר מכן, טאלרי סוגרת קדימה ומסיימת את המלאכה מול היצור, שנפגע קודם מחיצים של בירזגראן עצמה.

לאחר שהיצורים ממוגרים (הגם שאנ'סיגלין מביטה סביב בחשדנות ומהרהרת בקול שבוודאי יש עוד מהם, ועוד כל-כך קרוב לאחוזת המשפחה שלה!), הדמויות מסוגלות לסקור את האיזור הקטן שנחבא מאחורי הקוצים, שהוא למעשה סוג של בקע זעיר בין שני מצוקים אנכיים שעולים אל הגבעות למעלה. הדמויות מוצאות שרידים של מדורה, ולידה שרידים של אדם שהיה כנראה סוג של שודד או משהו דומה, ש"לקח קיצור דרך לא נכון", והחולדות לא השאירו כמעט כלום ממנו מלבד עצמות ושרידים של שריון העור המוקשה שלו; לידו יש קדרה חלודה מנחושת, כמה מטבעות, סמל גס בצורת נמר פוער לוע, שהדמויות חושדות שקשור לגובה החובות 'נמר' שאנשיו התקיפו את טאלרי ליד החצר הכחולה, ושרידים של חריטה עם שיר גס מאד בלהג פארילי מקומי על "שארבוז עם איבר" – החבורה רואה בזה סימן שאכן יש מחנה שודדים לא רחוק מכאן על הגבעות, אבל מכאן אין דרך לטפס למעלה.

בירזגראן בוחנת את ההריסות בקצה הבקע הנסתר, ומגלה עוד עמוד פארילי שבור וקרוס, הפעם בצורת אייל, עם פה פעור ומנגנון פרימטיבי אבל יעיל, שמאפשר לאבן לנקז לתוכה מי גשמים או טל, ואז "לבכות אותם" דרך העיניים. הפעם, בירזגראן רואה בשלב מסויים גם ינשוף גדול, עומד גבוה על ענף וסוקר אותה בעיניים צהובות גדולות, לפני שהוא עף לדרכו; בירזגראן ניגשת את הפסל השבור ומנסה להתרכז בלחשים והרחשים של הטבע סביבו.

הדמות מצליחה בבדיקת ריכוז שעושה שימוש בקסם הטבע שלה, ושוב הרחשים דומים לשיר; ומתוך העלטה עולים שברי מילים מלאות בכאב "מטמאים... מחללים... אבן ירוקה... אבן ירוקה חוסמת מים"

בירזגראן חופנת את המים שנוזלים מהפסל, וכאשר הריכוז שלה מגיע לשיא, היא מצליחה לגרום למעט מהמים להבהיק ולהפוך קרירים ובעלי מגע נעים מאד. היא משכנעת את אנ'סיגלין להתקרב (מה שהסייפת עושה בחשדנות רבה), וכאשר היא מטפטת את המים על הנגע המקולל על הזרוע של אנ'סיגלין (שנוגעה בידי יצור אל-מת במבוך בהרפתקה הקודמת), הנגע מתכווץ ונעלם. אנ'סיגלין נדהמת ונותרת בלי מילים כאשר בירז מזכירה לה בלגלוג את "ההצעות החכמות" שלה מקודם לסלק את "כל האבנים המלולכלות" ולהחליף אותן באדניות פרחים.

לאחר המאורעות האלו, הדמויות חוזרות לשביל וממשיכות מערבה מתחת לרגלי הגבעות לעבר 'הצריף הירוק', בלא התקלויות נוספות. הגם שאנ'סיגלין נחושה בדעתה לטפל בעניין בלי פשרות "חמש-מאות ביד, או שהבטלן הזה מתעופף מכאן, עכשיו!", בירזגראן וטאלרי מתדיינות ביניהן בשקט, וחושבות על רעיונות אחרים – בין היתר, להציע לקוסם הבטלן עסקה: העזרה שלו מול השודדים, כאשר ה"חלק שלו" בשלל יוקדש לתשלום שכר הדירה שלו.

אדון ומכשף: הצריף הירוק ויושביו

הצריף הירוק הוא למעשה סוג של קוטג' דו-קומתי כפרי, שהיה פעם מהודר יותר, וכעת כל הגג שלו מלא בצמחים שכנראה הקנו לו את שמו. הוא נמצא בתוך מעין עמק בין רגלי הגבעות, דומה לקודם אבל גדול יותר; עם מפל מים קטן שנופל מאחד המצוקים ויוצר בריכה עכורה לידו; גן ירק מוזנח עם דחליל נוטה ליפול, שעורבים יושבים עליו ומקרקרים בלי שום בושה; שני חבלי כביסה מוזנחים, ועוד.

בירזגראן מאזינה לקולות מסביב, וחושדת שהיא שומעת גם ציוצים של חולדות אי-שם מתוך העלטה.

כאשר הדמויות דופקות על הדלת (או ליתר דיוק, אנ'סיגלין עושה את זה, ולא בעדינות יתרה), פותח להם את הדלת צעיר פארילי מוזנח למראה בשם אמדוז, שלפי החרוזים שלו נראה שהיה פעם עופר אדוק, אבל כל החזות המופקרת וצורת הדיבור שלו, שלא לדבר על חלוק בית עם עיטורים אנ'מיריים ש"השאיל", מלמדים שימי האדיקות שלו הרחק מאחוריו. לאחר כמה חילופי דברים משעשעים, שנובעים מכך שהדמויות טועות וחושבות בהתחלה שהוא הקוסם שגר בצריף, וחלקם די גסים וגועליים (אמדוז לא מפסיק לשלוח בטאלרי מבטים מטונפים, לשרוק לעברה ולהציע הצעות מרומזות שגורמות לאבירת הכפור לקרב מאד את היד לניצב החרב שלה), מסתבר שאמרוז הוא "רק חבר של הבל'בית"; כאשר הקוסם עצמו – ששמו מל'סיריול – עדיין ישן "בשעה מוקדמת" זו של אחר-צהריים.

פנים הבית הוא המקום המבורדק ביותר שהדמויות ראו מזמן, כולל בירזגראן שגדלה בבית כפרי שגודלו חצי מחדר האורחים של הצריף הירוק, ביחד עם חבורה שלמה של אחים ואחיות. על ומסביב לשולחן ההסבה ו"ספות הרביצה" המוכתמות סביבו, יש תערובת של בקבוקים ריקים, כלי אוכל, ניירות מסוגים ומינים שונים, חלקם מקושקשים, כלי נגינה אחד או שניים (קתרוס קטן מחד, וחליל רועים פארילי מאידך) שחצי חבויים בתוך הברדק; וכן ציור עומד בפינה ועליו דמות שטרם הושלמה של אבירה עם שריון לוחות ושיער אדום כהה.

אמדוז צועק אל דלת פנימית נעולה "אדון מכשף, יש לך אורחים! הבחורה של השכר-דירה הגיעה!", וכתשובה עולה רק נחרה מבפנים. מהלהג של אמדוז עולה, שהאספקה של המזון והמשקה בצריף כמעט נגמרה, ובמזווה נשאר בעיקר נקניק ישן ולא הרבה יותר.

אמדוז סוגר את הדלת מאחורי החבורה, לא לפני שהוא מציץ בעיון החוצה "נו טוב תכנסו כבר. קר בחוץ ואני יכול להצטנן" הוא מוסיף ש"הייתי מזמין אותכן למשקה, בעיקר אותך, תות-קרח מתוק וחיוור. רק הבעיה שנגמר כמעט הכל".

בירזגראן מנצלת את הזמן שבו טאלרי מסיחה את דעתו של אמדוז (טאלרי מבינה שבירזגראן רוצה לחטט, ומסיחה את דעתו של הצעיר בשיחה, עד כמה שהיא נגעלת ממנו), ועושה חיפוש יסודי בתוך הברדק. מלבד חרוזים פאריליים קדושים עם שמותיו של האבא והרוחות שלו, שעברו הסבה מהירה לקוביות משחק וזרוקים ליד קלפים על השולחן, בירזגראן עוברת במהירות על הניירות שהיא מוצאת: כמה עמודי תווים; שיר גס בחרוזים שעוד לא הולחן עד הסוף; כמה רשימות; מכתב איום קודם של אנ'סילטיר בעניין שכר הדירה (שם זה עוד היה 350 באן), בירזגראן מוצאת כמה רישומים שנראים מסובכים ובהתחלה היה אפשר לטעות ולחשוב שהם מגילה של לחש מסובך – אבל מסתבר שהם מכילים תרשימים ומתכון לזיקוקים. בירזגראן לא הראשונה שהופתעה, אם לשפוט לפי קללה גסה שמישהו שרבט בראש העמוד. כמו כן, היא מוצאת תכתובת של הקוסם מל'סיריול עם אישה – כנראה מאנ'מירלור בשם דל'יאנרינד. נראה שהיה ביניהם איזה רומן לא מאד מחייב, אבל דל'יאנרינד כותבת לו שלא תוכל להגיע יותר בזמן הקרוב כי "הרופא הטוב נעשה קנאי"; היא מציעה לו לא להגיע אליה, עם משהו לא מובן עד הסוף על דו-קרב, ומשהו על מצבי רוח ו"לפעמים הוא מפחיד אפילו אותי"; והיא מסיימת בעוד כמה הנחיות לא לגמרי ברורות לגבי רכישת חומרים עם אזהרה לא לקנות 'הצעות זולות" לחומרים שלא דרכה.

כאשר אמדוז משתכנע להפסיק להציק לטאלרי ולגרור את הרגליים כדי לדפוק על הדלת של ה"בל'בית", הוא צועק לו שוב "אדון מכשף, יש לך אורחים! הבת של הבל'בית עם השכר דירה כאן!", ונענה בריטון עמום עם קול של התהפכות נחושה בתוך השמיכות "תגיד להם שיחזרו בבוקר"; ועוד משהו שהוא רוטן על אמדוז "לא ששכחתי את החשבון שיש לי איתך על הקלף הארור שהבאת".

בסופו של דבר, הסבלנות של אנ'סיגלין נגמרת, והיא הודפת את אמדוז ודופקת בכל הכוח על הדלת כשהיא צורחת שאו שיקום ויכין את הכסף לשלם, או שהיא תפרוץ את הדלת ותגלגל אותו החוצה ביחד עם השמיכה שלו.

המכשף נאנח מהצד השני, ממלמל משהו על כאב ראש ארור ("זה לא היה יין, זה היה מי ביוב מותססים"), אנשים חסרי התחשבות.

בסופו של דבר, הדלת נפתחת, מגלה צעיר עם שיער בלונדי-זהוב בהיר, לובש מעט מאד מלבד איזור חלציים וחלוק בית או מגבת פתוחים. הוא היה יכול להיות נאה להפליא, אלמלא היה סמוק כולו משתיה, פרוע שיער וטרוט-עיניים. באחת מידיו הוא מחזיק שרביט שבוהק באור חיוור. מאחוריו, אפשר להבחין בעוד ברדק ובקבוקים ריקים, אבל גם שולחן עבודה עם ספר קסמים ועם תרשימים תלויים מעליו.

"השתקפויות מתוקות... קודם החבר הלא יוצלח שלי מביא לי זבל במקום סחורה, ועכשיו בעלת הבית החיננית אנ'סילטיר, שידועה ביופיה מכאן ועד הביצות של דלוסיה, שולחת לי את האחיינית הערמונית וההמונית שלה כדי להתקטנן על כסף. תבואו מחר, אני עסוק".

אנ'סיגלין צורחת בזעם וכמעט מתנפלת עליו; טאלרי ובירזגראן עוצרות אותה, כשהיא צורחת "אני אראה לך המונית, בטלן שיכור ומטומטם. היית מת להיות עם גוון ערמוני עדין כמו שלי, שיער וארתארי צהוב וגס שכמוך, ממש מתאים לפרצוף סמוק משתיה"

(טאלרי תזכיר מעט לאחר מכן, בארסיות מרובה, את הזמן בו היא ובירזגראן מצאו את אנ'סיגלין עם פרצוף סמוק משתיה לא פחות, ואנ'סיגלין תתגונן בזעם ותטען ש"זה בכלל לא אותו דבר!").

מתחילים כמה חילופי עקיצות; הקוסם מל'סיריול מזכיר את היחוס שלו, שאין בו טיפה של דם וארתארי – לטענתו, מצד אביו הוא נצר לבית אצולה עתיק מהנסיכות האפורה, ואמו היתה קוסמת גדולה בנמל ראלסורם לפני שעקרה לאגם השוקע. הוא מלגלג על אנ'סיגלין ו"הגוון ההמוני" שלה ש"עושה רוח כאילו יש לה מחלפות בגוון נדיר ויפיפה באמת של אדום-עמוק של יין".

בשלב הזה, ולפני שאנ'סיגלין תצא לגמרי משליטה, בירזגראן לוקחת את המושכות, מתעלמת בבוז מבדיחות הגורג שהמכשף משמיע עליה, ומשביתה את השחצנות שלו בכמה מילים קולעות היטב. בסופו של דבר (ואחרי שמל'סיריול מונע מבירזגראן לקחת את מלקחי סלסול השיער שלו שזרוקים על הרצפה (היא חשבה לנסות עליהם משהו נבזי מאחד הבקבוקונים שלה) ומרחיף אותם בקסם חזרה אל המקום שלהם. אגב כך, היא מציעה לדון עם הקוסם על עסקה, אם הוא יודע להשתמש בשרביט שלו, ולא רק משתמש בו כדי 'לפצות על חסרונם של דברים אחרים'.

הקוסם מסמיק נוכח העקיצה, אבל מסכים להתלבש ולחזור לחדר ההסבה כדי לדבר על השכר דירה. לאחר כמה רגעים הוא יוצא, עדיין מרושל על לפחות לבוש, כאשר הוא פונה אל אמדוז תחילה, מתלונן על הכאב ראש, ומוסיף שחלם על עולם מלוטש לכדי שלמות שבו רק הנשים יעבדו, והגברים... פשוט יהיו יפים.

אמדוז מושך בכתפיו ומשתרך לכיוןן דלת היציאה, כשהוא אומר שהשיחה כאן ממילא לא קשורה אליו, אז הוא הולך לתפוס תנומה בדשא בחוץ ("לשרות עם ברכת האבא והגן שלו"). הדמויות מתעלמות ממנו פחות או יותר, ולא עוקבות אחריו או מקדישות לו תשומת לב נוספת כאשר הדלת נסגרת מאחוריו.

בסלון מתחיל מיקוח; בירזגראן, שממשיכה לקחת את המושכות במקום אנ'סיגלין, שיושבת זעופה וסמוקה (ועוד יותר, כאשר הקוסם כמעט מתעלם ממנה, ומקדיש אפילו לבירזגראן מחוות מוקפדות יותר) מסרבת להתרשם מהאיום של המכשף, שיש סיבה מדוע אביה של אנ'סיגלין נוהג בסבלנות בעניין שכר הדירה, ושהסילוק שלו יהיה שערוריה ואמא שלו לא תשתוק על זה. בירזגראן מנחשת נכון, שכנראה שהקוסמת באגם השוקע לא תנקוף אצבע, לפחות לא מיד; ושיש סיבה טובה למה הבן הבטלן שלה גר בצריף עלוב באמצע שום מקום, רחוק ממנה, ומבהירה את זה למל'סיריול בכמה הערות קולעות וציניות.

בסופו של דבר, הצדדים מגיעים לשאת ולתת; מל'סיריול טוען, שהתכוון לשלם כבר מזמן, ולמעשה הפעיל את אמדוז שיצור קשר עם חבר שלו שנמצא עם 'הברנשים המחוספסים למעלה יותר על הגבעות' (השודדים כנראה, שלאמדוז יש 'מכרים' ביניהם – אולי עופרים "אדוקים" מפוקפקים אחרים שהתפקרו), והם היו אמורים להביא לו בתמורה למשהו ששילם או עשה, מגילות בעלות עוצמה שאפשר להפיק מהן 'הרבה כסף' – רק שבמקום זה, חבורת המטומטמים שלחה לו תרשים להכנת זיקוקים.

בירזגראן אומרת שהחבורה נשלחה בידי דודתה של אנ'סיגלין, שלא מתחשבת יותר מדי במנהגים מעודנים בין בתי אצולה. היא עוקצת את מל'יסירול ברשעות על קוסמי זיקוקים ואיפה צריכים את השירותים שלהם (עם תהיה האם מאותו מקום הוא גם 'גירד את החבר שלו'), וטאלרי מוסיפה, שהיא תמהה עד כמה אמו של 'האדון המכשף' תשמח לראות אותו חוזר אליה עם הזנב בין הרגליים. המכשף מסמיק בכעס, אבל בסופו של דבר מגלה מה הפרס האמיתי שהוא חומד, ומה שהביא אותו 'לחורבה העלובה הזו, באמצע שום מקום' (ביחד עם עוד עקיצה על השושלת הכפרית של אנ'סיגלין, שגורמת לה כמעט להתפוצץ מזעם). הוא מספר שקיבל – כנראה מספר שמצא באנ'מירלור - מידע על מערות שמובילות למקדש אבוד ומקולל, שהיה שייך ל"כת פארילית פורשת", שעשו מחקרים מכושפים על "משהו מעניין מאד, שבידיים הנכונות יכו להיות שווה הרבה מאד כסף... וגם הרבה מאד עוצמה קסומה".

וכאן העיניים שלו מבהיקות בחמדנות.

בסופו של דבר, לאחר כמה נסינונות התמקחות לא מוצלחים לשפר את התנאים, מל'סיריול נכנע לתנאים שבירזגראן וטאלרי מציגות לו – הוא יצטרף אל החבורה ("בהנחה שהוא מסוגל לעשות משהו מועיל עם השרביט שלו"), יוביל אותם באורח שיאפשר להם לטפל בשודדים ולמצוא את מטילי הפלדה של אנ'סילטיר שהם בזזו, ואז הם ינסו אולי למצוא ולהכנס אל תוך המקדש ההוא – כאשר מחלקו של המכשף בשלל יקוזז קודם כל שכר הדירה שלו. מנגד, הדמויות מוכנות להשאיל למל'סיריול את שרביט הקוסמים רב-העוצמה שהן מצאו בין שרידי האציל המפוקפק מתחת לאחוזה של אנ'סיגלין.

מל'סיריול מחפש את המכתב מה'אשת הקשר' שלו בעיר, ורותח מזעם, כאשר בירזגראן מגישה לו אותו עם חיוך נבזי. מתברר שהאישה הזו תיווכה בשבילו בעניין השגת רכיבים מרכיבים שונים ש"קשה להשיג באופן רשמי, אם אתה לא עם הלשון בתחת של מישהו גדול בגילדות בעיר"; הוא פוטר את השאלות לגבי הדמות בציור, ואומר ש"זו סתם דמות, מישהי שדמיינתי אותה", ונשמע מתגונן מאד כשהוא אומר את זה.

התקפת החולדות הגדולה

רגע קצר אחר-כך, מיד כאשר האור האחרון של השקיעה נמחק מהחלונות, נופל על הבית בלא התראה ענן מזעזע של צחנה, וציוצים מגעילים עולים מהאפלה בכל הכיוונים.

החבורה קמה כדי לתפוס עמדות, לא בלי חילופי האשמות נוספים בין המכשף לאנ'סיגלין – הוא טוען שזו האחריות הארורה של המשפחה שלה, שדברים כאלו לא יקרו, ושרק על זה צריך למחוק לו את חוב שכר הדירה. הציוצים מתחזקים, עולים מעבר לקירות, ואז משהו גדול מתחיל לכרסם ולהפיל במהירות את דלת הכניסה.

בירזגראן מנצלת את הזמן להציב מאחורי הדלת את אחת המלכודות החדשות והנבזיות שהיא למדה להכין: תיל ממעיד, שבמקום להבים מחוברים אליו, דריכה עליו מפעילה מנגנון דומה לרובה-קשת, שיורה להבים על היצורים שנפלו על המלכודת. בירזגראן מצליחה להפיק מלכודת באיכות מעולה, עם שמונה להבים מוכנים לפעולה.

ברגע שהחולדות פורצות את הדלת, המלכודת מופעלת. הגל הראשון של התוקפים מתגלה כשלוש חולדות לוחמות מהסוג שהדמויות נתקלו בהן קודם, וחולדה לוחמת מאסיבית ומסוכנת בהרבה בגודל שמגיע לגודל של פרד – היא זו שהפילה את הדלת.

ארבעה להבים נורים מהמלכודת, פוצעים את כל התוקפות; ואז החבורה מתנפלת עליהם, ולמרות פגיעה שטאלרי ואנ'סיגלין סופגות, הגל הראשון ממוגר במהירות. עוד לפני שהחולדות הענקיות מחוסלות, מסתערות לקרב עשרות על עשרות של חולדות קטנות, שמנסות לטפס ולנשוך את הדמויות מכל הכיוונים; מל'סיריול מרחיק אותן, באופן זמני, עם לחש של מערבולת רעבתנית, שגורם לחולדות קטנות לעוף לכל הכיוונים ולהתקע בציוצי כאב בקירות.

מיד לאחר שהגל הראשון ממוגר, קבוצה נוספת של חולדות ששברה חלון בקיר הצדדי מסתערת מהצד, הפעם בלי לעבור דרך המלכודת. הקבוצה הזו מכילה ארבע חולדות – שתי לוחמות, "פייטן תולעים" רוחש מהסוג שהדמויות ראו בתחילת ההרפתקה, ויצור מזנק עם פרווה סמורה, שמסוגל לקפוץ לגובה ולהתקיף במהירות ומספר פעמים.

מתחיל קרב, שהפעם הוא קשה בהרבה; מל'סיריול לוכד את 'פייטן התולעים' בלחש 'רוח לוכדת', מטיח אותו בקיר ואז מושך אותו אל החרב של טאלרי להתקפת הזדמנות, שטאלרי מחטיאה בגלגול נמוך מאד. בהמשך, טאלרי סופגת פגיעה קשה ומתמוטטת חסרת הכרה; אנ'סיגלין נפגעת ומושפעת מדימום, ונראית כקרובה מאד להתמוטט גם היא.

בצר לו, ולמרות שלא רצה להשתמש בכוח הזה קודם, מל'סיריול מפעיל את אחד המטענים מהשרביט של הקוסם מהכוך, ומשחרר קונוס אש שגורם נזק עצום לחולדות, אבל גם מבעיר את הרצפה וגורם נזק או הורס רבים מהחפצים שם, לרבות מ'פיצוצי משנה' של בקבוקי אלכוהול שהתגלגלו שם; החולדות הקטנות נשרפות בעשרותיהן, והגדולות נפגעות קשה ומוכרעות במהירות לאחר מכן.

זמן קצר לאחר מכן מסתבר שגל נוסף של תוקפים – הפעם ארבעה עכברי צל מגודלים שהתחפרו במרתף למעלה והתכוונו לצאת מתחת לרגלי הדמויות ולהצטרף לקרב 'שקלו מחדש את הענין' בגלל האש וציוצי החולדות הנשרפות, ונעלמו לעלטה שמאחורי חור שחפרו בקיר המרתף.

מל'סיריול רץ להציל את הציור של העלמה האדמונית ועוד כמה טובין מהלהבות הדועכות; אנ'סיגלין מתחילה לגרור את טאלרי חסרת ההכרה למקום בטוח יותר, כאשר המלכודת של בירזגראן פועלת שוב. אף אחת מהדמויות לא הבחינה בגנב עם הפגיונות המורעלים שהתגנב בצללים דרך פתח הדלת שנפלה, והתקרב לגב של אנ'סיגלין – ממש כמו שהוא היה שקוע בקורבן שלו ולא שם לב לחוט שדרך עליו, שירה עליו ארבע להבים קטלניים בזה אחר זה. בנסיבות אחרות, הגנב היה כנראה מסוגל לנסות להתחמק או לספוג פחות נזק, אבל מצב ההתגנבות בצללים משולב בהפתעה, הפך אותו למטרה קלה מאד – הוא סופג את כל ארבעת הלהבים המעופפים בהפתעה גמורה, ומת עוד לפני שהוא פוגע בקרקע.

הדמויות שומעות את הצרחה ומגלות את אמדוז מת על הרצפה; אם לדמויות היו עדיין ספקות האם ידידו של המכשף הוא אכן בוגד, או אולי קורבן חסר מזל שניסה דווקא להתגנב כדי לעזור להן, קמע עם מעט קסם בצורת חולדה פוערת לוע שהן מוצאות עליו מסיר את הספק; בעיקר כאשר הדמויות מוצאות עליו פתק עם איורים ומילים פשוטות, שנכתב בידי מישהו שמכנה את עצמו "זיש" (כמו המשקה הזול והחזק שהגורג באנ'מירלור מוכרים לאביונים).

הפתק כולל תיאור פשוט של בירזגראן, טאלרי ואנ'סיגלין, אומר לאמדוז לחכות עד שהן יגיעו, ואז 'להפעיל את הקריאה' ולוודא שכולן, וכנראה גם המכשף, מתים. "בלי שאלות. הרגיזו אנשים חשובים".

הדמויות תוהות מי 'האנשים החשובים' שהפעילו את אותו זיש – האם הנקרומנסר עם 'חוש ההומור המגעיל', גובי החובות של 'נמר', אומנים מפוקפקים שהיו חברים של 'גרגר', כוהנות כחולות מושחתות, או מישהו אחר.

העליה במעלה הגבעה ועץ ההודיה הגוסס

הענן המצחין מסביב לבית נחלש מעט, אבל לא מתאיין לגמרי; וציוצים חלשים עולים עדיין מתוך העלטה, כאשר החבורה מתארגנת לצאת במעלה הגבעות, לעבר המיקום המשוער של מחנה השודדים. מל'סיריול אוסף חפצים ששרדו את הדליקה שכבתה בינתיים, והוא ואנ'סיגלין ממשיכים להתכתש בעניין מקור ההתקפה ומי אחראי עליה – המכשף או המשפחה של אנ'סיגלין שהיא זו שאחראית על בטחון המקום.

אנ'סיגלין רותחת, חוזרת להתנהג באורח ילדותי למדי וכאשר החבורה יוצאת לדרך, היא רוקעת ברגל בזעם, מטיחה שהיא שונאת את המכשף הזה, לא מוכנה לדבר איתו, וכל פניה אליה מצידו צריכה להעשות דרך בירזגראן וטאלרי, שרוטנות על כך שמשתפים אותם במחזה הילדותי הזה.

מל'סיריול פונה אל שביל צר שעולה במעלה המצוק המיוער, ואומר שהוא מכיר כמה אנשים במחנה, אבל הוא לא בטוח שזה באמת יעזור עכשיו (למעשה, הוא רצה להשתמש בעופרים שהתפקרו כדי שיעזרו לו עם המקדש, שהשודדים חונים ממש בפתח המערה שהוא אמור להיות מאחוריה, אבל זה לא מאד הצליח).

בירזגראן שבה ושומעת את הקולות של הטבע, חזקים יותר מאי-פעם, ומבחינה בעץ עצום וחולה שגדל בראש המצוק, ומזכיר לה מאד גרסה חבוטה ואפלה של העץ ביער ליד הכפר שלה, שהנשים המקומיות היו רוקדות מסביבו בלילות מסויימים. הינשוף צורח שוב מתוך הערפל הכבד, ובירזגראן מתרכזת ומצליחה ממש לשמוע ולראות אותו – בניגוד לכל יתר הדמויות; הינשוף הענקי מביט בה בעיניים צהובות גדולות, טופח בכנפיו ועף אל בין העצים.

כאשר בירזגראן מנסה לעקוב אחריו, היא מגלה שביל אחר ונסתר יותר מזה שהמכשף הוביל אליו, שמוליך הישר אל המקום בו הערפל עבה במיוחד. בירזגראן משכנעת את החבורה להשתמש בשביל שהיא גילתה, למרות המחאות של המכשף, שיש לו דעה לא מאד חיובית על כל מיני רוחות טבע למיניהן.

הנסיון של בירזגראן השתלם; הדמויות שוקעות אל תוך ערפל מיסטי מוזר; ולמרות שהן עוברות למעשה קרוב מאד למקום בו השודדים צופים מלמעלה, ומכסים עם קשתות וכלבים את השביל שבו החבורה השתמשה קודם – באורח שמאפשר להם לארוג ולהתקיף מגבוה כל חבורה שתגיע משם. כרגע, בגלל הנתיב שבחברה בירזגראן בערפל, השודדים לא מבחינים בחבורה, שיכולה לנסות – ומצליחה – בסדרת בדיקות הליכה שקטה חבורתית, שמאפשרת לדמויות להשאר בערפל ולא למשוך תשומת לב.

הדמויות מגלות, שבראש המתלול יש מעין רמה מיוערת, שמעליה הצוקים עולים לגובה גבוה יותר, אל עבר ראשי הגבעות, ושפעם שכן כאן כפר פארילי שנחרב לפני שנים. העץ הגדול שכן בפאתיו, ואולי קושט באורח דומה למה שבירזגראן מכירה מהכפר שלה – אבל בצורה יותר אפלולית; נראה לבירזגראן כאילו על הגזע נחרטו עשרות עיניים של ינשופים שמביטים בה, והיא שומעת רחישות, אבל מרגישה גם צחנה, בלבול וכאב.

בינתיים, הדמויות מצליחות לראות קצת ממחנה השודדים, שהוקם על חורבות הכפר הפארילי (די ברור שהכפר ניטש ונחרב שנים רבות לפני שהשודדים הגיעו), ולהבין שהוא מחולק לשניים, בין 'שטחים' של שתי כנופיות שמשתפות פעולה, אבל כנראה לא חשות ידידות רבה זו כלפי זו. אחת מהן פארילית, ואחת מהן אנ'מירית, מורכבת מאנשים שערקו או הגיעו מאבאריל.

מקטעי שיחות של השודדים שהדמויות שומעות, הן מבינות שהשודדים האנ'מירים ו"הגיברת" שאולי היא המנהיגה שלהם שירתו פעם מישהו בשם לורול, אבל ערקו מהמחנה שלו כי "הוא נעשה מטורלל לגמרי". השודדים הפארילים, שכוללים בתוכם עופרים אדוקים שהתפקרו, הם ממקום אחר, אולי מקומיים יותר, ומונהגים בידי בריון עצום שהכינוי שלו הוא "פני עץ".

השודדים האנ'מירים שצופים על השביל מודעים לכך שהיה קרב; אחד מהם תוהה למה לא מרשים להם לרדת ולגמור את "המכשף הקטן האוכל בתחת למטה" (מל'סיריול מאדים ונשבע שילמד את השודד הזה לקח כואב בקרוב), אבל נענה ש"גיברת אומרת עדיין לא"; ואחרים רוטנים על למה בני הברית הפארילים שלהם לא עוזרים מספיק, ובאים "רק כשזה הזמן לחלק שלל".

החבורה מתרחקת מהשודדים, כאשר בירזגראן מוליכה את הדמויות האחרות אל מעמקי הערפל המבאיש, שם יש מערה בין השורשים של העץ. צחנה נוראית עולה מבפנים, והחבורה מצליחה לזהות ולהמנע ממלכודת של 'גשם תולעים' נגועות מגפה ששורצות מעל הפתח, ולכוון את מל'סיריול להסיר אותן מהדרך באורח זמני עם לחש מערבולת רעבתנית.

בירזגראן חשה נוכחות של טבע מעוות, מטורף מרוב כאבים; ולהבין משהו על אנשים – אולי אנ'מירים ש"באו עם פלדה, באו עם אש". הנסיון שלה לתקשר עם הרוח נכשל; היצור מטורף מזעם וכאבים.

כאשר החבורה נכנסת אל מתחת לגזע, בין השורשים היא מבחינה במאגר של מים רעילים ומבאישים; ומתוכו בוקעת דמות אימים שנראית בהתחלה כמו דמוי-אנוש רזה וגבוה בהרבה מאדם, אבל ממבט שני, הוא נראה כאילו הוא כולו עשוי מעץ רקוב ורוחש תולעים, עם טפרים מזעזעים וראש שנראה כמו מסכת פולחן אכולת רקבון שהיתה פעם בצורת ינשוף.

היצור מתקיף את הדמויות בחמת זעם. רוח הטבע המעונה הזו פוגעת בכל הדמויות עם נשיפת קונוס של רקבון, שבנוסף לנזק משאיר על הדמויות תולעים מתפתלות שימשיכו לגרום נזק כל סיבוב; אבל מלבד מל'סיריול, הדמויות סופגות נזק לא גבוה שמאפשר להן להמשיך להתקיף בכל הכוח; המכשף סופג נזק גבוה בהרבה, אבל שריון הכוח שלו סופג את עיקר המכה, ומתרסק.

היצור עובר להתקיף בטפרים נגועי המחלה שלו, שכאילו עשויים עץ גוסס ונקרב, ושורשים נגועים מתחילים לצאת מהקירות כדי לסייע לו; אבל מקבץ של גלגולים גבוהים ביותר ופגיעות קריטיות מצד כמעט כל הדמויות בחבורה, מכריעות את הקרב במהירות. היצור ממלמל שוב על כאב, ועל מים שנחסמו, לפני שהוא נשבר לחתיכות שמתאיינות במהירות אל תוך המים (שנותרים מזוהמים מאד) – וכך הרוח המיוסרת נמוגה באנחה אחרונה, משאירה את הדמויות לבדן בתוך המערה המזוהמת.

בירגראן חשה שהכל קשור להכל; לא סתם רוח הינשוף הראתה לה את הדרך, ושאולי אכן מוטלת עליה, בתור בעלת הכוחות שקשורים לטבע (אחרי הכל, היא פארזורג, גם אם בכפר שלה לגלגו על זה), היא למצוא את מה שמרעיל את המים ומעוות את הכוחות של הטבע, ולהסיר אותו.

בין שרידי היצור וקורבנות קודמים שלו (כנראה שודד או שניים שמצאו את המערה), הדמויות מוצאות מעט מטבעות, וגם טבעת עם קסם חלש שאבן ירוקה משובצת בה (מי שעונד אותה זוכה לעמידות לרעל, ו-1+ לדירוג שריון).

סיום: יקיצה מגואלת בדם

הדמויות יוצאות מהמערה, עוקפות את הגזע מוקף הערפל כדי לצאת מעברו האחר, רחוק יותר מהשודדים שממשיכים ללרלר ולגדף ליד סיום השביל הגלוי יותר. מכאן, הן רואות טוב יותר את המחנה, וגם את הפטרולים סביבו. יש כאן לפחות חמישים שודדים, והפטרולים דרוכים ונעזרים בכלבים. כרגע הדמויות עדיין נסתרות בערפל הנחלש, אבל לפחות אחד הכלבים מתחיל לרחרח לכיוון שלהן.

אלא שאז, פורצת מהומה; נשמעות צרחות אימים מהצד הרחוק של המחנה – האיזור של הכנופיה הפארילית; ואנשים רצים לשם. מישהו צורח צרחת מוות.

הדמויות מנסות למצוא עמדה שתאפשר להן לראות משהו, ומצליחות להבחין ברוצח: חולדה ענקית וסמורת פרווה, שהסתערה מהחשיכה אל ליד מדורה שם רבצו כמה צעירים פארילים ונמנמו, וקרעה לגזרים לפחות אחד מהם. שודדים פארילים באים בריצה, כולל אחד עצום – כנראה 'פני עץ' בכבודו ובעצמו.

ואז, במקום להמשיך להתקיף, החולדה הענקית רועדת ומשנה צורה – הדמויות רואות במעורפל דמות רופסת עם אף נשרי, כובע מוזר וגליל מתכת מעלה עשן לפות בין האצבעות החיוורות שלו. 'פני עץ' שואג עליו, פונה אליו בתור 'זיש' ושואל בזעם מה הוא חושב לעצמו, לבייש אותו ככה ולהרוג אחד האנשים שלו כמו כלום.

'זיש' רושף לעבר 'פני עץ' שהעופר המופקר הארור והחברים שלו רימו אותו, ואומר משהו על "אמרו שזה יהיה קל" ו"בגללן איבדתי חצי מהלהקה שלי"; ואז, בבת אחת, הוא קולט משהו, ומתחיל לרחרח לכיוון הכללי של הדמויות.

--- תם ולא נשלם ---

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.