פרק 4: תחת עץ הערמון הגדול (חלק ב')

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

דבורים במדמנה התת-קרקעית

הדמויות משתלשלות בהצלחה אל התחתית של הפיר, שמתגלה כחדר קטן, לח ואפל עם שברי כדים עתיקים ורצפה מוצפת למחצה במי-אפסיים, שהוא למעשה התפצלות צדדית של מערה גדולה יותר, שחלקים ממנה מוצפים גם הם, וזמזומים מלווים באורות ירוקים עולים ממנה.

הדמויות בודקות את הכדים ומגלות שעל אחד מהם היה ציור של חזיר מחייך (בירזגראן מזהה מיד שזה לא סמל פארילי, לפחות לא מסוג שהיא נתקלה בו עד עכשיו), ועל אחר צורה של עץ ערמון; ושאחד מהם הכיל פעם ממתקים פאריליים מסורתיים, שרק גושי רקבון נותרו מהם.

אחרי ויכוח קצר בין הדמויות, והבעת גועל מצד אנ'סיגלין על השרידים הפאריליים מתחת לאחוזה העתיקה שלה (היא שוב דוחה בכעס רמזים שדם פארילי נמהל בשושלת שלה), בירזגראן מנסה להתגנב אל עבר המסדרון שמוליך למערה הגדולה ביותר – וחומקת ברגע האחרון ממלכודת של פטריה נושכת עם 'שיניים' מורעלות או נגועות במגפה. היא מנסה לקטוף בזהירות את הפטריה, נכשלת, והצמח הארסי כמעט נכרך לה על הגרון. אנ'סיגלין משספת אותו עם החרב, וביזרגראן זועפת על זה שהיא "קלקלה לה את המחקר". אנ'סיגלין רותחת על מה שהיא רואה ככפיות טובה, ומתפתח ויכוח ביניהן – ביזגראן מכחישה בתוקף שהפטריה היתה קרובה לצוואר שלה.

כך או כך, כאשר הפטריה נמעכת, היא משמיעה רעש חזק, שמסב את תשומת הלב של "הדברים המזמזמים" במערה המרכזית – ושניים מהם מתחילים להתקרב לעבר החדר הצדדי.

לבירזראן אין זמן להציב את אחת המלכודות המשוכללות יותר שלמדה לאחרונה, והיא 'מסתפקת' במלכודת בסיסית של תיל עם להבים, שפוגע ב"דברים" שמרחפים בגובה נמוך ברגע שהם נכנסים לחדר הצדדי: מדובר בספק דבורים ספק צרעות תת-קרקעיות זוהרות בירוק חולני, עם עוקץ שעיר ומאיים, שמסוגל להחדיר כמות מכובדת של ארס זוהר אל תוך הקורבנות שלו.

אחד היצורים נפגע באורח ממשי מהמלכודת, מתבלבל והופך למטרה נוחה בהרבה להתקפות של הדמויות, כאשר השני סופג רק נזק נמוך. מתפתח קרב קצר ואלים שבו החבורה מכריעה את שתי הדבורים – לא לפני שאחת מהן משחררת מעין צווחה נמוכה, שבדיעבד יתגלה שהזהירה את כל היצורים במערה הגדולה יותר מפני פולשים. טאלרי סופגת עקיצה, שגורמת לה לחוש לרגע טירוף אפל עולה בה ואת העולם סביבה מתערפל בשחור וירוק, לפני שהיא מצליחה לנער את ההשפעה.

בירזגראן, כולה סקרנות ועליצות טיפוסית, משתמשת בכשרון האלכימיה שלה כדי 'לחלוב' בקבוקון גדול מלא בארס ירוק זוהר, שהיא להוטה לחקור אחר-כך ולגלות מה ניתן לעשות איתו. כמו כן, היא מתחקרת את טאלרי ביסודיות על השפעת הטירוף שחשה, ורושמת את הכל בקפידה בניירות שלה – לרוגזה של אנ'סיגלין, שרוקעת ברגליה בחוסר סבלנות מופגן.

הדמויות מתקדמות בזהירות אל המנהרה המרכזית, ומגלות שמדובר בחלל שהיה פעם חלק מדרך המילוט התת-קרקעית של האחוזה (מהסוג הטיפוסי מאד באחוזות אנ'מיריות), שההזנחה או משהו אחר גרמו למי האגם הסמוך לפרוץ לתוכו, ולהרחיב חלק ממנו למנהרה מוצפת למחצה, מדמנה תת-קרקעית שהפכה לבית גידול עבור הדבורים הזוהרות ושרצים אחרים.

עמודים אנ'מיריים עתיקים עדיין תומכים בחלק מהתקרה, כאשר במקומות אחרים חלקים ממנה התמוטטו לגמרי. למערה הגדולה יש לפחות חמישה פתחים, אחד מהם בקיר בדרומי נשמר בידי שתי דבורים שמרחפות במקום משני צדדיו כמו שומרות. שתי דבורי ענק זוהרות אחרות מעופפות במרכז המערה, וכתמים שמנוניים ירוקים מוזרים צפים פה ושם במים במרכז.

היצורים מוכנים לקראת הדמויות, ומתקיפים מיד מכל הכיוונים, כאשר מתוך הכתמים, מאחורי ההגנה של הדבורים הענקיות, צצות רימות יורקות רעל, עם מעט נקודות פגיעה, אבל עם יכולת להסב נזק כבד ביריקות מדויקות, כולל לפגוע באופן זמני בדירוג השריון של הדמויות. הדמויות מפחיתות את הסכנה של 'מטווח' קטלני של חמישה זחלים, באמצעות יכולת הצווחה של בירזגראן, שגורמת נזק הלם לכל היריבים בטווח (חסר חשיבות עבור הדבורים הענקיות, אבל מסוכן ומחליש את הרימות היורקות), ולאחר מכן השלכת שיקוי עשן חי לוהט, שגורם לזחלים נזק נוסף ומעוור אותם באופן זמני – די הצורך עבור בירזגראן בכדי לצוד אותם אחד אחד עם החיצים שלה.

טאלרי ואנסיגלין נלחמות בינתיים בארבע דבורים ענקיות, שמנסות לסגור על הפתח דרכו החבורה הגיעה משני כיוונים, הדמויות סופגות מספר פגיעות, אבל אף אחת מהן לא קטלנית, ומצליחות להתגבר על הדבורים הזוהרות – מה שמזכה את בירזגראן מדושנת העונג בעוד בקבוקון מלא רעל זוהר. אנ'סיגלין בוחנת אותה בחשדנות, כאילו עדיין תוהה האם משהו מהחומרים הזדוניים שבירזגראן אוספת לא ימצא את דרכו בסופו של דבר למצעים שלה. טאלרי, לעומת זאת, פרקטית בהרבה כשהיא תוהה האם אפשר לזקק מהרעל הזוהר נוזל שניתן למרוח על חיצים או כלי נשק.

לאחר שהיצורים הוכרעו, ביזגראן מעירה בלגלוג, שהזמזומים של היצורים מזכירים לה טקסים אנ'מיריים חסרי טעם, ואנ'סגילין לא נשארת חייבת ומעירה שכל הרימות שצצות מתוך כתמים במים מזכירות לה כפר מרובה-ילדים של פארליל. טאלרי לא מחמיצה את ההזדמנות להזכיר לאנ'סיגלין שנוכח צבע השיער שלה גם לה יש שורשים פאריליים, ונענית בהכחשה זועמת.

לאחר שהחרקים והשרצים מוכרעים, הדמויות יכולות לבחון את המערה והפתחים הנוספים. מלבד הפתח דרכו החבורה הגיע, קיים הפתח הדרומי הנוסף בקיר, סביבו ריחפו הדבורים השומרות, שיוצר כמו קשת או קמרון מתפורר למחצה; דרך מזרחית שעולה מהמדמנה אל מעבר שנראה כאילו נחסם בטונות על טונות של סלעים שנפלו מהתקרה; פסל נפול ומתפורר של ההשתקפות הכחולה בפינה הצפון-מערבית של המערה, שמשני צדדיה יוצאות שתי דרכים: קרע בקיר או חלק ממעבר שחלקו התמוטט שפונה מערבה, לאיזור יבש יותר, ודרך צפונית שמטפסת באיטיות למקום שנראה נגוע בפטריות ענקיות, עם שרשראות קבועות בתקרה, ונראה שחלק ממי האפסיים נופלים מתוכו.

תגלית במאורתה של המלכה המעוותת

הדמויות נכנסות לחדר עליו שמרו הדבורים, ומוצאות מערה חסרת פתחים נוספים, שכל הקירות שלה מלאים בתפיחות נוזלות שנראות כמו חלות דבש מגעילות במיוחד ורוחשות שרצים. בחדר נמצאת דבורה ענקית ומעוותת במיוחד, עם פנים ספק אנושיות (מה שלא היה קיים אצל הדבורים הקודמות), כולה נפוחה, עם חלקים (וגם הקולות שהיא משמיעה) שמזכירים קצת חזיר.

בדיעבד, הדמויות חושדות שיש דמיון בין הפנים של הדבורה לפנים של אחד הדיוקנאות של הגברים המהודרים שהן ראו בהיכל קבלת הפנים של האחוזה.

היצור המגעיל הזה יודע לירוק יריקות רעילות שפוגעות בשריון וגורמות לעיוורון זמני; לנשוף קונוס של אבקנים רעילים, ולעקוץ (רעל מסוג אחר, שגורם נזק מוגבר, ולא טירוף, והוא גם לא זוהר).

ליצור מצטרפות בקרב לרוות נוספות, שנראות תפוחות ו'חזיריות' הרבה יותר מהקודמות, והיריקה שלהן יכולה בין היתר לגרום לדמות שנפגעה פגיעה קשה ל"טירוף של תאוות בשר", שעשוי לגרום לה לשכוח מהקרב,ליפול על הברכיים ולהתחיל לזלול עם הפה את הרקבון התפוח והבשרי שנמצא פה ושם בחדר (בפועל, זה לא קרה במהלך הקרב).

הקרב קשה, הדמויות כולן סופגות פגיעות רעילות, כאשר אנ'סיגלין, שנפגעת מסדרת פיצוצים של לרוות שהיא קוצצת עם החרבות שלה (היא התעלמה מהאזהרה של טאלרי להתרחק מהיצורים המתפוצצים ולהשאיר את הטיפול בהם לחיצים של בירזגראן), נמצאת ממש על סף נפילה. הדמויות מצליחות בסופו של דבר להתגבר על המפלצת, שנואקת וצווחת בפעם האחרונה לפני שהיא קורסת ומתחילה להתמוסס.

הדמויות חוקרות את החדר, ומגלות בתוך מי האפסיים שמעליהם ריחפה הדבורה המעוות סמל פארילי מוזר ואפלולי שהוטבע באבן; הדמויות מוצאות בחדר גם קרעים של אותו ספר פארילי מסתורי שחלקים ממנו נמצאו בחדר הסודי למעלה, שמדבר על "המתמיד" ועל "הפינות האפלות בפרדס של האבא"; בין השרידים במערה, יש חפץ קסום שהיה שייך פעם ללא ספק לזאגליט – ענף ערמון מכושף ומצופה לכה, שמסוגל להטיל לחש לבלוב פעמיים ביום, בשתי גרסאות – חלשה יותר על כל החבורה, או חזקה יותר על דמות אחת (נראה שהקסם שלו מתחבר לקסם הפארזורג של בירזגראן, והיא מסוגלת להשתמש בו).

בנוסף, הדמויות מוצאות בתוך שתיים מ"חלות הדבש" (בירזגראן נוטלת לעצמה דוגמאות גם מהן ופוקקת בתוך אחד הבקבוקים שלה) שרידים מתמוססים ונגועים של שני גברים שלבשו פעם לבוש פשוט – ונראה שהיו פעם משרתים באחוזה. אחד מהם, לפי שרידי הזקן וסימנים נוספים, דומה מאד לצל שתקף את הדמויות בחדר הסודי. אנ'סיגלין מזהה אותם כשני משרתים ששירתו פעם באחוזה ועזבו – אבל עד עכשיו היא פשוט סברה שהם הלכו לדרכם לאחר שהמשכורות שאביה שילם התעכבו; כעת היא משערת שהם ניסו להתגנב למרתפים כדי למצוא ולגנוב אוצרות של המשפחה, מה שהתפתח בדרך שונה לגמרי ממה שציפו.

בנוסף, הדמויות מוצאות בתוך הטינופת קרע כחול נוסף מבגד או גלימה, שנראה חדש יחסית. אנ'סיגלין מנסה בהתחלה לחטוף אותו, וכאשר הדמויות האחרות מקדימות אותה, מיתממת ואומרת שבעצם "זה כלום". טאלרי מנסה לשכנע את אנ'סיגלין לדבר, אבל זוכה בהצלחה חלקית בלבד – כאשר אנ'סיגלין פולטת בהתגוננות "חשבתי שזה של מישהו שלא נמצא באחוזה כבר שנים. הוא רחוק מאד מכאן, הוא לא חשוב יותר" – ולמרות כל נסיונות השכנוע, היא מסרבת לפרט עוד.

החבורה יוצאת מהמערה של הדבורה המעוותת, וסוקרת את הצד הצפוני של המעבר. בירזגראן מבחינה שהנתיב העולה, במקום בו מתחילות לצמוח פטריות, שמור בידי זקיפים מגזע שנראה כמו ננסיים פטרייתיים, אולי ממעמקי העולם התחתי. הם מלכדו שרשרת שקשורה לפסל הגדול, צופים בדמויות, ונראה שהם מתכננים להתקיף (ולהפעיל את המלכודות) רק אם הדמויות יטפסו לנתיב שמוליך למערה "שלהם".

(בירזגראן מצליחה לשמוע קולות של נקישות רחוקות משם – כנראה ננסים נוספים כורים או עובדים על פטריות הענק שגדלות שם).

צללים וחידות במסדרון המערבי

הדמויות מתייעצות ביניהן, ומחליטות לותר על הדרך הזו, ובמקום זאת להכנס לקרע בקיר המערבי. טאלרי מעוניינת לחקור את הכיוון, בין היתר משום שהיא חשה קור מוזר חבוי שם.

הדרך הזו מובילה את הדמויות למסדרון יבש יותר, בלא ספק מעשה ידי בנאים אנ'מיריים.מי האפסיים לא חדרו לכאן, והמסדרון מתפתל כמו נחש ועולה באיטיות צפונה ומערבה, כנראה לעבר יציאה סודית שמובילה אל היער שסמוך לאחוזה – ופה ושם, מתוך האיזוב, הטינופת ושרידי מתכת או חומרים אחרים ומפוקפקים יותר שזרוקים או דבוקים לקירות, יש שרידי תגליף או מתכת חלודה.

בירזגראן מפעילה כשרון גששות, ומגלה בקלות דלת מתכת מעוטרת רחוקה תקועה בחוזקה בתוך האיזובים, ולאחר מכן גם תבליט מוזר בקיר קרוב יותר – שנראה כמו ציור פרימיטיבי בהרבה שמתאר את אותה קשתית (כנראה דודה של סבתה של אנ'סיגלין) שהתמונה שלה היתה בהיכל קבלת הפנים של בני אן-מירקריל – כאן למטה, בלי תמונות של בני משפחה אחרים. לעומת זאת, לפי דמויות אחרות שמגולפות באופן מינימליסטי למדי סביבה, היא נראית כאילו היא פותחת דלת בפני לוחמי פארליל או עופרים אדוקים.

מתפתח עוד ויכוח בין אנ'סיגלין לבירזגראן. אגב כך אנ'סיגלין מלגלגת, שבציור הפרימטיבי והכעור של הסיירת, היא באמת קצת מזכירה את בירזגראן, אבל אז משתתקת מיד, אולי כאשר היא מבינה את ההשלכות האפשריות של הדבר.

כאשר בירזגראן בוחנת את התגליף ואת צמחי המערה סביבו, אגב חילופי הערות עוקצניות מול אנ'סיגלין, אנ'סיגלין עצמה עושה תנועה לא נכונה כאשר היד שלה נוגעת בחוסר זהירות בקיר, וצורחת בכאב כאשר גולגולת עתיקה בקיר נושכת את היד שלה; מיד לאחר מכן, שלד עתיק ורקוב של איש משמר עתיק של הטירה, עם סמל שדומה אבל לא זהה לסמל הנוכחי של בני אן-מירקריל, מתמוטט מהקיר, נופל לרצפה ומתנפץ; בתוך הגולגות השבורה שלו, נעוץ חלק מגרזן פארילי מסורתי, כעת חלוד לגמרי.

ברגע שהשלד מתנפץ, עולה צווחה מזוויעה: צל מעוות של איש משמר שלדי, כמעט זהה לשלד, עולה מבין השרידים ותוקף את החבורה. הצל דומה מאד ביכולות ובצורת הלחימה לצל בחדר הסודי – אבל כאן בחשיכה שרוויה בשרידי קסם אפל, הוא חזק יותר, ויש לו יכולת נוספת שלא היתה לצל בחדר הצדדי: צווחה מחרידה שגורמת נזק צל, ומאלצת את כל הדמויות לגלגל נגד כוח רצון או להמלט באימה למשך מספר סיבובים. אנ'סיגלין, שגם כך סובלת מכאב חד ביד אחרי הנשיכה, נכשלת ונמלטת בצרחות, כאשר היא מתנגשת בקירות וגורמת לחלקי עצם ומתכת חלודה נוספים (למזלה, לא מסוכנים) ליפול ברעש גדול על הרצפה.

טאלרי מנסה לחסום את דרכו של הצל הצווח, ונאלצת להשתמש בכל כוחות שריון הקרח שלה בכדי לחסום את ההתקפות שואבות החיים שלו. ביזגראן תופסת עמדה, ומאחר והצל סופג מעט מאד נזק מכלי נשק לא קסומים – היא מבזבזת עליו כמעט את כל החיצים הקסומים שהדמויות מצאו בהרפתקה קודמת, תוך ניצול בונוס הפגיעה והנזק הגבוה שלהם נגד אל-מתים ויצורים מעוותים.

בסופו של דבר, הצל סופג די נזק ומתפוגג ביבבה אחרונה; אנ'סיגלין חוזרת לעצמה, אומללה מאד למראה, ומנסה באופן פתטי מאד לטעון שהיא "לא זוכרת כלום" מההתקלות.

טאלרי מלגלגת על אנ'סיגלין ועל 'השכחה' שלה, אבל בליבה היא מודאגת מאד מהפגיעה שאנ'סיגלין ספגה ומהקור הקלוש שעולה ממנה. היא לא משתפת את זה עם החבורה בינתיים, אבל תוהה לגבי קשר בין התופעה לבין אגדות אפלות ששמעה במסדר שלה, והחשד להתפשטות של 'דברים שהיה עדיף להם להשאר שכוחים מתחת לקרח'.

באחת הגומחאות שנחשפו, לא רחוק מהתבליט של הקשתית, יש שרידים של חפצים אישיים שהתפוררו לבלי היכר – מלבד קשת מרשימה מאד שתלויה על הקיר, שנראה שהזמן לא הצליח לגעת בה. זו קשת מלחמה שבנויה באורח אנ'מירי – אבל יש עליה עיטורים פאריליים סבוכים, שזוהרים בירוק עדין.

בהמשך, בירזגראן תגלה שמדובר בקשת קסומה עם יכולת לקצר השהיות של יכולות פארזורג מסוימות, ונזק נוסף של 'טבע טהור' שדומה ללחש הזעם של הזאגליט.

בין השרידים יש קרעי מגילה או מסמך שאפשר עדיין לקרוא את רוב מה ששורבט עליו:

"יומי מתקרב, אבל אין בי חרטה. כאן במקום הזה... אם יש דבר שעשיתי שאיני מתחרטת עליו... אף אחד מהם לא יזכה בה. עורבים צבועים, אוכלי נבלות כולם, עד האחרון!"

הפצע של אנ'סיגלין לא נראה קטלני, אבל הוא נותר שחור ומדיף קור, שגורם לה לרעוד מדי פעם. נראה, כאילו היא ספגה השפעה של מחלה מהנשיכה, שלא דועכת – לפחות עד שימצא מטיל לחשים שמסוגל להטיל ריפוי מחלה. הרעיון היחיד של מישהו כזה באיזור, הוא אחד מכוהני הפארליל אם יש כאלו ליד מארבוז, שידוע כהרבה פחות אדוק מאביו המנוח.

אנ'סיגלין, רועדת ואומללה אבל עדיין שחצנית, מפקפקת אם מישהו מהכוהנים האלו יסכים לטפל בה.

החבורה עוברת כעת לבדוק את דלת המתכת שתקועה בטחב, ומגלות עליה חריטה של הסמל של אן-מירקריל או אחת הגרסאות שלו: אבן חן עם כנפי מלאך, וסביבה מעגל של עננים. מסביב לזה, יש מעגל שמכיל את כל האותיות שקיימות באלף-בית האנ'מירי.

בירזגראן מנסה לבדוק את המנעול (יכולת פריצת מנעולים לא יכולה לפתוח את המנעול הזה, אבל ככל שגלגול הפריצה מוצלח יותר, כך הוא נותן מושג טוב יותר על המנגנון והפתרון שלו. בירזגראן מצליחה די הצורך כדי להבין שהאות הנכונה הראשונה שיש לסובב את הלוחית במרכז הדלת לכיוונה היא "ש", והאות השניה היא בין ל' ל-ס'.

הערת השה"ם: לצורך נוחות, השתמשתי באלף-בית העברי בתור מעין מקבילה למה שבמשחק הוא אנ'מירין גבוהה.

הדמויות מנחשות נכון, שהתשובה הנכונה היא "שמימי", מסובבות את החוגה בהתאם, והדלת נכנעת ונפתחת ביללה.

החלק הסודי של המנהרות: מעוזו האחרון של הלורד השכוח

הדמויות מוצאות את עצמן בשרידיו של חדר עבודה עתיק, שהכיל פעם לא מעט כרכים ובקבוקונים, וגם קדרות אפלות למראה – כאשר נראה שהכל נופץ, בין היתר באמצעות גרזינים. בחדר היו גם עציצים ענקיים עם חריטות מרושעות למראה, שכנראה שימשו לגידול צמחים מפוקפקים – פעם נוספת, הדמויות נתקלות בחריטה של חזיר מחייך.

מתכולת החדר לא נשאר כלום, ונראה שתמונות שהיו תלויות על הקירות נתלשו ורוסקו, ובמקומן נחרטו סמלים פאריליים בצורת קרניים. בתוך הרקבובית והשרידים על הרצפה, הדמויות מוצאות שרידים של אנשי משמר מקומיים נוספים, עם סמלים שנראים כמו גרסה אפלולית של הסמל של אן-מירקריל; ואנ'סיגלין מזועזעת שוב מכך שהפארליל חדרו כל-כך עמוק ופלשו לתוך האחוזה של אבותיה.

בירזגראן לעומת זאת, מוצאת עקבות חשודות וטריות בהרבה – שמעוררות חשד שמישהו היה כאן זמן לא ארוך – שעות או לכל היותר ימים לפני הדמויות. העקבות מוליכות לדלת חבויה למחצה בקיר הצפוני של חדר העבודה, עם מנעול זדוני למראה שזוהר בכחול ארסי. בירזגראן מנסה להתמודד עם המנעול ומצליחה לפרוץ אותו – לא לפני שקסם אפל שהיה חבוי בו פוגע בטאלרי; הוא לא עושה לה נזק, אבל לרגע היא זוהרת בכחול ארסי, ונראה שאיזושהי קללה הופעלה.

הדמויות – מותשות למדי, פותחות את הדלת ונכנסות לתוך מסדרון שממשיך צפונה, ובחלקו המרוחק שתי דלתות זו מול זו, מערבית ומזרחית; ומעבר להן המסדרון מסתיים בשרידים של פסל גדול מנותץ, שמזכיר קצת מרחוק פסלים של ההשתקפות הכחולה. מקרוב, מתגלה שהוא פסל אפל בהרבה של מעין זקן מרושע שמחזיק תינוק, שעוצב בצורה שהיא כמו לעג לפסלים של ההשתקפות הכחולה; הוא נופץ בגרזינים ואמצעים דומים, וחלק מהפנים של הזקן מציצות בדמויות בגיחוך מרושע מזוגג מתוך ערמת אשפה לצד שרידי הפסל.

הדלת המזרחית תקועה בחוזקה, אבל לא נעולה; הדלת המערבית מעוטרת ונעולה בקסם חזק.

בירזגראן מתמודדת עם המנעול הקסום, ומצליחה לפתוח אותו בלי להפעיל מלכודת קטלנית של ברק-שרשרת עשוי מצל שהגן עליו. כמו כן, על המנעול ביזגראן מוצאת סימנים שמעידים בבירור שמישהו 'התעסק' איתו לפני זמן לא רב.

מעבר לדלת המוגנת בקסם, ישנו חדר שינה עתיק, כעת כולו רקוב – אבל בלי הסימנים לקרב ולהרס שהיו בחדרים הקודמים, כאילו התוקפים העתיקים (פארליל או אחרים, מי שיהיו), לא הצליחו להכנס לכאן.

לעומת זאת, על המיטה שוכב שלד של גבר שהיה לבוש בהידור, ש'הסתבן' והפך למקשה רקובה למחצה של עצמות, בשר משחיר, אריגים ודברים נוספים. האיש המת לא זז, ולא תוקף את החבורה. הדמויות עושות חיפוש, ומוצאות ארנק עתיק עם כ-30 מטבעות זהב טהורים (עבור בירזגראן לפחות, זו הפעם הראשונה שהיא רואה כאלו), וגם שרביט עתיק של קוסם, שהדמויות לא מצליחות לגלות מה הוא עושה, אבל אולי היה שייך לאיש המת. הדמויות מוצאות גם טבעת קסומה עם סמל המשפחה של אן-מירקריל, שאנ'סיגלין לוקחת לעצמה כחלק שלה בשלל.

ליד שרידי האיש המת, נח יומן עתיק ואכול תולעים ועובש, שרק חלקים ממנו עדיין קריאים.

מקריאה חפוזה במה שאפשר, הדמויות מגלות שמדובר בלורד עתיק של האחוזה – כנראה אבי-סבה של אנ'סיגלין, שבניגוד למה שהמשפחה טוענת כעת, לא 'עזב ויצא לגלות לאחר שהוריש את האחוזה לבתו' (סבתה של אנ'סיגלין שהיתה כוהנת כחולה) – אלא נעל את עצמו בחדר הסודי ומת כאן, בין אם משום שלא הצליח לצאת מסיבה כלשהי או לא רצה לצאת.

מהיומן, עולה דמות של אדון שהלך והפך מטורף יותר ויותר עם הזמן, והיה קשור כנראה לאביו המסתורי והאפל של לורד אבאריל הנוכחי (מה שעולה בקנה אחד עם מידע שהחבורה השיגה, שבימים עברו בני אן-מירקריל היו סוג של ואסאלים של בית אבאריל, ולפי המסורת אבות-אבותיהם הגיעו מסלנטיר ביחד עם לורד אבאריל הראשון).

ביומן, הלורד מתלונן שבני המשפחה שלו – בעיקר בתו, אבל גם אחותו, קושרים נגדו, והוא 'רואה את זה בעיניים שלהם'; ושהם מיושנים ומקובעים, ולא מסוגלים להבין אותו וגם "את הלורד" (אביו של לורד אבאריל הנוכחי?), הוא כותב שהוא זומם מזימות משלו נגדם, ומהדברים עולה שהוא תכנן לכלוא את אחותו להשיא אותה בכפיה למישהו שחולק איתו את אותן עמדות – אבל התוכנית נכשלה, כאשר "אחד הנערים הלשין וגילה לה, והיא ברחה"; הלורד מבטיח שהוא יוציא להורג באורח הולם את כל הנערים 'עוד היום'.

העמודים האחרונים קשים מאד לקריאה והרוסים למחצה, אבל אפשר להבין שכוח של פארליל הפתיע את הלורד ונאמניו בתוך המרתפים שלהם, ומתרחש קרב אכזרי, כאשר הלורד כותב על בגידה, ועל כך שהיא צריך להרוג את כל המשפחה שלו כאשר היה יכול.

מהעמוד האחרון אכן עולה שהלורד נעל את עצמו בחדר הזה, מוגן בקסם חזק, "אני אחכה... ואחשוב... ואחלום..."

השורות האחרונות כתובות בכתב מקושקש.

"חזירים כולם... חזירים... חזירי.. זירי... רון, רון, רון

תרמילון, לון, לון...

מתחת לערמון..."

חיפוש קפדני על הגופה מאמת את החשד של החבורה שמישהו היה כאן – ימים או שעות לפני הדמויות; הוא חתך בקפידה חלק מהלבוש של הלורד המנוח, ולקח שקיק שהיה עליו. מהשקיק נפל, כאשר נלקח זרעון חשוד אחד, שנראה כאילו יש עליו 'אף' חזירי במעט. החבורה מנחשת, שכנראה שקיק שלם של הזרעים האלו נלקח.

החיפוש של החבורה מעלה, שמי שלקח את הזרעונים השאיר אחריו פיסה של אריג שאולי נקרע ואולי הוסר מהבגד שלו – גם הוא כחלחל, אבל משולב בגוון דהוי חולני, באורח כזה שהתבוננות ממושכת בו גורמת לעיניים של הדמות להתעייף ולכאוב.

בהמשך, הדמויות מנסות שוב להוציא מידע מא'נסיגלין, תוך אמירות חריפות שהיא יודעת כמוהן שהאחוזה בסכנה בידי מי שזה לא יהיה, וכדאי לה להפסיק להסתיר מפניהן דברים שאולי יהיו דרושים כדי להגן על האחוזה ועל אנשים נוספים.

בסופו של דבר, אנ'סיגלין נשברת, ומספרת על אחיה – שהיה גדול ממנה בשנתיים או שלוש. היא מתארת אותו כטיפוס מאוס שבעט במסורת של המשפחה, ועשה דברים אסורים עוד יותר. בין היתר, היו לו אשליות שהוא יכול להפוך ל'כוהן כחול', והוא היה מסתובב בסתר עם שמלות כחולות שהיו בבית. בסופו של דבר, הוא קיבל מה שהגיע לו, וגורש לנצח מהבית, כששמו נמחק מעץ המשפחה. היא חוזרת על כך שהיתה בטוחה שהוא נמצא רחוק מכאן, או לפי שמועה שהגיעה אליה, מת איזה מוות עלוב אי-שם.

החבורה מחברת את המידע לדברי הלעג שהשומר הזקן השמיע כלפי אנ'סיגלין בערב הקודם "אולי אחיך היה צריך להיות היורש": הדמויות חושדות שלא רק שהאח המנודה נמצא בסביבה, אלא שיש לו עוד תומכים בקרב המשרתים.

לאחר מכן, הדמויות בודקות את החדר שמעבר לדלת המזרחית, ומגלות כלא עתיק ומזוויע, עם שרידים של נערים שנקשרו לקיר ומתו מוות איטי, השרידים שלהם עדיין מזוגגים בהבעה של יסורים. על קיר אחר, גרסה אפלה של הנחש המכונף של אבאריל, שעיניו עדיין זוהרות באדום; ונסיון עתיק להרוס אותו ולצייר במקומו סמל פארילי נכשל.

בתוך אחד השרידים של הנערים, אורב צל צווח נוסף – הפעם של הנער המיוסר; אבל הפעם הדמויות מצליחות לאתר את הנוכחות שלו מבעוד מועד, ולהפתיע אותו במטח חיצים מכושפים מהקשת החדשה של בירזגראן, עם נזק כבד נוסף נגד אל-מתים ודומיהם (ובכך החיצים האלו כמעט נגמרו).

הצל מאבד יותר מחצי מנקודות הפגיעה שלו לפני שהקרב מתחיל, מסתער על החבורה ומשמיע צווחה נוראה (שמתוכה עולים הדים של בכי ותחנונים לרחמים של הנער ההרוג, ו"אדון, בבקשה, אל תכאיב לי-").

הפעם, הצווחה לא מצליחה לפגוע בחבורה או להבריח את הדמויות, והחרבות של טאלרי ואנ'סיגלין מסיימות במהירות את העבודה; הצל מיבב פעם אחרונה "בבקשה, אל תכאיב לי-" ומתפוגג לאבק; ואז גם האור האדום בסמל הנחש האפל דועך.

בחדר הזה, אין אוצרות או משהו מיוחד מלבד השרידים מעוררי הרחמים, שכנראה מעידים שהלורד המרושע אכן מימש את מה שכתב ביומן שיעשה לנערים של האחוזה. הדמויות מוצאות דלת נוספת בצפון הכלא, שמוגנת באותה לוחית מסתובבת עם המילה 'שמימי' – אלא שהפעם, קל מאד לפתוח את הדלת, משום שהקסם מגן על הפתיחה שלה מהצד השני, ולא מהצד שהדמויות נמצאות בה.

השיחה עם אנ'סילטיר

החבורה מוצאת את עצמה במדרגות עולות; נעשה חם יותר ככל שהחבורה מתקדמת, ונשמעים קולות של הלמות פטיש וקול של מפוח מלמעלה. החבורה מתקרבת לקיר שחוסם את המדרגות, ומגלה שאפשר להזיז אותו הצידה.

קול נשי מחוספס מהצד השני צועק לחבורה לעצור, ותובע לדעת "מי אתם! דברו, לפני שאני אקח את הפטיש הזה ואמחץ את הראשים שלכם!"

מעל לקיר הזז, המדרגות מוליכות הישר אל המפלס התחתון של האחוזה – למקום בו נמצאת המפחה של אנ'סילטיר, הדודה של אנ'סיגלין. לאחר כמה חילופי דברים, היא מזהה את האחיינית שלה, ותוהה בכעס "למה בכל פעם שיש צרות, את מעורבת בהן" ואיך בדיוק היא והמלוות שלה נכנסו דרך דלת שבפעם האחרונה שהיא ננעלה, אנ'סילטיר עצמה היתה ילדה – היא ראתה את אמה סוגרת את הדלת פעם אחרונה, באורח שנועד לחסום אותה לתמיד.

אנ'סילטיר, בניגוד מוחלט לאחותה המנוחה (אמה של אנ'סיגלין), לא קיבלה מאומה מהיופי האנ'מירי; היא אישה רזה, עם פנים גסות ומכוערות למדי, שמדיפה ריחות גוף לא נעימים במיוחד, ויש לה שיער אפור מוזנח ופרוע. כמו שהדמויות ניחשו עוד מקודם, היא ביחסים רעים מאד עם אביה של אנ'סיגלין, לו היא בזה עמוקות, ומציגה את עצמה בתור "היחידה שעובדת במקום הארור הזה" – בהמשך היא תטיח, שהבית כולו על סף התרסקות כלכלית, ורק היא זו שעובדת ומפיקה מעט הכנסות.

אנ'סילטיר דורשת לשמוע את כל הסיפור שהביא את הדמויות למטה, ומקדירה מאד לשמע הרמזים על האח הגולה ("אם היו מקשיבים לי, היו לוקחים גרזן ומורידים את הראש הארור שלו מעל הכתפיים כבר אז, במקום לשלוח אותו לגלות").

לאחר מכן, היא עונה למעט שאלות של הדמויות; טאלרי חשה משועשעת מאד, כאשר מתברר שאנ'סילטיר לא שוללת את העובדה שאי-כה התערבב דם פארילי במשפחה, שניכר גם בגוון השיער של "הפרח היפה בצורת האחיינית שלי" (אנ'סיגלין מנסה לצייץ בקול אומלל הכחשה, ומשהו על 'ההבדל בין אדום גס לערמוני עדין' – אבל לא זוכה ליותר מנחרת בוז מצד הדודה שלה).

אנ'סילטיר מספרת לטאלרי, שהיה במשפחה לפחות אביר כפור אחד, ומראה לה תמונה נוספת של הגבירה רסיס-קרח שתלויה ליד המפחה; ומגלה עניין בבירזגראן ובעיקר בכשרונות היצירה שלה. היא נוהגת בבירזגראן בפאמיליאריות צינית ("בואי ואתן לך עצה, מבחורה אחת עם פרצוף תחת לאחרת-"), ומספרת לה שלאביו האדוק והמנוח של האדון מארבוז היו הרבה מתכונים, שהיא מנחשת שחלקם נעולים עדיין בחדר הגנזים של האחוזה של משפחת הפארליל – בעיקר משום שהאדון הנוכחי הוא הולל עם שתי ידיים שמאליו שלא מסוגלות לשום מלאכה מועילה מלבד זלילה ושתיה. היא לא בטוחה האם יש כיום עופרים אדוקים, ובוודאי זאגליטים, שמוכנים לחיות תחת החסות של מארבוז – אבל מזכירה שמעבר לגבעות, עמוק ביער המרצד, חי זאגליט גדול וקנאי שהפארליל מכנים "הנשר הגדול" (שבין היתר, יש לו כוחות מרפא רבים).

אנ'סילטיר לא מתפלאת מאד מהסיפור על הפארליל שנלחמו בלורד המרושע (סבא שלה מצד אמה), ומכך שאחותו של הלורד היא זו שפתחה להם את הדלת, ואגב כך היא מעירה ש"קשה להאמין בזה היום, אבל לא תמיד שתי המשפחות היו אויבות מושבעות". היא נראית מודאגת מאד, לעומת זאת, כאשר היא שומעת על קרעי הספר הפארילי שעוסק ב"מתמיד" ו"בצללים בפרדס של האבא" שנמצאו באחוזה.

הדודה חוקרת את אנ'סיגלין, שנראית מדוכאת, אומללה, ובעלת קול קטן ומצייץ יותר מתמיד, על המכתב שאביה שלח ללינטוריאל, ולא מתפלאת לשמוע שהמראה הכבויה של החצר הכחולה לא טרחה להשיב עליו (היא מעירה משהו ארסי על אפס נפוח שחושב את עצמו כאילו הוא לכל הפחות איזה לורד אבאריל. "ואותי הוא מעז לכנות "רסיס תרח!").

לה עצמה, לעומת זאת, יש משימות להטיל על אחייניתה ש"שבה הביתה בנסיבות מוזרות, לפני שהיא הולכת לצוד כל מיני מפלצות אגדיות" (היא מנחשת שאנ'סיגלין לא שבה הביתה 'מסיבות טובות', אבל לא ברור האם היא מנחשת שהיא סולקה מהחצר הכחולה או לא).

אנ'סילטיר מורה לאחייניתה ללכת אל מקום בפאתי האדמות של האחוזה שנקרא "הצריף הירוק" – למצוא את הצעיר המיוחס ("בטלן ארור") שחי שם, ואחת מהשתיים – או שישלם חמש מאות באן שהוא חייב למשפחה בתור דמי שכירות, או שיעוף לכל הרוחות.

"מצידי עם ניצב של חרב על הגרון עם צריך. שום דחיות נוספות. לא אכפת לי מהרגישויות של אבא שלך מדברים שקשורים לשם הנעורים שלו באגם השוקע. לא אכפת לי שהשרץ הבטלן בבקתה ממוצא אצילי, ואם האמא שלו קוסמת גדולה או לא. מובן?"

לאחר מכן, לאנ'סילטיר יש עוד משימה עבור אחייניתה ("אם כבר באת עם שתי חרבות ושתי מלוות חמושות"). היא מספרת שלפני שבועות, הגיע אליה אביר צעיר מאבאריל בשם מורפרין, שאותו היא מתארת "נראה ומדבר כמו שרץ, לא אחת שהייתי עובדת בשבילו אם לא היינו על סף התרוששות. הוא הזמין ממנה שריון קסום – כנראה במחיר טוב יותר ממה שהיה מקבל מבנות קור-אנ'רל או חרשים אחרים באבאריל עצמה, ונתן לה מקדמה.

אנ'סילטיר מספרת שהשתמשה במקדמה כדי לקנות סחורות וחומרי גלם מתאימים מאבאריל, אבל הקרון שהיה אמור לספק אותן לא הגיע, והיא חושדת שעשה "'קיצור דרך לא נכון בגבעות". אנ'סיגלין מתבקשת לנסות להביא קצת תועלת ולתור אחר הקרון האבוד והחומרים בתוכו.

וכך, הדמויות עוזבות את המפחה, וצריכות להחליט על צעדיהן הבאים: האם הישר לאחוזתו של מארבוז, שנראית כמו מקור הן למלפפונים הנגועים והן לסודות אפלים נוספים, וכנראה גם מקום שמאוחסנים בו מתכונים נדירים לעבודת עור ואולי גם שיקויים שבירזגראן רוצה מאד לשים עליהם יד; או שקודם לצריף הירוק לטפל בדייר הבטלן שלא משלם את מה שמגיע ממנו, או ליערות והגבעות בדרום, לחפש את עקבות קרון האספקה או משה שנשאר ממנו.

בשלב זה, נראה שהדמויות נוטות קודם לבקר את הדייר בצריף הירוק (שסמוך מאד לאחוזה), ואז להחליט על הצעד הבא של החבורה.

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.